ארכיון יומי: 24 באוגוסט 2019


הפיוט והשירה בספרד –כרך א'-א.מ.הברמן

הפיוט והשירה בספרד

היהודים בספרד

כאשר פתחה יהדות ספרד ראש פרק בשירת ישראל קיימים היו המרכזים הקדומים בארצישראל (עם מצרים) ובבבל (עם צפון אפריקה) ואף מרכז איטלקי־אשכנזי־ צרפתי, שהיה מטיבו וטבעו שונה מן השניים הקודמים.

אגדות התהלכו, שיהודים הוגלו לספרד על ידי נבוכדנאצר או על ידי טיטוס. מסורת קדומה פירשה את הכתוב בעובדיה כ: "וְגָלוּת יְרוּשָׁלַםִ אֲשֶׁר בִּסְפָרַד"על אספמיא, וספרד כשם לאספמיא נמצא בתרגום יונתן ובשאר תרגומים. ודון יצחק אברבנאל אומר בסוף פירושו למלכים: כי ״אירקוליש הגדול מלך יוון יצא בכל העולם לכבוש ארצות בגבורתו ובחכמתו כי רבה היא, ונתפשט בכל המערב״. וכאשר בא לספרד ״נתן מלכותו לבן אחותו שנקרא אִישְׁפַּאן, ועל שמו נקראת כל ארץ ספרד בלשון עם לועז אִישְׁפַּאְנְיָא… והוא היה בחורבן בית ראשון, והביא משם בני יהודה ומבנימין ומשמעון ומהלויים והכהנים אשר היו בירושלם עם רב שבאו עמו ברצונם. ויביאם בדרך הים באניות למלכות ספרד ויושיבם בשני מחוזות, האחד הוא המחוז ־הנקרא גם היום אנדאלוזיאה. בעיר אחת… לוזינה… ואולי שעל זה קראוה היהודים לוזינה להיותה כְּלוּז אשר בארצישראל מוכנה לנבואה. והמחוז השני היה בארץ טוּלִיטוּלָה, וידמה שהיהודים קראו שם העיר טוליטולה על שם הטלטול שעשו בבואם מירושלם שמה״. ויש גם כן שראו במלה העברית ״שפלה״ מקור לשם העיר Sevillia ו"גדרה״ לשם העיר-Gedeira

מן המאה ה־4-3 לספירה ידועים יהודים בספרד גם ממקורות היסטוריים, אבל לא היוו חטיבה מיוחדת מבחינה תרבותית. אופייה המיוחד התחיל להתגבש במאה העשירית לערך, ואם כי בהלכה היו בדרך כלל תלויים בבבל ובחכמיה, הרי בחקר הלשון והשירה בנו הספרדים בניינים לתפארת, וכל בני הגולה נזקקו להם.

השירה העברית בספרד

ליהודי ספרד היתה מסורת, שלהם ניתן כִּשְׁרוֹן השירה שְׁכֶם אֶחָד על אחיהם בשאר הגלויות. ור׳ משה אבן עזרא(ספרד המאה ה11-ה12) הקדיש לדבר זה בספרו ״שירת ישראל״ את תשובתו על השאלה החמישית: ״מדוע יש יתרון לבני הגולה שבספרד בחיבור שירים וּמַאַמְרֵי מליצה וְאִיגרות בעברית על יתר בני הגולה״(עם׳ סב-סד) . לדבריו ״יש טעמים הרבה לזה״: יהודי ספרד מוצאם משבטי יהודה ובנימין, שהיו יושבי ירושלים עיר הקודש ושבו עם שָׁבֵי הגולה מבבל לבנות ולהבנות בארצם, ורק בגלויות הבאות הָגְלו לספרד. וכיוון ש״אין כל ספק״, כי בני ירושלים ״היו גדולים בְּצַחוּת הלשון״ יותר מן האחרים – לכן גדולים חכמי ספרד גם בשטח זה. גם האקלים בספרד יש בו, לפי דעתו, לעורר את רוח השירה. נוסף על כך למדו בני ספרד את הלשון הערבית ואת ספרותה, לְרַבוֹת שירתה, והושפעו ממנה ועשו כמתכונתה, הן בדקדוק הלשון והן בשירה ובפיוט.

והשירה היתה אצל הערבים, כידוע, שיא ההשכלה. הערבים בימי קדם דיברו שיר כשרצו לעשות רושם בלב השומעים. הם לא ידעו בדרך כלל קרוא וכתוב, אבל ידעו לשיר, והיו ביניהם ״מַגִידִים״, שלמדו שירים על פה והיו מַרְצִים אותם בפני קהל וְעֵדָה, ורק לאחר זמן הועלו על הכתב.

אגדה מספרת, כי המשורר הערבי המפורסם מהמאה השישית טָארָאפָה אבן אַל־עַבְּד אַל־בַּקְרִי היה חי בחצר אַל־חִירָה שעל יד כּוְפָא אצל המלך עַמְר אִבְּן הִינְד, והיה שר על אהבה ויין ושאר מנעמי החיים, וכן בשבחו של המלך, ובעיקר על גמלו, שאותו אהב יותר מכל דבר בעולם, ושירתו על הגמל היא היפה ביותר מאז ועד היום. והמלך שמע ונהנה, ואף שילם ביד רחבה. לימים חיבר שיר לעג על המלך, והמלך רגז. הרהר המלך בעונש שהמשורר ראוי לו, והחליט כי ענשו עונש מות. אבל לא הרהיב עוז בנפשו להרוג משורר בביתו, שכן יבוז לו עמו. מה עשה? ישב וכתב מכתב לַאֲחַשְׁדַּרְפְנוֹ בְּבַּאחְרֵין ובו ציווה עליו להרוג מייד את האיש שימסור לידו את המכתב, ואת המכתב מסר לטָארָאפָה על מנת למסרו במו ידיו לאותו אחשדרפן. טָארָאפָה ידע לשיר, אבל לא ידע לכתוב ולקרוא. לקח את המכתב ויצא לדרכו. ושם במדבר נפגש עם זקן אחד יודע כתב, וסיפר לו, שהוא הולך בשליחותו של עַמְר המלך, כדי למסור מכתב לַאֲחַשְׁדַּרְפְנוֹ בְּבַּאחְרֵין. לקח הזקן את המכתב וקרא בו. מייד סיפר לטאראפה על תכנו, ואף יעץ לו לקרוע את המכתב וללכת למקום שאין מכירים אותו. אבל טאראפה סירב לעשות זאת, שכן החשיב את אמנות הכתב שלא ידעה, ושר:

כְּתִיבָה – אֳמָּנוּת גְּדוֹלָה / קְרִיאָה – אֳמָּנוּת גְּדוֹלָה
אַל לָהֶם לַמַּיִם זוֹרְמִים / לְהַשְׁכִּיחַ אֶת אֲשֶׁר נִכְתַּב.
לֶעָתִיד יְכַתְּבוּ שִׁירֵי טָארָאפָה / וְגַם יִקָּרְאוּ
לָכֶן אֵין בִּרְצוֹנִי / שֶׁדָּבָר כָּתוּב יֻשְׁמַד בְּאַשְׁמָתִי.
הַמָּוֶת עָדִיף / מֵהַשְׁמָדַת כְּתָב.

ואמנם הביא את המכתב לבעליו והומת במיתה משוגה בפקודת המלך (אסד ביי, ״מוחמד׳׳ עמ׳ 22, ומקורות אחרים).

גם במלחמות לקחו המשוררים חלק רב. ידועים שירי קללה והיתול לרוב ששרו המשוררים על האויבים. וכשהגיע שיר היתול לאזני השומעים במחנה האויב האחר לא נחה דעתם עד שקם מי שהוא מהם וחיבר אף הוא שיר כנגד אויבם, ובעיקר כשעניינו וסגנונו עלו על של קודמו. ידועים גם שירי־זירוז במלחמה שהלהיבו את לבות הלוחמים. גם שירי האהבה של הימים ההם ביטויים חזק ועושה רושם. שבעה שירים כאלה מפורסמים וקרואים בשם ״מַעֲלַקָאת״, כלומר: ״תלויות״. הרבה חוקרים ניסו לפרש את השם הזה, ונראה כי הוא נגזר מן השורש ״עלק״, היינו דבר יקר שתולים במקום נראה לעין, כדי להתכבד בו; והערבים עצמם אומרים, שהם נקראים כך משום שתלו אותם לכבודם ולחשיבותם על ה״כַּעְבָּה״ בְּמֶכָּה. לדבריהם שירים שזכו בימי קדם לפרס נכתבו באותיות של זהב על משי ונתלו שם למען ידעו.

המשוררים היו מכובדים ביותר. מפעם לפעם היו מתקיימות תחרויות של משוררים בפני קהל, ששתה בצמא את דברי המשוררים, והיו שופטים שחילקו פרסים למשורר המצטיין. בחצרות מלכים ושרים ישבו משוררים שקיבלו שכר על שירים שנתחברו לכבודם ולגנות מתנגדיהם. וכשקפצו את ידם – הפכו שירי השבח לשירי לעג וגנות.

מספרים כי המשורר אַעֲשָׁה הלך בדרכו, ונכנס לאהלו של בדואי עני, היו לו לאותו בדואי שְׁמוֹנֶה בנות, שלא היה בידו לפרנסן. אבל כשבא המשורר לאהלו נתן לו מפתו הדלה. כשראה זאת המשורר נחה עליו הרוח וחיבר שיר על מידת הכנסת אורחים של אותו בדואי ועל בנותיו. והשיר היה כל כך יפה, עד שכמה וכמה צעירים נמשכו לתוך אהלו, כדי לראות את האיש, שעליו ועל בנותיו נתחבר אותו שיר, ולבסוף נשאו את בנותיו להם לנשים.

ושיר ערבי קדום אומר: ״אלהים נתן בנדיבותו ארבע מַתְּנוֹת־יְקָר לערבים: את הצניף הפשוט של הַמִּדְבָּר, ההולם אותו יותר מכתר־מלכים; את האוהל המרחיב את דעתו יותר מֵאַרְמוֹן־פְּאֵר; את הַסַּיִף הַמֵּגֵן עליו יותר מן הגבוהה שבחומות־מבצר;

אולם היקרה בַּמַּתַּנוֹת היא הרביעית: אֳמָנוּת־הַחֵן של השירה החפשית. והיא חמדת אוצרותיו של הערבי״(אסד ביי, ״מוחמד״ עמ׳ 20). ולא עוד אלא שידיעת דקדוק הלשון, חיבור שירים וִיפִי כְתָבוֹ של אדם היו בימים ההם, היינו במאה התשיעית והעשירית, ועל אחת כמה לאחר מכן, שלבים חשובים בסולם העלייה לחברה הגבוהה שהרבה השתוקקו לה. כך היה אצל הערבים, והדבר מצא חן גם בעיני היהודים. אלא שלא הרי התרבות הערבית כהרי התרבות העברית. הלשון הערבית היתה חַיָּה בפי האנשים ונשמעת להם יָפֶהֶ בהתפתחותה. מה שאין כן הלשון העברית. אמנם היא לא היתה מתה, שכן למדו את לשונה וקראו את ספריה, וכן השתמשו בה לפרקיב בְּיַחֲסֵיהֶם עם שאר בני הגלויות, וקיימת אפילו סברה, שהלשון העברית היתה בימים ההם מעין שפה דיפלומאטית, לשון שבה מסרו סופרים עברים של מלכים ושרים שוניב את דברי מושליהם, זה לזה, כשלא היתה שפה משותפת בין אותם מלכים ושרים. אבל בכל זאת לא היתה רעננה ופוריה כראשונה. חסר היה לה המגע הישיר עם החייב וענייני החיים היום יומיים.

ר׳ שלמה אבן גבירול(רשב״ג) שר בשירו ״ענק״:

זָרָה לְשׁוֹנָם מִלְּשׁוֹן עִבְרִיתוְלֹא / לִשְׂפַת יְהוּדִית הָיְתָה מַכֶּרֶת
חֶצְיָם מְדַבֵּר בַּאֲדוֹמִיתוַחֲצִי / בְּלָשׁוֹן בְּנֵי קֵדָר אֲשֶׁר קֹדֶרֶת

(מהדורת ביאליק ורבניצקי כ״א ע«' 173).

והנה נתעורר בלב חכמי ספרד רגש לאומי גם בעניין זה ורצו להראות לעצמם ולעמם וגם לאחרים, כי אין השפה העברית נופלת מן השפה הערבית, שהיתה אז במרום פסגתה, ומה שנתן לעשות בה ניתן לעשות גם בעברית.

משורריהם התחילו לשיר במשקל הערבי, ועברו גם לִתְכָנִים חילוניים וגם לצורות חדשות, שהשירה העברית לא הכירה אותן. ובינתיים נשתנתה גם השירה הערבית משירת המדבר הפרא לשירה חצרנית ענוגה. חיי עיר וחצרות מלכים ושרים הביאו אתם דרישות חדשות וְהֶרְגֵּלִים לא יֶדָעוּם, והדברים השתקפו גם בשירה.

רשב״ג התאונן ב״ענק״ שלו גם על משוררים עברים הכותבים ערבית ואמר:

רִיב יֵשׁ לְאֵל בָּכֶםשְׁאֵרִית יַעֲקֹב, / אִם תִּשְׁכְּחוּ שָׂפָה מְאֹד נִבְחֶרֶת
רֹב לַעֲזֹב מְקוֹר וְלַחְצֹב כָּל בְּאֵר / עַל חֹצְבָהּ תְּהִי אֹטֶרֶת
יִיטַב הֱיוֹת אֻמָּה גְּבִירָה שֹׁכְחָה / דָּבָר וּפִילַגְשָׁהּ תְּהִי שֹׁמֶרֶת?
הָהּ לָהּ אֲשֶׁר לֹא נָטְרָה כַרְמָהּאֲבָל / כַּרְמֵי אֲחֵרִים הָיְתָה נוֹטֶרֶת

 (שם 177-176).

גבר גבה קומה בעל שער שיבה ופנים חלקות: יַחְיַא אִבְּן סֻלַיִמָאן אִבְּן שַׁאאוּל אבּוּ זַכַּרִיּא אלחַרִיזִי אליַהוּדִי מִן אַהְל טוּלַיְטִלַה – כך תיאר את מחברנו אִבְּן אַלְשַעַאר אלמַוְצִלִי (1197־ 1256) בחיבור ביאוגרפי ערבי שכתב על משוררים בני תקופתו (קַלָאאִד אלְגֻ׳מאן פִי פַרַאאד שֻעַרָא הַאדָ׳א אלזמאן – מחרוזת אבני חן על שכיות החמדה של משוררי תקופה זו). משעה שפרסם פרופ׳ יוסף סדן את הביאוגרפיה הערבית הזאת על פי כתב יד עלום, נגה אור חדש על  דמותו של גדול היוצרים במקאמה העברית. נתברר שאת ספר המקאמות שלו, ׳תחכמוני׳, כתב במזרח, במקום שנפטר כמה שנים אחר כך בהיותו בן ששים (חלב 1225). כך נולד צורך לבחון את פרטי הביאוגרפיה של האיש כפי שהיא עולה מן התיאורים האוטוביאוגרפיים שהנחיל לנו בעברית ובערבית.[א.פ] (מסעות יהודה)

ר׳ יהודה אלחריזי – (1165–1234)– (ספרד המאה ה1213) אומר בהקדמתו הנמלצת לספרו ״תחבמוני״, (תל־אביב תשי״ב):

אֲנִי יָשֵׁן וְלִבִּי עֵרוּבְיָם הַתְּשׁוּקָה סוֹעֵר וּבוֹעֵר / וַיְעִירֵנִי מִשְּׁנַת מִכְּלֵי שִׂכְלִי וְיוֹרֵנִי וַיֹּאמֶר לִי /אַתָּה בֶּן אָדָם / מָה לְךָ נִרְדָּם / פְּקַח עֵינֵי רַעְיוֹנֶךָ / וְהַצְבִּיא גְּדוּדִי הֶגְיוֹנֵךְ / וַחֲלוּצֵי לְשׁוֹנְךָ /וְאַתָּה תֶּאֱזֹר מָתְנֶיךָ / וּלְבַשׁ קְנָאוֹת / לֵאלֹהֵי הַצְּבָאוֹת / וְלִלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר הִיא לְשׁוֹןהַנְּבוּאוֹת / הַיּוֹרֶדֶת פְּלָאוֹת / וְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרֶיהָ / וּרְפָא שְׁבָרֶיהָ / וּשְׁבוֹר מַלְתְּעוֹת כְּפִרְיָהּ /הַנּוֹשְׁכִים אוֹתָהּ בְּשִׁנֵּיהֶם / וְהַפּוֹעֲרִים עָלֶיהָ פִּיהֶם / וְהַצֵּל טַרְפָּהּ מִבֵּין שְׁנֵי אֲרָיוֹת / וּפְרִיצֵי חַיּוֹת. / וָאוֹמַראֲהָהּ אֲדוֹנִי / הַנְּדוֹד בָּלַל שְׂפָתִי וְהֶגְיוֹנִי / וְהִדְבִּיק לְחִכִּי לְשֹׁנִי / וּמִי אָנֹכִי כִּיאַצִּיל שֶׂה פְּזוּרָה מִבֵּין שִׁנֵּי כְּפִירִים / וְכִי אוֹצִיא לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ מִבֵּין הַמְּצָרִים. / וְיֹאמַר לִיכִּי אֶהְיֶה עִמְּךָ…..

והוא ממשיך ומוסר קינת העברית על עצמה:

אָנֹכִי עָמַדְתִּי בֵּין יְיָ וּבֵינֵיכֶם… וּבְנֵיכֶם מְאָסוּנִי וְחָשְׁקוּ לְשׁוֹן זָרִים / אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי וַיְקַטְּרוּלֵאלֹהִים אֲחֵרִים / הֶעֱבִירוּ לִלְשׁוֹן קֵדָר לְשׁוֹן יִשְׂרְאֵלִים / וְאָמְרוּ לְכוּ וְנִמְכַּרְנוּ לְיִשְׁמְעֵאלִים / וְכֻלָּם מָאֲסוּ לָשׁוֹן עִבְרִיָּה / וְחָשְׁקוּ לָשׁוֹן הַגְּרִיָּה / וְחִבְקוּ חֵיק נָכְרִיָּה / וּבְאֵשֶׁת זָרִים חָשְׁקוּ /וְחֵיקָהּ נָשְׁקוּ / כִּי מַיִם גְּנוּבִים לָהֶם יִמְתָּקוּ / וְנִפְתָּה לְבָבָם בִּרְאוֹתָם כַּמָּה מְלִיצָה יְקָרָה / אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחַת שָׂרָה / וַתְּהִי שָׁרַי עֲקָרָה… / וְעַל כֵּן הִתְעוֹרַרְתִּי / וְעַז הִתְאַזַּרְתִּי /לְהָשִׁיב עֲקֶרֶת הַבַּיִת אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה / וְלָתוּר לָהּ מְנוּחָה… עַל כֵּן חִבַּרְתִּי הַסֵּפֶר הַזֶּהלְהַרְאוֹת כֹּה לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ /לְעַם הַקֹדֶשׁ…

והוא מדבר בהקדמה אחרת בשבח לשוננו, אם כי הרבה מאוצר לשונה אבד:

וּמִיּוֹם הִתְעָרְבוּ עַמֵּינוּ בֵּין הַגּוֹיִם וְשָׁכְנוּ בֵּינָם / וְלָמְדוּ לְדַבֵּר בִּלְשׁוֹנָם / עָזְבוּ לְשׁוֹן עִבְרִיָּה / וּפָקוּפְּלִילִיָּה / וְנַפְשָׁם מָאֲסָה אֶת בֶּן שָׂרָה הָעִבְרִית /וְחָשְׁקָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית / וְעַל כֵּן לְשׁוֹנֵנוּאָבַד / וְרֻבּוֹ לִשְׁאֹל יָרַד / וְקָצָתוֹ שָׂרַד / אֲשֶׁר הִשְׁאִיר הַבָּרָד / אֲבָל בִּמְעַט הַהוּא נַפְלִיא לַעֲשׂוֹתלַעֲרֹךְ אַבְנֵי נֵזֶר מִתְנוֹסְסוֹת… וְזֶה לְךָ הָאוֹת / כִּי לְשׁוֹנֵנוּ לָשׁוֹן נִפְלָאוֹת / וּדְבָרֶיהָ דִּבְרִי נְבוּאוֹתכִּי הִיא צָרָה וְתִתְרַחֵב לָנוּ / וְקָצְרָה וְתַסְפִּיק לְכֻלָּנוּ

הפיוט והשירה בספרד –א.מ.הברמן-עמוד 141

פרק אחד עשר- משלוח ידם של יהודי צפרו-קהלת צפרו כרך ג-רבי דוד עובדיה

משלוח ידם של יהודי צפרו

להלן ננסה לסקור את הקשת המגוונת של עבודות בהן עסקו יהודי צפרו, האמידים שבידם הון, עסקו במפעלים תעשייתיים או במסחר. התעשיות הזעירות שהיו ידועות הן:

תעשיית שמן וזיתים. תעשיה זו ידועה בצפרו עוד מהמאה ה־15 לחשבונם. ליאון האפריקני כותב: ״תושבי העיר עשירים, ומלבושיהם לא נקיים. על בגדיהם כתמי שמן זית בו הם מתעסקים״. רגלים לדבר שגם היהודים עסקו בזה הן כשותפים לגוים, והן באופן עצמאי ״.

תעשיית הסאבון והבורית. נתונה היתה בידי היהודים. תעודות רבות מצביעות על כך. יצחק צבע, תעשיין יהודי שיחד את השר, כדי שיכפה על,בעלי המכולת לקנות את תוצרתו ובמחיר הגון. רבי רפאל משה אלבאז מציין שבזמנו היו כ־12 מפעלי בורית.

הערת המחבר: באבני שי״ש, ב, סי׳ ח, מסופר על שר שנכנס. לחצר הבורית של יהודי, ולקח שמן משם. על יהודי צפרו הוטל לספק לחצר המלך את הבירית הדרוש בתורת מס, והיו מעבירים את המם הג״ל דרך מכנאס, תעודה 154; יהודי צפרו קנו אפר הדרוש לתעשיית הבירית מכפר ״בני עלאם הסמוך לצפרו: חיי עמרם, סי' טז; שמואל ן׳ המו איש צפרו היה בעל מפעל בורית גדול׳ תעודה 165. וראה תעו׳ 585.

תעשיית יינות ושכר. תעשיית היין אף היא בידי היהודים, הצרכנים העיקריים, כיון שלמוסלמים אסורה שתיית היין. בצד היין המשובח הנמכר לבעלי בתים ואפילו לערים אחרות, ייצרו, כמוצר לואי את ״מאחייא״,' השכר הנעשה מפסולת היין, משריית צמוקים, תאנים, תמרים או פירות אחרים. ה״מאחייא״ של צפרו מפורסמת היתה בטעמה וחריפותה.

תעשיית הצמר. בצפרו היו מפעלים קטנים שעסקו בכך. העובדים העיקריים נשים.

הן כיבסו את הצמר, עישנוהו בגפרית להלבינו, סרקוהו ״במסרקות ברזל״(=קרסאל) צבעו וטוו אותו וארגו ממנו שטיחים, שמיכות צמר ואף בדי צמר שונים למלבושים .

מסחר

רבים מבני הקהל מצאו פרנסתם ממסחר זעיר ורוכלות.

רוכלות. רבי עמרם אלבאז אומר: ״דרוב עסק בני עמנו, רובא דמינכר הוא שלוקחים ירקות ופירות וסחורות מבעלי החנויות והם הולכים ומסובבים מחוץ לעיר באהלי קדר יש מהם חוזר לביתו מערב לערב… יש מהם עד יום שבת״; ר׳ רפאל משה אלבאז אומד בזמנו את מספר הרוכלים בצפרו ל״150 איש עניים ואביונים והם מסבבים בכפרים הסמוכים אצל נשים נכריות ומוכרים להם מיני בשמים, ומיני פירות, והם נותנים להם חטים ושעורים, ומתפרנסים בדוחק גדול״. רוכלים אלה היו לוקחים אתם נערים שכירים העוזרים על ידם במסחרם. יש שהיו נשארים זמן רב בכפרים וחוזרים העירה רק לחג הפסח ולחג הסוכות, ולאחר החג מיד חוזרים לכפר ולפעמים חוזרים כבר בחול המועד.

הערת המחבר: תעו׳ 135. היו עתים שהשר אסר עליהם לצאת לרכול והדבר קיפח את פרנסתם והצטרכו למכור רהיטי ביתם. ראה תעו׳ 82; מולאי סלימאן בזמנו אסר אף הוא על הרוכלים לצאת לכפרים.

היו גם סוחרים בקנה מדה גדול יותר. הללו קנו סחורות בפאס ומכרום בחנויותיהם בצפרו. סחורתם מגוונת וכוללת בדים, סוכר, דברי מכולת אחרים, ומנעלים וכיוצא. בצד מסחרם שלחו ידם גם בעסקי בנקאות, והלוו לגויים ברבית, או השקיעו כספים בחקלאות, ובגידול בקר וצאן, בשותפות עם גויים בעלי אחוזות. סוחרים אלו מצאו פרנסתם בריוח, והם היו השכבה האמידה של העיירה, והפרישו מרווחיהם לעניים. ר׳ רפאל משה אמד מספרם בזמנו ל״חמשים איש״. אלה כנראה, שלחו ידם לעתים גם בסחורה אסורה, ומכרו נשק ״לבארוד״ לשבטי הברברים ,שהיו מתמרדים במלך. בעונת הקציר, אחרי פסח יצאו עשירים אלה לכפרים כדי לחלוק את הגורן עם שותפיהם ה״פלשתים״. בתקופה המאוחרת, הלכו ונתרבו, שותפויות אלו, עד שבימות הקציר, היו רחובות המללאה גדושים בשקי חטה ותבואה אחרת שה״פלשתים״ הביאו לבתי שותפיהם היהודים, והמעבר ברחובות היה קשה. גם רבנים שהיה ברשותם הון קטן, שלחו ידם בעיסקות כאלו.

קצבים. מעטים היו הקצבים. רבי רפאל משה אלבאז מונה מספרם ל־10, ומציין שרבים מבני העיר קונים מגויים כבש או עגל, נמנים עליו, ומחלקים אותו ביניהם לאחר שחיטתו 82.

בשמים. גם בצפרו היו ״עטארין״ שמוכרים תבלינים ודברי מרכולת אחרים, כגון בושם ה״עטר״, האהוד על הנשים הערביות במארוקו. בכלל סחורתם מכרו הבשמים גם ״טאבאק״.

עורות. היו יהודים שסחרו ב״עורות״ שהיו מיוצאים לאירופה.

בעלי מלאכה

היוו חלק ניכר מהמפרנסים בק״ק צפרו. מלאכות שונות ומגוונות היו בידי היהודים.

הרצענים — סנדלרים. חלקם מייצרים נעלים המיוצרים מעור עדין ורך המיובא מפאס השכנה, והמיועדות לעירוניים, ומכרו אותם בפאס, וחלקם מייצרים נעליים מעור פרה בלתי מעובד, הקרוי ״אגרוס״, והמיועדים לאיכרים מכפרי הסביבה. ר׳ רפאל משה אמד מספרם בארבעים איש.

חייטים. במקצוע זה עסקו בין נשים ובין אנשים. בצד אומנים שעבדו עבור השוק של ״פאס״, היו גם אנשים ונשים שתפרו בגדיהם של האכרים הברבריים מכפרי הסביבה. הנשים עסקו גם ב״תיקון״ בגדים בשכר. הרמ״א הנ״ל אמד מספר החייטים ב״שלשה״ מלבד הנשים. למלאכה זו יש לציין מקצועות העזר כגון יצור הקיטאן, הטפירא והעקאד, הדרושים למלאכת החייט.

״חראיירייא״ (:= מעבדי המשי). הללו קנו משי גלמי עיבדוהו, וגלגולהו על סלילים הנקראים ״זעבא״, ומכרוהו לצרכנים.

פרק אחד עשר- משלוח ידם של יהודי צפרו-קהלת צפרו כרך ג-רבי דוד עובדיה-עמוד 128

חֲרִיקַת הַשַּׁעַר – נתן אלתרמן

כתב אישום נוקב של צדיק בסדום בשנות הסלקציה האכזרית של עליית יהודי מרוקו

חֲריקַת הַשַּׁעַר – נתן אלתרמן לְאַחַר תְּקוּפָה אֲרֻכָּה שֶׁל עֲלִיָּה סֵלֶקְטִיבִית עָלְתָה עַל הַפֶּרֶק סַכָּנַת נְעִילָתָם שֶׁל שַׁעֲרֵי הַיְּצִיאָהמִמָּרוֹקוֹ. אוֹתָהּ שָׁעָה הֵחֵלָּה עֶמְדָּתָם שֶׁל חוּגִים שׁוֹנִים בְּיִשְׂרָאֵל מְשַׁקֶּפֶת, מִבַּעַד לַחֲזָרָה הַמְּאֻמֶּצֶת וּמְפֻתֶּלֶת עַל עֶקְרוֹנוֹת שֶׁמִּכְּבָר

מַשֶּׁהוּ מֵחֻלְשַׁת הַדַּעַת שֶׁתָּקְפָה אֶת מְאַשְּׁרֵיהֶן שֶׁלשִׁיטוֹת הָעֲלִיָּה הַקַּיָּמוּת. נָתָן אַלְטֶרְמַן שְׁנַת  1956

לֹא, לֹא הָעִקָּרוֹן הֻחְלַף לְפֶתַע בְּאַחֵר
לֹא
 הַתְּפִיסָה שֻׁנְּתָה וְלֹא הָרוּחַ
הַשַּׁעַר
 שֶׁהֵחֵל פִּתְאֹם לְהִסָּגֵר
צֵרֵף
 אֶת חֵרוּקוֹ אֶל הַוִּכּוּחַ

הַשַּׁעַר
 אֲשֶׁר זָע וְשֶׁהֵחֵל נִסְגַּר
צָרַף
 גַּם הוּא קוֹלוֹ לְהָעִידֵנוּ
כִּי
 לֹא הַהֶגְיוֹן הוּא הוּא אֲשֶׁר גָּזַר
כִּי
 בְּדַרְכֵי עוֹלִים עַד תַּחַסְמֵן יַד-זָר
יוּקְמוּ
 הַמַּחְסוֹמִים בְּמוֹ יָדֵינוּ

 

הַשַּׁעַר הִצְטָרֵף בַּחֲרִיקַת אִיּוּם
אַל
 הַדּוֹרְשִׁים מֵאָז, בְּעַקְשָׁנוּת בֵּל תֵּלָא
( קוֹל
 יְנִי אֲבִידוֹב ) כִּי לֹא נַחְשֹׂךְ מְאוּם
וְכִי
 נִפְעַל מַהֵר, לְבַל יֹאבְדוּ גַּם אֵלֶּה
שֶׁכְּבָר
 עָבְרוּ אֶת דִּקְדּוּקָיו שֶׁל הַמִּיּוּן
וְנִרְשְׁמוּ
 וּכְבָר הוֹדוּ לָאֵל הֵם
שֶׁלֹּא
 נִמְצָא בָּהֶם עִם אֲבוֹתָם כָּל מוּם
וּכְבָר
 תִּפְלַת הַדֶּרֶךְ הִתְפַּלְּלוּ

 

הַשַּׁעַר הִצְטָרֵף בַּחֲרִיקָה מָרָה
בַּחֲרִיקָה
 נוֹקֶמֶת וְנוֹטֶרֶת
אוּלַי
 גַּם אֶל שְׁתִיקַת אוֹתָהּ הַנַּעֲרָה
אֲשֶׁר
 רָבְצָה יוֹם יוֹם, מִבֹּקֶר וְעַד עֶרֶב
עַל
 מַדְרֵגוֹת פְּרוֹזְדוֹר מִשְׂרַד הָעֲלִיָּה
בְּלִי
 נוֹעַ, לְאַחַר שֶׁהַמִּשְׂרָד הוֹדִיעַ
כִּי
 מַעֳמֶדֶת הִיא לָצֵאת בָּאֳנִיָּה
בְּאִם
 תַּפְקִיר הִיא אֶת אִמָּהּ אוֹ אֶת אָבִיהָ

 

כָּךְ, כַּמְּסֻפָּר, רָבְצָה שׁוֹתֶקֶת וּמְכֻוֶּצֶת
וּמִסְתַּבֵּר
 שֶׁכָּךְ הִיא נִשְׁאֲרָה רוֹבֶצֶת

וּמִסְתַּבֵּר
 שֶׁכָּךְ בְּחַכּוֹתָהּ עַד בּוֹשׁ
וּבְהִמָּנְעָהּ
 מִלֶּכֶת בַּסְּפִינָה אֶל יָּם
הִיא
 בָּנוּ נִלְחֲמָה עַל צַו שֶׁל כְּבוֹד אֱנוֹשׁ
וְגַם
 אוּלַי, עַל מַשֶּׁהוּ מִכְּבוֹד הָעָם

מתוך " הטור השביעי ".

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוגוסט 2019
א ב ג ד ה ו ש
« יול   ספט »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר