פרק אחד עשר- השכונה והמגורים-קהלת צפרו כרך ג-רבי דוד עובדיה

השכונה והמגורים

בתוך האוכלוסיה הכללית, היוו יהודי צפרו, קבוצת משנה סגורה ומאוחדת, דבקה באמונתה, ונבדלת מסביבתה באורח חייה בדבורה ובלבושה.

מגורים

עוד בראשית כינונה של העיר ישבו היהודים בשכונה מיוחדת — קצר אלכופפאר!.

בצפרו לא נתנו ליהודים לגור בין הגויים. ויתרה מזו, גוי שביקר במכה וחזר, אסור היה לו לשרת יהודים. כתוצאה מכך גדולה היתד. הצפיפות ב״מללאח״, ואף כי סופחו למללאח כמה מגרשים שבקרבתו כגון ״אלערסא דלמללאח ועוד, לא סיפקו הללו את הדרישות, ונאלצו לבנות לגובה. תכנון הבתים וצורתם, זהים פחות או יותר, אצל היהודים והערבים. על פי רוב, הבנאים שבנו לערבים, הם הם שבנו גם ליהודים, אלא שלגויים היתה חלקת אדמה גדולה בסמוך לבית, בה נטעו עצי פרי וירקות. מה שאין כן אצל היהודים. בעיר הערבית, היו חנויות קטנות של בעלי מלאכה. עיקר המסחר היה בידי היהודים. תכנון הבנייה במללאח צפרו—כמעט אחידה. מחמשה עד שמונה חדרים פתוחים לאמצעה של חצר ללא תקרה שטופת שמש. על החדרים — בתים בנויים עליות ״ג׳רפא״ עם מרפסת המשקיפה לאמצע החצר. בכל חדר גרה משפחה אחת. ויש בתים שהכילו למעלה מ־20 משפחות. ליד כל חדר בחצר, פינה המשמשת כמטבח. שם שופתים הקדרות, ושוטפים את הכלים. החדר מרווח, תקרתו גבוהה לפעמים עד ארבעה מטרים, וחלונות קטנים קרועים בו לחצר, או לרחוב. החלונות קטנים, שלא לאפשר חדירה לגנבים. בחדר מחסן קטן בו שמרו דברי אוכל וכיוצא, הנקרא ״תחת סריר״. תקרת מחסן זה, שימשה חדר שינה בה היו מוצעים המצעים היפים לתצוגה. כשהבן מתחתן קובע בה הזוג החדש, את מקום לינתו. ווילון מפריד בינה לשארית החדר. מעל האיצטבא מחסן הנקרא ״רוף״ או ״סריר״, שם מכניסין דברים שאין צורך בהם בכל ימות השנה כגון כלי פסח, שם מאחסנים חטים של כל ימות השנה. בקיר שבחזית החדר, תלוי מדף מקושט, הנקרא ״מרפאע״ ועליו סדורים, כוסות ובקבוקים נאים לנוי ולקישוט.

הערת המחבר: בערים מספר היו היהודים גרים יחד עם הערבים, כגון סאלי, רבאט, תיטוואן ועוד. המלך מולאי סלימאן האדוק בדתו, פקד להבדילם, מן הגוים. ראה ד. קורקוס, יהודי מארוקו ושכונותיהם, ספר זכור לאברהם אלמאליח, ירושלים, תשל״ב, עמ׳ xiv.

ריהוט החדר, כלל ״קטרי״ — ספסל עץ ארוך ורחבו מטר, בערך, ועליו מצעים ומזרונים המכוסים בסדין בצבעים שונים, לרגלי הקטרי המוגבה, מונחים מצעים אחרים על גבי מחצלת או שטיח המכסה את רצפת החדר. על מצעים נמוכים אלה, יושבים יום יום. המצעים המוגבהים, עשויים רק לתצוגה ויושבים עליהם בחגים וימים טובים. בלילה, מוצעים כל המצעים על המחצלת לשינה.

שולחנות, בכל משפחה, בדרך כלל, מערכת של שלשה שולחנות. הגדול והיפה — לתצוגה ומשתמשים בו רק בהזדמנויות חגיגיות, בחגים ובשמחות. הבינוני גבוה במקצת מיוחד לשבתות. והנמוך ביותר, ליום יום.

לתאורה השתמשו בכלים שונים. בתחלה היו משתמשים בנרות של שמן קטנים מבדיל או נחושת, של 4 או 6 פתילות. משהתחילו להדליק בנפט, מצויות היו מנורות נפט מנחושת התלויים לתקרה בשרשרת במרכז החדר. הללו מצויים היו בבתי האמידים. החשמל הוכנס למללאח צפרו בערך בשנת תר״פ. רחיצת הכלים נעשית בנהר. לשם היו מוליכים הקדרות, הקערות והצלחות לרחצם.

הכביסה— בנהר, או בפתח שער החצר, במבוי. לשמירת הבגדים, השתמשו בארגזים מעץ ״קופרי״ שהיה אחד מהפריטים שהכלה מכניסה בנדונייתה. של עשירים היה צבוע ומקושט בפרחים ובצבעים שונים, הכל לפי כבודה ומעמדה של הכלה.

לבוש

מלבוש היהודים שונה היה משל הגויים השכנים. כלבוש עליון שימשה הג׳לאבא, גלימה ארוכה מצמר או בד אחר. יהודים לבשו בדרך כלל ״זלאבייא״ שחורה. כובע היהודים מיוחד קטן— מעין כיפה— ושחור, המכסה את הקרקפת. הבלורית נשארת גלויה ויורדת מעל המצח. ״חכמים״ התעטפו בסודר מעל לכובע. המנעלים גם הם צבועים בצבע שחור. תלבושת הנשים אף היא שונה משל שכנותיהן הערביות. מורכבת היתה משני חלקים חצאית, וחלק עליון הנרקם בחוטי זהב וכסף, וחגורה רקומה בחוטי זהב מהודקת מסביב לגוף. את ראשם כסו בצעיף כעין כובע הנקרא ״צוואליף״ ממנו יוצאות שתי קצוות חוטים שחורות דמויי צמות. כשהנשים יוצאות לחוץ, לובשות את ה״חאייך״. אזור רקום העוטה את כל הגוף. אף הילדים מכסים את ראשם בכובע ובכך היו מובדלים מילדי הגויים.

הערת המחבר: הצבע של ה״בלג׳א״ (=נעלים) במארוקו — צהוב או לבן. על היהודים נאסר ללכת במנעלים כמו של הגוים, ולכן נאלצו להשחיר אותה. לאחרונה לא היו מקפידים על כך וגם יהודים הלכו בבלג׳א צהובה. תלמידי חכמים מקפידים ללכת עם מנעלים מושחרים. ולא משום הגזירה, אלא לשם היכר. שיהיו ״מצוייגים״ בכך. באתריה דרב יהודה שלא היו נועלים מנעל לבן עד שמשחרים אותו. ראה מסכת ביצה פרק א׳ משנה יו״ד וברע״ב שם. ועי׳ ב״ק דף נ״ט

  • כגון המילים: אפילו, ודאי, חס ושלום, בשום אופן, ועוד. בספרדית: סרביטא (מגבת); זאבאדור, (חלוק) כות׳ארא (כף) סוטאנו (מרתף) ועוד. טינאנאס (מלקחים) קרסאל, פונידור ובלדור (כלי מלאכת הקרסאל) טמפוראדא (עונה) לנטוזוט (משקפים). וראה בספר לך שלמה כאזבלאקנא תרצ״ז דף ג עמוד ד ״שאבותינו הם מגולת ספרד מכמה מלות ספרדיות שרישומן ניכר בפינו עד היום״.

הלשון

הלשון המדוברת היא כמובן, ערבית בדיאלקט מרוקאי. לשונם של היהודים מתובלת היתה במלים עבריות או ספרדיות.  גם מבטאם של היהודים שונה משל הערבים. ושל יהודי צפרו שונה היה משל יהודי ערים אחרות. דבורם מתנגן ומתמשך. גם בחזותם ובמראה פניהם שונים היו יהודי צפרו מאחיהם בני הערים האחרות. הם נתבלטו במבנה גוף חסון ובמראה פנים נאה. רובם לבני עור. מצטיינים הם באופיים החזק ובכח סבלם הרב. הם מוכנים לכל עבודה, וזריזותם היתה למשל. האקלים ההררי והאויר הצח תרמו לכך שיהודי המקום יהיו בריאים בגופם וברוחם. מלבד בלבושם יהודי צפרו מוכרים היו בפאותיהם היורדות מאחורי האזנים ומקניהם הארוכים.

נקיון

היהודים אהבו את הנקיון. כל יום בבוקר רוחצים פניהם ידיהם ורגליהם. בערב שבת מתרחצים במים חמים וסבון. ומידי פעם הלכו לבית המרחץ. הבתים על אף דלותם, מוחזקים בצורה נאותה. הנשים סיידו את החדרים וחזית החצר פעמים בשנה בפסח ובסוכות. את קרקע הבית אף על פי שלא היה מרוצף בבלטות מרחו בסיד. ליד השולחן התנהגו בנימוס. כל אחד אכל בצלחת, עם כף וסכין לאט ובשקט. ההורים חינכו בניהם להתנהג יפה ליד השולחן, שלא להראות כרעבתנים. ולהקפיד על לבוש נקי ומסודר, כל משפחה הנחילה לבניה ערכים של הסתפקות במועט, והצנע לכת.,הפתגם.אומר ג׳ועי פי קלבי וענאייתי פי ראסי (=רעבי: בלבי, אך גאוני הראשי). רמת חייהם של היהודים עלתה על זו של שכניהם הגויים. ליהודים הייתה הרגשת עליונות פנימית מוחלטת על שכניהם. משתי סיבות: א. מתוך האמונה החזקה שהדת היהודית היא הדת האמתית. ואילו הגוים הם משתחוים להבל וריק. ב. מצד אורת חייהם ורמתם התרבותית. הגויים עצמם קינאו ביהודי המצליח יותר מהם ואפשר לומר שזו היתה אחת הסיבות לשנאתם אותם ־!

פרק אחד עשר- השכונה והמגורים-קהלת צפרו כרך ג-רבי דוד עובדיה-עמוד 125

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוגוסט 2019
א ב ג ד ה ו ש
« יול   ספט »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031
רשימת הנושאים באתר