מורשת יהדות מרוקו

אברבנאל סיפר לשאול שכתב את כל כתביו אחרי צאתו מארץ מולדתו, כאשר רמז בכך לפורטוגל או אולי לאיבריה בכללה. גם אם, כפי שנראה בהמשך, הצהרה זאת רחוקה מדיוק גמור(והיא אפילו מדויקת פחות אם בביטוי ״ארץ מולדתי״ כיוון אברבנאל לאיבריה בכללה), האמת היא שאברבנאל כתב את חלק הארי של יצירתו אחרי שעזב את פורטוגל. על כן השאלה הראשונה הניצבת בפנינו כשאנו מנסים ללמוד את כתביו הפורטוגליים של אברבנאל היא: מהם כתבים אלו?

בהצהרתו לשאול מדגיש אברבנאל שכתב את ״הפירושים והחבורי׳[ם] האלה כולם״ לא רק לאחר שעזב את ארץ מולדתו אלא גם ״אחרי היותי נע ונד בארץ״. אפשר אם כן, במידה רבה של היגיון, להניח ״שנדודיו״ של אברבנאל – ואלה שבאו בעקבות גירוש יהדות ספרד הם ודאי הטראומתיים שבהם – השפיעו באופן מכריע על כתביו האיטלקיים, מרוב הבחינות אם לא מכולן: מניעים יסודיים, מטרות־על, חומרים, סגנון ונימה. המסקנה המוסכמת על החוקרים שחקרו את כתבי אברבנאל בסמכותיות בשנים האחרונות היא שרובם נבחנים בראש ובראשונה במונחים של התעניינותו המשיחית החדשה של אברבנאל, אותה פיתח בעת שהותו באיטליה (התעניינות שהוסברה כתגובה לגירוש), ושל מאמציו הבלתי נלאים לנחם ולעודד את מגורשי ספרד שם. אי לכך, הניסיון להתמקד בכתביו הפורטוגליים מעורר כבעיה שנייה את שאלת ההמשכיות – אם בכלל ישנה – ביניהם ובין מכלול יצירתו אשר נכתבה אחרי 1492, בעיקר לאור קביעתם המוסכמת של החוקרים שכתביו האיטלקיים השתנו בתכלית, מבחינת כיוונם הרוחני והספרותי, כתוצאה מן הגירוש.

הבה נפנה לטפל בבעיות אלה על פי הסדר, כאשר בראש עומדת השאלה: מהם הכתבים הפורטוגליים?

כבר בשנות השישים של המאה הט״ו החל אברבנאל לפרש את חמשת חומשי התורה, כאשר הוא פותח בפירושו לספר דברים. במכתב שנשלח בשנת 1472 ליחיאל דה פיזה, בנקאי היושב בטוסקנה, פטרון תרבותי, הסביר אברבנאל מדוע קצב התקדמותו היה כה אטי: ״ספר אלה הדברים לא נשלם עדנה בסבת שבתי הבית מעט ומסעי יסערו להפיצני מדלתות העיון ולא יכולתי״. אף על פי כן לא זנח את הפירוש לספר דברים לחלוטין, ובשנת 1472 היה הפירוש מלוטש דיו להישלח ליחיאל כעבודה בשלבים מתקדמים. ״והיה בהניח ה׳ לי״, הבטיח אברבנאל, ״לא אתן שנת לעיני עד הקימי עד עשותו״.

החלטתו של אברבנאל לפרש את חומש דברים לפני החומשים הקודמים לו מצביעה על העניין המיוחד שלו בחומש זה, דבר שבא לידי ביטוי גם בשאלה שהציג אברבנאל ליוסף חיון, אחד מן הדמויות המרכזיות בין רבני ליסבון. הגם ששאלתו של אברבנאל (״שאלתי ובקשתי אם המשנה תורה הזה ספר אלה הדברים היה מאת ה^, מן השמים […] או אם הספר משנה תורה משה מעצמו חברו״) הייתה מעט פחות נועזת ממה שהיא עשויה להישמע, נתפסה חקירתו של הפרשן הצעיר – שאין להתעלם מיסוד ההתגרות שבה – כחדשנית בעיניו של חיון: ״השאלה הזו […] לא דברו בזה הקודמים ולא המאוחרים דבר יספיק להגיע אל כוונתה ולהתיר ספקותיה בשלימות״.

אברבנאל חידד את ספקותיו, בציינו תמיהות תאולוגיות ומאמרים של חז״ל המתייחסים לנושא, אך הוא עצמו ניגש לבעיה מזווית שונה. אם האל חיבר את ספר דברים כדי להסביר באמצעותו עניינים המצויים בארבעת החומשים הראשונים, אשר להם גושפנקה אלוהית, מדוע נמסרו מלכתחילה אותם עניינים באופן שדורש הסבר: ״אין מחבר יסתום דבריו ויפרש עצמו״. בהעלותו טיעון זה הניח אברבנאל שאפילו המחבר האלוהי הוא מושא לביקורת סגנונית, כמחבר בשר ודם. ובכן, כבר בהיותו בליסבון בשנות השישים, פילס אברבנאל את דרכו אל גישות חדשות לכתבי הקודש, המאירות את ״הצד האנושי״ בכתובים: גישות אלה תמצאנה את ביטוין המובהק בפירושו לנביאים ראשונים, אשר נכתב בשנה שלאחר בריחתו מפורטוגל, כמו גם בפירושי מקרא מאוחרים יותר שנכתבו באיטליה לקראת סוף חייו.

אופיו של חוג החוקרים שיוסף חיון עמד בראשו עדיין זקוק לחקירה נוספת, אך מכל מקום יש סימנים ברורים לכך שפירוש המקרא עמד במרכז התעניינותו. חיון עצמו, אשר הדגיש את עליונותו של לימוד התלמוד, כתב בעיקר פירושי מקרא וציין שקיבל עידוד מ״חברים״ שלו. בהזדמנות מסוימת אפילו שינה את ״תכנית מחקריו״ על פי בקשתם של עמיתים אלה, כאשר הקדים פירוש לספר תהלים להשלמת פירושיו לכל ספרי הנביאים. בתיאור שכתב אחרי 1492 אחד מאותם עמיתים, הדרשן הנודד יוסף יעבץ, הוא תיאר את חיון כמרכזה של חבורה המתעניינת בכתבי הקודש. העניין שהיה לחכמי ליסבון בפירוש המקרא היה בו אפוא כדי לעצב את יצחק אברבנאל הצעיר לכיוון חקירת המקרא, וסוג זה של חקירה עתיד היה לעמוד במרכז עבודת חייו הספרותית מתחילתה ועד סופה.

נוסף על התחלות פירושו לתורה, חיבר אברבנאל בשנות השישים מסה פילוסופית קצרה בשם ״צורות היסודות״. החיבור מוקדש לנושא הטכני־פילוסופי של ״צורות היסודות״ (אדמה, מים, אש ואוויר), אשר מהם, כך האמינו, מורכב כל חומר אשר מתחת ל״גלגל הירח״. חיבור זה שרטט תכונות אופייניות לכתיבתו המאוחרת יותר של אברבנאל, ביניהן חיבתו להצגת דברים בצורה שיטתית, נטייתו להעריך את דעותיהם של אחרים לפני שיחווה את דעתו שלו בנושא מסוים ובקיאותו במגוון רחב של ספרות יהודית ולא יהודית. על אף הידענות שבחיבורו, נראה שאברבנאל לא החשיב תרגיל זה כחיבור מושלם; ולכן, במכתבו ליחיאל הוא מתייחס למונוגרפיה הפרשנית שלו ״עטרת זקנים״ כ״פרי ראשית האדמה אשר נתן לי ה״׳.

החיבור עטרת זקנים, העוסק בפרשה מפורסמת אך סתומה מאז ומעולם בספר שמות, נכתב על ידי אברבנאל בשנות השלושים המוקדמות לחייו. לא כאן המקום להיכנס בפירוט לחיבור זה, אך מסקנותיו של המחקר המקיף ביותר שדן בו עד כה קרובים מאוד לנושא שלנו: המחקר מראה באיזו מידה עטרת זקנים כבר מכיל תכונות רבות אשר יאפיינו את כתיבתו המאוחרת יותר של אברבנאל, וביניהן מחויבות לחקר המקרא מכיוון תאולוגי; עצמאות זהירה אך בוטחת בסמכות המדרשית; עיסוק מתמיד ברציונליזם של ימי הביניים; התעניינות עמוקה ברמב״ם ובמפרשיו; ונטיות מגוונות שיתגלו בהמשך כמרכיבים בלתי נפרדים מאישיותו האינטלקטואלית של אברבנאל, כפי שתבוא לידי ביטוי בכתביו המאוחרים יותר: שמרנות מחד גיסא, אך עצמאות, לעתים בוטה, ביחס למסורות היהודיות של התקופה הקלסית ושל ימי הביניים, מאידך גיסא. קווים בולטים אחרים בעבודתו המאוחרת יותר ועמדתו האינטלקטואלית של אברבנאל – למשל, גישתו המחקרית לפירוש המקרא המבוססת על הצבת שאלות, או יחסו המכבד כלפי חוץ אך למעשה אדיש, אל הקבלה – ניכרים אף הם בחיבור זה, החשוב מבין כתביו שנשתמרו מן התקופה הפורטוגלית. מאוחר יותר בחייו יתייחס אברבנאל לעטרת זקנים כאל חיבור קטן שנכתב בראשית דרכו. עטרת זקנים הוא אמנם חיבור קצר ובלתי מקיף על פי קנה המידה של עבודתו המאוחרת של המחבר, אך הוא משמש מבוא מוצלח להתעניינותו האינטלקטואלית ולמכלול הפרשנות המאוחרת של המחבר. מועלים בו נושאים רבים אשר יטופל בהם בצורה שיטתית בכתביו המאוחרים יותר – נבואה, השגחה, דרך כתיבתו של הרמב״ם ועוד. כמו כן מודגם אופיים הספרותי של פירושי כתבי הקודש שייכתבו לאחר מכן(ואשר חיבור זה ראוי להיחשב לראשון שבהם).

ביוגרפיה אינטלקטואלית של יצחק אברבנאל לאור כתביו הפורטוגליים-אריק לווי מתוך יהדות פורטוגל במוקד –מחקרים על יהודים ויהוים בסתר-עורכים:יום טוב עסיס-משה אורפלי-עמ' 111

הפזורה הספרדית-פורטוגלית המערבית במאה ה-17 – מאת יוסף קפלן.

מפת הפזורה היהודית באירופה השתנתה באורח משמעותי במהלך המאה ה-17. במערב היבשת, שנתרוקן מיהודים בעקבות הגירושים שבשלהי ימי הביניים, החלו השערים שוב להיפתח בפני הגירה יהודית. תרמו לכך גורמים שונים וראשון ביניהם – התמורות בחשיבה הכלכלית – מדינית : שליטי העידן המרקנטיליסטי החשיבו מאות את הכדאיות הכלכלית בהכרעותיהם המדיניות ובכל הנוגד ליחסם להתיישבות יהודית. הסוחרים היהודים, על קשריהם המסחריים, ניסיונם הכלכלי ויכולתם לגייס הון, הפכו בעיני שליטים לגורם חברתי מועיל שנוכחותו רצויה.

התמורות בתפיסה הדתית היו פחות מהפכניות, אך אין להתעלם מן השינויים שחלו ביחסם של הוגים פרוטסטנטים למיניהם ליהדות וליהודים. על אף העובדה שאבות הרפורמציה לא מיתנו את הגישה האנטי יהודית המסורתית של הכנסייה הנוצרית המדיאבאלית ולעתים אף החריפו אותה, אין להתעלם מהמציאות החדשה שנוצרה בעקבות התפשטות הפרוטסטנטיזם.  המונוליטיות הקתולית נשברה, והיהודים חדלו להיות המיעוט הדתי החריג הבלעדי. המאבקים בתוך הנצרות אומנם חיזקו לרוב את להט הקנאות הדתית, אך יחד עם זאת פתחו אפיקים חדשים להכרה בפלורליזם ולגיבושה של סובלנות דתית. כמו כן אין לשכוח, כי הרפורמציה, בעוררה מחדש את העניין בברית החדשה ובמקורות הנצרות, הביאה בין היתר להתחדשות הלימודים ההבראיסטים, כולל הספרות התלמודית והרבנית. הבראיסטים רבים, במיוחד במחנה הפרוטסטנטי, ביקשו ללמוד את המקורות העבריים ואת הפרשנות היהודית לתנ״ך מפי רבנים יהודים. היו ביניהם שטענו, שנוכחות יהודית בתוך המונוליטיות הקתולית נשברה, והיהודים חדלו להיות המיעוט הדתי החריג הבלעדי. המאבקים בתוך הנצרות אומנם חיזקו לרוב את להט הקנאות הדתית, אך יחד עם זאת פתחו אפיקים חדשים להכרה בפלורליזם ולגיבושה של סובלנות דתית. כמו כן אין לשכוח, כי הרפורמציה, בעוררה מחדש את העניין בברית החדשה ובמקורות הנצרות, הביאה בין היתר להתחדשות הלימודים ההבראיסטים, כולל הספרות התלמודית והרבנית. הבראיסטים רבים, במיוחד במחנה הפרוטסטנטי, ביקשו ללמוד את המקורות העבריים ואת הפרשנות היהודית לתנ״ך מפי רבנים יהודים. היו ביניהם שטענו, שנוכחות יהודית בתוך

החברה הנוצרית תאפשר מגע בלתי אמצעי עם הספרות היהודית הבתר־ מקראית, ודבר זה יביא להבנה נכונה יותר של שורשי הנצרות ומקורותיה. בין הכיתות הפרוטסטנטיות המילינריסטיות, ובמיוחד בין הפוריטנים באנגליה, נקשרה הנוכחות המחודשת של היהודים בחברה הנוצרית עם הציפיות המשיחיות, שקיבלו תנופה רבה במאה ה־17. מילינריסטים באנגליה ובהולנד גרסו, שפזורתם המוחלטת של בני ישראל, ״מקצה הארץ עד קצה הארץ״, הכרחית ״לבואו מחדש של המשיח״ ולהתגשמות חזון הגאולה. כמו כן הם קיוו, שהתיישבות יהודית בקרב ״נוצרים מתוקנים״ שהשתחררו מ״האלילות האפיפיורית״ תביא את היהודים אל חיק הנצרות. טענות אלה סייעו לא מעט ביצירת אקלים חברתי ורעיוני שונה, שהכשיר את הקרקע למדיניות רשמית חיובית יותר בכל הנוגע ליהודים ולזכות התיישבותם במקומות שמהם נדחקו בימי הביניים המאוחרים.

היהודים הראשונים שסללו את הדרך להתיישבות היהודית המחודשת במערב אירופה מסוף המאה ה-16 ואילך היו אנוסים לשעבר, שחזרו ליהדות לאחר ניתוק של דורות מכלל ישראל וממקורות היהדות. הם הקימו באמשטרדם, בהמבורג, בלונדון וביישובים קטנים שבסביבותיהן קהילות חדשות, שהיו לעתים הקהילות היהודיות הראשונות שהכירו. מהגרים אלה, שנחשבו בספרד ובפורטוגל ל״נוצרים חדשים״ שנבדלו מהנוצרים הותיקים, הפכו במערב אירופה ובעולם החדש ל״יהודים חדשים״. הם היו ״יהודים חדשים״ משני טעמים: א. כי היהדות ההיסטורית, שאותה פגשו לראשונה לאחר שנמלטו מארצות האינקוויזיציה, היתה מבחינתם בגדר חידוש. ב. משום שיהדותם היתה מבחינות מסוימות בעלת איפיונים חדשים בעולם היהודי דאז. שיבתם ליהדות לא היתה פשוטה, והמפגש המחודש עימה יצר בעיות לא מעטות. השכלתם היהודית היתה קלושה ומדולדלת, וכל עולמם הרוחני עוצב תחת כנפי הנצרות. שלא כאחיהם המגורשים שיצאו מספרד ומפורטוגל בסוף המאה ה־15 והקימו קהילות יהודיות ברחבי האימפריה העות׳מנית, בצפון אפריקה ובאיטליה, על־פי הדפוסים שהיו מקובלים ב״גלות ירושלים אשר בספרד״, היה על האנוסים לשעבר במערב לגשר על פני התהום שרבצה בינם לבין יתר חלקי האומה. הם היו מנותקים מהמסורת היהודית, והיה עליהם ״להמציא מסורת״ בכלים המיוחדים שעמדו לרשותם. לכאורה היתה הצלחתם מרשימה ביותר: תוך זמן קצר יחסית הם הקימו קהילות משגשגות, שנשענו על סמכות ההלכה ולא חרגו מהמקובל בעולם היהודי דאז. אך כפי שעוד נראה להלן, נסתמנו בקהילות חדשות אלו גילויים ראשונים של מודרניזציה וחילון, שנים רבות לפני שתופעות כאלה פקדו את עולמם של יתר חלקי היהדות האירופית.

אך בטרם נעמוד על דמות עולמה של הפזורה הספרדית־פורטוגלית בימי התגבשותה ושגשוגה, מן הדין שנתייחס לתולדות האנוסים שבמערב אירופה בימים שלאחר גירוש היהודים מחצי־האי האיברי. במאה ה־16 הפכה פורטוגל למעוז העיקרי של האנוסים האיבריים. זהותם היהודית היתה איתנה יותר מזו של אחיהם שבספרד וזאת בגלל מספר סיבות: ההמרה בפורטוגל ב־1497 נכפתה מגבוה על כלל הציבור היהודי במלכות זאת, והדבר חיזק עד למאוד את זהותם הקולקטיבית הנבדלת; אנוסים אלה היו בחלקם הגדול פליטי ספרד, שעמדו בכל הנסיונות הקשים שבדור הגירוש ונשארו נאמנים לדתם; היות שהאינקוויזיציה בפורטוגל נוסדה רק ב־1536, הם יכלו לגבש דפוסים מיוחדים לשימור מסורתם היהודית בתנאי מחתרת במשך ארבעים שנה.

בספרד, לעומת זאת, התחזקו מגמות ההתבוללות בקרב ״הנוצרים החדשים״ במהלך המאה ה־16, אף כי גם שם לא חסרו ריכוזים שונים של אנוסים, שהשתדלו לקיים מצוות ומנהגים יהודיים. לקראת סוף המאה ה־16 ובמחצית הראשונה של המאה ה־17 נדדו אנוסים רבים מפורטוגל לספרד, שכן אכזריותה של האינקוויזיציה הפורטוגלית הפכה לשם דבר והיו קונברסויס לא מעטים שהשלו את עצמם, כי בספרד הסמוכה יוכלו למצוא מקלט בטוח. שיקולם זה לא עמד במבחן המציאות, והגירתם ההמונית לערי קשיטיליה ואנדלוסיה עוררה שם מחדש את האיבה הישנה נגד ״הנוצרים החדשים״ שממוצא יהודי.

הפזורה הספרדית-פורטוגלית המערבית במאה ה-17 – מאת יוסף קפלן. עמ' 98

הנוצרים החדשים

בפורטוגל במאה העשרים

שמואל שוורץ

ההדיר דב סטוצ'ינסקי

מרכז דינור – מרכז זלמו שזר

שמואל שוורץ, מהנדס מכרות יליד פולין, גילה בשנות עבודתו בפורטוגל קבוצות של צאצאי אנוסים, אשר שימרו מסורות יהודיות מיוחדות. בספרו " הנוצרים החדשים בפורטוגל במאה העשרים – ליסבון 1925 – מספר שוורץ כיצד הצליח להבקיע את חומת הסוד של הנוצרים החדשים " המתייהדים ", לחקור את אורח חייהם ולתעד את תפילותיהם המיוחדות, הנאמרות בפורטוגלית אך ספונות ליטורגיה יהודית

דב סטוצ'ינסקי, המהדיר, תרגם לעברית את ספרו של שוורץ ובכלל זה את אוסף התפילות של הנוצרים החדשים.סטוצ'ינסקי גם הוסיף מבוא נרחב המתאר את תגובת העולם היהודי האקדמי לגילויים מחדש של אנוסי פורטוגל. כמו כן שופך המבוא אור על דמותו של מחבר הספר – שמואל שוורץ.

פתח דבר

ספרו של שמואל שוורץ ״הנוצרים־החדשים בפורטוגל במאה העשרים״, ראה אור לראשונה בליסבון, בשנת 1925. הספר שנכתב בשפה הפרוטוגלית מוגש עתה לראשונה לציבור הקורא עברית, ועניינו – קבוצות של נוצרים־חדשים המשמרים זיקה עזה ליהדות. הספר מהווה מסמך היסטורי בעל חשיבות רבה. ככל מסמך היסטורי מכיל חיבורו של שוורץ מידע יקר ערך, בצד הבנתו ונטייתו האישית של המחבר, המוסיפים לו ממד ייחודי ואף מגמתי. מבואו של דב סטוצ׳ינסקי נועד בין השאר להציג לקורא תמונה מאוזנת בהקשר היסטורי מקיף. מעורבותו האישית של שוורץ במגעיו עם צאצאי האנוסים, שהעניקה לספרו היבט חווייתי חזק, יצרה דרמה אנושית הראויה לתשומת לבנו.

חשיפת קהילת צאצאי האנוסים בפורטוגל העלתה לדיון ולעיון מחודשים את אחד הפרקים המרתקים ביותר בקורות היהודים בחצי האי האיברי ואף בעולם היהודי בכלל. על תרומתו זו בלבד ראוי ספרו של שוורץ שיוגש בעברית אף כשמונים שנה לאחר פרסומו בפורטוגלית. אך כאמור, הספר מהווה תעודה היסטורית חשובה על חיי אנוסי פורטוגל ומכיל חומר רב ערך. בשעת פרסום צו הגירוש – שלא התממש – בשנת 1496, ובעת השמד – שאכן התרחש – של שנת 1497, התגוררו בפורטוגל יהודים תושבי פורטוגל ויהודים ממגורשי קסטיליה וביחד היוו חלק ניכר מכלל האוכלוסייה. על פי חישוב גם היה מספרם של אנוסי פורטוגל קרוב לעשרים אחוזים מאוכלוסייתה הכללית. אין צורך בדמיון רב כדי להעריך את האחוז הגבוה של העם הפורטוגלי שהוא מצאצאי היהודים.

זהותם של בני דור השמד כאנוסים לא הייתה מוטלת בספק, שהרי נאנסו להמיר את דתם לא רק היהודים תושבי הארץ אלא גם כל היהודים שבשנת 1492 בחרו להישאר נאמנים ליהדותם ולחצות את גבול קסטיליה־פורטוגל. האחרונים ויתרו על בתיהם, עסקיהם ורכושם, נטשו את סביבתם, ולעתים קרובות את ידידיהם וקרוביהם כדי לדבוק בזהותם היהודית. הם שמו קץ לפרק ארוך של ישיבה בארץ, אשר – יחד עם שכניהם הנוצרים והמוסלמים – תרמו ליצירת תרבותה ולשגשוג כלכלתה, נטלו חלק במפעליה הרבים וקשרו במידה רבה את גורלם בגורלה. הם הסתלקו מקסטיליה וארגוניה כדי להישאר יהודים.

מגעיו של שוורץ עם צאצאי האנוסים הצטרפו ליוזמות שחשפו לבסוף את קיומם של צאצאי אנוסים אשר שמרו במשך מאות שנים על זהות ומודעות שקשרו אותם לאבות אבותיהם היהודים. חשיפה זו מגלה פרשה מרתקת בהיסטוריה החברתית והדתית. מאות שנות חיים כנוצרים לא הספיקו למחוק לגמרי מסורות ומנהגים, ומעל לכל זהות נבדלת מהסביבה, שנשתמרה בסתרי סתרים. שיבתם ליהדות של אחדים מצאצאי האנוסים, בייחוד בבלמונטה, מוסיפה פלא על פלא. למרות הקשיים והמכשולים בדרכם מימשו האנוסים את החזרה ליהדות, ובלב העיירה נמצא היום, כחמש מאות שנה לאחר השמד, בית כנסת. התחדשותם של חיים יהודיים על ידי צאצאי האנוסים היא בגדר מעשה שלא קל להסבירו על פי אמות מידה רגילות בהיסטוריה.

התמיכה שהושיטו יהודים מקהילות שונות לעדה המתחדשת לא הייתה תמיד נבונה ומועילה, ובין הטעויות שגרמו לנזק רציני הייתה הציפייה שהשבים אל היהדות הגלויה ינטשו לחלוטין מנהגים ותפילות שבזכותם נשתמרה זהותם ואשר נתקדשו במרוצת הזמן. נטישה כזו יכולה הייתה להתפרש כפניית עורף לזהותם הנסתרת ובהתעלמות מכל מה שנהפך בתודעתם של דורות מבני האנוסים לנכסי צאן ברזל של ״יהדותם״ בסתר, עד ליציאתם אל העולם הגלוי. חייהם של השבים היום אינם פחות דרמטיים מחיי אבותיהם תמול שלשום.

ספרו של שוורץ, מחשובי המקורות על אנוסי פורטוגל במאה העשרים, מביא לא רק את סיפורם של אנוסים אלה, אלא אף את עיקרי מנהגיהם ותפילותיהם כחלק חשוב ממורשתם. יש לקוות שהספר יתרום לא רק להכרה טובה יותר של עברם הרחוק והקרוב של אנוסי פורטוגל, אלא גם לקירוב לבבות בין העם היהודי, שבטיו ועדותיו לבין אנוסי פורטוגל, אלה ששבו אל חיק העם ואלה שנותרו דבקים בזהותם הנסתרת.

היוזמה לתרגום ספרו של שוורץ הייתה של מרכז דינור, בהיות לי הכבוד לעמוד בראשו, בשיתוף פעולה עם מפעל היספניה יודאיקה. יוזמה זו נתממשה בזכות תמיכת בני משפחת שוורץ היושבים בארץ, ובראש ובראשונה של ד״ר עמנואל שרון. התרגום, המבוא וההערות נעשו על ידי ד״ר רב סטוצ׳ינסקי, חוקר יהדות פורטוגל שמחקריו זכו להכרה בין־לאומית. חלק מהתפילות תורגם על ידי הגב׳ שולמית הלוי, שמסירותה לצאצאי האנוסים היא ללא גבולות ורגישותה למסורתם היא עמוקה. כל המפעל היה בידיה הנאמנות של הגב׳ רות טוויג שתרומתה לאיכותו של הספר היא רבה מאוד. מנהלו של מרכז דינור ד״ר אהרן קידר סייע רבות לפרסום הספר. לכולם התודה והברכה.

האוניברסיטה העברית בירושלים, אב תשס״ד            יום טוב עסיס

הנוצרים החדשיםבפורטוגל במאה העשרים–שמואל שוורץ