ארכיון יומי: 21 באוגוסט 2019


מאיר נזרי- היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא-עמוד 21

ב. מבוא לשירה ולפירט בישראל:

ציוני דרך היסטוריים

השירה העברית המקראית

השירה העברית יסודותיה קבועים בתנ״ך. כמה נושאים כתובים בסגנון של שירה ובעיקר בנביאים אחרונים ובספרי אמ"ת. נושאי השירה המקראית מגוונים: 1) שירת הברכות, כמו ברכות יעקב לבניו בסוף ספר בראשית וברכות משה לישראל בסוף דברים; 2) שירי מלחמה וניצחון, כמו שירת הים, שירת דבורה וכמה ממזמורי תהלים; 3) שירי טבע והשגחה, כמו תהלים פרקים יט, קד; איוב פרקים כח, לז-מא; 4) שירי כלולות, טבע ויין במגילת שיר השירים; 5) תוכחה לאומית – נבואות על החורבן כמו בירמיה; 6) נחמה וגאולה בישעיה; 7) הגות וחכמה נוסח ספר איוב, משלי וקהלת; 8) קינה אישית, דוגמת קינת דוד על אבשלום בנו, קינת שאול ויהונתן בנו(שמואל ב א, יז-כז); סו) קינה לאומית – קינת ירמיהו על החורבן(מגילת איכה); 11) מזמורי שבח והלל לה׳ ותפילה ותחינה לה׳ בספר תהלים.

השירה המקראית מתאפיינת ביסודות ריתמיים, כמו חלוקת הפסוק לצלעות מקבילות (תקבולת נרדפת, ניגודית או משלימה), משקל התיבות, האקרוסטיכון האלף־ביתי, כמו 'אשת חיל׳(משלי לא, י-לא); יסודות ציוריים הכוללים דימויים, השאלות או תיאורים אלגוריים וצורות לשוניות מיוחדות כמו לשון נופל על לשון.

השירה העברית בתקופת התלמוד

התלמוד הבבלי, שנחתם במאה החמישית בבבל, עניינו משא ומתן לבירור ההלכות שבמשנה בשילוב מדרשים ואגדות. קטעי השירה מועטים מאוד, ונושאיהם הם דברי הספד לחכמים המרוכזים בבבלי מועד קטן, דף כה; דברי ברכה ללומדים(ברכות יז ע״א) וקטעי שיר אחרים כמו ׳רוני רוני השיטה׳(עבודה זרה כד ע״ב). לתקופה התלמודית שייכים גם שירי תפילה קדם־פייטניים, כמו ׳עלינו לשבח' וקטעי מלכיות, זכרונות ושופרות. רוב הפיוטים בתקופה זו עלומי שם. מאפייני השירה התלמודית הם תבנית פסוקית, משקל התיבות, אוצר מילים מקראי ובתר מקראי והיעדרו של החרוז.

הפיוט הקדם־קלאסי

ראשיתו של הפיוט הקדם־קלאסי ברוך בשילוב קטעי פיוט בנוסחאות הקבע שבתפילה. התכנים המפויטים הם ענייני שבת וחגים ופרשיות השבוע בזיקה למקורות המקרא, התלמוד והמדרש. לאחר מכן מתרחבים הסוגים בתפילות וסליחות, מוסר ותוכחה, שירים דידקטיים ללימוד התורה, שירי חתונה, קינות על החורבן ובקשות של גאולה בזיקה למדרשי חז"ל. פיוטים אלה מתאפיינים בתבנית שבה הפיוט נחלק למחרוזות עם פזמון או בלעדיו, באקרוסטיכון אלף־ביתי, באליטרציה ובשאר עיטורים: שרשור, רפרין, פתיחה מקראית, מילות קבע ושימוש בכינויים. המשקל הוא משקל התיבות, והחרוז בולט בהיעדרו. דוגמאות לכך הן פיוטיו של יוסי בן יוסי.

מלטינית: ad אֶלlittera + אות] שִׁוְיוֹן צְלִילִים בְּרָאשֵׁי מִלִּים סְמוּכוֹת זוֹ לָזוֹ, לְמָשָׁל: "פַּחַד וָפַחַת וָפָח" (ישעיה כד יז). "שָׁמִיר וָשָׁיִת" (ישעיה ה ו). "לַיְלָה… לָיְלָה… לֵיל אֱלִילִים, לְלֹא כּוֹכָב, לְלֹא אוֹרוֹת" (טשרניחובסקי, שירים 226).

הפיוט הקלאסי

סוגיה ונושאיה של השירה באסכולת הפיוט הקלאסי דומים לקודמתה הקדם־קלאסית. נציגיה הם יניי ור׳ אלעזר הקליר. לשונם מעורבת – מקראית-תלמודית, ובתבנית חלה התפתחות של חלוקת הפיוט בעיקר למחרוזות מרובעות-טורים המתחרזים ביניהם בחריזה המתחלפת בכל מחרוזת, נשקלים במשקל התיבות ונחתמים באקרוסטיכון אלף־ביתי לסוגיו, ובכלל זה חתימת שם הפייטן.

השירה העברית בספרד

נושאי השירה העברית בתקופה שקדמה לתור הזהב בספרד, במזרח, באיטליה ובאשכנז היו בדרך כלל נושאי קודש כמו נושאי הפיוט הקלאסי: פיוטים לחתנים, שירי כלולות אלגוריים, שירי מוסר ותוכחה, שירי ויכוח ושירים דידקטיים. עם המגע שנוצר עם התרבות הערבית בספרד חדרו לשירה העברית סוגים ונושאים חדשים: שבח, ידידות ופירוד, גנאי והתפארות, אהבה וכלולות, טבע ויין, שירי מלחמה, שירי מספד, שירי פרישות, הגות וחכמה, שירי ויכוח, שעשועים וחידות. תבנית השירים היא תבנית הקצידה – בתים טוריים דו-צלעיים: דלת וסוגר. כל הצלעות שקולות במשקל אחיד, וכל הבתים נחתמים בחרוז מבריח. המשקל הוא כמותי ונשען על יתדות ותנועות. שירה זו עשירה גם בצימודי לשון ובשלל שיבוצים מקראיים.

תקופת המעבר של השירה מספרד לצפון אפריקה / המגורשים

הגירוש מספרד ב-1492 לא היה בכוחו לעצור את הרצף של הקיום היהודי ואת שירתו. לכל מקום שגלו ישראל גלתה שירה עמהם. המשך העיסוק בשירה על ידי המגורשים מוכיח על המשך הטיפוח של מורשת ספרד לצד התחשבות בצו השעה: ויתור על שירת החול החצרנית והתמקדות בשירה אלגורית שירה דתית לאומית וקהילתית חברתית. נציגים ראשונים של שירת המגורשים שהיו גם רבנים גדולים הם ר׳ שמעון בר צמח (הרשב״ץ) ור׳ יצחק בר ששת(הריב״ש). שירה זו הביאה מגוון נושאים וחידושים: פיוטים לפרשת השבוע, שירת התלמוד וההלכה, שירי כלולות ייחודיים, שימוש בטעמי המקרא לתיאור עלילה או לעיצוב אישיות, שירת האהבה האלגורית בין ה׳ לישראל ובין ישראל לתורה ושירים בעלי ערך היסטורי מלבד עשרות פיוטים במעגל האדם והשנה.

שירת ר׳ ישראל נג׳ארה

על שירת ר׳ ישראל נג׳ארה כתבו כמה חוקרים דוגמת אהרן מירסקי וטובה בארי. להלן תמצית הדברים המופיעים בפירוט בחיבורי על הכתובה לחג השבועות. שירי נג׳ארה רוב עניינם ומבעם הגלות והגאולה, הדוד והרעיה, ובכללם משיח וארץ ישראל, בית המקדש וירושלים. עיקר מגמתם לחדש את הברית בין כנסת ישראל לאלוהיה והשבת הבנים לארצם. שירי נג׳ארה מאופיינים בכמה סממנים: דו-שיח תמידי בין הדוד לרעיה או ליונה; שפע של ביטויי חשק ואהבה, מעין מהדורה חדשה של שיר השירים בקצב ובחרוז; מבנה השיר פותח ביונה או בעופר, במראות של אוהל או אפריון אבל מסתיים תמיד בענייני גאולה ונחמה על משיח, ארץ ישראל, בית המקדש וירושלים, מעין מבנה של משל ונמשל. ואמנם גולת הכותרת בשירי נג׳ארה היא הכתובה לחג השבועות – ׳ירד דודי לגנו׳ -חידוש ספרותי, פיוטי ורעיוני כדבריו של לונזאנו, שהמשורר ׳ברא חדשה בכנסת ישראל אשר לא עלה על לב דעת אחרים מלפניו׳., שירתו של נג׳ארה משמשת מפנה ביחס לשירת ספרד בתוכן ובצורה, ואלו הם חידושיה, כפי שמנאם יוסף טובי: א) מעבר ממשקל כמותי למשקל ההברות; ב) החלפת תבנית הקצירה הקלאסית במבנים מעין אזוריים; ג) ביטול ההבחנה בין שירת חול לשירת קודש ומיזוגן לשירה דתית לאומית; ד) ריבוי בציוריים אלגוריים בהשפעת הקבלה; ה) צמידות השירה ללחנים מוזיקליים והפיכתה מוקד להתכנסות נוסח אמירת הבקשות בלילי שבתות.״

מאיר נזרי- היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא-עמוד 21

ישראל והעלייה החשאית ממרוקו-מיכאל לסקר-2006 מדינת ישראל, ההגנה העצמית והעלייה החשאית

בין שההבטחות האלה היו תרגיל השתמטות של השלטונות המרכזיים ובין שמדובר היה בחבלה של פקידים זוטרים במשרד הפנים, העובדה הייתה שרק מעטים שביקשו להגר נענו. השיטה שבה מנעו השלטונות מתן דרכונים הייתה מגוונת ושונה בכל מקום ומקום. ברבאט למשל ניסו ׳הח׳ליפות׳ לשכנע כל יהודי שביקש דרכון שאין לו צורך בו, ואין לו כל סיבה לעזוב את מרוקו. במראכש דרשו תעודות רפואיות ואסמכתאות שונות מן המבקשים וערכו חקירות קפדניות כדי לאלץ את המבקשים לוותר בעצמם על בקשותיהם. במקומות כמו פאז, מכנאס וכפרים במחוזות מראכש ופאס סירבו ׳הח׳ליפות׳ ו"הקאידים׳ (מושלים) לחלוטין וללא תירוץ לקבל את הבקשות. וכן ב־1959 הוחזרו בפאס 250 בקשות שהוגשו קודם לכן, והוחזרו לאנשים דמי הרישום. בקזבלנקה נהגו בעדינות יותר, ודחו את הבקשה חודשים ארוכים, ומדי פעם נתנו דרכונים לאחדים בעלי קשרים. על כל פנים, גם כשניתנו דרכונים לאנשים, נמנעו הפקידים ברוב הזמנים מלהעניקם לכל בני המשפחה כדי למנוע יציאת משפחות שלמות לישראל. לדעת איש ה׳מוסד׳ אריה לבונטין, כל הדברים הללו לא היו צירוף של מקרים יחידים, ולא נגרמו מיזמת יתר של הפקידים האזוריים בלבד, אלא הושפעו מהוראות מפורשות של ממשלת מרוקו לכל הממונים על אי מתן דרכונים למניעת הגירת היהודים לישראל.

העיתונות האסתקלאלית המטירה אש וגופרית על העלייה החשאית, ופרסמה מאמרים עוינים על אודות ישראל לא פחות מאשר עיתוני קהיר, דמשק ובגדאד טרם הצטרפה מרוקו לליגה הערבית ונקטה מדיניות פורמלית של חרם כלכלי ופוליטי מוחלט. כך, לדוגמה, אל־עלם כותב במאמר ׳סובלנות במרוקו׳:

אחינו במזרח [התיכון] דורשים מאתנו באופן קבוע לתמוך במאבקם נגד היהודים, ושמרוקו תזדהה עם העולם הפאן־ערבי. למרות שאין מקום במרוקו לפנטיות על רקע של גזענות, חוסר סובלנות ואנטישמיות, אנחנו נמשיך לסייע לגיבורים הערביים המנהלים מאבק מר נגד מדינת היהודים […] אסתקלאל עדיין מסוגל להבדיל בין יהדות וציונות, ולכן [המפלגה] נלחמת בציונות במרוקו כפי שהאחים הערביים נלחמים נגדה במזרח. בעת ובעונה אחת אנחנו גם נאבקים נגד תופעות אנטי־דמוקרטיות, כולל האנטישמיות.

עיקר המתקפה העיתונאית נגד העלייה ב־1959 הייתה מקרב מחנה השמאל. אל־תחריר, העיתון הקשור לתומכי בן־ברכה ולראש הממשלה עבדאללה איבראהים,

שהיה עתיד לשמש לשופרו של ה- UNFP, פרסם ב־30 במאי בעמוד הראשון כתבה שכותרתה ׳מילת היום" ובה הואשמו ישראל וציונים מקומיים בשידורי תעמולה ב׳רדיו טנג׳יר׳ למען העלייה. כן הואשמו בכתבה פעילים ציונים שהשמיעו דברי נאצה נגד הלאומיות הערבית במזרח התיכון. העיתון טען שממשלת מרוקו חשפה שידורי רדיו מזיקים מרדיו טנג׳יר ומתחנות הרדיו שפעלו בבסיסי הצבא האמריקניים, ובהן ׳רדיו־אפריקה־מגרב׳ Voice of American׳. על פי הכתבה, יהודים מרוקנים ואלמנטים זרים פעלו בתיאום עם ישראל, והיו ידועים בשל נטיותיהם הקולוניאליות. אותם יהודים היו למדינה בתוך מדינה, ועשו כמיטב יכולתם להבריח סחורות והון אישי ממרוקו לישראל. הם סייעו לאותה ישראל שגירשה מיליון פלסטינים מאדמותיהם, ועשתה אותם לחסרי בית. בעקבות המעשים הללו נזקקה מרוקו לעשות חשבון נפש ולפעול בתקיפות, משום שהשידורים הציוניים גורמים לחיכוכים בין מרוקו למדינות ערב במזרח התיכון, כמו שנאמר:

"אחינו הערבים צודקים בכך שהם מאשימים אותנו בנקיטת עמדה פסיבית לגבי פעילות ציונית על אדמת מרוקו. לא עובר חודש מבלי ששלטונות מרוקו אינם חושפים עוד ארגון [ציוני] חשאי. בנוסף, ממשלת מרוקו לא אימצה עמדה רצינית מול הגופים הציוניים המפוזרים בקרב יהדות מרוקו, גופים אשר יעדם היחידי הוא להבריח הון [יהודי] ממרוקו לפלסטין."

למחרת נתפרסם באל־תחריר מאמר תוקפני במיוחד שלא תמיד הבחין הבחנה ברורה בין ציונים ליהודים. נאמר בו כי היהודים הם רודפי בצע, שואפים להעצים את מעמדם ולהרוס את התשתית הכלכלית בארצות שבהן הם חיים. בנוגע למרוקו, המאמר לא האשים את כל היהודים, אלא בעיקר את הציונים שבקרבם. הסוכנים הציונים הפועלים בתוככי המדינה ועוזריהם המקומיים עודדו שחיתות במערכת הממשלתית בשוחד שנתנו לשלטונות כדי שיוציאו דרכונים ליהודים המבקשים להגר בחשאי לפלסטין. בעצם המאמר הוא אישור נוסף מטעם השלטונות וה־UNFP כי השלטונות מנעו את חופש תנועת היהודים, אף שבשיחותיהם עם גורמים מדיניים במערב סירבו להודות בזה. המאמר מדגיש כי:

הממשלה כבר הורתה למנוע הגירה שכזאת באי־מתן דרכונים, פרט לאלו שידעה בבטחה לאן מועדות פניהם […] מאידך, השחיתות האדמיניסטרטיבית הניחה מכשולים ביישום הצעדים הללו. אני [הכותב] גיליתי לאחרונה, במהלך חודש מארס [1959] ש־95 דרכונים ניתנו ליהודים בקזבלנקה בלבד,

או ממוצע ארבעה דרכונים ליום. העם רשאי לבדוק מה קורה עם תהליך מתן הדרכונים בערים מרוקניות אחרות. הדרכונים נמכרים במשרדי [ממשלה] מסוימים באזורים שונים וכמובן שרק ליהודים היכולת [הכספית] לרכוש אותם.

ב־3 ביוני פורסם עוד מאמר באותו עיתון, הפעם מתון יותר. הובהר שיש לגנות את אותם יהודים שמבריחים לפלסטין הכבושה את הונם שהרוויחו במרוקו, משום שהכסף הזה מושקע במלחמה נגד הערבים, ובזה יש לראות התנהגות מחפירה. העיתון מחה נגד יהודים שמצליחים לייבא עיתונים בעברית מישראל למרוקו שתוכנם שופע תעמולה נגד ׳אחינו הערבים׳ במזרח התיכון.

לא רק המסע העיתונאי נגד ישראל והעלייה, ולא רק אסון הטבע שפקד את יהודי אגאדיר חודשים אחדים לאחר מכן, שהמחיש ביתר תוקף את מצוקת יהודי מרוקו, אלא אף התעמולה בנוגע למהומות בוואדי סליב הגבירו את נחישות יהודי מרוקו לעלות לישראל שלא כצפוי. ב־1 במרס 1960 התחוללה רעידת אדמה קשה בעיר אגאדיר; ברעש נספו כמה מאות יהודים, ובהם מורים מחסידי ליובאביץ׳. ממשלת ישראל ביקשה לסייע לנפגעי הרעש, ואף הכריזה על מבצע התרמה לעזרת הניצולים. יעקב משה טולדנו, שר הדתות של ישראל, פנה בערוצים שונים למלך מוחמר החמישי, וביקש לאפשר לישראל לסייע למשפחות הנפגעים ולניצולים, אך ממשלת מרוקו דחתה את הצעת הסיוע. קהילת קזבלנקה התכוונה לקלוט כ־800 יהודים מניצולי אגאדיר ששוכנו במחנה צבאי שבאחד מפרברי קזבלנקה. בסוף מרס 1960 החליטו השלטונות לפנות את ניצולי אגאדיר מן המקום, כי היו זקוקים לשטח המחנה, ולהחזירם לאגאדיר. כאן התפתח עימות בין השלטונות לקהילת קזבלנקה שהתעקשה לקלוט את הפליטים בתוכה ולסייע להם להשתקם מבחינה כלכלית ומקצועית. ואולם השלטונות המשיכו לתבוע את פינוי המחנה לאלתר. מושל קזבלנקה הבהיר כי הטיפול בניצולי אגאדיר אינו בגדר סמכותו, וכן שיכונם במחנה לא היה אלא פתרון חירום ארעי. האחריות לפליטים, הוא הוסיף, היא בסמכותו של מושל אגאדיר, ואם יסרבו הפליטים היהודים לחזור לאגאדיר וליהנות מארגון הסעד הבין־לאומי, הם ייאלצו להסתדר בכוחות עצמם. לבסוף הושגה פשרה; קהילת קזבלנקה קיבלה עליה את האחריות על הניצולים, וקלטה אותם בבתים פרטיים של בני הקהילה ובבתי מלון שבבעלות יהודים עד לשיקומם. בשל התעקשותם של  ראשי הקהילה בקזבלנקה נמצא גם פתרון לקליטת יתומים שהוריהם נספו ברעש במשפחות יהודיות שניאותו לאמצם.

ישראל והעלייה החשאית ממרוקו-מיכאל לסקר-2006 מדינת ישראל, ההגנה העצמית והעלייה החשאיתעמוד 422

יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו- שיר על פעמי הגאולה והציונות -ר'דוד  אלקאים-יוסף שטרית-התשנ"ט

ג. שיר על פעמי הגאולה והציונות

הכתובת: ״פיוט זה על האומה הישראלית גם אם היא בגלות זה קרוב לאלפים שנה לא אמרה נואש ומתחננת בעד גאולת עולם״.

סי׳ אני דוד קים. קד: ״אלאים, דעני נאם לגראם מא יולאמו״ (שירי דודים, עמ׳

160־161).

  • אַיֵּה שֹׁקֵל אַיֵּה סֹפֵר עֵת קֵץ ?
    עַד אָן אָרַךְ עֵת בּוֹא גּוֹאֲלִי? / נִתְעוּ אָרְחוֹת מַעְגָּלִי / לְהַר צִיּוֹן [מִגְדְּלֵי, / חֶמְדָּה לִי, / הוּאמְהַלְּלִי / גּוֹרָלִי.

מקורות וביאורים

איה שוקל איה סופר עת קץ?: מי הוא זה המסוגל לחשב את הקץ ולקבוע את בוא זמן הגאולה? – על פי ״איה ספר איה שקל איה ספר את המגדלים״ (ישעיה לג, יח).

  • עד אן ארך… הוא מהללי גורלי: עד מתי יתעכב בוא הגואל לעם שגלה מארצו ושדרכיו התרחקו מרחק כה רב מהר ציון, מקום החמדה והתהילה שנפל בחלקו של עם ישראל ? נתעו ארחות מעגלי: תעו דרכיי, על פי ״ארחותיהם עקשים ונלוזים במעגלותם״ (משלי ב, טו); מגדלי: כינוי לירושלים, על פי ״כמגדל דויד צוארך״(שיר השירים ד, ד); חמדה לי: על פי כינויה של ארץ ישראל ״ארץ חמדה״(זכריה ז, יד; תהלים קו, כד); מהללי: על פי ״ואיש לפי מהללו״(משלי בז, כא); גורלי: נחלת עם ישראל, על פי ״עלה אתי בגורלי ונלחמה״ (שופטים א, ג).

יָהּ, כּוֹנֵן אַשּׁוּרַי בְּעֹז וֶאֱיָל; / עַל אֲפִיקָיו אֶתְעַנֵּג אֶעְרֹג כְּאַיִל. / שֵׁם

[עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לֹא יִהְיֶה עוֹד מְנֹאָץ.

קוֹל קוֹרֵא: / רַפֵּא שִׂבְרִי, / שׁוּבָה לְאַרְצִי, / תְּשׁוּעָתִי הַמְצִיא; /

[אֵשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן, נַפְשִׁי חֲפֵצָה.

לחרבא

מָתַי אָבוֹא בְּרִנָּה תּוֹךְ עִיר מִגְרָשִׁי / אֵל הַר בֵּית מִקְדָּשִׁי, / צִיּוֹן 
[וִירוּשָׁלַיִם לָנוּ מוֹרָשָׁה?


נָדִים נָעִים לֹא אָמַרְנוּ יָאֵשׁ.
תִּקְוָתֵנוּ עֶדְיָהּ נַעֲדֶה, / מַהֵר נִסְּעָה נִדַּדֶּה / אֶל מִשְׁכָּנִי מוֹעֲדִי, / בֵּין 

[נִכְבְּדֵי / אִישׁ שָׂדֶה.

  • יה כונן… עוד מנואץ: המשורר מתפלל לה׳ שיחזק את צעדיו, ישפר את מצבו של עם ישראל כדי שישוב ויחיה בתענוג בארצו, ויפסיק להיות בזוי ומאוס בין העמים; כונן אשורי: על פי ״ויקב על סלע רגלי כונן אשרי״ (תהלים מ, ג); בעוז ואיל: בכוח ועצמה, על פי ״הייתי כגבר אין איל״ (תהלים פח, ה); על אפיקיו אתענג אערוג כאיל: על פי ״כאיל תערג על אפיקי מים״ (תהלים מב, ב); שם עמך ישראל לא יהיה עוד מנואץ: על פי ״ותמיד כל היום שמי מנאץ״ (ישעיה נב, ה).
  • קול קורא… נפשי חפצה: המשורר קורא ומתפלל לאל שתסתיים הגלות ועם ישראל ישוב לארצו עם בוא הגאולה, שכן כל שאיפתו ורצונו הם לשבת בביטחון בארצו; קול קורא: על פי ״קול קורא במדבר פנו דרך״(ישעיה מ, ג); רפא שברי: על פי ״וירפאו את שבר עמי על נקלה״ (ירמיה ו, יד); המצא תשועת׳: על פי ״ונתתי בציון תשועה״ (ישעיה מו, יג); אשב בסתר עליון: אשב בחסותו של האל, על פי ״ישב בסתר עליון״(תהלים צא, א); נפשי חפצה: על פי ״בלב שלם ובנפש חפצה״ (דברי הימים א כח, ט).

רפרן: מתי אבוא… לנו מורשה: המשורר שואל את השאלה הנצחית של המצפים לגאולה ולשיבת ציון; מתי אבוא ברנה: על פי ״ובאו ציון ברנה״ (ישעיה לה, י; נא, יא); עיר מגרשי: כינוי לירושלים, על פי ״עיר עיר ומגרשיה סביבתיה״(יהושע כא, מ); ציון וירושלים לנו מורשה: על פי ״לנו היא נתנה הארץ מורשה״(יחזקאל יא, טו).

  • נדים נעים לא אמרנו יאש: על אף כל הנדודים והגלות הארוכה לא התייאש עם ישראל, והוא ממשיך לקוות לבוא הגאולה.
  • תקותנו עדיה… איש שדה: עם ישראל מתקשט בתקוותו לגאולה כבתכשיט יקר ערך, בתקווה לשוב לארץ ישראל שבה ייבנה בית המקדש, בית מועד לה׳, ולהתיישב מתוך שוויון גמור עם נכבדי אומות העולם השליטות; תקותנו עדיה נעדה: על פי ״ואעדך עדי ואתנה צמידים״ (יחזקאל טז, יא), ״עדה נא גאון וגבה״ (איוב מ, י); מהר נסעה נדדה: על פי ״אדדם עד בית אלהים בקול רנה״(תהלים מב, ה); בין נכבדי איש שדה: בין נכבדי הנוצרים, כנראה, ששלטו בעולם בזמנו של רד״א; איש שדה: כינוי לעשו וכאן לצאצאיו הנוצרים, על פי ״ויהי עשו איש ידע ציד איש שדה״ (בראשית כה, כז).

יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו- שיר על פעמי הגאולה והציונות -ר'דוד  אלקאים-יוסף שטרית-התשנ"ט-עמוד 309

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוגוסט 2019
א ב ג ד ה ו ש
« יול   ספט »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר