אימת החלום-נהוראי מאיר שטרית –פרקים מהאפוס של יהדות מרוקו 1983-בית הספר הראשון בעיירה

עבד־רזאק הלך לרופא, ניסה כל תרופה אפשרית ורק לאחר שבוע־ימים של שיתוק, באה משלחת של נכבדי־הערביים בבקשה ובתחינה לרב הגדול למען ירחם על עבד־חאק המסוגר בביתו. הרב הגא ניצל את ההזדמנות הטובה והזהיר את השייכים הערביים לבל ייטפלו ליהודים ולבל יפריעו להם במינהגיהם, בחגיהם ובחייהם. הוא נטל כוס מים ולאחר שבירך עליה, יצאו איתה השייכים לביתו של עבד־רזאק. השייכים הערביים עמדו מולו בעת שלגם מהמים של הרב, והפלא הגדול התחולל לנגד עיניהם. עבד רזאק פתח פיו, לשונו השתחררה וכושר־הדיבור חזר אליו מייד אחרי ששתה מן המים.

רבים הניסים שחולל הרב מאיר, וכן אביו הגדול, הרב ישראל אבוחצירה, המכונה באבא־סאלי. השם אבוחצירה היה ידוע בכל רחבי־הארץ ואף בחלק גדול של העולם היהודי כולו. אביו שייסד את ישיבת־אבוחצירה בתאפילאלת, היה הרב הגאון זצ״ל, רבי יעקב אבוחצירה. הוא היה עובד אדמה צנוע בחייו. מילדותו היה מחונן ומוכשר בחסד עליון. הוא נתגלה לציבור הרחב לגמרי במקרה, כאשר רב גדול מאלז׳יריה, בשם רבי מרדכי היגיע לתאפילאלת וחיפש אדם מלומד בתורה ללמד אותו גמרא. כאשר נתקל רבי מרדכי ברבי יעקב אבוחצירה, ישבו ולמדו יחד תורה כל הלילה ועם שחר קם רבי מרדכי מלא התפעלות מבקיאותו וגאוניותו של רבי יעקב, עד כדי כך, שישב בו במקום וחיבר עבורו שיר מיוחד:

דבריו מאוד עתקו

גם מצוף דבש מתקו

נשקו…

באמרי פיו חסד ואמת ליעקב.

הרב מרדכי נשא את רבי יעקב הצעיר על כתפיו והחל לרקוד עימו, כשכל הקהל מקיף אותם בשירה ובריקודים בבית־הכנסת.

הרב הגאון, רבי יעקב אבוחצירה חיבר ספר־שירים מלא זיו ורזי־עולם ״יגל יעקב״. עשה בלימוד ימים כלילות, סייר בערים ובעיירות והפיץ את תורת־ישראל וחוכמתה בקרב היהודים. הוא אף חיבר ספר ביאורים ופירושים לספר הספרים, ״לבונה זכה״, ואת ימיו האחרונים עשה במסע גדול לארצות־ המזרח־התיכון, כנראה בדרכו לארץ הקודש. הוא נפטר במצרים בשנת 1880. קברו של הרב יעקב נמצא עד היום בעיר דמנהור שבמצרים. צאצאיו המשיכו במסורת גאוניותו עד היום הזה.

 

מאז ומתמיד שרר כבוד הדדי בין שחי האומות — הערבית והיהודית. הערבים העריכו וכיבדו את גדולי־התורה שבקרב היהודים. רבים המשכילים והמלומדים הערביים שהודו בפה־מלא שהיהודים הם עם נבחר עלי־אדמות, ואלוהים נתן להם את התורה כדי שממנה ישאבו השראה כל אומות העולם. לא קרה שערבי מלומד בקוראן יזלזל בכבודו של רב גדול בישראל. מקרה מסוג זה של עבד רזאק היה אופייני רק לערבי שהיה בור ועם־הארץ. שינאתם העיוורת של אנשים מסוגו של עבד־ראזק העבירה אותם על דעתם.

לאחר המקרה החליט עבד־רזאק להתפטר מתפקידו הציבורי כנוטר, והפך לידידם של היהודים ובן־ביתם. הוא נהיה נגר במקצועו.

בעוד אנשי העיירה ממשיכים בחייהם הצנועים ומשתדלים להתגבר על הקשיים שהערים עליהם המושל דובארי, אירע אסון מחריד. בערב יום שני של חודש אב, שיחקה קבוצת נערות יהודיות ברחוב. הן יצרו מעגל וסובבו בו תוך כדי שירה וריקוד שובבני, והנה, תוך כדי משחקן, הגיח בדהירה מסעוד אמסלם, על סוסתו של כליפא דודו, ברחוב בו שיחקו הנערות. למסעוד היתה שליטה מלאה על הסוסה, אלא ממש באותו רגע שהיגיע אל קבוצת הנערות הרוקדות, סובב ראשו לאחור כי נדמה היה לו שמישהו קרא לו. אז, נכנסה סוסתו של מסעוד בדהרה לתוך מעגל־הנערות אשר התפזרו לכל עבר בצעקות. נערה אחת, שלא הספיקה להימלט מפני הסוסה הדוהרת, נדרסה למוות כשאפרסק נגוס בידה. מסעוד דרס את מסעודה. אבל כבד ירד על יהודי־העיירה בשל מות מסעודה והיא אך בת שלוש־עשרה. הרוחות התלהטו בקרב משפחות־הנערה ונכבדי־העיירה חששו לנקמה ופעלו מייד למען פיוס. המושל דובארי דרש מהיהודים לגלות לו כיצד קרא האסון, אך נכבדי־העיירה החליטו להעלים ממנו את הענין וסיפרו לו שהנערה נדרסה על־ידי הסוסה כאשר איש לא רכב עליה. הוא ידע שאין זו האמת לאמיתה, אך לא יכול היה לעשות מאומה נגד אוכלוסיה מלוכדת כמשפחה המשתדלת לפתור את בעיותיה בינה לבין עצמה. רק אחרי שהמושל דובארי ויתר באי־רצק על העניין, יכול היה מסעוד הדורס לצאת ממחבואו שבו הסתגר מספר שבועות מפחד נקמה או מאסר על מות הנערה בתו של חאקי יחיה בן יחיה משה.

המושל דובארי המשיך להתרכז בענייני־״הביטחוך של העיירה ולרחרח בקרב היהודים שלא ינסו לעבור את הגבול לעבר פלסטין. ואילו בקרב הערבים עשה ככל יכולתו לבל יצטרפו לתנועות־השחרור של מרוקו, אשר היו במלוא תנופת התארגנותן. בד בבד עם ביסוס עמדתם של הצרפתים ברחבי־המדינה, והחלטתם הנחושה לדכא ולמגר ביד קשה כל גוף המנסה לערער על שלטונם במרוקו, החלו הצרפתים בהעסקת ההמונים בעבודות יזומות. לעיירות הקטנות מסוגה של גוראמה, היגיעו הוראות באמצעות המושלים הצבאיים על־מנת לנסות לסייע לתושבים הכפריים בחקלאות, בסלילת דרכים בין הכפרים ואפילו לפתוח בתי־ספר. לראשונה מזה ארבעים שנה של שלטון־הכיבוש הצרפתי במרוקו, החליט המושל דובארי לפתוח בית־ספר ראשון בעיירה גוראמה. המושל הנמרץ והאכזר, פתח בית־ספר בצורה פרטיזנית, פרימיטיבית ביותר ועשה זאת מתוך צורך להיענות בחופזה לפניית השלטונות מלמעלה. הוא זימן אליו את השייך הרוש או חמאד ואת ראש קהילת־ היהודים, כדי לרשום ילדים שיתחילו ללמוד בבית־ספר. כעבור מספר ימים היו הילדים מוכנים מול לשכתו של המושל דובארי. הילדים היו בגילים שונים, משמונה ועד שמונה עשרה שנה. דובארי לקח על עצמו את תפקיד מנהל בית־הספר, המורה היה לא אחר מאשר פקיד העיריה ״עלי״. המנהל־המושל והמורה — הפקיד צעדו בראש התלמידים בליווית שני השייכים והורים רבים למרכז העיירה.

אחד הנוטרים, פתח בפני כולם את בית־המשפט והאולם הקטן הפך לכיתה. כאשר נכנסו כולם פנימה, היה לוח שחור תלוי על הקיר מול שולחנו של המושל והתלמידים החדשים נצטוו לשבת על רצפת־המרצפות, שהיתה קרה כקרח. התלמידים הערבים ישבו בצד ימין ועמיתיהם היהודים ישבו בצד שמאל, כאשר מעבר חוצה ביניהם וכולם פניהם ללוח. המורה עלי פתח בהסבר קצר, חילק הוראות והנחיות, סיפק לוחות שחורים קטנים וגיר לתלמידים, ונופף במקל עץ־הזית שהחזיק בידו בצורה מאיימת. תלמיד שלא יתנהג כשורה יחטוף מצליפותיו. הלימודים החלו בלמידת האות א׳, וכאשר כולם ביטאו אותה כראוי וכתבו אותה על לוחותיהם, עבר עלי המורה לאות ב׳. כאשר למדו התלמידים לבטא אותיות אלה, הם עשו זאת, בהוראת המורה, בשירה. התלמידים התחילו לצייר אותיות על הלוחות, כשהם גוחנים. מאחור נראו רק גביהם הקמורים. הקטנים שבין הילדים היו משתרעים על הרצפה החלקה ומתאמצים בכל כוחם לחקות את הגדולים ולכתוב יפה את האותיות. כשחש המורה עלי שהתלמידים מפריעים לו בעבודתו גער בהם בצעקה. יצחק בן חמו, נמוך הקומה, צחק לקול צעקתו של המורה עלי, וזה הצליף בו עזות במקלו. יצחק הקטן זעק מכאב, והמורה כיוון שוב לעברו את המקל במגמה להזהירו, אולם הוא לא נזהר דיו, וקצה המקל הדק דקר את עינו של יצחק. יצחק קם ממקומו כשידו על עינו ורץ לביתו. בזה הסתכם יום הלימודים הראשון בבית־הספר החדש של גוראמה. כולם קמו על רגליהם ושוחררו לבתיהם . המורה

עלי נראה משוחח בחוץ עם השייכים סולי והרוש כשהוא מסביר להם שלא התכוון לפגוע ביצחק הקטן. השייך הרוש או אוחמאד קבל את ההסבר והלך לו. הרוש לא דאג לילדיו, הם לא למדו בבית־ספר זה, כי אם נשלחו, בעזרת המושל, ללמוד באחד מבתי־הספר המובחרים שבמרוקו, בקולג׳ אזרו, שהיה בית־ספר עם פנימיה והיו בו תנאים מצויינים בעיר השלג, ההרים, היערים והקייט ״אזרו״. בקולג׳ הזה למדו בעיקר בני־השייכים, העשירים, המיוחסים והמכובדים של אזור גדול זה שהתמשך והתחבר לאזור תאפילאלת.

לצרפתים היה ביטחון מופרז שהם קונים להם תמיכה רחבה להמשך שלטונם במרוקו. אולם תמימותם זו בגדה בהם, והם לא שיערו לעצמם שדווקא מקולג׳ אזרו ואחרים כמותו, תיפתח עליהם הרעה.

 

תנועות־המחתרות של שיחרור מרוקו העמיקו חריש בבתי־ספר מסוג זה של קולג׳ אזרו, וראשי־תנועות אלה הירצו בפני אלפי־התלמידים את דבר השיחרור, החירות והמאבק עליהם. יורש־העצר, הנסיך הצעיר חסן, חביב־הקהל, שהיה נערץ בעיקר על הצעירים, נהג לבקר תכופות בכל בתי־הספר להשכלה גבוהה במדינה, ולשוחח עם אלפי התלמידים בנושאים לאומיים. הוא ביקר בקולג׳ אזרו פעמים מספר והצליח לכבוש את ליבם של הצעירים, בנים לשייכים וראשי שבטים שעדיין התנגדו לרעיון של שיחדור מרוקו מעול הצרפתים.

מה רבה היתה גאוותם של בני־השייך הרוש, כאשר היו מספרים לאביהם אודות פגישותיהם ושיחותיהם עם הנסיך חסן. אביהם של הבנים לא היה מרוצה מסיפורי־בניו על שיחרור־המדינה ועל רעיון גירוש הצרפתים ממנה, אולם מחוסר־ברירה נהג למלא פיו מים.

אימת החלום-נהוראי מאיר שטרית –פרקים מהאפוס של יהדות מרוקו 1983-בית הספר הראשון בעיירה- עמוד 73

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

אוגוסט 2019
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031
רשימת הנושאים באתר