נשימתו האחרונה-אשר כנפו

נשימתו האחרונה-אשר כנפו

בימת קדם-הוצאת ספרים

במרכז העלילה של נשימתו האחרונה עומד סיפור על אהבה אובססיבית ועל השלכותיה, המסופר בשילוב של דרמה ושל רגש. רובד בן־זקז מאוהב בטירוף ברשל, בת הרב דוד כנאפו, שהוא אב בית הדין הרבני של העיר מוגדור היא סווירא במרוקו והמחבר עוקב אחר העליות והמורדות בחייהם לעיתים בדאגה, לעיתים בכעס, אך תמיד באהבה. בד בבד פוגשים הקוראים את סיפורה של הקהילה היהודית בתקופה רבת תמורות, כשהיא נקרעת בין מלחמת עולם לבין אקטיביזם ציוני, ובין כבלי המסורת לבין משבי המודרנה שמביא על כנפיו הקולוניאליזם הצרפתי. עם חומרים טעונים כאלה, עלול היה המחבר להתפתות להפציץ אותנטי במופעים אפוקליפטיים ובאווירה של יום הדין, אבל על הספר משוך חוט של נועם שנותן לקורא ולקוראת תחושה כאילו הסיפור נדלה מזיכרונותיהם שלהם עצמם, גם כאשר פרטי העלילה הן במקום והן בזמן רחוקים מן ההוויה העכשווית. כתיבתו של אשר כנפו, שאינה מוותרת על הומור, יוצרת אווירה של אמינות ומעוררת בנו, הקוראות והקוראים, מעורבות רגשית כלפי הדמויות ותחושת הזדהות עימן. אנו מתאהבים בדמויות כי ניכר שהמחבר אהב אותן, גם ה"השלילות" שבהן.

בפתח הספר

מאת יצחק גורמזאנו גורן

נשימתו האחרונה הוא הספר השביעי של אשר כנפו שזכיתי לערוך והוא שבה את לבי במיוחד.

לספר שני מעגלים של התרחשויות. בראשון, זה של הדמויות, עומד במרכז העלילה סיפור על אהבה אובססיבית ועל השלכותיה.

במעגל השני, החברתי, אנו פוגשים את סיפורה של קהילה יהודית (זו של העיר מוגדור היא סווירא במרוקו) בתקופה רבת תמורות, כשהיא נקרעת בין מלחמת עולם לבין אקטיביזם ציוני, ובין כבלי המסורת לבין משבי המודרנה שמביא על כנפיו הקולוניאליזם הצרפתי.

עם חומרים טעונים כאלה, עלול היה המחבר להתפתות להפציץ אותנו במופעים אפוקליפטיים ובאווירה של יום הדין כפי שאנחנו נתקלים לעיתים בספרות שלנו.

ולא היא – על הספר משוך חוט של נועם שנותן לקורא ולקוראת תחושה כאילו הסיפור נדלה מזיכרונותיהם שלהם עצמם, גם כאשר פרטי העלילה הן במקום והן בזמן רחוקים מן ההוויה העכשווית. כתיבתו ־צנועה של אשר כנפו שאינה מוותרת על הומור אינה פחות דרמטית בשל כך, אלא אפילו להפך, היא יוצרת אווירה של אמינות. דווקא היכולת להתמודד עם תופעות קשות הן בחיי הדמויות והן בסביבתן בצורה מיושבת ונטולת היסטריה יוצרת בנו הקוראות והקוראים מעורבות רגשית כלפי הדמויות ותחושת הזדהות עימן. אנו מתאהבים בדמויות כי ניכר שהמחבר אהב אותן, גם ה״שליליות״ שבהן.

מעבר לסגולותיו הספרותיות של הסיפור, הרשימה אותי במיוחד בכפר זה מידה החסד השורה עליו. חסד ואנושיות לא רק בדיבורים, אלא גם במעשים. מוגדור היא עיר בינונית לחוף האוקיינוס האטלנטי ואליה זורמים ללא הרף יהודים הבורחים מן העוני בכפריהם ומתרכזים בצפיפות ב״מלאח״, השכונה היהודית. על אף הקשיים בשיכונם ובסיפוק צרכיהם, הקהילה היהודית הוותיקה של מוגדור מגלה סולידריות ופורשת את חסותה על אחים מוכי גורל אלה, וכל אנשי הקהילה נרתמים לקליטתם. והכנסת אורחים וגמילות חסדים זו אינן רק מנת חלקם של רבנים ומנהיגי הקהילה או עשירי העיר, אלא כל אחד בקהילה תורם כפי יכולתו.

בספר אחר שלו, חכינור ואני, מספר אשר כנפו שיהודי מוגדור, כולל בני משפחתו, שיכנו בבתיהם פליטי שואה מאירופה לאורך כל שנות המלחמה תוך שהם מסרבים לקבל מהם כל תמורה להכנסת האורחים שלהם.

וראוי לציין, שמידת החסד האופיינית לרומן הזה ולגיבוריו אינה מוכרזת בראש חוצות על ידי המחבר. היא קיימת שם כדבר מובן מאליו מבלי שהמחבר ינסה לעשות אידיאליזציה של עיר מכורתו. כאשר חושבים על אנשים אלו ודומיהם, שהתרבותיות והנימוסים הם אלמנט טבעי בחייהם, קשה שלא להרים יותר מגבה אחת נוכח הסטריאוטיפים הגזעניים והמרושעים שהולבשו עליהם ועל שאר העולים ממרוקו בבואם אל ארץ חמדת אבות, אותה ציון שכה ערגו אליה.

מוגדור, כאמור, לא הייתה עיר גדולה ועם זאת תושביה אינם מצטיירים לנו כקרתניים. יש בה משהו ממה שאני מכיר מעיר הולדתי אלכסנדריה – מין אווירה קוסמופוליטית של עיר חוף, רבת תרבויות ולשונות. הדמיון הזה לעירי אלכסנדריה, בנוסף לסגנונו המכיל ומכניס האורחים של אשר כנפו, נתנו לי את ההרגשה כאילו גם אני שם מטייל במוגדור בשנות הארבעים והחמישים של המאה שעברה. אולי הבדל משמעותי בין הקהילה היהודית במוגדור (ובשאר ערים במרוקו) לבין זו שבאלכסנדריה מתבטא בכך שאצלנו החילוניות האירופית הכתה שורשים עוד קודם, ואילו במרוקו של אשר כנפו, רוב היהודים מקבלים את פניה של המודרניות מבלי לאבד את הזיקה לדת.

גם הדת המוצגת בספר היא דת של חסד ושל שמחה. כמה מן הדמויות המלבבות שבספר הינן ״שלושת הדווידים״ – הרב דויד כנאפו(סבו של המחבר), ששימש כאב בית הדין של הקהילה; ר׳ דויד יפלח, פייטן וזמר הזוכה להערצה של רוק סטאר; ורבי דוד אלקיים, דמות מופלאה רנסנסית ברוכת כישרונות של משורר, צייר ורב-אומן בעבודות עץ ואבן. הכתובות המדהימות שהוא צייר מופיעות בספר האלבומי שהוציא אשר כנפו בהוצאת בימת קדם חתונה במוגדור. זוהי דמות שהתרבות הישראלית הייתה צריכה להתברך בה. עד כמה כמעט שנשתכחה כאן מלב אפשר היה לראות בסרטו של ידידי חיים שירן ז״ל, מוגדור. יש בסרט סצנה שמתרחשת במושב בארץ ובה פוגש היוצר את נכדיו של ר׳ דויד אלקיים, ועד כמה שמקומם הדבר, כמה מהם שגדלו במציאות הישראלית לא ידעו דבר על גדולתו של סבם.

המיוחד ב״שלושת הדווידים״ החביבים האלו – שהם משלבים באישיותם אלמנטים של שמרנות ופשטות ועם זאת, אלו דמויות אקצנטריות שחורגות מן המוסכמות בסביבתן. מאחר שאשר כנפו מספר לנו על דמויות שהתקיימו במציאות, מלבב למצוא כזה רוחב אופקים אצל רבנים לפני שמונים שנה במרוקו.

לבסוף, אני מבקש להביא כאן קטע המדבר בעד עצמו שמנכיח רוח מתונה של פרקטיקה דתית אנושית שנועדה לשרת את האיש והאישה היהודים ולא רבנים בעלי שררה.

אומר ר׳ דויד כנאפו לאשתו מאמה דונא: ״אספר לך מה קרה פעם בבית הדין שלנו. אישה באה אליי כולה בוכייה. שאלתי אותה לפשר הבכי שלה, ענתה לי: ׳כל השבתות שלי ושל בעלי הן גיהינום ממש.׳ – ׳למה גיהינום?' שאלתי. ׳בגלל הסיגריות,׳ ענתה. ׳כל השבוע הוא מעשן סיגריות ללא הרף והוא מתנהג אליי למופת. בשבתות, בגלל שאינו מעשן, הוא הופך להיות שטן, צועק עליי ולאחרונה גם מרים עליי את ידו. אני מאוד מפחדת ממה שיקרה לי ממנו, שבשעת רתחה, בגלל השבת, יהרוג אותי!׳ – ׳אישה טובה,׳ אמרתי לה, ׳לכי לביתך ואני אזמין לכאן את בעלך.׳ שלחתי את שמש בית הדין לקרוא לבעל ואחרי שעה, הוא ישב לפניי. ׳למה אתה מכה את אשתך? היא עשתה לך משהו שיצדיק את התנהגותך?׳ – 'לא, חלילה, היא אישה למופת.׳ […] ׳שמע, ידידי, הסיגריה השתלטה עליך ואתה כבר לא אחראי למעשיך. היות ואשתך בסכנה בשבתות כאשר אינך שולט בעצמך, אני מתיר לך לעשן בשבת בגלל פיקוח נפשה של אשתך!׳ – ׳חס וחלילה, רבי דוד! מה אתה אומר לי? לחלל שבת? חס וחלילה!׳ – ׳שמע נא, לא רק שאני מתיר לך, אלא אף מצווה עליך לעשן בשבת, כמובן לא בפרהסיה.׳ אחרי זה,״ סיכם רבי דוד בסיפוק, ״חזר השלום לביתם, ואת יודעת מה? האיש, שהיה ירא שמים, הזדעזע כל כך מחילול שבת, שהחליט להפסיק לעשן בכלל!״

מוֹגָדוֹר, סְוִירָא

עֶרֶשׂ יַלְדוּתִי

שְׂדֵה תַּרְבּוּת וּפְרִיחָה

עִיר מְעוֹדֶדֶת

פִּרְיוֹן וּצְמִיחָה

קִרְיַת עֲנָקֵי רוּחַ

רַבֵּי-אָמָּנִים וּמְשׁוֹרְרִים

חַכְמֵי לֵב וְהַשְׁרָאָה

מַנְהִיגִים עִם יֹשְׁרָה

וּקְהִלָּה נִפְלָאָה

עוֹד אֶפְשָׁר לֵהָנוֹת

מִמַּרְאוֹת פְּלָאֶיהָ

מֵחוֹמָתָהּ וּבְצוּרֶיהָ

מִתּוֹתָחֶיהָ הָעִלְּגִים

הַמְּפַהֲקִים בִּשְׁקִיעוֹתֶיהָ

מִקְּרִיאַת הַשְּׁחָפִים

הָדּוֹאִים בָּרוּחַ

כִּמְגוֹנְנִים עַל שְׂכִיּוֹתֶיהָ

מְסַפְּרים זֶה לָזֶה

קוֹרוֹתֶיהָ וְנִפְלְאוֹתֶיהָ

מתוך עצב וצבע / אשר כנפו