פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-עריכה חוה לצרוס-יפה-היהודים בארצות האסלאם- גזירת השמד ב״מגרב״
הסתגרות העדה היהודית
יחד עם זאת יש להצביע על הסתגרותן במרוצת הזמנים של כל העדות הדתיות בתחומיהן. אמנם, אדם המצוי אצל המקורות היהודיים של התקופה לא יתמה כלל על כך, שכמעט אין למצוא בהם ידיעות על קשרי־יחסים אישיים של יהודים עם החברה הלא־יהודית שבתוכה ישבו. בדומה לזה מתעלמים גם הסופרים הערבים־מוסלמים כמעט לחלוטין מקיומן של עדות לא־מוסלמיות, ומזכירים אותן לעיתים רחוקות ורק דרך־אגב. תופעה זו היא אספקלריה נאמנה למציאות. כאלה היו אורחות־חייהם של האנשים בימי־הביניים בארצות המזרח. מעל לכל עמדו קשרי־הדם, המוצא והשייכות הדתית־עדתית, ורק מה שהתרחש בחוגה של חטיבה זו היה עניין לענות בו. אף על מאורעות היסטוריים חשובים היו עוברים בשתיקה, אם לא פגעו בקיומם של בני החטיבה. לפיכך אין אנו קוראים במקורות היהודיים תלונות על מעשי התפרעות, אונס ורשעות מצד השלטונות. רק דרך־אגב, כשמסופר על תוקפה של שבועת המפקד שלא נגע בנשים בכניסתו לעיר, למדים אנו כיצד נהגו לפעמים הגייסות המוסלמים. במקרה אחר מסופר כי פלוני ״מצטער מעונש השלטון ומצערין אותו ולפעמים נתפסת אשתו במקומו״. תפיסת נשים בבית־הסוהר לא היתה כנראה דבר נדיר.
למשרה שהיה בה משום שררה על המוסלמים נחשבה, למשל, משרת ה״מחתסב״. עיין ע׳ 174 ועיין ה. לצרוס־יפה, ״יהדות ויהודים בכתבי אלגזאלי״, ״תרביץ״ ל״ג, תשכ״ד, ע׳ 162.
ואם על כגון אלה לא היו מכריזים, הרי נימוסי־חיים קבועים, שאליהם הסכינו מדור דור, בוודאי ובוודאי שלא היו ראויים לרישום ולתשומת־לב. בני הדורות ההם לא ראו כלל כהשפלה תקנות מסויימות, שבעינינו נראות כעלבון צורב. אלה שהתקינו אותן ואלה שעליהם נגזרו ראו בהן תוצאה הגיונית של מצב עובדתי, כפי שנתגבש במרוצת הדורות. ודאי שניסו להערים על אחדות מן התקנות, לדאוג להשכחתן, לתת שוחד כדי שהרשות תתעלם מן העוברים עליהן, אבל לא ראו כל טעם וכל צורך להתריע עליהן כעל גזירות חדשות. ראשיתן של כמה מהן — כגון מס־הגולגולת המיוחד, הגבלות של הפולחן בפרהסיה, הגבלות של הכושר המשפטי והגבלות של זכויות האזרח — נעוצה היתד. בעבר הרחוק עוד קודם לכיבוש הערבי.
הכוונה לאיסור שחל על ״בן חסות״ להעיד בבית־דין מוסלמי נגד מוסלמי.
אין ספק כי בערים הגדולות גרו היהודים בתוך עמם, ברבעים המיוחדים להם.
יש להסיק זאת מתיאור אסונה של קהילת קירואן, שבו נאמר, כי ה״חארה״, כלומר הרובע שלהם, וכן ״אלמקדש אלג׳ליל״, בית־הכנסת המפואר, היו לשממה ולחרבה. אולם אין לראות את דבר ייחודו של רובע מסויים, או אף את הקצאתו לעדה היהודית על־ידי הכובשים המוסלמים, כגזירת השלטונות. זה היה ריכוז מרצון ומטעמי נוחות. ידוע, דרך משל, כי השבטים היהודיים בית׳רב הטרום־אסלאמית ישבו גם הם כל אחד באיזור משלו. בבוא הכובשים הערביים אל שטחים שהיו תחת שלטון פרס מצאו שם ״מחלת אליהוד״, כלומר — רובע היהודים. תיחום שכונה יהודית לא מנע היאחזותם של נוכרים בתוכה והשתכנותם של יהודים ברבעים אחרים. אנו מוצאים מוסלמים משתקעים בין יהודים ויהודים שוכרים דירות בקרב המוסלמים.
יש לציין כי גם במשטר ההפליות וההגבלות היה בדרך כלל יחסם של השלטונות המוסלמיים טוב יותר אל ״אנשי החסות״, מאשר יחס השלטונות הביזנטיים אל היהודים והמוסלמים, ואפילו אל נוצרים, שלא השתייכו לכנסיה הרשמית. לפיכך העדיפו גם נוצרים להיות ״בני חסות״ תחת שלטון מוסלמי, מאשר לחיות כאזרחים נרדפים במדינה הביזנטית. כשכבש הקיסר ניקוֹפוֹרוס במאה העשירית שטחים בסוריה, הבטיח לתושביהם כי יגן עליהם מפני רדיפות הכנסיה הרשמית. אולם חרף הבטחה חגיגית זו סבלו אנשי הכנסיה הסורית־יעקובית סבל רב, ומיכאל הסורי, בעל הכרוניקה היעקובית, מכנה את הפטריארך הביזנטי של אנטיוכיה ״קשה עורף מפרעה וגרוע מנבוכדנצר״. הפטריארך של הכת היעקובית ושבעה מורי־דת נכבדים נאסרו והובאו לקונסטנטינופול, וכנסיה גדולה הופקעה לטובת העדה הביזנטית. אחר נסיון מר זה אין לתמוה על כך, שהנוצרים בסוריה הושיטו בסוף המאה האחת־ עשרה — שנים מספר לפני מסע־הצלב הראשון — עזרה לכובש תורכי־מוסלמי והעדיפו אותו על מפקד ביזנטי־נוצרי.
גזירת השמד ב״מגרב״
אכן, מדי פעם הנהיגו גם השליטים המוסלמים הגבלות והפליות פוגעות ומעליבות ב״כופרים״, והתאמנו בסחיטת כספים בשביל האוצר בדרכים שונות. אמנם, החוק הדתי שם גבול לתאוות הכסף: עזבונו של יהודי או נוצרי, אשר מת ללא יורשים במקום מושבו הקבוע, נשאר קניין העדה, שאליה השתייך המת, ורק בתקופת הממלוכים גזרו שרכוש זה עובר לאוצר המדינה. כמו כן ביטל החוק המוסלמי את זכות הירושה של כל מומר בלי הבדל, אף אם נעשה מוסלם.
לפי החוק המוסלמי אין מוסלם יכול לרשת ״ד׳מי״ כשם ש״ד׳מי״ אינו יכול לרשת מוסלם.
יתר על כן: בהיסטוריה הארוכה של היהודים בארצות האסלאם ידוע רק מקרה אחד של גזירת שמד מאורגן והמוני, שפגע ביהודי ה״מגרב״ בימי ה״מייחדים״ (״אלמוחדון״), תנועה דתית מוסלמית, שפשטה בצפון-אפריקה ובספרד
מאמצע המאה הי״ב עד 1275. היא דגלה בטיהור הדת המוסלמית מכל סטיה מהייחוד הטהור, כפי שדרש מוחמד, ודרישה זו הופנתה לראשונה כלפי המוסלמים עצמם. על כן פגעו מסעות ה״תַמיִיז״ (הטיהור), שערכו תלמידיו נושאי כליו של אבן תוּמַרת (מת בשנת 1130), בראשונה במאמיני האסלאם עצמם, שאלפים מהם נהרגו אז, ורק לאחר מכן נרדפו גם ״בני החסות״. מסתבר גם, כי הפגיעות ביהודים וביהדות היו פחות חמורות מאשר בנוצרים ובנצרות, ששרידיהם האחרונים נעלמו אז מארצות אפריקה הצפונית.
אולם אין כל דמיון בין גזירת שמד וגירוש זו ובין גזירות דומות במדינות אירופה, לא באשר לעוצמתה ועקיבותה ולא באשר למשך הזמן שעמדה בתוקפה. ההיסטוריוגראפים הערביים מקבלים את קיומן של עדות יהודיות במדינת
ה״מייחדים״ ויורשיהם כדבר המובן מאליו, שאינו טעון כל הסבר. מן הסתם היה זה טבעי בעיניהם, שכעבור זמן בטלו גזירותיו החמורות של יעקוב אלמנצור (מת בשנת 1199), שגזר על היהודים האנוסים־המוסלמים ועל בניהם, שכבר נולדו בדת האסלאם ונתחנכו בה. ההקלה שהנהיג לגבי היהודים מוחמד אל נאצר (מת בשנת 1214), בנו של יעקוב אלמנצור, שנענה לבקשתם והתיר להם לשאת גלימות וצניפים בצבע צהוב, כבר היתה מעין הודאה בכשלון הנסיון שמלפני חמישים שנה לאסלם את יהודי אפריקה. עם זה יתכן, כי נכונה הערתו של אלמרַאכִּישִׁי, היסטוריון ערבי, הכותב בשנת 1224, שאין אפילו בית־כנסת אחד בכל ה״מגרב״. באותו פרק־זמן בוודאי נזהרו עדיין היהודים מלבנות בתי־כנסת, שיעוררו את חמתם של צורריהם, והעדיפו לערוך את תפילותיהם בצנעה.
לאחר שהותר ליהודים לחזור בפומבי לדתם פג תוקפן של רוב התקנות הללו מאליו. אולם גזירת הלבוש המיוחד לא בטלה, אלא נשארה בכל חומרתה, אפילו נשתנו פרטיה בנוגע לגיזורה ולצבע. בניגוד לתקופה הקודמת ל״מייחדים״ מקפידים מעתה על ה״( גִיאר״ (השוני בבגדים) בתוניס (בשנת 1199) ובספרד (במאה הארבע־עשרה), וביוזמתם של קנאים מגרביים הונהגו מחדש גם במצרים, אשר בה נשתכחו ובטלו זה מכבר. מאותה תקופה הגיע אלינו מאמר על חובותיו של ה ״מחתַסִב״, הממונה על השווקים, הנימוסים ועל ״אנשי החסות״, מאת מחבר ממוצא אפריקני, שישב בספרד. וזה מה שבפיו בנוגע לתפקידו של ה״מחתסב״ כלפי ״אנשי החסות״:
״עליו למנוע מ״אנשי החסות״ מלהסתכל מגבוה על המוסלמים בבתיהם (כלומר, שביתו של יהודי או נוצרי לא יהיה גבוה מביתו של מוסלם); ומלפקח עליהם (על המוסלמים) ומלהציג יין ובשר־חזיר בשוקי המוסלמים; מלרכב על סוסים חבושים אוכפים וקישוטים כדרך המוסלמים, או דברים אחרים, שיש בהם מהפאר; ועליו לקבוע להם סימנים שייבדלו בהם מהמוסלמים, כגון ה ״ שִׁכּלה ״ (סימן־היכר, שצורתו לא ידועה לנו) כחובה לגברים והפעמונים כחובה לנשים. ועליו למנוע שהמוסלמים יידרשו לעשות דבר, שיש בו משום השפלה או עלבון למוסלמים״.
אין ספק כי לתנאי ההשפלה שבהם חיו היהודים באפריקה הצפונית ובתימן במשך מאות שנים נודעה השפעה שלילית חמורה על התפתחותם, ומבחינה מסוימת היו תוצאותיה קשות מגירושים ומרדיפות־דמים.
בימי־הביניים ידועות היו גם מעין מגפות של שמד מרצון. על פי רוב היו האנשים מתאסלמים מסיבות חמריות בלבד, כדי להימלט מעול המסים. אבל המוסלם החדש היה מאבד את ביתו ואת אחוזתו, שנשארו קניין העדה, כיוון שזו שילמה את ה״ח׳ראג׳ ״ — מס הקרקע. במקרה שהמומר עצמו היה משלם את ה״ח׳ראג׳ ״ על אחוזתו, עברה זו לאוצר המדינה. רק רכושו הפרטי נשאר בידי המוסלם החדש. האסלאם לא היה מעוניין לזכות במאמינים ולהפסיד בשל כך מסים.
סיכום
סקירה כללית של המקורות היהודיים, הנוצריים והערביים, מלמדת אותנו, כי בימי־הביניים היה מצב היהודים תחת השלטון הערבי בדרך כלל טוב מאשר מצבם של הנוצרים, וטוב לאין ערוך ממעמדם של היהודים במדינות הנוצריות באירופה. במשרות ממשלתיות גבוהות שירתו אמנם יותר נוצרים מאשר יהודים, אך דווקא משום כך נפגעו היהודים פחות בשעת רדיפות. התנהגותם לא עוררה את רגש השנאה ואת חמת העם באותה מידה כמו זו של הנוצרים, שהתרברבו ונהגו בשררה; גם לא חשדו בהם שיש להם קשרים פוליטיים עם ממלכות נוצריות.
תיאור מעמדם של היהודים מבחינה מדינית, החובות אשר חלו עליהם והזכויות החוקיות אשר מהן נהנו, שניתן כאן בקווים כלליים, אינו משקף את כל פרטי ההתפתחות והשינויים שחלו במשך תשע מאות שנה בקירוב במדינות שקמו בארצות החליפים הערביים. במסגרת הסובלנות כלפי ״אנשי החסות״, המושתתת על הקוראן ומסורת הנביא, נמתחת קשת רחבה של גוונים וגווני־גוונים — למן שוויון כמעט מלא עם המוסלמים בכל מה שאין לו זיקה מפורשת לענייני דת ועד למצב של נתינים ממדרגה נחותה הנסבלים מתוך אדישות לעצם קיומם. האסלאם הכיתתי היה קנאי יותר מהאסלאם הסוני, ומצבם של הלא־מוסלמים בתחומי שלטונו היה חמור. מבין כל הלא־מוסלמים נשארו במדינת כת הזידים בתימן רק היהודים; דומה היה המצב בשטחים גדולים של פרם וגם באפריקה הצפונית שלאחר תקופת ה״מוַחדוך. מאידך ידוע, שדווקא בשטחי שלטונן של כיתות אחדות, כגון הח׳ארג׳ים־ האבאדים והפאטמים, נתהוו תנאים נוחים ביותר להתפתחותן של העדות הלא־מוסלמיות.
פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-עריכה חוה לצרוס-יפה-היהודים בארצות האסלאם– גזירת השמד ג״מגרב״
עמוד 278
הד'ימים-בני חסות יהודים ונוצרים בצל האסלאם-בת יאור-כתר 1986-הציונות המזרחית
הטישטוש המתמיד של הממד המזרחי של הציונות סייע לטיפוח המיתוס שלפיו ישראל מוגדרת כמדינה קולוניאלית שמקורה מערבי — שאפילו הקמתה לא היתה אלא תגובה על תופעת הנאציזם. כך נמצאת ישראל מוגדרת במסגרת מערבית־טהורה, בניגוד לעובדות ההיסטוריה, הגיאוגרפיה והדמוגרפיה שלה. בלי לכפור אף כהוא־זה בדינאמיקה המיוחדת לציונות האירופית ובהישגיה החיוניים, אין שום דבר יכול לשנות מן העובדה שגורלה של ישראל הוכרע על־פי חוקי הג׳האד וכי עם־ישראל התנסה בכל צרותיו של לאום המנוצל, מושפל ונחשב זר ונכרי בכל מקום. יורשיו חזרו כיום לאו־ץ־אבותיהם, ומיד לאחר שהשיבו להם את עצמאותם בנו את הריסות ארצם בכוח שרידיה של אומה מדולדלת, תוך שהם יוצרים מוסדות דמוקרטיים ואחדות לאומית שהרבה מדינות בנות־זמננו יכולות להתקנא בהם. נוכח כיבוש זה של חירות המתגלם במדינת־ישראל שתיקתם של הד׳ימים היא בבחינת אנומאליה מזעזעת. העיליתות חולות־השיכחה של יהדות־המזרח מעולם לא פנו אל העמים הערביים בקריאה להכיר בזכותה של ישראל לחיי חופש וכבוד, לאחר דורי־דורות של דיכוי וניצול. מעולם לא תבעו להן מה שרשאי כל לאום ולאום לתבוע, לרבות עמים שאינם יורשיו של עבר כגון זה: את הזכות לחיי־דרור במולדת משלהם (ודבר זה אין לו ולא־כלום לאנטישמיות המערבית ולנאצים). הסיבה היא שהד׳ימי אינו יכול לחשוב במושגים של זכויות, והוא מסתפק במושגים של הכרת־טובה וסובלנות. מחלת־שיכחה היסטורית זו היא שגרמה לציונות שתתפרש כתנועה אירופית־טהורה, הגם שאין היא אלא נהר שבו מתמזגים ומתאחדים כל הזרמים של לאום שהגלות פוררתו וגזרה עליו ריסוק־אברים. בשל חסרון זה עצמו גם נמנע כל דו־שיח עם מנהיגים ערביים, שנוח להם לייחס את מצבם הנוכחי של הפליטים הערביים מאו־ץ־ישראל לאנטישמיות האירופית ולנאצים, בו־בזמן שהעניין הוא פועל־יוצא מטראגדיה עתיקת־ימים הרבה יותר. רק כאשר ייאותו מנהיגי הערבים להתפנות לטיפול בנושא הד׳ימי, אפשר יהיה למצוא פתרונות המכבדים את זכותו של כל אחד משני הצדדים ואת העובדות הנובעות מן ההיסטוריה.
מצבה הנוכחי של ישראל יש בו כדי להדגים את קיומו זה הערטילאי של הד׳ימי. מדינת־ישראל מחוקה ממפות הערבים ואין היא מוזכרת בפרטיכלים ובדו״חות של גופים בינלאומיים שבהם חזית הג׳האד נהנית מרוב אוטומאטי. מדיניות זו מנציחה את הנוהג להוציא מן ההיסטוריה את עמי הד׳ימים, אלה יורשי הציביליזציות של המזרח הקדמון. תהליך זה של מחיקה — שהסופר נאיפול קרא לו ״הריגת ההיסטוריה״ — הצמוד לכיבוש ולזכויות שקנו להם הערבים־המוסלמים בעקבותיו, מוסיף לפעול פעולתו עד עצם היום הזה. די יהיה לנו במספר דוגמות ברורות מאליהן: ירושלים הופכת אל־קֻדְס, חברון קרויה אל־חַ׳לִיל, יהודה ושומרון (ששמותיהן מעידים על ראשיתן העברית) מוסו1ת כ״ הגדה המערבית״ (של הממלכה הירדנית ההאשמית). באיראן מחק שלטונו של ח׳ומייני את כל העבר שמלפני האסלאם, ואפילו את שמותיהם של אתרים ארכיאולוגיים.
במרוצת הדורות הביאו כל הגורמים האלה בצירופם לידי החזרת העמים הד׳ימיים למצב של תינוקות מבחינה מדינית — כלומר, למצב שבו אין הם נושאים בשום אחריות כלפי גורלם ההיסטורי הקיבוצי. מאורעות הזמן הזה בלבנון הבליטו את הדפוסים הכיתתיים הפיאודליים של המארונים ואת המחלוקות בין המנהיגים הנוקטים, במפולג, את קווי־המדיניות של נכבדים ד׳ימים, בנקאי הערבאות. אפשר להצביע על התנהגות דומה במצבים דומים בעבר אצל נכבדים ארמנים ויהודים, ובמאה הי״ט אצל יוונים. בישראל העמדה הא־פוליטית של המוני יהודים יוצאי־המזרח היא חלק מן התסמונת הד׳ימית. מבחינה זו התוקפנות הפוליטית של ״הערבים הפלשתינאים״ (שרבים גם רבים בהם יוצאי־חלציהם של מתנחלים מוסלמים שבאו במאה הי״ח והי״ט מדרום־מזרח אירופה או מן הקווקאז) אפשר להשוותה לשתיקתם של ישראלים ממוצא מזרחי, היכולים לא רק לטעון לזכויות־בכורה על ארץ־אבותיהם אלא גם להוכיח שבארצות הערביות — שבהן נוצלו בעבר ואותן נאלצו לעזוב — קדמו קהילותיהם לכיבוש הערבי. ניגוד משווע
זה בין תוקפנות מכאן לשתיקה ד׳ימית מכאן משקף את ההבדל בין המורגלים בשליטה לאלה שגדלו על מסורת של ניצול, הכנעה ואֵלם.
עמדה זו נבעה בעיקר מן הדיכוי מצד הקבוצה השלטת, אך במידה ידועה נבעה גם מן המבנה הפנימי של העדות. אין כאן מקום להכללות, אך דומה כי בכמה מצבים היסטוריים הרי־גורל לא התרוממו המנהיגים בעלי־הממון, מורי־דרך ״מטעם״ לעדות הד׳ימיות, לגובה הגבורה, האומץ וכוח־הסבל שגילו בני־עמיהם. תלות־הניכור בהגנה מבחוץ, ההסתלקות מאחריות בגלל היעדר חירות מדינית, ההזדקקות לתפקיד כלכלי מסורתי שהתפתח בתנאים של דיכוי — שעודן מתקיימות בקבוצות ד׳ימיות כצורות אחרות של שיעבוד שבא בירושה מן העבר — כל אלו הן סימנים אופיניים לקבוצות שלא הגיעו לבגרות מדינית, או שלא הגיעו לריבונות לאומית במלוא מובן המלה. מתולדות הד׳ימים לקבוצותיהם השונות והמדוכאות הרינו למדים שהעריצות השרישה ליקויי התנהגות, ואלה מצדם הצדיקו את הדיכוי בעיניו של העריץ. דרך־החשיבה המתבטאת בייחוס אופי מזיק או נפסד לקבוצה מסוימת על־מנת לשמר מונופול על מידות תרומיות ולהצדיק מימשל־עריצות היא דבר המנוגד להגיון. ראוי לציין שאם גם מכמה בחינות מצבם של הד׳ימים מזכיר מצב של עם משועבד הריהו טראגי לאין שיעור יותר מזה.
הד'ימים-בני חסות יהודים ונוצרים בצל האסלאם-בת יאור-כתר 1986–הציונות המזרחית-עמ' 131
Le bateau Egoz – ses traversées et son naufrage-Meir Knafo
Même ce centre était sous la sévère surveillance de la police, et l'entrée en était interdite, même aux journalistes, et spécialement à ceux du journal français Paris Match. Ils tentèrent de toutes leurs forces d'interviewer monsieur Choukroun, mais celui-ci refusa énergiquement. Son refus provenait d'une instruction claire du pouvoir marocain, qui ne voulait pas dévoiler la tragédie, l'existence des corps et leur emplacement.
Dans le centre de rééducation se trouvait aussi l'institut de médecine légale, et le médecin pathologiste responsable, membre de la Croix-Rouge française, déclara que la mort des vingt-deux naufragés fut provoquée des suites d'une noyade. Cabayo n'était pas d'accord avec cette affirmation et resta fidèle à sa première opinion. Il répéta que le médecin pathologiste se trompait, étant donné que tous les morts portaient leur ceinture de sauvetage bien attachée à leur corps et leur visage, au moment où il les trouva, se trouvaient hors de l'eau.
Monsieur Choukroun dit que jamais il n'oublierait ce dont il fut témoin. Le corps d'une femme qui serrait son enfant fut une image dure et inoubliable.
Mr. Tsarfati et Choukroun s'adressèrent à l'officier de police et demandèrent qu'il leur fut permis de transférer les corps au cimetière de Al-Hoceima et de les inhumer dignement selon les traditions de la foi juive – mais l'officier de police refusa énergiquement d'accéder à cette demande.
A ce sujet, il y eut de dures polémiques entre le camp juif et le pouvoir marocain, qui refusait énergiquement de remettre les corps afin qu'ils soient inhumés. Le gouverneur Torres Abdelhalek avait une grande influence parmi les habitants arabes dans toute la région de l'ancien Maroc espagnol, c'est pourquoi l'officier de police de Al-Hoceima ne pouvait pas décider contre son gré. Seulement après des pressions et des humiliations – qui mirent les nerfs à fleur de peau de messieurs Choukroun et Sarfati – l'officier de police accéda à leur demande. Est-ce que ce consentement fut-il la conséquence d'une pression locale ou d'une pression internationale? Ce qui est clair est que, les bonnes relations de monsieur Choukroun, officier supérieur à la retraite de l'armée marocaine, influencèrent favorablement l'affaire, et le jeudi 12 janvier, furent finalement convoqués les deux représentants juifs par le commissaire de police qui leur dit: "bon, prenez les corps malpropres de vos morts et enterrez-les – bien sûr, sous le contrôle policier." Mr. Choukroun fit l'acquisition à Al-Hoceima de linceuls et recouvrit tous les corps, sans leur retirer leurs habits, selon les consignes de police.
Aliah Ben-Ayoun: "les corps des défunts furent transportés par camionnette du "centre" au cimetière juif de Al-Hoceima. Le chemin fut parcouru, un certain nombre de fois, par mon mari Saadia avec monsieur Revah Roach, jusqu'à que furent transportés tous les vingt-deux morts. La scène la plus dure fut la séparation d'un bébé du corps de sa maman – qui le tenait fortement serré – afin de permettre leur inhumation séparément. Sur la main de l'un des corps furent découverts des marques de henné, témoignage d'un mariage qui avait eu lieu quelques jours avant le naufrage. La cérémonie de l'inhumation eut lieu au cimetière à 16:00 environ, et fut effectuée par le rabbin Bénadiva.
La Misguéret décida d'envoyer Itzhak Haliwa, membre de "la branche civile" et adjoint du président de l'assemblée des communautés du Maroc, à l'oraison funèbre: "Le 11.1.1961, j'ai été alerté par Itzhak Adania et Dov Shomroni, qui m'ont raconté que les corps des naufragés d'Egoz ont été retrouvés et transportés à l'institut médico-légal de Al-Hoceima, et que je devais m'y rendre en tant que représentant de la Misguéret et participer à l'inhumation.
Je suis arrivé à Tétouan le 12.1.1961, et de là, ensemble avec les dirigeants de la communauté de cette même ville, Habouko Nahon et Habouko Sarfati, directement au cimetière. Les deux hommes m'ont transmis les photos des défunts prises par un photographe professionnel du nom de Elfassi, appelé dans ce but par le gouverneur de la ville de Tétouan. Je ne sais quand ont été trouvés les corps et je n'ai pas non plus cherché à le savoir.
L'oraison funèbre a été récitée par le rabbin Bibas, également de Tétouan. La cérémonie de l'inhumation a été courte, et y ont participé seulement une poignée de juifs qui étaient arrivés de Tétouan, et parmi lesquels celui qui est aujourd'hui le grand rabbin de la ville de Rishon-le-Tsion, le rabbin Yossef Azran. J'ai transmis plus tard ces photos au docteur Pinhas Katsir, en présence de shlomo Aroh.'
Après avoir accompli toutes les obligations religieuses, messieurs Choukroun et Sarfati et les membres de la confrérie mortuaire religieuse retournèrent le même jour avec les deux camionnettes à Tétouan. Lorsque monsieur Choukroun retourna chez lui, il était encore sous le choc de la vision des corps. Il s'allongea sur son lit et ne reprit conscience que 48 heures plus tard. Sa femme fut prise de panique et fit appeler un médecin qui était un proche parent, et après l'avoir ausculté, tranquillisa madame Choukroun et lui promit que son mari reviendrait à lui dans quelques heures. Le médecin ne bougea pas du lit de monsieur Choukroun, et lorsque celui-ci se réveilla, lui demanda ce qui s'était passé. Après qu'il eut reçu l'explication, il voulut savoir pourquoi sur le visage de chaque mort était affiché un sourire et pourquoi il semblât qu'ils étaient heureux. Le médecin expliqua qu'il s'agissait d'un phénomène connu: lorsqu'une personne meurt de froid, son visage prend l'expression d'une personne souriante. En vérité, il ne s'agit pas d'un sourire, mais d'une contraction du visage due aux douleurs causées par le froid.
Trois jours après qu'il fut rentré chez lui, monsieur Choukroun reçut des menaces téléphoniques disant qu'il serait bientôt assassiné. Les mêmes menaces furent proférées à l'encontre de monsieur Hakoub Sarfati, et elles se poursuivirent pendant deux mois sans interruption. "Nous vous égorgerons et nous liquiderons tout celui qui est lié au sionisme et au judaïsme" disaient ces menaces.
Dans le même temps, fut tué le commissaire de police de Al-Hoceima dans un accident de voiture, alors qu'il était en route vers Al-Hoceima – dans la dangereuse descente de Kétama – et peu de temps après, sur la même route et exactement dans la même descente, fut tué le gouverneur de Al-Hoceima, Torres Abdelhalek, que son nom et sa mémoire soient effacés.
Aussitôt après leur mort, la population arabe commença à parler de conspiration sioniste et que la main du Mossad était derrière ces accidents. Ces rumeurs, qui prenaient de plus en plus d'ampleur, ont provoqué la panique parmi les communautés juives de Tétouan et Tanger. Ils eurent le sentiment d'être désormais les otages du pouvoir marocain, ignoraient l'existence d'un réseau clandestin juif, déployé sur l'ensemble du Maroc, et qui les aiderait à arriver illégalement en Europe. Et alors commença le départ des juifs de la région vers l'Espagne. Cette atmosphère de panique provoqua aussi le départ de centaines de juifs de la région et leur montée en Israël.
Le bateau Egoz – ses traversées et son naufrage-Meir Knafo-405
בארץ המהגרים-מואיז בן הראש-לך תוכיח שאתה לא סלח שבתי
לך תוכיח שאתה לא סלח שבתי
קָם אֵיזֶה אַשְׁכְּנַזִּי
גֶּ'נְטְלְמֵן
מֵהָאִימְפֶּרְיָה הָאוֹסטרוֹ-הוּנְגָּרִית
גַּם נִצּוֹל שׁוֹאָה
וְגַם לֹא יָכִיל לְהָבִין
לָמָּה וְאֵיךְ יָכֹל לִהְיוֹת
שֶׁהָאֵרוֹפֵּאִים רָצוּ לִרְצֹחַ
אֵרוֹפֵּאִי כָּל כָּךְ נָאוֹר
כָּמוֹהוּ
וְלָכֵן הוּא עָשָׂה טְרַנְסְפֵר
פְּסִיכוֹלוֹגִי לִיהוּדִי הָאֵרוֹפֵּאִי
וְעָשָׂה סֶרֶט
שֶׁבּוֹ הוּא מְתָאֵר אֶת הַיְּהוּדִי הַתֵּמַנִי
סָלַח שָׁבַתִּי בְּכָל הַתְּכוּנוֹת
שֶׁל הַיְּהוּדִי זִיס שֶׁל הַנָּאצִים
הוּא נוּכַל, שַׁקְרָן, קָטָן, מְלֻכְלָךְ
חֲסַר הַשְׂכָּלָה, סוֹחֵר בְּמִשְׁפַּחְתּוֹ
מְנַצֵּל:אֶת הַשִּׁלְטוֹן וּלֹא רוֹצָה לַעֲבֹד
בִּקְצוּר
טַפִּיל
סֶרֶט שֶׁלֹּא הָיָה מֵבִישׁ אַף סֶרֶט תַּעֲמוּלָה נָאצִית
כָּךְ אָמַר לְעַצְמוֹ
לֹא אוֹתִי רָצוּ לִרְצֹחַ
אֶלָּא אֶת הַיְּהוּדִי הַהוּא
הַסֶּרֶט הָפַךְ לִהְיוֹת
קְלָסִיקָה יִשְׂרְאֵלִית
וּמֵאָז וְעַד הַיּוֹם
כָּל מִזְרָחִי צָרִיךְ לְהוֹכִיחַ
שֶׁהוּא לֹא סָלַח שָׁבַתִּי
וּבָרֶגַע שֶׁהוּא מְנַסֶּה לְהוֹכִיחַ
הוּא הוֹפֵךְ לְעוֹד יוֹתֵר שָׁבַתִּי
בְּעֵינֵי הַגִּזְעָנִים הַגֶּ'נְטְלְמֵנִים הָאֵרוֹפֵּאִים.