ארכיון יומי: 23 באוגוסט 2019


עין רואה ואוזן שומעת-סיפורים מחיי יהודי מרוקו-חנניה דהן-1998-בית ספר עברי ראשון מסוגו במרוקו

בית ספר עברי ראשון מסוגו במרוקו

יעקב אחי ז״ל, היה לו אחד הבנים שהגיע לגיל חמש-שש. זהו הגיל שבו מכניסים הילדים ללמוד תורה ב״חדר״ המסורתי. בית הספר של אליאנס, שהיה מחולק לשני אגפים, אחד לבנים ואחד לבנות, היה ממוקם ב״מללאח״ עצמו, אותו שכרה חברת ״אליאנס״ מידי הפחה המוסלמי של העיר, שבנה אותו במיוחד לצורך זה, לפי בקשת חברת ״אליאנס״ בפאריז. עברו כמה שנים, והמקום הזה לא יכול היה עוד לשמש כבית ספר מודרני. חברת ״אליאנס״ בנתה בית ספר חדש ומשוכלל, מחוץ לחומות הרובע היהודי, אבל קרוב מאוד אליו. בית הספר הישן, חלקו נתפס במחסנים לסוחרים גדולים, חלקו למשרדי ועד הקהילה, וחלקו שימש לחדרי לימוד, שהיו בעבר מפוזרים בבתים פרסיים.

רוב המלמדים האלה היו אלה שלא הצליחו במסחרם או במקצועם, והפכו להיות מלמדים, ללא כל הכשרה מיוחדת להוראה, ואשר כל השכלתם הצטמצמה לידיעת ספרי המקרא בלבד, פרשות התורה, הפטרות ולימוד תפילות וברכות שונות, כל אחד תפס או שכר חדר אחד, בו הוא לימד את תלמידיו. יעקב אחי הביא את בנו, למסור אותו לאחד מהמלמדים. בהגיעו למקום, עיניו חשכו מראות, ריח זוהמה וצחנה נדפו מכל חדר, הילדים בגילים שונים ישבו על הרצפה ואפילו היו מהם שעשו את צרכיהם במקום. והרבי עומד כשבידו מקל, שוט או רצועת עור להענשת התלמידים. יעקב אחי חזר הביתה ואמר לעצמו, את בני לא אכניס למקום מטונף זה.

בא אלי וסיפר לי את מה שראה. באותו זמן עבדתי בדואר, ויו״ר ועד הקהילה ביקש ממני לעזוב את העבודה ולקבל על עצמי תפקיד מזכיר ארגוני של ועד הקהילה, תפקיד שראיתי בו ענין רב וברצון הופקדתי עליו. ראיתי בו אתגר אישי וציבורי.

התחלתי ללמוד את בעיות הקהילה והעליתי רעיונות לשיפור בבמה תחומים. אמרתי ליעקב אחי ״תן לי לחשוב, וגם לבעיית החינוך אמצא פתרון מתאים״.

בסוף מצאתי את קצה החוט. בארכיון של ועד הקהילה מצאתי כעין צוואה כתובה על כמה דפים מאת אדם בשם יהודה תורג׳מן, שהיה בעל נכסים בעירנו, היה חשוך בנים, ועלה לארץ ישראל, יחד עם אשתו. קראתי הצוואה בעיון רב, ומצאתי כתוב בין היתר, שאת כל נכסיו, בתים, חנויות וכו' הוא משאיר בידי ועד הקהילה ודמי השכירות שלהם יחולקו שווה בשווה. מחצית לקופת הקהילה ומחצית למוסדות בארץ ישראל (ישיבות, קופות עניים, קופות צדיקים וכר).

בין יתר הנכסים הוא השאיר גם בניין גדול מאד שנקרא אז ״אל פנדק״. היו בו כמה מחסנים, אותם שכרו סוחרים גדולים לאיחסון סחורותיהם. החצר הגדולה של הבניין שימשה באורוות סוסים. לגבי בנין גדול זה, הוא קבע בצוואתו שלא ישמש לשום דבר, אלא לבניית בית כנסת גדול, או לתלמוד תורה.

נפלתי על המציאה. בשקט ובסודיות, יעקב אחי ואני, הלכנו ללשכת הבריאות המקומית וביקשנו לשלוח רופא או מפקח בריאותי לבדוק מקום מסויים (תלמוד תורה הישן) המהווה מפגע וסכנה בריאותית ליהודים הגרים ב״מללאח״ ואולי גם סכנה לכלל תושבי העיר.

הרופא של לשכת הבריאות בא למקום, בדק את תנאי ההיגיינה שבו וקבע שהמקום מהווה סכנה חמורה לכלל הציבור. לפי בקשתי הוא כתב דו״ח במקום, ובו הוא תובע חיטוי המקום באורח יסודי, וסגירתו לחלוטין.

העתק מהדו״ח נמסר לי. הלכתי ליו״ר ועד הקהילה, מר מרדכי עמאר, איש משכיל שאינו סובל דברים

פרימטיביים מסוג זה. הוא העמיד בפני שאלה צודקת ״היכן ילמדו הילדים בינתיים?״ עניתי לו ״בינתיים אנו בעזרת לשכת הבריאות, נעשה חיטוי יסודי, נסייר ונצבע הבניין, ונשאיר אותו פתוח לכמה זמן עד לפתרון הסופי.״ סיפרתו לו אודות הצוואה של יהודה תורג׳מן ואמרתי לו ״באותו ״פנדק״ נקים בית ספר (תלמוד תורה) חדש.״

הימים היו ימי צנע בעקבות מלחמת העולם השנייה. אף מצרך למזון ולהלבשה לא היה בנמצא, ובמיוחד חומרי בניין.

הלכתי למשרדי וערכתי תוכנית בנייה זמנית, איך להפוך ה״פנדק״ לבית ספר.

בהיותי מזכיר הקהילה, הייתי קרוב מאוד למר מוריס בוטבול, שהיה ממונה מטעם הממשלה על ענייני היהודים. הבאתי בפניו את כל הסיפור והצגתי לו את התבנית שלי, אותה קיבל ברצון, ואף הבטיח לעזור לי בכל מה שאני צריך.

למען קיצור הסיפור, שהוא ארוך למדי, אביא רק את סופו. בעזרתו האדיבה של מר מוריס אבוטבול, בנינו ב״פנדק״ ההוא בית ספר עברי(תלמוד תורה). כך היה השלט שנכתב בפתחו.

עמדה השאלה היכן למצוא מורים יודעי עברית שיילמדו בעשר הכיתות החדשות, כי הכוונה המרכזית היתה לשנות שיטת החינוך שהיתה קיימת, וללמד בעברית, תורה, דקדוק, היסטוריה יהודית וספרות. הרב מיכאל אנקווה קם בבל כוחו נגד בית הספר (מסיבות אישיות שלא כדאי לפרטם באן). הקהילה התפלגה. חלק הלך עם הרב אנקווה, רק מחמת כבודו, וחלק רב אימץ את הרעיון מחדש. עמדה שאלה מרכזית, היכן למצוא מורים מלמדי עברית. יעקב אחי נסע לקזבלנקה. התייעץ עם כמה חוגים שהתחילו להפיץ השפה העברית ברחבי מרוקו והציעו כמה מורים, ובראשם ר' יעקב אדרעי ז״ל. אלא שר׳ יעקב זה, על אף היותו חכם גדול בתלמוד במקרא, בקיא במכמני השפה והדקדוק העברי, ובעל השכלה יהודית מאד רחבה, היה סגי נהור מילדותו, ולא ראה אות אחת מימיו.

יעקב אחי נדהם ואמר לחבריו ״אתם רוצים לעשות צחוק ממני בעיני הקהילה, אני קיוויתי להביא לעירי אור גדול ואתם מציעים לי נר כבוי״. ״קח אותו״ אמרו לו חבריו ״ותראה כמה אור הוא יכניס לקהילה שלכם״.

בלית ברירה יעקב הביא אותו אלינו, בנוסף על שני מורים לעברית. בקיצור, הרב הזה, על אף שהטבע פגע בו, הפתיע רבים ואפילו רבנים.

בית הספר החדש רוהט וצויד בבל מה שדרוש והפך לבית ספר יהודי מודרני, שלא היה כמוהו בכל מרוקו. כאשר בית הספר עמד על בנו, והכל היה ערוך ומסודר, לחינוך בית הספר, הזמנתי את מר מורים אבוטבול יחד עם מפקח החינוך במרוקו. התרשמו מאוד מהסידורים החדישים כיתות מסודרות, מקלחות, חדרי שירות סדרי ניקיון וכו׳. מר מוריס אבוטבול אמר לי ״זוהי דוגמא יפה לסידור החינוך היהודי במרוקו ויש להעתיקו למקומות אחרים, וכל מה שתצטרך לענין בית הספר, אני עומד לרשותך״. מאז, בית הספר העברי בסאלי, התפרסם בכל מרוקו.

עין רואה ואוזן שומעת-סיפורים מחיי יהודי מרוקו-חנניה דהן-1998עמוד 86

מרוקו" בעריכת חיים סעדון-ירון צור- היהודים בתקופה הקולוניאלית

היהודים בתקופה הקולוניאלית

היהודים והשלטון

ב־30 במארס 1912 קיבל עליו הסולטאן עבד אלחאפט׳ את החסות הצרפתית, עם החתימה על חוזה פאס – אירוע שציין את המעבר לשלטון קולוניאלי. סדרי הממשל החדשים כללו מינוי נציב עליון צרפתי, שהיה המושל בפועל, וכן הקמת מינהלות שמילאו את תפקידי המשרדים הממשלתיים ובראשן עמדו פקידים צרפתים. ״מינהלת העניינים השריפיים״ פיקחה על המכ׳זן ושימשה חוליית קשר עמו. היהודים, שהיו נתיני הסולטאן, נשארו בתחומו של המכ׳זן, ולכן גם ענייניהם התנהלו תחת פיקוחה של המינהלה הצרפתית.

מכ׳זן

מילולית: אוצר. אזור השליטה הממשי של השלטון המרכזי(שמו המלא: בלאד אלמכ׳זן), ובהשאלה – כינויו של הממשל הסולטאני. בראש הממשל עמדו וזיר ושישה מזכירים. הוא כלל 12 פאשות(מושלי מחוזות) ו־20 קאידים (מנהיגי שבטים או אזורים, שמונו על ידי השלטון המרכזי). בלאד אלמכ׳זן הוא הניגוד לבלאד אלסיבא (ארץ ההפקר), כינוי לאזור שבו שליטת הסולטאן חלשה. הכוונה בעיקר לאזורים שבהם חיים הברברים: ההרים וחבלי המדבר.

הסולטאן והמכ׳זן לא היו עוד דומיננטיים כבעבר, אך הם לא נעלמו מן התמונה. כשם שהסולטאן לא סולק ממשרתו ועקרון ריבונותו על הארץ הוכר גם במשטר החסות(פרוטקטורט) החדש, כן לא בוטל גם מנגנון שלטונו הישן. מושלים מטעמו המשיכו לכהן, ומערכת המשפט המשיכה בפעולתה. גם כוחם של תקיפים מוסלמים, ראשי שבטים וכפרים, לא נפגע בהכרח. זמן רב – עד אמצע שנות השלושים – נדרש לצרפתים כדי להשתלט על כל מרוקו, וגם לאחר מכן הם החזיקו כוחות מעטים בלבד באזורים רבים בפנים הארץ, שהמשיכו להתנהל כבעבר.

עם זאת, הגורם המרכזי בשלטון היו הצרפתים ומדיניותם היא שקבעה את גורלם של היהודים. השלטון הקולוניאלי התבסס בעיקרו על הפרדה בין השליט החדש, האירופים, שלהם ניתנו זכויות רבות יותר, לבין התושבים המקומיים, היהודים והמוסלמים, שקיבלו מכוחו של המשטר החדש מעמד של ״ילידים״ (Indigène). מוסלמים ויהודים נמנו אפוא עם בני המגזר הילידי הנמוך בחברה הקולוניאלית. עם זאת, היה הבדל חשוב בין שני מרכיבים אלה של האוכלוסייה המקומית. יהודי מרוקו היו קהילה אחת מבין קהילות יהודיות רבות, שרובן היה אירופי. המוסלמים במרוקו היו גם הם חלק ממרחב מוסלמי, אלא שחלקיו האחרים היו באסיה ובאפריקה, לא באירופה, ובעידן הקולוניאלי הייתה להבדל זה השפעה רבה. יהודי אירופה בכלל, ויהודי צרפת בפרט, נטלו על עצמם את תפקיד הפטרונים, מורי הדרך והמחנכים של יהודי מרוקו עוד לפני הכיבוש הקולוניאלי, אולם למוסלמים לא היו פטרונים צרפתים כגון אלה, בני דתם.

כיצד יבוא הבדל זה לידי ביטוי בעידן החדש? איזה היבט יטביע חותם חזק יותר על יחסי היהודים עם סביבתם: מעמדם כילידים או זיקתם ליהודי אירופה? דילמה יסודית זו של העידן הקולוניאלי ניצבה מראשית הכיבוש בפני השלטונות הצרפתיים.

האירועים בפאס, 1912

יום רביעי, 30 בניסן תרע"ב <17 באפריל 1912> התקוממו החיילים המוסלמים נגד הקצינים הצרפתים שהיו מאמנים אותם, קציני הצבא הצרפתי ניסו להוריד הנשק מהמתקוממים אך ללא הצלחה, ואדרבא המוסלמים קמו על הצרפתים והרגו אותם […] ונפגשו עם הסולטאן מולאי האפיד, ואמרו לו שאינם רוצים בשלטון הצרפתים, האם הוא (הסולטן) שמושל כאן או הצרפתים, ענה להם באופן נחפז לא ישלטו בכם הנוצרים ושילכו בינתיים להשתטח על קברו של מולאי אידריס עד אשר יראה איך יתפתח המצב, הסולטאן חזר לביתו (חשש מהתקוממות), המוסלמים יצאו מבית המלוכה, עברו בחוצות פאס ג'דיד והרגו כל צרפתי שפגשו בדרכם,וגם נכנסו לבתים של הצרפתים והרגו אותם ואת נשיהם ובניהם, מלבד אלה שהצליחו להסתתר. משם התכוונו ללכת לכיוון המלאה (ויש אומרים רק כדי להגיע לדאר דביבג׳ אל המחנה הצרפתי כי שער זייאף היה סגור)  […]

היהודים ניסו לסגור את שערי המלאה, תחת מטר יריות, והצליחו לסגור את השערים ונמלטו לבתיהם כי לא היה בידם נשק כדי להתגונן, ובמקרה הנשק שהיה להם נדרשו למסור אותו לבירו ערב (משרד הממשלה) יום לפני המאורע.

נראה לי שהשערים לא נסגרו על מנעול,או שנסגרו על מנעול אך המתנפלים הצליחו לעקור אותם מציריהם,או שהשומרים פתחו אותם בכוונה, ולפני פריצת השערים היהודים עלו למגדל שבחומת המלאה והוציאו קצת נשק שנשאר בידי היהודים והתחילו לירות על המתנפלים עד לשעה שלוש אחר הצהריים, ולבסוף החיילים נכנסו למלאה, יחד עם אהל תאפילאלת אנשים ונשים וכמו כן הפרארניי'א (האופים) של המלאח והשומרים עצמם והתחילו לבוז מכל הבא ליד ולשרוף בתים וחנויות במשך כל הלילה, הדבר נמשך משעות הצהריים של יום רביעי, 17 באפריל עד לשעות הצהריים של יום שישי, 19 באפריל, ונהרגו היהודים שהיו בפאס ג'דיד […]

מיום חמישי והיהודים הולכים לקסלה (מחנה) של ג'באלה ולדאר אל־מכזן הנקראת בולכסיסאת לפי צו המלך מולאי האפיד', וביום שישי התרוקן המלאה מהיהודים, לא נשאר בו לא אנשים, ולא ממון ולא חפצים ולא סחורות ולא כל הטוב שהיה בו, ושרפו החנויות […], והדרך של המחוז נחסמה והיו עוברים רק דרך של רחוב תברנא, אוי לעיניים שכך רואות.

בתי כנסת מהם נשרפו ונהרסו, ספרי תורה קרועים מתגלגלים ברחוב בתוך הבוץ וגויים דורכים עליהם בעוה"ר (בעונותינו הרבים) וספרי תורה שלא נשרפו הוציאו אותם החוצה קרעו אותם, והשליכו אותם כדי שיהיו למרמס לעוברים ושבים, ושברו הכוסות(כוסות של שמן זית לתאורה שבבתי כנסת) וספסלי בתי הכנסת.

היהודים, מבוגרים וקטנים, ילדים ותינוקות, לא אכלו ולא שתו במשך שלושה ימים, והולכים נודדים להץ ואין, האמונים עלי תולע הבקו אשפתות.

גופות יהודים הרוגים מושלכות בטיט, ועוברי דרך דורכים עליהן.

ביום שישי התחילו הצרפתים אשר בדא'ר דביבג להפגיז את העיר, ואת הגוים אשר בפאס אל-באלי ופאס ג'דיד והמגדלים והבוסתנים. בהפגזה זו נפל הצריח של מסגד חמרא אשר בפאס ג'דיד ונהרסו גם כמה בתים, ואז התכנסו גדולי העיר הישמעאלים והלכו אל השגריר הצרפתי, אדון רנייו – Régnault ואמרו לו מה סיבת ההפגזה? וענה להם אתם הרגתם חיילים צרפתיים. היה ביניהם משא ומתן ולבסוף המוסלמים הניפו את הדגל הצרפתי וההפגזות פסקו, חיילים ושוטרים צרפתיים נכנסו לשמור על העיר והתחילו לתפוס את החיילים הערבים שהתקוממו לפני כן.

ביום שישי לפנות ערב שלח לנו המלך מולאי האפיר לחם וזיתים שחורים, רק האיש הבריא והחזק הגיע לקחת הלקו רבע כיכר להם עבור הילדים וגם ביום שבת חילקו לנו לחם וזיתים.

ביום שבת התכנסו היהודים כדי לאסוף את הגוויות של המתים, וריכזו את הגוויות במקום אחד עד ליום הקבורה.

מספר המתים – 45,והפצועים – 27,המתים נקברו ואילו הפצועים נשלחו לבתי חולים.

ביום ראשון שלה לנו הקונסול האנגלי 1,300 כיכרות להם.

כמו כן באותו יום כתב הגנרל ראלבייס <Dalbiess> להרב וידאל הצרפתי מכתב תנחומים לקהלה, והודיע לו שהקציבו ליהודים באופן קבוע אלפיים כיכרות לחם ליום.

ש' הכהן, "יומן עיר פאס״,בתוך: ד' עובדיה,פאס וחכמיה, כרך א,׳ר! שלים תשל״ס, עמ' 225-224.

מרוקו" בעריכת חיים סעדון-ירון צור- היהודים בתקופה הקולוניאלית-עמוד 48

עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר משה עמאר-1987-מחלוקת הנפיחה

ר׳ שאול בן דנינאש ב״ר שלמה, מראשי קהל התושבים. בשנת רפ״ו חתם רביעי על התקנה שלא לאכול בשר שהותר בנפיחה. בשנה זו גם נשלח עם ר״ש אבן דנאן למכנאס, כדי לשטוח לפני המלך את תלונת התושבים נגד המגורשים בעניין היתר הנפיחה והחיכוכים סביבו. חתום אחרון על כתב אחריות שקיבלו התושבים!. הוא חתום בתקנת התושבים שנתקנה בשנת ש״י (1550) בדבר גביית כתובת האלמנה.

ר׳ מתתיה [היצהרי ב"ר משה] . מצוטט בפסק חכמי הגירוש המתיר את הנפיחה ״לשון הרב מתודה״, וכנראה הכוונה לר׳ מתתיה היצהרי מסאראגוסה, חברו של ר״י אלבו. כעין ראיה לכך — ציטוט דבריהם בסמיכות ב״עץ חיים״. נראה כי חיבורו של ר׳ מתתיה היה נפוץ בין חכמי ספרד בדור הגירוש, כי הוזכר גם בדברי ר״י בן חביב: ״וזכורני כי ראיתי דומה לזה בקונדריס שחיבר ה״ר מתתיה ז״ל״. גם ר״א זכות מזכיר את ר׳ מתתיה היצהרי בשמו הפרטי, וכן הוזכר בתשובת ר׳ שמואל למס הצרפתי בדין קטלנית, נושא שנדון שם גם בידי ר״י אלבו. מוצא המשפחה של ר׳ מתתיה מנרבונה שבפרובאנס, ובגירוש היהודים מצרפת בשנת הס״ד (1306) עברה המשפחה לסאראגוסה שבמלכות אראגון. בתשובת ר׳ חסדאי בן חסדאי בעניין אמירת תחנון ביום שיש בו ברית מילה, כתב: ״ואני מיום ששמשתי לפגי רבותי הה״ר יעקב קנפנטון וה״ר יוסף אלבו לא ראיתי שמיחו בדבר. גם בהיותי שמה לפני מורי הזקן זה קנה חכמה ונהורא אמיר. [עמיה! מ״ע] שרא החכם המפורסם ברבים רבי מתתיה היצהרי ז״ל, לא ראיתי מוחה בדבר״.

אם נכונה השערתנו שהמדובר כאן בר״מ היצהרי, הרי הולכת ומתגלית לנגד עינינו זהות מוחלטת בינו ובין חברו הר״י אלבו. שניהם למדו אצל ר׳ חסדאי קרשקש, השתתפו בוויכוח טורטוסה, היו בעלי השכלה רחבה ועסקו בענייני הגות, כיהנו כרבנים וכתבו תשובות, ושניהם כתבו חיבורים בהלכות טריפות. דבר זה ממחיש לנו שוב את עולמו הרוחני ועיסוקו של תלמיד־חכם בספרד בתקופה זו. ייתכן שחיבורם האחרון נבע מצורכי השעה, שבה הלכו והתרחקו הגויים מהיהודים ומשחיטתם — דבר שהעמיד את הכשרות בסכנה, בגלל הפסד הממון והניסיון שבדבר, והיה חשש שלא כולם יוכלו לעמוד בזה. נראה שהעיסוק בהלכות טריפות בא מצד אחד לחזק את יסודות הכשרות בתודעת העם, ומצד שני לחקור ולברר מה הם הדברים האסורים מן הדין ומה הם הדברים שאינם רק מצד חומרה ואפשר להקל בהם בשעת הדחק, כדי למנוע הפסד ממונם של ישראל.

מחיבוריו הידועים לנו: דרשות על התורה, שאותן הוא מזכיר בפירושו לאלפא ביתא (פסוק לט); הערות ופירושים להראב״ע על התורה; חיבור בדיני טריפות, ומן הסתם גם תשובות בהלכה; פירוש למסכת אבות ופירוש לאלפא ביתא (תהלים קיט). כמו־כן יוחסו לו חיבורים מספר, אך הספק בהם מרובה על הוודאי. מכל חיבוריו פורסם רק פירושו לאלפא ביתא, אשר זכה למספר מהדורות, כנראה בגלל מקוריותו ושיטת פרשנותו המיוחדת במינה, וכן עיסוקו בתורת החינוך ובדרכי ההוראה. לאחרונה יצא הפירוש במהדורה מוארת.

מרדכי בן המון, מראשי קהל התושבים. חתום אחד־עשר על כתב אחריות שקיבלו התושבים. לא נודעו לנו פרטים נוספים עליו.

ר׳ יהודה בן זכרי בן שנטו [=שם טוב], חותם ראשון על תשובת חכמי הגירוש לר״ח גאגין ועל הפסק המתיר את הנפיחה בשנים רפ״ו ורצ״ט (1526, 1539). כיהן כראש ישיבה בפאס. היה רבו של ר׳ יהודה עוזיאל, חתום עמו בפסק־דין משנת ש״א (1541), ודרש עליו בפטירתו. שם־המשפחה ׳בן זכרי׳ נפוץ בין התושבים והמגורשים והיה ידוע בפאס עוד במאה הי״ג. ימין בן זכרי ב״ר מוסא בן שם טוב, מראשי קהל התושבים, חותם תשעה־עשר על כתב אחריות שקיבלו התושבים.

ניסים בן זכרי ב״ר שלמה, מראשי קהל התושבים, ״צוה לחתום״ שמונה־עשר על כתב אחריות שקיבלו התושבים.

ר׳ משה חלואה, ממגורשי ספרד. היה תלמיד ר׳ שמואל אלבאלנסי וחברו של ר׳ יוסף עוזיאל. לאחר שקמו עוררים בשנת ר״ס (1500) על היגררות התושבים אחרי מנהג המגורשים בהיתר הנפיחה, התיר ר׳ משה לתושבים לנהוג כן לכתחילה, וידו היתה על העליונה בעניין זה. הוא ור״ש מסנות פנו בשאלה לר׳ שמעון ב״ר שלמה דוראן בדבר כשרותו של גט שניתן לאשה שבעלה המיר את דתו ונשאר בספרד, ושלח ביד גוי מכתב בו הוא ממנה יהודי מסוים שליח לכתוב ולתת גט לאשתו. השליח מילא את שליחותו, ועל סמך זה נישאה האשה לאחר. הוא זכה לגדל דור של תלמידי חכמים, כמו ר׳ יהודה עוזיאל ור׳ נחמן אבן סונבאל. ייתכן שהם החלו לימודיהם אצלו, עוד בהיותם בספרד. בשנת רפ״ו (1526) כבר לא היה בחיים. כאשר החליטו התושבים לאסור את הנפיחה ולפתוח איטליז נפרד לעצמם, התגלעו ויכוחים רבים סביב היתר הנפיחה. כתוצאה מכך היו שהתבטאו בצורה הפוגעת בכבוד ר׳ משה, שהיה ממתירי הנפיחה. תלמידיו קינאו לכבודו, הכריזו נידוי וחרם על הפוגעים בכבוד רבם ועל אלה שיערערו להבא על ההיתר. בעקבות כך התעורר פולמוס חריף, שבסופו כתבו פסק ארוך ובו הם מבססים את ההיתר שנקבע על־ידי רבם. למעשה, הם יצאו מפולמוס זה כשידם על העליונה, וההיתר הפך להיות כהלכה פסוקה בפאס ובמרבית הקהילות בצפון אפריקה. בכ״י שהיה לפני ר״י משאש, היה כתוב שר״מ חלואה עבר לגור במכנאס מפני הרעב ונפטר שם בשנת רפ״ה לפ״ק.

עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר משה עמאר-1987-מחלוקת הנפיחה

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון

הרב יו״ט ישראל זצ״ל, כתב בספרו מנהגי מצרים כי המנהג במצרים הוא לעשות חזרת הש״ץ בכל התפלות וגם בתפילות המוספין, בניגוד לתקנת הרמב״ם ז״ל שביטל בזמנו את חזרות הש״ץ. רק בשבת שיש בו שורה (ר״ל שמחה וכדו,) ושם נמצא ריבוי עם, מתפללין תפלת מוסף אחת בקול רם. כותב ע״ז רבי רפאל אהרן:

״כי האידנא תלי״ת כמעט הוקבעו להתפלל שתים בתפלת המוספין גם בשבת שיש בו שורה והכי הונהג בכל הקהלות דמצרים״.

וכך מוסיף וכותב רבי רפאל אהרן על אחד המקרים שהיה לו בנושא זה בתחילת דרכו:

״ובתחילת כניסתי לשרת בקדש בקרית העליזה מצרים יע״א נמצאתי בשבת שהיתה בו שורת חתונה, והכבידו על הקהל טורח בריבוי עולים והשכבות ונדבות לחיי פלוני ואלמוני, ובעת חזרת המוסף היו איזה אנשים שאמרו לש״ץ שיתפלל אחת כי כבר רד היום. ועליתי על התיבה ואמרתי לבעל השמחה, דע בני כי הקב״ה אומר שרוצה גם הוא להיות עולה לס״ת לשמחת בנך, האם לא תתרצה בזה? ונרעש והשתומם לדברי על הפליאה הזאת ששמעו אזניו, ואמרתי לו כי בכל העולים שעלו לס״ת לשמחת חתונתך לא היה עליך לטורח שום אחד מהם, ורק בחלק הקב״ה אתה טורח, כי על כן חשוב כמה מינוטין ילכו בעלית עולה אחד והשכבה על דור אבותיו, ונדבה ומי שבירך לחיי קרוביו וקרובותיו, והזמן הזה עצמו תתנהו לבורא עולם ששמחך בבנך ובחתונתו ויתפלל הש״ץ חזרת מוסף כתקנה, ותחשוב בדעתך שכביכול אחד מהעולים להבדיל. ותכף ומיד נתנו צו הקהל לש״ץ שיתפלל שתים, ואשריהם ישראל קדושים הם, וטהורים הם…״.

סיפר לי הרה״ג ר׳ עזרא בצרי שליט׳יא, אב״ד בירושלים, מעשה ששמע מאיש נאמן, כי פעם הוזמן הגר׳יא בן שמעון לערוך חופה וקידושין לבתו של אחד הגבירים הרמים מהידועים והמפורסמים במצרים, אשר היה ידוע לעשיר מופלג ובעל השפעה רבה בקרב הקהילה, וגם יד ושם לו בבית המלכות ואצל השרים.

למותר לציין, כי אל החתונה הזו שנערכה בחצר ארמונו של הגביר אשר היתה כחצר המלכים, הגיעו כל המי ומי מנכבדי הקהילה, גבירים ורוזנים, שרים וגדולי המלכות. בשעה היעודה לעריכת החופה, נעמדו כל המוזמנים ביראת כבוד סביב לאפריון, ועיניהם מופנות אל מסדר הקידושין, הלא הוא החכם באשי, הגר״א בן שמעון.

בידים רועדות קמעה, מסר הגביר את גביע הברכה לידיו של הרב, ומלאו ביין משובח ישן נושן, אשר זה עתה העלה ממרתף היין אשר לו.

הגר״א בן שמעון, פנה אל הגביר ולחש לו באוזנו כי היין איננו ראוי לברכה. הגביר שלא הבין את פשר כוונת הרב. נגש מיד למרתפו ובמו ידיו הביא יין אחר יותר משובח מהראשון. שוב פנה אליו הרב ולחש לו, כי גם יין זה פסול הוא ואינו ראוי לברכה. שוב חזר הגביר בפנים מסמיקות למרתף והביא מהיין הכי משובח שהיה לו, ושוב פנה אליו הגרי׳א בן שמעון ואמר לו בלחישה אך בתקיפות כי היין פסול ואינו ראוי כלל לברכה.

בצר לו פנה הגביר להגר״א בן שמעון, ובקשו אחר הסליחה רבה מכבוד תורתו, להתלוות אליו למרתף ושם הוא יבחר את היין הראוי לברכה.

כאשר נכנסו שניהם למרתף היין, פנה הרב אל הגביר ואמר לו: ״בני ויקירי, לצערי הגדול לא אוכל לברך על היין שברשותך כי יין נסך הם״. הגביר הביט ברב והשתומם על דבריו. אזי פנה שוב הרב אל הגביר והסביר לו, כי הלכה היא, ״שמומר לחלל שבת בפרהסיא דינו כעכו״ם, ויינו יין נסך״. ולדאבוני, העושר והכבוד גרמו לך להתרחק מדרכי אבותיך. והנך מחלל שבת בפרהסיא לעיני כל ישראל, אשר על כן, יינך יין נסך הוא, ולא אוכל לברך עליו ולקדש בו.

דברי הגר״א בן שמעון, שנאמרו בלב כואב ובצער עמוק וכדבר איש אל בנו אוהבו, ירדו חדרי בטן וחדרו עמוק עמוק לליבו של הגביר, אשר היה מזועזע עמוקות למשמע אוזניו, בשרו של הגביר נעשה חדודין חדודין, וחש מחנק בגרונו בשומעו מפי הרב את ההשואה שיש בין מחלל שבת לעכו״ם עד כדי כך שיינו יין נסך.

לאחר שהתאושש הגביר מתדהמתו, בעינים דומעות ובאנחה שוברת לבב אנוש, פנה להגר״א בן שמעון, ואמר לו: ילמדנו רבינו, דרך ישכון אור להעמידני על הדין ועל האמת ולהחזירני ליהדותי, והריני מעתה מקבל עלי לשמור את השבת ולהיות יהודי נאמן ובעל תשובה גמור.

כראות הרב, שהדברים נאמרו באמת ובאמונה ובלב תמים, פנה אל הגביר ואמר לו: אשריך בני שקבלת עליך להיות בעל תשובה, ובמקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד. אשר על כן, צדיק גמור אתה מעכשיו, והיינות שברשותך כשרים הם לברכה.

בפנים צוהבות ובעינים מאירות אור יקרות, חזרו הרב והגביר אל החצר לערוך את החופה והקידושין, ומיני אז חזר הגביר לשמור ולעשות את השבת, ועבד את ה׳ בלב שלם.

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון- עמ'175

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוגוסט 2019
א ב ג ד ה ו ש
« יול   ספט »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר