רבי חיים בן עטר – אגדת חייו-י.גורמזאנו

שמש ממערב – אורח חייו של רבי חיים בן עטר

יצחק גורמזאנו

ארבע שנים נמשכה הבצורת. ארבע שנים לא נתנה הארץ יבול. ארבע שנים נמשך הרעב. ארבע שנים חיבה חיים בן עטר שפאסוניה תהרה והדבר לא נסתייע. וכל אותו זמן מתרוצץ השר הנכבד משה בן עטר בין מכנאס לסאלי רכוב על פרדתו. שר ותקיף היה ורכב על פרדה, כי על־פי תקנות האיסלם אסור לו ליהודי בן־החסות לרכב על סוס, אפילו נושא הוא משרה רמה. אולם מה בצע בהתרוצצות בתוך נופים שדופים מזי רעב ומוכי בצורת? ״מדוע עלי לשאת את קללת היהודים בממלכתי אם אינם יכולים להוריד אפילו טיפת גשם ארורה אחת!״ צעק יום אחד איסמאעיל באוזני שני שריו היהודים. אברהם מימראן ומשה בן עטר עמדו נכחו נזופים. שניהם הבטיחו לו נאמנה, שאין הרבנים חדלים מלהעתיר תפילות ותחנונים כלפי שמיים, והתחייבו בראשם שסופה של עתירה זו למצוא אוזן קשבת במרומים.

״מתחייבים?״ צעק השולטן כשהוא מנופף את אגרופו והריר נוטף מזוויות פיו מרוב זעם, ״מתחייבים? מה פירוש ׳מתחייבים׳? אתם מעזים לשים אותי לצחוק ולקלס? מי אתם, מקקים מתרפסים, שאתם מעזים לרתום גם את השמיים לשירותכם? אללה נוקם את נקמתו על שנתנוליהודים למשול בנו. מתחייבים, הה? יהי כן, אתן לכם סיבה טובה להזדרז במילוי התחייבותכם, כי מרגע זה תהיו שניכם נתונים במעצר, עד שאלוהיכם יואיל לפרוע את השטר, שבקלות ראש כזאת העזתם להציג בפני. השומרים!״

שני הנכבדים היהודים נדהמו. שניהם הכירו היטב את אכזריותו של איסמאעיל, אולם עד כה היה תמיד איזה הגיון מאחורי הטירוף. הפעם נראה כאילו נפרצו כל הסכרים.

״זהו הגמול על עשרות שנים של שירות נאמן?״ העז אברהם פנים מול השליט. רגע שיתקה התדהמה את כל הנוכחים, אך במשנהו נשתלחה ידו של איסמאעיל וסטרה על פניו של הישיש. אברהם נפל. משה רץ לעברו. ״הנח לו!״ צרח המלך, ״אל תיגע בו. הוא היהודי שלי. הוא הרכוש של המלך! קחו אותו מפה!״ הצביע על משה בפנותו לעבדיו הכושים, הסרים למשמעתו. שניים נטלו את משה בן עטר והוליכוהו החוצה. כל אותה עת התפתל יועצו הבכיר של המלך ו״נגידם המעולה״ של כל היהודים, כשהוא אוחז בליבו המפרפר וחש מחנק בגרונו. בזכות ההתקף, ניצל אברהם מן הגורל שנפל בחלקו של משה הצעיר ממנו. הוא נלקח לביתו והושכב במיטתו. רופאו הנאמן והמסור טיפל בו מייד, וכך ניצל ממוות. אט־אט החלים מחוליו, אך גאוותו נפגעה ללא מרפא. אף־על־פי־כן, הוסיף לנהל את ענייני הממלכה ואת ענייני היהודים ממיטת חוליו. המכה שנחתה על ראשם של שני השרים, שכל חייהם רק התחרו ביניהם, היא שאיחדה אותם. בעומדם מול סכנה ממשית ומול בוגדנותו חסרת־הלב של המלך, גברה תחושת האחווה על השנאה והתחרות. אברהם מימראן לא הניח לרגע למלך והריץ אליו איגרת אחרי איגרת בדרישה נמרצת לשחרר את משה בן עטר מהצינוק. הוא התחייב לשלם עבורו כופר ובלבד שישוחרר. איסמאעיל לעג לו לאמור: ״כל הימים התחריתם זה בזה וחתרתם זה תחת מעמדו של זה, ואילו עכשיו התאחדתם רק כדי לשים אותי לצחוק? היה לא יהיה כדבר הזה!״ אך אברהם לא ויתר. כאילו נתנה לו מחלתו כוח לעמוד מול המלך בלא מורא. הוא הוסיף להפציר במלך ולא נתן לו מנוח. יום אחד הגיע אל מיטת חוליו רופא מוסלמי תחת הרופא היהודי שטיפל בו. הרופא המוסלמי נתן לו בחיוך תרופת־פלא, אשר לפי עדותו עתידה לשים קץ לסבלו. אברהם נאלץ לבלוע את התרופה. עם מותו נשא עמו אל הקבר תשובות לשאלות תמוהות. האם ידע שהתרופה מהולה ברעל ואף־על־פי־כן בלע את כוס המרורים בנפש חפצה, כי עייפותו הכריעה אותו? או שמא האמין באמת ובתמים שהרופא המוסלמי נושא עמו את כוס הישועה? והאם באמת שלוחו של המלך היה אותו רופא, או שמא היה זה שלוחם של אויביו הרבים ? והלא אינך יכול להיות שר בלי לקנות לך אויבים המצפים לשעת כושר להפילך. אחד מרבני פאס הספידו כך לאחר מותו:

איך סָר שר מבחר היקומים,

נגיד ומצַוֶה לאֻמים…

ראש כל קצינים וסגנים

פועל צדק הולך תמים,

ריחו נודף בבשמים…

 עומד בפרץ על עמו…

נגיד רב־תבונות

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר