חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב
דרכיה דרכי נועם )משלי ג' י״ז.)
הגר״א בן שמעון הצניע לכת עם אלהיו, וצניעותו בולטת לעין המעיין בספריו ובתשובותיו. כאשר נתבקש לתת את הסכמתו לספר ״מרפא לנפש״ להחכם מסעוד חי בדוך ז״ל, ספר, המכיל דרש, מוסר, רמזים וגמטריאות ואף סתרי תורה וסוד תעלומיה (נדפס אסכנדריה שנת תרנ״ט), כותב הוא ז״ל בהסכמתו:״… וגם הדרך אשר דרך בה לא אדע נתיבה כי לא קבלתי מרבותי רק מעט מזער בראשית חכמה…״.
חומרות רבות, סייגים ומילי דחסידותא, אימץ לעצמו ונהג בהם. אך, הוא נהג לקיימם רק בתוך כתלי ביתו ובד׳ אמותיו. כלפי הציבור הוא לא היה מאלה המגבבים חומרות וסייגים. הוא הסתייג לא מעט מאותם ״חכמים״ בעיניהם, המתחסדים ומורים לאחרים חומרות הנוטים מקו הפסק שבשולחן ערוך, ובפרט מאותם שנהגו להורות כן כדי להתפאר ולהראות ירא וחסיד, ומה גם כאשר הדבר היה נעשה בפני גדולי תלמידי החכמים שבדור אשר הנם ״גדולים מהם או כמוהם״. להתנהגות זו כינה הרב בן שמעון ״חוצפא ויוהרא״.
הגר״א בן שמעון סבר שלהורות חומרות בפני ת״ח אחרים, ״זה שורש פורה להרבות שנאה וקנאה וקטגורייא בשונאיהם של ת״ח. ובפרט אם ימצא איש מהמוני עם והוא נכבד מיסב אתם, הלא בלבבו יאמר הלא כן דרך החכמים מה שזה אוסר זה מתיר ועדיין לא שוו בשיעוריהן הם בעצמם ,ואיך יאמרו לנו עשו, וכדי בזיון…״. גם יראת שמים שלימה אין בכך, ״כי משורש היראה וענפיה הסתרת המעשים והצנע לכת עם אלהיך כתיב, וזו היא יראה האמיתית אשר אאמיניה ותפארת לעושיה. וכל כלפי לייא הראות מעשיו לזולת לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי שהיא יראת ה׳ שלימה״. בסוף דבריו כותב הוא ז״ל דברים המלמדים להועיל כיצד לנהוג בדרך הסלולה והישרה כפי שלימדונו רבותינו ואבותינו, ״דרך המלך״. וכך הוא כותב:
״וזה כלל גדול למדונו אבותינו ורבותינו להסתיר מעשיו אם הם מתורת חסד, ולהתנהג בקרב ביתו כאשר לבבו יחפוץ להיות מן המחמירים ומן החסידים המהדרים, אכן במסיבת ריעים ודודים תהיה דעתו מעורבת עם הבריות במה ששורת הדין מסייעתם ודי, ובזה ימצא תמיד כף נחת וחברתו עריבה ונעימה נאה ומשובחת, וריח לו כלבנון ערוגת הבושם שהכל מתבשמין בו רוקח מרקחת…״(שער פקוד הל׳ כרכות או׳ יא).
הגר״א בן שמעון נשא בקרבו את המידות והתכונות המבורכות שניחונו בהם חכמי ספרד. שכל ישר וגאונות טבעית, אופי מאוזן, שלוה נפשית, רוחב לב ומתינות בדעות ובהליכות, ידיעות חובקות בכל תחומי החיים הן במילי דעלמא כבמילי דשמיא, שיקול דעת בתבונה פשוטה וברורה, למדנות יסודית ומסודרת, הידור וגינוני אצילות. דרכים והליכות שהטביעו את חותמן והתבטאו בשלמות אצל תלמידי חכמים שבדורות עברו, ובפרט בתור הזהב של חכמי ספרד. הגם שפעמים רבות התגלה הגר״א בן שמעון כלוחם ללא חת על עקרונות האמונה וההלכה, עשה זאת במקל נועם, בשיכנוע ובמוסר כליות החודרים לבבות. כמו כן היה נכון להיענות לצרכים הרבים שהעלתה המציאות היום יומית, ובלבד שהדברים לא סתרו במאומה את ההלכה ואת ההשקפה התורנית.
וראו גוים צדקך וכל מלכים כבודך (ישעיה ס״ב, ב׳.)
בד בבד עם פעולותיו הברוכות בקרב הקהילה, הוא פעל רבות אצל השלטונות לרווחתם של בני קהילתו. בחכמתו הגדולה ידע ליצור קשרים הדוקים גם בקרב צירי הממשלות השונות שהיו במצרים, והם היו לו לעזר לעת מצוא בענייני הקהילה וסדריה, ובפרט בענייני היהודים הרבים שהיו נתינים של אותן ארצות. ידיעתו של הגר״א בן שמעון בשפות זרות, ערבית צרפתית איטלקית וספרדית, עזרו בידו ליצירת קשרים הדוקים אלה.
השולטן התורכי אשר העריך מאוד את פועלו הרב ואת כושרו הרבגוני של הגר׳׳א בן שמעון, כבדו באות כבוד ״מגידי״ מדרגה שניה, ובאות כבוד נוסף ״עותומניה״ מדרגה שניה. גם ניתן לו בגדי שרד במאמר השולטן.
אמשכם בעבותות אהבה (הושע י״א, ד׳)
הגר״א בן שמעון, שפע אהבה כנה וצרופה לקהל עדתו. במתק שפתיו, בחיוכו המלבב, בסבר פניו הקורנות אהבה אבהית וחברתו העריבה והנעימה, השריש בקרבם את אהבת התורה וכבוד ללמודיה. אף הציבור השיבו לו אהבה רבה על אהבתו אותם. ראשי הקהילה נכבדיה ונשיאיה היו סרים למשמעתו וראו בו אביהם ופטרונם. ועל כן, מכל דבריו, תקנותיו, עצותיו ומהלכיו אשר עשה למען הקהילה, לא נפל דבר אחד מכל דברו הטוב, וכך הוא כותב:
״וגם אני תהלה לאל יתברך, כבודי חדש עמדי, כי חנני ה׳ בכבוד ויקר כאדם תור המעלה, וגם בגוים שמי נכבד, ולא חסרתי דבר, בחסד אלקים אלי, גם כל אשר חפצתי לתקן בקריה נאמנה הזאת תקנות, והסכמות וגדרים, לכונן סדרי העדה ומשטריה על אדני היראה והנהגה האנושית לטובת הקהל בחומר וברוח, אלהי אבי היה עמדי עדי הקימותי כל אשר חפצתי לעשות.
אסיר תודה הנני לצור ישעי…. ונתנני לחן ולחסד בעיני בני עמי העי״א גם בעיני הממשלה ושריה ורוזניה, עדי גדלה עדתינו שבעוב״י מצרים לאושר ולכושר ויהי שמה לתהלה ותפארת בין קהלות הקדש אשר בתפוצות הגולה, בנועם סדריה וביושר נתיבותיה…״.
אכן, במסירותו הגדולה למען קהלתו, הצליח רבי רפאל אהרן, להעלות את הקהלה שבמצרים על במת האושר והכבוד, וכל זאת על ידי הנהגתו ותקנותיו אשר נעשו באמת וצדק שהיו נר לרגליו.
בתבונה ובדעת, חדר רבי רפאל אהרן אל תוך חדרי לבבם של צאן מרעיתו. הוא ידע בטוב טעם ודעת להבהיר להם משפטי ה׳, חוקיו ומשפטיו. הוא השתמש בסגנון מיוחד במינו, כדי לפלס לו נתיב בלב שומעי לקחו ולהעמיד את משפטי הדת על תילה. והרי שתי דוגמאות המאפיינות את דרכו בקודש.
חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב- עמ'173-171