ארכיון יומי: 30 באוגוסט 2019


גירוש ילדים מישראל למרוקו-חיים מלכה

גירוש ילדים מישראל למרוקו

פרשה זו היא מן העגומות והאפלות בהתנהגות הממשלה והסוכנות היהודית כלפי העלייה ממרוקו: מדינה, אשר קיבלה את ״חוק השבות״, גירשה ילדים יהודים ללא שום הליך משפטי למדינות ערביות עוינות. לאחר הגירוש ״מחלקת הנוער של הסוכנות נתמנתה לחקור את עצמה״, ומן הדין־וחשבוך עולים הפרטים הבאים: – גנזך, 5558/9/ג, מסמך15003, דין וחשבון גירוש 6 ילדים למרוקו, מרץ 1953.   נספח ב' יובא בהמשך.

שישה ילדים ילידי קזבלנקה, בני 15-13, עלו ארצה בדצמבר 1952 במסגרת עליית הנוער: ארמנד דיין בן 13, ארמנד כהן בן 15, חיים עזרזר בן 14, סלומון רביבו בן 13, אלברט אמר בן 13, ויעקב סבה בן 13. כל ששת הילדים יחד הואשמו בכעשרה מעשי כייסות וגניבות (אין פירוט על הגניבות של הילדים, אך בין היתר מצוין שגנבו סיגריות וסדינים). כן הואשמו הילדים על־ידי מחלקת הנוער של הסוכנות היהודית בבריחות ממוסדות מחלקת הנוער. בגלל כל אלה הוחזרו ששת הילדים למרוקו בפברואר 1953. וכך נכתב בדין־וחשבון:

כל הגורמים היו בדיעה שיש להחזירם. הפניה הראשונה הופנתה אל המנהל החינוכי של המחלקה [לעליית הנוער] שנתן ראשון את ההסכמה להחזרתם. לאחר בירורים נוספים ולאור העובדה שאין כל אפשרות של סידור בשבילם, במצבם המיוחד … הוחלט על החזרתם. בדין־וחשבון לא מפורט מי היו הגורמים שהיו בדעה שיש להחזירם, ומי החליט להחזירם. ״הוחלט על החזרתם״ ־ נכתב סתמית.

מהדין־וחשבון עולה, כי ״החניכים לא הוחזרו נגד רצונם. נמסרה להם הודעה על כך לפני זה, והם לא סרבו כלל״.

בדיון ב״מוסד לתיאום״ בנושא גירוש הילדים, שנערך ב־15 במרץ 1953, אמר ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול, כי ששת הילדים הוחזרו בהסכמתם ובהסכמת הוריהם; לא היה כל גירוש בכפייה, והיתה חליפת מכתבים עם ההורים; בדרך־כלל 5% מבין הנוער המגיע ממרוקו מופרעים מבחינה נפשית; במשך חמישה שבועות נאספו במשטרת חיפה שישים תיקים; לא ידענו מה לעשות, לא ניתן היה לרפא אותם מגזזת וגרענת, כי הם לא רצו להיכנס למסגרת, וכל אחד אמר; כתבו להורים שייקחו אותם בחזרה. כתבנו להורים, וכשהגיעה מהם תשובה, שלחנו אותם עם מדריך למרוקו.אצ"מ S100/512, פרוטוקול ישיבת " המוסד לתיאום " 15 במרץ 1953

משה קול מצדיק, כמובן, את גירוש הילדים, אך מסלף את העובדות. הוא מציין שבמשך חמישה שבועות נפתחו שישים תיקים פליליים במשטרת חיפה ־ בעוד הדין־וחשבון מציין רק כעשרה תיקים. גם חליפת המכתבים עם הורי הילדים לא הוצגה בדין־וחשבון; אפילו אם היתד, חליפת מכתבים עם ההורים, ונאמר להם שהם מוחזרים למרוקו ־ האם יכלו להגיב; ״לא, אל תשלחו אותם. אנחנו לא מוכנים לקבלם״? היש הורה שאינו מוכן לקבל את בנו חזרה? בדיון ב״מוסד לתיאום״ אמר ק־גוריון למשה קול;

כתבתי לך, שאם יתברר שלפי החוק דבר זה אסור – לא ניתן לעשותו.

הבעיה העיקרית היא: למה מביאים ילדים כאלה, זה אסון וחרפה. קשה לתפוס את הדבר למה אין בוררים בחורים אלה לפני עלותם?״ הנה כי כן, לבן־גוריון עדיין לא ברור, שגירוש שישה ילדים מארץ יהודית למדינה ערבית, ללא שום הליך משפטי ־ אינו חוקי. לאיזה בירור חוקי המתין בךגוריון ? והרי הוא לא מינה ועדה כלשהי שתבדוק את גירוש הילדים! אך הוא מצא לנכון לנזוף במשה קול על שאין בוררים מספיק את עליית הנערים ממרוקו. ברור היה לבן־גוריון שגירוש הילדים אינו חוקי, וכבר באותו יום, 15 במרץ 1953, כתב מכתב ״בקשה״ לחברי ההנהלה הציונית:

יש הסכם, כידוע לכם, שחלק גדול של העלייה יתנהל על־ידי ההנהלה הציונית בתנאים מסויימים שלא אעמוד עליהם עכשיו. אבל עלי להעיר שגירוש יהודים, ולו ילדים, מתנגד לחוקי הארץ ובשום אופן אינו בסמכות ההנהלה, ועלי לבקש [ההדגשה שלי] מכם בכל הכבוד, שלא ייעשה להבא דבר כזה בלי ידיעה ובלי הסכמה מוקדמת מצד הממשלה, וברור שהסכמה זו לא תינתן, אם יימצא שהדבר מתנגד לחוקי ישראל״. גנזך, 5558/9/ג, מכתב ראש הממשלה לחברי ההנהלה הציונית,  15 במרץ 1953

 גם דבורה הכהן, שבספרה עולים בסערה מצדיקה את הסלקציה, מתייחסת לגירוש ששת הילדים, אך לא קראה את ״הדין־וחשבוך של מחלקת הנוער על גירוש הילדים – כך, לפחות, עולה מ״המראה מקום״ בספרה. היא מסתמכת על דברי משה קול בלבד בדיון ב״מוסד לתיאום״, ואף הגדילה לעשות בקובעה ״עובדה״ ־ כאילו היו ילדים אלה היו חולי־נפש:

" שישה חניכים של עליית הנוער, שהתגלו כחולי נפש, היו מוקד סערה שהתלקחה בסוכנות: משפחותיהם והוריהם של הנערים נשארו במרוקו, ואותם שלחו ארצה, ומחלקת עליית הנוער, בצעד יוצא דופן, החליטה להחזיר נערים אלה לבתיהם ".

הערת המחבר : הכהן, עולים בסערה, עמוד 311. כן מציינת כהן, שתוך חמישה שבועות היו לילדים שישים תיקים פליליים במשטרת חיפה. היא הסתמכה רק דיווחו של משה קול – בעוד מקריאת ה " דין וחשבון " ניתן להגיע למסקנה, שמדובר בכעשרה תיקים בלבד, וכל עניינם כייסות .

מובן שבשום מקום ב״דיךוחשבון״, אף לא בדיון ב״מוסד לתיאום״, לא נקבע שילדים אלה היו חולי־נפש. הקריאה להקמת ועדת חקירה בעניין גירוש הילדים לא נענתה, וכך פורסם ביום 19 במרץ 1953 ״גילוי דעת״ מטעם ועדה של עולי מרוקו, ובו נכתב:

" נשארנו מוכי תמהון והשתוממות, ששה נערים ניצחו מדינה שלמה ומוסדותיה. שישה מרוקנים בני 13-12 ניצחו [את] מדינת ישראל אשר לא הוכנעה בפני שבע מדינות ערב … נשאלת השאלה: מאין נטלו לעצמם אלה שהחזירו את הסמכות להחזירם לחיי גלות. כלומר, לטמיון ולאבדון … האם הוחזרו כל אותם העולים החולניים והפסיכופאטיים שעלו מארצות שונות מאז קום המדינה? … האם שר החינוך והתרבות ידע מהחלטת הגזרה ונתן לה הסכמתו? אנו תובעים שתוקם מיד ועדת חקירה ציבוריות שתחקור ב״ענין החזרת הנערים״ ותוציא מסקנותיה לאור. גנזך ג/5558/9, מסמך 15086, גילוי דעת – גירוש הילדים, במרץ 1953 – נספח ג' שיובא בהמשך….

למעשה עלה נושא הסתננות גנבים וזונות בקרב העולים לדיון בהנהלת הסוכנות כבר בנובמבר 1951. חבר הנהלת הסוכנות, ד"ר ניר, אמר אז:

אין אנו יכולים לגרש גנב יהודי מן הארץ, אבל הרשות בידנו שלא להכניס אותו. כל גנב יהודי בארץ, יש לו הזכות לשבת בבית־הסוהר במולדתו״. אצ"מ S100/937, פרוטוקול ישיבת הנהלת הסוכנות היהודית, 5 בנובמבר 1951

להחזרת ששת הנערים לא התנגד איש מקרב השרים וחברי הנהלת הסוכנות – אף שלכולם היה ברור, שהדבר נוגד את ״חוק השבות״ ואת מערכת המשפט בארץ.

Le Pogrome des Fes ou Tritel-1912-Deuxieme partie Témoignages oculaires-Paul B.Fenton

 

חלק שני עדויות

DEUXIEME PARTIE Témoignages oculaires

I Témoignages en français עדויות בצרפתית

Al- Les événements de Fès vu par un diplomate

אירועי הטבח בפאס מנקודת מבטו של דיפלומט

הד״ר פרדריך וייסגרבר, רופא וחוקר מאלזס, היה גם כתב בעיתון ״לה טם״ הפריזאי. בהיותו מומחה לענייני מרוקו, הוא נתמנה ליועץ במשטר החסות. בשעת המרד הוא שהה בפאס, והיה הראשון לתאר אותו בכתבותיו לעיתון ומאוחר יותר בספרו על מרוקו. כאן, בפרק הלקוח מהספר, הוא מספר את האירועים רגע אחר רגע כפי שחווה אותם, ומתאר גם את הטבח ברובע היהודי. בסוף הקטע המצוטט הוא מחווה את דעתו בעניין הסיבות למרד.

Le 17 avril 1912, à Fez, la situation militaire était la suivante. Le général Brulard, commandant d’armes, disposait au total de deux bataillons de tirailleurs à effectifs réduits (Philipot et Fellert), une batterie d’artillerie, une section de mitrailleuses, une section du génie, un escadron de spahis (capitaine Devanlay) et un demi-escadron de chasseurs d’Afrique, soit au maximum 1500 hommes campés à Dar Dbibagh, à quatre kilomètres de la ville, sous les ordres du colonel Taupin. De ces troupes, un bataillon et un escadron devaient servir d’escorte au sultan et à l’ambassadeur.

La garnison chérifienne se composait de trois tabors d’infanterie, une compagnie d’instruction, deux escadrons, deux batteries et un tabor de génie, soit au total, avec la garde du sultan, environ 5000 hommes. L’infanterie, la cavalerie et l’artillerie étaient réparties entre la kasba des Cherarda, près de Bab Sagma, et les fortins nord et sud; le génie était casemé à Tamdert, près de Bab Ftouh. Les officiers et sous-officiers de la mission militaire logeaient en ville.

Dans la matinée, j’avais fait une sortie en ville et je n’y avais rien remarqué d'insolite. Seulement, du fond d’une ruelle obscure, une voix chevrotante de vieille sorcière m’avait crié une malédiction:

En-nçara f’es-sennara

 El-yhoud f’es -sefoud

(Les chrétiens aux crocs et les juifs à la broche)

Revenu au dar El-Glaoui où je devais déjeuner, je me promenais dans le patio lorsque je vis arriver en grande hâte le commandant Brémond, second de la mission militaire, qui demanda à voir le ministre. Quelques mois auparavant, à Sefrou, alors que les Aït Youssi attaquaient son camp, je l’avais vu sous une grêle de balles, calme et souriant, son étemelle cigarette au coin des lèvres. Je vis à sa figure et à son attitude qu’il se passait quelque chose d’anormal et, l’ayant attendu à la sortie, je l’abordai:

Que se passe-t-il?

Deux de nos tabors se sont révoltés et sont en train de massacrer leurs instructeurs. Ils peuvent être ici en moins d’un quart d’heure: vous n’avez que tout juste le temps de vous armer et d’organiser la défense de la maison.

Sachant qu’il y avait au consulat des armes et des munitions, j’y courus avec quelques hommes de garde et en rapportai six mousquetons et une caisse de cartouches que, pour ne pas effrayer les dames, j’allai déposer dans le bureau de M. Régnault, à l’entrée du patio. J’y trouvai M. B., le ministre plénipotentiaire in partibus, qui attendait l’heure du déjeuner.

Qu’est-ce que tout cela? Me demanda-t-il en me voyant entrer avec mon arsenal. Je le mis rapidement au courant de la situation. Mais voyons, dit-il:

vous n’avez qu’une chose à faire…. Ah? – Evidemment! Et l’exterritorialité, qu’en faites-vous? Vous n’avez qu’à hisser le pavillon!… Et j’eus toutes les difficultés du monde à lui faire perdre ses illusions.

A ce moment on entendit des coups de feu dans le lointain. On se mit à table, et c’est là, tandis que la fusillade se rapprochait de plus en plus, que nous apprîmes les noms des premières victimes de l’émeute.

Voici, d’après mes notes, complétées par des renseignements recueillis ultérieurement, ce qui s’était passé et ce qui arriva par la suite:

17 avril

Ce matin à 11 heures, à l’occasion de la paye, deux tabors d’infanterie et un de cavalerie, casernés à la kasba des Cherarda, se sont mutinés et ont invectivé leurs instructeurs en tirant des coups de fusil, Puis ils se sont rendus au dar el-makhzen pour exposer leurs griefs au sultan; celui-ci les a renvoyés; effrayés sans doute par la gravité de leur faute mais se sentant en nombre et pensant échapper au châtiment en supprimant les justiciers, ils se sont mis à faire la chasse aux chrétiens.

Tabor, rattachement de goumiers dans la hiérarchie militaire des troupes coloniales françaises.

Les goumiers marocains étaient des soldats appartenant à des goums, unités d’infanterie légères de l'armée d'Afrique composées de troupes autochtones marocaines sous encadrement essentiellement français. Ces unités ont existé de 1908 à 1956.

D'abord supplétifs, puis réguliers, les goumiers se sont surtout illustrés lors de la Seconde Guerre mondiale, entre 1942 et 1945, période au cours de laquelle les quatre groupements de tabors marocains (GTM) regroupant chacun trois tabors (bataillons) lesquels rassemblent trois ou quatre goums (compagnies) chacun, principalement sous les ordres du général Guillaume, ont obtenu, entre 1942 et 1945, dix-sept citations collectives à l'ordre de l'armée et neuf à l'ordre du corps d'armée1, puis en Indochine de 1946 à 1954.

Dès le début de l’émeute, le général Brulard et le colonel Mangin en avaient été avisés par M. Reynier, officier interprète, et le lieutenant Metzinger de la compagnie d’instruction. Le commandant Brémond et M. Reynier avaient reçu l’ordre de se rendre à la kasba des Cherarda pour tenter de calmer les émeutiers. Mais il était déjà trop tard: les tabors révoltés s’étaient répandus en ville et massacraient leurs officiers.

C’est à ce moment que le commandant Brémond est venu faire son rapport à M. Régnault.

On s’attend d’un moment à l’autre à l’invasion du quartier du Douh («les Frondaisons») où habitent la plupart des Européens et où se trouvent l’ambassade, les consulats de France, de Grande-Bretagne et d’Espagne et l’hôpital militaire.

C’est dans ce dernier que le général Brulard établit son poste de commandement. Il ne dispose pour l’instant que des musiciens du 1er tirailleurs qui se trouvent en ville par un heureux hasard, des infirmiers, de quelques soldats convalescents, des cavaliers d’escorte de l’ambassade et d’une poignée de civils: en tout, une centaine de fusils à opposer à plusieurs milliers d’énergumènes bien armés et à une populace grisée par l’odeur de la poudre, avide de sang. A une heure et demie j’expédie au «Temps» mon dernier télégramme, peut-être l’ultime.

Provisoirement, tout ce que l’on peut tenter, en attendant le secours des tirailleurs de Dar Dbibagh prévenus par téléphone, est de défendre notre quartier. Des postes et des barricades sont installés à l’entrée de chacune des ruelles qui y donnent accès. L’hôpital est organisé en centre de résistance par son médecin-chef, le docteur Foumial, qui fait preuve, en l’occurrence, des plus belles qualités militaires.

Tout autour, l’émeute fait rage. Les égorgeurs poursuivent leur sinistre besogne, stimulés par les cris stridents, vrillants, obsédants des femmes frénétiques se bousculant sur les terrasses. Tous les militaires et civils français dont ils peuvent s’emparer sont assassinés, les uns dans la rue, les autres dans leurs maisons. L’Hôtel de France est envahi, la propriétaire et l’un de ses hôtes sont massacrés; les autres réussissent à se barricader dans une chambre ou à s’évader par les terrasses. A quelques centaines de mètres de nous, à l’entrée du Douh, les télégraphistes résistent dans leur maison à l’attaque des émeutiers. On tente à plusieurs reprises de les dégager, mais on est obligé de reculer devant la violence du feu.

Le Pogrome des Fes ou Tritel-1912-Deuxieme partie Témoignages oculaires-Paul B.Fenton-page 101

ש"ס דליטא-השתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו-יעקב לופו-2004-״הספרדים הליטאים״

ב. ״נוברדהוק״ כדוגמה למטמורפוזה

זרם נוברדהוק נוסד על ידי ר׳ יוסף יוזל, שנולד בשנת תר״י (1850) בעיר קורטוביאן שבפלך קובנה, ליטא. הוא היה תלמידו של רבי ישראל סלנטר מייסד ״תנועת המוסר״. את ישיבת נוברדהוק הראשונה יסד רב יוזל בשנת תרנ״ו (1896) בפלך מינסק. מאז ועד לחורבן המוחלט של יהדות ליטא ופולין בשואה, הוקמו מאות ישיבות בארצות אלה ולמדו בהן אלפי תלמידים. אלה אימצו את דרך הלימוד, ובעיקר את דרך המוסר, שעיצב ״הסבא מנוברדהוק״, דרך שהכילה את העקרונות הבאים: עבודה עיונית במוסר וברכישת ידיעות בפוסקים הראשונים. בתחום המידות – פרישות וזיכוך המחשבה, עשיית חסד וביטול ענייני הכבוד והגאווה כפי שמפורט בחובת הלבבות ומדרגות האדב. תלמידי ״נוברדהוק״ זלזלו בלבוש ובהופעה החיצונית ואת תפילתם נשאו בהתלהבות וברגש, והיא שזורה ביבבות, בכי ובתענית. בישיבותיהם התפתחו נהלים ייחודיים ששילבו לימודי מוסר כגון: הפסקת לימודים בשעה 14.00 לצרכי תפילה ולימודי מוסר. הישיבה היתה מאורגנת בחלוקה לוועדים, ואלה התנהלו על ידי התלמידים החזקים בחינוך ובעבודת המוסר. עבודת פיקוח נעשתה בידי ״העובד במוסר״ שהיה בידו פנקס מיוחד ובו ניהל רישום של המעשים הנעשים בין אדם לחברו ובין האדם לבוראו. הדיווחים נמסרו לוועד בפגישה מיוחדת, שזכתה לכינוי ״בורסה דנאווארידוק״, או כפי שכינו זאת ביידיש ״נאווארידאקער בירזשע״. להווי מיוחד זה נקשרו סיפורי מופת על חייו של ר׳ יוסף יוזל, אודות פרישותו ובדידותו המפורסמת(בהיותו אברך צעיר אצל הרב סלנטר): במשך שנה ותשעה חודשים עסק בלימוד תורה בבקתה קטנה ומבודדת בעלת חלונות קטנים, שדרכם הכניסו לו תלמידיו את מזונו. מאוחר יותר, לאחר שהוסמך לרב, התבודד בבקתה ביער במשך תשע שנים ועסק בהתעלות בתורה.

אחרי מלחמת העולם השנייה ואובדן הישיבות במזרח אירופה, הקים הרב ליבמאן את ישיבת ״אור יוסף״ הראשונה בצרפת. הרב דוד שניאור, שהיה באותם ימים תלמיד בישיבה זו, תיעד את

הווייתה בספר דגל המוסר ובסדרת מאמרים שהתפרסמו בירחון Revue Des Yechivoth (העיתון יצא לאור על ידי רשת מוסדות נוברדהוק בצרפת, ממרץ 1956 ועד אוקטובר 1959). האתוס שעליו גדל שביאור כתלמיד הישיבה שמוצאו ממרוקו, קשור בשתי תקופות היסטריות: אמצע המאה ה־19 ומשנתו של הסבא מנוברדהוק, ואמצע המאה ה־20, עם הקמתה של הישיבה על ידי הרב גרשון ליבמאן במחנה הריכוז ברגן בלזן, ונדודיה לסלצהיים בגרמניה, ומשם לצרפת לערים ליון, באיי, ארמנטייר, בוסייר ופובליענס. דוד שניאור הועיד את עצמו לשמש כחולייה בשרשרת המנחילה של נוברדהוק, למרות שהוריו והורי הוריו לא השתייכו אליה. על פי תפיסת עולמו הוא הופקד על ידי שר ההיסטוריה לבצע תפקיד זה:

הערת המחבר:הרב דוד שניאור, יליד 1937, מהעיר צפרו במרוקו. בילדותו למד בישיבה של הרב דוד עובדיה. הגיע לישיבה בפובליענס בשנת 1956 בעקבות אחיו הבכור, שעומד היום בראש הישיבה. שימש כמחנך ומפקח על מוסדות החינוך העצמאי.

משנתו החינוכית הטהורה של הסבא מנוברדהוק זצוק״ל לא היתה מעולם שנויה במחלוקת… ההיסטוריה של ישיבות נוברדהוק מצביעה על ישיבות רבות שהוקמו ע״י גדולי תלמידי הסבא ותלמידי תלמידיו, שלא עלה בידם להחזיק מעמד בגלל הדרישות הרוחניות הגדולות… אין חולקין על כך שישיבה אחת ויחידה שמרה בדקדקנות מופלאה על משנתו ועל דרכו החינוכית של הסבא מנוברדהוק, הלא היא ישיבת ״אור יוסף״ בצרפת מייסודו של רבנו שליט״א, הרה״ג גרשון ליבמאן… בקרבו פעפעה ההרגשה שהוא חייב וגם יוכל לעשות משהו כדי להקים את ההריסות של יהדות צרפת ולהשמיע מחדש את קול התורה שנדם במדינה זו… האינטואיציה שלו הובילה אותו חיש מהר לחשוב על פתרון חלופי, מחוץ למדינת צרפת. בחסדי ה׳ מדינות צפון אפריקה, מרוקו אלג׳יר טוינסיה שהיו נתונות תחת שלטון צרפת נשארו לפליטה ולא נכחדו תחת שלטון הכבוש הנאצי… במקומות אלו נמצאה רזרבה אנושית, עתודה יקרה המתאימה לשקם את ההריסות ולהשיב לצרפת את חדוות קול התורה…

מהם תוכנה ומרכיביה של אותה חוליה חסרה בשרשרת, אשר בני התורה ממרוקו באו למלא? זהו העולם שיצק בשעתו ״הסבא מנוברדהוק״, הווי ואורח חיים מלא ומיוחד שנביא כאן דוגמאות אחדות ממנו:

תפילה מיוחדת. למשל, תפילת שמונה־עשרה שקוראים אותה גם תפילת לחש. אברכי נוברדהוק מלווים אותה בצעקות ויבבות עד ״שבית המדרש דמה לבית חרושת אדיר, הפועל במלוא הקיטור, והמשמיע למרחוק רעש מחריש אזניים״.ההתרגשות עצומה ומביאה את המתפללים לשיאים בהתעלות רוחנית. ״העובדים החזקים״ נמדדים גם לפי אריכות תפילתם ועוצמתה.

לימוד המוסר. הינו ערך עליון בישיבה והציר המרכזי שסביבו התבצעה הפעילות המיוחדת שלה. הערכת התלמידים נעשתה לפי כמות השעות שהקדישו ללימוד המוסר. מי שהקדיש יותר שעות ללימוד מוסר זכה אף לשידוך טוב יותר. הזמן המוקדש ללימוד זה היה רב יותר מאשר בזרמים אחרים, ואף זכה לכינוי ״קביעות״. תלמידים נהגו ללכת לקביעות כשעתיים ביום, בבית המוסר, או שהיו מתבודדים ביער כפי שנהג לעשות ״הסבא״ בצעירותו. למנהג זה קראו ״עושים יער״. קבוצות קבוצות נהגו האברכים לצאת לסבך היער בחשכת הלילה כדי לדון בענייני המוסר ולהשתלב בחברותא בחוויה הקשה בחושך ולאור נרות.

ה״התעוררות״. מתקיימת בתקופת חודש אלול ובעשרת ימי התשובה. בסוף הדרשה שנושא הרב כבים אורות החשמל וכולם מצטופפים לידו בחשיכה.

…ואז בוקע ועולה קולו של הרב, בחשיכה, בקול נוגים מתנגן ומתפזם, השערות מסתמרות, הדברים מתנגנים אינם מרפים חודרים פנימה עמוק בנבכי הנפש, תביעות וטענות קשות על האדם, איך הוא מתרחק מדרך האושר ומדרך תיקון מידותיו… ואז קורה הנס. אז הלב נפתח בעזרת החשיכה, אין חוששים מהעין של האדם… העינים זולגות דמעות, הקול הפנימי מתפרץ ואז בקול רעש גדול אדיר וחזק בוקעות הזעקות מקרב לב וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים…

ש"ס דליטא-השתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו-יעקב לופו-2004״הספרדים הליטאים״ עמוד 135

הפיוט השירה בארץ ישראל-א.מ.הברמן

הפיוט בארץ ישראל

מבוא

ביטויו השירי של האדם ניתן לחלקו לשני סוגי־יסוד: שירי קודש, והם הפיוטים לסוגיהם, ושירי חול, שהם שירי שעשועים ועינוגים, שירי לימוד, שירים לעת מצוא וכדומה. זכות אבות עמדה רק לשירי קודש, שנשמרו לכל הפחות במידה מסויימת, אבל הגיעו לידינו גם שרידים משירי חול, והם מעטים מאד.

קצת פיוטים מסוף תקופת הבית השני ואחרי חורבנו הגיעו לידינו בספר בן סירא ובמגילות מדבר יהודה שנתגלו בזמננו (החל בשנת 1947), וכן אגו מוצאים בשני התלמודים כשלושים פיוטים שלימים, שאינם ארוכים ביותר, וכמה עשרות שרידי פיוטים, ורובם נכנסו לסידורי התפילות שלנו ולמחזורים. ויש מהם המיוחסים לאישים מפורסמים, כגון: ״ריבון כל העולמים, לא על צדקותינו אנחנו מפילים תחנונינו לפניך״, המיוחם לרבי יוחנן; ״אלהי נצור לשוני מרע״, המיוחס למר בריר. דרבינא; ״ובכן תן פחדך״, המיוחם לרבי יוחנן הנ״ל; ״תקיעתא דרב״(מלכויות, זכרונות ושופרות לראש השנה, עם הפתיחה ״עלינו לשבח״); תפילת רבא ורב המנונא: ״אלהי, עד שלא נוצרתי איני כדאי״; ועוד תפילות פיוטיות מסוג זה. אבל נשארו בתלמודים ובמדרשים גם שרידים שלא שמו לב אליהם או שלא הכירו בהם.

בימי הבית היו המתפללים משתמשים בתפילות שבמקרא, ובעיקר במזמורי תהלים, כדי לשפוך שיחם לפני בורא שמים וארץ. ומזמורי תהלים היו אז במספר גדול יותר ממה שנמצא כעת בספר תהלים, שהוא בעצם אנתולוגיה, היינו מבחר של שירי קודש קדומים. במגילת תהלים שנמצאה לפני שנים מעטות במדבר יהודה נאמר: ״ויכתוב [דוד] תהלים שלושת אלפים ושש מאות, ושיר לשורר לפני המזבח על עולת התמיד לכול יום ויום לכול ימי השנה אךבעה וששים ושלוש מאות, ולקורבן השבתות שדם וחמשים שיר, ולקורבן ראשי החודשים ולכול למי המועדות ולי[ו]ם הכפורים שלושים שיר. ויהי כול השיר אשר דבר ששה וא[ך]בעים וארבע מאוח, ושיר לנגן על הפגועים ארבעה. ויהי הכל אךבעת אלפים וחמשים. כול אלה ךבר בנבואה אשר נתן לו מלפני העליון״.

יש להניח, כי יש כאן הפרזה במספרים, אבל אין ספק שבאמת היו הרבה מזמורי תהלים שלא נכנסו למפר תהלים המסרתי, וכמה מהם נמצאים במגילת תהלים של מדבר יהודה.

מזמורים אלה, וכנראה במבחרים שונים, היוו מעין ספר תפילה. לאחר החרבן והפגעים שבאו אחריו היה צורך לתאר את המולדת החרבה, כדי להזכיר לעם את תפארתה בימי קדם, לעורר את געגועיו ולנחמו בְּאֶבְלוֹ. מתוך כוונה זו נוצרה ה״עבודה״, סוג הפיוט השלם, הקדום ביותר, שהגיע אלינו. והוא מתאר תולדות האדם, ובעיקר תולדות עמנו, כפי המסופר במקרא ובמדרשים קדומים, עד שהוא מגיע לאהרן הכהן הגדול. לאחר מכן בא בו תיאור העבודה בבית המקדש ביום הכיפורים ושמחת העם כשיצא הכהן הגדול בשלום מן הקודש.

אחרי כן נוצרה ה״קרובה״, סדר פיוטים ל״תפילת שמונה עשרה״ בחול או ל״תפילת שבע״ בַּשַּׁבָּתוֹת וּבַמוֹעֲדִים. והפיוט הלך והתפתח במשך הזמן לסוגים שונים, עֵדָה עֵדָה ומנהגה.

וקודם שנתחיל לעסוק בפיוט הארצישראלי הקדום, נשאל: מה העבודה הזאת לנו? לשם מה עלינו להתעניין כיום בשירה העברית הקדומה ובשירת ימי הביניים?

וכיוון שכבר אמר החכם: ״השאלה היא ראשית כל מחקר״, נחפש תשובה לשאלה חשובה זו.

התועלת העיקרית בעיסוק בשירה העתיקה היא:

  • לימוד תרבות קדמונינו בדפוסים הנעלים ביותר, ולפרקים אנו לומדים על ידי כך גם דברים בתולדות עמנו. וכבר אמר אריסטו: דברי משוררים מהימנים יותר מדברי היסטוריונים.
  • לימוד דרכי ביטוי נאצלים, מלים וצירופים שנשכחו וצורות לשוניות שיש בהן עניין גם לבני דורנו.
  • לימוד תודעת הרציפות התרבותית של עמנו גם בהבעה שירית.
  • התעוררות לעבודה מדעית בשדה השירה והפיוט, שכן כתבי יד לאלפים ולרבבות מחכים לגואליהם שֶׁיְּפַעְנְחוּם ויוציאום לאור עולם.

ולא מניתי את כל התועליות שבהתעמקות בשירה העברית הקדומה. עוררתי את השאלה ששאלתי, לא רק כדי לתת תשובה שהשיבותי, אלא גם להראות אגב אורחא עד כמה גדולה היא המבוכה וחוסר הידיעה וההבנה בשטח זה.

באחת החוברות של ״מאזנים״ משנת תשכ״ד(חוברת חשוון), המוקדשת לזכרו של שאול טשרניחובסקי(עשרים שנה לפטירתו), פרסם שלמה צמח מסה בשם ״עול תורה״. במאמרו זה הוא מדבר על דברים שהשמיעו מורים וסופרים באספה שנקראה על ידי אגודת הסופרים בחול המועד פסח תשכ״ג. אהד המורים והוא גם משורר, יצחק שלו, אמר באותה אספה: ״אין איש שיטיל ספק בכנות געגועיו של יהודה הלוי לציון. אבל הביטוי לכל הגעגועים האלה נראה היום כה מלאכותי, כה מליצי, עד שלימודו של שיר זה הופך למעמסה, ובינו לבין הצעיר מתרוממת מחיצה עבה של סגנון שנתיישן ועבר זמנו… עניין ׳היתד והתנועה׳ הוא סמל משמים לכל המלאכותיות וההצטעצעות הזאת״.

אבל לא רק בַּאֲרָזִים קדומים נפלה שלהבת. מורה אחר והוא גם חוקר, גרשון שקד, דיבר באותה אספה, והוא השמיע דברים על שירי טשרניחובסקי, ואלה דבריו: ״ואם אנחנו חוזרים ומתבוננים ביצירות אלה, כגון ביצירה פתֶטית כמו ״מנגינה לי״, שהפתוס השירי שלה מוגזם ומנופח מזה של שירים רבים מתקופת ההשכלה, שוב אין הדברים מתפרשים לבן־דורנו… עימות לבין יצירה ספרותית לבין הדור הוא מבחן ליצירה״.

צֶמַח אינו מקבל, כמובן, את הדברים האלה ורואה בהם – אני משתמש בלשונו – ״בלבול המוחות״. ולאחר שהוא מדבר על חשיבות העבר ותרבותו אצל כל עם ועם, הוא אומר: ״אנו בני הדור הזה, אין אנו לא אדונים ולא אפוטרופסים למה שנכלל בעבר והיה בו לספרות. לימוד דברי ימיה של ספרות מעין מצווה־מעשית היא שאין לו טעמים בזמן הזה, הואיל וגזירה לפנינו, שכך גזרו תולדותיה של אומה. לפיכך לא טעם הפרט בן־ימינו הוא המכריע וקובע מה לְקָרֵב ומה לְרַחֵק. טעם אינו אלא מידה נפשית הממירה את עצמה מאדם לאדם״. עד כאן דברי צמח. ואני יכול להוסיף, כי הטעם הספרותי משתנה גם מתקופה לתקופה. יש שירה שלא החשיבוה בני הזמן ובתקופה מאוחרת התחילו להכיר בה, אבל יש גם שירה שבני הזמן החשיבו אותה ואחרי כן לא נתקבלה. הבאתי רק דברים מעטים מן המאמר המעניין הזה, אבל גם הם מספיקים כדי להראות לנו, כי עיסוק זה שלנו חשוב הוא, ושמא יש בו גם כדי לשמור אותנו מ״בלבול המוחות״ בענייני ספרות. אם כל אדם, ואפילו הוא מורה, משורר או חוקר, יראה את עצמו כשר לפסוק הלכה בדברי ספרות, יהיה מספר פִּסְקֵי הדין כמספר האנשים.

אפשר שהנאה לו למשורר לשכוח ולהשכיח משוררים אחרים ולחשוב: אני וסיעתי ואין עוד! אבל גם אם נניח, שאותו משורר גדול הוא בדורו, אין לו ערך כשהוא בודד יחד עם עוד בודדים כמותו. יצירתו תלושה. עצים גבוהים בודדים אינם יער. יער נקרא יער רק כשיש בו עצים שונים, קטנים וגדולים גם יחד. ציבור שכולו צדיקים אינו נקרא, לפי דעת חז״ל, ציבור, וטלית שכלה תכלת היא פסולה.

ודאי לא כל דור שווה בסגנונו ובניגונו, יש עליות ויש ירידות, אבל כל דור ודור מצטרף בקולו למקהלת הדורות. ואם משמיטים קול, נפגמת היצירה כולה. תרבות נאמדת במסגרת רציפותה.

דברים אלה צריכים להיות ברורים לכל חוקר, שאם לא כן – לא מפיו אנו חיים.

שלמה צמח אמר את דבריו בעניין שירת ספרד, וכעבור כמה שנים כתב הסופר ראובן בן־יוסף דברים בשבח הפיוט הקדום. ברשימתו ״בהירות כערך אסתטי״ ב״מאזנים״ תשכ״ט(חוברת סיוון) נאמר: ״כדי ליהנות משיר נחוץ לקלוט אותו, משמע להבין, לא את נסיבות כתיבתו, או את ההשלכות המדיניות והחברתיות או כל גורם כמום, אלא את השיר עצמו, לתופשו כבעל משמעות בפני עצמו… אי אפשר לוותר על ההתקשרות! [קומוניקציה], כלומר על בהירות כל־שהיא, ולטעון שהיצירה הסתומה משקפת את תקופתנו הסתומה. בלי ספק נעשה האני המדבר של המשורר מורכב מאד, אבל אם לא תימסר תודעת אני זה לאחרים, תישאר פרטית בלבד, מחשבות ורגשות אישיים שלא יתגשמו לעולם בביטוי אמנותי״.

לאי־בהירות, הנודעת בשירה העברית החדשה, מביא בן־יוסף שתי דוגמאות משיריהם של דוד רוקח ונתן אלתרמן, והוא מסיים: ״בלא הבנה אין שיר. לא מתוך פירושים נחיה את החוויה, אלא בשיר עצמו. על כן הבהירות, בכל דרגותיה ובלא הפרש איכותי בין הדרגות, הנה ערך אסתטי, אחד מגורמי היציבות המבטיחים את שמירת השיר. דוגמה אחרונה יספק לנו הפייטן יניי, שכתב את שיריו לפני כ־1400 שנה. השיר המובא כאן מצטיין, בעת ובעונה אחת, בבהירות ובמורכבות, אשר לא פחתו במרוצת הדורות, ועל כן נוכל גם כיום להרגיש באותה חריפות את רגש הקיום הקשה והחי של המשורר, שעיצב את סתירות הוויתו בצורה בלתי נשכחת:

כָּלוּ עֵינֵינוּ לְאַהֲבָתְךָאוֹהֵב / נִשְׂנָאִים מִשִּׂנְאַת אוֹיֵב 
רָאָה נָא עָנְיֵנוּ מִבַּיִת / וְשׁוּר שִׂנְאָתֵנוּ מִבַּחוּץ 
כְּלֵאָה אֲשֶׁר רָאִיתָה בְּעָנְיָהּ / וְשַׁרְתָּה בְּשִׂנְאַת עִנּוּיָהּ
מִבַּיִת הָיוּ לָהּ שׂוֹנְאִים / וּבַחוּץ הָיוּ לָהּ מַשְׂנִיאִים
וְלֹא כָּל אָהוּב אָהוּב / וְלֹא כָּל שָׂנאוּי שָׂנאוּי
יֵשׁ שְׂנוּאִים בְּמַּטָּה וַאֲהוּבִים בְּמַעְלָה 
שְׂנוּאֶיךָ שְׂנוּאִים וַאֲהוּבֶיךָ אֲהוּבִים 
שִׂנְּאַתְנוּ כִּי אֲהַבְנוּךָ קָדוֹשׁ!.

השירה בכללה ובעניינה דומָה לשאר דברים שבאמנות: מוסיקה, ציור, ריקוד וכדומה. השפעתה תלויה לא בתוכה וְעַצְמָאוּתָהּ בלבד אלא גם בַּקוֹרֵא, בַּשׁוֹמֵעַ וָּברוֹאֶה.

לפרקים אדם עומד על דברים ומושפע מייד, ולפרקים הוא צריך זמן עד שהם נקלטים. אף יש שהיצירה כולה משפיעה לטובה, ויש שרק חלק ממנה מוצא חן. ואין לקפח שכר מלה נאה. שירה נערכת מתוך כמה אספקטים: הרגש, הסגנון, הצורה, הריתמוס וכדומה, וגם בזה היא דומה לשאר האמנויות.

בדרך כלל אין אדם מסביר לעצמו, מדוע יצירה מסוימת מוצאת חן בעיניו או אינה מוצאת חן בעיניו. הוא נהנה או אינו נהנה. אבל בעיסוק בשירה וברציפותה אין אדם פטור מלחפש את הסיבה לכך ולמצוא את טעמה. יש לעמוד על רקעה וזמנה של היצירה, ומה בה מן המקרב ומה בה מן הדוחה.

הפיוט השירה בארץ ישראל-א.מ.הברמן- עמוד 12

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוגוסט 2019
א ב ג ד ה ו ש
« יול   ספט »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר