ארכיון יומי: 28 באוגוסט 2019


פרק אחד עשר- משלוח ידם של יהודי צפרו-קהלת צפרו כרך ג-רבי דוד עובדיה

נגרים: בעיקר נגרות בנין המייצרים דלתות משקופים, ותיקרות עץ. כענף משנה יש לציין:

חרטי־עץ, המייצרים כרעי מיטות ושולחנות עגולים, ידות ״עץ חיים״ לספרי תורה• ועוד. הרמ״א אמד מספרם ל־6.

חרשי ברזל, המייצרים מחרשות, מזמרות אתים ומגלים ותוצרתם מיועדת לאיכרי הסביבה. הרמ״א אמד מספרם ל-4

צורפים. מלאכה זו היתה מסורה בלעדית ליהודים. בצפרו ייצרו תכשיטי כסף, לאיכרי הסביבה, בסגנון האהוב עליהם, אבל הם ייצרו גם תכשיטים מעודנים עבור היהודים המקומיים.

מבין הצורפים היו שקנו מהמלך הזכות להטביע מטבעות.

פחחים, מייצרים כלים שונים כנרות, חנוכיות, סירים, קומקומים ועוד מפח ובדיל. אלה עסקו גם בתיקון כלים שניקבו או נפגמו. הרמ״א אמד מספרם ל־10.

נחאיישייא (=חרשי נחושת) שייצרו סירים, קערות מחתות חנוכיות ועוד. תוצרתם מיועדת ליהודים וגויים כאחד. רמ״א אמד מספרם בזמנו ל־10. כמו־כן מצויים יהודים שידעו לתקן כלי הנשק, רובים ורמחים, והיו עובדים עבור החיילים של המלך.

עבוד עורות. גם בזה שלחו ידם יהודי צפרו.

מלאכת ל״קרסאל״ — ייצור מסרקות ברזל, לסריקת הצמר. מלאכה עתיקה, שהיתה בידי היהודים עוד מתקופת ספרד כל שמות המכשירים הנחוצים למלאכה זו הם בספרדית .

פונידור (המנקב את לוח הקרטון), בלאדור — בו צרים את צורת השניים של המסרק.

חמרים. ההובלה היתה נחוצה להתפתחות צפרו, שקשורה היתר, עם שכנתה פאס. וההובלה היתה מלאכה חיונית. גם בה עסקו יהודים שהיו להם פרדות וחמורים, והובילו סחורות מפאס לצפרו ולהיפך. חמרים אלה, קיימו קשרי־דואר להובלת מכתבים בין הערים השונות. גם בין הגויים היו אנשים מיוחדים לכך הנקראים ״רקאש״, ולפעמים השתמשו בהם אף היהודים .

סופרי סת״ם. סופרי סת״ם בצפרו הצטיינו בכתיבתם התמה. ופנו אליהם מערים אחרות שיכתבו עבורם תפלין מזוזות וס״ת. בחלקם היו גם סופרי שטרות וכתובות.

כורכי ספרים. גם היא מלאכה מפותחת בין יהודי צפרו. ומוניטין יצא לכריכת־עור, של אומני צפרו.

חקלאות

כבר ראינו לעיל שיהודים היו שותפים לגויים בעלי אחוזות. אך היו גם יהודים שעיבדו חלקות קטנות בעצמם. סמוך לעיר, בעיקר גני ירק, שתוצרתם מכרו לעיר הם עצמם.

איגוד מקצועי

ידוע על מקרה של התאגדות פועלים ביניהם כדי למנוע התחרות, פועלי ״הרואידאש״ בענף מלאכת ״סקלי״ בפאס, נשתתפו ביניהם. הדבר עורר זעם האומנים שטענו כי איגוד זה פוגע בפריון העבודה, כי הפועל שהיה מטיב מלאכתו כדי שיקפצו עליו, עכשיו לא איכפת לו, ואינו עושה מלאכתו כפי שצריך לעשות. הרבנים קיבלו טענתם, פסקו להתיר את אגודת הפועלים .

ארגון המורים והשו״ב. תופעה דומה היתה איגודם של הרבנים הסופרים, השוחטים ומלמדי תינוקות שנשתתפו ביניהם וקבעו תקנון למלאכתם שיעור השכר ותנאי קבלת התלמידים. ר׳ שאול אביטבול הסכים על ידם והם איימו להשבית את שרותיהם לצבור אם לא יתקבלו תנאיהם.

הקשר הכלכלי עם פאם

קשרים כלכליים עם ערים אחרות היו לק״ק צפרו, אך קשר מיוחד היה להם עם פאס הסמוכה. התעודות מספרות על שותפויות בין יהודים מפאס לבין יהודים מצפרו. השותף מצפרו שולח סחורה לעמיתו בפאס ולהיפך. רוכלים וסוחרים קונים סחורה ופירות בפאס על מנת למוכרם בצפרו ולהיפך פירות המצויים בצפרו מועברים לפאס. חמרי הגלם הובאו בעיקר מפאס. כגון עור, זהב וכסף לצורפים, בדים, צמר. לרוב יהודי צפרו חסר היה הון עצמי, ורגילים היו כדי לפרוע חוב שהגיע זמן פרעונו, לקנות סחורה בהקפה ביותר מדמיה, ולמוכרה בפחות משווייה במזומנים כדי לפרוע חובותיו, במיוחד חובו לגוי.

על אף עיסוקיהם המגוונים המנויים לעיל, הכנסתם הכללית של יהודי צפרו היתה נמוכה, והוחזקו לקהל עני. ומשום כך גם המלכים והשרים הקלו מעליהם את עול המסים. רמת החיים היתה נמוכה. מזונות לנער יתום הוערכו בשנת תקס״ב ב־10 אוקיות לחדש, דהיינו מתקאל ועוד. ואמיד היה מתנדב לנדבת החג ד׳ מתקאלים. בשנת תקפ״ב הוערך מזונותיו ב־15 אוקיות. יתכן שבעשרים שנה עלתה רמת המחייה משהו אבל ודאי יש לזקוף את השינוי על עליית יוקר המחיה. שכבת האמידים בצפרו היתה דקה. רובם בעלי מלאכה שרמת חייהם נמוכה.

אף על פי כן השתדלו יהודי צפרו להשתתף עם שאר הקהלות בכל דבר של מצוה, כפדיון שבויים, נדבה לשד״רים מא״י ולתלמידי חכמים עניים המקבצים לעצמם וכדומה. כאשר נכנסה הבלשת לפאס, כנראה בשנת תק״ן, ונשדדו יהודי פאס פנו לק״ק צפרו לבקש עזרה.

פרק אחד עשר- משלוח ידם של יהודי צפרו-קהלת צפרו כרך ג-רבי דוד עובדיה-עמוד 131

אימת החלום-נהוראי מאיר שטרית –פרקים מהאפוס של יהדות מרוקו 1983-בית הספר הראשון בעיירה

עבד־רזאק הלך לרופא, ניסה כל תרופה אפשרית ורק לאחר שבוע־ימים של שיתוק, באה משלחת של נכבדי־הערביים בבקשה ובתחינה לרב הגדול למען ירחם על עבד־חאק המסוגר בביתו. הרב הגא ניצל את ההזדמנות הטובה והזהיר את השייכים הערביים לבל ייטפלו ליהודים ולבל יפריעו להם במינהגיהם, בחגיהם ובחייהם. הוא נטל כוס מים ולאחר שבירך עליה, יצאו איתה השייכים לביתו של עבד־רזאק. השייכים הערביים עמדו מולו בעת שלגם מהמים של הרב, והפלא הגדול התחולל לנגד עיניהם. עבד רזאק פתח פיו, לשונו השתחררה וכושר־הדיבור חזר אליו מייד אחרי ששתה מן המים.

רבים הניסים שחולל הרב מאיר, וכן אביו הגדול, הרב ישראל אבוחצירה, המכונה באבא־סאלי. השם אבוחצירה היה ידוע בכל רחבי־הארץ ואף בחלק גדול של העולם היהודי כולו. אביו שייסד את ישיבת־אבוחצירה בתאפילאלת, היה הרב הגאון זצ״ל, רבי יעקב אבוחצירה. הוא היה עובד אדמה צנוע בחייו. מילדותו היה מחונן ומוכשר בחסד עליון. הוא נתגלה לציבור הרחב לגמרי במקרה, כאשר רב גדול מאלז׳יריה, בשם רבי מרדכי היגיע לתאפילאלת וחיפש אדם מלומד בתורה ללמד אותו גמרא. כאשר נתקל רבי מרדכי ברבי יעקב אבוחצירה, ישבו ולמדו יחד תורה כל הלילה ועם שחר קם רבי מרדכי מלא התפעלות מבקיאותו וגאוניותו של רבי יעקב, עד כדי כך, שישב בו במקום וחיבר עבורו שיר מיוחד:

דבריו מאוד עתקו

גם מצוף דבש מתקו

נשקו…

באמרי פיו חסד ואמת ליעקב.

הרב מרדכי נשא את רבי יעקב הצעיר על כתפיו והחל לרקוד עימו, כשכל הקהל מקיף אותם בשירה ובריקודים בבית־הכנסת.

הרב הגאון, רבי יעקב אבוחצירה חיבר ספר־שירים מלא זיו ורזי־עולם ״יגל יעקב״. עשה בלימוד ימים כלילות, סייר בערים ובעיירות והפיץ את תורת־ישראל וחוכמתה בקרב היהודים. הוא אף חיבר ספר ביאורים ופירושים לספר הספרים, ״לבונה זכה״, ואת ימיו האחרונים עשה במסע גדול לארצות־ המזרח־התיכון, כנראה בדרכו לארץ הקודש. הוא נפטר במצרים בשנת 1880. קברו של הרב יעקב נמצא עד היום בעיר דמנהור שבמצרים. צאצאיו המשיכו במסורת גאוניותו עד היום הזה.

 

מאז ומתמיד שרר כבוד הדדי בין שחי האומות — הערבית והיהודית. הערבים העריכו וכיבדו את גדולי־התורה שבקרב היהודים. רבים המשכילים והמלומדים הערביים שהודו בפה־מלא שהיהודים הם עם נבחר עלי־אדמות, ואלוהים נתן להם את התורה כדי שממנה ישאבו השראה כל אומות העולם. לא קרה שערבי מלומד בקוראן יזלזל בכבודו של רב גדול בישראל. מקרה מסוג זה של עבד רזאק היה אופייני רק לערבי שהיה בור ועם־הארץ. שינאתם העיוורת של אנשים מסוגו של עבד־ראזק העבירה אותם על דעתם.

לאחר המקרה החליט עבד־רזאק להתפטר מתפקידו הציבורי כנוטר, והפך לידידם של היהודים ובן־ביתם. הוא נהיה נגר במקצועו.

בעוד אנשי העיירה ממשיכים בחייהם הצנועים ומשתדלים להתגבר על הקשיים שהערים עליהם המושל דובארי, אירע אסון מחריד. בערב יום שני של חודש אב, שיחקה קבוצת נערות יהודיות ברחוב. הן יצרו מעגל וסובבו בו תוך כדי שירה וריקוד שובבני, והנה, תוך כדי משחקן, הגיח בדהירה מסעוד אמסלם, על סוסתו של כליפא דודו, ברחוב בו שיחקו הנערות. למסעוד היתה שליטה מלאה על הסוסה, אלא ממש באותו רגע שהיגיע אל קבוצת הנערות הרוקדות, סובב ראשו לאחור כי נדמה היה לו שמישהו קרא לו. אז, נכנסה סוסתו של מסעוד בדהרה לתוך מעגל־הנערות אשר התפזרו לכל עבר בצעקות. נערה אחת, שלא הספיקה להימלט מפני הסוסה הדוהרת, נדרסה למוות כשאפרסק נגוס בידה. מסעוד דרס את מסעודה. אבל כבד ירד על יהודי־העיירה בשל מות מסעודה והיא אך בת שלוש־עשרה. הרוחות התלהטו בקרב משפחות־הנערה ונכבדי־העיירה חששו לנקמה ופעלו מייד למען פיוס. המושל דובארי דרש מהיהודים לגלות לו כיצד קרא האסון, אך נכבדי־העיירה החליטו להעלים ממנו את הענין וסיפרו לו שהנערה נדרסה על־ידי הסוסה כאשר איש לא רכב עליה. הוא ידע שאין זו האמת לאמיתה, אך לא יכול היה לעשות מאומה נגד אוכלוסיה מלוכדת כמשפחה המשתדלת לפתור את בעיותיה בינה לבין עצמה. רק אחרי שהמושל דובארי ויתר באי־רצק על העניין, יכול היה מסעוד הדורס לצאת ממחבואו שבו הסתגר מספר שבועות מפחד נקמה או מאסר על מות הנערה בתו של חאקי יחיה בן יחיה משה.

המושל דובארי המשיך להתרכז בענייני־״הביטחוך של העיירה ולרחרח בקרב היהודים שלא ינסו לעבור את הגבול לעבר פלסטין. ואילו בקרב הערבים עשה ככל יכולתו לבל יצטרפו לתנועות־השחרור של מרוקו, אשר היו במלוא תנופת התארגנותן. בד בבד עם ביסוס עמדתם של הצרפתים ברחבי־המדינה, והחלטתם הנחושה לדכא ולמגר ביד קשה כל גוף המנסה לערער על שלטונם במרוקו, החלו הצרפתים בהעסקת ההמונים בעבודות יזומות. לעיירות הקטנות מסוגה של גוראמה, היגיעו הוראות באמצעות המושלים הצבאיים על־מנת לנסות לסייע לתושבים הכפריים בחקלאות, בסלילת דרכים בין הכפרים ואפילו לפתוח בתי־ספר. לראשונה מזה ארבעים שנה של שלטון־הכיבוש הצרפתי במרוקו, החליט המושל דובארי לפתוח בית־ספר ראשון בעיירה גוראמה. המושל הנמרץ והאכזר, פתח בית־ספר בצורה פרטיזנית, פרימיטיבית ביותר ועשה זאת מתוך צורך להיענות בחופזה לפניית השלטונות מלמעלה. הוא זימן אליו את השייך הרוש או חמאד ואת ראש קהילת־ היהודים, כדי לרשום ילדים שיתחילו ללמוד בבית־ספר. כעבור מספר ימים היו הילדים מוכנים מול לשכתו של המושל דובארי. הילדים היו בגילים שונים, משמונה ועד שמונה עשרה שנה. דובארי לקח על עצמו את תפקיד מנהל בית־הספר, המורה היה לא אחר מאשר פקיד העיריה ״עלי״. המנהל־המושל והמורה — הפקיד צעדו בראש התלמידים בליווית שני השייכים והורים רבים למרכז העיירה.

אחד הנוטרים, פתח בפני כולם את בית־המשפט והאולם הקטן הפך לכיתה. כאשר נכנסו כולם פנימה, היה לוח שחור תלוי על הקיר מול שולחנו של המושל והתלמידים החדשים נצטוו לשבת על רצפת־המרצפות, שהיתה קרה כקרח. התלמידים הערבים ישבו בצד ימין ועמיתיהם היהודים ישבו בצד שמאל, כאשר מעבר חוצה ביניהם וכולם פניהם ללוח. המורה עלי פתח בהסבר קצר, חילק הוראות והנחיות, סיפק לוחות שחורים קטנים וגיר לתלמידים, ונופף במקל עץ־הזית שהחזיק בידו בצורה מאיימת. תלמיד שלא יתנהג כשורה יחטוף מצליפותיו. הלימודים החלו בלמידת האות א׳, וכאשר כולם ביטאו אותה כראוי וכתבו אותה על לוחותיהם, עבר עלי המורה לאות ב׳. כאשר למדו התלמידים לבטא אותיות אלה, הם עשו זאת, בהוראת המורה, בשירה. התלמידים התחילו לצייר אותיות על הלוחות, כשהם גוחנים. מאחור נראו רק גביהם הקמורים. הקטנים שבין הילדים היו משתרעים על הרצפה החלקה ומתאמצים בכל כוחם לחקות את הגדולים ולכתוב יפה את האותיות. כשחש המורה עלי שהתלמידים מפריעים לו בעבודתו גער בהם בצעקה. יצחק בן חמו, נמוך הקומה, צחק לקול צעקתו של המורה עלי, וזה הצליף בו עזות במקלו. יצחק הקטן זעק מכאב, והמורה כיוון שוב לעברו את המקל במגמה להזהירו, אולם הוא לא נזהר דיו, וקצה המקל הדק דקר את עינו של יצחק. יצחק קם ממקומו כשידו על עינו ורץ לביתו. בזה הסתכם יום הלימודים הראשון בבית־הספר החדש של גוראמה. כולם קמו על רגליהם ושוחררו לבתיהם . המורה

עלי נראה משוחח בחוץ עם השייכים סולי והרוש כשהוא מסביר להם שלא התכוון לפגוע ביצחק הקטן. השייך הרוש או אוחמאד קבל את ההסבר והלך לו. הרוש לא דאג לילדיו, הם לא למדו בבית־ספר זה, כי אם נשלחו, בעזרת המושל, ללמוד באחד מבתי־הספר המובחרים שבמרוקו, בקולג׳ אזרו, שהיה בית־ספר עם פנימיה והיו בו תנאים מצויינים בעיר השלג, ההרים, היערים והקייט ״אזרו״. בקולג׳ הזה למדו בעיקר בני־השייכים, העשירים, המיוחסים והמכובדים של אזור גדול זה שהתמשך והתחבר לאזור תאפילאלת.

לצרפתים היה ביטחון מופרז שהם קונים להם תמיכה רחבה להמשך שלטונם במרוקו. אולם תמימותם זו בגדה בהם, והם לא שיערו לעצמם שדווקא מקולג׳ אזרו ואחרים כמותו, תיפתח עליהם הרעה.

 

תנועות־המחתרות של שיחרור מרוקו העמיקו חריש בבתי־ספר מסוג זה של קולג׳ אזרו, וראשי־תנועות אלה הירצו בפני אלפי־התלמידים את דבר השיחרור, החירות והמאבק עליהם. יורש־העצר, הנסיך הצעיר חסן, חביב־הקהל, שהיה נערץ בעיקר על הצעירים, נהג לבקר תכופות בכל בתי־הספר להשכלה גבוהה במדינה, ולשוחח עם אלפי התלמידים בנושאים לאומיים. הוא ביקר בקולג׳ אזרו פעמים מספר והצליח לכבוש את ליבם של הצעירים, בנים לשייכים וראשי שבטים שעדיין התנגדו לרעיון של שיחדור מרוקו מעול הצרפתים.

מה רבה היתה גאוותם של בני־השייך הרוש, כאשר היו מספרים לאביהם אודות פגישותיהם ושיחותיהם עם הנסיך חסן. אביהם של הבנים לא היה מרוצה מסיפורי־בניו על שיחרור־המדינה ועל רעיון גירוש הצרפתים ממנה, אולם מחוסר־ברירה נהג למלא פיו מים.

אימת החלום-נהוראי מאיר שטרית –פרקים מהאפוס של יהדות מרוקו 1983-בית הספר הראשון בעיירה- עמוד 73

השדה מהמדבר-סיפורים מהאפוס של יהדות מרוקו-נהוראי מאיר שטרית-כישופים

כישופים

כאשר היתה חנה מחליטה דבר, לא היה איש יכול לשנות דעתה. אשה חכמה היתה ואם מסורה לעשרת ילדיה. יותר מכולם היה קשור אליה בנה הקטן, דוד, אשר חגג כבר את בר המצוה שלו, ואף היא היתה מקדישה לו תשומת לב רבה. צמוד לשימלתה היה, בשוק כבבית.

יום אחד חלה בנה במחלת הצהבת, וכיוון שכל הרופאים לא הועילו לו, גמרה חנה אומר בליבה לקחתו לרופא אליל.

ידוע ברבים היה רופא ערבי זה, מולאי עלי שמו. הוא התגורר בכפר שמאדאי אשר על שפת הנהר גיר, המחבר את חבל תאפילאת לאיזור בשארא שבאלג׳יר. כדי להגיע למקומו היו חנה ובנה צריכים ללכת ברגל מרחק של שבעה קילומטרים. אולם, חנה לא נרתעה מכך. היא אספה בצרור כמה דברי־מזון כמתנה למולאי עלי, בנוסף על שטרות הכסף שתחבה בבגדיה, ויצאה עם בנה לדרך.

בהגיעם לכפר שמאדאי נתאכזבו השניים: מולאי עלי לא היה בביתו, ואשתו סיפרה כי הובהל עם בוקר לכפר שכן, כדי לגרש שד שקנה לו אחיזה בגופה של אשה צעירה.

כל היום המתינו חנה ובנה תחת עץ התאנה הזקן בחצרו של הרופא, ורק בשעת ערב מאוחרת שב.

מיוזע ועייף נכנס מולאי עלי לביתו, ובטרם התיישב על השטיח האדום, שהיה פרוש דרך־קבע בחדר עבודתו, קרא לחנה ובנה.

״דווקא היום באתם?״, שאל מולאי עלי, ובלא להמתין לתשובה החל לגולל בשטף את סיפור האשה האומללה בה טיפל כל היום.

״נאבקתי הרבה עם השד שחדר לתוך נשמתה וסירב לצאת״, אמר ועיניו אדומות ממאמץ.

״בני אדם אינם נזהרים וחושבים שהעולם שייך רק להם״, המשיך מולאי עלי. ״אמנם, כפי שכתוב בקוראן הקדוש שלנו ובתורת משה שלכם, העולם שייך רק לבני־האדם, שהרי כתוב:׳השמיים שמיים לאדוני והארץ נתן לבני אדם' ״אבל בעולם קיימים עוד כוחות, כשדים ורוחות המשוטטים בכל מקום״.

מולאי עלי סיים דבריו והחל לחקור את חנה בדבר בריאות בנה.

״אני רואה שבנך חולה בצהבת קשה. אינשאללה יהיה בריא תוך שלושה ימים מהיום״, הבטיח.

חנה הגישה למולאי עלי את המתנות — כיכר סוכר גדולה, חבילת תה משובח, חבילת סבון טאזא מטיב מעולה — ואת צרור הכסף. אחר נישקה את ידו.

״אין לך מה לדאוג, יא יהודיית,״, חזר והבטיח מולאי עלי לחנה,אשר חיבקה בלא משים את בנה בחיקה.

חנה ליטפה את ראשו של דוד, תוך שהיא מספרת על תלאותיה עם בנה, שכל תרופות הרופא לא ריפאוהו עד כה. פאטמה, אשתו הצנומה של מולאי עלי, הגישה לבעלה מגש מוכסף ועליו קנקן תה וכוסות. הכלים הנאים הבריקו בניקיונם, וחנה, שהתפעלה מכך, השפיעה מחמאות וברכות על בעלת הבית. פאטמה ידעה היטב להעריך אורחים מסוגה של חנה, והיתה מארחת אותם עם כל הכבוד לו הם ראויים. ודאי ידעה, כי הפרנסה טמונה באירוח שלה לא פחות מאשר בתרופות שמציע בעלה לבאים.

מולאי עלי הגיש לאורחים את התה הצהוב, המתוק והחריף, ואחר החל ללגום ממנו בעצמו, בלגימות מצלצלות המלוות נשיפות הנאה ארוכות. תוך כדי כך היפנה מבטו לעבר הספרים שהיו פרושים לפניו. הוא בחן אותם בקפידה ואחר שלח ידו אל ספר ישן שרוב דפיו היו חסרים. על פיסת נייר קטנה רשם מולאי עלי את פרטי זיהויו של דוד החולה, אותם מסרה לו חנה. אחר חזר וטבל עטו בדיו, ועילעל שוב בספר.

״בנך לקה בכבדו כתוצאה מהקאה, שנגרמה מאוכל מקולקל שהביא חיידקים רעילים בדמו. ואינשאללה יבריא מהר״, אמר.

חנה אישרה בהתרגשות רבה את אבחנתו, שהיתה תואמת להפליא לאבחנת רופאיו הקודמים של הילד. אלא שאלה הגיעו לאבחנתם לאחר בדיקות מדוקדקות, ואילו מולאי עלי — מתוך חישוביו העלומים.

״הילד צריך לשתות תה עם הרבה נענע, ואסור לו לאכול שמנים ובשרים כלשהם״, פירט מולאי עלי את הטיפול לו זקוק דוד. ״אבל, אם אפשר יהיה לגרום לו להיבהל, יבריא ממחלתו מיד!״

חנה נבהלה מדברים אלה, ומיהרה להשיב כי הילד כבר מבוהל ממילא.

״אינך מבינה את הכוונה. הנה, אני כותב לו קמע, אותו עליך להניח תחת הכרית שלו, מדי ערב, כך שיוכל לישון שינה עמוקה, הדרושה לו מאוד. והנה, אני נותן לך גם עלי זעתר, מהם את צריכה להכין לו תה בלא סוכר. ואינשאללה הילד יבריא מהר.״

בצאתם מביתו של מולאי עלי היתה השעה שעת ערב מאוחרת, והם היו צריכים לעשות שוב את הדרך הארוכה עד לעיירתם הקטנה. אמנם, חנה היתה ידועה כאשה אמיצה, אולם הדרך הארוכה, העוברת בין פרדסים ושדות חשוכים, מרובי תעלות ומכשולים, הפחידה אותה. היא נעצרה, הרהרה קצת ואחר שבה עם בנה אל ביתו של מולאי עלי, לבקש ממנו עצה בדבר הדרך בה עליהם ללכת. זה יעץ לה בלא היסוס לעבור דרך הגרנות ובית הקברות, ובכך לעקוף את דרך המכשולים הארוכה יותר.

ירח מלא שט ברקיע בלילה זה, וחנה בירכה את בוראה על כך. היא אחזה ביד בנה ושניהם החלו לפסוע בצעדים נמרצים לעבר הגרנות שמאחורי הכפר. גורן אחר גורן נפרשו לפניהם שטחי התבואה של הפלאחים. דממת הלילה הוסיפה למראה נופך מאיים. פה ושם בלטו הררי תבואה שטרם עובדו. הכל היה גלוי וחשוף לעיין.

לפתע נשמעו טפיפות גפיה של בהמה קרבה. חנה נעמדה על מקומה ובעצבנות היפנתה מבטה אנה ואנה, תוך שהיא מצמידה את בנה לחיקה. לפניה ראתה פירדה בודדה. חנה בחנה אותה מקרוב ותהתה בליבה מדוע נוטשים הפלאחים את בהמותיהם בלילה. פתאום החלה הפירדה לרוץ ריצת אמוק סביב חנה ובנה, בעוד שניהם עוקבים אחריה בחרדה. הבהמה, הידועה לכל כחיית־עבודה ממושמעת ונוחה, נראתה שונה בלילה זה. היא נעמדה מול חנה ובנה, פרצה בגעייה ארוכה ומאיימת ולפתע־פתאום לבשה צורת אשה שמנה, העטופה בבגדים מסורבלים ורחבים, ומראהה מוזר. לא קיים דוגמתו בעולם.

האשה הביטה בשניים, שהיו מאובנים מפאת האימה, פרצה בצחוק אדיר והחלה לרקד במקומה תוך שהיא משתוללת, מייללת וגועה בלא הרף. לרגע אחד היתה חנה אובדת עצות, ובמישנהו אזרה אומץ והתפרצה בקללות ובגידופים לעבר היצור המוזר. האימה והאומץ פעלו בה בערבוביה. ביד אחת אימצה את דוד המבוהל אל גופה ובידה השניה נופפה לעבר אותו יצור, ספק בהמה ספק אדם.

״לכי מכאן חיה מוזרה, רווקה זקנה ונטושה, אשה מכושפת ומקוללת. לכי להזיק למי שעיוות את דמותך! הזיקי לקרובייך והרגי את מכשפייך! ״, צעקה חנה, וגידופיה נתערבבו ביללותיה ובגעיותיה של האשה בדמות בהמה.

שעה ארוכה נמשך הדבר. חנה צעקה והאשה געתה, עד שלפתע פתאום השתנתה שוב צורתה של האשה לצורת בהמה, והיא פתחה בריצה מטורפת ונמלטה מן המקום בגעיות מסמרות־שיער.

חנה עקבה אחר היצור המוזר, המתרחק מהם בריצה, ונשמה לרווחה. חזרה הדממה והתנפלה על חנה ובנה. התחננה חנה בפני בנה שיוציא ראשו מתחת שימלתה, כך שיוכל לראות את הדרך. המשיכו ללכת.

חנה ובנה הלכו בדרך עד שהגיעו לקירבת העיירה, אך היה עליהם לעבור עוד דרך בית העלמין הערבי. הילד פיגר אחר אימו ההחלטית, אך היא אחזה בידו בחוזקה ולמרות בריאותו הרופפת, מילמוליו הקנטרניים ורצונו להישאר תחת שימלתה, גררה אותו אחריה. נכנסו השניים לבית הקברות, ועברו בין הקברים הרבים שהיו מסומנים, ברובם, בערימות אבנים שאבן גדולה בראש כל אחת מהן, בלא תוספת שם וזכר. סביב הקברים נראו שיחי־בר ועשבים שוטים שצמחו משך השנים, בלא שאיש יטרח לשרשם. שבמקום של המתים הלא הכל מת, גם העשבים. ובו הקברים מעידים על השיחים המתים והשיחים המתים מעידים על העשבים השוטים וכולם מעידים על כולם ודרים יחדיו בשלום ובדממת מוות.

בלא כל סדר היו פזורים הקברים סביב, וחנה ובנה דילגו מעליהם ולעיתים אף דרכו פה ושם. בלא כוונה לפגוע בכבודם של המתים עשו כן, אלא מפאת החשיכה. והנה נעמדו למול מת עדוי בתכריכיו החדשים, שאור הירח הבליט את לובנם. ליד גופת המת ישבה אשה חיה, החזיקה ביד המת והיתה מעבדת בעזרתה מזון בתוך מגש נצרים.

המומים ניצבו חנה ובנה למול מחזה אימים זה. אחר התעשתה חנה ופתחה בצווחות־אימים על האשה העובדת בסיוע מת. זו נטשה את מתה ואת מזונה ונמלטה על נפשה.

מימים ימימה סופר לה, לחנה, על רוחות ושדים, וזה מה שעזר לה, כפי הנראה, להתגבר על האימה ועל הפחד. עם זה התגנב, לרגע, החשד לליבה, שמא שלח אותה מולאי עלי בדרך איומה זו כדי שתינזק אף היא ותיזדקק לשירותיו. אולם, היא סילקה מחשבה זו מליבה בהזכירה לעצמה שהיא היא זו שחזרה לביתו, כדי לבקש ממנו עצה בדבר קיצור הדרך.

בצעדים מהירים ובשארית כוחותיהם הגיעו חנה ודוד אל העיירה. כאחוזה בנשף שדים נדמתה העיירה בלילה ההוא: כל תושביה, קטנים כגדולים, היו סובבים ומנורות ונרות דולקים בידיהם, עוברים רחוב אחר רחוב, בחיפושים אחרי חנה ובנה. כאשר הבחינו בה פתחו בצעקות שמחה, שהידהדו אל תוך הלילה.

חנה הודתה לכולם על דאגתם ובקול חלוש ביקשה שיתנו לה ללכת לישון. שאלותיהם ותהיותיהם של התושבים ליוו אותה עד פתח ביתה. היא הגיפה את הדלת והתעלמה מכולם.

״למען השם ! תכין לי ולילד תה חם כדי שנוכל לישון, אם נצליח להירדם בכלל״, ביקשה חנה מבעלה. זה מילא אחר מבוקשה, אך עד שהביא את מגש התה כבר מצא אותם, את האם ובנה, ישנים.

בבוקר שלמחרת היה דוד הראשון שהשכים. הוא החל לצעוק ולדרוש אוכל, והמשיך לעשות כן עד שהתעוררו הוריו. אימו רצה אליו כדי לשכנעו שלא יאכל דבר, כפי שציווה מולאי עלי, אלא פירות ותה עם נענע בלבד. אולם, כאשר קרבה אל בנה ובהחזיקה את פניו העדינים בין שתי כפות ידיה, החלה לצהול משימחה ומאושר.

״הוא הבריא! הוא הבריא! הצהבת נעלמה! הוא נבהל, כפי שאמר מולאי עלי!״.

בני המשפחה תהו על דבריה. חנה לא הבהירה דבר, רק חזרה שוב ושוב על המילים. הוא נבהל. הוא נבהל והבריא.

השדה מהמדבר-סיפורים מהאפוס של יהדות מרוקו-נהוראי מאיר שטרית-כישופים -עמ' 97

אַל אֱלֹהִים ה' אֱלֹהֵי קֶדֶם מֵעוֹנָה-ביאור רינת יעקב-רבי דוד בן אהרן חסין

אַל אֱלֹהִים ה' אֱלֹהֵי קֶדֶם מֵעוֹנָה

בקשׁה א

נֹעַם
: שׁמעה תפלתי ה'

סימן
: אני דוד בן אהרן

אֶל
 אֱלֹהִים ה' אֱלֹהֵ קֶדֶם מֵעוֹנָה ב

 

אַחֲלֶה פָּנָיו, אָבֹא לְפָנָיו בִּרְנָנָה ג אָשִׁירָה נָא ד קוֹל תְּפִלָּה קוֹל תְּחִנָּה ה:
אַחֲלֶה
 פָּנָיו, נִצָּב בְּשָׂמִים ו. וְאֶהֱמֶה עֶרֶב, בֹּקֶּר וְצַהֲרִים ז. אֶפְרֹשׁ כַּפַּיִם ח, יִהְיוּ יָדַי אֱמוּנָה ט:
אַחֲלֶה
 פָּנָיו, יִתֵּן לִי מַעֲנֵה לָשׁוֹן י. אֲשֶׁר בִּקְהַל עָם, אָשֵׁר עֻזּוֹ יא בְּלַחְשׁוֹן יב יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי כְּמֹר וּלְבוֹנָהּ יג:
אַחֲלֶה
 פָּנָיו, דַּלְתוֹתָיו אֲשַׁחְרָה יד לְהִתְפַּלֵּל, בְּפַחַד וּבְמִקְרָא טו. תּוֹךְ

רינת יעקב

א-בקשה עם י״ג מחרוזות, כשבכל מחרוזת ג׳ טורים, והטור הג׳ מחולק לב׳ צלעות י בשקל הטורים י״ג הברות לטור. וכל מחרוזת פותחת ב׳׳אחלה פניו״ ומסיימת באותיות "נה: ב. ע״פ דברים לג, כז מעונה אלהי קדם: ג. כמצווה עלינו, עבדו את ה׳ בשמחה נ־א־ לפני ברננה (תהלים ק, ב): ד. ישעיה ה, א: ה. כמו שנא׳ (תהלים קמב, ב), קולי אל ה׳ אשא קולי אל ה׳ אתחנן: ו. שם קיט, פט: ז. ראה שם נה, יח: ח. לשון תפלה הנזכר במשה רבנו (שמות ט, לג), וכן בדברי שלטה (מ״א ח, כב): ט. כמשה רבנו שמות יז, יב): י. משלי טז, א: יא. רשות לחזרה הנאמרת בתפלות יום של ר״ה ויוה"כ: יב. לשון תפלה, וכ״ה בישעיה כו, טז ״צקון לחש׳׳: יג. מסממני הקטורת העולה ריח ניחוח לה׳, ומינים אלו מן המובחרים שבהם, כמבואר בשיר השירים (ג, ו). ובהדיא אמר הכתוב (תהלים קמא, ב), תכון תפלתי קטורת: יד. דלתותיו אבקש ואדרוש: טו. כלשון הרמב׳׳ם פ׳׳ה מהל׳ תפלה הלכה ד, תיקון הגוף כיצד, כשהוא עומד בשפלה צריך לכוין את רגליו זו בצד זו, ונותן עיניו למטה כאילו הוא מביט לארץ, ויהיה לבו פנוי למעלה כאילו הוא עומד בשמים, ומניח ידיו על לבו כפותין, הימנית על השמאלית. ועומד כעבד לפני רבו באימה ביראה ופחד, ולא יניח ידיו על חלציו, ע״כ. וראה גם שו״ע ארח צה, ג:

עֲשָׂרָה קַדְמָא וְאָתְיָּא שָׁכִינָה:טז
אַחְלֶה
 פָּנָיו, וְאָנֹכִי תּוֹלַעַת. חֶרְפַּת אָדָם,יז כָּל יִתְרוֹנִי מִגְרַעַת יח. נִבְעָר מִדַּעַת יט, אֵין חָכְמָה אֵיןתְּבוּנָה:כ
אַחְלָה
 פָּנָיו, דְּרָכָיו יוֹרֵנִי כא. פָּלֶט רָנִּי, סֶלָה יְסוֹבְבֵנִי כב. יְנַהֲלֵנִי, גַּם עַד שֵׂיבָה וְזִקְנָה:כג

אֲחַלֶה פָּנָיו, בְּעָנְיִי.יַבִּיט יִרְאֶה כד. כָּל יוֹם אֲשַׁבֵּר כה, חוֹכֶה כו מַחֲרִישׁ מִשְׁתָּאֶה כז. יָגֵעַ נִלְאֶה כח, מִפְּנֵי חֶרֶב הַיּוֹנָה כט:
אֲחַלֶה
 פָּנָיו, נַפְשִׁי לְעַבְּדוּ בִּקְּשָׁה. מִי מְעַכֵּב, שְׂאוֹר שֶׁבְּעַסָּה ל. וּמַלְכוּת קָשָׁה לא, דִּינָא דְמַלְכוּתָאדִּינָא:לב
אֲחַלֶה
 פָּנָיו, אַחַת מֵאִתּוֹ שָׁאַלְתִּי. אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ, בְּבַיִת ה' שִׁבְתִי לג. כִּי בּוֹ בָּטַחְתִּי לד, לֹא עַל בַּר אֱינַשׁ סַמִיכְנָא:לה
אֲחַלֶה פָּנָיו
, הָרוֹאִים וְלֹא נִרְאִים לו. דְּבָרַי יִהְיוּ, לְפָנָיו נִקְרָאִים לז.
וּבְשִׁירִים
 נָאִים, תְּהִלָּה שְׂפָתַי תַּבַּעְנָה לח:
אֲחַלֶה
 פָּנָיו, רַב חֶסֶד וֶאֱמֶת לט. אֵלָיו בְּתִפְלָה, לְשֹׁנִי נוֹאֶמֶת מ. לְךָ הַחוֹתֶמֶת, וְהַפְּתִילִים הַכֶּר נָא:  מא

 

טז. כמבואר בברכות ו, א: יז. תהלים כב, ז: יח. ע׳׳פ כתר מלכות לדיש בן גבירול: יט. ירמיה י, יד: כ. בניחותא, והוא ע”פ משלי כא, ל: כא. כמו שנא׳ (תהלים פו, יא), הורני ה׳ דרכן אהלך באמיתך וגו: כב. ע׳׳פ תהלים לב, ז: כג. ע״פ תהלים כג, ב ושם עא, יח: כד. כמו שנאמר(איכה ה, א), הביטה וראה את חרפתנו: כה. לשון ציפיה וייחול, כמו עיני כל אליך ישברו(תהלים קמה, טו): כו. פי׳ מחכה, כמו ישעיה ל, יח אשרי כל חוכי לו: כז. ע״פ בראשית כד, כא: כח. יגע היא עייפות, ו׳׳נלאה" היא גם מענין תלאה ורפיון כח: כט. ירמיה נ, טז: ל. היינו היצה״ר, שהוא המעכב בעבודת הי״ת, כמבואר כ״ז בברכות יז, א: לא. ברכות שם: לב. והיינו שאי אפשר לימלט מגזר דין המלכות: לג. תהלים כז, ד: לד. שם כח ז: לה. ע״פ נוסח ״בריך שמיה׳׳ הנאמר בעת פתיחת ההיכל: לו. כברכת ההוא צורבא דרבנן דהוה מאור עינים לרבי ורבי חייא, ומבואר בחגיגה ה, ב: לז. ע׳׳פ אסתר ו, א ויהיו נקראים לפני המלך, והוא מלכו של עולם, כמבואר במגילה טו, ב: לח. ע׳׳פ תחלים קיט, קעא: לט. שמות לד, ו: מ. נאום לשון דיבור הוא, והאדם נואם בלשונו, כמבואר בירמיהו כג, לא: מא. ע״פ מעשה תמר ויהודה, בראשית לח, כה. והחרוז הזה מיוסד על פי שירו של ריה״ל ז״ל ”יום ליבשה". והמכוון בזה שמתחנן המשורר לפני בוראו שיראה כי שמרנו מצוותיו והרי הפתילים של הציצית וחותם המילה קיימים בבשרינו:

אֲחַלֶה פָּנָיו, וָאֶקֹּד וְאֶשְׁתַּחֲוֶה. יְכוֹנֵן רַגְלַי מב, כָּאַיָּלוֹת יְשַׁוֶּה. מג אֶל הַר הַמּוֹר, וְאֶל גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה:מד
אֲחַלֶה
 פָּנָיו, נָאוֹר מה קָדוֹשׁ וְנוֹרָא. בְּרַחֲמָיו יַחְזִיר, לְיוֹשְׁנָהּ עֲטָרָה מו.
כֶּתֶר
 תּוֹרָה, וְכֶתֶר מַלְכוּת וּכְהֻנָּה:מז

מב. יעמיד את רגלי שיהיו חזקות ועומדות ומזומנות לרוץ כאילה, עד אשר נגיע לבית קדשנו ותפארתנו: מג. ע״פ ש״ב כב, לד: מד. שה׳׳ש ד, ו: מה. מלשון ״מנהיר״ וראה תהלים עו, ה ובמפרשים: מו. החזרת הכתר והגדולה למקום שהיתה בתחילה, וראה יומא סט, ב בענין אנשי כנסת הגדולה, ע״ש: מז. שהם ג׳ כתרים שבישראל, כמבואר באבות (ד, יג):

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוגוסט 2019
א ב ג ד ה ו ש
« יול   ספט »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר