יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-היסוסי הממשל

רדיפה והצלה

יהודי מרוקו תחת שלטון וישי

ההתייצבות לצד צרפת בעת כזו לא הייתה מובנת מאליה, בעיקר לנוכח ההצלחה הכבירה של התעמולה הגרמנית על דעת הקהל בארצות ערב במזרח התיכון. דוגמה קרובה היא ההשפעה של תעמולה זו על פלג התנועה הלאומית באזור הספרדי.

למרות שב-1 בספטמבר 1939 הכריז הנציב נוגס מצב חירום במרוקו הצרפתית, פעילי התנועה הלאומית באזור לא שמרו טינה. בהרכב חסר, לאחר שמנהיגיה הבולטים הוגלו, שיגרה התנועה כאמור משלחת לנציבות כדי להציע את עזרתה. התמונה הייתה שונה באזור החסות הספרדי. שם רחשו הלאומנים איבה גדולה לצרפת. בהשראת הפלנגות הספרדיות והמופתי הגדול של ירושלים, עבדלחאק טורס, מנהיגה הבולט של המפלגה הלאומית, לא הסתיר את אהדתו להיטלר. הוא סבר שאם צרפת תעזוב, מוטב שגרמניה תתפוס את מקומה כדי להוביל את מרוקו יום אחד לעצמאות. את עמדתו זו פרש בביטאון מפלגתו ב-1 באוגוסט 1939 :

״אם העם המרוקאי יוצג, נגד רצונו, כחפץ נחות ללא ערך שאינו מסוגל לנהל את עצמו, יהיה זה תפקידה של גרמניה, ואם הדבר אינו אפשרי, של ספרד, להוביל את מרוקו ולסייע לה. בטוחני שגרמניה תמלא את תפקידה באופן הטוב ביותר שיענה על שאיפותינו ותכניותינו״.

המלחמה המוזרה

למרות שצרפת ואנגליה יצאו למלחמה כדי להגן על שלמותה של פולין לאחר שנכבשה על ידי הצבא הגרמני, הן לא נקטו כל צעד התקפי כדי להגיש לה עזרה ישירה, או לפחות לרתק אליהן חלק מהצבא הגרמני כדי להקל על צבא פולין. הלחימה בגבול בין צרפת וגרמניה הצטמצמה למבצעים בעלי היקף מוגבל. בצד הצרפתי לחמו חיילים מרוקאים רבים שזכו להערכה רבה על רוח הקרב שהפגינו. ב־18 בנובמבר 1939, בנאומו המסורתי לרגל חג הכתר, בירך אותם הסולטאן על גבורתם שהסבה גאווה לארצם, והביע את אמונו המלא בניצחון צרפת. הוא חזר והעלה על נס את שיתוף הפעולה עם הנציב נוגס ידידו הגדול:

״אנו מבקשים מהוד מעלתו הנציב הכללי להעביר לחיילים המרוקאים המוצבים בחזית את סיפוקנו וגאוותנו מהדרך שבה הם ממלאים חובתם. אנו תקווה שלא יפלו מהגיבורים שקדמו להם ויחזרו עטורי ניצחון עם דגלי החטיבה המרוקאית… אנו חשים שנוכחות כבודו במרוקו בשעה הגורלית שבה אנו נתונים, היכרותו העמוקה עם האסלאם ומסורותיו, הן ביטוי מיוחד של חסדי אללה, שאנו המוסלמים מאמינים באמונה שלמה שהם נועדו כדי להעניק לצרפת את הניצחון הסופי לה ולבעלות בריתה, מגינות הצדק והחריץ׳.

בראשית שנת 1940, כאשר נדמה היה עדיין שהמלחמה מתנהלת ביבשת אחרת, אם לא בפלנטה אחרת, עברו יהודי מרוקו התפכחות מכאיבה. נציגי הקהילה הגיעו לארמון ברבאט לאחל שנה טובה לנציב, והזדעזעו מדברי הגרל נוגס שביקש מהם להשתדל שבני בריתם לא ינצלו את המלחמה כדי להתעשר! הערה פוגענית כזאת מפיו של נציב, שלא נחשב אנטי יהודי ונתמנה לתפקידו על ידי ממשלת החזית העממית, הולידה חשש שמא נדבק בדעות הקדומות של הימין הקיצוני הצרפתי… לכך נוספו מספר אירועים מדאיגים בשטח.

בעיר אוז׳דה שבה היו חוגים אנטישמיים רבים, הופצו כרוזים והודבקו כרזות על חנויות השייכות ליהודים בזו הלשון: ״כאן עסק יהודי, עסק של נצלנים״, ״עובד, אויבך הוא היהודי. הוא מנצל אותך ומרושש אותך, הוא בונה את הונו המתועב על מצוקתך״. כדי להפיג את המתח, נקט ראש העיר שני אמצעים שראה כנחוצים ביותר: לאסור על הקבצנים היהודים לשוטט ברחובות ולאסור על בני הנוער היהודים לטייל במוצאי שבת ברחוב הראשי של העיר. הוא הצהיר כי ״הצעירים היהודים מהאזור הספרדי (הקרוב לעיר) שיצטיינו בהתנהגות שחצנית ייעצרו, ובמקרה הצורך יגורשו חזרה למקום מושבם״.

אבל הייתה זו אזעקת שווא בלבד, והתקריות לא התרחבו לאזורים האחרים במדינה.

צרפת ואנגליה אשר נמנעו מכל יוזמה התקפית בעלת משמעות בחזית המזרחית, אפשרו לגרמניה להשלים את כיבוש פולין ולהשתלט במהירות בזק על דנמרק ונורבגיה. התנהגות תמוהה זו נמשכה מספר חודשים וזיכתה את התקופה בתואר המפוקפק והמטעה ״המלחמה המוזרה״(la drôle de guerre). בצרפת עצמה, הרחיקו לכת האופטימיים ביותר עם התקווה שהקרבות לא יגיע כלל לאדמת צרפת. במרוקו, הרחוקה מהחזית, על אחת כמה וכמה. על כן העיתון L’Avenir illustré, העומד תמיד על המשמר, ראה חובה להזכיר ליהודי מרוקו במאמר מערכת מ-15 בפברואר 1940: "אנו במלחמה״. כאילו יכלו יהודי מרוקו לעשות למען ניצחון צרפת יותר מאשר להתפלל…

״נדמה שהתפרצות הברבריות הנאצית נגד יהודים לא הולידה התנגדות אמיתית בקרב קהילות יהודיות אחדות. באשר לנו במרוקו, היה זה מופע מצער ומעציב לראות איך התמוסס בזמנו רעיון החרם הכלכלי נגד גרמניה, האויבת המושבעת שלנו. ועכשיו כאשר השחצנות הגרמנית הצליחה לעורר את תגובת המעצמות הגדולות, לא ייתכן שלא נבין שלא תהיה הצלחה בלי מאמץ משותף, ללא גבול, לטובת האומות שגורל ישראל תלוי בהן, כדי להביא לניצחון ולשים קץ לסיוט ההיטלראי״.

לפני הסערה

עד סוף תקופת ״המלחמה המוזרה״ לא שינו השלטונות את יחסן האוהד והמטיב למוסדות הדתיים היהודיים המסורתיים. ב-4 במאי 1940, 25 לחודש רביע 1359 בלוח המוסלמי, פורסם דהיר בעיתון הרשמי journal officiel הדהיר קבע את הקמתו של בית הדין לענייני השררה בהרכב של שלושה דיינים, במסגרת בית הדין הגבוה ברבאט, הרכב חדש מיוחד למרוקו. סמכות בית הדין היא לדון בתביעות אישיות ומשפחתיות, הטוענות לזכויות מיוחדות העוברות מדור לדור כגון בלעדיות זכות שחיטת בהמות גסות, כתיבת גטים, ניהול קברי צדיקים בהם מתקיימת עליה לרגל ועוד, ועוד…. הרב יוסף משאש שעמד בראש בית הדין בסוף שנות הארבעים מפרט את סדר הדין המיוחד:

״כשתהיה תביעה על השררה, שולח התובע כתב קובלנא לבית הדין הגבוה בעיר רבאט, והם שולחים פיתקא דהזמנה לנתבע, וקובעים להם זמן לבא לעמוד בדין בעיר רבאט ביום הנועד, ובאים ושומעים טענות ב׳ הצדדים, וכותבים ומניחים אצלם, וחוזרים כולם למקומם, ועל אב בית הדין מוטל לסדר פסק דין במקומו, ולחתום ולשלוח אותו לסגנו וחותם, והסגן שלחו לשלישי, וקורא וחותם, ונשלחים הפס״ד חתום משלושתם לב״ד הגבוה, והם מודיעים התובע והנתבע את פסק דינם, ויתר שאת לרבני השררה אשר יגזרו כן יקום בלי חקר דין בב״ד הגבוה״.

המסורת המכבדת את מוסדות הדת היהודיים לא תופר גם בתקופות הקשות ביותר של משטר וישי במרוקו, כפי שנראה בהמשך.

התבוסה

במאי 1940 סיים היטלר את כיבושיו במזרח ופתח במתקפת בזק במערב, אך עדיין לא הספיק להביס את הצבא הצרפתי. העיתון L'Avenir illustré נפל קורבן ראשון ונסגר בפקודת הנציבות בטענה של ״נטיות ציוניות מסוכנות״. מאמר המערכת האחרון היה כמין צוואה נוגעת ללב ליהודי מרוקו:

״אל לנו להאמין במעלותינו הגדולות, אל לנו לצפות להכרת תודה על שהעמדנו את עצמנו, את רכושנו למען הצדק והאנושות. עלינו להיות גאים שלא הושלכנו לפינה נידחת של העולם, אותו עולם הנשרף מלהבותינו… מהן חובותינו כעת? במישור הפנימי, לאמץ התנהגות כללית של כבוד שתזכה אותנו בהערכת שכיננו, להימנע מדיונים פוליטיים, לגלות חריצות ולא בטלה מקוממת, לעבוד במרץ מבלי לחכות לתמורה, בידיעה שהעבודה בעצמה היא תחילתו של השיקום החומרי והמוסרי. במישור החיצוני, לשמור לצרפת ולמחזן את הנאמנות המסורתית שבני קהילתנו הפגינו כלפיהם מאז ומעולם״. הנאמנות למחזן לא תעורר בהמשך בעיות, אולם איך אפשר יהיה לשמור לצרפת אמונים כאשר היא בעצמה תבגוד במסורתה היא?

L'Union Marocaine, העיתון היהודי השני בקזבלנקה, זכה לתקופת חסד נוספת בשל נטייתו הפרו צרפתית המובהקת, והוא נסגר רק באוקטובר 1940, במסגרת המדיניות האנטי יהודית החדשה. הוא השאיר אחריו צוואה ברוח דומה, כאילו עדיין שולטים יהודי מרוקו בגורלם:

״קיימות מספר דרכים לשרת את המטרה המשותפת. אחדים נותנים את דמם ואת גילם הצעיר, אחרים את עבודתם או את חכמתם, ואחרים את רכושם. מאלה שאין ביכולתם לתרום מכל זה נדרשים סבלנות, אמונה ואומץ. אלה כלי הנשק היפים של ההגנה האזרחית הפסיבית, ואלוהים כידוע מסייע לסבלנים, אם הם רק יודעים לגלות סבלנות אמתית״.

כך, בשעת מבחן גורלית, עם האיסור לפרסם את שני הביטאונים, לא היה ליהדות מרוקו אף אמצעי ביטוי. יונתן טורש, מנהל L’Avenir illustré, נשאר במרוקו גם אחרי סגירת העיתון. בזכות תפקידו הנוסף ככתב סוכנות הידיעות האמריקאית Associeted Press ניסה לשווא להשיג מהנציבות רישיון להוצאת עיתון קהילתי, כפי שהותר לקהילות היהודיות באלג׳יריה (Bulletin des Sociétés Juives d'Algérie) ובתוניסיה (LePetit Matin}. הוא נאלץ לברוח ממרוקו באוגוסט 1941 ומצא מקלט בארצות הברית, לפני שהספיקה המשטרה לעצור אותו.

יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-היסוסי הממשל

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 182 מנויים נוספים

פברואר 2022
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728  
רשימת הנושאים באתר