מורשת יהדות מרוקו

פרק שנים עשר – אורות וצללים.

דיברנו למעלה על פעילות חברתית מבורכת של יחידי הקהל. אך בצד האור, כמו בכל חברה בריאה, היו גם צללים. הרבנים והמנהיגים התריעו על פריצות בחיי הקהלה, והשתדלו להביאם על תיקונם. לשם כך נקטו הן באמצעי שכנוע כהטפת מוסר, דברי התעוררות בכתב הנשלחים לקהלי בתי הכנסת ומוקראים באזניהם .דרשות הרבנים המכוונים לעורר את לב שומעיהם בשבתות, ובהזדמנויות שונות כגון עצרות, תענית ציבור, ותפלות לעצירת גשמים , והן באמצעים משמעתיים כהטלת קנסות, החרמות, ומסירת העבריין לידי השלטונות. אמצעי הרתעה אלו תרמו להבראת החברה. אמצעי נוסף הוא שיפוטו של הרב. בחתרו אל הצדק זיכה הרב את הזכאי וחייב את החייב. החוטא בא על עונשו, ומתגלה סרחונו. על ידי כך הוא עצמו שב למוטב.

מלשינות

דבר מכוער שהפריע לחיי הקהל, שכמה מנוהגי חייהם מוסתרים היו מעיני השכנים והשלטונות השואפים לטרף, היא "המלשינות". נמצאו בקהל אנשים שבצע כסף, או כבוד, או כדי למצוא חן בעיני השלטונות, העבירום על דעתם, ומצאו עצמם משתפים פעולה עם השלטון נגד אחיהם.הקהל – מנהיגיו ורבניו – נאבקו נגד תופעה שלילית זו, בכל הדרכים שבידיהם. תקנה משנת תפ"ו – 1726, שנתקנה " כי השעה צריכה לכך "מטילה" חרם "על כל מי" שיפתח פיו לדבר סרה על שום בר ישראל.גם במקרה של חובל בחבירו והפילו למשכב, דנו החכמים כמלשין את האיש שסיפר על כך לשלטונות והביא לידי תפיסת החובל, שהפסיד ממון רב על כך. קצווי היה לקהל שדבר החבלה יתברר בפני חכם העיר והחובל ייענש על ידו, ולא על ידי השלטונות תופעה זו של מלשינות הייתה בכל הזמנים וגם במקומות אחרים

זיוף.

בשנות הת"ע, נתגלו מקרים של זיוף שטרות, על ידי שינוי זמנם. ואז תיקנו לכתוב את "הזמן" במלים : " יכתוב חמשת אלפים וארבע מאות וארבע ושבעים ליצירה ולא יכתוב תע"ד.

עדות שקר.

גם היא תופעה שכיחה. בשנת תקנ"א אומר רבי אליהו הצרפתי שמצוי היה אז בצפרו "שרבו עידי שקר" ואינו סומך על שטרי קבלת העדות. על רקע זה נתקנה תקנה שקבלת עדות ומודעה צריכה להיחתם על ידי דיין וסופר בית הדין. במאה השביעית לאלף השישי, כאשר תופעת עדות השקר נתרבתה, תיקנו תקנה שקבלת עדים תעשה בפני בית דין דווקא.

גנבה: ידועים מקרים בודדים של גניבה על ידי יהודים

פנייה לערכאות

 בהחלת ימי רבנותו של ר׳ יהודה אלבאז, מתרבות והולכות הפניות לערכאות של גויים תחושה של ירידה מוסרית בקהל העיקה על הרבנים והמנהיגים. בתקנה בה הטילו קנס ״נגד מי שיביא דין בפני ערכאות של גוים״ הם מתריעים על מצוות אחרות שבין אדם למקום.

רבי עמרם בנו מתריע על ״נגידים שהם רבי מעשקות״ ונותנים שוחד לשר מכסף הקהל להנאת עצמם. כשהביאו גויים כלים לאומן יהודי לתקנם, בעיקר תכשיטי זהב וכסף, נמצאו כאלה שרימו אותם והחליפו טוב ברע. דעת הרבנים לא היתה נוחה מכך כי מלבד האיסור בדבר, עלול היה להוות מקור סכנה לקהלה כולה והתריעו נגדם. אם הגוי היה חושד ביהודי אחר בחשבו שהוא שרימה אותו, חייבו החכמים את המרמה לשלם לחבירו את כל ההפסד שהגיעו כתוצאה מכך.

כן נמצאו אנשים שהכתיבו ממונם לבניהם, כדי להפסיד את המלוים שהלוום בעל פה, שאינם יכולים לטרוף ממשועבדים.

מריבות.

מריבות וקטטות שכיחים היו בין אישה לשכנתה, ובין בעל לאשתו. ופעמים גררו אחריהן תופעות חמורות כגון אישה המפלת עוברה בעת קטטה, חתן המכה חמותו הזקנה. בחורים שיצאו, ממסיבת חתונה והכו את חברם עד שקפץ חולי ונטה למות. בחורים הרבים ביניהם ואחד מהם נחבל קשה. ויש שנשים בעת מריבה שרתה עליהן הרוח וחברו " קצדא " – שירה בחרוזים בקלון חברותיהן.

קלפים.

במאה השביעית לאלף השישי, חדר משחק הקלפים למרוקו. ונמצאו אנשים בצפרו שנמשכו למשחק זה. החכמים התריעו נגדם.

צניעות.

בענייני צניעות היו פריצות בכל התקופות. רבי ישועה בן חמו מתריע על "נשים שעושין השוק בין הגויים לקניות הקדרות ומצעים וכל מיני הגויים המסתכלים בהם ומדברים להם דברי תפלות". ואז תיקנו שהנשים לא ישתתפו בלוית המת. ולא ילכו לבית הקברות רק פעם בחדש ביום שני הראשון של החדש.העוברת תיתן קנס של חמש אוקיות.רבי יהודה אלבאז תיקן שלא ישתתפו הנשים בהולכת כלה לבית החתן, ובהולכת בר מצווה "שמכשילים את הרבים בהרהורי עברה" כמו כן התריע על נשים היושבות שורות שורות והאנשים עוברים ביניהם. ונשים המתאספות בעת מריבה ואין מקום לעבור והעוברים, נתקלים בהם. כן תיקן שלא יכנסו הנשים לבתי כסא של הגברים. גם רבי רפאל משה אלבאז התריע בזמנו על דבר זה, ועל הנשים שמכבסות בנהר ואינן נוהגות בצניעות, ועל אלו שעושות שוק. רבי יקותיאל אלבאז התריע על כגון אלו בזמנו והחרים שהעובר לא יברכו לו ברכת אירוסין ולא יכתבו לו כתובה.

פריצות בענייני דת.

פרצות בשמירת הדת היו בכל הזמנים. רבי ישועה בן חמו מתריע על אנשים שמגלחים הפדחת " ומשאירים פאה כחוט העכביש, והטיל על העובר קנס של עשר אוקיות. כן התריע על נשים המתגודדות ושורטות על המת. על העוברת הוטל קנס עשר אוקיות שישולמו על ידי בעלה. ומחציתן תנוכה מהכתובה.

גם נמצאו בקהלה אנשים שלא התפללו שחרית עד שהלכו תחלה לעסקיהם, או שיצאו לרחובות העיר ונשארו שם שעה או שעתיים.

בשבת היו מתאספים במרכז המללאח "ברחיבה" ומספרים סיפורים זה לזה, במקום ללכת לבית מדרש או לישון בבית כדי לנוח. רבי אבא אלבאז התריע גם על אלה "המוחאים כף ומתופפים בשבת" בכל הזמנים עוררו הרבנים את יחידי הקהל להיזהר בשמירת שבת ולקבל את השבת מוקדם. אך תמיד נמצאו אנשים שזלזלו קצת בשמירת שבת ויום טוב. היו שקנו בשבת מהגויים, ויש שהשאירו דריכת היין של כל השנה – לחול המועד. רבי אבא אלבאז התריע אף על המזלזלים בצום י"ז בתמוז ותשעה באב. וקבע קנס למזלזל לזכות שר העיר, ואפילו בית סוהר למזלזל בימי צום אלה. בימיו פשטה מכת הזנות בקהלה, והוא התריע על כך. הנוהג היה לפרסם ברבים את האישה המזנה, מרכיבים אותה על חמור ומעבירים אותה ברחובות קריה כשראשה מגולח לביישה ולגנותה.

לפעמים היו גם מקרים של המרת דת והרבנים השתדלו להחזירם בתשובה ולהבריחם לעבר הים. דרך כלל אזהרות הרבנים ותקנותיהם נתקבלו על ידי הקהל שהשתדל לתקן את המעוות ולנהוג לפי הנחיות ההלכה.

פרק שנים עשר – אורות וצללים. קהלת צפרו-כרך ג' רבי דוד עובדיה-עמוד 135

שירה ופיוט ביהדות מרוקו

יוסף שטרית

ירושלים, תשנ"ט

מוסד ביאליק-ירושלים

המכללה האזורית אשקלון

הקדמה

שיתוף הפעולה של המרכז ללשונות היהודים וספרויותיהם באוניברסיטה העברית עם המכללה האזורית באשקלון הוא שהניב את הוצאת שתי האסופות בסדרה זו. תחילה יצא ״מסורות ולשונות של יהודי צפון־אפריקה״ בתשנ״ח (מהדורה שנייה שלו רואה אור בימים אלה ממש), ועכשיו מתפרסם חיבורו של פרופ׳ יוסף שיטרית.

פרום׳ שיטרית חוקר בהתמדה, בשיטתיות ובכשרון רב היבטים רבים של היצירה הרוחנית בצפון־אפריקה בכלל ובמרוקו בפרט. אחד מהם הוא חקר השירה והפיוט התופס מקום מרכזי בעבודותיו. שמונת המאמרים המקיפים המכונסים בזה מלבנים סוגיות יסוד בשירה ובפיוט של יהודי מרוקו, כשהם מלווים תיעוד נרחב, מבורר ומנותח כהלכה. אין ספק שפרסומה של האסופה הוא מאורע מדעי חשוב עד מאוד.

ראשי המכללה באשקלון ־ עו״ד פינחס חליוה, מנהלה הכללי של המכללה ופרופ׳ שמעון שרביט, הראש האקדמי שלה – גילו עניין מוצהר ומלווה במעשים בהפצת מחקרים על יהדות צפון־אפריקה. אני תקווה ששיתוף הפעולה הנמשך של שני המוסדות הנזכרים יניב פרסומים נוספים בתחום.

מ׳ בר־אשר

פתח דבר

שמונת הפרקים המרכיבים אסופה זו מבוססים כולם על חקירה רבת שנים שעניינה השירה העברית שנכתבה במרוקו בחמש מאות השנים האחרונות ושנשמרה בחלקה הגדול בכתבי־יד. שבעה מהם כבר ראו אור, והפרק האחרון הוכן במיוחד בשביל אסופה זו. המחקרים עוסקים בתקופה של כארבע מאות וחמישים שנה ביצירה השירית העברית של יהודי צפון־אפריקה. הכנתם התאפשרה הודות לסריקה שיטתית של יותר מאלף כתבי־יד עבריים שהועתקו בצפון־אפריקה בכלל ובמרוקו בפרט בתקופה זו והמפוזרים כיום בספריות ציבוריות ופרטיות בארץ ובעולם. דרך סריקה זו עלה בידי לגלות מאות רבות של שירים חדשים ולחשוף את יצירתם השירית של עשרות משוררים, בלתי ידועים ברובם לחוקרים, שכתבו שירים עבריים במרוקו, וביניהם מן המשוררים החשובים ביותר ביצירה העברית בצפון־אפריקה. סריקה זו של כתבי־יד אפשרה לי גם לעמוד על היקפה הרחב של יצירה זו ועל מקומה המרכזי ביצירה העברית של יהודי מרוקו, על התמטיקה הקבועה, החוזרת ברובם של אלפי השירים שהרכיבו אותה במשך הדורות, ועל תת־הסוגות המיוחדות לשירה זאת בהשוואה לשירה העברית שנכתבה בקהילות אחרות באגן הים התיכון.

תת־סוגה שירית כזו היא, למשל, קבוצת השירים האירועיים־ההיסטוריים הרבים יחסית, שהתקיימה לאורך כל התקופה הנדונה, מאז גירוש ספרד ממש ועד לדעיכתה של היצירה העברית במרוקו בימינו. שירים רבים כאלה נחשפים במחקרים המובאים כאן. במרכזם של רוב המחקרים עומדים שירים אירועיים־היסטוריים וחברתיים ־ותרבותיים וכן שירים אישיים, החל בשירו של יעקב הסופר על פגישותיו עם דוד הראובני וכלה בשיריו האישים והלאומיים של רבי דוד בוזגלו לרגל עלייתו לארץ עקב מלחמת ששת הימים. הם כוללים גם את שיריהם האירועיים הרבים של רבי שלמה חלואה ברבע האחרון של המאה ה־18 ושל רבי דוד אלקאים בסוף המאה ־־19. בקהילות שמעטה הייתה בהן המודעות לרישום קורותיהן בצורת כרוניקות ופנקסי קהילות יש בשירים אלו תרומה חיונית לידע שלנו על אירועים מעצבים בחיי הקהילות הללו ועל החברה היהודית במרוקו בכלל. כזה הוא, למשל, שירו של יעקב הסופר המעיד על פגישותיו עם דוד הראובני ועל שיחותיו אתו בפורטוגל, ומאושש בכך את הכתוב בספרו של דוד הראובני. כאלה הם השירים הרבים של ר׳ שלמה חלואה על הבצורת הנוראה של השנים 1782-1779 במרוקו ועל הפרעות של מולאי יזיד בשנים 1792-1790, שפגעו קשות בקהילות היהודיות בארץ זו. שיריו של ר׳ דוד אלקאים חשובים גם הם מבחינה זאת: הם מסמנים ומסמלים את התמורות שחלו בתודעה של חוגים מסורתיים בקהילות החוף של מרוקו בסוף המאה ה־19 בעקבות חדירת המודרניות האירופית והפצת העיתונות העברית והספרות העברית החדשה בקרב תלמידי חכמים בצפון־אפריקה.

בו בזמן השירים המובאים כאן מציבים בחלקם הגדול את ענייניו האישיים, הביוגרפיים או היצירתיים של המשורר במרכז האמירה השירית שלהם. הגדיל לעשות בעניין זה רבי דוד אלקאים. הוא היה המשורר העברי הראשון בצפון־אפריקה שהקדיש מקום חשוב ביצירתו להעלאת התלבטויותיו ומבוכתו בנוגע לניצני ההתנהגויות המשכיליות שלו ושל חבריו במוגאדור (א־צוירה). הוא גם היה הראשון במרוקו שניסה לתת ביטוי לבעיות הלשון שהכבידו על כתיבתו השירית העברית, ופעל כתוצאה מכך להעשרת כתיבתו ולגיוונה על ידי יצירה עצמית של צורות ומבנים מוזרים בחלקם אך מעניינים ברובם. יותר ממאה שנה לפניו כתב רבי שלמה חלואה במכנאס שירים אישיים־ליריים על מצבו כעני ועל אירועים אישיים שהתנסה בהם. בימינו הדגיש רבי דוד בוזגלו באחדים משיריו המשמעותיים ביותר כיוונים אישיים אלה. הדו־שיח המרגש שהוא מנהל עם ארץ מולדתו לאחר עלייתו לארץ הוא משיאי יצירתו, ושירו הארוך ״אך בך, מולדתי״ מצליח להעלות יחסים אלה של עולה ממרוקו החוזר לצור מחצבתו הרוחנית ולמקור זהותו היהודית והלאומית לרמת אינטימיות שרק מעטים השכילו לתת לה ביטוי.

מבחינת מספרם, עשרות השירים המוצגים בפרקי הספר הם חלק קטן בלבד מתוך אלפי השירים העבריים שנכתבו במרוקו בחמש מאות השנים האחרונות בידי עשרות רבות של משוררים; רק מעטים מהם נחשפו עד כה למחקר. ככלל עיקרה של שירה זו מוקדש, בראש ובראשונה, להעלאת תמונות הזמן היהודי בגלות, הזמן ההיסטורי־ האידאולוגי והזמן המחזורי־הטקסי, ובשנייה להצבת היצגי ה״אני״ הקולקטיבי של בני הקהילות, ובראשם מעמדם האישי־הקולקטיבי של המשוררים עצמם כדובריהן של הקהילות. שני יסודות פואטיים אלה, המשקפים בה בעת גם ערכים קיומיים קהילתיים, ממלאים גם את התכנים של השירים המובאים כאן, אם כי הם מעומעמים קמעה בגלל המוקדים האירועיים שעומדים ביסוד רוב השירים. לניתוח המוקדים התמטיים החוזרים ונשנים באלפי השירים העבריים ולהבהרתם הוקדשה המונוגרפיה המופיעה בפרק השלישי. במחקר זה נעשה ניסיון לתחום את קווי המתאר של הכתיבה השירית העברית במרוקו, שנכתבה כולה בידי רבנים ותלמידי חכמים. משום כך היא ספוגה בערכי התרבות הרבנית ובקשר הבלתי אמצעי לאלוהי ישראל ולטקסטים המייסדים של התרבות היהודית האורתודוקסית. רק על רקע מצע תרבותי־דתי זה ניתן להבין את עולמות השיח המועלים בצורה אובססיבית כל כך בידי הכותבים ואת המרחב הבין־טקסטואלי העצום הנבנה באמצעות שירים אלו והמפנה בדרגה גבוהה של שקיפות אל המקורות המקראיים, המדרשיים וההלכתיים. גם תמונת הגאולה המצטיירת באלפי השירים מבוססת בעיקרה על התמונה הרבנית של המשיחיות הרסטורטיבית, האוסרת על דחיקת הקץ והנסמכת כל כולה על סגולות התפילה ועל מעלות התקווה, ומצפה לחזרה לציון ולחידוש מלכות בית דוד ומלכות שדי באמצעות הנקמה בגויים וקיבוץ הגלויות.

תמונה משיחית זו, שהיא פסיבית מבחינה פוליטית אך אקטיבית ביותר מבחינת הציפייה והדריכות להגשמת ההבטחה האלוהית, עוברת כחוט השני בכל השירים המוצגים בפרקים אלה. תבניות השיח הנבנות בהם משקפות מתח קיומי זה של הקהילות היהודיות: רבים ביותר הם מבני הדו־שיח המלא, המפגיש בין המשורר כדוברה של הקהילה לבין הבורא בעתירות חוזרות וגוברות של כנסת ישראל והבטחות מנחמות ומעודדות של הבורא, וכן מבני הדו־שיח החסר, המתמקד בעתירותיו ובתחינותיו הישירות של ה״אני״ השר אל הבורא. פרט לשירים האירועיים־ההיסטוריים והחברתיים־התרבותיים שאנו מביאים כאן מעטים ביחס הם השירים הנרטיביים והתיאוריים בשירת הפיוטים העברית של יהודי מרוקו.

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-יוסף שטרית

לו. אֲחַוֶת את דעי אתכם

תוכחה. שיר בן כב מחרוזות. בכל מחרוזת שני טורים. כל טור מתחלק לשניים..

משקל: שמונה הברות בצלעית.

כתובת: תוכחת מעולה / יצתה ללמד תחלה / קריאתה זו הלילא / להשיב רבים מעון ולהדריכם בדרך הסלולה / מסיימת בראשי פרקים שפתי לא אכלא / ובסוף באו י״ג עיקרי תורתינו המעולה.

סימן: אני דויד בר אהרן בן חסין חזק. נעם ׳אראה יומי הוא מתרחק׳.

מקור: א־ יג ע״א; ק-א ע״א.

  אֲחַוֶּה אֶת דְּעִי אֶתְכֶם / בְּנִיב שָׂפָה בְּרוּרָה
שִׁמְעוֹ נָא וּתְחִי נַפְשְׁכֶם / אֵיזוֹהִי דֶּרֶךְ יְשָׁרָה

נֵר מִצְוָה תִּשְׁמֹר תַּעֲשֶׂה / מִסְחָר כָּסֶף טוֹב סַחְרָהּ
תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה / קִבֵּל מִסִּינַי וּמְסָרָהּ

5- יִשְׂרָאֵל קְהַל וְעֵדָה / יוֹם וְלַיְלָה תִּהְיוּ שׁוֹקְדִים
עַל הַתּוֹרָה וְהָעֲבוֹדָה / וְעַל גְּמִילוֹת הַחֲסָדִים

דִּרְשׁוּ עַל סֵפֶר הַתּוֹרָה / שָׁם כְּתוֹבוֹת חֲרוּתוֹת
דִּינִים לְעוֹבְרֵי עֲבֵרָה / שְׁלוֹשִׁים וָשֵׁשׁ כָּרֵתוֹת

וִיקַר רוּחַ אִישׁ תְּבוּנָה / תְּרֵי סַרְסוּרֵי עֲבֵרָה
10-יַכְנִיעַ לְבָא וְעֵינָא / תְּרֵי סַרְסוּרֵי עֲבֵרָה

יֵצֶר הַטּוֹב נָא אַל תִּבְזֶה / כִּי הוּא יֶלֶד מִסְכֵּן וָרָשׁ
אִם פָּגַע בְּךָ מְנֻוָּל זֶה / מָשְׁכֵהוּ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ

דְּבָרָיו הֶבֶל וָרוּחַ / אֲלֵיהֶם אַל תִּהְיֶה חוֹשֵׁשׁ
אִם אֶבֶן הִיא נִמּוֹחַ / וְאִם בַּרְזֶל הוּא מִתְפּוֹצֵץ

15 -בִּלְתִּי מֶלַח מָמוֹן חָסֵר / לֹא יוֹעִיל עֶזְרָה בְּצָרוֹת
עַשֵּׂר בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְעַשֵּׁר / כְּלָל אָמְרוּ בַמַּעַשְׂרוֹת

רֹב אָדָם יִקְרָא אִישׁ חַסְדּוֹ / וְנוֹתֵן לַדַּל מַחְסוֹרוֹ
וַאֲשֶׁר לֹא תַּשִּׂיג יָדוֹ / שׁוֹאֵל אָדָם מְחַבְּרוֹ

ביאורים

1. 1. אחוה… אתכם: על-פי איוב לב, ו. שפה ברורה: על-פי צפ׳ ג,ט: ובקדושת יוצר ׳בשפה ברורה ובנעימה קדושה׳. 2. שמעו… נפשכם: ישעיה נה, ג. איזוהי דרך ישרה: אבות ב, א¡ ב, טו. 3. נר מצוה: מש׳ ו, כג. מםחר…סחרה: מש׳ ג, יד: ׳טוב סחרה מסחר כסף׳. 4. תורה… משה: דב׳ לד, ג. קבל מטיני ומטרה: אבות א, א. ומלת ׳משה׳ מן הפסוק הקודם נקשרת אף לכאן. 5. ישראל קהל ועדה: על-פי לשון המשנה בפסחים ה, ה: ׳הפסח נשחט בשלוש כתות, שנאמר: ׳קהל ועדה וישראל׳, ור״ל כל עם ישראל כולו. 6. על… חסדים: אבות א, ב. 7. דרשו: למדו והתבוננו. על ספר התורה: בספר התורה, ומילת ׳על׳ בהשפעת הערבית. כתובות: נמשך אל הטור הבא ׳כריתות׳. 8. דינים: עונשים קשים. שלושים ושש כריתות: ל״ו חייבי כריתות בתורה (כריתות א, א). 9. ויקר… תבונה: מש׳ יז, כז. רוח נשברה: תה׳ נא, יט. 10. לבא… עבירה: ירושל׳ ברכות: יכניע את הלב והעין, שני סרסורי העבירה. 11. יצר… ורש: על-פי נדרים לב, ע״ב. 13. דבריו: של יצר הרע. אל תהיה חושש: אל תתן דעתך עליהם. 14-12. אם… מתפוצץ: על-פי קידושין ל ע״א. 15. בלתי…חסר: בלי מלח הוא הממון ועל כן מתחסר הוא ונעלם, והלשון על-פי כתובות סו ע״ב. לא… בצרות: לא יועיל ואין בו עזרה בשעת צרה. עזרה בצרות: תה׳ מו, ב. 16. עשר… ובמעשרות: אם תרצה לשמר ממון, תן ממנו מעשר ואז תתעשר. על-פי שבת קיט, ע״א. כלל אמרו במעשרות: מעשרות א, א. 17. רב אדם: רב בני אדם כך הם נוהגים. יקרא… מחסורו: נותן צדקה לעני הקרוב אליו.

  אֱמֶת וְשָׁלוֹם אָהֲבוּ / וְדִין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ
20-רַבִּים מֵעָוֹן הָשִׁיבוּ / אִם אֵינָם מַכִּירִין אוֹתוֹ

הֱוִי זָהִיר, מְאוֹד נִשְׁמָר / פֶּן, תּוֹכִיחַ לְרֵעֶךָ
טֹל קֵיסָם אִם לְךָ יֹאמַר / טוּל קוֹרָה מִבֵּין עֵינֶיךָ

רְדֹף תָּמִיד כָּל יָמֶיךָ / אֶת מִצְוַת הָ' כָּרָה
וְאַהֲבַת לְרֵעֶךָ / זֶה כְּלָל גָּדוֹל בַּתּוֹרָה

25-נְתִיבוֹת דַּרְכֵי חֲכָמִים / בָּהֶם תִּדְבַּק וְאֶל תִּשְׁעֶה
עִקָּרֵי דָּת יַחְדָּיו תָּמִים / רַחֲמָנָא לִבָּא בָּעֵי

בָּרָא עוֹלָמוֹת אַרְבָּעָה / מַלְכוּתוֹ בָּהֶם מְצוּיָה
תָּמִיד כָּל רֶגַע וְשָׁעָה / הֹוֶה וְיִהְיֶה וְהָיָה

נִמְנָע יָחִיד קַדְמוֹן בִּלְתּוֹ / וְאֵין לוֹ גּוּף כִּבְרִיּוֹתָיו
30-נֶעֱלַם הוּא מִצַּד מַהוּתוֹ / נִגְלֶה מִצַּד פְּעֻלּוֹתָיו

חַי חַי יַעַבְדוּ בְּשִׂמְחָה / שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל לֹא יָנוּם
שַׁחֲרִית וְעַרְבִית וּמִנְחָה / תְּפִלּוֹת אָבוֹת תִּקְּנוּם

18. 18. ואשר… ידו: העני, והוא על־פי וי­ה, א. שואל ארם מחברו: גם העני לווה ונותן לצדקה, כדברי התלמוד ׳אפילו עני המתפרנס מן הצדקה יעשה צדקה׳ (גיסיו ז ע״ב). 19. אמת ושלום אהבו: זכ׳ ח, יט. דין אמת לאמתו: פאה ח, ט. 20. רבים מעון השיבו: על-פי מל׳ ב, ו. אם: גם אם. 21. זהיר מאד נשמר: זהיר ונשמר עד מאד. 21-22. פן… עיניך: היזהר שלא תוכיח על חטאים קטנים בשעה שבידך חטאים חמורים יותר. טול… עיניך: ב״ב טו, ע״ב. 23. את: אחר. מצות ה׳ ברה: תה׳ יט, טו. 24. ואהבת… בתורה: כדברי רבי עקיבא בבר״ר כד, ז. 25. ואל תשעה: לדברים אחרים. 26. עיקרי… תמים: י״ג עיקרי הדת כולם שלמות אחת, ואין להבדיל ביניהם. רחמנא לבא בעי: הקב״ה מבקש מן האדם לב טוב ושלם לעבודתו, על-פי סנהדרין קו ע״ב. 27. עולמות ארבעה: אצילות, בריאה, יצירה, עשייה. מכאן ואילך הוא מונה י״ג עיקרים על־פי מניין הרמב״ם בהקדמתו לפרק חלק. הוה היה ויהיה: על-פי עיקר ראשון מי״ג עיקרים. 29. נמנע… בלתו: הוא עיקר שני שהקב״ה יחיד. ואין לו גוף: עיקר שלישי. 30. נעלם… פעולותיו: שהקב״ה נעלם מעין כל, אך פעולותיו מגלות ומלמדות על מציאות, על דרך ׳השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע׳ (תה׳ יט, ב). רעיון זה חוזר בשירים רבים בשירת ספרד, כגון ׳יה אנה אמצאך׳, לרבי יהודה הלוי(שירמן, השירה העברית, עמי 524-525). 31. חי… בשמחה: עניינו העיקר החמישי שאין עבודה לזולתו. שומר… ינום: על-פי תה׳ קכא, ד. 32. שחרית וערבית ומנחה: זו עבודתנו אליו, שאנו מתפללים ג׳ פעמים ביום. תפילות אבות תקנום: כדברי חז״ל במסכת ברכות כו ע״ב

סִתְרִי מַצְפּוּנִי לִבֵּנוּ / מַבִּיט יוֹדֵעַ וְצוֹפֶה
תּוֹרַת אֱמֶת נָתַן לָנוּ / שֶׁבִּכְתָב וּבַעַל פֶּה

יְסוֹד מוּסָד בָּרִיא אוּלָם / בְּמוֹ פֹּה וְשָׂפָה אַפְטִיר
כִּי לֹא יִשְׁלֹט בֵּךָ לְעוֹלָם / חָסִיד וְחָלִיף יַתִּיר

נְבִיאָיו גִּלָּה אֶת סוֹדוֹ / הַמֻּפְלֶה וְהַמְּכֻסֶּה
כֻּלָּם יָעִידוּ נֶגְדּוֹ / מִי לָנוּ גָּדוֹל מִמֹּשֶׁה

חוֹטְאִים יִשְׁלַח בָּם זַעְמוֹ / וּמְשַׁלֵּם שָׂכָר וּמְעוֹדֵד
לִירֵאָיו וּלְחוֹשְׁבֵי שָׂמוּ / בְּמִדָּה שֶׁאָדָם מוֹדֵד

זִיו מְשִׁיחֵנוּ יְגַלֶּה / יַחֲזִיר נְשָׁמוֹת לִפְגָרִים
מִי חָכָם וְיָבִין אֵלֶּה / שְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה הֵם עִקָּרִים

קוֹלִי שְׁמָעָה וְאַל תְּבַזֶּה / בְּאַהֲבָה וּבְחִבָּה
אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה / וְטוֹב לְךָ לְעוֹלָם הַבָּא.

33. 33. סתרי… וצופה: הוא העיקר הששי, והלשון על-פי הפיוט ׳יגדל אלוקים חי׳: ׳צופה ויודע סתרינו׳. 34. תורת… פה: הוא העיקר התשיעי שהתורה מן השמים. תורת… לנו: על־פי ברכת התורה ׳אשר נתן לנו תורת אמת׳. 35. יסוד מוסד: על-פי הלשון ביש׳ כח, טז ועניינו עיקר ויסוד איתן. בריא אולם: יסוד איתן וחזק, והוא לשון הפסוק בתה׳ עג, ד. במו… אפטיר: אומר בפי ובשפתי יסוד חשוב זה. 36. כי… יתיר: הוא העיקר שהתורה לא תשתנה בשום זמן חס ושלום. הסיר: שלא יחסר דבר מן התורה. חליף: שלא יתחלף בה דבר. 37. נביאיו… סודו: על-פי עמ׳ ג, ז. 38. כולם… ממשה: העיקר השביעי והשמיני שנבואת משה אמת והוא אדון הנביאים. מי… ממשה: על-פי המשנה בסוטה א, ח. 31-40. חוטאים… מודד: והוא העיקר האחד עשר: שהקב״ה מעניש לרשעים, ומשלם שכר לצדיקים. 40. ליראיו ולחושבי שמו: על־פי מל׳ ג, טז. במדה שאדם מודד: על-פי סוטה א, ז והמשכו ׳בה מודדים לו׳. 41. זיו משיחנו ישלח: הוא העיקר הי״ב, שיבא המלך המשיח. יחזיר נשמות לפגרים: העיקר הי״ג, שהמתים עתידים להיחיות. 42. מי… אלה: על-פי הו׳ יד, י. מי שמבין אלה עליו אומר המשורר דבריו בטור האחרון. 44. אשריך… הבא: אבות ו, ד.

פרק שלישי

תפילות מנחה וערבית של חול וקריאת שמע שעל המיטה

א. תפילת מנחה

1-מתפללים מנחה קטנה, ולא מנחה גדולה.

הערת המחבר: ראה ישראל סבא, עט׳ 125. יש שתי שיטות בזמן תפילת מנחה: מנחה גדולה משש שעות ומחצה ולמעלה ומנחה קטנה מתשע שעות ומחצה ולמעלה(בבלי ברכות כו ע״ב). על הגדר של שני הזמנים והמקור להם כתב הרמב״ם: ׳תפלת מנחה כנגד תמיד של בין הערבים תקנו זמנה…

לפי שהיה קרב כל יום מתשע שעות ומחצה, והיא הנקראת מנחה קטנה, ולפי שבערב פסח שחל להיות בשבת היו שוחטים את התמיד בשש שעות ומחצה, אמרו שהמתפלל מאחר שש שעות ומחצה יצא, ומשהגיע זמן זה זמן חיובה, וזוהי הנקראת מנחה גדולה׳(הלכות תפילה, פרק ג, הלכה ב). המנחה הרצויה לכתחילה על פי הרמב״ם היא אפוא מנחה קטנה. דעה זו מקבלת תימוכין במקורות שונים: מחזור ויטרי, המאירי, שבלי הלקט והגהות מיימוני. לעומת זאת בשו״ת הרי״ף, סימן שב, נכתב שמותר לכתחילה להתפלל מנחה גדולה, ורק מי ששכח יתפלל מנחה קטנה. בשיטה זו הולכים גם סידור רב סעדיה גאון, שו״ת הרא״ש, הטור, ספר המנהיג ושלחן ערוך. להלכה נפסק כרמב״ם ושו״ע או״ח, סימן רלג, סעיף ג. מנחה קטנה היא מנהג כל קהילות מרוקו, תוניס וג׳רבא(ראה עטרת אבות, פרק י, סעיף א ומקורות שם, ובהרחבה – דברי שלום ואמת ג, עט' 201 סעיף א).

2-מתפללים מנחה מוקדם, הולכים הביתה ולאחר כשעה וחצי חוזרים לערבית.

הערת המחבר: כן המנהג גם בקצר א־סוק, אבל בתקופה האחרונה היה ר׳ אברהם לעסרי מעביר שיעור בהלכה בין מנחה לערבית על פי שלחן ערוך או בן איש חי לאלה שנשארים בבית הכנסת(מפי ר׳ בנימין ב״ר אברהם לעסרי).

3-מנהג ייחודי בכל קהילות תאפילאלת שאין אומרים ׳פתח אליהו׳ לפני מנחה, אלא מתחילים מיד ׳למנצח על הגתית׳.

הערת המחבר: שלא כשאר קהילות מרוקו שבהן אומרים ׳פתח אליהו׳ לפני שחרית ולפני מנחה (נתיבות המערב, עט׳ מז סעיף ט; עטרת אבות, שם סעיף ג: משולחן אבותינו, שער א, עט׳ 94 סעיף קצו). ׳פתח אליהו׳ היא מסוג התוספות לסידור התפילה שנקבעו על פי הקבלה(שפרבר, מנהגי ישראל, ג, סוף עט׳ קעה). חלק ממנהגי התפילה על פי הקבלה נתקבלו בתאפילאלת וחלקם לא נתקבלו(ראה להלן).

4-בתקופה קדומה לא הקפידו לומר בארפוד במנחה לא חזרת הש״ץ ולא תחנון, אבל מרא דאתרא יש״א ברכה תיקן שיאמרו חזרה ותחנון.

הערת המחבר: מפי אדוני אבי ומפי ר׳ אברהם מלול, וכמנהג קהילת צפרו(נהגו העם, עט׳ ח סעיף יח ומקורות שם). בעניין חזרת הש״ץ על תפילת ׳שמונה עשרה׳ יש שתי דעות: א. דעתו של הרמב״ם בתשובותיו, סימן רנו, היא להימנע מחזרה כדי למנוע דיבור בעת החזרה, זלזול בתפילה ותקלות חמורות כמו ברכות לבטלה כו׳. תקנתו של הרמב״ם במצרים להתפלל בלי חזרה נהגה ללא ערעור במשך כ־350 שנה עד ימי הרדב״ז, בשנת רצ״ט, שערער עליה ודחה את טענות השוללים את חזרת הש״ץ אחת לאחת. ב. בנוסף לערעור של הרדב״ז וחידוש החזרה על ידו פעלו גורמי השפעה נוספים: השפעת האשכנזים והרמ״א (אורח חיים, סימן רלב, סעיף א) והשפעת האריז״ל. המנהג בתאפילאלת הוא להקפיד על חזרה בשחרית ולהקל במנחה של חול ובמוסף של שבת. בקהילות אחרות במרוקו נהגו להקפיד על חזרת הש׳׳ץ רק בשחרית של שבת ויום טוב ובתפילות ימים נוראים, ובשאר התפילות נהגו להקל(דברי שלום ואמת א, עמ׳ 81; ב,עמ׳ 23; ג, עט׳ 212-207; עטרת אבות, שם סעיף פג, במקור אבות).

5-בריסאני השתדלו לעשות חזרה ותחנון במנחה, וכשלא עשו חזרה גם תחנון לא אמרו.

הערת המחבר: בריסאני הקפידו על חזרה במנחה ועל תחנון(מפי ר׳ יצחק ב״ר מכלוף שטרית מריסאני), וגם בג׳רבא הקפידו על חזרת הש״ץ כמו בשחרית(ברית כהונה, או״ח ח״א, מערכת מ׳, סעיף ג, ערך מנחה).

6-בכל מקום שהמניין היה מצומצם, או במצב שבו היה חשש שהמתפללים לא יכוונו את דעתם לחזרת הש״ץ, היה מרא דאתרא יש״א ברכה מורה להתפלל רק עמידה אחת.

הערת המחבר: מפי ר׳ יצחק ב״ר מכלוף שטרית, ושלא כמנהג שאר קהילות מרוקו שלא עשו לא חזרה ולא תחנון במנחה (דברי שלום ואמת ב, עט׳ 23). בתוניס הקפידו תמיד על חזרה בשחרית, במנחה ובמוסף(עלי הדס, עמ׳ 148 סעיף לח). בג׳רבא משום שהקפידו על חזרה והזמן התארך כי פנה היום אמרו וידוי ו׳מי אל כמוך׳ וקדיש ׳תתקבל׳ בלי י״ג מדות ובלי נפילת אפיים(ברית כהונה, מערכת מ׳, סעיף ד, ערך מנחה).

7-בקצר א־סוק הקפידו על חזרת הש״ץ רק בשחרית, אבל לא במנחה ולא במוסף.

8-כשאין עושים חזרה, עומדים הכול עם החזן. החזן מתפלל בקול, והקהל יחד אתו בלחש. גם ׳נקדישך׳ החזן אומר לבד בקול, ורק בעניות הקהל עונה ׳קדוש׳. כשהחזן מגיע ל׳רצה׳ הוא אומר בקול עד סוף ׳שים שלום׳, והמסיים תפילתו לפני החזן עונה על הברכות ואומר ׳מודים דרבנן׳,⁹ והחזן ממשיך ׳אלהי נצור׳ בלחש ופוסע ב׳עושה שלום׳.

9-אחרי קדיש ׳תתקבל׳ אומרים ׳למנצח בנגינות׳ ואחריו קדיש ׳יהא שלמא׳.

10-אומרים תמיד קדיש ׳יהא שלמא׳ אחרי ׳עלינו לשבח׳, גם במנחה.

ב. תפילת ערבית

1-מנהג ייחודי בכל קהילות תאפילאלת לא לומר מזמור כלשהו לפני ערבית, אלא פותחים ב׳ה׳ צבאות עמנו׳ ואחר כך קדיש ו׳והוא רחום/ ו׳ברכו/^.

הערת המחבר: זהו המנהג גם בתוניס (עלי הדס, עט׳ 293 סעיף ו), שלא כשאר קהילות מרוקו שבהן אומרים מזמורים שונים לפני ערבית(משולחן אבותינו, שער א, עמ׳ 97-96 סעיפים רב-רג).

2-בתקופה קדומה בדרום תאפילאלת נהגו לומר לפני ערבית קטע קצר בן ארבע מילים: ׳רחם עלינו מן השמים/ שהוא ממנהגי ארץ ישראל.

3-בתקופה קדומה נהגו לומר ביישוב הקרוי ׳לקסבה׳ הסמוך לארפוד בערבית כל יום אחרי ׳השכיבנו׳ את הקטע ׳ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן׳ שיש בו ח״י אזכרות, ואחריו ׳יראו עינינו/

4-לאחר קדיש ׳תתקבל׳ אומרים ׳שיר למעלות/ קדיש ׳יהא שלמא/ ׳ברכו/ ׳עלינו לשבח׳ ו׳על כן נקוה לך׳ ושוב קדיש ׳יהא שלמא/

5-בחודש אלול נהגו לומר ׳לדוד ה׳ אורי וישעי׳ לפני ׳ה׳ צבאות עמנו/

ג. קריאת שמע שעל המיטה

1. 1. נוסח קריאת שמע שעל המיטה הוא על פי ׳תפילת החודש׳ ו׳בית עובד

2-ברכות קריאת שמע אומרים בלי הזכרת שם ומלכות, הן בתחילה והן בחתימה: א. ׳השכיבנו אבינו לשלום… ברוך שומר את עמו ישראל לעד אמן/ ב. ׳ברוך המפיל חבלי שנה על עינינו… ברוך המאיר לעולם כולו בכבודו. אל מלך נאמן…׳.

3-סדר קריאת שמע שעל המיטה: א. וידוי. ב. ׳רבונו של עולם הריני מוחל וסולח…׳. ג. ׳השכיבנו׳. ד. ׳המפיל חבלי שינה׳. ה. ׳שמע ישראל׳ כולה. ו. ׳יעלזו בכבוד׳. ז. ׳יושב בסתר עליון׳(תהלים צא). ח. ׳אנא בכח׳ הכולל שבע שורות. ט. אחר כך בלילה א׳ חוזר על שורה א׳ ׳אנא בכח… צרורה׳ פעמיים, בלילה ב׳ חוזר על שורה ב׳ ׳קבל רנת… נורא׳ פעמיים, וכן בכל יום. י. ׳למנצח… בבוא אליו נתן הנביא׳(תהלים נא). יא. ׳שיר למעלות׳(תהלים קכא). יב. הפסוקים ׳גד גדוד יגודנו… תורה צוה… קהלת יעקב׳.

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי– מנחה וערבית של חול וקריאת שמע שעל המיטה-עמוד 55

השירה בתימן

השירה בתימן כרוכה בראשיתה עם שירת ספרד בתכניה ובנושאיה, בלשונה ובמשקליה. משורריה הראשונים הבולטים הם ר׳ אברהם בן כלפון מן המאה ה-14 ור׳ זכריה אלצ׳אהרי מן המאה ה-16. נושאיה ידידות ופירוד, אהבה ויין. מן המאה ה-16 ואילך פוחתת ההשפעה הספרדית על שירת תימן, שמעתה מושפעת מן הקבלה ומן השירה נוסח ר׳ ישראל נג׳ארה. נושאיה הם גלות וגאולה, ציון וירושלים, הקב״ה וישראל, המשווים לה צביון של שירה אלגורית דתית לאומית. רבדיה הלשוניים הם שלושה: עברית, ארמית, ערבית. האסכולה האלגורית החדשה נציגיה הם יוסף בן ישראל ור׳ שלום שבזי הגדול מכולם, שמספר שיריו בדיואן שלו עולה על 800. שירת שבזי היא שירה חברתית המושרת במסגרת אירועים חברתיים ומשפחתים, בחתונות ובתהלוכות זפא.

השירה העברית בצפון אפריקה

השירה העברית בצפון אפריקה נחקרת על ידי אפרים חזן זה כ-50 שנה, ובמהלכן התעשרה בכמה מאמרים וספרים פרי עטו: א) שירי פרג׳י שוואט׳ מתוניס, ירושלים תשל״ו, מהדורה מדעית ראשונה של קובץ שירים מצפון אפריקה; ב) פיוטי ר׳ משה בוג׳נאח איש טריפולי/ ירושלים תשל״ט; ג) השירה העברית בצפון אפריקה, ירושלים תשנ״ה, ספר המשמש במה נכבדה עבור ארבעים פייטנים מכל צפון אפריקה, תולדות חייו של כל פייטן, שירתו ומדגם מפיוטיו. במבוא נסקרות תחנות השירה בכלל ונושאי השירה העברית בצפון אפריקה למעגליה על צדדיה הפואטיים ודרכיה הסגנוניים והלשוניים של שירה זו; ד) השירה העברית באלג׳יריה, לוד תשס״ט, אנתולוגיה של כעשרים משוררים באלג׳יריה, ובו מדגם נכבד מיצירתם מן המאה ה-14 ועד לתחילת המאה ה-20. הספר מתאפיין בחידושים רבים של השירה באלג׳יריה.

השירה העברית במרוקו

 א. סקירה מחקרית

השירה העברית במרוקו היא הענף הגדול והחשוב של השירה העברית בצפון אפריקה. ספר ראשון על השירה העברית במרוקו חיבר חיים זעפרני(ירושלים תשמ״ד), ובו סקירה של משוררים, קבצים וכתבי יד. קובץ הבקשות והפיוטים של יהודי מרוקו, ׳שיר ידידות/ זכה למהדורה חדשה בשם ׳אעירה שחר׳ על ידי ר׳ חיים רפאל שושנה (באר שבע תשל״ט-תשמ״ז). מהדורה זו כוללת פירוש קצר – ׳כנפי שחר/ ופירוש מקיף – ׳מעשה חרש/ במפעלו זה הוכיח המהדיר ששירה זו היא גם מקור עיון והגות מלבד ייחודה המוזיקלי והזמרתי. יוסף שטרית הקדיש ספר בשם ׳שירה ופיוט ביהדות מרוקו/ ירושלים תשנ״ט, ובו כמה חידושים, כמו שירתם של שלמה חלואה, שירי אירועים היסטוריים והצעה של מודל חדש לתיאור השירה העברית במרוקו כשירה קהילתית וכשירה משיחית. שירתו של ר׳ דוד בוזגלו זוכה בספר זה לבחינה פואטית לצד תרומתו הייחודית לשירה במרוקו. שירים עבריים מסוג הקצידה זוכים לראשונה למחקר מוזיקלי ועיוני על ידי אבי עילם אמזלג בחיבוריו.

השירה העברית במרוקו התעשרה בשנים האחרונות גם במהדורות מדעיות על קובצי פיוטים. קובץ ראשון שלם לר׳ דוד בן חסין הוציא לאור אפרים חזן בחלקו העברי ואנדרה אלבאז בחלקו הצרפתי. אלבאז חיבר ספר נוסף בצרפתית על שירת ר׳ דוד בן חסין והשירה העברית במרוקו. מהדורה שנייה של פיוטים היא שירת הרמ״א – הרב רפאל משה אלבאז מצפרו. היא יצאה לאור במכון ללשונות היהודים וספרויותיהם באוניברסיטה העברית בירושלים בשנת תשע״ג. מהדורה שלישית של פיוטים במרוקו היא שירת ר׳ רפאל אהרן מונסוניגו שהוציאה לאור תמר לביא, ׳בנאות מדבר׳(לוד תשע״ז). מהדורה רביעית היא זו שלפנינו: ׳היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא/ והמהדורה המקיפה ביותר היא של ר׳ יעקב אבן צור, הכוללת ב-400 פיוטים ונתונה בהכנה סופית להוצאה לאור על ידי בנימין בר-תקווה. מגוון קבצים אחרים זכו למחקר כדיסרטציות בהנחיית אפרים חזן ובנימין בר תקווה, דוגמת עבודתו של שלום אלדר על פיוטי ר׳ שמואל אלבאז, שירי יעקב בן שבת ור׳ דוד בוזגלו על ידי יוסי בן שבת.

דִּיסֶרְטַצְיָה

^ל (נ') [לטינית: disscrtatio דיון] עֲבוֹדַת מֶחְקָר, חִבּוּר מַדָּעִי הַנִּכְתָּב עַל יְדֵי מֻסְמָךְ שֶׁל בֵּית סֵפֶר גָּבוֹהַּ לְשֵׁם קַבָּלַת תֹּאַר אָקָדֵמִי ("דּוֹקְטוֹר" וְכַדּוֹמֶה).

ב. ציוני דרך היסטוריים בשירה העברית במרוקו

השירה העברית במרוקו הוא בת אלף שנה ויותר. אמנם לעצמאות ולאסכולה משלה הגיעה רק לקראת המאה ה-8ו, אולם הייתה קיימת גם לפני כן, אך בדרך כלל סמוכה הייתה על אסכולות קודמות ולפעמים נבלעת בתוכן. בראשיתה במאה העשירית נכתבה השירה העברית במרוקו במתכונת הפיוט העברי הקדום דוגמת ר' יהודה בן קורייש, ראשון המשוררים במרוקו. בתקופת השירה העברית בספרד התחברה השירה במרוקו נקבצים מקורות ולשונות מכל ענפי התורה והתלמוד, זורמים וממלאים את בתיה, כאלו חפצים כולם להשתתף בהספדו של החכם, לספר בשבחיו ובגדולתו ואגב כך גם להעיד על גדולת המספיד. הקינה העברית במרוקו היא פינה ויצירה יהודית טהורה, שאינה מושפעת מן השירה הערבית כאחותה בספרד. הקינה האישית על חכמים במרוקו מושתתת על הקינה הלאומית לתשעה באב, והמשוררים מציבים בראש קינותיהם לחכמים שמה של קינה לאומית, ועל פיה בונים את קינתם ושוקלים אותה במשקלה הריתמי והסגולי ככבוד והערכה לחכם, שעם פטירתו אבלים הם עליו כעל החורבן בבחינת ׳שקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלהינו׳. מכאן הקריאה בקינות רבות לחכמים ׳בכו לאובדים (=האבלים) ולא לאבדה כי היא למנוחה ואנו לאנחה׳. אבל לעולם אין הקינה נחתמת באנחה אלא בנחמה ובעילוי נשמה, שלקראתה יוצאים המלאכים לקבל פניה בשירה.

ג. נושאים ייחודיים אחרים: עוד נושאים ייחודיים למשוררי מרוקו הם שירי חברות המוקדשים לכבוד חברות גמ״ח למיניהן ומוסדות תורה וחינוך. ישנם פיוטים גם על נושאים נדירים כמו על ׳מחזור החמה׳או ליבם ויבמה. לצידם נכתבים גם שירים אישיים היסטוריים וחברתיים נוסח ר׳ שלמה חלואה, פיוטים על בעיות כלכליות, תברואתיות וחברתיות כמו העלאת מחירים, מכת הפשפשים ושירי ויכוח למיניהם: בין האיש לאישה ובין היום ללילה. כל אלה, מלבד שירי גלות וגאולה, מוסר ותוכחה, טבע והשגחה, שבחי צדיקים ושד״רים ופיוטים הקשורים במעגל חיי האדם והשנה. עם העלייה לארץ מתווספת סוגה חדשה לאומית על ידי העולים, וביניהם רבנים המחברים פיוטים לכבוד הקמת המדינה, יום העצמאות וניצחונות צה״ל במערכות השונות, שחלקם מתחברים בארץ המוצא.

ד. איגרות מליציות על דרך המקאמה? עוד סוגה ספרותית שבה הצטיינו רבנים ומשוררים במרוקו היא האיגרות הכתובות בסגנון המקאמה. אלו הן יצירות אמנותיות הנכתבות במיטב הרטוריקה הקלמבורית ובבקיאות שיבוצית תלמודית ומקראית עם שפע חידודי לשון ומשמע והרבה הומור וחן. קובץ ׳לשון לימודים׳ לר׳ יעקב אבן־צור הוא דוגמה לשרשרת איגרות שופעות רטוריקה קלמבורית ובקיאות מקראית ותלמודית ודוגמה לפער שנפער אצל המשורר, בעת שעובר משירה לספרות חרוזה ולהיפך. ריכוז מכתבים ואיגרות אמנותיות מצוי גם בברכי ׳קהילת צפרו/ לר׳ ר׳ דוד עובדיה ובמהדורה מ״נאות מדבר״ – איגרות מחורזות לר׳ רפאל מונסוניגו (ירושלים תש״ע) מאת תמר לביא ורחל חיטין־משיח. מאמר חדש בנושא האיגרות המליציות, ובו איגרות חדשות מוהדרות בצירוף מבוא, פרסם אהרן ממן בתשע״א.

קָלַמְבּוּר

^ל (ז') [צרפתית: calembour] מִשְׂחַק מִלִּים מְשַׁעֲשֵׁעַ, שִׁמּוּשׁ בְּהוֹרָאוֹתֶיהָ הַשּׁוֹנוֹת שֶׁל מִלָּה מְסֻיֶּמֶת אוֹ שֶׁל מִלִּים דּוֹמוֹת בַּהֲגִיָּתָן לְשֵׁם בְּדִיחָה אוֹ חִדּוּד; לְמָשָׁל, הַמֵּימְרָה הַהֲלָצִית כִּי בְּשַׂר עוֹף אֵינוֹ בְּחֶזְקַת בָּשָׂר, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בְּפֵרוּשׁ בַּתּוֹרָה בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים (בראשית טו יא): "הַצִּפֹּר לֹא בָתָר" (= בָּשָׂר, לְפִי הַמִּבְטָא הָאַשְׁכְּנַזִּי!), אוֹ הַמֵּימְרָה כִּי לְכָל גַּנָּב יֵשׁ תֵּרוּץ לְמַעֲשָׂיו, שֶׁכֵּן כָּתוּב מְפֹרָשׁ הוּא: "אִם-רָאִיתָ גַנָּב וַתִּרֶץ עִמּוֹ" (תהילים נ יח) [וַתִּרֶץ= וְתֵרוּץ].

השירה העברית בתקופת ההשפעה של השירה הערבית: ואולם לאחר שהקצידה הערבית המוגרבית מסוג המלחון הגיעה לפרקה, ומשעה שנזקקה לה השירה העברית, מגיעה שעתה היפה של השירה העברית לחולל תמורות וצורות חדשות בתוכה. מעתה היא תיחלק לשתי קבוצות דנריות: הפיוט והקצירה. הפיוט ימשיך להישען על פיוטים קדומים, כמו פיוטי נג׳ארה, והרבה חידוש לא יתחדש כאן. המשקל הוא משקל ההברות המצומצם בגווניו ובו בדרך כלל שמונה הברות בטור. גם בתבניות אין חדש. התבניות המקובלות הן המרובע או מבנים מעין אזוריים בחריזה שגרתית. אולם שירים הנכתבים מעתה בהשפעת הקצירה הערבית מקבלים צורות מפתיעות בתבנית, בחריזה ובמשקל. בתבנית יתגוון הבית ויתרבה מבתים בחריזות קבע דו-טוריים, משולשים, מרובעים ומחומשים ועד ליחידות סטרופיות גדולות עם גוני חריזה ומשקל. עשרות משקלים של הקצירה הערבית חודרים לשירה העברית ונורמות של חריזה מתחדשות בה. גם במוטיבים ובנושאים תתעשר השירה העברית במרוקו.

מאיר נזרי- היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא-עמוד 27

ארגונים ללימוד השפה העברית עברית במרוקו. שלושה מאמרים שפורסמו ב'עם וספר' על התפתחות השפה העברית העידו על היקף לימוד העברית במרוקו ובטנג'יר. פנחס חסין, מורה לעברית מקזבלנקה שלימד בשעורי ערב של החברה להפצת התרבות העברית, 'חובבי השפה', פנה בעברית ל'ברית' וציין שאין בידיהם ספרים ללימוד השפה "אם המכשירים חסרים במה יעבוד האמן?"

להערכתו, המחסור במשאבים לא סייע להפצת השפה והתרבות העברית ואף מנע הקמת מוסדות נוספים בערי מרוקו בהן נהג לבקר. המצב הטריד אותו ובלשונו הציורית ]…[ "כי מעיינות אין בנמצא ומאיפה ישאבו מים זכים לרוות צמאונם?" הוא ביקש "ספרי לימוד ומדע, מילונים בעברית, מילון צרפתית עברית ועיתונים". הוא אפילו בירר על התנאים לקבלת סיוע כספי לקידום מטרות אלה. ]…[ – ש"ימהרו וישלחו ספרים ועיתונים בכול יום כקרבן התמיד!" אלמלח סאלומון כתב ל'ברית עברית עולמית' וקיווה שבקשות תלמידיו ב'מגן דוד' לא ישכחו למרות שהוא פרש מאגודת 'מגן דוד' והקים "עם הרבה בחורים ובחורות את 'ברית החשמונאים' והכשיר שלושה מורים לעברית" ]…[ "ועתה השבח לאל אפילו הבנות יודעת לדבר עברית". הוא ביקש מילון עברי צרפתי עברי וספר תנ"ך. יוסף ועאקנין, מאגודת 'מגן דוד' בקזבלנקה פנה אל הסתדרות הציונית וביקש לקבל ספרי קריאה של י.ל. גורדון, מיכה לבנזון, שירי ביאליק, לוח הארץ לשנת תש"ה ואת השבועונים 'העולם' ו'עתידות'. במכתב נוסף הביע נכונות לשלם תמורתם. למכתב נוספה הערה בכתב יד שיש להפנות את ועאקנין לפדרציה הציונית בקזבלנקא" ]כך במקור, ב.ד[.הערה זו הייתה מהצעדים הראשונים שנקטה הסוכנות היהודית במטרה לרכז את הפניות אליה בנושאים אלה לכתובת אחת בקזבלנקה משרדי הפדרציה הציונית.  חנניה דאהאן, מסאלי, תיאר את מערכת החינוך בעירו כולל נתונים על מספר התלמידים, המורים ושכרם. בבית ספר 'אליאנס' )כי"ח( לימדו שנים עשר מורים 550 בנים ובנות בעשר כיתות. בתלמודי תורה לימדו תשעה מורים 500 בנים בתשע כיתות ובישיבה מורה אחד ל- 12 תלמידים. 283 שמואל אלמאליח שלח דוח מפורט על הוראת העברית הפורמלית בבתי הספר של 'כל ישראל חברים' )'כי"ח'( בקזבלנקה בפרט ועל מערכת החינוך העברי במרוקו בכלל. להערכתו, "נחוץ שהמורים יהיו מוכנים למלא תפקיד זה". המורים היו חסרי הכשרה וניסיון וחלקם הסתפקו בתרגום פרשת השבוע לערבית. הוא הזכיר שבסאפי יש בית ספר שצויד בכל האמצעים, אך לא היה מנהל מתאים שיפקח על לימודי העברית. אלמאליח קבע נחרצות ]…[ ש"שעת האימפרוביזציה כבר חלפה ונחוץ לרכז את לימודי העברית". לצורך זה ביקש ספרים וחומרי לימוד ]…[ "בהם משתמשים בבתי ספר בארץ ישראל", בעלות של מאה לא"י והבטיח שכשיתאפשר יועבר התשלום. דיווחים אלה העידו על ההיבט הפורמלי של לימוד העברית בסטנדרטים גבוהים שהציב אלמאליח ללימוד השפה, קרי, שימוש בחומרים שנלמדו בבתי הספר בארץ ישראל. אך ניכר חסרונו של סמינר להכשרת מורים.

יוסף סבאג ממכנאס, חבר בתנועת 'ברית חלוצים דתיים' )'בח"ד'(, הודה לורפל ]יצחק רפאל[ מהמדור הדתי, על קבלת החומר "שישמש מכשיר חשוב להפצת רעיונותינו". הוא דיווח על 600 חברי 'בח"ד' במכנאס שהשתלמו בלימוד השפה העברית והוסיף שאומברטו שלמה נכון, נציג הסוכנות היהודית, ביקר בבית הספר העברי בעיר. סבאג ציין, ש'ירושלים במרוקו' ]מכנאס, ב.ד[ זקוקה לספרים בעברית ובצרפתית ]…[ "ובפרט על נושאים דתיים". ד"ר קורץ השיב לו שכל בקשותיו ימולאו. סבאג אישר את קבלת הספרים והחומרים שהרוו את ]…[ "צימאוננו הרוחני במקצת".

שמעון זאבאלי ניהל ההתכתבות אינטנסיבית עם מחלקות הסוכנות היהודית ו'ברית עברית עולמית'. לפני שעבר למאזאגן הוא דיווח בפרוטרוט על לימודי השפה העברית בשיעורי ערב לבחורים ובחורות באגודת 'מגן דוד' בקזבלנקה. הוא ציין, ש"האשה לא פחות מהאיש לוקחת רשות הדבור ועומדת על הבמה ומדברת" בבית הכנסת בו התקיים מועדון עברי בכל שבת. זאבאלי שאף לאחד את החברות 'חובבי השפה' ללימוד עברית בערב, 'נעים זמירות' 'אם הבנים' שארגנה עונג שבת – ולימוד עברית, 'שארל נטר' שהתמקדה בפעילות ספורט ו'אליעזר בן יהודה' שקידמה את הפצת השפה והתרבות. כאמור, השליחים 'התאומים' פרידמן וכהן ששהו במרוקו בתקופה זו, טענו שהם הצליחו בכך כבר בשליחותם הראשונה. אך לפי זאבאלי, הפדרציה הציונית בקזבלנקה לא נקטה כול פעולה כדי לאחד אגודות אלה. הוא הטיח בה ביקורת ]…[ "יש לנו נוער נלהב ואין לנו בעלי השפעה – והמשפיעים הם ציונים כשיש להם פנאי". זאבאלי ביקש, שיזכרו אותו וישלחו לו ספרים לקריאה ואת עיתון 'הארץ'. הוא אישר קבלת גיליונות העיתון 'העולם' בצרפתית וציין בתשובתו שהתכוון לארגן בביתו במאזאגן ספרייה בסכום 50 לא"י לרכישת הספרים. המעבר למאזאגן היה תוצאה של יחסיו עם הנהלת מועדון 'שארל נטר'. מאזאגאן קהילה שהייתה לדבריו קהילה יהודית קטנה ]…[ "שביקה מכל התנועות" כלומר, לא היו בה חברות או אגודות ללימוד עברית, למעט לימודי קודש, שירה ופיוט. הוא הקים בה תנועה ללימוד עברית כדי לקיים מנהג 'עונג שבת'. זאבאלי היה מתוסכל מתשובותיה של הסוכנות היהודית ]…[ "אין אנו יכולים לקיים קשרים עם יחידים, אלא רק עם גופים ציוניים ז.א. ]זאת אומרת, ב.ד[ בראש וראשונה הפדרציות של הארצות השונות". על מכתבו השלישי, מיום 1.5.44 , נענה ]…[ ש"אין אנו יכולים לספק באופן פרטי את דרישותיו של כל יחיד" והופנה לראשי הפדרציה היהודית בקזבלנקה שמואל דוד לוי ופול קלמרו. תגובתו הייתה חריפה וגדושה בנאצות כנגד ראשי הפדרציה הציונית. כשזאבאלי הבין שלא יעלה בידו לשנות את החלטת הסוכנות היהודית, הוא פנה ל'ברית עברית עולמית' וביקש לשלוח אליו קתלוג ]קטלוג, ב.ד[ ספרים ישנים וחדשים להפצה לכול דורש. אך ניסיונו לתמרן בין גופים שונים של הממסד הציוני לא צלח.

הסוכנות היהודית העדיפהלפעול מול ארגונים שבחסותה ולא מול יחידים. ואכן, דניאל לוי, ממועדון 'שארל נטר' פנה ל'ברית עברית עולמית', כשבוע לאחר שזאבאלי קיבל את תשובת הסוכנות היהודית, וציין שהחומר שהתקבל מ'ברית' סייע לארגן את האירוע בתשעה באב במועדון. פרט חשוב הוזכר במכתבו והוא שמועדון 'שארל נטר' החליט לרכז את הפניות ממרוקו ולהעבירן במרוכז ל'ברית'. בכך התייצב המועדון לימין הסוכנות היהודית. שבועיים לאחר מכתבו הראשון שלח לוי מכתב נוסף בו הודה ל'ברית' על החלטתה לקדם את התרבות היהודית בגולה ותיאר את הפעילות במועדון 'שארל נטר'  שהסתייעה בגרשון אדומי, חבר קיבוץ עין גב, וביקש להמשיך לשלוח חומרי לימוד למועדון את החשבון על הספרים שהתקבלו. בכך למעשה ניתק לוי את קשריו של זאבאלי עם ה'ברית'.

קלוד מראלי מקבוצת 'ביאליק' מסניף הצופים בפאס, ביקש ממערכת 'רביבים' ספרי שירה ותמונה של ביאליק עבור חברי הקבוצה. בקשה סמלית ורלוונטית ללימוד השפה העברית. אברהם ימין לכריץ, מתנועת 'בני עקיבא' במכנאס, פנה אף הוא למערכת 'רביבים' וביקש לשלוח מספר עותקים של 'הצופה לילדים' כדי "להשליט שלום בין חברינו הצעירים המתאבקים כמעט לקחתו", וציין של 'בני עקיבא' קשר מיוחד עם ]…[ "המזרחים בבח"ד". ההתכתבות עם 'בח"ד' מכנאס נמשכה גם במהלך מלחמת העצמאות וי. הלוי לוין, מהמדור הדתי, עדכן את לכריץ במתרחש בארץ ובתנועה הקיבוצית הדתית. עם זאת, הלוי התלונן שחומרים שנשלחו למרוקו לא הגיעו ליעדם ואף הוחזרו לארץ, ודרש לקבל ]…[ "לא רק אישור על קבלת החומר, אלא גם דין וחשבון מלא על הפעולות השוטפות הנעשות לפחות אחת לחודש".  מעניין מדוע לכריץ ציין ש'לבני עקיבא' יש קשר מיוחד עם ה'מזרחיים' ב'בח"ד'. סתם ולא פירש.

מואיז סבאג וחבריו, שייסדו ה'חברה' להפצת השפה והספרות העברית בעיר סאפי, כתבו ל'ברית' וביקשו לשלוח ספרי מדע, מילונים כדי "ללחום בהתבוללות ולשמור על הגחלת שלא תכבה". גם 'החברה' הייתה מוכנה לשלם עבור הספרים אם תימצא דרך להעברת התשלום. משה אדרי, יו"ר ועד התנועה הציונית בטנג'יר, הודה על קבלת דברי דפוס מ'הקיבוץ המאוחד' ונימק את הפעילות המצומצמת בעירו בכך ש"התנועה צעירה ורכה ועבודתנו קשה מפני טעמים וסיבות מדיניות מובנים". פנייתו באה ערב סיום מלחמת העולם השנייה.

שלמה דאדון, מזכיר 'קבוצת בן יהודה' בקזבלנקה שפעלה במסגרת אגודת 'מגן דוד', ]אגודה שפעלה בחסות מועדון 'שארל נטר' בקזבלנקה, ב.ד[ דיווח ל'קיבוץ המאוחד' שקיבל את הסכמת האגודה לנהל שיעורי ערב וללמד עברית לתלמידות ותלמידים כאחד ואישר קבלת דברי הדפוס מ'הקיבוץ המאוחד'. אגודת 'מגן דוד' הפעילה בקזבלנקה בית ספר בו למדו עברית לצד צרפתית כשפה שנייה.

פנייה ל'ברית עברית עולמית' מטעם 'חובבי השפה', החברה להפצת השפה והתרבות העברית, שנוסדה בחודש אייר תש"ד בכאזא ]כך במקור, ב.ד[, הגדירה את מטרת לימוד השפה העברית במלאח – לתקן ולהשלים את החסר בלימוד עברית לדור הצעיר. "הנוער העברי התועה ונודד בחוצות חפצה החברה הזאת להביא לחיקה ולחממו בתרבות העברית ]…[ דור הולך בלא שפה ודור בא ועושה מה שעשו אלה שקדמוהו". החברה ביקשה לשלוח ספרים, חוברות, עיתונים, מילונים למתחילים ולמתקדמים והייתה מוכנה לשלם עבור חומרים אלה. הכמיהה לעברית ביטאה את ה'עשייה' הציונית במרוקו במונחים של לימוד עברית ולא של הגשמה. פעילות עונג שבת בערים שונות במרוקו מהדהדת עם פעילות 'שבת תרבות' שביאליק ייסד בתל אביב.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

אשר למבנים הפרוזודיים של השירים, דומה שמאז גירוש ספרד, ובמידה רבה גם לפני כן, השפיע המשקל המלודי של הלחן שליווה כמעט תמיד את השירים שנכתבו בצפון־אפריקה גם על ביטול המבנה הכמותי בשירה העברית. שרידיו במרוקו ניכרים עד למאה ה־18 ביצירתם של המשוררים בני משפחת אבן צור – ר׳ שלום אבן צור, ר׳ משה אבן צור ור׳ יעקב אבן צור (יעב״ץ). הביצוע המוסיקלי הקולי של השירים הצריך שימוש במנגינה מפותחת ומגוונת המשתרעת על גבי טורים רבים בעלי חריזה מורכבת. דבר זה תרם במידה רבה לעיצוב המבנה הסטרופי המעין־ אזורי של השירים והמבנה ההברתי־הפונטי של הטורים בשירה העברית (והערבית היהודית) במרוקו בפרט ובצפון־אפריקה בכלל. הצורך הליטורגי לשיר את השירים במסגרת התפילות של השבתות והמועדים ובמסיבות המשפחתיות והקהילתיות וכן ברצפים המוסיקליים של מסורות הפיוטים והבקשות הקהילתיות הוביל בעצם ליצירת מה שמכונה כאן משקל פואטי כפול – משקל מוסיקלי מכאן ומשקל סטרופי־ הברתי מכאן. מקורו של מודל פרוזודי זה כנראה בשירת האזור הערבית של ימי הביניים באנדלוסיה. הוא מתקיים בשירת הפיוטים של יהודי מרוקו עד עצם היום הזה, ובכלל זה בפיוטים הנכתבים בימינו. לכן מעטים ביחס הם השירים החרוזיים בשירת יהודי מרוקו, או לפחות במה ששרד ממנה.

משקל כפול זה כללי לכל תת־הסוגות המסורתיות של השירה העברית שנכתבה במרוקו – הפיוטים, הבקשות, התוכחות והקינות. תת־הסוגה המורכבת מ״פיוטים״ כוללת מגוון רב של שירים מבחינת המוקדים התמטיים שהם נושאים, החל בתינוי מוראות הגלות והתפילה לגאולה וכלה בתכנים ההלכתיים של שירים לימודיים

רבים, דרך מערכי שבח לבורא, לקדושים, לאנשי שם, לחתנים למיניהם, לארץ ישראל ולאתריה, וכן תיאור אירועים ותהליכים קהילתיים ואישיים כפי שמובא כאן. בכולם חוזר הקשר הבלתי אמצעי לאלוהי ישראל והצורך להאדיר את שמו וגבורתו, וכן הכמיהה היוקדת לגאולה. לבד מן הנימה העתרנית המוגברת והשאיפה לחזרה בתשובה שלמה ולטיהור הנשמה שונות ה״בקשות״ ־ כתת־סוגה מובחנת – למעשה אך מעט מן הפיוטים מבחינת הנושאים המועלים בהן. שירי הבקשה נכתבו ברובם כדי להיאמר בתיקון כרת ובתיקון לאה של המקובלים ולפני תפילת שחרית של ימי חול. רק מיעוטם יועדו למעשה לסדרות הפיוטים שהושרו בשבתות הסתיו והחורף בטקסי השירה בציבור, הנקראים גם הם בקשות, על שם השירים הפותחים את רצף הסדרות. גם התוכחות מרבות לדון בחובות הדתיות והמוסריות של האדם היהודי ובשמירת המצוות לסוגיהן, כאשר הפנייה הישירה היא אל בני הקהילה ואל חרדתם מיום הדין. שירים כאלה מרובים במיוחד ביצירתו של רבי שלמה חלואה, אך רוב המשוררים עסקו בחיבורן כחלק מתפקידם הרבני הכללי. אשר לקינות, אלה נכתבו עקב אסונות משפחתיים, קהילתיים או לאומיים. אין כנראה פזורה נוספת שחיברה קינות עבריות במספר רב כל כך כמו יהדות מרוקו, בסך הכול מאות רבות של קינות לאומיות לתשעה באב, עשרות קינות קהילתיות עקב אסונות טבע ופרעות, כמו קינותיו של רבי שלמה חלואה המובאות כאן, ומאות רבות של קינות פרטיות על מותם של רבנים וראשי קהילות, בחורים ובחורות, גברים ונשים, שלא תמיד היו מבני משפחותיהם של המשוררים המקוננים.

במחצית השנייה של המאה ה־18 התחילו המשוררים העבריים במרוקו לסגל ליצירתם העברית מבנים פרוזודיים־מוסיקליים חדשים השאובים מן השירה הערבית המקצועית שנכתבה בידי משוררים מוסלמים בסוגי לשון בינוניים ונמוכים. המדובר בראש ובראשונה בסוגת הקצידה, שהפכה החל מן המאה ה־16 ליצירה החשובה והנצרכת ביותר בשירה הערבית המוסלמית במרוקו, ושמשוררים וזמרים מקצועיים חשובים הצטיינו בה. במסורת המוסלמית הוקדשה סוגה זאת בעיקר לנושאים חברתיים־תרבותיים ולנושאים אירועיים־היסטוריים וכן לנושאים שבינו לבינה ולנושאים דתיים, ואף מיסטיים־צופיים. המשקל של שירים אלה מגוון ביותר ומתאפיין בטורים הארוכים של הסטרופוח, בחריזה עשירה ומורכבת ובגיוון מבני הסטרופות, לעתים אף באותו שיר עצמו. המלודיה של שירים אלה מורכבת פחות מבחינה מוסיקלית, ובאה להבליט בעיקר את הווירטואוזיות של התמליל ואת הקצב המשתנה של הסטרופות. רבי שלמה חלואה היה, כנראה, במאה ה־18 בין המשוררים העבריים הראשונים שהטמיעו מבנים חדשים אלה ביצירתם השירית. במאה ה־19 הפכה סוגה זאת לסוגה המובילה בכתיבתם של החשובים שבמשוררים העבריים במרוקו, כגון רבי יעקב ברדוגו, רבי שמואל אלבאז, רבי רפאל משה אלבאז, רבי שמואל עמאר ורבי דוד אלקאים. סיגולה של סוגת הקצירה לשירה העברית היה גם כנראה אחד הגורמים העיקריים לפנייתה המאוחרת והברורה של יצירה זאת לעבר נושאים חברתיים־תרבותיים ולעבר נושאים אישיים־אירועיים. שירתו של רבי דוד אלקאים מיטיבה להדגים הדגשים חדשים אלה. בו בזמן הרבו המשוררים העבריים להשתמש במבני הקצירה גם לטיפול במוקדים המסורתיים של השירה העברית במרוקו, הנסבים על הזמן ההיסטורי של גלות וגאולה.

סוגה שירית נוספת אך מינורית בהרבה מבחינת מעמדה ביצירה המוסלמית הותאמה גם היא לשירה העברית. הכוונה לסוגת הבראוול (יחיד ברוואלה), שבמסורת המוסלמית הוקדשה בעיקרה לנושאים ליריים־רומנטיים ושובצה ברצפים המוסיקליים־השיריים של השירה האנדלוסית הביניימית. וו שרדה במרוקו עד עצם היום הזה. גם כאן הרכיב רבי דוד אלקאים ביודעין רבים משיריו המקראיים ומשיריו החברתיים־התרבותיים על מבניהם של שירי בראוול מוסלמים, והעשיר בכך את המשקלים של השירה העברית במרוקו.

מבין עשרות המשוררים המוצגים באסופה זו, אם בהרחבה ואם בדרך אגב בלבד, היה רבי דוד אלקאים חריג לא רק במודעותו הפואטית וביציריו הלשוניים. הוא כנראה היחיד בין המשוררים הנחשבים במרוקו שלא עסק ממש בעיסוק רבני מובהק, להוציא שני תפקידים שמילא במשך שנים: הוא שימש שליח ציבור וניהל חבורת פיוטים בבית הכנסת שלו. למחייתו התפרנס בדוחק רב מכישוריו האמנותיים והמקצועיים בענפי האיור, הציור, הנגרות והחריטה. רבות מהכתבות שכתב וצייר לבני קהילתו לרגל כלולותיהם נחשבות היום יצירות אמנות ממש. לאיתור כתב־היד של הדיוואן שלו נדרשו לי שנתיים תמימות, אך חיפושיי הקדחתניים לא היו לשווא, שכן שירתו מציגה את אחת היצירות המשמעותיות ביותר שנכתבו בעידן של תמורות תרבותיות ביהדות מרוקו. גם גילוי שירה הראשון ושירה השני של המשוררת היחידה שכתבה שירה עברית במרוקו – פריחא בת רבי אברהם בן אדיבה – הסב לי התרגשות רבה. כמה מסימני השאלה שהוצבו במאמרי הראשון על חייה וכתיבתה פוזרו עת גיליתי במקרה מאמר מערכת בעיתון ערבי־יהודי מתונים המביא פרטים על חייה ועל סופה הטרגי של המשוררת הצעירה, וכן את שירה השני; גם שמה הנכון נחשף במאמר מערכת זה.

שניים מבין המשוררים שיצירתם מוצגת כאן התפרנסו במידה רבה מעיסוקם בשירה. האחד הוא רבי שלמה חלואה ממכנאס, שחי במאה ה־18 וכתב שירי שבח ־ב־ם לכבוד אלה שסייעו בידו בקהילות הרבות שביקר בהן ותרמו לו תרומות כספיות. השני הוא רבי דוד בוזגלו, בן המאה העשרים, שידענותו הגדולה במסורות ־ד־סיקליות של צפון־אפריקה בכלל וביצועיו הקוליים בעלי העצמה היו לו מקור ד־ייתו היחיד לאחר שאיבד את מאור עיניו. שניהם היו שליחי ציבור ופייטנים

מבוקשים ביותר בקהילותיהם ובקהילות רבות נוספות שביקרו בהן – אם לקבלת נדבות, כפי שנהג לעשות רבי שלמה חלואה, ואם כהיענות להזמנות של בעלי בתים ופרנסי בתי כנסת, כבמקרהו של רבי דוד בוזגלו. כמו רוב המשוררים העבריים במרוקו נודעה לעיסוקם המקצועי־כמעט בפייסנות ובביצועיה המוסיקליים באירועים משפחתיים או קהילתיים השפעה מרובה על יצירתם השירית העברית (והערבית היהודית באותה המידה), וזאת הן בגלל הידע הרב שהיה להם במגוון הלחנים הן בגלל צורכי ההרכבה של הטקסטים העבריים על מבנים מלודיים מגוונים. כך גם שירתו המקראית הנשגבה של רבי דוד אלקאים קשורה במישרין למסורת הבקשות העשירה של קהילת מוגאדור ולעובדה שניהל בה חבורה של ״בקשות״. כל שיריו המקראיים נועדו להשלים את הסדרות השבועיות של הפיוטים שהושרו עם שחר בשבתות שבין פרשת בראשית לפרשת זכור, ולא הוסיף עליהם. אם כך, גם בהיבט מקצועי־טכני זה של היצירה השירית לא ניתן להפריד בין הפן המוסיקלי לפן הטקסטואלי של השירה העברית במרוקו. המשקל הכפול של השירים העבריים קבע מלכתחילה הן את טווח התקבלותם וביצועם בקהילה הן את תנאי יצירתם ועיצובם.

בחודש שבט תשנ״ט אוניברסיטת חיפה

י ״ש

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-יוסף שטרית-סוף פתח דבר

ג. בין־טקסטואליות שקופה ועקרון ההעתקה: כתוצאה ממלאכת כתיבה זאת, המשייכת את עצמה למסורת תרבותית מוגדרת וממשיכה מסורת זאת ביודעין, רכש השיח השירי בשירתם של רש״ח ושל משוררי מרוקו(והמזרח, ואף בשירה העברית עד לעת החדשה בכלל) מבנה בין־טקסטואלי שקוף. בשירים החדשים דומה כאילו המצבים המתוארים, האירועים המסופרים, הדמויות המוצגות, העמדות הננקטות, המבנים הטיעוניים המפותחים והמשמעים הנארגים – כל מרכיבי השיח השירי ־מאזכרים טקסטים אחרים ומשחזרים חלקים מטקסטים קודמים, מקראיים במיוחד. אלא שאין כאן אזכור או שחזור לשמו, כי אם בניית עולמות סמנטיים־פרגמטיים חדשים על יסוד עולמות שיח ישנים שיש אליהם זיקה ישירה ומחויבת המציאות הן מבחינה אידאולוגית־תרבותית והן מבחינה לשונית. ההקשרים השיחיים החדשים מזוהים דרך הכתיבה עם ההקשרים השיחיים הטקסטואליים הקודמים ושואבים מהם את המבנים השיחיים התשתיתיים, את התכונות התיאוריות ואת הצורנים והמבנים הלשוניים המתאימים לבניית העולמות החדשים.

במלאכת הבנייה הסמנטית־הפרגמטית הזאת של הטקסט החדש מופעל אחד העקרונות הכלליים ביותר ביצירת משמעויות חדשות ועולמות משמעיים חדשים בשפות הטבעיות. זהו עקרון ההעתקה – במובן של העברה – שלפיו מעבירים תכונות הקשריות מהקשר מוכר אחד(או שמניחים שהוא מוכר לבני השיח בתרבות מוגדרת) להקשר חדש שהדובר או הכותב מזהה אותו או משווה אותו עם ההקשר הקודם. תכונות הקשריות (או פרגמטיות) הן כאן כל אותן יחידות משמעות הבונות את המבעים ואת האמירה ביחידת טקסט כלשהי המהווה הקשר טקסטואלי מוגדר או בנוי בידי הדובר או הכותב – דהיינו תיאורים (ולאו דווקא שמות תואר) של מצבים, של אירועים או של דמויות, אמירות, סַמָּנים טיעוניים, עמדות, אסטרטגיות שיח, מבני שיח – והמקבלות ביטוי לשוני מפורש או מובלע בתוך הטקסט. אלא שהעתקה זו של תכונות פרגמטיות להקשר החדש אינה נעשית במישרין מהקשר אחד להקשר שני. שעה שהעתקה זו פועלת כפעולה סמנטית בסיסית, חדל ההקשר המקורי לשמש כהקשר ספציפי, מוגדר היטב בתוך רצף טקסטואלי כלשהו, והוא מקבל מעמד של הקשר־על או של הקשר טיפוסי או מוטפם, ליתר דיוק. הטפסה זאת של הקשר ההתייחסות אינה יכולה לחול על כל הקשר והקשר מתוך רבבות ההקשרים שמזמנים לנו החיים או הטקסטים השונים, אלא על הקשרים ייחודיים, ציבוריים במהותם וידועים לכלל הדוברים או לקבוצה משמעותית בתוכם, שכל תרבות ותרבות מבררת לה. כאלה הם למשל ההקשרים השונים של עולם המקרא או של כל יצירה ספרותית, אמנותית או תרבותית שזכתה וקיבלה משקל תרבותי רב־השפעה בחברה ובתרבות כלשהי. זו הסיבה שתכונות מועתקות אלה יכולות להיות מיוחסות לדמויות שונות זו מזו או למצבים ולאירועים שונים זה מזה בידי אותו הכותב(המשורר) עצמו או בידי כותב (משורר) אחר. הטפסת ההקשר המקורי מאפשרת אוניברסליזציה של תכונותיו.

אולם מה שמאפיין את ההעתקה הבין־טקסטואלית בשירת יהודי צפון־אפריקה (ובשירת השיבוץ בכלל) הוא, שהעתקה זאת אינה נוגעת לתכונות ההקשריות המופשטות או המוסקות מהבנת הטקסט בלבד, אלא היא מבוססת גם ובאותו הזמן על חלק גדול מהיצגיהן הלשוניים והמבניים המקוריים של אותן התכונות המועתקות. כאן הלבוש הלשוני־הטקסטואלי שלהן הוא חלק בלתי נפרד, ולעתים נראה אפילו כאילו הוא החלק העיקרי, בתכונות המועברות מהטקסט המקורי לטקסט השירי החדש.

ד. מעתקים בין־טקסטואליים ויצירה לשונית בפיוט: כאמור, התכונות ההקשריות־ הפרגמטיות המועברות מהקשר טקסטואלי אחד להקשר טקסטואלי שני אינן תמיד אותן תכונות שקיבלו ביטוי לשוני מפורש בטקסט המקורי. אולם מה שמעניין אותנו כאן בהבנת השיטה הלשונית שביסוד יצירתו של רש״ח (ושל המשוררים העבריים בצפון־אפריקה בכלל) הוא אותם מעתקים בין־טקסטואליים שקופים או שקופים למחצה של לשונות המקרא, לשונות מספרות חז״ל או לשונות מכל מכלול טקסטואלי מאוחר, ההופכים את לשון הפיוט והשירה למעין תשבץ או מעשה רקמה שכל חומריו ומבניו, או כמעט כולם, נדלו כאילו ממקור אחר. אופי זה של הצמדה יתרה של הצורות הלשוניות והמבנים הלשוניים המקוריים לתכונות הפרגמטיות המועתקות אינו צריך להפתיע. הוא קיים בכל פעילות שיחית יום־יומית המבליטה

את האופי הסמכותני של האמירה, כגון בשימוש הטבעי בפתגמים ובאמרות כנף, שהם מבעים (בין־טקסטואליים מובהקים) המחייבים את אמירתם בפי הדובר בצורתם המקורית, או המפעילה את עשרות ואולי אף מאות הנוסחאות הטקסיות של חיי היום־יום – הברכות, הקללות והאמירות המוסגרות הכבולות. גם כאן, בתרבות הרבנית המסורתית ובשירת הפיוט הממשיכה אותה, אין עוררין על אמתותם וסמכותם הנצחית של מאמרי כתבי הקודש ואמרות ספרות חז״ל ועל אופיין הסגור והקבוע של גרסאות הטקסטים המייסדים.

מבחינה זאת כל שימוש ביסוד לשוני או בצירוף שיש לו הד במקורות הוא מעין ציטוט של המקור ופעולה פרשנית על מקור זה בו בזמן, גם אם נראה שהוא מתפקד בצורה עצמאית במסגרת הטקסט החדש. ברם אופי זה של ציטוט שהוא פירוש הוא רק חלקו השקוף של מעשה הכתיבה ובניית המשמעות בטקסט. חלקו האחר והחשוב של השימוש במעתק הבין־טקסטואלי הוא ביחסים הסמנטיים־הפרשניים הנוצרים דרכו בין ההקשר הטקסטואלי החדש לבין ההקשר הטקסטואלי המקורי, ולעתים גם בינם לבין הקשרי־ביניים פרשניים או טקסטואליים אחרים המתייחסים גם הם לאותו מקור של המעתק. שימוש סמנטי אחר משמש המעתק בשירים בעלי כוונה היסטורית־תרבותית. כאן אין תיאור ממשי, עצמאי, של המציאות ההיסטורית־ התרבותית החדשה שביסוד השיר, אלא רמיזה לאירועים ולמצבים העכשוויים דרך מעתקים בעלי פשר כפול בהקשר המקורי ובהקשר העכשווי, כאילו מה שהיה הוא מה שהווה. בלי ידיעת הנתונים ההיסטוריים־התרבותיים המתוארים או המרומזים ממקורות שמחוץ לשיר חלק גדול מאבני השיבוץ נראה כמעשה קישוט רטורי בלבד; ולא היא! אלא התייחסות מרומזת לפרטים משמעותיים במציאות המתוארת. קשר מסוג אחר – מעמת במקום לגשר או לרמוז – נוצר בין שני ההקשרים כאשר הם מנוגדים ביחס לכיוון הטיעוני, הרטורי או התוכני של הטקסט המקורי; או אז הניגוד יוצר מצבי צחוק ולעג, אירוניה והומור. הקשרים בין־ טקסטואליים אלה נפוצים בשירת הסטירה וההומור העברית, וניתן למצוא אותם גם בשיריו הסטיריים־הלעגניים של רש״ח, כגון שירו על זרש או על הנגיד המתחזה.

יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו-ר'שלמה חלואה-יוסף שטרית-שירה ופיוט ביהדות מרוקו-התשנ"ט-עמוד 198

נספח ד'

עליה מובחרת – הגדדות וצללים לביצוע יוני-1953

אחריות רפואית

א-משרד הבריאות יקבע סטנדרטים לבריאות, לפי ההחלטות הכלליות של ״המוסד לתיאום״.

ב-הטיפול הרפואי במועמדים לעלייה בחוץ־לארץ ייעשה על-ידי מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, לפי שיטות וסטנדרטים של טיפול אשר ייקבעו על-ידי משרד הבריאות ותחת השגחתו הישירה.

ג-הבדיקה הרפואית של העולים תיעשה על-ידי רופאי אימון של משרד הבריאות.

סלקציה משפחתית

א. משפחה העולה כולה ויש בה אדם אשר יש לפרנסו – מצב שכזה לא ישמש עילה לעיכוב עליית המשפחה.

ב-״איש אשר יש לפרנסו״ – פירושו: נכה אשר איננו זקוק לטיפול רפואי ולא יהיה זקוק בגלל נכותו זו לטיפול כזה בעתיד, אולם נכותו שוללת ממנו את האפשרות להתפרנס בכוחות עצמו(זקן, עיוור, גידם, קיטע וכו׳).

ג-איש החולה במחלה מדבקת (שחפת, צרעת, עגבת וכו׳) או במחלה אשר תדרוש טיפול רפואי ממושך במוסד (מחלות לב, כליות וכו׳) או מחלת רוח, לא יימנה על סוג ״איש אשר צריכים לפרנס אותו״ לפי ההגדרה דלעיל והוא ייפסל לעלייה. במקרה שאין המשפחה מוכנה להיפרד מעל חולה זה – לא תוכל לעלות. במקרים מיוחדים מסוג זה, אשר יהיו נימוקים בכל זאת להעלאתה יהיו טעונים אישור מיוחד מטעם משרד הבריאות בירושלים.

ד-חולים במחלות הניתנות לריפוי על-ידי טיפול קצר כגון גרענת, גזזת וכו׳, יקבלו את ריפויים במחנות הריפוי של מחלקת העלייה בחו״ל או ב״שער-העלייה״ בחיפה.

מפרנסים

א-״מפרנס״ – פירושו גבר או אשה במצב בריאות משביע רצון וגילו אינו פחות מ-18 שנה ולא עלה על 40.

ב-מועמד לעלייה שעבר את גיל ה ־40, ייחשב כמפרנס ויוכל לעלות עם משפחתו בתנאי:

1-הוא מסוגל לעבודה גופנית קשה, או,

2-יש לו מקצוע בו הוא מסוגל לעבוד ויוכל להתפרנס ממנו בארץ

זקנים

א-אין להעלות זקנים אשר אין מפרנסים במשפחתם העולים איתם, ואין להם קולטים בארץ.

ב-״זקן״ – פירושו: גבר או אישה בגיל למעלה מארבעים, אשר אינו נמנה על סוג ה״מפרנסים״ לפי הגדרת ״מפרנס״.

נדרשים

עולים הנדרשים על־קרוביהם בארץ, שבהם תלויה פרנסתם, יועלו רק לאחר שיוכח כושר קליטתם אצל הקרובים הדורשים את עלייתם.

בעלי אמצעים

עולים בכל הגילים אשר מחלקת העלייה תיווכח כי הם בעלי אמצעים המספיקים להבטחת קיומם בסידור עצמי – יוכלו לעלות ובלבד שלא יהיו חולים במחלות מדבקות. בעלי אמצעים החולים במחלה שתדרוש טיפול רפואי במוסד או אשפוז – אשורם לעלייה מותנה בהסכמת משרד הבריאות.

נספח ד'–עליה מובחרת – הגדדות וצללים לביצוע יוני-1953

עמוד 239

פרק שלושה ע ש ר

יחסים בינקהילתיים

במקביל ליחסים החברותיים ההדוקים בין יחידי הקהלה, קיימים יחסים מפותחים בין בני קהלות שונות, במיוחד קהלות הקרובות זו לזו. כגון פאס מכנאס צפרו סאלי ותיטוואן. בין תושבי ערים אלו שררו יחסי ריעות וידידות. הם עזרו אלו לאו הן כגוף, והן כיחידים, בימי הטובה ובימי הרעה. חכמי הקהלות מבקרים אלו אצל אלו, מתכתבים ביניהם בענייני הלכה ושולחים אגרות שלומים ומתנות זה לזה. גם בקשרי מסחר  באו חכמים אלו עם אלו. הסוחרים היו קשורים ביניהם בקשרי ריעות, שלפעמים התפתחו לקשרי חיתון. כיון שבתי הארחה כשרים לא היו במארוקו, כל סוהר כשהזדמן לעיר אחרת התאכסן אצל בן משפחה או רע וידיד. משפחות שימשו אכסניות קבועות זו לזו במשך דורות. קשרי הידידות עברו מאבות לבנים, דור אחר דור. כשהאורח בא, בעל הבית מכין עבורו כמכין לחג. אשתו מבשלת תבשילים מיוחדים, קבלת האורח היתה חמה. המארח לא חסך כל טורה ומאמץ על מנת להנעים לאורח את שהותו אצלו יש שהאורח היה נשאר שבועות, ובעל הבית מפציר בו להשאר עוד ימים, עד שהאורח נאלץ לפעמים לברוח כדי להשתמט מהפצרותיו ^. גם קשרי חיתון שכיחים היו בין אנשי קהלות שונות. בני צפרו לקחו להן נשים ממכנאס ופאס ותיטוואן  בצפון, ולהיפך.

אף שצפרו עיירה קטנה ואנשיה אינם עשירים, במסחר הגדול לא שלחו ידם, ובעלי המלאכות עסקם קטן, עם זאת קשריה עם הקהלות האחרות מסועפים, והגיעו עד ערי המזרח הרחוקות ואפילו ארצות אירופה. בתעודות שנשארו לפליטה, והן בודאי חלק קטן ממה שהיה, מסופר על עשרות אנשים שבאו לעיירה ממקומות רחוקים וקרובים כדי לאסוף ״נדבה״ ולבקש עזרה. ר׳ ישועה די אבילה תלמיד ר׳ משה ן׳ חמו, מעתיק חידוש מספר כ״י ״של כה״ר יעקב בנבנישתי יזיי״א יחזור לביתו שוט״ל והוא מעיר מראכיש״; כן מביא חידושים ששמע מר׳ נפתלי הכהן אשכנזי נר״ו, מר׳ יוסף הכהן הדר בעיר מדיונא, ור׳ דוד אשכנזי. ר׳ שאול ן׳ דנאן כותב למנהיגי צפרו על שבוי מארץ אדום שנשבה בידי המלך וקהל פאס השתדל לפדותו ומבקשים עזרה מק״ק צפרו. כן מבוקשת עזרת יהודי צפרו לפדות שבויי ק״ק תינמילין ״. ר׳ יעקב סירירו פונה בשנת ת״ר לק״ק צפרו בבקשת עזרה ליהודי שישאוון!!. בשנת התק״ט מתבקשים אנשי צפרו לתת נדבה לר׳ שלמה אלגאז  מתונס.

מכתבי קיבוץ רבים מופנים לצפרו. בין השאר חיים ארוואץ ממכנאס זקוק לעזרה ומפנים אותו לר^, שלמה אביטבול ».

ר׳ ראובן אוחנא ממכנאם המופנה לר׳ אהרן זכרי בשנת תק״כ ושמואל בן המו, אשר קורייאט ממראקש הרוצה לעלות לא״י וזקוק לעזרה. יהודי בעלום שם המבקש עזרה מק״ק צפרו; צבי שפירא שבא לקבץ לעצמו ור׳ אליהו צרפתי ואחרים מבקשים מק״ק צפרו לעזור לו; שמואל אלבאז מפאס נכדו של ר״ש אלבאז בעל ויאמר שמואל מבקש עזרה מחכמי צפרו ר״י אלבאז ור׳ עמור אביטבול; חכמי פאס ביניהם ר׳ חיים דוד סירירו, כנראה אחרי מרד אליאזיד, שולחים בקשתם לצפרו לעזור להם; ילד שמובא לצפרו ונמסר לבעל בית שיאמץ אותו לבן; הגר אברהם בן יצחק שעזב את דת אדום, ובנו גבריאל נמצאים בצפרו בשנת תקנ״ז ונתנו לו 350 מתקאל.

בעתות צרה טבעי שהקהלות מושיטות עזרה זו לזו: בשריפת נוואייל בפאס בסוכות תרנ״ז תרמו יהודי צפרו 50 דורו ספניול לעזרת אחיהם; בפוגרום שעשו הגויים ביהודי פאס בל׳ ניסן תרע״ב תרמו יהודי צפרו 750 רייאל  כשהיה שטפון בז״ך אייר תר״ן, בצפרו והרבה בתים שקעו ואנשים נשארו ללא קורת גג, באו יהודי פאס לעזרת אחיהם בצפרו כאשר מונה נגיד מטעם המלך על כמה ערים היה שיתוף פעולה הדוק בין אותם הערים שתחת חסותו. יהודי צפרו מכירים תודה לשלמה ן׳ וואליד, הנגיד מטעם המלך, על פעולותיו לטובת הק״ק. ר׳ אברהם הלוי ממונה ק״ק פאס משתדל לטובת יהודי צפרו להקל מעליהם עול המס; בימי מולאי ישמעאל ומולאי מוחמד היה קשר חזק בין ק״ק פאם—מכנאס—צפרו עד שעלתה הצעה לקבוע סיג׳א משותפת לכסוי ההוצאות המשותפות  בעיקר קיים היה קשר מפותח מאד בין חכמי הקהלות שכיון שבאו זה עם זה בקשרי הלכה, נמצאו מכירים יותר ויותר איש את רעהו, מזה התפתחה ביניהם ידידות חזקה, אם כי לפעמים גם מחלוקת כשעמדותיהם היו מנוגדות. המכתבים ביניהם הקיפו שטחים שונים ומגוונים. ק״ק תאזא כותב לר׳ דוד אראג׳יל ולחכמי צפרו  בענין לעז על רצח. כאשר משה ן׳ סמחון נגיד פאס הכניס לבית הסוהר רבני מכנאס ר׳ חיים טולידנו ור׳ יוסף בירדוגו כתבו ר׳ עמור אביטבול ור׳ עמרם אלבאז לנגיד מכתב בקשה לשחרורם; ר׳ שאול אביטבול מוכיח את ר׳ יוסף אלמאליח מעי״ת רבאט על שהתריז כנגד ק״ק פאס; ר' שאול ישועה אביטבול כותב לר׳ נתן ג׳ייאן מחכמי אלג׳יר להשתדל בהדפסת ״משיח אלמים לר׳ יהודה כלץ הא׳; כששררה אי הבנה בין ר׳ יהודה אלבאז לבין קהלת צפרו, פונים חכמי פאס והנגיד שמואל ן׳ דנאן לקהל צפרו ודורשים מהם להשלים אתו; ר׳ אליהו צרפתי מפשר בין שני עשירי צפרו יצחק ן׳ שטרית וישראל ן׳ חמו, ומודיע על תוכן הפשרה לחכם העיר. הקשר המפותח בין הקהלות גרם לכך שכאשר רבני צפרו הסתכסכו עם אנשי קהלתם הם הולכים לפאס, ומתקבלים שם בכבוד. בסכסוך עם השר הם בורחים לפאס ולמכנאס. בייחוד היה הקשר בין פאס לצפרו הדוק ביותר. כי צפרו נמשכה בכל ענייניה אחר פאס והשפעת רבני פאם ניכרת שם ביותר. במקרים מסויימים אפילו מינוי דייגים בצפרו מתאשר על ידי רבני פאס. בהתגלע סכסוך בתוך קהל צפרו, חכמי ומנהיגי פאס מתווכים ומיישרים ביניהם את ההדורים. איגרות ניחומים נשלחו מקהלה לחברתה לרגל פטירת אישים דגולים ». כן נערכו הספדים עליהם בכל הקהלים אפילו בפטירת חכמים מחוץ למארוקו, בתוניס אובאלזיר, ואין צריך לומר בארץ ישראל ».הפייטנים חיברו קינות על פטירת אישים אף שאינם בני קהלתם. ולחיפה חיברו שירי תפארת לרגל ביקורם של אישים מקהלה אחרת בקהילתם. גם בין פשוטי העם קיימים חיו יחסים עם היהודים בקהלות אחרות, יחסי מסחר, עיסקות ושותפויות.

פרק שלושה ע ש ר-יחסים בינקהילתיים-קהלת צפרו כרך ג' רבי דוד עובדיה-עמוד 139

144 – יוֹם בּוֹ דָּר עֲלִיּוֹת 

תוכחה. שיר מעין אזור בן שש עשרה מחרוזות ומדריך בן שני טורים דו-צלעיים. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור מעין אזור. הטור השני במדריך משמש רפרין.

חריזה: א/בא/ב ג/גגב דדדב.

משקל: שתים עשרה הברות בטור.

כתובת: תוכחת מוסר תשיב אנוש מעברות שבידו שאדם דש בעקביו. והיא נועם ׳ממשכבי קמתי׳.

סי׳: אני דוד בן אהרן אמיץ חזק.

מקור:    ק- ב ע״א.

יוֹם בּוֹ דָּר עֲלִיּוֹת / יָדִין כָּל נִבְרָא
אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת / מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה

אֱנוֹשׁ הַלֹּא תֵּבוֹשׁ תִּהְיֶה נֶחְפָּר נִכְלָם
עֵת יָבִיא בְּמִשְׁפַּט אֱלֹהִים חַי עוֹלָם
5-אֶ"ת בְּרוּאָ"יו עַ"ל כָּ"ל נִסְתָּ"ר וְנֶעֱלַם
יוֹכִיחַ לְגֶבֶר אֲשֶׁר דַּרְכּוֹ נִסְתְּרָה
אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת / מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה

נָאֶה לָנוּ לִבְכּוֹת וְגַם לְהִתְעַנּוֹת
עַל דִּבְרִי הקצ"ף וְהַקַּפְּדָנוּת
וְלָשׁוֹ"ן מְדַבֶּרֶ"ת דִבְרֵ"י לֵצָנוּ"ת
10-כְּמִתְלַהְלֵהַּ אֲשֶׁר זִיקִים יָרָה

 אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת / מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה                    

יִתַּר לְבָבֵנוּ נְסַלֵּד בְּחִילָה
עַל הַזְכָּרַת ה' לַשָּׁוְא וּלְבַטָּלָה
מא"ןַ דְּאִי"ת לֵי"הּ מִמַּלְכֵּ"הּ דְחִילָ"א
לֹא מִשֶּׁתָּבַע בִּשְׁמֵיהּ לְמַגָּן וּלְשִׁקְרָא 

אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת / מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה            

15-דָּן יָדִין בַּגּוֹיִם מָלֵא גְוִיּוֹת
רֹב אָדָם בְּגָזֵל וּמִעוּט בַּעֲרוּת
תּוֹלִי"ן עֵינֵיהֶ"ם בְּנָשִׁי"ם יְפֵיפִיּוֹ"ת
מִידֵי הִרְהוּר לֹא יָצְאוּ וּמִידֵי עֲבֵרָה 

אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת / מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה    

[1] דר עליות: כינוי לקב״ה, על-פי דב׳ לג, כו, והשווה תה׳ צא, ט. ידין כל נברא: על-פי קה׳ יא, ט. 2. אוי… תורה: על-פי אבות ו, ב. 6. יוכיח לגבר: על-פי איוב ג, כג. 8. על דבר הקצף: משחק לשון, על-פי בר׳ מג, יח. 10. כמתלהלה: על־פי מש׳ כו, יח: ׳כמתלהלה היורה זיקים׳. משתטה ועושה מעשים מסוכנים. 11. יתר לבבנו: יקפוץ לבנו ממקומו. נסלד בחילה: על-פי איוב ו, י. 12. על… ולבטלה: הדובר מוכיח את שומעיו על הזכרת שם שמים לבטלה. 13. מאן… דחילא: מי שיש לו יראה מן המלך. 14. לא… ולשקרא: לא נשבע בשמו לשוא ולשקר. על-פי אונקלוס לשמי כ, ז; דב׳ ה, יא. 15. ידין… גויות: על-פי תה׳ קי, ו, והוכיח על היזדקקות לערכאות של גויים. 16. רב… בעריות: על־פי ב״ב קסה ע״א. 18. מידי… עברה: על-פי שבת סד ע״א: ׳אם מידי עבירה יצאנו, מידי הרהור לא יצאנו׳.        

וּדְבַר שְׁפַתִּים בִּקְטָטוֹת וּמְרִיבוֹת
20-שָׁלוֹם לֹא יְדַבְּרוּ יֶחְפָּצוּן קְרָבוֹת
שְׁבִי"ב אִישָּׁ"ם יִבְעַ"ר כִּיקוֹ"ד אֵשׁ לֶהָבוֹת
לְבִדְקָא דְּמַיָּא דָמֵי הַאי תִּגְרָא
אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת / מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה

דִּבְרִי עֲוֹנוֹת גָּבְרוּ כְּתָבוֹר וְחֶרְמוֹן
בְּנֶשֶׁךְ וּמַרְבִּית זֶה עַל זֶה יְשִׁימוֹן
25-וְאִיֱ"שׁ אָחִי"ו יוֹנ"וּ אוֹנָאַ"ת מָמוֹ"ן
בְּמִדָּה, בְּמִשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה

אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת / מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה

בִּתְלָתָא כַּחֲדָא הַוְּיָא חֲזָקָה
סַרְסוּרֵי עָבְרָה וּבָרֵי הֶזֵּקָא
קִנְאָ"ה וְכָבוֹ"ד וְנֶפֶ"ש שׁוֹקֵקָ"ה
30-מוֹצִיאִין הָאָדָם מִן הָעוֹלָם בִּמְהֵרָה
אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת / מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה

נִצָּב חוֹמַת אֲנָךְ אֶל יוֹשֵׁב כְּרוּבִים
בְּאוֹנָאַת דְּבָרִים לַאֲחֵרִים עוֹלְבִים
מַלְבִינִי"ם םנ"י חַבְרֵיהֶ"ם בָּרַבִי"ם
עַד אַזֵיל סֻמָּקָא וְאָתֵי חִוָּרָא

אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת / מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה

35-אֶת חֶטְאָם יִשְׁאוּ אוֹכְלִים לְמַעֲדַנִּים
וּבְלֹא בְּרָכָה הֵמָּה נֶהֱנִים
לַה' וּלְיִשְׂרָאֵ"ל גּוֹזְלִי"ם וּמוֹנִים
לְאִישׁ מַשְׁחִית לָהֶם רֵעוּת וְחֶבְרָה
אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת / מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה

. ודבר שפתיים: על-פי מל״ב יח, כ, וכיוון כאן אל דברי מריבה וקטטה. 20. שלום לא ידברו: על-פי תה׳ לה, כ. יחפצון קרבות: על-פי תה׳ סח, לא. 21. שביב אישם: הריב כניצוץ המדליק להבה, על-פי איוב יח, ה. 22. לבדקא… תגרא: על-פי סנהדרין ז, א: ׳האי תגרא דמיא לצינורא דבדקא דמיא׳, כלומר התגרה דומה לנהר העולה על גדותיו. 23. דברי עונות גברו: על-פי תה׳ מה, ד. 24. בנשך ומרבית: על-פי וי׳ כה, לו, שעוברים על איסור ריבית. 27. בתלתא… חזקה: בשלוש כאחד נוצרת חזקה, על־פי סנהדרין פא ע״ב. 28. וברי היזקא: הנזק ודאי. 30-29. קנאה… במהרה: על-פי אבות ד, כא: ׳הקנאה התאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם׳. 31. ניצב חומת אנך: על-פי עמ׳ ז, ז ונדרש על הונאת דברים בב״מ נט ע״א. 33. מלבינים… ברבים: על-פי אבות ג, יא והשווה ב״מ נח ע״ב. 34. עד… חוורא: מסתלק לו האודם ובא החיוורון, על-פי בבא מציעא נח  ע"ב.

הַבּוֹטְחִים עַל חֵילָם וּבְעַשְּׂרָם יִתְהַלָּלוּ
40-עַיִן אִם יַעֲלִימוּ מֵאֶבְיוֹן בַּצַּר לוֹ
כְּחַטַּא"ת סְדוֹ"ם עֲוֹנָ"ם יַגְדִּילוּ
דְּבַר בְּלִיַּעַל עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה

אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת / מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה                 

רַע יִקָּרֵא מַרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה
שׁוּחָה עֲמֻקָּה מְצוּדָתוֹ פְּרוּשָׁה
45-מְמַהֵ"ר לְהַחְמִי"ץ שְׂאוֹ"ר שֶׁבָּעִיסָּ"ה
יֵצֶר לֵב הָאָדָם צוצִיתָא דְּנוּרָא
אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת / מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה

נֶחְפְּשָׂה זֹאת נֶחְקֹרָה הַלֹּא הִיא בְּרַבַּת
מִבְנֵי עַמֵּנוּ דִּבְרֵי חֹל בְּשַׁבָּת
קֹדֶ"ש מְחַלְּלִי"ם מִשְׁתַּמְשִׁי"ם בְּבַ"ת
50-מֶלֶךְ כְּבוּדָּה נְשָׁמָה יְתֵרָה

אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת / מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה

אַמִּיץ לִבּוֹ נָכוֹן בַּה' בּוֹטֵחַ
בְּשׁוֹט לָשׁוֹן יָשִׁיב אֲחֵרִים יוֹכִיחַ
בְּמַעֲשָׂי"ו תְחִלָּ"ה יַבִּי"ט יַשְׁגִי"חַ
פֶּן יֹאמַר טוֹל קֵיסָם, יֹאמַר לוֹ : טוֹל קוֹרָה
אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת / מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה

55-חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה צַדִּיקִים
יִתָּפְשׂוּ יִלָּכְדוּ עַל עֲבֵרוֹת דַּקִּים
בְּעָמְדָ"ם לְמִשְׁפָ"ט עֲלֵיהֶ"ם מְדַקְדְּקִי"ם
קְרוֹבָיו וּסְבִיבוֹ מְאֹד נִשְׂעָרָה
אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת / מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה

40-38. לאיש… וחברה: על-פי ברכות לה ע״ב, שהנהנה מן העולם בלא ברכה ׳חבר הוא לאיש משחית׳ (מש׳ כח, כד). 39. הבוטחים על חילם: על-פי תה׳ מט, ז. 41-40. עין… זרה: מי שאינו נותן צדקה כאילו עובד עבודה זרה, על-פי כתובות סח ע״א. 44-43. רע… פרושה: על-פי אבות א, ה וראה: נדרים כ ע״א: ׳שסופך לבוא לידי ניאוף׳. 44. לשוחה עמוקה: על-פי מש׳ כג, כז: ׳כי שוחה עמוקה זונה׳. 45. ממהר להחמיץ: מי שעושה כן מגביר ומחזק את יצר הרע שבו. שאור שבעיסה: כינוי ליצר הרע, על-פי ברכות יז, ע״א. 46. צוציתא דנורא: קרן של אש, על-פי קידושין פא ע״ב. 47. נחפשה זאת נחקורה: על-פי איכה ג, מ. 48-47. הלא… עמנו: משחק לשון, על-פי דב׳ ב, יא, וציין כי חטא זה נפוץ הוא ביותר. 50. נשמה יתרה: על-פי ביצה טז ע״א: ׳נשמה יתרה נותן הקב״ה באדם ערב שבת׳. והשווה זוהר ח״ב רה ע״א: ׳מי שאומר דברי חול בשבת כמוהו כמשתמש בנשמה יתרה זו שהיא בת מלך ומחלל אותה. וכמי שמשתמש בשכינה׳. 50-49. בת מלך: היא השכינה המנהיגה בעצמה את העולם בשבת. והשווה זוהר רמג ע״ב. 52-51. אמיץ… יוכיח: מי שמתחזק בדבר ה׳ ומבקש להוכיח אחרים על עבירות שבידיהם. לבו… בוטח: על-פי תה׳ קיב, ז. בשוט לשון: על-פי איוב ה, כא. 53. במעשיו… ישגיח: על-דרך ׳קשוט עצמך תחילה׳(ב״מ קד ע״ב). 54. טול… קורה: על-פי ב״ב טו ע״ב. 56. עבירות דקים: על-פי ב״ב נ ע״א; יבמות קכא ע״ב: ׳הקב״ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה׳. 57. קרוביו… נשערה: על-פי תה׳ נ, ג, וכפי שנדרש בבבלי, שם.

זֶה ה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֶנּוּ
עֵינֵינוּ תְּלוּיוֹת עַד שֶׁיְּחָנֵּנוּ
כְּרַחֵ"ם אָ"ב עַ"ל בָּנִי"ם יְרַחֲמֵנ"וּ
וְאֶת מִשְׁפְּטָנוֹ יוֹצִיא לָאוֹרָה
אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת / מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה

קִרְבַת אֱלֹהִים לִי טוֹב מִסְחַר כָּסֶף
אָהַבְתִּי אֲדוֹנִי לְבָבִי לוֹ כּוֹסֵף
עֲבוֹדָת"וֹ אֶבְחַ"ר אֲקַדֵּ"ם בַּנֶּשֶׁ"ף
אֲנָכִי לָהּ', אֲנָכִי אָשִׁירָה

אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת / מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה

59. 59. זה… ויושיענו: על-פי יש׳ כה, ט. 62-60. עינינו… לאורה: על-פי התפילה ׳היום הרת עולם׳ בעת תקיעת שופר בראש השנה. 63. קרבת… כסף: על-פי מש׳ ג, יד. 66. אנוכי… אשירה: על-פי שו׳ ה, ג.