מעיין השדים – עין אלג'ין – עימנואל שבבו- ז"ל

מעיין השדים – עין אלג'ין

עימנואל שבבו..

לאחרונה, נודע לי שהאיש היקר הזה שנתן לי את הספר במתנה, הלך לעולמו..

יהי זכרו ברוך, ספר מוקדש לעילוי נשמתו…

השומרים

ברובע היהודי הסתובבו בלילות שומרים ערבים. הם קיבלו את משכורתם מעירייה לבשו מדים שהבדילו אותם משאר ערביי העיר והיו מצוידים בפרגולים. לוותיקי צפת זכור היטב ראוף השומר שמידי ערב היה מופיע ברחוב היהודים עם פרגול שבידו, דמות חביבה ומגודלת אשר השרתה בטחון ושלווה בלבבות. את יתר שעות הלילה איש לא ידע היכן הוא בלה מאחר שכלם נמו את שנתם מראשיתו של לילה. גם בימי החרדה שלפני מאורעות תרפ״ט נראה ראוף השומר ומגלבו בידו בשכונת היהודים. אבל אז הוא כבר סמל כח מעורר ספקות. האם הוא יצטרף לתוקפים? צמרמורת אחזה בנערים למראה השוט.

אבל היו זמנים אחרים. רפול היה סוחר זריז וחרוץ. את שני השומרים הערבים, עביד הנא וסלים מיסטו, הוא שכן בחדר העלייה הקטן שעמד מול ביתו וחנותו. בכך היה בטוח שהשיג שמירה מרבית לרכושו. השנים היו שקטים ומתמידים על משמרתם. לאחר סיור הערב השגרתי ברחוב, עלו השנים לעליה קטנה שהעמיד לרשותם הסוחר ללא תמורה ובלו בה את לילם בנעימים. מספר ניסים מפי אביו רפול: באחד מלילות הקיץ החמים פרשתי מזרון על המרפסת ושכבתי לישון. בשולי המרפסת היו סדורים למראשותי פחים ובהם אדמה ופרחים. היתה זו הגינה הצפתית המצויה. לפתע התעוררתי לקול רעשים שעלו מהחנות שמתחת לבית, הרמתי את ראשי והבחנתי ברורות בשתי דמויות העוסקות בפריצת המנעול הכבד התלוי על דלת החנות. ראשי דמויות היו עטופים בכפיות לבנות לבל יזוהו. זינקתי מהמזרון ונטלתי בידי פח של פרחים, פח כבד מלא אדמה.

הני כלבים! את ראשיכם ארוצץ בפח הכבד שבידי". שתי הדמויות ברחו ונעלמו בסימטאות החשוכות. המשכתי לצעוק אחריהם ולשלוח באמותיהם את מיטב החרפות שהפועלים הערבים היו נוהגים להשמיע ביניהם.

משנרגעתי הצצתי בעליית השומרים והנה היא ריקה. כעבור כמה דקות הופיעו בקצה הסמטא עביד וסלים השומרים.

" מה קרה אדון רפול״ קראו לי מבוהלים.

-" גנבים ", צעקתי ״היו כאן גנבים״.

השומרים אצו לכיוון החנות והצטרפו למבול הקללות על ראש כל הגנבים שאינם ישנים בלילות ואינם מניחים לאנשים הגונים לישון.

רק אז קשרתי בין העלייה הריקה לבין השומרים-הגנבים. אבל השתתפתי בקללותיהם מתוך נימוס.

השותפות

סלים חזר משירותו בן השנתיים בצבא השולטן התורכי. היה זה עם תום מלחמת העולם הראשונה. אביו שהיה סוחר אמיד ומצליח, ירד מנכסיו בהדרגה במשך ארבע שנות המלחמה ולא היה בצרורו הנקוב כדי לממן פתיחת עסק עבור בכורו שחזר מזה רעב ואכול כנים.

לעומתם מאיר נחום, שאר בשר הידוע בקמצנותו המופלגת, הצליח לצבור פרוטה לפרוטה והגיע להון עתק של אלף לירות, צרורות וחבויות היטב. מאיר נחום היה חשוך צאצאים לאחר שהיה שרוי עם אשתו מזה עשרים שנה. נפשו כלתה לבן. הפתרון היחידי היה נישואין שניים אשר להם הסכימה זוגתו הצנועה והכנועה. על קמצנותו התהלכו ספורים רבים. הוא נהג לנעול זוג נעלים במשך שנים עד אשר בצבצו בהונות רגליו מבעד לחורים שנבעו בפני הנעלים. הוא מאן להחליפם בטענה שהתורים מאוורים את רגליו. או על אשתו טובת הלב אשר בכלותה לכבס את כבסיה נאותה לתת לשכנתה העניה את שארית המים החמים ששפתה על גחלים. אך הבעל שהגיע לפתע הביתה אסר עליה להעניק חינם מים שחוממו על גחליו. לסלים היתה אחות כבת שלוש עשרה, בת זקונים לאביו. מאיר נחום קיווה בסתר לבו שקרובו, שירד מנכסיו, יאות להשיא לו את בתו הקטינה. הוא ידע היטב את מצבה הדחוק של המשפחה והציע לסלים לממן חנות מכולת משותפת. ההצעה נתקבלה בברכה ועוד באותו ערב הזמין מאיר נחום את שותפו החדש לארוחת ערב בביתו. לאחר סגירת החנות ותפילת מעריב סרו השנים לבית המארח ומצאו את הרעיה מכינה אטריות ובוזקת עליהם פתיתי גבינה צפתית מלוחה. מאכל ערב לכל הדעות. אך האישה שלא היתה מורגלת לקבל אורחים, הכינה בסיר זעיר אטריות שנעשו מאוקיית קמח בלבד. המארח לא התבלבל וחלק את האיטריות לשלוש צלחות. אכלו וברכו ברכת המזון וסלים הצהיר שמזמן לא נהנה כל כך מאטריות. עם שובו לביתו בקש מזוגתו שתכין עבורו ארוחת ערב למלא את בטנו ההומיה מרעב. סלים קנה ומכר ועשה חיל בעסקיו. הוא נהל את החנות והשותף העשיר הסתפק בביקור יום יומי והלך לבית רגוע ושליו לאחר שראה שהחנות עומדת על תלה וכספו מובטח. עברו שנתיים והתקוות לנשואי הבוסר דעכו ונגוזו. ביום בהיר אחד הוא בא אל שותפו בדרישה חד משעתית, לאמור: ״הב לי את כספי״! כל טענות השותף, שיש לערוך מאזן ולראות שמא יש הפסדים ואולי גם רווחים, נפלו על אוזן ערלה. הוא באחת: ״את כספי אני דורש מייד״

סלים שהטיב להכיר את בעל דינו ידע שאין מנוס מבצוע הפרוק המפתיע. הוא זמן כמה מנכבדי השכונה ובראשם חכם שלמה וחכם סעדיה ובנוכחותם סוכמו הדברים דלהלן: בעזרת השם, סלים ישלם למאיר נחום סך ארבע מאות לירות פלשטינאיות טבין ותקילין ולא יחסרו מיל אחד, דהינו הסכום שהוא הכניס לשותפות בשעתו.

מאידך לא יהיו למאיר נחום בעתיד כל תביעות על רווחים כשם שלא יהיו נגדו כל תביעות על הפסדים.

ההסכם נכתב, בכתב חצי קולמוס, ע״י חכם סעדיה והצדדים חתמו על הניר שהופקד בידי חכם שלמה למשמרת.

מן הראוי לזכור כי באותם הימים הלירה היתה איתנה כצוק סלע ולא אבדה מטעמה ומערכה כהוא זה ברבות הימים.

למחרת חזר סלים מתפילת ערבית לחנותו, הסתגר בה והעלה אור במנורת הנפט. מאוד רצה לדעת מה נותר לאחר ״הקזת הדם״ הגדולה, הוא ספר ומנה, חישב וחישב ומצא שהצטברו רווחים נאים. הוא רשם את סכום הרווח על קופסת סיגריות והלך הביתה שמח וטוב לב.

מאיר נחום סר לחנות כעבור כמה ימים מתוך הרגל. עינו האחת (הוא היה שטום עין) צדה קופסת סיגריות ריקה מונחת על הדלפק ועליה הבחין בכתב ידו של השותף לשעבר. הרים את הקופסא וקרא את סכום הרווחים וחשך עליו עולמו. אך ההסכס החתום היה שמור היטב במגרתו של חכם שלמה ולא ניתן היה להשיב את הגלגל לאחור.

,עדי ראיה מספרים שהוא הטיח את ראשו בכותל מרוב צער על אובדן הרווחים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יולי 2018
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  
רשימת הנושאים באתר