Memoires Marranes-Nathan Watchel- Resurgences marranes au Portugal
Depuis 1932, le contexte politique s’est considérablement modifié avec l’accession à la présidence du Conseil du Dr. Antonio Oliveira Salazar, qui bientôt instaure l’«Etat nouveau», corporatif et autoritaire. La campagne antisémite, dont on a vu plus haut un exemple avec Mario Saa, trouve un regain de virulence et se voit relayée par les organes de presse, comme le journal conservateur et fasciste A Voz, qui dénonce explicitement l’œuvre d’Artur Carlos de Barros Basto :
À l’aide de l’argent étranger, on érige des synagogues, des établissements d’enseignement appelés «séminaires», on développe cette propagande judaïque dans les centres où se trouve une descendance des anciens nouveaux-chrétiens, au détriment de l’unité morale et de la paix religieuse de la Nation portugaise.
Or la dénonciation ne porte pas seulement, venant des milieux catholiques et conservateurs, sur le travail de prosélytisme effectué par Barros Basto : elle vise aussi, venant peut-être de milieux proches, sa personne même. En décembre 1934, une plainte anonyme est déposée, en effet, accusant Barros Basto d’atteinte aux bonnes mœurs (explicitement, de harcèlement homosexuel auprès de certains étudiants de la Yeshiva). Scandale évidemment, les autorités de la communauté juive de Lisbonne prennent leurs distances, les dissensions internes à celle de Porto s’avivent. Quand l’affaire est jugée au tribunal militaire le 29 juillet 1937, les preuves ne paraissent pas suffisantes et Barros Basto est acquitté. Mais le Conseil supérieur de Discipline n’a pas attendu jusque-là: dès le 12 juin, il a décidé d’exclure le capitaine de l’armée, sentence aussitôt confirmée par le ministre. Malgré le jugement du tribunal, Artur Carlos de Barros Basto reste exclu de l’armée, et la presse antisémite trouve ample matière à de basses campagnes de dénigrement.
Il fait front cependant et persiste, mais la conjoncture s’avère désormais défavorable. Le mouvement des conversions ralentit nettement, aucune autre communauté juive n’est créée. Mais il est remarquable que Barros Basto continue à faire paraître Ha-Lapid, à un rythme à peu près régulier : on compte cent cinquante-six numéros de la revue jusqu’à son extinction en 1958. L’on relève aussi un net changement de son orientation editoriale à partir de 1933 : si le périodique continue à diffuser les informations requises par 1’«Œuvre de Rédemption», il affirme en même temps un vigoureux engagement militant, à la!fois sioniste et antifasciste. C’est ainsi que, dès août 1933,le numéro 58 comporte un article véritablement prémonitoire de Raymond-Raoul Lambert : « Le judaïsme se trouve à la veille ces heures les plus tragiques qu’il a connues depuis les persécutions du Moyen Age. La dictature hitlérienne, avec une obstination sans pitié, poursuit sa politique d’anéantissement des forces juives d’Allemagne. […] Il y a tous les jours des exécutions sommaires dans les camps de concentration et, quand les familles peuvent recevoir les corps des victimes, ce sont les prières des martyrs que, comme au temps de l’Inquisition, les rabbins d’Allemagne prononcent dans les cimetières que rien ne peut plus défendre contre les profanations.» – (On sait que le même Raymond-Raoul Lambert, pendant les années d’Occupation en France, deviendra directeur de l’UGIF-Sud et sera déporté avec sa famille, en 1943, dans les camps de concentration qu’il dénonçait ainsi dix ans auparavant.)
Quand Artur Carlos de Barros Basto meurt, en 1961, abandonné de tous, les résultats de 1’« Œuvre de Rédemption » apparaissent bien loin des rêves qu’il avait si longtemps entretenus. Mais son insuccès ne doit pas être attribué seulement à des dissensions internes, ni à sa personnalité controversée. Les campagnes antisémites, de leur côté, puis les années de guerre ne pouvaient qu’aviver les sentiments, profondément ancrés dans les milieux marranes, de méfiance et de crainte à l’égard du monde extérieur. En fait, c’est l’entreprise même de prosélytisme qui non seulement ne correspondait pas à la doctrine généralement admise par le judaïsme officiel, mais encore se heurtait à la réalité même de la religiosité marrane, enracinée dans la clandestinité depuis des siècles. Samuel Schwarz n’avait pas manqué d’insister sur ce facteur essentiel : « Ce qui frappe le plus, quand on veut étudier la vie des Juifs, c’est le grand secret qui continue à entourer, aujourd’hui encore, leurs cérémonies et pratiques de la religion juive, comme aux anciens temps de l’Inquisition. » Dans ces conditions, l’adhésion à un judaïsme ouvert impliquait des bouleversements spectaculaires, auxquels les intéressés ne pouvaient aisément consentir. La perpétuation d’un crypto-judaïsme se voyait elle- même remise en cause à la suite des transformations entraînées par la Seconde Guerre mondiale, dont les effets parvenaient jusque dans les régions les plus isolées. Il semble bien que la plupart des groupes marranes recensés dans les années 1920- 1930 aient de nos jours pratiquement disparu.
Si l’estimation d’une population de quinze mille à vingt mille crypto-juifs, avancée à l’époque de Samuel Schwarz et de Francisco Manuel Alves, paraît quelque peu exagérée, du moins peut-on retenir leur inventaire de près d’une trentaine de localités où, de leur temps, subsistaient des groupes marranes. On pouvait en trouver encore certaines traces dans les années 1950-1960, comme le fit Amilcar Paulo, un ancien étudiant de la Yeshiva Rosh Pinah de Porto, au cours du périple qu’il accomplit de Bragance à Belmonte en passant par Caçarelhos, Argolezo, Macedo de Cavaleiros, Mogadouro, Vilarinho dos Galegos. Mais partout, sauf à Belmonte, Amilcar Paulo ne rencontra que déclin et désaffection : ses interlocuteurs attribuaient cet abandon des traditions, principalement, à la multiplication des mariages mixtes et à l’émigration qui dépeuplait .es régions de la Beira et de Trás-os-Montes. — Ecoutons par exemple le cordonnier Joáo Baptista dos Santos, de Bragance, qui « ne cache son ascendance devant personne » et « revendique même des ancêtres qui ont été martyrs de l’Inquisition ». Après avoir évoqué les fêtes juives célébrées autrefois, il commente :
C’était le bon temps ! Maintenant, tout est fini. Les quelques Juifs qui restent (parce que la majorité a émigré au Brésil, en France, et même en Allemagne) prient chez eux et maintenant ils ne se réunissent plus […].
Comment expliquez-vous que tout disparaît? demandai- je.
Ecoutez… c’est à cause des mariages! On a commencé à épouser des vieilles-chrétiennes, voilà. On a abandonné notre Loi. Les enfants sont éduqués par les femmes, et maintenant tout le monde va à l’église. Moi aussi, j’ai épousé une vieille- chrétienne, mais je n’ai pas changé. Mes enfants suivent ma religion. J’ai même donné des noms bibliques à mes filles, l’une s’appelle Rachel et l’autre Léa. Mais maintenant il n’y a presque plus de Juifs.
Ou encore cette vieille dame de Vilarinho dos Galegos :
– Oui, il y avait encore beaucoup de Juifs dans le village. Les purs, pendant toute l’année, ne mettaient jamais les pieds à l’église. Mais les familles mêlées avec les « chuços », elles si, elles la fréquentent maintenant. [Le terme « chuços » désigne péjorativement les vieux-chrétiens.] […] Comme vous le voyez, maintenant nous ne nous réunissons plus. Tout est embrouillé. Mais moi je continue à avoir foi en le Grand Dieu d’Israël.
Memoires Marranes-Nathan Watchel- Resurgences marranes au Portugal
Page 42
המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-השותפים לדרך – שמואל הירש ואלעזר רוקח
השותפים לדרך – שמואל הירש ואלעזר רוקח
בין השנים 1885-1882 השקיע אברהם מויאל חלק ניכר מזמנו בפעילות שבתקופות מאוחרות יותר היו מגדירים אותה כ״ציונית״. הוא חרש את דרכי הארץ, הרבה לבקר במושבות החדשות ועמד בקשרים מתמידים עם אנשי רשות טורקיים. כל זאת, בעת שניהל את עסקיו ביפו, שלצידם טיפל בכספים שהזרימו לארץ תורמים מחוץ לארץ – ובראשם הברון רוטשילד וחובבי ציון.
הוא לא עשה הכול בעצמו. היו לו שותפים לדרך, ובראשם שניים: שמואל הירש – מנהל מקווה ישראל במשך 12 שנים (1879־1891), ואלעזר רוקח – פעיל טרום ציוני, איש ספר, מזכירו של ויסוצקי בעת ביקורו בארץ ישראל בשנת 1885, ולאחר מכן מזכירו של מויאל.
מבין השניים היה הירש החשוב והמשפיע יותר. ואולם, גם הירש וגם רוקח נזכרים בהיסטוריוגרפיה של היישוב, לא אחת, באופן שלילי, ורק מחקרים מאוחרים העמידו אותם – ובמיוחד את הירש – במקומם הנכון.
מויאל היה קשור, בשל עסקיו ובמיוחד בשל פעילותו הציבורית, עם חברת ״כל ישראל חברים״, שבית הספר החקלאי במקווה ישראל היה המפעל הראשון שלה בארץ. הוא הכיר היטב את מנהליו הראשונים של המוסד, קרל נטר, זאב הרצברג, ובמיוחד את הירש, שבתיאורים רבים של בני הזמן נזכרים ביקוריו בחנותו של מויאל ביפו. מויאל סייע לביל״ויים בצעדיהם הראשונים בארץ, שאותם עשו במקווה ישראל, וניסה ככל יכולתו לרכך את יחסו הקשוח של הירש כלפיהם. רוב הביל״ויים מתחו על הירש, בזמן אמת, ביקורת קשה, וטענו שהוא מתנכל להם ללא הרף. חיים חיסין, שנמנה עם הקבוצה הראשונה של אנשי ביל״ו שעבדו במקווה ישראל, לא חסך שבטו מהירש: ״המשגיח נוגש בכל עוז, אינו נותן מנוח, כך ציוו עליו. הירש עושה זאת בכוונה, כדי להוציא מראשינו את ה׳שטויות׳ ולאלצנו לנסוע מכאן. כל יום הוא עוקב אחרינו מבין העצים. פתאום מופיע על ידנו. בשום אופן אינו מעכל את העובדה שיהודים רוסים, ומה גם משכילים, יעבדו ברצינות, פשוטו כמשמעו״.
וזוהי עוד ביקורת מתונה. בעיתון המליץ התפרסם מאמר לא חתום, שהועתק משבועון יהודי רוסי ותקף את מעשיו של הירש בארץ ישראל בחריפות יתרה. מחברו היה הביל״ויי מנשה מאירוביך, מהמתיישבים הראשונים בראשון־לציון. לדברי מאירוביך, הירש עשה ככל יכולתו"להצר ולהציק״ למושבה ראשון־לציון, בהיותו בשלב הראשון של ההתיישבות בא כוחו של הברון רוטשילד בארץ ישראל. כל הבטחותיו למושבה, בפקודת הברון, לא מולאו. מאירוביץ׳ הזהיר, שאם לא תהיה הנהגה אחרת למושבות, של אנשים בעלי ״לב עברי״ – רעה תהיה אחריתן.
לפנינו האשמה ישירה כי הירש פוגע במכוון בהתיישבות היהודית החדשה בארץ ישראל. לאחר חודשיים כתב מאירוביץ׳ עצמו להמליץ, והמשיך בהתקפותיו על הירש. הוא טען, כי הירש הפך את מתיישבי ראשון־לציון לעבדים, וכל מה שקורה במושבה, בהנחייתו, אינו מעשה לאומי כלל.
באותו גיליון של המליץ, הובאה תגובתו של אחד האישים המרכזיים ביישוב היהודי של אותם הימים, פטרון הביל״ויים יחיאל מיכל פינס. הוא שלל מכל וכל את האשמותיו של מאירוביך, ויותר מכל: פינס התרעם על כך שמעשיו הטובים של הירש כלפי הביל״ויים (שלכאורה הוא היה נגדם) וכלפי ראשוני המושבה עקרון, אינם נזכרים כלל בדיווחו של מאירוביך. ״האם רק את הרע יספר ולא את הטוב?״ תמה. פינס הזכיר כי התיישבות העקרונים על אדמתם הייתה במידה רבה בזכותו של הירש, והוא אשר גייס לעזרתם את אברהם מויאל, אשר טיפל בהם ״כאב רחמן עם בניו החביבים… להביאם אל נחלתם״. את מויאל הגדיר פינס כ״הגביר הנכבד מבני המערביים [יוצאי צפון אפריקה]״.
מויאל, לעומת הירש, נחשב לטוב ולמיטיב. הוא נקשר מיד אל הביל״ויים וסייע להם רבות בקליטתם בארץ ובמושבתם גדרה. כפי שסופר לעיל (ראו בפרק השלישי), כשסירב הירש תחילה לקבלם לעבודה במקווה ישראל, פנה מויאל להנהלת ״כל ישראל חברים״ בפריז, ומשם הגיעה הוראה להירש להעסיקם. הדבר, מתברר, לא קלקל את יחסיהם של מויאל והירש, והדבר בא לידי ביטוי זמן קצר לאחר מכן, כשעלו לארץ ראשוני המושבה עקרון. קבוצה של 11 איכרים הגיעה ארצה, כזכור, בהדרכתו של יחיאל ברי״ל וחיפשה במשך תקופה ארוכה קרקע להקים עליה את מושבתם.
קשיי הירידה שלהם מהאונייה לחוף תוארו בפרק קודם (עמ׳ 55-53) וההתגברות עליהם הייתה מבצע משותף של הירש ומויאל. כל אחד מהשניים תרם את חלקו כדי שאפשר יהיה לעקוף את האיסור הטורקי של כניסת יהודים לארץ, בשל בהלה שאחזה את השלטון העות׳מאני לאחר שהגיע גל גדול של עולים, במה שייקרא מאוחר יותר העלייה הראשונה. בעיית כניסתם לארץ של העקרונים לעתיד נפתרה באמצעות ״טריק״ שאותו רקחו הירש ומויאל: הירש פנה אל הקונסול הצרפתי בירושלים, שהיה מיודד מאוד גם עם מויאל, והלה אישר שקבוצת האיכרים הגיעה כדי ללמוד במקווה ישראל. כאמור לעיל, איש לא בדק את גילם ומצב משפחתם של ה״תלמידים״, שכולם היו נשואים ואבות לילדים…
כמו הביל״ויים גם ראשוני עקרון קיבלו תחילה עבודה במקווה ישראל, ואף הם כקודמיהם סבלו מידו הקשה של הירש, שהתייחס אליהם בקשיחות. נוסף על כך, הוא היה מסוכסך עם יחיאל ברי״ל, דבר שהשפיע גם על יחסו ל״ראדומים״, כפי שכונו. ברי״ל האשים את הירש שהוא מרפה בכוונה את ידיהם של 11 החלוצים, ואף הציע להם מימון כדי שישובו לחו"ל. הברון רוטשילד, שהיה בסוד העניין, לא הסתיר את תסכולו מהסאגה הזו, שבמרכזה עמדו ה-11, עבודתם במקווה ישראל וחיפוש ממושך ביותר אחר שטח קרקע להקמת מושבתם. ועם כל זאת, מקורות בני הזמן מציינים שוב ושוב את מאמציו של הירש לסייע ל״ראדומים״ במציאת שטח מתאים להתיישבותם, עד שאישר את רכישת השטח שליד הכפר הערבי עקיר. בכך היה תפקיד מרכזי למויאל, שיצא למסעות ברחבי הארץ, ולמקצתם הצטרף הירש. בכלל, נראה כי להירש היו שני קווי אופי, נוגדים: קשוח שנראה כמעט עוין מחד גיסא, ומסייע במאמצי ההתיישבות, מאידך גיסא. הדבר היה אופייני להתנהגותו כל השנים.
הירש, יליד חבל אלזס (1845), ששירת בתור קצין בצבא הצרפתי והשתתף במלחמת גרמניה-צרפת ב-1870, נותר כל חייו קצין באופיו. בשנתו הראשונה במקווה ישראל הוא סילק כמה מהתלמידים, שלדעתו לא היו ממושמעים מספיק. המוסד בתקופתו היה ידוע במשמעות הקפדנית שלו בלימודים ובעבודה. את היחס הנוקשה לבילו״יים ולאחר מכן ל״ראדומים״, אפשר להסביר בצורה חיובית דווקא: הירש ביקש להעביר את ה״חדשים״ סוג של טירונות, ורק כשעמדו בה זכו להערכתו והם ידעו, כפי שמסתבר, להעריך אותו. הברון רוטשילד העריך את הירש, הרבה להתכתב איתו ופעם אחת אף שלח לו פרס מיוחד בעבור תרומתו לקליטת באי העלייה הראשונה – שטר של 1,000 פרנק – סכום כסף ענקי. הוא הופתע מאוד כשהירש החזיר לו את השטר וטען שאינו מגיע לו. עוזרו הראשי של הברון, מיכאל ארלנגר, כתב באחד ממכתביו להירש: ״אין ברצוני לחלוק לך מחמאות, אך לעיתים רחוקות מזדמן למר דה-רוטשילד לעסוק עם אנשים שנלושו מחומר זה שלך״. כשנכנס מויאל יותר ויותר לטפל במושבות של חובבי ציון, היה הירש שותפו בכל מהלכיו. הירש ידע אל נכון שהברון מרוצה מאוד מטיפולו של מויאל בכספים המגיעים מחו"ל. באחד ממכתביו של ארלנגר אליו, נכתבו השורות המחמיאות האלה על מויאל: ״שמח להיווכח שמר מויאל מממש היטב את הכסף שחובבי ציון שולחים. זה לפחות המעשה הטוב האחד שעשה ויסוצקי בעת שהותו בארץ ישראל [מינויו של מויאל לראש חובבי ציון בארץ]. הברון מכיר את המסירות שמשקיע מר מויאל במפעל זה״.
מויאל הזכיר פעמים רבות את הירש ומעשיו בדיווחיו להנהגת חובבי ציון, וכשנפטר בשלהי 1885 אישר פינסקר את ההחלטה שכבר התקבלה בארץ ישראל, כי האיש המתאים ביותר להחליפו בתפקיד הנציג הבכיר של חובבי ציון בארץ הוא הירש. הדבר הפתיע רבים, משום שהירש לא נמנה עם חוגי חובבי ציון והיה מקושר יותר ל״כל ישראל חברים״.
המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור- השותפים לדרך – שמואל הירש ואלעזר רוקח