מורשת יהדות מרוקו

הסכמות על ספרי רבינו המחבר הסכמת מרן החידי׳א זצוק״ל

הסכמת בוצינא דנהורא, ליהודים הוא אורה, וצנא וסוחרה, הרב המופלא, וכבוד ה׳ מלא, איש ירושלים כמה״ר חיים יוסף דוד אזולאי נר״ו

המללאח היהודי ברבאט – קריספיל

כאשר שמענו, כץ ראינו, בעי״ר וקדיש משמיא נחית.

אסקולוסטיקא דאורייתא, נר מערבי תרגימו נהוריתא, רעל ידיה זהוריתא, מר סבר תחומין דאוריתא, אשר לו יעדה.

מר ניהו רבא דעמיה מדברנה דאומתיה, דברבנותיה דמר ושררותיה זיוה והודה.

מעלת הרב המופלא, וכבוד ה׳ מלא, ר״מ ואב״ד מופלג בדורו, מיוחד בהדר״ו, רבי״ץ חסידא.

עמוד הימני, פטיש החזק, נר ישראל, הרב המחבר, רב אד״א. זלה״ה.

הלא למשמע אזן מימות החור״ף, כד הוינא טליא, אזן ששמעה בסד״ר רעם גבורותיו, הן הן נוראותיו, נתנו הרבבות נפלאות מתורתו, לתורה ולתעודה.

אשר קדשהו שמים מבטן ומהריון, ספק בן תשעה, אור נוצץ, כפטיש יפוצץ, מלי כרסיה מזונות דאורייתא ולא מוצץ, צורבא מרבנן דמי לפרצידא.

כן שבע עשרה שנ״ה ופירש כל מידי דקש״ה, שהקנו לו מן השמים חכמה מפוארה בכלי הקדש כלי חמדה.

מי הקשה אליו וישלם, מרתע כוליה גופיה מפלפוליה, דכיילין ליה, בקבא רבא, אשר לו צד״ה.

דמצדד אצדודי צדדין, וצידי צדדין, יותר מכדי כמראה, אשר הראה, לצד אחד, כה יעשה פנים, מפנים שונים, כל שישנו בלמידה

באדין מתכנשין אתכנשו חבריא, בי מותבא רבה, ישיבה שיש בה סמיכה, גם מקום ללון בעומקה של הלכה, ויהי עליהם לראש וצניף מלוכה, הרה מסדר סדר המערכה, בכל יום ארוכה, קשתו דרוכה, וחניתו מעוכה, עוקר הרי הרים או דכו במדוכה, דקו כחדא.

יתיב באימתא, ופתח בשמעתא, אגב חביבותא, בקש לעוררן מקשה ומותיב קבא דקשית״א, ומראה להם באצבע צרדא.

ציצים ופרחים היוצאים מכפתו״ר, חד״ד ותימ״ה ומעשה לסתור, ובהגיע תור, למחסה ולמסתור, ידו הדה.

לקול תתו עקר טורי כמעשהו בחו״ל ופתילת האידן, אז יחלק פטיש ונבקע הסדן, לתרוצי סוגיא עביד האי תנא דידן, וישם מדבר״ה כעדן ופלג עיד״ן, זהו סדר התמיד וכך היא המדה.

שם נקבצו אצלו, המוץ בעלי תריסין חריפי דפומבדית, רבים שתו מימיו הנאמנים, והיו לאנשים אשלי רברבי, עיני העדה.

הן אלה קצות תרומות מדותיו, עזוזו ונפלאותיו, אשר שמענו ונדעם, איכו השתא, הן כל יקר עין לו ראתה, ממקצת חיבוריו, אשר היו בעיר הזאת נעמי, פה מפיק מרגליות, אודם פטדה.

והאיכא סהדי זקני רבני מערב, מעידין בגודלו ידרכון קסת גבורים, מעידין מן המכירין, דקחזו בשבחא דאורייתא דיליה, ושבחו רבנן את יקר תפארת גדולתו, ושבח ספירי ספריו, בעבור תהיה לעדה.

והאיכא כמה שני, למעלה מעשרה ספרי דבי רב, מיהוה הוו בקרב המחנה אלהים זה, ואין יודע ואין מקיץ להוציא כלי למעשהו, כלי זהב אצעדה.

אך זה היום אידלי יומא, אשר עד כה ברכנו ה׳ העיר ממזר״ח, החכם השלם והכולל, רחימו דנפשין גור אריה יהודה.

בר אורין ובר אבהן, בישראל גדול שמו, ידו פרש שר, לקרבה אל המלאכה, לעבוד עבודה.

אתה ואייתי בידיה, והעלה עולות על מזבח הדפוס, זה ספר תולדות אדם גדול מגן גבורים ח״א משום יגדיל תורה להבין אותה ולסעדה.

לפעלא טבא אמרינן ליה, יישר חיליה, אפיריין נמטייה, יהא רעוא זכות תורה וזכות הרב המחבר זלה״ה יהיו לו למגן וצנה, וממחתה כי לא תקרב, ועלתה בידו הבריא״ה, ברי״א עדיף, משמיא מיהב יהבי ליה חינא וחסדא.

ולמען אשר לא יקרב איש זר, דחשי״ב לאדפוס״י ספר״א רבא דאורייתא מגן אם יראה, מהיום עד עשר שנים, גזרה עומדת ממנו אנגידא.

כאמור מפי כבוד בי דינא רבא, הרבנים המובהקים יצ״ו, השומע ישמע ישא ברכה, לא יחסר לחמו, מתוקן לסעודה:

אסוף מגילתא, בעיא צלות״א, צלל״ו שפתי ליושבי בשמים, ראה כי עמך הגוי הגדול הזה, דוויים סחופים והיו העטופים, במקום גילה רעדה.

הן שתי ידים, ממשמשין בבני מעיים, מתחתכין במשפט כל יסור״י במקום דאיכא פסידא.

אנא ה׳ ברוגז רחם תזכור, ליתו תלתא דמרחמי אבהן דעלמא, ורידה די רביעאה אדונינו דוד, מצל״ו אצלוי״י כגון דא, צריכא רבא בעיא העמדה.

הן ישלח איש משיח לישראל, ובנה אצלו ציוץ, ובחר עוד בירושלים, והכהנים הלויים, שם יזבחו זבחי צדק, בדיל רבה אכיל תלמידא.

בזרועו יקבץ נדחי ישראל יאסוף כחול שבי תוככי ירושלם, כעב תעופינה, וכל המרכב בקרון או באסדא.

ושמחת עולם על ראש״ם לפ״ק נגילה ונשמחה בישועתו, נקדמה פניו בתודה.

אמר יאמר, העבד ליראי ה׳ ולחושבי שמו, אנא הוא עבדא.

זעירא מאנשי ירושלים תוב״ב הר סימנאי:

הצעיר תעיר חיים יוסף דוד אזולאי ס״ט

1 – להשקפת עולמו ומשנתו של רבי וידאל הצרפתי השני פאס  1545 – 1619 – חיים בנטוב

אבל האמונה לבדה ללא מעשים שיטפחוה ויהזקוה, אין בה די —

יען היות טבע האדם בכללו מוכן לשכחה …התקנה לתקן את אשד עותו הטבע המציא תחבולות ונכלים להטיב ולחזק כח השומר… הבט וראה כי לפי שהאמונות מופשטות בעצמן לא תעמודנה ולא תזכרנה הוצרך לחת בידינו התחבולות והפעולות הראויות להגה, להביאן לידי זכרון. נתבאר א״כ איך האמונה תצטרך אל המעשה כי היא בעצמה לא תעמוד ^.

על רעיון זה חוזר הוא !בהזדמנויות שונות. לתהילים קמא הוא כותב: ״אל תט לבי לדבר רע — כנגד האמונה, להתעולל עלילות — כנגד המעשה״. אף־על־פי שהוא מבליט את האמונה, אין הוא שולל את ההשכלה והעיון, וגם הם נחוצים.

לתהילים קיט אומר הוא: ״חלקי ה׳ אמרתי ,בעיון והשכלה והכוונה היתד. ל(למוד) [לשמור] דבריך במעשה. שהעיון בלי מעשה אינו כלום כי נכון לחברם כגוף ונשמה״. אם־כן העיון הוא לפחות ״גוף״. ולפסוק (שם) ״טוב טעם ודעת למדני כי במצותיך האמנתי״, מביא הוא את פירוש אביו: "למדני טוב שבטעמים אעפ״י שהאמנתי במצותיך באמונה בלבד ולא בחקירה עכ״ז למדני טוב טעם ודעת״. ובמקום אחר הוא מביא את דברי ״דרך אמונה״ על הפסוק ״נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד״: ״נסתרים מעשיך ואין סכלותי בזה — העדר ידיעה, אבל השגה שלימה ישיג והוא תכלית ידיעה האנושית תכלית מה שנדעך שלא נדעך״.

אם־כן, דומה שלא רק שאינו שולל את הידיעה והעיון אלא שואף הוא אליה, אלא שאין היא העיקר. העיקר היא האמונה, וכך מפרש: ״אשכילה בדרך תמים, על העיון ולפי שהמעשים נמשכים אחר האמונה לזה אמר כיון שאשכיל בדרך תמים — באמונה, בזה אתהלך בתם לבבי — במעשה. ובהיות שלא אשית לנגד עיני אמונה מוטעת, עם זה, המעשה סטים ששנאתי לא ידבק בי.

שלמות האדם

לאור מקומה של האמונה בתפיסתו, רואה הוא את שלמות האדם לא בהשגת ה׳ בלבד, אלא:

שלמות האדם סור מרע ועשה טוב וזה אם במעשים, אם באמונות. כנגד עשה טוב אמר אשכילה בדרך תמים, כנגד העיון אמר אתהלך בתם לבבי כי העיון לחקור דרוש, יצטרך ללכת אחת הנה ואחת הנה גם צריך לבא חדר בחדר, זה רמז בקרב ביתי. כנגד סור מרע אמר לא אשית לנגד עיני דבר בליעל ואמונה כוזבת. גם עשה סטים — סור מרע ^.

הוא כולל בעשה טוב — מעשים ואמונות, ולהיפך בסור מרע — אמונה כוזבת ומעשה סטים. ובמזמור ז הוא אומר: ״צדיק טוב היינו באמונות ובמעשים״ אף־על־פי שהוא משתמש במונח ״אמונות״ הרי פירש ש״אמונות אלו״ הן מושגות על־ידי עיון שמהלכיו בתום לבב.

מנהגי החתונה בקהילת ארפוד.

מאת ד"ר מאיר נזרי….

מתוך הספר מקדם ומים כרך ח

ד"ר מאיר נזרי מחברם של ספרים רבים אחרים כגון שירת הרמ"א, קהילות תאפילאלת, מביא בפנינו מנהגי החתונה בארפוד בצורה קולחת ומאירת עיניים….

3 – התקופה שבין האירוסין לנישואין.

התקופה שבין האירוסין לנישואין יש שנמשכה כמה שנים ויש שנמשכה כמה חודשים, ועל פי רוב נמשכה כשנה בממוצע. זהו פסק זמן של המתנה וצפייה לחופה. בתקופה זו משתדלים לחזק את הקשר בין שתי המשפחות המחותנות על ידי משלוח מתנות זו לזו בימי חג ומועד, כגון משלוח כעכים גדולים ומקושטים בפורים, עופות מבושלים בכרב יום הכיפורים, אגוזים בפסח ופרות בחג השבועות. לפעמים אף נערכו הזמנות הדדיות לסעודות בחגים. בכל התקופה הזו אין החתן והכלה מתראים..   

4 – חודש בכלולות.

כחצי שנה לאחר האירוסין באה משלחת קטנה מטעם החתן לבית הכלה כדי לקבוע מועד לחופה. במפגש זה ניתן האות לפתיחת אירועי הכלולות , שיימשכו כחודש ימים ובמרכזם ארבע שבתות של שמחה, שבת לבראזאת – שבת שושבינות – או שבת להריסה – שבת גריסין ושבת לתביר – שבת הגדול, שבת החתן. בין שבת לשבת מתקיימים אירועים נלווים. להלן תיאור שבתות הכלולות ושאר אירועים וחגיגות שביניהן.

שבת ראשונה – שבת אלפאל.

( הפועל הערבי פאאל מובנו " עשה משהו לסימן טוב בעתיד ", שם העצם פאל, הינו סימן טוב )

שבת ראשונה קרויה שבת " אלפאל " – שבת סימן טוב או שבת הבשורה -. עניינה עשיית סימן טוב או ביטוי לבשורה, שמעשה החופה יצליח. בשבת זו אחר הצהריים, כשעתיים לפנח מנחה, באות חברות הכלה ובנות משפחת החתן לבית הכלה, הן שמחות, רוקדות ומתופפות על השולחן בליווי יללות שמחה ושירה עממית

האד אלפאל בדינא / ויתמלו בח'יר עלינא

בסימן טוב זה התחלנו / וישלימו האל בחסד עלינו

האילאלי יה לאלי ביה / וחמדתו מן זאר עלייא

האילאלי יה לאלי ביה / ומשבחת אני מי שהוסיף לו ( הבורא ).

השירה נמשכת כמה שעות עד לסעודה שלישית. בתום השירה מתכבדות האורחות במיני תרגימה וקליו ובמשקה תה חם במיוחד לשבת, שהוטמן בתנור השכונתי.

טקס " טרו אזרע " – טעם לזריקת זרעינים לפני הכלה וחטים לפני החתן כסימן ךפריה ורביה -.

ביום חמישי לאחר השבת הבשורה ולפני שבת " לע'טא " נערך טקס  " טרוח אזרע " – הנחת זרעי חיטה. הכלה מתרחצת ומתלבשת ועונדת לצווארה תכשיט בצורת נחש, כסגולה לשמירה וכיוצא בזה, שהיה עובר בהשאלה, בדרך כלל, מכלה לכלה. בין הערביים לפני מנחה באה המיילדת, היו שתי מיילדות קבועות בקהילה, או אישה קרובה וטוחנת חופן זרעוני חיטה טחינה קלה בירחיים שבע פעמים.

זה, כנראה, מעשה סמלי לקיום הזיווג ולברכה של עשייה פרי זרע לעתיד בתקווה של " יראה זרעל יאריך ימים ". שבע טחינות גם הן, כנראה מספר סמלי לסימן טוב המכוון אולי כנגד שבע ברכות של החופה , שבעת ימי משתה, שבע פעמים, " כי טוב " שנאמרו בשבעת הפסוקים שבבראשית. ואולי אף כנגד שבע מלאכות שעושה אישה לבעלה, טוחנת, אופה, מבשלת, מכבסת, מיניקה את בנה, מצעת את המיטה ועושה בצמר.

בתום הטחינה זורים חלק מן החיטים על הדשא בנוכחות המיילדת לעתיד כסימן של פרייה ורבייה, ואחר כך שמים את שאר גריסי החיטה עם שקדים בתוך כברת ומסובבים על רגלי החתן והכלה כמה פעמים. לבסוף מניחים את החיטים והשקדים בתוך התיבה, אוטמים ומצפינים עד ליל הכלולות, שבו פותחים תיבה זו. ייתכן שיש בכך עשיית סימן טוב לבשורה זריזה של לידה בבחינת  " ןיוצא פרח ויציץ ויגמל שקדים ". בהמשך מתופפות הנשים , שמחות, אוכלות, מיני תרגימה וכן תמרים, שקדים וקליות ושותות תה. במעמד זה נוכח החתן לראשונה.