מורשת יהדות מרוקו

שער ראשון-התקופה הראשונה

מגורשי ספרד ופליטי השמד בפורטוגל בראשית הזמן החדש-(1700-1492)

שלום בר אשר

הקדמה

מהמאה החמש־עשרה הייתה חדירה של שתי הממלכות האיבריות – ספרד ופורטוגל – למרוקו. פורטוגל הצליחה לכבוש ערים לאורך חופה האטלנטי של מרוקו, בהן טנג׳יר, אגדיר, מזאגאן, סאפי ואחרות. לקראת סוף המאה החמש־עשרה עלה בידי ספרד לתקוע יתד בחוף הצפוני, הים־תיכוני, של מרוקו – במליליה. פורטוגל הובסה ב־1578 בקרב שלושת המלכים נגד בני הסעדים, ואולם הערים סאוטה ומליליה נמצאות עד היום בשליטת ספרד.

הגורמים המדיניים והחברתיים שפעלו במאות השש־עשרה והשבע־עשרה הביאו למגע בין ארצות צפון־אפריקה ובין מעצמות אירופה. בתהליך ההגירה הכפויה של היהודים מגורשי ספרד ואנוסי פורטוגל נתחדשו קהילות ישנות בארצות שאליהן הגיעו. אחרי השמד במאות האחת־עשרה – השלוש־עשרה ואחרי גזרות ופרעות אחדות במאות הארבע־עשרה והחמש־עשרה היה היישוב היהודי במרוקו קטן. ולמרות זאת, בייסוד הקשרים הכלכליים בין הממלכה המרוקנית לבין ארצות נוצריות בסביבתה ובשימורם הייתה ליהודים השפעה רבה הן בממלכה המוסלמית הן בארצות הנוצריות. כך שימשו היהודים מקשרים בין שני העולמות השרויים במלחמה בראשית המאה השש־עשרה – מרוקו מחד גיסא וספרד ופורטוגל, שאף שלטו בכמה ערים בחופיה הצפוניים והמערביים של מרוקו, מאידך גיסא; וכך שימשו מקשרים גם בין מרוקו ובין הולנד, אנגלייה וצרפת, שעמן הייתה מרוקו במצב הפשרת יחסים עד סוף המאה השבע־עשרה.

משעמדו מלכי מרוקו על מידותיהם, כישוריהם ומעורבותם בשגשוג ארצם, הם מינו את היהודים לנגידים על בני עמם. ראשי הקהל והרבנים שישבו במשך דור או שני דורות על כיסא השררה היו בנים למשפחות מיוחסות. החכמים בתורה ובהנהגת הציבור מונו גם לדיינים בקהילות. המקורות הכתובים שנותרו בידינו, בעיקר מקהילת פאם, חושפים ארגון יצירתי. חלק מתפקידם של מנהיגי הקהילה היה לפסוק בענייני חלוקת המסים שדרש מהם להעלות השלטון המרכזי. עיקר גדולת החכמים היה בהלכה ובהדרכת הציבור, והם סיגלו לעצמם ידיעה והבנה במשפט העברי, נוסף על בקיאותם בחוקי המסחר, באשראי, בהלוואות ובדיני קרקעות.

הפעילות הכלכלית בעיר הנמל סאפי – בני משפחות זמרו, אדיבה, רוזאלס ורותי

משפחות יהודיות רבות פעלו בביטחון רב במרוקו בשירותם של מלכי פורטוגל. הם באו בחצרותיהם ויצאו מהן בלי מורא ופחד. הראשונים שידוע לנו עליהם בתפקיד זה הם בני משפחת אדיבה, שפעלו במרוקו בשליחות המעצמה הפורטוגלית עוד בראשית המאה השש־עשרה. ההגנה שניתנה לבני אדיבה מאת המלכים שמרה עליהם ועל הקהילה מפני פגיעתם הרעה של מוסלמים. כך לדוגמה, כאשר יעקב אדיבה ברח מפני רודפיו המוסלמים באזמור, הוא נתקל בדוכס הפורטוגלי בראגנצ׳ה שזכר לו חסד נעורים ומילט אותו למקום מבטחים.

כמו יריביהם, מלכי פאס ומראכש, דאגו מלכי פורטוגל לאוטונומיה היהודית בערים המרוקניות שבשליטתם: המלך(ע)מנואל הראשון(1521-1495) מינה את יוסף אדיבה לרב העיר סאפי, ובאותה שנה בן אחר ממשפחה זו, יחיא, מילא שליחות ריגול במסירת איגרת קלף לרשויות הפורטוגליות על מצב העסקים בממלכה המוסלמית. הוא פעל בליסבון שבפורטוגל, אך שימש מתורגמן בסאפי, וכן סחר בין חומות השכונה היהודית בסכומים גבוהים, פעמים עד 4,000 ריאלים בעסקה אחת. בנו, שנשא את שם אביו, יחיא, ירש את תפקידו בשנת 1517. בנים אחרים מהמשפחה קידמו הצעת שלום עם ״נסיכות סאלי״, שבה שלטו שודדי־ים מרוקנים, ופורטוגל אישרה אותה בשינויים קלים.

משפחה אחרת שתיווכה בין הממלכה המוסלמית ובין פורטוגל הייתה משפחת רוזאלס. בשנת 1530 ליווה יעקב רוזאלם את אחיינו של מלך פאס לפורטוגל, שם הוא זכה לכבוד רב דור אחד בלבד אחרי שמשפחתו הגיעה למרוקו. בשנים 1535-1534 כבר שימש יעקב רוזאלס מתווך בהשכנת שלום בין המלך יוחנן השלישי ובין מלך מרוקו, אחמד אלאערג׳(־הצולע). בזכות מעמדו זה זכה יעקב להנהיג את היהודים במלכות פאס ונשא בתואר ״נגיד״. בפולמוס הידוע בשם ״פולמוס השחיטה״ שהיה בין ״התושבים״

ליוצאי חצי האי האיברי, למשל, הוא שימש גורם חשוב ונסע לחצר המלך עם נגיד התושבים, עמי שם־טוב, כדי ליישב את הסכסוך בין הקהילה המקומית הוותיקה ובין יוצאי ספרד. על פי פיוט היסטורי שכתב יעקב בן־עטר, סופר בית הדין בפאס, הועיד לו דוד הראובני (נפטר ב־1538 בערך) את תפקיד שר הצבא בתכניתו לכבוש את ארץ־ישראל מידי הטורקים.

ענף אחר שהחל להתפתח באותה עת ושקידמו יעקב רוזאלס והסוחרים היהודים שפעלו בזמנו היה המסחר הבין־לאומי בין דרום־אירופה, בעיקר בין שתי המעצמות ספרד ופורטוגל, לבין העולם החדש. עסקה אחת מדגימה את הגורמים שפעלו באותו זמן: שני סוחרים פורטוגלים בארזילה פעלו בצפון החוף האטלנטי, אחד מהם היה מוכר בדים לשריפים מרוקנים. דרך קבע היו משייטים בשיירות בין פורטוגל ובין סאלי, הנמל המרוקני הראשון שאליו הגיעו הספינות מחצי האי האיברי, והוא מן הנמלים הסואנים באותה תקופה בדרך מאירופה לעולם החדש. לשיט זה היו ערבים מלך פאס ושליט מראכש, שתי ממלכות המרכיבות את מרוקו המוסלמית. את הבדים שמכר רוזאלם הוא הביא מאיי הודו המערבית, שעמם קיימו הסוחרים הפורטוגלים באזמור ובסאפי קשרי מסחר בתיווכם של הסוחרים היהודים ממרוקו. צי הספינות היה שייך ליעקב, שפעל בליסבון, וכאמור בזכות קשריו הרבים הוא היה בעל השפעה לא רק בחצר המלך אלא גם בתפקיד נגיד הקהילה היהודית במלכות פאס.

יותר מכולם שירתו את מלכי מרוקו בני משפחת רותי(Aróte או Rude), צאצאים ליהודים פורטוגלים מן המאה החמש־עשרה שחיו בקובילה(Covilha) ובבראגה לפני שמצאו מקלט בממלכה המוסלמית. יעקב רותי שימש מרגל בשירות מלכי פורטוגל, ואחיו משה שימש סוכנו בנמל האסטרטגי של ארזילה שבצפון החוף האטלנטי המרוקני. בשנת 1537 נסע לפאס כשגריר של רצון טוב, ובשנת 1539 שימש גם בשליחות הסוחר הפורטוגלי סבסטיו ורגאס, שפעל במרוקו, אל מלך פורטוגל.

בעלייתם של יעקב ומשה רותי אפשר למצוא סיבה נוספת לכך שדווקא יהודים זכו לעדיפות על פני סוחרים נוצרים. מכיוון ששני הצדדים היו יריבים יותר ממאה שנים בשל מאבקי השליטה בערי החוף האטלנטי – הכול חפצו ביקרם: המרוקנים, בהעדר דוברי פורטוגלית מהם, והפורטוגלים, שלא הכירו את המנטליות האיברית, לא רק רצו את היהודים למלא תפקידי מתורגמנים ויועצים קבועים אלא מצאו שהם גם אנשים מוכשרים וחרוצים. המלך הפורטוגלי(ע)מנואל העדיף אותם מבני עמו, שכן בטח ביושרם.

יהודים ראשונים מקרב האנוסים הגיעו לארזילה בשנת 1499, על פי רשות ממנואל מלך פורטוגל. הוא התיר להם לצאת לחופשי במלכות פאס תמורת סכום כולל של 30,000 ריאל. מקצתם העדיפו להישאר שם ולהתנצר. במושבות פורטוגל בסאפי ובאזמור נמצאו שתי קהילות של יהודים. בשנת 1514 נתן מנואל כתב זכויות גם ליהודי אזמור, תמורת 11 דורוס לבית. מנואל התיר ליהודים לפעול גם במקומות אחרים שבהם היה מותר להם לחיות, ובאופן זמני אפילו התיר להם לגור בבתי אנוסים. זה היה מצב מסוכן בעטיין של הגבלות מוסדות האינקוויזיציה, שחששה שמא ישובו היהודים לכור מחצבתם, הגם שמימות המלך יוחנן השלישי נהגה זו בחומרה פחותה.

רצונם של מלכי פורטוגל לפתח את סחר החוץ של מדינתם ואף לקנות לעצמם מעמד מרכזי בסחר הבין־לאומי של אותה תקופה נסתייע ביזמה המרובה ובקשרים משפחתיים הדוקים של האנוסים, שהתפרשו על פני מקומות רבים.

אחת ממשפחות האנוסים הללו הייתה משפחת בנזמרו. מקור המשפחה בעיר אבורה שבפורטוגל. אברהם היה הבולט בבני משפחה זו. בשנת 1508 סחר אברהם בעורות תיישים עם פורטוגל. בהיותו במרוקו הוא נזכר גם כרופא. אברהם התכתב עם מלך פורטוגל בשנת 1509, שימש מתורגמן בין דיוגו די אזמבוז׳ה לבין הממונה היהודי על האורוות ועל נמל סאפי. הוא זכה להיות מנהיגם של יוצאי פורטוגל בעיר, וגם זכה לקבל מהמלך מנואל ״כתב זכויות״ בלי שכפו על בני המשפחה טבילה לנצרות. כבר בשנת 1510 הוא שימש בחצר המלך, משם הביא כתבים למושל העיר. כמו כן הותר לאברהם לסחור בכל סחורה, לבד ממסחר בנשק. אברהם עסק גם בפדיון שבויים פורטוגלים. בתיווך מסוג זה זכו יהודים ונוצרים לרווחים מרובים.

נכבד אחר מהמשפחה היה יצחק בנזמרו. הוא שב לפורטוגל כדי לתווך בחוזה שלום בין נמל אזמור לבין פורטוגל. בכתב ההמלצה שכתבו עליו מושלי סאפי הם העלו על נם את החריצות ואת הנאמנות שאפיינו את פעילות היהודים הפורטוגלים בימים ההם. האמון בשירותם של יהודים אלו למען פורטוגל היה מלא, עד שהמפקדים המליצו לתת בידי האחים בנזמרו נשק במקרים מיוחדים, ואף להרשות להשתמש ביהודים לתגבר את הגנת העיר. מנואל כתב שיש להעדיף את שני האחים מסוחרים אחרים ברכישת חיטה ושעורה ולאפשר להם להגיע בביטחון מלא לאזמור וגם לצאת ממנה.

עם פטירתו של אברהם החל גם יצחק בקריירה מסחרית בהיקף גדול. בעסקה אחת הוא שילם 10,000 ריאל תמורת הרשות לייבא סחורות לסאפי, ותיווך עוד במשא ומתן בין נונו פרננדס די אטיידה(de Ataide)            לבין המרוקנים. הוא הגדיל לעשות בשנת 1512 בהגנה על אזמור מפני התקפותיהם של המרוקנים: עם אחיו מאיר הוא ארגן שתי פריגטות ומאתיים מיהודי המקום, ובפיקודו של הפורטוגלי רודריגו די נרונהה נהדפה ההתקפה.

על היקף המסחר של עיר הנמל סאפי עם ערי פורטוגל אנו למדים מיחסי המסחר המרובים עם מחוזותיה כבר במאה החמש־עשרה. מאלגרבה, המחוז הפורה בדרום הארץ, ייצאו יהודים תאנים למרוקו. קשרים כלכליים נתקיימו גם בין יהודי העיר לגוס בחוף הדרומי הפורטוגלי ליהודי העיר סאפי.

דוגמה נוספת ליהודי ששימש בתיווך למען המעצמה הפורטוגלית היא משה דרדרו, שזכה גם לכינוי ״היהודי של סאפי״. תמורת תיווכיו בין השריפים לבין המושבות הפורטוגליות שילם לו מלך פורטוגל בשנת 1510 לבדה 6,400 ריאלים.

לסיכום, אין זה אלא מן האירוניה של ההיסטוריה שהאנוסים הנמלטים שימשו מתורגמנים ומרגלים בשירות מלכי פורטוגל. הם הפליגו בנמלי הים ונסעו בנתיבות היבשה בחירות ובביטחון בשמשם את מלכי פורטוגל ואת אדונם המרוקני כאחד. מצד החוק הם הפרו את חוקי האינקוויזיציה, אך בגיבוי הממלכה האיברית הם תרמו למלכי פורטוגל תרומה מדינית, כלכלית ותרבותית שלא תסולא בפז. כל זאת לאחר שרק אתמול־שלשום הם נאנסו בממלכה הזאת לשמד, שכמעט ולא היה ממנו מפלט.

מגורשי ספרד ופליטי השמד בפורטוגל בראשית הזמן החדש-(1700-1492)-שלום בר אשר-עמוד 33

שליח הקרן הקימת לישראל

בשנת 1930 ראה שליח הקרן הקימת יהושע יהודה כהן, כי יש להתחיל הכל מן היסוד. יש להשריש בתודעתם של יהודי מרוקו את המחויבות הלאומית. היתה יוזמה להקמת אגודת ויצ״ו בקזבלנקה, באשר הקמת חוגי נשים ציוניות הוא חלק מפעולות הארגון של הקק״ל, בארצות צפון אפריקה. בראשית שנות העשרים של המאה הכ׳ החליטה הקק״ל לאחר הסכם עם ׳קרן היסוד, לשלוח שליחים לארצות המגרב. היהודים שגרו במלאח, בה חיו העניים, לא הבינו עברית ולא צרפתית. לכן הרצה השליח בעברית, ודבריו תורגמו לערבית מוגרבית על ידי סופר בית הדין של קזבלנקה. כשהגיעה לקזבלנקה פאני וייל, שדיברה צרפתית וגרמנית, פתרה את הבעיה כך שהקרינה סרט בצירוף פס קול. הקרנה זו היתה עדיפה על פני ההרצאה.

בראשית דרכה של הפעילות הציונית במרוקו, עמדו רבנים בראש ההסברה הציונית. ב-1930 הסכים הרב מימון דנאן, ראש ועד הקהילה בפאס לעמוד בראש ועדת הקרן הקיימת המקומית. בפרוטוקולים של ועד קהילת קזבלנקה לשנים 1926-1918 מצויים דיווחים על מגביות לארץ ישראל, לקק״ל ולקרן היסוד. בין השנים 1923-1900 נימנו מנהלים וחניכי בתי הספר של כי״ח במרוקו, על יוזמי הארגונים הציוניים המקומיים. אגודת תלמידי כי״ח הותיקים בקזבלנקה, סייעה לפעילות ציונית.

התהליך להתרת פעילותו של שליח ציוני

התהליך של השליח החל בכך, שעם הגיעו למרוקו היה חייב להתיצב בפני שירותי הבטחון. אחר כך היה עליו להפגש עם יחיא זאגורי, המפקח על המוסדות היהודיים במרוקו, לפני שהוא יוצר מגע עם הנציב, היה שולח לנציבות חוות דעת שלו על השליח. אחר כך חזר השליח לזאגורי, וזה מסר לו מכתב רשמי מהממשל הצרפתי, המהוה אישור המאפשר לו לנוע ברחבי מרוקו. החוגים המבוססים והמשכילים לא נטו לציונות, ג׳ול בונאן, עורך דין חשוב בקזבלנקה, כתב ב-1936: ׳יהודי מרוקו נהנו מאז החסות של צרפת, בזכות שיתוף הפעולה שלהם מהתקדמות חומרית ומוסרית חשובה׳.

יחיא זאגורי נגד פעילות ציונית

יחיא זאגורי, המפקח על המוסדות היהודיים במרוקו, ושכיהן גם בתור ראש הועד של קהילת קזבלנקה, בירתה הכלכלית של מרוקו. הוא מילא תפקיד חשוב בחיים המינהליים והפוליטיים של יהודי מרוקו בין שתי מלחמות העולם. ובה קזבלנקה הקהילה החשובה ביותר, החל מאמצע שנות ה-20 של המאה הכ׳. שקיבל מדליות מהממשל הצרפתי, הותקף בשנות ה-20 של המאה הכ׳ על ידי האחים חדידה, סוחרים אמידים בקזבלנקה וציונים, והאשימוהו כי הוא שואף להרוס את הפעילות הציונית. זאגורי הגיב כי הממשל מסרב להרשות פעילות ציונית, ורק בצרפת הפעילות הציונית חוקית, ויש אף הנחה שהיה עוין לענין הציוני. אחרי מאורעות תרפ״ט (1929), היתה התעניינות בדעת הקהל במרוקו בנושא ארץ ישראל. היהודים הגיבו באיסוף כסף למען הקרבנות היהודיים, נאספו 120 אלף פראנקים. כשהדבר נודע למלך מרוקו מוחמד החמישי, הוא התנגד לכך שהכסף יועבר לארץ, באשר ועד הסיוע נמצא תחת שליטתם של המוסדות הציוניים, ותבע שיישלח רק ליהודים בארץ ישראל ממוצא מרוקאי. גם המוסלמים במרוקו ארגנו מגביות בערים סלא, רבאט וקזבלנקה, למען הקרבנות הערבים בארץ ישראל.

יוסף לוי מפאס ואברהם חדידה מקזבלנקה, ניסו לארגן ארגונים ציוניים בקהילותיהם. אברהם חדידה הקים ב-1922 עיתון יהודי בשפה היהודית – ערבית בשם ׳אור המערב׳. הוא הביע בעיתונו דעות אוהדות לציונות, ונרדף בשל כך על ידי שירותי הבטחון בקזבלנקה. לבסוף, בגלל קשיים כספיים נסגר העיתון ב-1923.

דו׳׳ח בשנת 1921 על ארגונים ציוניים

בדו״ח של ההנהלה הציונית בקונגרס הציוני ה-12 שהתקיים בשנת 1921 נמסר, כי קיימים ארגונים ציוניים בערי מרוקו, וביניהן בקזבלנקה. בין האישים הפעילים יחיא אזאגורי, הרב דוד דהאן חבר בית הדין בקזבלנקה, יוסף המון ראש חברת גמילות חסדים בקזבלנקה, דוד אזאגורי ראש חברת גמילות חסדים בקזבלנקה, ועוד שני אנשים בשם שלמה בן עבו ומשה אוחנא.

בדו״ח על גובה התרומות בשנת 1921 שתרמו קהילות מרוקו להסתדרות הציונית נרשם, כי קהילת קזבלנקה תרמה 12 אלף פראנקים. לעומתה, קהילות מראכש ומוגדור תרמו סכומים גבוהים יותר. ב-15 במרס 1924 נרשם בדו״ח על ההכנסות לקרן הקימת לישראל בערי מרוקו, כי בפאס ובקזבלנקה נתרמו סכומים קטנים, בעיר האחרונה קיים ארגון של יהודים ציוניים אירופאים. במכתב מפאס ב־26 בדצמבר 1926 נאמר בין השאר, כי הרשויות אינן מרשות להקים סניפים לפעילות ציונית. בין השנים 1935-1923 היו התלבטויות בארגון הציוני במרוקו, המאמצים הופנו להקמת גוף מרכזי בקזבלנקה שיתאם את הפעילות ברחבי מרוקו.

ב-8 במאי 1924 פרסם הממשל הצרפתי במרוקו, איסור על הפצת הבטאון הציוני ׳העולם׳ היוצא בברלין. ד״ר ויצמן הציע להתיעץ בנידון עם ליאון בלום, בעל מעמד בממשל של צרפת. במכתב מה-11 ביוני 1924 נאמר, כי במרוקו נאסרה הפצת ׳העולם׳. הכותב עומד להתיעץ בנידון עם ד״ר חיים ויצמן. ומציע שנציגי הציונים בצרפת יתקשרו לליאון בלום, שהוא ידידותי לרעיון הציוני, ויש לו מעמד מכובד במערכת הפוליטית בצרפת.

בתזכיר שנשלח לד״ר חיים ויצמן על מצב הציונות במרוקו ב-23 ביוני 1924 נאמר, כי בשנים הראשונות אחרי מלחמת העולם הראשונה, הגיעו דוחו״ת על פעילות ציונית יסודית בערים אלו במרוקו: פאס, קזבלנקה, מראכש, מוגדור, מאזאגאן וסאפי. בשנים 1922-1923 נמכרה כמות גדולה של שקלים על ידי אגודות ציוניות מקומיות.

הפעילים הציונים בקזבלנקה ובמרוקו

הציונים במרוקו היו פעילים בעיקר בקזבלנקה, והם שלטו על התאים הציוניים במקומות אחרים במרוקו. רוב הפעילות בוצעה על ידי העסקנים שפעלו כבר בשנים שלפני מלחמת העולם השניה. והם ש״ד לוי, הלן קאזס בן עטר, פאול קלאמארו, בן אסראף ושלמה כגן.

בשנים שבין 1918-1923 התרחקו רבני הקהילות מפעילות ציונית, ובמקומם פעלה האינטליגנציה היהודית, ובעיקר צעירים בהנהגה הציונית בין השנים 1948-1924. ב-1923 היה משבר בפעילות הציונית, בגלל ההגבלות שהטילו שלטונות החסות על הפעילות הציונית. אבל עלתה מנהיגות צעירה משכילה בקזבלנקה, שלא חששה מהממשל הצרפתי. הם גם שאפו לרפורמות בחיי הקהילות.

לפני 1930 היתה הפעילות הציונית בעלת אופי פילאנטרופי, והיא לא טיפלה באופן רשמי בעלייה לארץ, אלא בעיקר בהסברה של הרעיון הציוני. המשרד הראשי של הפדרציה הציונית במרוקו בשנות ה-20 של המאה הי״ט היה בקזבלנקה. בשם הצרפתי: .Section du Maroc of the Federation Sioniste de France כמה מהפעילים המרכזיים היו יהודים בעלי אזרחות מקומית או זרה. אחרים היו יהודים אשכנזים שהתישבו במרוקו, נוסף למתישבים ספרדים מארץ ישראל. החל בשנות ה-30 של המאה הכ^׳, היתה הציונות במרוקו גורם שאין להתעלם ממנו. פערי הזכויות של האירופאים במרוקו, לעומת ההגבלות שחלו על הילידים היהודיים היו ניכרים. הדבר סייע להתפתחות הציונות כביטוי לרגש הלאומי של היהודים.

היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח- יחס יהודי קזבלנקה לתמיכה בארץ ישראל ולציונות-עמ' 244

גירוש ילדים מישראל למרוקו

פרשה זו היא מן העגומות והאפלות בהתנהגות הממשלה והסוכנות היהודית כלפי העלייה ממרוקו: מדינה, אשר קיבלה את ״חוק השבות״, גירשה ילדים יהודים ללא שום הליך משפטי למדינות ערביות עוינות. לאחר הגירוש ״מחלקת הנוער של הסוכנות נתמנתה לחקור את עצמה״, ומן הדין־וחשבוך עולים הפרטים הבאים: – גנזך, 5558/9/ג, מסמך15003, דין וחשבון גירוש 6 ילדים למרוקו, מרץ 1953.   נספח ב' יובא בהמשך.

שישה ילדים ילידי קזבלנקה, בני 15-13, עלו ארצה בדצמבר 1952 במסגרת עליית הנוער: ארמנד דיין בן 13, ארמנד כהן בן 15, חיים עזרזר בן 14, סלומון רביבו בן 13, אלברט אמר בן 13, ויעקב סבה בן 13. כל ששת הילדים יחד הואשמו בכעשרה מעשי כייסות וגניבות (אין פירוט על הגניבות של הילדים, אך בין היתר מצוין שגנבו סיגריות וסדינים). כן הואשמו הילדים על־ידי מחלקת הנוער של הסוכנות היהודית בבריחות ממוסדות מחלקת הנוער. בגלל כל אלה הוחזרו ששת הילדים למרוקו בפברואר 1953. וכך נכתב בדין־וחשבון:

כל הגורמים היו בדיעה שיש להחזירם. הפניה הראשונה הופנתה אל המנהל החינוכי של המחלקה [לעליית הנוער] שנתן ראשון את ההסכמה להחזרתם. לאחר בירורים נוספים ולאור העובדה שאין כל אפשרות של סידור בשבילם, במצבם המיוחד … הוחלט על החזרתם. בדין־וחשבון לא מפורט מי היו הגורמים שהיו בדעה שיש להחזירם, ומי החליט להחזירם. ״הוחלט על החזרתם״ ־ נכתב סתמית.

מהדין־וחשבון עולה, כי ״החניכים לא הוחזרו נגד רצונם. נמסרה להם הודעה על כך לפני זה, והם לא סרבו כלל״.

בדיון ב״מוסד לתיאום״ בנושא גירוש הילדים, שנערך ב־15 במרץ 1953, אמר ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול, כי ששת הילדים הוחזרו בהסכמתם ובהסכמת הוריהם; לא היה כל גירוש בכפייה, והיתה חליפת מכתבים עם ההורים; בדרך־כלל 5% מבין הנוער המגיע ממרוקו מופרעים מבחינה נפשית; במשך חמישה שבועות נאספו במשטרת חיפה שישים תיקים; לא ידענו מה לעשות, לא ניתן היה לרפא אותם מגזזת וגרענת, כי הם לא רצו להיכנס למסגרת, וכל אחד אמר; כתבו להורים שייקחו אותם בחזרה. כתבנו להורים, וכשהגיעה מהם תשובה, שלחנו אותם עם מדריך למרוקו.אצ"מS100/512, פרוטוקול ישיבת " המוסד לתיאום " 15 במרץ 1953

משה קול מצדיק, כמובן, את גירוש הילדים, אך מסלף את העובדות. הוא מציין שבמשך חמישה שבועות נפתחו שישים תיקים פליליים במשטרת חיפה ־ בעוד הדין־וחשבון מציין רק כעשרה תיקים. גם חליפת המכתבים עם הורי הילדים לא הוצגה בדין־וחשבון; אפילו אם היתד, חליפת מכתבים עם ההורים, ונאמר להם שהם מוחזרים למרוקו ־ האם יכלו להגיב; ״לא, אל תשלחו אותם. אנחנו לא מוכנים לקבלם״? היש הורה שאינו מוכן לקבל את בנו חזרה? בדיון ב״מוסד לתיאום״ אמר ק־גוריון למשה קול;

כתבתי לך, שאם יתברר שלפי החוק דבר זה אסור – לא ניתן לעשותו.

הבעיה העיקרית היא: למה מביאים ילדים כאלה, זה אסון וחרפה. קשה לתפוס את הדבר למה אין בוררים בחורים אלה לפני עלותם?״ הנה כי כן, לבן־גוריון עדיין לא ברור, שגירוש שישה ילדים מארץ יהודית למדינה ערבית, ללא שום הליך משפטי ־ אינו חוקי. לאיזה בירור חוקי המתין בךגוריון ? והרי הוא לא מינה ועדה כלשהי שתבדוק את גירוש הילדים! אך הוא מצא לנכון לנזוף במשה קול על שאין בוררים מספיק את עליית הנערים ממרוקו. ברור היה לבן־גוריון שגירוש הילדים אינו חוקי, וכבר באותו יום, 15 במרץ 1953, כתב מכתב ״בקשה״ לחברי ההנהלה הציונית:

יש הסכם, כידוע לכם, שחלק גדול של העלייה יתנהל על־ידי ההנהלה הציונית בתנאים מסויימים שלא אעמוד עליהם עכשיו. אבל עלי להעיר שגירוש יהודים, ולו ילדים, מתנגד לחוקי הארץ ובשום אופן אינו בסמכות ההנהלה, ועלי לבקש [ההדגשה שלי] מכם בכל הכבוד, שלא ייעשה להבא דבר כזה בלי ידיעה ובלי הסכמה מוקדמת מצד הממשלה, וברור שהסכמה זו לא תינתן, אם יימצא שהדבר מתנגד לחוקי ישראל״. גנזך, 5558/9/ג, מכתב ראש הממשלה לחברי ההנהלה הציונית,  15 במרץ 1953

 גם דבורה הכהן, שבספרה עולים בסערה מצדיקה את הסלקציה, מתייחסת לגירוש ששת הילדים, אך לא קראה את ״הדין־וחשבוך של מחלקת הנוער על גירוש הילדים – כך, לפחות, עולה מ״המראה מקום״ בספרה. היא מסתמכת על דברי משה קול בלבד בדיון ב״מוסד לתיאום״, ואף הגדילה לעשות בקובעה ״עובדה״ ־ כאילו היו ילדים אלה היו חולי־נפש:

" שישה חניכים של עליית הנוער, שהתגלו כחולי נפש, היו מוקד סערה שהתלקחה בסוכנות: משפחותיהם והוריהם של הנערים נשארו במרוקו, ואותם שלחו ארצה, ומחלקת עליית הנוער, בצעד יוצא דופן, החליטה להחזיר נערים אלה לבתיהם ".

הערת המחבר : הכהן, עולים בסערה, עמוד 311. כן מציינת כהן, שתוך חמישה שבועות היו לילדים שישים תיקים פליליים במשטרת חיפה. היא הסתמכה רק דיווחו של משה קול – בעוד מקריאת ה " דין וחשבון " ניתן להגיע למסקנה, שמדובר בכעשרה תיקים בלבד, וכל עניינם כייסות .

מובן שבשום מקום ב״דיךוחשבון״, אף לא בדיון ב״מוסד לתיאום״, לא נקבע שילדים אלה היו חולי־נפש. הקריאה להקמת ועדת חקירה בעניין גירוש הילדים לא נענתה, וכך פורסם ביום 19 במרץ 1953 ״גילוי דעת״ מטעם ועדה של עולי מרוקו, ובו נכתב:

" נשארנו מוכי תמהון והשתוממות, ששה נערים ניצחו מדינה שלמה ומוסדותיה. שישה מרוקנים בני 13-12 ניצחו [את] מדינת ישראל אשר לא הוכנעה בפני שבע מדינות ערב … נשאלת השאלה: מאין נטלו לעצמם אלה שהחזירו את הסמכות להחזירם לחיי גלות. כלומר, לטמיון ולאבדון … האם הוחזרו כל אותם העולים החולניים והפסיכופאטיים שעלו מארצות שונות מאז קום המדינה? … האם שר החינוך והתרבות ידע מהחלטת הגזרה ונתן לה הסכמתו? אנו תובעים שתוקם מיד ועדת חקירה ציבוריות שתחקור ב״ענין החזרת הנערים״ ותוציא מסקנותיה לאור. גנזך ג/5558/9, מסמך 15086, גילוי דעת – גירוש הילדים, במרץ 1953 – נספח ג' שיובא בהמשך….

למעשה עלה נושא הסתננות גנבים וזונות בקרב העולים לדיון בהנהלת הסוכנות כבר בנובמבר 1951. חבר הנהלת הסוכנות, ד"ר ניר, אמר אז:

אין אנו יכולים לגרש גנב יהודי מן הארץ, אבל הרשות בידנו שלא להכניס אותו. כל גנב יהודי בארץ, יש לו הזכות לשבת בבית־הסוהר במולדתו״. אצ"מ S100/937, פרוטוקול ישיבת הנהלת הסוכנות היהודית, 5 בנובמבר 1951

להחזרת ששת הנערים לא התנגד איש מקרב השרים וחברי הנהלת הסוכנות – אף שלכולם היה ברור, שהדבר נוגד את ״חוק השבות״ ואת מערכת המשפט בארץ.

נספח ב^'

הסוכנות היהודית לארץ ישראל

המחלקה לעלית ילדים ונועד

מספר ענ/16654/מק

ירושלים ג' .בניסן תשי"ג

ת.ד 92 19- במארס 1953

טלפון 4231

-1

לכבוד

מזכיר ראש הממשלה

כאן.

שלום רב,

ר״ב 15 העתקות מן הדין-וחשבון על 6 הנערים ״נשלחו חזרה למרוקו בהסכמת הוריהם. ביקשת ממני העתקים אלה כדי להעבירם לשרי הממשלה. אני מקווה שהדין־־וחשבון הזה ישכנע את ראש הממשלה ואת השרים שלא היתה לעלית הנועד כל ברירה אחרת ולא היה כאן גירוש נגד רצון החניכים או הוריהם וממילא לא הופר כאן שום חוק.

על החתום

משה קול

העתק: למר ב. לוקר

םק-/או.

די״ח על הילדים שהוחזרו למרוקו

במרוקו :

1–דיין אדמנר. בן 13. יליד קזנלנקה. האם בת 40 בקזבלנקה. במרוקו אח בן 18; אחות בת 20; אח בן 14; אח בן 7,

בשאלון שהגיע ממרוקו כתוב: "היה כמה פעמים בבית הסוהר בגלל כמה מעשים. זקוק לטפול", הגיע חולה גזזת וגרענת מדבקת באניה "נגבה" ביום ה' 4.12.52 והוכנס לשער העליה.

2–כהן ארמנד. בן 15. יליד קזבלנקה. האב בן 55 האם בת 50. שניהם בקזבלנקה. להם עוד 6 ילדים כולם במרוקו מגיל 6 ומעלה.

בשאלון שהגיע ממרוקו כתוב: ״ילד קשה היה בבית הסוהר".

הגיע חולה גזזת וגרענת מדבקת באביה "נגבה" ביום ה' 4,12.52 והוכנס לשער העליה.

3–עזרזר חיים. בן 14. יליד קזבלנקה. האב בן 60 לערך. האם בת 40. שניהם בקזבלנקה, להם בן אחד בן 21, בן שני בן 17; בת אחת בת 16 ועוד בת שניה בת 11, הגיע באניה "נגבה" ביום 4.12,52 מולה גזזת והוכנס לשער העליה,

4–רביבו סלומון. בן 13, יליד קזבלנקה. גילו של האב לא ידוע. האם בת 25. שניהם בקזבלנקה.

אין אינפורמציה בשאלון על מספר וגיל האחים והאחריות.

הגיע לארץ חולה גזזת וגרענת מדבקת באניה "נגבה" ביום 21.12.52 והוכנס לשער העליה,

5–אמר אלברט. בן 13. יליד קזבלנקה. האב בן 45 והאם בת 40 שניהם בקזבלנקה, להם שני בנים בגיל 14, 17 וארבע בנות בגילים 4, 6, 10, 19.

הגיע לארץ חולה גזזת באניה "נגבה" ביום 4.12,52 והוכנס לשער העליה.

6–סבח יעקב. בן 13 יליד קזבלנקה,

גילי ההורים הנמצאים בקזבלנקה לא צויינו בשאלון, להם 5 בנים ובנות בביתם ובת נשואה אחת אף היא במרוקו.

הגיע באניה "נגבה" 4,12.52 חולה גרענת מדבקת והעבר לשער העליה,

עד כאן הפרטים האישיים עליהם לפי השאלונים שהגיעו ממרוקו.

ביום הגיעם לנמל נודע מפי המלווה על התנהגותם הרעה במשך זמן הנסיעה באניה. ניתנו הוראות למדריכים בשער העליה לדאוג להעסקת החניכים במשחקים, למודים, עבודה ושיחות הסברה. למחרת יום הגיעם נעלמו חמישה (פרט לרביבו שטרם הגיע) משער העליה וחזרו רק ביום א' 7.12.52, על העלמם נמסרה הודעה למשטרה ע״י הנהלת שער העליה. השאלות על מקום המצאם בזמן העדרם ומעשיהם לא נשאו כל פרי. מאז החלו לברוח עתים יחד ועתים כל אחד לחוד.

דיין ארמנד:

חזר- לאחד העלמו – ביום 7,12.52. מיד למחרתו ברח שוב. הוחזר ע״י המשטרה ביום 12,12,52 לאחד שנתפס ע״י המשטרה בעת בצוע גנבה ברח' הרצל בחיפה, בעת החקירה ספר כי כבר ישב שנים אחדות בבית סוהר עם ערבים, למד מהם כל מיני מעשים, למד לעשן חשיש וסיגריות ורוצה להמשיך בכך. ביום

24.12.52-שוב יצא. המדרין שעקב אחריו מצא צריף בודד ובו סמיכות וסדינים שנגנבו על ידו משער העליה. ביום 2.1.53 נעלם שוב אחרי ארוחת הבוקר והוחזר בשעה 4 אחה״צ ע״י המשטרה שתפסה אותו שוב במעשה גנבה בחיפה.

ביום 10,1.53 שוב ברח והופיע בעצמו לפנות ערב מבלי להודיע היכן היה ומה היה מעשהו, הבריחות משער העליה וההחזרה ע״י המשטרה לא פסקו במשך כל הזמן.

כהן ארמנד:

הסתתף בכל המעשים בהם השתתף דיין ארמנד. כמבוגר יותר ממנו היה הוא כנראה המפעיל את האחרים ומדריך אותם. מעשן הרבה, טען שיגנוב ויקנה כל מה שירצה, סרב לקבל טפול רפואי, הפריע לילדים, הכה אותם ואף איים על המדריכים להשתמש בסכין. אף הוא כקודמו נעלם לעתים קרובות ביותר,חזר מעצמו או הוחזר ע״י המשטרה מדי פעם.

עזרזר חיים:

לאחר שובו ביום 7.12.52 ברח שוב והוחזר ע״י המשטרה בתל-אביב ביום 1.1.53. ביום 2.1.53 שוב נעלם. בינתיים נתקבלה על שמו הזמנה להופיע' בבית המשפט לנוער בתל-אביב ביום 4.1.53 על מעשה גנבה וכיסות. המשפט נדחה, הואיל ולא נמצא. הופיע שוב ליומיים וברח עוד פעם. הבריחות משער העליה וההחזרה ע״י המשטרה לא פסקו במשך כל הזמן

בית המשפט פסק: השגחה במשך שנה על ידי עלית הנוער.

רביבו סלומון:

עם בואו הצטרף מיד לכנופיה. ברח מדי פעם וחזר בעצמו למספר שעות או ליום. הוחזר ביום 30,12.52 ע״י המדריך שיצא לחפש את העלמם. נשאר מספר ימים ושוב ברח. השתתף בגנבת השמיכות והסדינים משער העליה. ההצטרף לקבוצת כיסים בחיפה, הוחזר ע״י המשטרה ושוב ברח, כך המשיך עד הזמן האחרון.

אמר אלברט

ברח פעמיים לכמה ימים, בפעם השלישית הוחזר ע״י המשטרה לאחר שנתפס בגנבת ברחובות חיפה. באותו לילה, לאחר כיבוי האורות, שוב ברח, הוחזר מתל-אביב ביום 26.12,52 לאחר שנתפס שם בגנבה. היה נעלם וחוזר. ביום 29,12.52 ברח והוחזר שוב ע״י המשטרה ביום 2.1.53 לאחר שנתפס בגנבה בשעות הבוקר באוטובוס הנוסע למעברת טירה, כך נמשך המצב עד צאתו.

סבח יעקב

לאחר בריחה ראשונה, נעדר כעבור יום וחזר ביום 14.12.52, ישב בשער העליה עד 18.12.52 ושוב ברח, ביום 2.1.53 נתקבלה הודעה משרות המבחן בחיפה שהחניך יושב במשטרה ויש לשחררו, המשפט נקבע ליום 5.1.53. בית המשפט פסק השגחה ופקוח ע״י עלית הנוער, אך אי-אפשר היה למלא אחר פסק דין זה.

יש לציין שהמדריכים עשו כל אסר ביכולתם, כדי לטפל בחניכים אלה וכן כדי לאפשר להם ריפוי ממחלתם המדבקת, אך ללא כל תוצאות. היות ונעלמו מדי פעם ונעדרו ימים רבים, אי-אפשר היה לתת להם את הטפול הרפואי הדרוש להבראתם. הואיל ולא הבריאו, אי אפשר היה להעבירם למחנה המעבר רמת-הדסה או למקום קליטה אחר הן רגיל והן מוסד מיוחד, כי עלולים היו להדביק את כל האחרים, אם כי ספק הוא, אם מקום קליטה יכול היה להתגבר על הקשיים המרובים ולחנכם, הרי לא נתאפשר גם הנסיון הזה מפאת המחלות המדבקות, שער העליה אינו מוסד סגור ואין אפשרות להעמיד בה שמירה מעולה, כדי למנוע את הבריחות.

המשטרה אינה רשאית לכלוא את הנערים האלה שהם למטה מהגיל והם ידעו זאת וניצלו יפה את מעמדם המיוחד כצעירים. בסיכומו:

משרד הבריאות, הנהלת שער העליה והמדריכים היו חסרי אונים ולא יכלו להשתלט עליהם.

המשטרה אף היא היתה חסרת אונים, תפקידה היה בעת תפיסתם לפתוח תיק נגדם ולהחזירם לשער העליה.

גם שרות המבחן לא יכול היה לעשות מאומה נגדם כי אי-אפשר היה להכניסם למוסד סגור מפאת המחלות וסדור אחר לא היה ואין.

יחד עם זאת הפכו נערים אלה למכה קבועה לחיפה וסביבתה הן ע״י מעשי הכיסות והגנבות והן ע״י סכנת ההדבקה במחלות, עד אשד כל הגורמים היו בדעה שיש להחזירם. הפניה הראשונה הופנתה אל המנהל החנוכי של המחלקה שנתן ראשון את ההסכמה להחזרתם, לאחר ברורים נוספים ולאור העובדה שאין כל אפשרות של סדור בשבילם, במצבם המיוחד (נעשה נסיון של שמירה עליהם ע״י שני מדריכים ומספר חניכים ואף הוא נכשל), הוחלט על החזרתם.

הודעה על החזרתם ניתנה להוריהם במרוקו באמצע חודש פברואר ונתקבלה גם הסכמתם, בא-כחנו בקזבלנקה כתב לנו במכתבו מיום 16.2.53: ״רצוי שתשתדלו לנהוג בדרך זו גם בקשר לילדים נוספים״.

החניכים לא הוחזרו נגד רצונם, נמסרה להם הודעה על כך לפני זה ולא סרבו כלל.

הם גם לא נשלחו סתם, אלא בלווי מדריך שטפל בהם כל הזמן.

ישנה ידיעה כבר שהם בבתיהם ומרוצים,

ירושלים, כ״ח בארד תשי״ג 15 במיז 1953

נספח ג'

לכבוד _

ראש הממשלה

מר דוד בן גוריון

א .נ.

הננו מתכבדים בזה להביא לכב' אה הגלוי דעה הבא:

פרשה עגומה ומזעזעת שלא היה לה תקדים התחוללה לפני שלושה שבועות במדינת ישראל, ששה נערים יוצאי מרוקו שהועלו לארץ ע״י הסוכנות היהודית במסגרת עלית הנוער הוחזרו למרוקו, דבר החזרתם פורסם בעתונות והידיעה הדהימה רבים מבין יוצאי מרוקו ובודאי גם יהודים אחרים.

אין אנו מגיבים על המקרה דנא בתור מרוקנים אשר הפטריאוטיזם לעדה פועם בקרבם אלא בראש ובראשונה כיהודים, כציונים, אשר ראו תמיד במדינת ישראל את תכלית חייהם ושנעשו לאזרחים מושרשים ומשולבים בחיי המדינה.

אנו רואים בהחזרתם השרירותית של הנערים כהפרת אחד היסודות של מגילת העצמאות האומר: "מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה ולקבוץ גלויות," ללא הדגשה מה צריך להיות טיבו ואפיו של העולה החוזר לציון.

נשארנו מוכי תמהון והשתוממות, ששה נערים נצחו מדינה שלמה ומוסדותיה, שAה מרוקנים בני 12 ו-13 נצחו מדינת ישראל אשר לא הוכנעה בפני שבע מדינות ערב. זוהי עובדה התובעת חשבון נפש ומתן תשובה מידית.

נשאלת השאלה: מאין נטלו לעצמם אלה שהחזירו את הסמכות להחזירם לחיי גלות , כלומר לטמיון ולאבדון.

האם זה לא אכזרי כלפיהם וכלפי הוריהם, אשר ללא ספק תלו תקוות מרובות באפשרויותיה של המדינה – להציל את ילדיהם מצפרני הגולה, לחנכם, לחדש את נעוריהם ולטעת בלבם אהבה לאדם, לעבודה ולמולדת.

אולם האכזבה המרה סשבטח ינחלו הוריהם ולא רק הוריהם תוריד פלאים ערכה של המדינה בעיני יהודים וגויים. מתברר שאין ביכלתה של המדינה לחנך ילדים מסוג זה.

לשם מה הועלו, איפוא, ״הנערים״?

לשאלה זו אנו דורשים מהגורמים החנוכיים בארץ לתת את דעתם.

ענין החזרת "חנערים״ יצר תקדים מסוכן מאד אשר תוצאותיו מי ישורן.

האם הוחזרו כל אותם העולים החולניים ופסיכופאטיס שעלו מארצות שונות מאז קום המדינה?

לשם מה כל הקרבנות הנדרשים מאזרחי מדינת ישראל ומיהודי התפוצות, הלא לשם ממון מפעל קבוץ גלויות ולא לשם החזרת עולים.

אנו תובעים ממוסדות המדינה שנוי רדיקלי בגישה לבעיות כאלה.

זוהי בעיה חינוכית גרידא!

לכל בעיה חנוכית יש לחפש פתרונות ע״י גיוס עזרתם ונסיונם של מחנכים פסיכולוגים ופסיכיאטרים, אשר אינם חסרים כלל וכלל במדינת ישראל

לא תתכן בשום אופן ובשום פנים החזרת יהודי באשר הוא יהודי לחיי גולה ולא חשוב מה ארץ מוצאו. שום נמוק אינו יכול להצדיק החזרה "הנערים" לגולה.

האם שר החנון והתרבות ידע מהחלטת הגזרה ונתן לה הסכמתו?

אנו תובעים שתוקם מיד ועדת חקירה צבורית שתחקור "בענין החזרת הנערים״ ותוציא מסקנותיה לאור.

מדינת ישראל הוקמה כדי לגאול את העם היהודי והאדם היהודי, והלא דבריו של עמום הנביא: ״ונטעתם על אדמתם ולא ינטשו עוד מעל אדמתם אשד נתתי להם אמר ה׳ אלוקיך״.

זוהי בעיה חנוכית גרידא!

בשם ועדה יוזמת של עולי מרוקו בירושלים

גד כהן-19.3.53

לכל המעונין לפנות לכתובת: גד כהן בית מזמיל 175/2,ירושלים.