רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997

שלושים שנות מרורים

עם מות הסולטן הותרה רצועתם של הכוחות העוינים את הריכוז ואת עול המסים. בהיעדר כללים מסודרים של ירושה שקעה מארוקו, במשך שלושים שנים ארוכות, במאבק הרצחני בין שבעת בניו. בשלב זה או אחר עלו כולם לכס־המלוכה של אביהם. כולם הודחו ממנו לפי שרירות־לבו של ״המשמר השחור״ הנודע־לשמצה ומכוח ההתמודדות בין הטוענים־לכתר. הגלגל התהפך, ותפארת הממלכה הביאה עליה את אסונה. אף־על־פי־כן, מעולם לא קמו עוררים על הלגיטימיות של השושלת העלאווית.

הציבור היהודי, שניטלה ממנו כל הגנה, מטבע־הדברים נוח היה לפגיעה יותר משאר האוכלוסים. מופקר היה להתקפות רצחניות מצד ״המשמר השחור״ לפי הקצב המטורף של חילופי הסולטנים. מאחר שצרות לעולם אינן באות ביחידות, ניתוספו פגעי־טבע דוגמת הבצורת ומפרק לפרק שיוו גוונים של אפוקליפסה למשבר מדיני מתמיד, ואגב כך הפסיקו כליל כמעט את חילופי הסחורות עם העולם החיצון. המצוקה הגיעה לידי כך שנוצרו מצבים שבהם לא היססו הורים, בפרט בפאס, לעשות מעשה שבימים כתקנם לא היה עולה כלל על הדעת: הם העבירו את ילדיהם לדת האיסלאם בתקווה שבכך יצילום ממצוקת רעב. הנה כך סיפר אחד מיושבי פאס:

"אמרתי אספרה קצת מצרותינו, הצרורות והעמוסות על שכמנו…ובימים האלה (1737) אין מלך איש כל הישר בעיניו יעשה. והם (הגויים) שוללים ובוזזים כל אשר איוותה נפשם… והאחרון קשה מכולם שהשמיים נעצרים מלהוריד סל ומסר כי אם השמיים ברזל והארץ נחושה. ואין זה כי אם שדברי עוונות גברו מנו ורבו למעלה ראש…הרעב גבר כאן בעיר פאס עד כדי כך שלא ידע עוד איש קרובו ושאר־בשרו. במו עינינו ראינו אבות מכים ילדיהם ואומרים להם: ״לכו־לכם מלפני, כחשו בדתכם והיו למוסלמים!״

המוסלמים, שמנת חלקם לא שפרה עליהם יותר, הטילו את האחריות לחיי גיהנום אלה על היהודים. לפעמים עשו זאת בצורה בלתי־צפויה, כאשר ייחסו את צרותיהם להתרופפות שמירת המצוות בציבור היהודי. כללו של דבר, היהודים היו אשמים, לא מפני שהתגלו כיהודים ״יותר מדי״ אלא משום שלא היו יהודים די הצורך! הרב אליהו מאנסאנו, המספר על ההאשמות שהטיחה ביהודים אסיפה של מוסלמים בינואר 1737, כתב בחיבורו זיכרון לבני־ישראל:

"הא׳ היא מים שרופים הנק׳ בערבי מא׳ אלחייא׳ היו מוכרים אותה בבית מיוחד הנק׳ צ׳אר אתברג׳א, והיום הזה אין לך בית אשר לא נמצא בה סם המות ואיש ושכנו נמנים ע׳׳ז לדבר עבירה, ומזה נמשכו כמה עבירות המתרגשות.

ב׳ שבועת שווא ושקר. שבימי קדם כל מי שנתחייב שבועה בערכאות של גויים, היה ממשכן עצמו וכל אשר לו, כדי שלא ישא את שם ה׳, ועכשיו הם נשבעים לשווא ולשקר.

ג׳ היא ביטול תפילות, כ׳ הם יודעים כשהבוקר אור והיהודים קמים בהשכמה ומסהרים עצמם ובאים לבה״ך להתחנן לפני בוראם, ועכשיו כשעולה עמוד השחר כ״א יוצא לפעלו ולעבודתו עדי ערב. ולא אמרו איה אלוה עושינו והסכימו לשלוח לנו לתקן את המעוות אולי יחנן השם".

טרוניות אלו, שאינן נובעות מאנטישמיות כלשהי, מעידות דווקא על האינטימיות שציינה את היחסים בין היהודים למוסלמים. יתר־על־כן, בשעות של הפוגה בתקופה זו של תלאות הוסיפו הסולטנים המרובים, שקמו למלוך בזה אחר זה, להזדקק ליהודי־החצר לצורך שליחויות מסחריות או דיפלומטיות. הנה כך שיגר מוחמד אל־דהבי (28־1727) כשגריר להולנד פלוני אליעזר בן־קיקי. מולאי עבדאללה, שהודח חמש פעמים בין 1729 ל־1757, העמיד לו בחינת יועצים קרובים את הנגיד של קהילת מכנאס, שמואל לוי בן יולי, והווזיר־התורגמן שמואל סומבאל חתם ב־1753 על החוזה הראשון של שלום וסחר עם דנמרק. שמואל סומבאל עלה לגדולה עוד יותר מכך בימי שלטונו של מוחמר בן עבדאללה (1790-1757), שעשה את יהודי החצר גלגל חיוני במשטר המדיני המארוקאי.

סידי מוחמד בן עבדאללה ויהודי החצר

סידי מוחמר בן עבדאללה, שהשכיל להבין כי עייפה נפשה של הארץ לאחר שלושים שנות הפקרות, רציחות ומעשי שוד וביזה, שם לו למטרה להשיב את השלום והשלווה על כנם. הוא נקט קו שהיה היפוכו הגמור של שיגעון־הגדלות של מולאי אסמאעיל: חידש את הביזור ואת האוטונומיה של הציבורים השונים שבממלכה, ביטל את הצבא המקצועי, והקל במידה ניכרת את עול המסים.

בעת היותו מושל הדרום למד להכיר בברכותיו של הסחר הבינלאומי, וזאת בהשפעת הסוחרים היהודים של צאפי ואגאדיר, ולפיכך ארגן מחדש את תשלומי־המכס, שהיו למשענתו העיקרית של האוצר עד לתחילת המאה העשרים.

סידי מוחמד, שהיה מוסלמי אדוק אך חף מכל קנאות, היה גם איש־תרבות ושליט תקיף. בימי מלכותו התחדשה פריחתה של מארוקו. אף שבגלל תאוות־הבצע שלו היה האיש למשל ולשנינה, היה ידיד גדול ליהודים ומעולם לא דרש מהם אלא את מס־הגולגולת שאותו חייבו חוקות הד׳ימי, ויותר מכל מלך אחר הקיף עצמו יועצים יהודים, שהיו נלווים אליו בכל מסעותיו.

מעמדם היה איתן עד כדי כך שלא הקפידו עוד על מצוות האיפוק והענווה הכרוכות במעמד של ד׳ימי, ונהגו כבעלי־אחוזות גדולים שהשררה מעבירה אותם על דעתם. רפאל משה אלבז, הרב הראשי של ספרו, מעיד בחיבורו, כיסא מלכים, כי תמיד הקדימו את מרכבתו ששה מקורבים ויועצים יהודים רכובים על סוסים, לבושים מחלצות ועדויים אבני־יקר.

סידי מוחמד, שחתם על חוזי מסחר ובריתות־ידידות מכל הבא ליד, זכור בהיסטוריה כמי שיסד את נמל מוגאדור, שבו ריכז את סחרה הבינלאומי של מארוקו כדי לחזק את שליטתו בו תוך כדי פיתוחו. קונסולים וסוחרים נוצרים לא הזדרזו להיענות להזמנתו להשתקע שם. או־אז פנה הסולטן, על־פי עצתו של היהודי החביב עליו, שמואל סומבאל, בקריאה אל המשפחות היהודיות הנכבדות מכל ערי מארוקו לשגר את נציגיהן למוגאדור.

סומבאל עצמו ערך את רשימת עשרת הנבחרים הראשונים, שנתקראו תג׳אר אל־סולטן, הלוא הם סוחרי־המלך היהודים, שזכו בהקלות מסחריות ושיפוטיות יוצאות־דופן: כספים בהקפה, ניהול קרנות מסוימות של האוצר, מונופול על יצוא מוצרים דוגמת דונג, טבק, נוצות יענים, שקדים, נחושת, בדים, שמנים, גומי, ולפעמים פרדים, שוורים ודגנים. לקבוצה הראשונה של סוחרים שתלויים היו אך ורק במח׳זן – משפחות קורקוס, דלאמאר, אפלאלו, לוי בן יולי – הצטרפו הבורגנים היהודים הראשונים של מארוקו, משפחות אפריאט וגדליה, שעשו עושר רב בסחר יבוא־ויצוא עם אנגליה, ששבה והיתה לשותפה המסחרית הראשונה במעלה.

ראשוני התג׳אר אל־סולטן לא הכזיבו כי הפריחה המסחרית החדשה הביאה בעקבותיה גידול ניכר בהכנסות המכס, שהקלו על אוצר הממלכה. אבל בהפתעה גמורה, כדוגמת מולאי אסמאעיל, שינה סידי מוחמר בערוב ימיו את יחסו ליהודים מן הקצה אל הקצה. אחרי מות יועצו שמואל סומבאל ב־1782, בהמרצתם של סוחרים נוצרים שהתחרות היהודית הדאיגתם ובהשפעתם של שני הרפתקנים יהודים יוצאי תוניסיה, אלי לוי ויעקב עטאל, שקינאו בגדולתם של אחיהם בני־דתם המרוקאים – ביטל סידי מוחמר את ההקלות שהוענקו לתג׳אר אל־סולטן.

ב־1789, שנה אחת לפני מותו, פקד עליהם להעביר לידי הסוחרים הנוצרים ממוגאדור את כספי האוצר שאותם ניהלו בשביל המח׳זן ואת הסחורות ששייכות היו לו עצמו. נסיגה זו לאחור, כמוה כנגישותיו עקובות־הדמים של יורשו מולאי ליאזיד, לא שינו כל עיקר אותה מגמה ששוב אי־אפשר היה לבטלה: מרכז־הכובד הכלכלי של מארוקו עבר סופית מערי־המלכות של לב־הארץ אל הנמלים, ובפרט לנמל מוגאדור. הכנסות האוצר נבעו במישרים מהיטלי המכס, כלומר, מסחר־החוץ שבו מילאו מעתה היהודים תפקיד חיוני, בתורת גורמים פעילים בפתיחת השערים ובמודרניזציה, וזאת ללא חשיבות מה היה יחסם של הסולטנים אליהם.

רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997 – עמ' 48-44