מורשת יהדות מרוקו

השכונה והמגורים

בתוך האוכלוסיה הכללית, היוו יהודי צפרו, קבוצת משנה סגורה ומאוחדת, דבקה באמונתה, ונבדלת מסביבתה באורח חייה בדבורה ובלבושה.

מגורים

עוד בראשית כינונה של העיר ישבו היהודים בשכונה מיוחדת — קצר אלכופפאר!.

בצפרו לא נתנו ליהודים לגור בין הגויים. ויתרה מזו, גוי שביקר במכה וחזר, אסור היה לו לשרת יהודים. כתוצאה מכך גדולה היתד. הצפיפות ב״מללאח״, ואף כי סופחו למללאח כמה מגרשים שבקרבתו כגון ״אלערסא דלמללאח ועוד, לא סיפקו הללו את הדרישות, ונאלצו לבנות לגובה. תכנון הבתים וצורתם, זהים פחות או יותר, אצל היהודים והערבים. על פי רוב, הבנאים שבנו לערבים, הם הם שבנו גם ליהודים, אלא שלגויים היתה חלקת אדמה גדולה בסמוך לבית, בה נטעו עצי פרי וירקות. מה שאין כן אצל היהודים. בעיר הערבית, היו חנויות קטנות של בעלי מלאכה. עיקר המסחר היה בידי היהודים. תכנון הבנייה במללאח צפרו—כמעט אחידה. מחמשה עד שמונה חדרים פתוחים לאמצעה של חצר ללא תקרה שטופת שמש. על החדרים — בתים בנויים עליות ״ג׳רפא״ עם מרפסת המשקיפה לאמצע החצר. בכל חדר גרה משפחה אחת. ויש בתים שהכילו למעלה מ־20 משפחות. ליד כל חדר בחצר, פינה המשמשת כמטבח. שם שופתים הקדרות, ושוטפים את הכלים. החדר מרווח, תקרתו גבוהה לפעמים עד ארבעה מטרים, וחלונות קטנים קרועים בו לחצר, או לרחוב. החלונות קטנים, שלא לאפשר חדירה לגנבים. בחדר מחסן קטן בו שמרו דברי אוכל וכיוצא, הנקרא ״תחת סריר״. תקרת מחסן זה, שימשה חדר שינה בה היו מוצעים המצעים היפים לתצוגה. כשהבן מתחתן קובע בה הזוג החדש, את מקום לינתו. ווילון מפריד בינה לשארית החדר. מעל האיצטבא מחסן הנקרא ״רוף״ או ״סריר״, שם מכניסין דברים שאין צורך בהם בכל ימות השנה כגון כלי פסח, שם מאחסנים חטים של כל ימות השנה. בקיר שבחזית החדר, תלוי מדף מקושט, הנקרא ״מרפאע״ ועליו סדורים, כוסות ובקבוקים נאים לנוי ולקישוט.

הערת המחבר: בערים מספר היו היהודים גרים יחד עם הערבים, כגון סאלי, רבאט, תיטוואן ועוד. המלך מולאי סלימאן האדוק בדתו, פקד להבדילם, מן הגוים. ראה ד. קורקוס, יהודי מארוקו ושכונותיהם, ספר זכור לאברהם אלמאליח, ירושלים, תשל״ב, עמ׳ xiv.

ריהוט החדר, כלל ״קטרי״ — ספסל עץ ארוך ורחבו מטר, בערך, ועליו מצעים ומזרונים המכוסים בסדין בצבעים שונים, לרגלי הקטרי המוגבה, מונחים מצעים אחרים על גבי מחצלת או שטיח המכסה את רצפת החדר. על מצעים נמוכים אלה, יושבים יום יום. המצעים המוגבהים, עשויים רק לתצוגה ויושבים עליהם בחגים וימים טובים. בלילה, מוצעים כל המצעים על המחצלת לשינה.

שולחנות, בכל משפחה, בדרך כלל, מערכת של שלשה שולחנות. הגדול והיפה — לתצוגה ומשתמשים בו רק בהזדמנויות חגיגיות, בחגים ובשמחות. הבינוני גבוה במקצת מיוחד לשבתות. והנמוך ביותר, ליום יום.

לתאורה השתמשו בכלים שונים. בתחלה היו משתמשים בנרות של שמן קטנים מבדיל או נחושת, של 4 או 6 פתילות. משהתחילו להדליק בנפט, מצויות היו מנורות נפט מנחושת התלויים לתקרה בשרשרת במרכז החדר. הללו מצויים היו בבתי האמידים. החשמל הוכנס למללאח צפרו בערך בשנת תר״פ. רחיצת הכלים נעשית בנהר. לשם היו מוליכים הקדרות, הקערות והצלחות לרחצם.

הכביסה— בנהר, או בפתח שער החצר, במבוי. לשמירת הבגדים, השתמשו בארגזים מעץ ״קופרי״ שהיה אחד מהפריטים שהכלה מכניסה בנדונייתה. של עשירים היה צבוע ומקושט בפרחים ובצבעים שונים, הכל לפי כבודה ומעמדה של הכלה.

לבוש

מלבוש היהודים שונה היה משל הגויים השכנים. כלבוש עליון שימשה הג׳לאבא, גלימה ארוכה מצמר או בד אחר. יהודים לבשו בדרך כלל ״זלאבייא״ שחורה. כובע היהודים מיוחד קטן— מעין כיפה— ושחור, המכסה את הקרקפת. הבלורית נשארת גלויה ויורדת מעל המצח. ״חכמים״ התעטפו בסודר מעל לכובע. המנעלים גם הם צבועים בצבע שחור. תלבושת הנשים אף היא שונה משל שכנותיהן הערביות. מורכבת היתה משני חלקים חצאית, וחלק עליון הנרקם בחוטי זהב וכסף, וחגורה רקומה בחוטי זהב מהודקת מסביב לגוף. את ראשם כסו בצעיף כעין כובע הנקרא ״צוואליף״ ממנו יוצאות שתי קצוות חוטים שחורות דמויי צמות. כשהנשים יוצאות לחוץ, לובשות את ה״חאייך״. אזור רקום העוטה את כל הגוף. אף הילדים מכסים את ראשם בכובע ובכך היו מובדלים מילדי הגויים.

הערת המחבר: הצבע של ה״בלג׳א״ (=נעלים) במארוקו — צהוב או לבן. על היהודים נאסר ללכת במנעלים כמו של הגוים, ולכן נאלצו להשחיר אותה. לאחרונה לא היו מקפידים על כך וגם יהודים הלכו בבלג׳א צהובה. תלמידי חכמים מקפידים ללכת עם מנעלים מושחרים. ולא משום הגזירה, אלא לשם היכר. שיהיו ״מצוייגים״ בכך. באתריה דרב יהודה שלא היו נועלים מנעל לבן עד שמשחרים אותו. ראה מסכת ביצה פרק א׳ משנה יו״ד וברע״ב שם. ועי׳ ב״ק דף נ״ט

• כגון המילים: אפילו, ודאי, חס ושלום, בשום אופן, ועוד. בספרדית: סרביטא (מגבת); זאבאדור, (חלוק) כות׳ארא (כף) סוטאנו (מרתף) ועוד. טינאנאס (מלקחים) קרסאל, פונידור ובלדור (כלי מלאכת הקרסאל) טמפוראדא (עונה) לנטוזוט (משקפים). וראה בספר לך שלמה כאזבלאקנא תרצ״ז דף ג עמוד ד ״שאבותינו הם מגולת ספרד מכמה מלות ספרדיות שרישומן ניכר בפינו עד היום״.

הלשון

הלשון המדוברת היא כמובן, ערבית בדיאלקט מרוקאי. לשונם של היהודים מתובלת היתה במלים עבריות או ספרדיות.  גם מבטאם של היהודים שונה משל הערבים. ושל יהודי צפרו שונה היה משל יהודי ערים אחרות. דבורם מתנגן ומתמשך. גם בחזותם ובמראה פניהם שונים היו יהודי צפרו מאחיהם בני הערים האחרות. הם נתבלטו במבנה גוף חסון ובמראה פנים נאה. רובם לבני עור. מצטיינים הם באופיים החזק ובכח סבלם הרב. הם מוכנים לכל עבודה, וזריזותם היתה למשל. האקלים ההררי והאויר הצח תרמו לכך שיהודי המקום יהיו בריאים בגופם וברוחם. מלבד בלבושם יהודי צפרו מוכרים היו בפאותיהם היורדות מאחורי האזנים ומקניהם הארוכים.

נקיון

היהודים אהבו את הנקיון. כל יום בבוקר רוחצים פניהם ידיהם ורגליהם. בערב שבת מתרחצים במים חמים וסבון. ומידי פעם הלכו לבית המרחץ. הבתים על אף דלותם, מוחזקים בצורה נאותה. הנשים סיידו את החדרים וחזית החצר פעמים בשנה בפסח ובסוכות. את קרקע הבית אף על פי שלא היה מרוצף בבלטות מרחו בסיד. ליד השולחן התנהגו בנימוס. כל אחד אכל בצלחת, עם כף וסכין לאט ובשקט. ההורים חינכו בניהם להתנהג יפה ליד השולחן, שלא להראות כרעבתנים. ולהקפיד על לבוש נקי ומסודר, כל משפחה הנחילה לבניה ערכים של הסתפקות במועט, והצנע לכת.,הפתגם.אומר ג׳ועי פי קלבי וענאייתי פי ראסי (=רעבי: בלבי, אך גאוני הראשי). רמת חייהם של היהודים עלתה על זו של שכניהם הגויים. ליהודים הייתה הרגשת עליונות פנימית מוחלטת על שכניהם. משתי סיבות: א. מתוך האמונה החזקה שהדת היהודית היא הדת האמתית. ואילו הגוים הם משתחוים להבל וריק. ב. מצד אורת חייהם ורמתם התרבותית. הגויים עצמם קינאו ביהודי המצליח יותר מהם ואפשר לומר שזו היתה אחת הסיבות לשנאתם אותם ־!

פרק אחד עשר- השכונה והמגורים-קהלת צפרו כרך ג-רבי דוד עובדיה-עמוד 125

הפיוט והשירה בפרובאנס

פרובאנס שבדרום־צרפת היא מבחינה תרבותית חטיבה לעצמה. השם נובע מן הרומית; שכן הרומאים כינו חבל ארץ זה, שכבשו במאה השנייה לפני הספירה, בשם פרובינציאה – Provincia במובן ״מחוז שליטה״, ואותו שם התפתח לשמה של פרובאנס — Provence היום.

פרובאנס גובלת עם ספרד וגם עם איטליה; והשפעות המדינות הללו ניכרות בה. היה בה ממשל עצמאי, שבירתו היתה ארל (ארלי – Arles); ובתקופה מסויימת, השתייכה לאראגון. בשנת 1481 צורפה פרובאנס לצרפת.

יהודים התיישבו בה עוד במאה השישית לספירה הרגילה; ובעיקר בארל -במארסיי(מרשילייא Marseilies). אחרי כן התקיימו ישובים יהודיים בדרום צרפת, היינו בלוניל (Lunel), מונפלייה (מונטפשליר- Montpellier) בֶּדֶרְשׁ Beders, כיום: בֶּזְיֵיה (Beziers) ואויניון(אויגניון – Avignon). שם המשפחה ״פרובינצאל״, השכיח באיטליה, מעיד על מוצאה מפרובאנס. גם כתיבה קורסיווית באותיות קטנות ידועה נשם ״כתיבה פרובנצאלית״.

לימוד התורה בפרובאנס הצטיין בידיעת המקורות ובהתעמקות בהם. תחילה קיבלו מה שקיבלו מבבל, ואחרי כן מאיטליה, אשכנז וצרפת בין במישרין בין בעקיפין. ודאי שהשפעו גם מחכמי ספרד; והיתה זאת השפעת גומלין. חכמי ספרד השפיעו על יהודי פרובאנס בענייני לשון והגות לאחר שתרגמו להם ספרים מערבית לעברית, שכן לא היתה הלשון הערבית נשמעת להם בדרך כלל, וכן בענייני שירה. וחכמי פרובאנס העבירו לאחיהם בספרד מתורתם של חכמי אשכנז וצרפת בעלי התוספות.

לפי אחת המסורות ביקש קארל הגדול ממלך הערבים, הארון אל־רשיד, שישלח אחד החכמים היושבים בבבל, שהוא מזרע דוד המלך, והוא יהיה מורה ונשיא בארצו. הארון אל־רשיד מילא את בקשתו ושלח לו חכם בשם ר׳ מכיר, וקארל הושיב אותו בנרבונה, ונתן לו לאחוזת עולם את החלק החמישי מן הקרקעות של הערבים, שגורשו משם. ר׳ מכיר יסד ישיבה בנרבונה, ובניו ובני בניו המשיכו להגדיל תורה ולהאדיר בנרבונה.

ר׳ בנימין מטודילא רשם בספר המסעות שלו(״מסעות רבי בנימין״): ״ומשם מהלך שלושה ימים לנרבונה, והיא עיר קדומה לתורה, וממנה תצא תורה לכל הארצות. ובה חכמים גדולים ונשיאים, ובראשם ר׳ קלונימום בן הנשיא הגדול ר׳ טודרום ז״ל מזרע בית דוד, מכונה ביחוסו. ויש לו נחלות וקרקעות מאת מושלי הארץ, ואין אדם יכול ליקח ממנו בחזקה… ובראשם ר׳ אברהם ראש הישיבה ור׳ מכיר ור׳ יהודה, ואחרים כנגדן הרבה. ויש בה היום שלוש מאות יהודים. ומשם ארבע פרסאות לבדרש העיר, ושם קהל גדול, והם תלמידי חכמים״. והוא הולך ומונה שאר ערי פרובאנס וחכמיהן. ובתוספת לספר הקבלה לראב״ד השני נאמר: ״והיו בנרבונה חכמים גדולים מאד, ראשי ישיבה נסמכים ונשמעים לנשיאות כמו ראשי ישיבות שבבבל לראש הגולה״ (השווה ״כתבי ר׳ אברהם עפשטיין כרך ראשון, ירושלים תש״י עט׳ רטו-רטז).

מגדולי חכמיה של נרבונה היה ר׳ משה הדרשן, הידוע ב״מדרש בראשית רבתי״ שלו (מהדורת ח. אלבק, ירושלים ת״ש) ושאר מדרשים, וכן ידוע אחיו ר׳ לוי. ומידיעותיו של ר' משה בערבית ניתן ללמוד, כי היו לו קשרים הדוקים לספרד הקרובה.

בתוך המאה השתים עשרה, ובעיקר במאה השלוש עשרה, פרחה הקבלה בפרובאנס ומגדוליה ידועים ר׳ אברהם ב״ר יצחק אב בית דין בנרבונה, תלמידו של ר׳ יהודה ב״ר ברזילי, חתנו ר׳ אברהם ב״ר דוד מפוסקייר (הראב״ד השני), בנו ר׳ יצחק סגי נהור, המכונה ״החסיד״, ותלמידיו וממשיכי תורת הח״ן שלו.

במאות השתים עשרה והשלוש עשרה נוצרה ספרות התרגומים לעברית בעיקר בפרובאנס, בין שהיו המתרגמים בני ספרד, כגון משפחת יהודה אבן תבון, אלחריזי, בין שהיו בני פרובאנס ולמדו בספרד, כגון קלונימום בר קלונימוס ואחרים.

הפיוט והשירה בפרובאנס א.מ.הברמן-1972 – כרך ב'- עמוד 122

הפיוט והשירה באיטליה

מארצישראל, ערש האומה העברית ולשונה, נסתעפו שני ענפים חשובים: בבל ואיטליה. בבל בנתה לה עוד בתקופה הקדומה מרכז רוחני לעצמה, ובמשך הזמן השתדלה להינתק יותר ויותר מן ההגמוניה הארצישראלית, וממנה יצאה השפעה לצפון־אפריקה ודרכה אל יהדות ספרד, שפתחה במשך הזמן ראש פרק בחקר הלשון ובפיתוח השירה.

יהדות איטליה היתה כפופה בענייניה הרוחניים לארצישראל, מקור מחצבתה, ורק במרוצת הזמן הגיעה גם היא לעצמאות מסויימת; ובראשית המאה השתים עשרה קיבלה השפעה גם מספרד ואף באופן ישיר מבבל.

יהדות אשכנז וצרפת קיבלה את מנהגי ארצישראל דרך איטליה, ועם פיוטי ארצישראל קיבלו גם פיוטי האיטלקים, ומהם למדו את מלאכת הפיוט. השפעה זו ניכרת עד היום בסידורי האשכנזים והצרפתים ובמחזוריהם.

ומעניין, כי איטליה זו(היינו רומא), שמושליה ולגיונותיה החריבו את ארצנו והביאו לפיזור חלק גדול של עמנו בין האומות – איטליה זו שימשה גם מרכז ראשון של תרבות ישראל באירופה, ומשם נתפשטה במדינות שונות.

יהודים גרו באיטליה עוד בימי הבית השני, אבל יישובם שם גדל בעיקר אחרי החורבן. בזמן האחרון נתגלו שרידי בית כנסת מהמאה הראשונה לפני הספירה הרגילה או סמוך לה בעיר הנמל העתיק של רומא, היינו באוסטיה (Ostia).

מראשית המאה השניה לספירה ידוע תודום איש רומי, שהיה מעין שגריר רוחני בה יהשתדל שיהודיה ישלחו תרומות לארצישראל (ירושלמי מועד פא, א). אז הגיע לרומא רבי מתיא בן חרש(מהדור השלישי של התנאים) וייסד שם ישיבה בדרך הלימוד סל ארצישראל(סנהדרין לב, ב). ובסוף המאה השניה ביקר בה התנא רבי אלעזר בר יוסי והתקין לקהילתה תקנות הלכתיות(נידה נח, א) וכן ביקרו שם גם חכמים אחרים מארצישראל. אלא שמצב היהודים היה קשה הן ברומא האלילית והן ברומא הנוצרית (במאה הרביעית), ועל כל פנים בעניין שנאת יהודים לא היה הבדל רב ביניהן. והרי עוד במאה שלפני הספירה כתב קיקרו דברי שיטנה קשים על היהודים בשנים מנאומיו (״בעד פלאקום״; ״על הפרווינקיות הקונסולאריות״). הנוצרים ועובדי האלילים כאחד ראו ביהודים כוח רוחני, שיש בו כדי להזיק לרומא באליליותה שבראשית התקופה הנוצרית, ועל אחת כמה וכמה לרומא הנוצרית. בראשית המאה החמישית כתב המשורר הרומי קלאודיוס רוטיליום נאמאטיאנום (Claudius Rutilius Namatianus) דברי שיטנה על היהודים ואמר בשיר:

וּלְוַאי וְעַם יְהוּדָה לֹא הָיָה נִכְבַּשׁ עַל יְדֵי רוֹמִי,
וּלְוַאי וְלֹא נִצְּחוּ אוֹתוֹ לְעוֹלָם פּוֹמְפִּיּוּס וְטִיטוֹס.
רַעַל הַאֹם שֶׁעָבַר זְמַנָּהּ חוֹדֵר אַט אַט,
בְּדוֹמֶה לְעַם הַנִּכְבָּשׁ וְכוֹבֵשׁ אֶת כּוֹבְשׁוֹ,.

אץ ספק שהמשורר התכוון בדבריו לנצרות, שמוצאה מן היהדות, אבל ב״רעל האום שעבר זמנה״ הכוונה ליהדות.

מובן שהיהודים שגלו מארצם הביאו אתם את מנהגיהם ואת תפילותיהם, ואף היו להם קשרים הדוקים לאחיהם שנשארו בארץ, ואם נתחדש דבר הודיעו להם. ואץ לשער, שזכו ליצירה עצמאית. רק במרוצת הימים הורגש הצורך בשירים ובפיוטים חדשים, מהם משום יום טוב שני של גלויות, שכן לא היו בידיהם פיוטים לאותו יום, שאינו יום חג בארצישראל, ומהם שירים ופיוטים לעת מצוא, כגון לשמחה של מצווה, למאורע מיוחד וכדומה.

הכתובות שעל גבי המצבות היהודיות באיטליה הן דברי הכתב היהודיים הקדומים ביותר. המצבות הידועות לנו(בעיקר מרומא ומדרום איטליה) הן ביוונית ובלאטינית ולפרקים אפשר לקרוא בסיומיהן את המלים ״שלום״ או ״שלום על ישראל״. רק החל מראשית המאה התשיעית ידועות לנו מצבות שכתובותיהן הן עבריות.

והנה מצבה מברינדיזי משגת 832:

פה שכ1ב]ת לאה בת יפה מזל

שתאה! נפשה בצרור החיים

שהיא נפטרת משחרב בית

המקדש עד מותה שבע מאות

וששים וארבעה שנה וימי חייה

היו שבע עשר שנה והקב״ה יזכה

אותה להקים נפשה עים הצדקת

ותבוא שלום ותנוח על מנוחתה

שומרי גינזי גן עדן פיתחו לה שער[י]

גן עדן, ותבוא לאה לגן עדן, פיתחו

 לה שערי גן עדן, מחמדים בימינה

! שתאה, שתה הא.

וממתקים בישמואלה, זאת תענה

ותאמר לה, זה דודי וזה ריעי (אסקולי ע«'66).

סיום המצבה הוא הבאה מפיוטי הספד שהיו שגורים בימים ההם.

ויובא כאן גם נוסח של מצבה מאוריה אם כי אין בה שנה מפורשת, והיא בחרוזים:

שוכבת פה אשה נבונה

מוכנת בכל מצוות אמונה

ותמצא פני אל חנינה

ליקיצת מי מנה

שנפטרה חנה

בת נ״ו שנה        (אסקילי«מ׳ 84).

בהרבה מן המצבות של תקופה זו ושלאחריה מוזכרות שנות הפטירה של המתים לפי שנות היצירה ולפרקים גם לחורבן בית המקדש.

באופן כללי ניתן לומר, כי חכמי איטליה ידעו לשמור, לטפח ולפתח מה שקיבלו מחכמי ארצישראל ובבל, אבל לא היה בכוחם לחדש דבר בחכמת ישראל. גם אימרתו הידועה של רבינו תם(המאה השתים עשרה): ״כי מבארי תצא תורה ודבר ה׳ מאוטרנטו״ אינה מכוונת אלא לד״ת ופיתוח פיוטים עבריים של פייטנים איטלקיים, והם ידועים לנו רק החל מהמאה התשיעית לספירה. אמנם אפשר להניח, כי גם קודם לכן נתחברו פיוטים עברים על אדמת איטליה, אלא שאבדו במשך הזמן והאחרונים השכיחו את הראשונים שזכותם הפיוטית לא עמדה להם שיעמדו לדורות. רמתם של הפיוטים הקדומים שנתחברו באיטליה מסייעת להשערה זו.

ברינדיזי או ברינדיסי) באיטלקית: Brindisi (מידע • עזרה)) היא עיר נמל איטלקית עתיקה השוכנת במחוז הדרומי פוליה, לחוף הים האדריאטי. העיר היא עיר הבירה של נפת ברינדיזי (provincia di Brindisi) שבמחוז פוליה.

מקור השם

בתקופה הרומאית נקראה העיר בשם ברונדיזיום (Brundisium), שם שמקורו ככל הנראה בשיבוש המילה היוונית Brentesion, שפירושה במקור "ראש צבי". השם נבע מצורתו של הנמל הטבעי של העיר.

היסטוריה

העיר הוקמה ככל הנראה על ידי שבטים מסאפיים ואיליריים.

ברונדיזיום, בשמה הלטיני, היוותה מאז ומתמיד, ובפרט בתקופה הרומאית, נמל שוקק למסחר ימי, בעיקר עם יוון. הרומאים השתלטו על העיר בסביבות 266 לפנה"ס, ולאחר שנסתיימו המלחמות הפוניות הפכה העיר למרכז של הצי הרומאי והסחר הימי של הרפובליקה הרומית. העיר קיבלה זכויות אזרח מלאות לאחר מלחמת האיטלקים ברומא. אוכלוסייתה הגיעה בשיאה לכ-100,000 תושבים.

מעמדה של העיר התבסס על קרבתה לבלקנים, וחלק גדול מהמסחר עם יוון ומזרח הים התיכון התבצע דרך נמלה.

ביטוי בולט לחשיבותה של העיר הוא העובדה שאחת הדרכים הקונסלריות החשובות ביותר, ויה אפיה, חיברה בינה ובין רומא. אחד השרידים העתיקים בעיר הוא עמוד שגובהו כ-19 מטרים, שציין את סופה של דרך אפייה. מאוחר יותר קישרה את ברונדיסיום לרומא גם ויה טריאנה.

הפיוט והשירה באיטליה-הברמן-כרך ב'-עמוד 13

פעילות 'ציונית' ספורדית של יחידים במגרב

ההתמקדות בלימוד השפה העברית ותרבותה המתחדשת הייתה ביטוי נאמן לרוח הציונית הלא מעשית שהייתה נהוגה במגרב. ההכשרה החלוצית שהפעילו תנועות ציוניות במגרב נדונה בפרק הקודם והייתה, בזעיר אנפין,  גשר להגשמת האידאולוגיה הציונית. לימוד השפה העברית ותרבותה של יחידים וארגונים וולונטריים השלימו את הפעילות הציונית במגרב.

יוסף שטרית חקר את התפתחות השפה העברית במרוקו שהחלה בשלהי המאה ה- 19 והתרכזה בערי החוף, תטואן, טנג'ר, אסווירה מוגדור וסאפי, שהיו חשופות לתרבות ההשכלה האירופית. לערים – אלה הגיעה עיתונות עברית) 'המגיד' 'הלבנון', 'החבצלת' 'הצבי',' העולם' ו'הצפירה'( וספרות עברית, (מאפו, סמולנסקין וסוקולוב ואחרים(. חומרים אלה חשפו חלק מיהודי המגרב לתרבות העברית ולרעיונות הציונות. שטרית מצא שגם בכפרים נידחים היו מינויים לעיתונות עברית כמו בוואזזאת במרוקו. עם פתיחת בתי הספר של 'כל ישראל חברים' )'כי"ח'( התחזק אלמנט הרפורמות בחינוך המסורתי.

במחקרו שהתמקד במרוקו תיאר שטרית את פעילותם של רבי יצחק הלוי ורבי דוד אלקאיים שניהם ממוגדור אסווירה. הראשון כתב לעיתונים העבריים שתיארו את חיי היהודים בקהילתו – ובקהילות בדרום מרוקו ויצא נגד מנהגים פסולים בהם האמינו היהודים. גם השני פרסם סדרת כתבות ב'הצפירה' על מנהגי הקהילה שנתפסו בעיניו נפסדים. אך בשירתו הדתית הפיוט ובשירי החול שלו היה – אלקאיים פורץ דרך בכול הקשור לשפה העברית. שטרית ציין ש"למרות צמיחת תנועת ההשכלה העברית במרוקו היא הצטמצמה לחוגים מסוימים ושל יחידים ולא הפכה לתנועה רחבה ומאורגנת". מיכאל לסקר חקר היבט אחר של לימוד עברית – – החינוך היהודי המוסדי במרוקו משנות העשרים ועד מחצית שנות הארבעים של המאה שעברה. הוא מצא שהחינוך היהודי התקיים בתלמודי תורה ובסלא'ות ]בבית הכנסת, ב.ד[ ומטרתו הייתה לחנך לשמירת מצוות וחיי בית הכנסת. החינוך הפורמלי התבטא במאמצי רשת 'כי"ח' לשלב רפורמות בחינוך המסורתי במרוקו.

הצמא, של הקהילות היהודיות בצפון אפריקה, לחומרי לימוד וספרות עברית ומידע על הנעשה בפלשתינה א"י גבר עם שחרור המגרב ולוב מהכיבוש הגרמני. –  העידו על כך התכתבויות יחידים וגופים וולונטריים עם 'ברית עברית עולמית' )'ברית'( ומחלקות בהסתדרות הציונית והסוכנות היהודית. הפניות ל'ברית' לקבלת ספרים, עיתונים ומילונים בעברית, לא הייתה ייחודית למגרב, אלא נפוצה ברחבי הקהילות היהודיות בעולם: באסיה לבנון, הודו, תימן, סוריה; באירופה יוון, שוויץ, אנגליה, – צרפת; ובאפריקה מצרים והמגרב. צבי יהודה במחקרו 'הארגון הציוני במרוקו' הציג נתון של 2,000 — 1,500 אנשים שנטלו חלק בשיעורי ערב לעברית במרוקו, בשנים 1947 1946 , "במרכזים הקהילתיים הגדולים בקזבלנקה, פאס, מכנאס, רבאט, צפרו, וטנג'ר". לשיטתו ]…[ "הפצת השפה ולימוד העברית תרמו לקירוב השפה לדור הצעיר, להידוק הקשר עם היישוב בארץ ישראל וליצירת ספרות עברית במרוקו".  ניתן לשער שפעילות זו סייעה אף היא להכשיר את לבבות חברי תנועות נוער לעלייה לפלשתינה א"י.

לימוד השפה העברית במרוקו. הפניות האישיות של המבקשים ללמוד עברית היו מערים שונות במגרב. אלקבצ ]אלקבץ[ יחיאל ואלחיאני יחיא מקזאבלנקא ]כך במקור, ב.ד[ ביקשו מה'ברית' ספרים לקריאה. הראשון ציין שהוא מוכן לשלם עבורם. אלמוזנינו אלברט, תלמיד באגודה 'מגן דוד', פנה ל'ברית' וביקש לשלוח ספרים עבריים או עיתונים "כי פה במרוקו אין אצלנו ספרים". תלמיד אחר ב'מגן דוד', שמעון ממן, היה מוכן לשלם עבור ספרים שישלחו לו. גם אליהו אוחיון ביקש ספרי קריאה ושירי ביאליק והיה מוכן לשלם עבורם כשיודיעוהו כיצד לשלם עבורם בהעברה בנקאית.

הערת המחבר: אצ"מ A230/140/a . פנייה של אלקבצ יחיאל ויקטור, רחוב קפיטן הרוה סמטת דליא – 53 , קזאבלנקא. )י"א טבת, תש"ד(; אצ"מ A230/140a . פנייה של אלחיאני יחיא, רחוב טנקר סמטת בוהייב 34 , קזבלנקה. )י"ד טבת, תש"ד(; אצ"מ .A230/140/a פנייה של אלמוזנינו אלברט, סמטת אלצידרה 21 , קזבלנקה )ט' טבת, תש"ד(; אצ"מ A230/140a . פניית אליהו אוחיון מרחוב האנגלים סמטת בנסאלם 4 , קזבלנקה )כ"ט אדר, תש"ד(; אצ"מ A230/140a . פניית שמעון ממן, רחוב סאפי 166 , קזבלנקה; לפי כתב היד במכתבים, החופפים בתאריכיהם, הם נכתבו על ידי אותו אדם שכנראה עסק בכתיבה תמה של מכתבים מעין אלה.ע"כ הערת המחבר.

חביב דוד טולידאנו ממכנאס פנה להסתדרות הציונית לקבל חומרי למידה, אך הדגיש את הצורך בחוברות לבר מצווה, וספרי הלכה ואגדה על חגי ישראל, כולל המילון של ילין וגרזובסקי "יען כי מתענגים ושבעים רצון הרבה בהתחדשות יהדותנו היקרה המתנערת מעפר גלותה ושבה לאיתנה בהתלבשה בגדי עלומיה החמודות".  מאיר עמאר ממכנאס הודיע למחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, שלאחר שנים רבות של ניתוק מהאות העברית בגלל מלחמת העולם השנייה לא היה להם מושג ]במכנאס, ב.ד[ מה קרה בארץ ישראל בתקופה זו, וביקש להמציא להם ידיעות וחוזרים ועיתון דבר'. מנהל מחלקת הארגון של הסוכנות היהודית, אברהם לויטרבך, השיב לו, שהחומר יועבר איליו באמצעות הפדרציה הציונית במרוקו וביקש שהחומר יכנס לספריית הקהילה במכנאס ויעמוד לרשות כל החברים. לגבי עיתון 'דבר' הוא הציע לפנות ישירות למערכת העיתון וציין שעלות דמי החתימה לשנה הם 7.200 לא"י. 260 רפאל אביטבול, מספרו (Sefro) כתב ליצחק ורפל ]רפאל[ וביקש חומרי עזר ללימוד עברית. הוא חתם על מכתבו "אם אשכחך ירושלים ר"ל ]רוצה לומר, ב.ד[ לא מרצונה תִּשָכַח בעל כורחה תשכח, אבל מימינו לא תִּשָכַח".  יפרח יהודה נער בן 12 מקזבלנקה, העיד על עצמו כילד חרוץ שיודע עברית כמו יליד הארץ ויש לו רצון עז להיות בקשר עם הארץ הקדושה. הנער היה מודע לחסרונם של ספרים ללימוד עברית במרוקו וגם הוא היה מוכן לשלם עבורם ובלשונו:

"אחלה פניכם שתשלחו לי איזו ספרי עברית, מלון כיס צרפתית עברית ומפה קטנה של ארצנו. אם – – תאבו אשלח לכם את כסף מחירם. נא, אל תשיבוני ריקם. עתה, הנני מחכה לתשובתכם באי-סבלנות. בברכת ציון והתחיה".

שלום ישראל מהכפר ווזאזאת ביקש חוברות, ספרים ועיתונים בעברית לקבוצת פעילים בכפרו. פוליאקוב, ממזכירות 'הקיבוץ המאוחד' בתל אביב, ביקש שיכתוב בכתב עברי רגיל, כי "התקשינו – בקריאת המכתב שנכתב בכתב רש"י". בנוסף הוא הציע להיות בקשר עם קבוצת 'רגבים' ]הגרעין הצפון אפריקאי, ד.ב[ שהפיקה חומר לצפון אפריקה ]…[ "מאחר ואין ביכולתנו לשלוח במיוחד לכול חבר הוצאות ספרותיות".  כך, למעשה חודשה הדרישה של הסוכנות היהודית לרכז את הפניות באמצעות הפדרציה הציונית בקזבלנקה ואילו מטעם 'הקיבוץ המאוחד' לא הייתה נכונות, כנראה, לשאת בעלויות הרכישה ומשלוח הספרים למרוקו. לא נמצאו אסמכתאות שפניות אלה נענו. הנכונות לשלם עבור הספרים העידה שהבקשות לא נועדו להשיג ספרים בחינם ושיש מחיר ללימוד השפה. סגנון המכתבים זהה למדי, העברית מליצית מקראית וגם בכתב רש"י, ונועדה לפרוט על נימי  הנמען בכדי להשיג את המטרה הנכספת השפה העברית. עם זאת, כתיבה זו אפשר שביטאה את – המרחק הרוחני בין העברית בפלשתינה א"י לבין זו במרוקו כמו המרחק הפיסי ביניהן. הבקשות  לקבלת ספרים היו בבחינת "ונשלמה פרים שפתינו"  היו ביטוי נאמן ל'פעילות' הציונית הפאסיבית והלא מגשימה במרוקו.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון