הצלחת שותפות חאג' עלי אל-עטוונה, חכם נסים אלקיים וחכם דוד עמוס

הצלחת שותפות חאג' עלי אל-עטוונה, חכם נסים אלקיים וחכם דוד עמוס%d7%90%d7%a8%d7%91%d7%a2%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%99%d7%99%d7%a9%d7%95%d7%91-%d7%91%d7%a2%d7%96%d7%94

בעזה היו שלוש קבוצות סוחרים יהודיים. שלושתם יחד עלו ביכולתם ובהיקף מסחרם על כל הסוחרים הערביים העשירים, מה גם שבידי הקבוצות היהודיות הללו היה קשר בלעדי עם המונופוליססים על יצוא השעורה והחנדל למדינות אירופה.

משה ארווץ, שהיה נתין בריטי והיה הסוחר הגדול ביותר, היה נציגו של"ארביב", המונופוליסט והיצואן הידוע שבטריפולי. חכם דוד עמוס היה נציגו של נחום המונופוליסט ליצוא השעורה והחנדל לאירופה, גם הוא מטריפולי, אליו היו קשורים גם משפחת חכם יוסף יאיר ומשפחת לוי מחברון.

אף-על-פי שהרווח ממכירת השעורה לסוחרים היהודים היה קטן יותר, העדיפו הבדואים למכור סחורתם לסוחרים היהודיים העזתים, כי אלה קנו כל כמות ושילמו מיד. הסוחרים הערבים קנו רק כמויות גדולות. בדרך זו הלכו היהודים והתחזקו בשטח היצוא ובשיטת איסוף התוצרת במקור.

הדרך היחידה לגבור על הסוחרים הערביים העשירים היתה לגרום לבדואי נוחיות, שלא יצטרך לכתת רגליו.

כדי להבטיח התקשרויות עם הזורעים הבדואים לפני הזריעה, שיתפו סוחרי עזה עם קבוצתם את השייחיים של השבטים הגדולים. אלקיים ועמוס עם חאג' עלי אל- עטוונה, ראש שבט אלתיהה! משה ארווץ עם שייח' חסן אלמלטעה, ראש שבט אל- עזאזמה; וחכם יוסף יאיר עם שייח' סלמן, ראש שבט הטרבין.

רוכבי הפרדות

אף-על-פי שעבודתם לא היתה קלה, היא העניקה להם הכנסה בשפע. בבל יום שני היו יוצאים רכובים על חמור, או פרד, למחנות שאיתם היו קשורים. הנסיעה ארכה חמש-שבע שעות. בימי שלישי ורביעי סחרו עם הקונים במחנה. ביום חמישי חזרו לעזה עם הסחורה שקנו, או שקיבלו בתמורה, וגם עם רשימת הזמנות; וביום שישי מכרו את שללם לסוחרים בעזה, ואחרי-כן עשו את השבת בבית.

ביום ראשון קנו את ההזמנות שהזמינו הבדואים מהמחנות שלהם, וגם את המלאי החסר להם, והחל שבוע חדש כששני הצדדים מרוצים. כך הקלו על חיי הבדואים וחסכו להם את הטירחה ללכת עם ארבע תרנגולות או עם כבש אל השוק הרחוק.

אם לא הספיקו למכור את כל הסחורה שקיבלו בתמורה מהבדואים, היו בני משפחתם בעזה ממשיכים במכירתה בכל ימות השבוע. כמצופה, היה לכל סוג סחורה סוחר קבוע בעזה, שהיה בא לבית הסוחר היהודי וקונה את הסחורה. היה זה מסחר מסודר ונוח. שום צד לא היה צריך לכתת רגליו כדי לחפש קונים או מוכרים לסחורתו. לסוחרים אלה, שהיו מפוזרים בעשרות מחנות, לא היו מתחרים וכולם התפרנסו בכבוד.

כאמור, בכל יום שני עם שחר יצאו הרוכלים למחוז חפצם, והצטרפו לשיירות שהלכו לאותו כיוון. לפעמים גם רכבו לבדם למדבר, והבדואים קראו להם ״אבו אל בגילה" (שפירושו, בעל הפירדה). היהודים היו מתפארים באמרם"אני של שייח' זה ואני של שייח' זה".

במרוצת הימים ויתרו הסוחרים הערבים על שליחיהם השכירים והתקשרו עם הסוחרים היהודים, שיעשו את עבודתם, דבר שהוסיף לביטחונם הכלכלי ולהכנסותיהם של היהודים והערבים כאחד. הסוחרים היהודים התישבו בקיץ במחנות הבדואים באוהלים, קיבלו מהבדואים את היבול שקנו מהם בעונת הזריעה, ארזו אותו בשקים ושלחו אותו לאוניות בחוף עזה, ומשם העבירו את השעורה לתעשיית הבירה באנגליה, ואת החנדל לתעשיית התרופות בגרמניה.

ב1900, שנת הקמת העיר באr-שנע, ישבו בה רק כמה מראשי המשפחות היהודיות, בגפם. אחרי שחכם דוד עמוס נתן הסכמתו להקמת השותפות, מינה חאג' עלי, ששימש ראש עירית באר-שבע, את בנו שייח' חסן להיות נציגו בשותפות, כדי לסייע בהסכמים עם השבטים הבדואים שהעריכו וכיבדו את אביו. קשריו ויכולתו של שייח' חסן לפעול בקרב הבדואים בנגב היו בעלי משקל, כיוון שראשי השבטים היו מעוניינים לשמור על יחסים עם אביו, ראש העיריה. חכם נסים ושייח' חסן עסקו בקניית הסחורה ובהעברתה לנמל עזה, וחכם דוד עמוס היווה את הקשר עם היצואנים בטריפולי, שהיו בעלי זכיון בלעדי לספק סחורה לאנגליה ולגרמניה. שייח' חסן היה אדם נוח, מתון והגון. שלושתם השתלטו על כמויות גדולות של שעורה וחנדל, והשותפות של השלושה הניבה רווחים גדולים והעסיקה יהודים וערבים רבים מעזה ומבאר-שבע, שעבדו עימם. חכם נסים סייע למשפחות יהודיות רבות ללכת בעקבותיו ולהקים שותפויות עם ראשי השבטים. וכך רוב תושבי עזה התפרנסו ממסחר השעורה והחנדל, ועזה הפכה לבורסה. גם מעבר הירדן קנו שעורה ליצוא. עשרות אוניות הובילו את השעורה והחנדל לאירופה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 228 מנויים נוספים
אוקטובר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  
רשימת הנושאים באתר