ארכיון חודשי: יוני 2022


שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988 –דודתי-הביקור אצל הצדיק

שערי ספרו

נוסף לכל אלה הפרוסה הייתה תמיד בכיסי הודות לדודתי ולבעלה רפאל, שהיה איש טוב ושתקן שנוכחותו כלל לא הורגשה בבית. והחשוב מכל, שלוש פעמים ביום ולמעלה מזה, היה האוכל מצוי בשפע ורק מן המובחר. התענגתי על רוב טוב. הלוואי רבונו של עולם! כך הייתי מתפלל כל בוקר, שתארך עלי שהייתי עם דודתי, או שיקרה איזה נס ואשאר כאן כל ימי חיי. ובאמת למי יזיק אם אשאר עם דודתי? אלא מאי? תאמרו — הורי לא ירצו להיפרד ממני? גם זה דבר לענות בו! אבא ממילא נמצא רוב הזמן בנסיעות ואמא, לפי דבריה, קצה נפשה בעול הקשה של פרנסת המשפחה. מכל מקום, אלך לבקר אצלם מפקידה לפקידה ושלום על ישראל. בין כה וכה ואני נהנה מחיי כאן וכל יום נוסף זורחת לי השמש בתוך נפשי פנימה. פני שונו, שערותי שהיו קודם פרועות, עכשיו הן סרוקות יפה. אמנם לתלתליו של בן דודתי עוד לא הגעתי, אבל דודתי הבטיחה לי שאם לא אתאבק בעפר ואשמור על ראשי שיישאר נקי, מובטח לי שיצמחו לי תלתלי זהב כמו של מרק. מה מעשיהם של הורי? אין זה מענייני! לפחות פה אינם מעיזים להכות אותי. הדודה לא תִּתן להם. אני כל היום עם מרק. אנו מטיילים וחופשיים לנפשנו כמו שנאמר: ״אני לדודי ודודי לי״, ידי בידו, מסתובבים כל היום ונהנים מעולמו של הקדוש ברוך הוא.

בשבת הראשונה נודע לי שהורי, דודתי ובעלה לוקחים סל עם אוכל והולכים לסעוד את לבם בים. כלומר, שכרו מראש סירה והולכים לשוט על הים. אנו לא הורשינו להילוות אליהם, אבל תמורת זה קיבלנו פרנק כל אחד והובטח לנו שישתפו אותנו בטיול הערב. כשחזרו כולם הביתה, סיפרה אמא בהנאה ובקנטור שאבא סירב לעלות על הסירה מרוב פחד וכולם לעגו לו. אמנם גם אמי פחדה, אבל מה זה שייך? הלא היא אשה! מטבע הדברים שאשה פוחדת מדבר נועז כזה, אבל אבי שהוא גבר, פוחד מהים?! כל השבוע חמדו לצון על נושא זה עד שנודע הדבר גם בין האורחים שפקדו את המסעדה, בין ידידי המשפחה שהיו באים לביקור ונשארים עד שעה מאוחרת בלילה. אבא סתם חייך במבוכה וצחק עם כולם. אני כבר התחלתי להתרגל לחיים החדשים. לא ידעתי מחסור ודאגה. כל מבוקשי ניתן לי וגם מכותיהם הקשות של הורי נשכחו, כי דודתי הרגישה בשעת סכנה והצילה אותי מידם לפני המהלומות, והרימה עליהם את קולה: —

כלבים! את בשרכם אדוש! רק תעזו לנגוע בו!

אני חיבקתי בידי את גופה של דודתי ונדבקתי בה כבמגן בפני איומי הורי. דודתי הייתה באמת אשה נפלאה, ובעלה עדין ונוח לבריות, הולך על ראשי אצבעותיו, כמו שאומרים, הוא יכול ללכת על ביצים ולא ישבור אותן. בה­שוואה לדודתי, קטן קומה ורזה היה, לבוש תמיד חליפות נקיות ויפות ועישן סיגריות שריחן היה נעים. היה נחבא אל הכלים, לא משמיע קולו ולא מכניס חוטמו בשום עניין, אלא על פי דודתי יישק כל דבר, גם בבית וגם בעסקים. גיליתי אחר כך שהייתה להם גם חנות מכולת גדולה בקצה השני של הבניין, עם חלון ראווה גדול, מלא וגדוש כל טוב. הייתי עומד בקצה השמאלי של הבניין ומתפעל מכל הקופסאות והצנצנות שהיו מסודרים בסדר מופתי. דברי אוכל ומיני מתיקה כגון קופסאות שוקולד שלא ראיתי או טעמתי מעולם. עסקיה של דודתי היו נוחים ומכניסים והיא לא ידעה עוני כמונו; ובתוקף רצונה וכשרונה, ידעה לכלכל כל דבר והלכה מחיל אל חיל. סוף סוף הודיעה לי אמי שנלך לבקר את קברו של הצדיק למחרת. זה היום הגדול שלו ייחלנו. כל היום הכינו דודתי ואמי מיני עוגיות שצריך לחלק לעניים ליד קברו של הצדיק. ביצים שלוקות, תרנגולות, בשר וכן בקבוקי מחיא מובחרת. זהו משקה חזק שהוכן מתאנים או תמרים ותבלינים ועשבים עדינים שהוסיפו לו טעם וריח ניחוח. למחרת קמנו עם קריאת התרנגול ונסענו באוטובוס לבית הקברות. לא רבות הערים שבהן נמצא בית הקברות היהודי רחוק מהעיר כמו בעיר רבט ובעירי ספרו. אלא שבעירי איש לא נוסע באוטובוס כזה ואין בכלל דבר כזה. כולי הייתי פליאה על האוטובוס הזה בו כל אחד קונה כרטיס, עולה איפה שהוא רוצה ויורד איפה שהוא רוצה בתחנות המיועדות לכך. דבר זה נפלא היה בעיני. בספרו הלכנו ברגל לכל מקום שרצינו ואפילו את ארון המתים בלוויה נשאנו על כתפינו והלכנו ברגל לבית־החיים שהיה די רחוק מהעיר, בדרך לעיר פאס, לרגלי ההרים. איני זוכר עוד כמה זמן נסענו, כי התפעלתי מכל הבניינים שראו עיני בדרך. הייתי דבוק אל חלון האוטובוס וכולי תמיהה. הגענו סוף סוף למקום. ירדנו עם כל הסלים שהבאנו וצעדנו לקראת קברו של הצדיק. כמניין עניים היה כבר במקום וקבוצות קבוצות של אנשים עמדו שם וקראו תהלים והדליקו נרות. אמי ודודתי חילקו את המזונות והשתייה שהביאו בסלים, נתנו דמי פדיון לרב שבירך אותי והמשיכו בקריאת התהלים. אמי השכיבה אותי על המצבה של הקבר, משחה את גופי בשמן והתחננה בקול בפנותה לצדיק, בבכי ובקול קורע לב:

  • ווא סדיק לעזיז (הוי הצדיק היקר)! חוס ורחם עלינו! מה חטאתי שככה נענשתי? חיינו מרים והעוני מכלה אותנו! ומה חטא הילד הרך הזה, אשר כפשע בינו ובין המוות. הוא נמס לעיני מיום ליום ואין בכוחי לעזור, בגלל יופיו שלטה בו עין־הרע, שתשלוט עין־הרע באויבי ישראל, רבונו של עולם! שלח מכה לתולעת הזו המכרסמת בו ללא רחם ואני נודרת שכל שנה נבוא לבקרך, בעזרת ה׳. אני יודעת שגם התולעת — בריה של הקב״ה היא, אבל לנו, אין אוכל בשבילה. אין לנו אוכל אפילו בשביל קיבתנו הריקה. שתשלח את התולעת לקיבתם של העשירים לעזור להם לטחון כל הסביאה ללא סוף שבה מפטמים הם כרסם כל היום. למה נדבקה רק בנו למצוץ את כוחו של הילד הזה ? לא נשאר בו כלום המסכן! די , האכלנו אותה יותר משנה ועכשיו שתעזוב אותו ותלך לשלום. ווא סדיק לעזיז! אתה המחולל נסים ונפלאות, שלח לילד הזה רפואה שלמה…

גם אני התרגשתי ואמא אמרה לי:

  • בכה בני, בכה, שפוך לבך לפני הצדיק והתפלל, אולי ירחם עליך. כשראיתי דמעות בעיני דודתי, זע לבי בקרבי. האמנם דודתי האדירה בוכה כאחת הנשים ובשבילי? אמנם כן, היא בכתה בדמעות שליש ומלמלה בשפתיה תפילה חרישית. לקחה גם היא מהשמן ומשחה את גופי והרימה את קולה, שהצדיק ישמע את זעקתה. אני לא יכולתי להתאפק עוד, לבי נמס בקרבי, דמעות הציפו את עיני וכמעט נחנקתי עד שנתתי לזעקה לצאת מקרבי ועכשיו כולנו בכינו ובכינו. שמעתי את דודתי שהוסיפה תלונה חרישית על מר גורלה ועל הקללה שרבצה עליה ללא חטא ועוון, על שה׳ סגר את רחמה ולא חננה בפרי בטן. אבא עמד עם קהל העניים והרב וקרא תהלים בכוונה רבה. בין כה וכה וטפטופי הגשם התחילו להרטיב אותנו ולהכות על פנינו. אך הם לא הפריעו בכלל לטכס. פני דודתי זהרו ואמי אמרה לה שזה סימן טוב! נשארנו בגשם שהצדיק יראה בסבלנו וילמד עלינו זכות לפני רבון העולמים. כשחזרנו הביתה היינו רטובים עד לשד עצמותינו. אמנם לא הרגשנו קור מפאת התרוממות הרוח ונפשנו השמחה, אך הבגדים על גופנו נהיו כבדים ונדבקו לבשרנו. החלפנו את בגדינו וישבנו לשוחח על כוס תה ועוגיות מאפה־בית. דודתי אמרה שהגשם הוא סימן שהצדיק נענה לבקשותינו ובקרוב, אם ירצה ה׳, אהיה בריא וחזק. בלילה ההוא ראיתי בחלומי והנה אני הולך באמצע רחוב גדול בעיר החדשה. אינני זוכר עוד למה ואיך הגעתי לשם. כולם הסתכלו עלי והתפעלו מגודל גופי ומשרירי. לשמחתי לא היה גבול. פתאום כאילו חזרתי לעירי ולביתי. מה שמחו אחי ואחיותי כשראו אותי. קשה היה להם להכיר אותי ושמחו על הנס שנעשה עמדי. אני מקפץ ומדלג משמחה וזורק להם את המתנות שהבאתי להם מהעיר הגדולה. זורק בשתי הידיים והם חוטפים ושמחים. פתאום התעוררתי, מה קדרו שמי ומה גדלה אכזבתי. קרני השמש המפזזות חדרו דרך הווילון בזרקורים קטנים ומה דאב לבי כשמיששתי את עצמי בעוד חיוך החלום קפוא על פני העצובים. נוכחתי לדעת ששום דבר לא השתנה. כנראה שאמי גם כן קיוותה לנס ולכן לא באה להעיר אותי כרגיל אלא נתנה לי ליהנות משנתי הערבה ולא ניתקה אותי מחלום הזהב שבו הייתי שרוי. כשקמתי והתחלתי ללכת הבחנתי במבטן הבוחן של דודתי ואמי, לראות אם חל בי איזה שינוי. אני התאמצתי להיראות חזק. ניפחתי את חזי והרמתי את כתפי כדי להיראות שונה ואולי בזכות זה נאריך את שהותנו בגן־עדן זה ונעלה שוב לקברו של הצדיק עד שיוטב לי לגמרי.

 

באותו בוקר ציוותה עלי אמי לא לעזוב את הבית בזמן שהיא ודודתי הלכו לשוק. כשחזרו מן השוק, הביאו איתן דג גדול ומיוחד שלא ראיתי כמותו מימי. אמי ודודתי צלו אותו וקראו לי אחר כבוד, לשבת על כיסא רם ונישא. שמו לי אלונטית על החזה ועמדו עלי כמלאכי חבלה להלעיטני דג זה שטעמו היה מר ולא נעם לחכי. התנהגותן הייתה מוזרה. אני הבטתי בבהלה על אמי כשסימן שאלה בעיני והיא ענתה לי שזה יגמור אחת ולתמיד עם התולעת הארורה השותפה לכל מאכלי. אני רק לא הבנתי מה הבהלה. התחילו להכניס לפי מן הדג הזה מלוא חופניים, אמי מימין ודודתי משמאל ולא נתנו לי זמן לבלוע וכבר הן דוחפות לי עוד ועוד דג בפה, כאילו אצה להן הדרך או שזאת תחרות אכילה. התחלתי לפרפר בין ידיהן החזקות של שתי הנשים וסירבתי לבלוע. אך הן סגרו לי את האף עד שכמעט נחנקתי. הן לא הרפו עד שבלעתי. אז נתנו לי לנשום ומיד הכניסו לי שוב מלוא חופניים דג לפה. אמא צבטה אותי ודחפה בצלעותי וזירזה אותי לבלוע מהר. הדג התחיל לצאת לי מהאף, ניסיתי לירוק אותו, אבל הן סתמו לי את הפה עד שלא נשארה לי ברירה אלא לבלוע כדי שאוכל לנשום מחדש. וכך נמשך המאבק עד שבלעתי את כל הדג.

 

אחרי שהכל נגמר ורווח לי מעבודה קשה זו, שאלתי את אמא מה פשר שפע הדגים שדחפו לבטני? אמי הסבירה שזו רפואה בדוקה נגד התולעת וצריך היה לבלוע את זה מהר ובכמויות גדולות כדי שהתולעת תיחנק. חשבתי לי: כן יאבדו כל אויביך ה׳, שהתולעת תיחנק ותעזוב אותי, אני לא צריך שותפים במעט האוכל שבא אל קיבתי.

שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988 –דודתי-הביקור אצל הצדיק

עמוד 77

פיוטי ר' יעקב אבן-צור-בנימין בר-תקוה-פיוט לשבועות להוצאת ספר תורה

רבי יעקב אבן צור

רבי יעקב אבן צור – רקע היסטורי וחברתי ופיוטים.

 

בנימין בר תקוה

 

הרקע ההיסטורי והחברתי לצמיחת הפיוט במרוקו

 

הפיוט הוא בן לווייתה הנאמן של ההיסטוריה היהודית. קביעה חשובה זו של אחד מגדולי החוקרים שקמו לפיוט מהעברי הלא הוא י"ל צונץ. מתאשרת גם מתוך עיון בפיוט העברי בארצות המזרח במאות האחרונות. ואולם כדי להבין קביעה זו לאשורה עלינו לשרטט מעט את הרקע ההיסטורי של גולת מרוקו.

 

את המבנה החברתי שלה, שעל גביו צמחה השירה העברית בכלל, ושירת רבי יעקב אבן צור בפרט. הבא נזכור את הכלל, כי כל ספרות באשר היא, אינה נכתבת בחלל ריק, וצכאן שלכל עיון בספרות חיית להתלוות הידיעה הכללית של הרקע עליו צומחת ספרות זו. להלן הרקע הכללי של התקופה.

 

המקום.

 

ההיסטוריה של תושבי מרוקו ובהם של יהודיה, מושפעת מן הגיאוגרפיה המיוחדת המאפיינת ארץ זו. מבחינה גיאוגרפית הפיזית נוכל להבחין בשלושה מרכיבים. חבל ארך של שפלה ורמות, נמוך יחסית, סמוך לים התיכון ולאוקיאנוס האטלנטי, חבל ארץ הררי הכולל את הרי האטלס הגבוהים ואת הרי הריף, וחבל ארץ הכולל רמות ומישורים היורדים את הסהרה.

 

במקביל נוכל להבחין בשלושה מרכבים גיאופוליטיים שהשפיעו על תולדות יהודי מרוקו, רצועת הארץ לאורך הים התיכון עליה לוטשים עיניהם ספרד אנגליה, רצועה אשר בה נודע תפקיד חשוב ליהודים בחיי המסחר, והוא הדין לערי החוף הסמוכות לאוקיאנוס האטלנטי.

 

אזור הארץ המרכזי שם נמצאות ערי השלטון המסורתיות ובראשן פאס. לאזור מרכזי זה הגיעו רבים מן המגורשים, ובתוכם משפחת אבן צור, שהתיישבו בערי השלטון מטעמים שיוסברו להלן. אזור דרום מרוקו שהרים גבוהים מפרידים בינו לבין שאר חבלי הארץ, ואשר עמקיו יורדים אל הסהרה.

 

בחבל ארץ זה נתפתח קשר הדוק ביותר בין היהודים הכפריים ובין שבטי הברברים המקומיים. ואולם דומה כי כדי לספוג מעט ממגוון הנופים המיוחדים של הארץ עלינו להטות אוזן לרישומיהם של נוסעים שביקרו במרוקו, התרשמו ורשמו זיכרונות מסעותיהם.

 

שני ספרי מסע יוזכרו כאן : הראשון, " משא בערב ", שנכתב לפני כמאתיים שנה על ידי שמואל רומאנילי ( שממנו אביא בהמשך בע"ה קטעים נבחרים, ככל שיאפשר הזמן ) . והשני " מארץ מבוא השמש " שנכתב לפני כשלושים שנה על ידי פרופסור הירשברג ( שממנו כבר הבאתי קטעים רבים בכל הפורומים ) .

 

 

שירו ידידים שירה חדשה

הסוג:  פיוט להוצאת ספר תורה.

העת:  לשבועות.

הלחן:  אמרו במורא בני אל חי          נורא .

התבנית: שיר מעין אזורי, שני טורי מדריך לכל סטרופה שלושה טורי ענף וטור

מעין אזורי.

החריזה: אא. בבבא.

המשקל: עשר הברות בטור, וצזורה קבועה אחרי ההברה החמישית.

החתימה:           יעקב חזק.

המקורות:כ״י המוזיאון הבריטי 10368 ז0, דף 34 [=ל].

נדפס:עת לכל חפץ. דף מה עמ׳ א; אזהרות דפוס אמסטרדם (1885). דף א

עמ׳ ב; אזהרות לר׳ יצחק בר ראובן. ליוורנו (תר״ב) דף א עמי ב:

מנחת־בכורים ליוורנו (1865). דף נו עמ׳ א.

נזכר: אוצר, ש-1037.

 

שִׁירוֹ יְדִידִים שִׁירָה חֲדָשָׁה,

בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּוֹרָה קְדוֹשָׁה.

 

יוֹם בּוֹ בְּקוֹלוֹת וְגַם בְּרָקִים,

נִגְלָה בְּסִינַי שׁוֹכֵן שְׁחָקִים,

5 הִנְחִיל לְעַמּוֹ אֵלֶּה הַחֻקִּים,

סִפְרֵי דָּת הֵמָּה מִנַּיִן חֲמִשָּׁה.

 

עַמּוּדֵי שַׁחַק, רָגְזוּ, רָעֲשׁוּ.

כָּל יוֹשְׁבֵי תֵּבֵל, נָמוֹגוּ, בֹּשׁוּ.

עַד עֵת יְדִידִים צוּרָם דָּרָשׁוּ,

10 – לָהֶם נִתְּנָה תּוֹרָה מוֹרָשָׁה.

 

קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל זָרַח מִשֵּׂעִיר,

לְקוֹל אִמְרָתוֹ לִי אֹזֶן הֵעִיר.

יֶחֱזוּ אוֹיְבַי וּבְרוּחַ מַסְעִיר,

יִכָּלְמוּ לָעַד וּתְכַסֵּם בּוּשָׁה.

 

15 בְּנֵי אֵיתָנִים בַּתּוֹרָה דָּבְקוּ

בָּהּ יִתְהַלְּלוּ וְגַם יִצְדְּקוּ.

וּמִצּוּף דִּבְשָׁהּ תָּמִיד יִינְקוּ,

וּתְהִי עַל לוּחַ לִבָּם חֲרוּשָׁה.

 

חִזְקוּ עַם הָאֵל חוֹסִים בְּצִלּוֹ,

20 עֲלֵיכֶם זָרַח, נֵרוֹ וְהִלּוֹ.

אִמְרוּ: 'אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לוֹ',

דְּבֵקִים בְּצוּר נַעֲרָץ בִּקְדֻשָּׁה.

אִמְרוּ אַשְׁרֵי

1 שירו ידידים שירה חדשה: על־פי נוסח תפילת עזרת אבותנו: ׳ונתנו ידידים זמירות, שירות ותשבחות׳ ובסופה ׳שירה חדשה שבחו גאולים׳. / 2 ברוך שנתן תורה: על־פי נוסח שאומרים בהוצאת ספר תורה בהתאם ליעודו של הפיוט. / 3 בקולות וגם ברקים: על־פי שמ׳ יט טז. / 4 שוכן שחקים: כינוי לקב׳׳ה על־פי דב׳ לג כו./ 6 ספרי דת: כינוי לחומשים. / 7 עמודי שחק: על־פי איוב כו יא בשינוי לשוני קל. רעשו: על־פי תאור מעמד הר סיני בשירת דבורה <שופ׳ ה ד>. / 8-7 רגזו… יושבי תבל נמוגו: הלשון על־פי שירת הים שמ׳ טו יד-טו, וכן על־פי יש׳ סד א-ב, ולענין יושבי תבל שנמוגו ראה התאור בשמו״ר כט ט, שהיה כל העולם חרד ושותק בשעה שקבלו ישראל את התורה. / 9 ידידים: כינוי לישראל על־פי יר׳ יב ז; תה׳ ס ז. / 10 להם נתנה תורה מורשה: על־פידב׳ לג ד; ויח׳ לג כד. /11 זרח משעיר דב׳ לג ב. / 12 לי אזן העיר: אילפני בינה על־פי יש׳ נ ד ותרגום יונתן שם. / 14-13 יחזו אויבי… ותבסס בושה: על־פי מיכה ז י. וברוח מסעיר: רוח סערה. / 15 בני איתנים: בני ישראל שהם בני האבות. ולכינוי האבות ׳איתנים׳ ראה מיכה ו ב, והמדרש כגמ׳ ר״ה יא עא. בתורה דבקו: על־פי דב׳ י כ. / 16 בה יתהללו וגם יצדקו: על־פי יש׳ מה כה. / 17 ומצוף דבשה: הלשון על­פי מש׳ טז כד, ונמשלו דברי תורה לדבש על־פי מדרש רבה לשה׳׳ש ד יא. / 18 ותהי על לוח לבם חרושה: על־פי יר׳ יז א. / 19 חוסים בצלו: על־פיתה׳לו ח. /20 והילו: נגהו. נרו והילו: על־פיאיוב כט ג. / 21 אשרי העם שככה לו: על־פי תה׳ קמד טו.

 

פיוטי ר' יעקב אבן-צור-בנימין בר-תקוה-פיוט לשבועות להוצאת ספר תורה

עמוד156

כתובות ותנאים לחג השבועות.מאירנזרי-מאת ר' חביב טולידנו

     כתובה בין ישראל לתורה

 

בְּסִמָּנָא טָבָא

 

מאת ר' חביב טולידנו

 

המופיעה בספרו החדש של דר' מאיר נזרי

כתובות ותנאים לחג השבועות

מוסד הרב קוק, ירושלים תשפ"א

 

ר' חביב טולידנו – תולדות חייו ויצירתו

(מכּנאס, נפטר בתע"ו/1715)

 

זיהוי מחבר הכתובה: ידועה הכתובה ליום שני של שבועות לרב חביב טולידנו, המתחילה במילים 'בסימנא טבא ובמזלא יאיא 'בששי בשבת' המוסבה על כתובת ישראל החתן והתורה הכלה, והיא כנראה השנייה שנכתבה כחיקוי לזאת של ר' ישראל נג'ארה 'ירד דודי לגנו' המתמקדת ביחסי ה' החתן וישראל הכלה. כתובה זו מופיעה בתפוצה רבה במחזורים בסמיכות לזו של נג'ארה. אלא שאין ברור לגמרי מיהו החכם חביב טולידנו, מחר הכתובה. בספר מלכי רבנן נסקרים ארבעה חכמים בשם זה:

הראשון – חביב טולידנו הקרוי חביב החסיד ב"ר חיים ב"ר דניאל שבא משאלוניקי לפאס. חי במאה ה-16 והיה מורה צדק במכּנאס וגם נגיד ומקורב למלכות; השני – חביב טולידנו ב"ר חיים,  מורה צדק במכּנאס שנפטר בלא בנים בתע"ו/1715, שהה תקופת מה בעיר סאלי הסמוכה לרבאט וחתום בפסקי דין עם אחיו ר' משה טולידנו, מוהריב"ע (מורנו ר' יהודה בן עטאר); השלישי – חביב טולידנו ב"ר אליעזר, יליד תק"ס/1799 מחכמי מכּנאס, מחבר 'פה ישרים' פירוש להגדה של פסח (ליוורנו תקצ"ח/1838), ו'תרומת הקודש' – תשובות למבקרי המסורת תרכ"א/1861, והרביעי: חביב טולידנו ב"ר יוסף מחכמי מכּנאס שנפטר בתקע"ט/1818. מי אפוא מבין כל החביבים האלה הוא המחבר של הכתובה? ההשערה הנפוצה ביותר היא שמדובר ברב חביב טולידנו השני מסאלי. השערה זו נשענת על כמה נתונים: א. במחזורים שבהם מופיעה הכתובה כתוב במפורש שהוא מסאלי. ב. על פי מלכי רבנן מי ששהה בסאלי הוא חביב טולידנו השני. ג. כך מסתבר גם על פי נר מצוה לר' יוסף משאש ירושלים תשכ"ט, עמ' קצה: 'זמנו סוף המאה החמישית שמעלנו'. ד. השערה זו מתחזקת גם ממאמרו של  גרשום כהן במאמרו 'זיהויו של מחבר הכתובה האנונימית לחג השבועות, סיני ע"ה, עמ' 39. 

 

פרטי הפיוט

כתובת:  כתובה ליום שני של שבועות שנמצאה בכ"י הרב הגדול נר המערבי כמוהר"ר חביב טולידאנו זצוק"ל זלה"ה מעיר סאלי יע"א (מועדי ה' ליוורנו למהדורותיו).  

נוסח אחר: כתובה של החתן הנקרא ישראל האומר לה לזו הכלה התורה הקדושה הוי לי לאנתו יפה כלבנה. מושר בלסבון שבפורטוגל עוד מימי אנוסי ספרד (בכמה הוצאות).   

התבנית:  הפיוט בנוי מעשרים ותשע מחרוזות משולשות טורים בחריזה המתחלפת בכל סטרופה. 

החריזה: אאא / בבב / …

חתימה: ליתא.

מקורות: רנה וישועה ח"ב, ליוורנו תרי"ז 1877, קנו/ב (מהדורה ראשונה) ובכל הוצאותיו; ספר מועדי ה' ליוורנו תרי"ז ובכל הוצאותיו כמו ליוורנו תרצ"ט כולל מחזורים שנדפסו בישראל תשי"ז-תשי"ח במהדורה של ימינו, הוצאת ספרים מעוז מאיר שנדפס בישראל, עמ' 363; בתוך: 'התנאים והכתובה בין הקב"ה וכנסת ישראל  מהרב המקובל ר' ישראל נג'ארה' ז"ל בני ברק תשל"ו, עמ' 22; פרדס חג השבועות, מכון הפאר, ירושלים תשמ"א, עמ' קעד; קובץ לשבועות, בני ברק תשל"ג, עמ' לג.

אוצר השירה: ב-1086.

 

מבנה הפיוט

פתיחה חגיגית קצרה (2-1).   תאריך החופה ומקומה (8-3).

פרטי החתן והכלה ומאמר הקידושין (17-12).

ההתחייבויות הבסיסיות של החתן לכלתו (20-18).

הסעיפים הכספיים: עיקר ותוספת, נדוניה וסה"כ (44-21).

אחריות לפירעון שטר הכתובה (47-45).   תנאים חיוביים ותנאים שליליים (74-51).

בטחונות לכתובה: קניין, שבועה ועדים (83-75). חתימה חגיגית (89-84).

 

דיון משווה: כתובה זו עשויה כמעט במתכונתה ובלשונה של כתובת נג'ארה על כלל סעיפיה בשני הבדלים גדולים ובשינויים אחדים. ההבדל הראשון קשור בזהות החתן והכלה, בעוד שהחתן והכלה הרשמיים בכתובת נג'ארה הם ה' וישראל (אלא שמתחלפים בחלק של התנאים), הרי החתן והכלה בכתובת טולידנו הם ישראל והתורה. ההבדל השני הוא שפיוטו של נג'ארה כולל ציור חופה שאחריה הכתובה, ואילו חביב טולידנו מתמקד רק בכתובה.

להלן הסעיפים הזהים בנוסחם ובמשמעם: א. התאריך (5-1). ב. תוספת כתובה (33-30). ג. החלק הראשון של סעיף הנדוניה (35-33). ד. סעיף הסה"כ (44-42). ה. הירושה (68-66). ו. נוסח החולייה שלפני התנאים (טורים 50-48). ז. נוסח המחרוזת הנותנת תוקף לתנאים (74-72). ח. נוסח שני התנאים השליליים השלישי והרביעי (65-60). החלק הראשון של נוסח העדים (80-78). ט. החתימה החגיגית של הפיוט בשתי מחרוזות האחרונות של הפיוט (89-84).

להלן ההבדלים במשמע של כמה סעיפים בכתובת טולידנו:

א. מקום החופה ברור יותר 'הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא' (8). ב. הנמשל למוהר ,עיקר כתובה, הוא 'אֹזֶן שׁוֹמַעַת עַיִן רוֹאָה' (22), ולא 'תורת חכם' נוסח נג'ארה. ג. תוספת לנדוניה והרחבתה רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה (41-36) המשמשים מוקדם ומאוחר נוסח נג'ארה. ד. סעיף העדים 'וְאָעִידָה לִי עֵדִים נֶאֱמָנִים אֶת הַשָּׁמַיִם והָאָרֶץ' נוסח נג'ארה נשמר גם בנוסח טולידנו, אבל הוא מורחב וכולל גם עדי בשר ודם משה ואהרן המייצגים את הכוהנים והלוויים. ה. נוסח התנאי השלילי הראשון נוסח נג'ארה הדו משמעי על אומה אחרת וגם חכמה אחרת 'וְשֶׁלֹּא יִשָּׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת עָלֶיהָ מִיַּלְדֵי נָכְרִים הַנְּלוֹזוֹת' (80) הוא חד משמעי בכתובת טולידנו כלפי ישראל והתורה 'וְשֶׁלֹא יִשָּׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת עָלֶיהָ בְּחַיֶּיהָ מֵחָכְמוֹת חִצוֹנִיּוֹת' (54). כללו של דבר הפיוט נוסח טולידנו מאמץ את הנוסח של נג'ארה תוך כמה שינויים להתאימו לכתובה בין ישראל והתורה. זהו פיוט המהווה דגם מובהק של השפעה בנוסח ובמשמע של כתובת נג'ארה. זאת ועוד, כתובתו של חביב טולידנו החד משמעית גם תורמת להבנה של כמה סעיפים בכתובת נג'ארה כמו בחלק של התנאים ובמיוחד השליליים.

 

נוסח הכתובה

 

בְּסִמָּנָא טָבָא יָאיָא / וּבְמַזָּלָא מַעַלְיָא

            וּשְׁעַת רָצוֹן / בְּרָכָה וְהַצְלָחָה

 

בַּשִּׁשִׁי בְּשַׁבָּת אַגִּיד אֶת הָרָשׁוּם בִּכְתַב הַנִּשְׁתְּוָן

לְהַנְחִיל אוֹהֲבָיו תּוֹרָה נִתְכַּוָּן

5               בְּשִׁשָּׁה יָמִים לְחֹדֶשׁ סִיוָן                                                     

 

לְמִנְיָן שֶׁאָנוּ מוֹנִים פֹּה בְּשִׁירָה וּבְזִמְרָה

בָּאָרֶץ הַלֵּזוּ יָפָה וַהֲדוּרָה

הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא

 

אֵיך הֶחָתָן שַׂר שָׂרִים וּנְגִיד נְגִידִים הַנִּקְרָא יִשְׂרָאֵל בְּשֵׁם

10             מְאֹד נַעֲלָה עַל כָּל הַגּוֹיִים לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם

לְחָיָיו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם

 

אָמַר לָהּ לַיְקָרָה וּנְעִימָה

הַבַּת רַבַּת הַמַּעֲלוֹת תּוֹרַת יְיָ תְּמִימָה

אַחַת הִיא יוֹנָתִי אַחַת הִיא לְאִמָּהּ

 

 15            הֱיִי לִי לְאִינְתּוּ יָפָה כַלְבָנָה

וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם שִׁמְעִי נָא זֹאת עֲדִינָה

וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶאֱמוּנָה

 

וַאֲנָא בְמֵימְרָא וּבְסִיַּעְתָּא דִשְׁמַיָּא

אֶפְלַח וְאוֹקֵיר יָתִיכִי כָּל יוֹמַיָּא

20             עַד עוֹלָם וְעַד עָלְמֵי עָלְמַיָא

 

וְיָהֵיבְנָא לִיכִי מֹהַר בְּתוּלַיְכִי כִּבְתוּלָה נָאָה

אֹזֶן שׁוֹמַעַת עַיִן רוֹאָה

יַעֲשׂוּ פְּרִי תְבוּאָה

 

וּצְבִיאַת כַּלְּתָא דָא תּוֹרָה קְדוֹשָׁה

25             וַהֲוָת לִי לְאִינְתּוּ עַל לוּחַ לִבִּי חֲרוּשָׁה

וַיָּשֶׂם כֶּתֶר מַלְכוּת בְּרֹאשָׁהּ

 

וּצְבִי חֲתָנָא דְנָא יִשְׂרָאֵל הַנִּזְכָּר

וְהוֹסִיף לָה מִדִּילֵיהּ תּוֹסֶפֶת עַל עִקָּר

מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה בְּמִסְפַּר כָּל זָכָר

 

                 30      וְעוֹד רָצָה וְהוֹסִיף לָהּ כְּתֻבָּתָהּ

מַה שֶׁתַּלְמִיד וָתִיק עָתִיד לְחַדֵּשׁ בְּאוֹרַיְתָא

סִפְרָא וְסִפְרֵי וְאַגַּדְתָּא וְתוֹסֵפְתָּא

 

וְדָא נְדוּנְיָא דְהַנְעָלַת לֵהּ כַּלְּתָא דָא לְמוֹפֵת וּלְאוֹת

מִבֵּית אָבִיהָ אֲדוֹן הַנִּפְלָאוֹת

35             לֵב לָדַעַת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ וְעֵינַיִם לִרְאוֹת

 

     וְעוֹד הִכְנִיסָה לוֹ מָעוֹת בָּעַיִן לֶאֱכֹל פֵּרוֹתֵיהֶם

רַמַּ"ח מִצְוֹת עֲשֵׂה עִם דִּקְדוּקֵיהֶם

אֲשֶׂר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָהֶם

 

וְעוֹד הֵבִיאָה לוֹ כֵלִים עִם שִׁמּוּשֵׁי עַרְסָא וְתַכְשִׁיטֵיהֶם

40             שַׁסַּ"הּ מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה וְעָנְשֵׁיהֶם

וּמִשְׁפָּטִים בַּל יִחְיוּ בָהֶם        

 

נִמְצָא סַךְ הַכֹּל כְּתֻבָּה וּנְדוּנְיָא וְחֵקֶר כְּבוֹדָם

וְתוֹסָפוֹת וּמְאֻחָר וּמֻקְדָּם

אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמֹר כִּי זֶה כָל הָאָדָם

 

45             וְכָךְ אָמַר לָנָא חֲתָנָא דְנָא בְּרוּחַ נְדִיבָה

קִבַּלְתִּי עָלַי וְעַל יַרְתַאי בַּתְרַאי אַחְרָיוֹת חֹמֶר כְּתֻבָּה

דְאִם אוֹבִיר וְלָא אַעֲבִיד אֲשַׁלֵּם בְּמֵיטָבָא

 

הַתְּנָאִים שֶׁהוּתְנוּ בֵינֵיהֶם

שְׁרִירִים וְקַיָּמִים עִם כָּל חִזּוּקֵיהֶם

50             עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְבַר שְׁנֵיהֶם

 

מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לוֹ טָמוּן בְּמַצְפֻּנָיו

עַד יוֹם עֲלוֹתוֹ לִמְכוֹנָיו

הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו

 

וְשֶׁלֹא יִשָּׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת עָלֶיהָ בְּחַיֶּיהָ מֵחָכְמוֹת חִצוֹנִיּוֹת

55             רַק בָּה יִקְרָא בְרֹאשׁ הוֹמִיּוֹת

כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִצְרִיּוֹת הָעִבְרִיּוֹת

 

וְשֶׁלֹּא יֵצֵא לַדֶּרֶךְ וְיַנִּיחֶנָּה

אֶלָּא אִם כֵּן עִמּוֹ יוֹלִיכֶנָּה

פֶּן יָמוֹת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָה

 

60             וְשֶׁלֹא יַנִּיחֶנָּה מִתּוֹךְ כַּעַס וְהִתְרַשְּׁלוּת

וְלֹא יֹאכַל עִמָּהּ לֶחֶם עַצְלוּת

נוֹהֵג בְּחָכְמָה וְלֶאֱחֹז בְּסִכְלוּת

 

וְשֶׁלֹּא יְמַשְׁכֵּן כְּלִי חֶמְדָּה וְלֹא יִמְכֹּר

אַך לְהַרְבּוֹת סְפָרִים תָּמִיד יִזְכֹּר

65             אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר

 

וְהַיְרֻשָּׁה כְּמִנְהַג דָּת וָדִין עַל לוּחַ לִבּוֹ חֲרוּתָה

מִטּוּבָהּ הַצָּפוּן לַצַדִּיקִים עַיִן לֹא רָאֲתָה

עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׂנוּ אוֹתָהּ

 

וְהַדִּירָה בְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

70             כִּי יִבָּנֶה וְיִכּוֹנֵן הַבַּיִת וְהָאֲרִיאֵל

מֵהָאָדוֹן יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל

 

וְכָל הַתְּנָאִים הָאֵלֶּה שְׁרִירִים וְקַיָּמִים

כִּצְבָא הַשָּׁמַיִם בִּשְׁמֵי מְרוֹמִים

לַעֲדֵי עַד וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים

 

75             וְנִשְׁבַּע הֶחָתָן הַנִּזְכָּר

לְקַיֵּם כָּל דָּבָר לִהְיוֹת זָרִיז וְנִשְׂכָּר

דְּבַר יְיָ הָיָה יָקָר

 

וַיָּקֶם עֵדוּת בְּיַעֲקֹב וְתוֹרָה שָׂם בְּיִשְׂרָאֵל בְּמֶרֶץ

וְאָמַר לְהָקִים גְּדֵרֶיהָ מֵאֵין פּוֹרֵץ פֶּרֶץ

80        וְאָעִידָה לִי עֵדִים נֶאֱמָנִים אֶת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ

 

וְעַל הֶחָתוּם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּים נוֹשְׂאֵי הָאָרוֹן

אֲשֶׁר מִכְּבוֹדָם כָּל לֵב אֱנוֹשׁ יָרֹן

הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן

 

יִרְאוּ צַדִּיקִים וְיִשְׂמְחוּ וְיֹאכְלוּ אֶת פִּרְיָם

85             בִּתְעוּדָה אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם

וְהַכֹּל שָׁרִיר וּבָרִיר וְקַיָּם

 

יִשְׂמַח לֵב חָתָן בַּכַּלָּה לְקָחָהּ לוֹ לְגוֹרָלוֹ

וְתִשְׂמַח כַּלָּה עִם בַּעַל נְעוּרֶיהָ וְתֹאמַר בְּמַהֲלָלוֹ

אַשְׂרֵי הָעָם שֶׂכָּכָה לּוֹ

 

ליקוטים לפרשת נשא מאת יצחק פריאנטה

יצחק פריינטה

בס"ד

ליקוטים לפרשת נשא מאת יצחק פריאנטה

ועמודי החצר סביב ואדניהם ויתדותם ומיתריהם לכול כליהם ולכול עבודתם ובשמות תפקוד את כלי משמרת משאם [ד/לב] אומר שמנה לחמו אפשר שהיו ממונים מיוחדים לשאת כל מיני כלים לבדם, נושאי הקרשים לבדם, נושאי העמודים ואדניהם, נושאי היתדות ומיתריהם לבד, ולא היו משנים ומחליפים ממשא למשא ומעבודה לעבודה, כמו שאמר להלן איש איש על עבודתו ועל משאו.

מבן שלושים שנה ומעלה ועד בן חמישים שנה כל הבא לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא באוהל מועד [ד/מז] אומר המהר"ל מפראג בספרו גור אריה. הקשה הרא"ם דאם כן צריכים אנו גם כן לפרש עבודת משא עבודה למשא ולא היה עבודת למשא ולא היה עבודה למשא, אלא על כורחך צריכים אנו לפרש עבודת משא עבודה של משא , וכן יש לפרש עבודת עבודה עבודה של עבודה, כלומר כל העבודות חוץ מן משא נקראים בשם עבודה כדכתיב: לעבוד ולמשא ואפשר כי רש"י סובר דלא יתכן כך, מאחר שנקראת אותה העבודה במשכן בלשון סתם עבודה אם כך הוי למכתב סתם עבודה שהרי היא נקראת סתם עבודה, ולמה כבת בקרא עבודה אלא לדרוש עבודה שהיא עבודה לעבודה אחרת, אבל עבודת משא שהכתוב בא לומר שהעבודה הזאת אינו סתם עבודה רק עבודת משא ואינו סתם עבודה הוצרך לכתוב עבודת משא, ואין לכתוב עבודה ותו לא. אבל עדיין קשה שנוכל לפרש עבודת מלשון מלאכה, ואין מורה זה על עבודת אלוהים רק כמו עבודה רבה שפירושו פעולה, ועבודה שכתיב אחריו הוא רצה לומר על עבודה שהיא אבודה לשם יתברך, כי עבודה שהיא במשכן כגון נעילת שערים ושיר וכל הנך נקראים עבודה מפני שהם כמו העבד המשרת לאדון, ולפיכך נקרא זה עבודה, ועבודת עבודה פירוש כמו פעולת העבודה שהיא העבודה לה" יתברך, ולפי זה יהיה לשון עבודת נאמר רק על הטורח שהם עושים הלווים , ועבודה הבא אחריו נאמר על עצם העבודה שהיא לה" יתברך.

לעבוד עבודת עבודה אומר שמנה לחמו בגי" [מלמדי שיר] ושלוש תיבות אלה בגי" [בשיר בפה ובכלי] עבודת עבודה בגי" [היא היה השירה].

לעבוד עבודת עבודה אומר רבינו בחיי זה שיר שהיה עבודה לעבודה אחרת והיא הקורבנות, וכן הוא אומר [תהילים ק] עבדו את ה" בשמחה ופסוק מלא הוא שקורא עבודה לשיר, הוא שכתוב [בדברי הימים ב/לה] והמשוררים בני אסף על מעמדם. אין להם לסור מעל עבודתם, והשיר הזה היה בכינורות ומצלתיים והיו אומרים שירות וזמירות להקב"ה בשעת הקורבן ואמרו חז"ל כמה נימין היו בכינור, שבעה, שנאמר [תהילים טז] שובע שמחות את פניך, אל תקרי שובע אלא שבע, וכן דוד אומר שבע ביום היללתיך, ולימות המשיח שמונה, שנאמר למנצח על השמינית, על נימא שמינית. ולעתיד לבוא עשרה שנאמר בנבל עשור זמרו לו, ואומר עלי עשור ועלי נבל, כן דרשו חז"ל במסכת ערכין בפרק אין בערכין בסופו [פכ] ובאור העניין כי העולם הזה על שבעה מזלות ולימות המשיח תרבה ההשגה בתוספת מעלה ולעולם הבא תהיה ההשגה על השלמות במעלה שהיא כלל המעלות כולן. ודע כי לא נתפרש עניין השיר עד שבא אדוננו דוד עליו השלום. והנה הוא נחלק לשמונה חלקים כי מספר הלווים המשוררים שמונה חלקים, והם אסף/הימן/ידותון/איתן האזרחי, הרי ארבעה , ולוי היה ששמו בן, הרי חמישה ועל הגתית, הוא משפחת הגתית, והוא משפחת עובד אדום, הרי ששה, ובני קורח הרי שבעה, ובני משה הרי שמונה, כי תפילה למשה ענינו לבני משה. והיו משוררים גם כן בשמנה כלים ואלו הן: על נגינות/על מחלת/על עלמות שיר/והמשא, שנאמר [דברי הימים א /טו] וכנניהו שר הלווים במשא יסור במשא כי מבין הוא, והוא קול חזק וגבוה, מלשון [בראשית כט] ויישא את קולו, ודרשו חז"ל [במסכת ערכין לא] אל תקרי יסור אלא ישיר במשא, דכתיב לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא. ועל הנחילות, והוא מלשון חליל, וכתיב [מלכים א/א] והעם מחללים בחללים ועל שושנים, על הגיתית, על השמינית.

ואם לאיש גואל להשיב האשם אליו האשם המושב לה" לכוהן מלבד איל הכיפורים אשר יכפר בו עליו [ה/ח] אומר שמנה לחנו הרב אשר בן יעקב ואם אין לאיש גואל להשיב האשם ראשי תיבות [לגאולה ] [להגואל], פירוש שעתה אנחנו בגלות החל הזה, ורשעי אומות העולם חושבים שאין לנו גואל, ולא נזכה לעולם לגאולה, ולכן הם גוזלים וחומסים אותנו, אבל כשנזכה לגאלה, ואז כשיבוא הגואל עתידים אז כל אומות העולם להשיב לישראל כל מה שנטלו מהם עם תוספת חומש, כדכתיב [תהילים עב/י] מלכי תרשיש ואיים ישיבו, יביאו לא נאמר אלא ישיבו, ועל החומש אמר במדרש  [ שיר השירים ח/יב] האלף לך שלומה ומאתים לנוטרים את פריו מאתים הוא החומש של אלף וכמו שכתוב [ישעיה ס/יז] תחת הנחושת אביא זהב.

איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעל מעל בה" [ה-ו] מדוע כפל הלשון [למעל-מעל] אלא ידוע הגונב עושה שני חטאים: האחד שאינו נותן בדעתו שעין של מעלה רואה אותו. והשני שאינו מאמין שהכול מאיתו יתברך, העושר והעוני. כי אילו היה יודע ומאמין בזה לא היה גוזל מאחרים. עניין זה נרמז בכפל המילים "למעל מעל", שתי מעילות.

דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש איש כי תשטה אשתו ומעלה מעל [ה/יב] אומר שמנה לחמו סופי תיבות [הוי] ללמד שמועלת גם בהקב"ה, גם ידוע הוא ששם [הוי] כסדר הוא מורה על רחמים, ושלא כסדר הוא הדין, וכאן הוא כסדר ומראה על רחמים, שאם לא נטמאה, אז יהיה לה לרחמים, שתזכה לבנים נאים ולילד בריווח ולא בצער אבל אם אמת הדבר שנטמאה יהיה לה דין, לכן מנחת קנאות היא וביד הכהן יהיו, ראשי תיבות [הוי] שהוא מורה על דין, שייהפך לה לדין ויעשה בה דינו ככל האמור בעניין , וכאן שם [הוי] בסופי תיבות, לומר אם טהורה היא אז בסוף יהיה לה לטוב ולחסד ולרחמים.

ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן ונתן אל המים [ה/יז] אומר שמנה לחמו ולקח הכהן מים קדשים סופי תיבות [מנחם] שבדבר זה מנחם הבעל אם תמות מזה, ואם טהורה היא יהיה הדבר הזה לה לנחמה בסופה. מים קדשים בכלי חרש, לרמז בזה שהזרע באדם צריך להיות כמו מים קדושים בכלי חרש, אף שהאדם הוא ככלי חרס וסופו להיות עפר, מכל מקום אם משתמש זרעו בקדושה כדי להוליד בנים צדיקים ולקיים מצוות פרו ורבו, אז נחשב שכבת זרעו כמים קדושים בכלי חרס, אבל זו שעשתה זימה ושמעה לעצת הנחש הוא היצר הרע שפתה אותה לחטוא בזנות, לכן תיבדק בעפר שהוא מאכל הנחש שנתקלל על שפתה אל חווה לחטוא, ועפר תאכל, ואיבה אשית בינך ובין האישה ובין זרעך ובין זרעה. ולפי שגם האישה הזאת שמעה להסתת הנחש , על כן התעוררה האיבה, לכן  "ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן  "ראשי תיבות [והאיבה] שעל ידי זנותה התעוררה קללת הנחש ואיבה אשית, לכן תיבדק בעפר שהוא מאכל הנחש. המשכן ייקח אותיות [כי קם הנחש] שעל ידי מעשה זה קם הנחש לקטרג עליה. קדשים בג" [וזו נפשה] רוצה לומר שבזו החטא טמאה את נפשה זו נשמתה וגם גופה, לכן ייקח מים קדושים כנגד הנפש, וייתן בכלי חרש ועפר ייקח מקרקע המשכן, כנגד הגוף שהוא רק עפר מן האדמה שנברא ממקום המקדש.

ובאו המים המאררים למרים [ה/כד] אומר אור החמה לכאורה קשה, כיוון שאמר כבר והשקה את האישה ודאי שבאו בה, בא לרמוז מה שכתוב [במדרש תנחומה] מעשה בשש סוטה שהייתה צריכה לשתות מי המרים ועשתה רמאות ושלחה את אחותה התאומה שהיא נקיה ושתתה במקומה, וכשחזרה אצל אחותה שתיהן התנשקו יחד, וכשהריחה מי המרים צבתה בטנה ונפלה ולזה אמר ובאו בה אפילו שהיא לא שתתה ובתיבת [למרים] שעולה בגי" קטנה [לריח] לרמוז מה שכתוב לעיל.

וביום השמיני יביא שתי תורים [ו\י] אומר הרב אליהו אדלר [יבא] כתוב חסר, בגימטריא 13, שבן 13 נעשה נזיר מן העבירות, כי קודם לכן ענשו על אביו, ומכאן ואילך על עצמו.

דבר אל אהרון ואל בניו לאמור כה תברכו את בני ישראל אמור להם [ו/כג] אומר  מדרש תנחומה. כה תברכו את בני ישראל זה שאמר הכתוב: הנה מיטתו שלשלומה שישים גיבורים סביב לה מגיבורי ישראל כולם אחוזי חרב מלומדי מלחמה איש חרבו… הנה מיטתו זה בית המקדש ולמה נמשל בית המקדש למיטה , מה המיטה אינה אלא לפריה ורביה , כך בית המקדש כל מה שהיה בתוכה, היו פרין ורבין ומהו שישים גיבורים , אלו שישים אותיות שבברכת כוהנים. כולם אחוזה חרב שכל אחד ואחד שמו של הקב"ה נזכר בו, יברכך ה" יאר ה", ישא ה" איש חרבו על ירכו מה ראה ירך להיותה נזכרת כאן, אלא אפילו רואה אדם בחלומו החרב שלופה ונתונה בצווארו וקוטע את ירכו, משכים והולך לבית הכנסת מפחד בלילות בחלומו ורואה הכוהנים נושאים את כפיהם, החלום רע מתבטל ממנו. לכך נאמר: מפחד בלילות.. לכך אמר הקב"ה למשה הזהר לאהרון ולבניו שיהיו מברכים את בני ישראל, כה תברכו. אמר הקב"ה, לשעבר הייתי זקוק לברך את בריותיי אמר הקב"ה לאברהם מכאן ואילך הרי הברכות מסורות לך שנאמר: והיה ברכה הרי הברכות מסורות לכם, הכוהנים יהיו מברכים את ישראל. אמר הקב"ה בעולם הזה, ציוויתי אהרון ובניו לברך אותם,. ולעתיד לבוא, אני בכבודי אברך אותם, שנאמר: יברכך ה" מיון, עושה שמים וארץ.

אומר הזוהר הקדוש על הפסוק: יש בברכת הכוהנים 60 אותיות, ועל כל אות ואות יש מלאך ממונה בשמיים, ושישים אותיות אלו הן שישים ריבוא נשמות עם ישראל ומהן נפתחים שערי השפע לישראל.שלמה המלך חקק סביב מיטתו את שישים האותיות שבברכת הכוהנים, כדי שישמרו עליו מפחד המזיקים וכוחות הטומאה ויצילו אותו מחלומות רעים, וזהו שנאמר [שיר השירים] "הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה מגברי ישראל. כלם אחזי חרב מלמדי מלחמה, איש חרבו על ירכו מפחד בלילות [אומרים 3 פעמים] דברי המחבר למה אומרים את הפסוקים האלה 3 פעמים ?  והתשובה היא אם נספור את התיבות של הפסוקים מהמילה הנה עד המילה בלילות נמצא 20 תיבות מכפילים ב 3 הרי זה 60 נפלאות הבורא.

כה תברכו את בני ישראל [ו\כג] אומא רבינו מימון בן עטר בספרו טעמי המקרא [אמור] נכתבה מלא [ו] מה שאין כן בפרשת אמר אל הכהנים ששם נכתב ללא [ו], והנה נראה לי הטעם כי האות [ו] כשהיא נכתבת כקריאתה [ואו], עולה בגימיטריה [יג] ובא לרמוז בה שבן [יג] שנים ראוי לברך את ישראל לבדו. אבל פחות מי"ג אינו ראוי לברך את ישראל לפי שעדיין לא נקרא איש אלא לכול להצטרף עם כהנים גדולים.

כה תברכו את בני ישראל אומא הרב אליהו אדלר בספרו ליקוטי אליהו ידוע המנהג שנהגו כהנים רבים בימינו לבוא אל רחבת הכותל המערבי, ולברך ביחד את ברכת הכהנים, במעמד גדול ומיוחד מאד. למנהג הזה יש רמז נפלא בפסוק שלנו. המילים " ואל בניו לאמר כה תברכו ,הן ראשי תיבות [בכותל], והמילים " אמור להם" בגימטריא [מערבי] .

יברכך ה" וישמרך [ו/כד] יאר ה" פניו אליך ויחונך [ו/כה] ישא ה" פניו אליך וישם לך שלום [ו/כו] אומר שמנה לחמו על שלוש הפסוקים שהם ברכת הכוהנים יש שלשה פסוקים, כנגד 3 אבות, וכנגד 3 רגלים אשר אנו מקבלים בהם כל הברכות מהקב"ה,[ואפשר שלזה אנו נוהגים בחו"ל שרק ביו"ט הכוהנים נושאים את כפיהם], כמו שאמרו חז"ל [ר"ה טז/א] אמר הקב"ה הביאו לפני עומר בפסח שאברך לכם תבואה שבשדות, הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שאברך לכם פירות האילן, נסכו לפני מים בחג כדי שאברך לכם גשמי השנה. על כן פסוק ראשון " יברכך ה" וישמרך " הוא בזכות אברהם, שהבטיחו הקב"ה ואברכך [בראשית יב/ב] וישמרך, ששמרו מנמרוד ומפרעה ומאבימלך ומ 4 מלכים ומכול שונאיו, ויוכח עליו מלכים, והוא כנגד חג המצות שכתוב בו [שמות יב/מב] ליל שמורים הוא ,שמורים לכול בני ישראל לדורותם : יאר ה" אליך ויחונך בזכות יצחק שהאיר ה" פניו אליו על העקדה, ונתן אותו לחן ולחסד בעיני אבימלך ופלשטים, והוא כנגד חג שבועות, שהאיר ה" פניו אלינו על הר סיני וגלה בקולות וברקים, ונתן לנו את התורה שנקראת אור כמו שכתוב [משלי ו/כג] ותורה אור, ויש בפסוק זה 5 תיבות כנגד 5 חומשי תורה, וחנן אותנו אז בשני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, וגם חנן אותנו שהבטיח לנו שנהיה לפניו סגולה מכול העמים וממלכת כוהנים וגוי קדוש [שמות יט/ה-ו]: ישא ה" פניו אליך וישם לך שלום בזכות יעקב , שנשא לו הקב"ה פנים והצילו מעשו ומלבן ומן המלאך. ויש כאן 7 תיבות, שהקב"ה הצילו ליעקב מ7 צרות, צרת לבן/צרת עשו/צרת דינה/צרת  רחל/צרת יוסף/צרת שמעון/צרת בנימין/ומכולם הצילו הקב"ה ויצא מהם בשלום, ובסופו היה בשלום ושלווה. ויעקב בגי" [7 פעמים הוי], והוא כנגד 7 ימים של חג סוכות, שהקב"ה נושא לנו פנים בראש השנה וביום הכיפורים ומוציא לאור דינינו לחיים ולשלום, ואנו שמחים לפניו יתברך בזה החג ב4  מינים בהם מספר לולב/ואתרוג/3 הדסים/2 ערבות הם כולם 7: ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם יש כאן תיבות, הוא כנגד שמיני עצרת שהוא חג בפני עצמו, ואז הקב"ה מייחד שמו יתברך עלינו בלבד, לפי שב7 ימי החג אנו מקריבים 70 פרים כנגד 70 אומות העולם, ובשמיני עצרת אנו מקריבים רק פר אחד איל אחד כנגד ישראל רק אנחנו מקבלים הברכות מהקב"ה וזהו ואני אברכם.

 יברכך ה" וישמרך [ו-כד] יאר ה" פניו אליך ויחנך [ו-כד] ישא ה"פניו אליך וישם לך שלום [ו-כז] ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם [ו-כז] אומר מעם לועז  

ותראו שבפסוק הראשון יש שלש תיבות, כנגד אברהם-יצחר-ויעקב ללמדנו שהקב"ה מברך בזכותם. ובפסוק השני חמש תיבות, שזכות ה-חומשי תורה. ופסוק השלישי שבע תיבות כנגד שבעת רקיעים. ושלוש התיבןת שבפסוק הראשון הם כנגד שלשת העולים שעולים לתורה בשני ובחמישי,הה בפסוק השני כנגד ה הקוראים ביו"ט. והשבע בפסוק השלישי כנגד ז הקוראים בשבתות. ומפני שנאמר בברכת כהנים וישם לך שלום וכדי שלא יבואו בני לוי והישראלים לידי ריב בעליה לתורה, תיקנו חכמים מספר זה של קוראים, שהישראלים יעלו שמונה במשך השבוע, חמשה בשבת ואחד במנחה ושניים ביום ב ויום ה, וכן הלוים קוראים ח פעמים במשך השבוע, ד בימי ב- וה -וד בשבת. וכן תראו שבפסוק הראשון יש ט"ו אותיות כנגד שם י"ה, ופסוק השני יש כ אותיות, וזה כנגד הי"ה ובפסוק השלישי יש כ"ה אותיות כנגד יה"י, לרמוז שהקב"ה היה-הוה-ויהיה. הוא היה לפני שנברא עולם והוא הווה והוא יהיה, ברוך הוא וברוך שמו.

ו/ יקריבו ה /נשיאים א /ת ח /נוכת ה /מזבח ב /יום ה /משח א /ותו [ז/י] אומר אור החמה ראשי תיבות של כל הפסוק [אהבה ואחוה] ובא לרמוז בזה על קורבנותיהם שהושוו ביום האחרון להראות ולסמל אות של אהבה ואחוה, על דרך מה שכתב הספורנו  [ראה פסוק ז/ג]עגלה על שני הנשיאים שבא לאות אהבה ואחוה בניהם.

וקורבנו קערת כסף אחד שלושים ומאה משקלה מזרק אחד כסף שבעים שקל בשקל הקודש שניהם מלאים סולת בלולה בשמן למנחה [ז/יג] אומר הרב סעדיה בן אור בספרו ערוגות הבושם. כתב החסיד חיד"א בספר נחל קדומים כי פסוק זה רומז על התורה, כלומר שהתורה ניתנה בעשרת הדברות הרמוזים בתיבת [ עשרה זהב], והוא כי תיבת קטורת עולה בגי" [ תרי"ג], בחשבון אות ק ארבע באותיות ד"ק. ועל ידי זה אמר כף אחת, כלומר שהתורה היא אחת ונקראת אחת, ומפני סוד אחדותה הנעלה היא מקשרת בפנימיותה תרי"ג מצוות בקשר אחד אמיץ וחזק, חבל עבות משולש בל ינתק, ולימודה מקשר ומלבד ומייחד כל העולמות כולן, מעומקן ועד רומן .וכל לימודה נחשב כקטורת הסמים הנחשבת כדבר החשוב והיקר ביותר לפני הקב"ה בעת הקטרתה, מזבח קטורת הסמים, מזבח הזהב אשר לפני  היכל ה" ומה שכתבתי כי התורה אחת, כן יש ללמוד ממה שאמר דוד המלך [תהילים כז ] אחת שאלתי מאת ה" אותה אבקש שבתי בבית ה" כל ימי חיי לחזות בנועם ה" ולבקר בהיכלו. טעם למה נקראת התורה אחת, על שם אצילותה מאור יקרו הנערב של היחיד הקדמון, אשר האציל מאורו הטהור את התורה קידומת יומיים, מצד מידת הכתר העליון המורה על האחדות. והיא מנחילה לישראל את ארץ האבות ואת חיי העולם הבא, שכן תמצא אחת נוטריקון ארץ / חיים / תורה , ושלושתם מעניקים לאדם את הטוב הרוחני הנפלא המשביע בצחצחות נפשו, ואור נערב לרוחו, והוד יקר לנשמתו. עוד אפשר לומר כי תיבת אחת נוטריקון תורה/ אור/ חיים כלומר שלימוד התורה מאיר אור החיים בלב האדם וממלא אותו באור הקדושה הנצחית המחייה את הנפש השכלית.

וקרבנו קערת כסף אחת שלשים ומאה משקלה מזרק אחד כסף שבעים שקל בשקל הקדש שניהם מלאים סלת בלולה בשמן למנחה [ ז\יג] אומר הרב אליהו אדלר כידוע התורה מקפידה מאד לקצר בדבריה, ואינה כותבת אפילו אות אחת מיותרת. מדוע אחר כך נכתבו קרבנות הנשיאים שתים עשרה פעם, בשעה שאפשר היה לכתוב זאת פעם אחת, ולציין שכך הקריבו כל הנשיאים? אלא, טיב הקרבן נמדד רק לפי כמות הנסכים והעולות שמביא המקריב, אלא ובעיקר על פי הצורה והכוונה בהם הוא מוגש. לפיכך, אף על פי שכמות הקרבן היתה שווה אצל כל הנשיאים, באמת היו אלה קרבנות שונים. לכן כתבה התורה קרבן כל אחד בנפרד.

כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת [ז\יד] אומר רבי סעדיה בן אור בספרו ערוגות הבושם כתבתי כי התורה נקראת אחת, כן יש ללמוד ממה שאמר דוד המלך [תהילים כז] אחת שאלתי מאת ה" אותה אבקש שבתי בבית ה" כל ימי חיי לחזות בנועם ה" ולבקר בהיכלו.טעם למה נקראת התורה אחת,על שם אצילותה מאור יקרו הנערב של היחיד הקדמון, אשר האציל מאורו הטהור את התורה קדומת יומים, מצד מידת הכתר העליון המורה על האחדות. והיא מנחילה לישראל את ארץ האבות ואת חיי העולם הבא, שכן תמצא אחת נוטריקון ארץ חיים תורה. ושלושתן מעניקים לאדם את הטוב הרוחני הנפלא המשביע בצחצחות נפשו, ואור נערב לרוחו, והוד יקר לנשמתו. עוד אפשר לומר כי תיבת אחת נוטריקון תורה אור חיים, כלומר שלימוד התורה מאיר אור החיים בלב האדם וממלא אותו באור הקדושה הנצחית המחייה את הנפש השכלית.

ובבא משה אל אוהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר מבין שני הכרובים וידבר אליו [ז/פט] אומר אהבת חיים הרב מנחם מנשה ומסיימת הפרשה ובבא משה אל אוהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת אשר על ארון העדות מבין שני הכרובים, הפסוק הזה מרמז על כוחם של ישראל תלוי בתינוקות של בית-רבן שלא תבוא צרה בעולם , כל מה שאנחנו מתפללים ומבקשים רחמים מאבינו שבשמים. הקליפות שבאוויר העולם לא נותנים לעלות התפילה למעלה ומעכבים  אותה בקטרוגים שונים ומזיקים על כמה עניינים אבל כשאנחנו מצטרפים עם תינוקות של בית רבן  [ אומר המחבר תינוקות של בית רבן ראשי תיבות [תשבר] בגללם נשברת גזרה שהייתה אמורה לקרא בעולם כפי שכתוב תשבר רוח הגזרה בגללם שהבל פיהם טהור ]יש מקום מיוחד שעולה התפילה בלי שום עיכוב, וזהו שכתוב ובבא משה אל אוהל מועד, רוצה לומר כשיבואו ישראל לבתי כנסיות, וישמעו את הקול מבין שני הכרובים, והיינו מפי הילדים הטהורים.

הפטרה של הפרשה  על מנוח אומר אהבת חיים על מה שכתוב וילך מנוח אחרי אשתו, אמנם שמנוח עם הארץ היה ובכול זאת פה מדבר לשבח ולמוסר שמנוח ידע שצריך אדם ללכת אחרי אשתו ולא  אחרי אישה אחרת חס ושלום, ובזה ינצל אדם ממחשבות זרות ומהרהורים רעים אז יהיה נקי מעוון הידוע ונקרא צדיק ששומר בריתו כמו שאמרו חז"ל אין צדיק אלא מי ששומר בריתו על ידי זה זוכה לשלוש מאות ועשר עולמות.

וכול בקר זבח השלמים עשרים וארבע פרים אלים שישים עתודים ששים כבשים ששים זאת חנוכת המזבח אחרי המשח אותו[ז/פח] אומר אור החמה קורבנות הנשיאים הם 252 [רנ"ב] וסימניך:  בר"ן יחד כוכבי בוקר[איוב לח/ז] במה שכתוב כוכבי בוקר- אל תקרי בוקר בחולם אלא בקר [בי"ת וקו"ף בקמ"ץ] כי בר"ן יחד- בכללות כל הנשיאים הקריבו כמניין בר"ן בקר.

מבין שני הכרובים וידבר אליו [ז/פט] אומר אור החמה "מבין שני הכרובים" ראשי תיבות [משה]. לרמוז על משה שהיה מדבר עם השכינה מבין הכרובים פנים אל פנים.

 

י  צ  ח  ק         פ  ר  י  א  נ  ט  ה

 ל"ג בעומר : ניצוץ משה שהתגלה ברבי שמעון בר-יוחאי היה לפי חכמי הסוד  בחינת גילוי נוסף בתורת משה הקשור לממד הסוד המשכה זו של אור התורה המתבטא במספר הימים מיום מות משה בז" אדר עד ל"ג בעמר שהוא 70 יום, שבעים, כערך המלה [סוד] 70=4+6+60 קשר ז" אדר ול"ג בעמר ז" אדר מותו של משה ול"ג בעומר מותו של רבי שמעון בר-יוחאי, ניצוץ משה מתגלה מעובדת היות יום ז" אדר, לפני ל"ג בעומר, חל באותו יום בשבוע. המשכת שפע של חג אחד מהקודם לו גם בחג החנוכה הבא לאחר 70 יום מחג הסוכות חג החנוכה של שמונת הימים בו האירו את החושך שמונת ימי הסוכות לפי תורת הסוד. [המסתורין במועדות].

שבועות : יש הרואים בשבועות קשר לשבועה שקיבלו עליהם ישראל במתן תורה, שבועה שיסודה היא שבע-וה, התקשרות שבע מידות הקשורות לאותיות ו-ה משם ה המסמלות את מידות ה" הנסתרות על ידי כוח עמלק עתה ויתגדלו בימות המשיח ,ביום ההוא שיתגלה שה" אחד ושמו אחד, יתגלה הואה-ו משם ה" ו-א מכיסא אותיות אותם עמלק מסתיר. כפי שנאמר בסוף פרשת בשלח בספר שמות האומר: " כי יד על כס-יה מלחמה לה" בעמלק א מכיסא, ו ו-ה מ יה-ו-ה חסרות ויתגלו לעתיד לבוא ביום ההואשבועה יסוד חג שבועות מביאה את השלום השלם דבר המתגלה מהערך המספרי של המלה שבועה השווה 383 5+70+6+2+300 עם הכולל שווה למלים אב השלום 384=40+6+30+300+5+2+1 שבועה שהיא ביטוי לשלמות כוחות הקדושה העליונים והתחתונים הם אב ושורש המביאים את השלום האמתי, דבר שיתגלה עם נפילת כוח עמלק ומחייתו כפי שהיה לפני מתן תורה שהייתה מלחמה עם עמלק שמנסה תמיד לעכב את גילוי השכינה לישראל. [המסתורין במועדים]

פשט המנהג בכל תפוצות ישראל להיות נעורים כל הלילה בליל חג השבועות, ולעסוק בתורה עד עלות השחר. מה המקור למנהג זה ?  [הידברות] בזוהר הקדוש מובא: "חסידים בראשונים לא היו ישנים בלילה הזה, והיו עוסקים בתורה, ואומרים: בואו לנחולמורשה לנו ולבנינו בשני העולמות". וכן אמרו עוד בזוהר הקדוש: " כלאלו שמתקנים התיקון בלילה הזאת ושמחים בו, כולם יהיו רשומים וכתובים בספר הזיכרונות, והקב"ה מברך אותם ב 70 ברכות וכתרים של עולם העליון". הסבירו האחרונים, שהטעם למנהג זה בליל חג השבועות, לפי שבשעתת קבלת התורה היו ישראל נרדמים כל הלילה, והוצרךהקב"ה להעירם משנתם על ידי קולות וברקים שהיו לפני מעמד הר סיני. ולכן צריכים לתקן הדבר על ידי שנעמוד על המשמר בלילה הזה ונעסוק בתורה כל הלילה וצריכים להקפיד שלא לדבר דברים בטלים, שיצא שכרם בהפסדם. 

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- ויכוח ראווה בטורטוסה

האנוסים-ירמיהו יובל

 

גרעין לאמונת האנוסים המתייהדים

זו הייתה התחמקות – אבל התחמקות רבת תוכן. לכאורה ניסח כאן אסטרוק את תורת המשיח של ישראל, אבל בבלי דעת ניסח גם את תמציתה של אמונה דתית שנעשתה עם הזמן לאמונתם של הקונברסוס המתייהדים. האמירה שקיום מצוות תורת משה היא הדרך לגאולת הנפש אינה חלק מן השיח היהודי המסורתי. ריח של נצרות עולה ממנה, גם אם הוא בא לסתור את תוכנה. ואולם זו בדיוק תבנית היסוד הדואלית שעתידה ללוות ב־300 השנים שלאחר מכן את הקונברסוס שדחו את הנצרות. זו עתידה להיות תמציתה הדלה, אך רבת המשמעות, של דת האנוסים המתייהדים: המשיח טרם בא; ישועת הנפש טמונה בקיום תורת משה. זו כל התורה כולה ואידך זיל גמור. וכשיבוא המשיח הוא יושיע את הגוף, כלומר יגאל את האנוסים משעבודם ויאפשר להם לפעול בגלוי לישועת נפשם על ידי קיום כל המצוות של תורת משה(שאת רובן כבר אינם מכירים). טענה מרחיקת לכת היא שוויכוח טורטוסה הניח את היסוד ל״תאולוגיה מראנית״ כביכול, אבל מכיוון שאותו רב גדול ולא נודע, רבי אסטרוק הלוי, כיוון את דבריו לאוזניים אמונות על שיח נוצרי אין זה מקרה גמור שדבריו עולים בקנה אחד עם גרעין של אמונה דואלית, שקולה חזר ועלה בשנים שלאחר מכן מתוך אלפי תיקי האינקוויזיציה ומעדויות רבות אחרות.

ככל שנמשך הפולמוס הלכו היהודים שאולצו להתכנס בטורטוסה והתרוששו בגלל הוצאות השהייה והזנחת עסקיהם. בינתיים חזר אל הזירה הנזיר נושא הצלב ויסנטה פדר. במסעות חדשים באראגון העביר אל הנצרות עוד כמה אלפי יהודים. כמה מן המומרים החדשים האלה באו לטורטוסה, ביחידות ובקבוצות, והכריזו קבל עם ועדה שרבניהם טועים והנצרות צודקת. המחזה הזה, של יהודים המתכחשים לדתם במעמד הוויכוח ההיסטורי, דיכא את רוחם של רבים וריפה את ידיהם.

המרות הדת הראשונות החלו עוד במהלך הוויכוח. בין הנטבלים הראשונים לנצרות היו שוב כמה אישים ידועי שם, משכילים ועשירים, ואפילו כמה רבנים. ההתנצרות המדהימה ביותר הייתה של בני משפחת דה לה קבאייריה ובהם דון וידאל, שהיה דוברם הראשי של היהודים בטורטוסה. הוא המיר את דתו בלחצו של מלך אראגון עצמו, שביקש להבטיח שווידאל יוכל להמשיך לשרתו למרות החוקים החדשים. שלושה חודשים בלבד לאחר התנצרותו כבר מונה וידאל למשרה מלכותית ונשא שם פרטי חדש – גונסאלו. הבגידה הזאת חוללה זעזוע, ומשורר אחד השווה את האירוע להחשכת השמש. אבל לא השמש בלבד חשכה אלא גם מאורות אחרים, כי דון וידאל לא היה הנציג היהודי היחיד בטורטוסה שהתנצר.

דון וידאל היה איש צעיר יחסית, משורר וחצרן שעתידו לפניו. כשהיה יהודי כתב שירים בעברית ובתור נוצרי תרגם את קיקרו לספרדית. יחד איתו התנצר משורר זקן מידידיו, שלמה דה פיירה (de Piera), בן שבעים, שבשעתו קונן בשיריו על אסון 1391; ואילו משורר שלישי, צעיר משניהם, שלמה בונאפד(Bonafed) שמו, נשאר יהודי ותיאר בחרוזים מרים את ״שנת ההמרות״(1414) כלשונו. הוא הציג את שני המשוררים המתנצרים כמי שבגדו בראש ובראשונה בלשון העברית(״חלפו חוק הלשון, הפרו ברית המליצה״), ועכשיו הלשון מתגעגעת אליהם.

לצד המנהיגים ואנשי הרוח איבדו גם פשוטי עם רבים את אמונתם והתנצרו. בעקבות השילוב הקטלני של ״חוקי הכופרים״, מסע הצלב של פרר והמפלה בטורטוסה התחולל גל אדיר שני של מתנצרים, שרובם לא עשו זאת בכפייה גמורה, אבל גם לא מתוך בחירה. זו הייתה תוצאתה של קריסה מוראלית ושל הרצון להימנע מרדיפות, ולא התנצרות מתוך איום ישיר על החיים. קשה להעריך את המספרים, אבל נראה שיהדות ספרד איבדה רבבות בני אדם, אולי כחמישים אלף נפש, בין 1412 ל־1415. רבי אסטרוק הלוי חזר לעירו אלקניס (Alcaniz) ושם התברר לו שלא נותר בה אפילו יהודי אחד. הלורקי הנחיל לו מפלה בעירם המשותפת.

חרף המפולת החדשה המשיכו היהודים הנותרים בחייהם וחזרו אל בתי הכנסת שלהם. המציאות החדשה אילצה את היהודים לקצר את קווי החזית ולהתארגן מחדש. החוקים האנטי־יהודיים בוטלו ב־1420, ובשנות השלושים שוב החזיקו יהודים ברוב עסקי החכירה של מכסי העקיפץ בקסטיליה. התעמולה הדתית נגדם הייתה לגורם קבוע בחייהם וכך גם המרות הדת הנמשכות והולכות. יהדות ספרד לא חזרה עוד לגדולתה הקודמת, אבל גדם העץ שנותר אחרי שני גלי ההמרות הגדולים החל להתאושש אט־אט, מתוך מאבק על קיומו, ומכאן ועד הגירוש אפילו לבלב מדי פעם בפעם.

מסמך משפטי יבש שעניינו חלוקת רכוש יכול לסכם את המרות הדת והפילוגים בתוך העילית היהודית ואת הפרק ההיסטורי שעברנו עד כה. זוהי צוואתה של דוניה טולוסנה דה לה קבאייריה, אלמנתו של בנבנישתי וכנראה אמו של דון וידאל. היא נשארה נאמנה ליהדות והלכה לעולמה שבעת ימים וניסיונות.

במותה היא מצווה חלק מרכושה לארבעת בניה הנוצרים ולשתי בנותיה היהודיות. את שאר הונה היא מורישה לקהילה היהודית של סרגוסה, אבל בתנאי מיוחד: אם תמיר הקהילה את דתה או תחדל להתקיים מסיבה אחרת יינתן הכסף לקהילה היהודית השנייה בגודלה באראגון. על מימוש הצוואה יופקד האיש הקרוב ביותר לנפטרת שנשאר יהודי ונושא את השם דה לה קבאייריה; אם לא יימצא אדם כזה, הוסיפה הישישה הריאליסטית, ימונה על מימוש הצוואה אדם אחר מקרוביה שנושא כל שם שהוא.

מתוך ויקיפדיה

שלמה בן ראובן בּוֹנָפֵיד (נולד בשליש האחרון של המאה ה-14 – נפטר אחרי שנת 1445) היה מאחרוני המשוררים העבריים שפעלו בספרד הנוצרית. שלמה בן ראובן בונפיד נולד כנראה בקטלוניה בשליש האחרון של המאה ה-14. התגורר בתחילה בסרגוסה ואחר כך גם בערים אחרות. אביו טרח להקנות לו השכלה מקיפה והוא רכש ידיעות הגונות בספרדית וברומית ושקד על לימודיו גם כאשר עמד ברשות עצמו. הוא פנה למלומד נוצרי כדי להשתלם בתורת ההיגיון. על ידיעותיו של בונפיד ועל יחסו לפילוסופיה אנו למדים מתוך ויכוח ארוך ונוקב עם אחד מתלמידיו. בונפיד מנסה להרשים בידיעותיו ומצטט חכמים נוצרים רבים. אפשר להגדירו כמשורר האחרון בספרד שהשתדל להתפרנס מכתיבתו. השירה הייתה ראש מעיניו, ועדות לכך מאות השירים המליצות והאגדות שהשאיר אחריו. לפי דעת החוקרים, נותרו כ-363 שירים המיוחסים לו. הוא היה הצעיר שב״עדת הנוגנים״ (חבורת משוררים שנוסדה על ידי שלמה בן משולם דיפיארה), ולא זכה ליהנות מטובה זמן רב, שכן חלק גדול חברי הקבוצה כמו שלמה בן משולם דיפיארה, וידאל בן לביא ואשתרוק רימוך, המירו את דתם והחבורה התפרקה.

המגפה השחורה שפרצה באזור בשנת 1348גזירות קנ"א (1391) וויכוח טורטוסה (14141413) החלישו את כוחה של יהדות אראגון, מספר היהודים פחת והנהגת הציבור ניתנה בידי אנשים ראויים פחות. המשורר שלמה בונפיד קובל על כך: ”וְעֵת יִתְחַתְּנוּ לֹא יִשְׁאֲלוּ אִם / חֲכָמִים הֵם אֲבָל אִם הוֹן מְרִיקִים!“; ”וְנָבָל יַעֲנֶה עַזּוֹת בְּעָשְׁרוֹ / וְגַאְוָתוֹ יְעֻזּוּ בַשְּחָקִים“

ויכוח טורטוסה היה אחד מהוויכוחים המפורסמים שהתנהלו בימי הביניים בין יהודים לנוצרים. הוא התנהל בשנים 14131414 בעיר טורטוסה שבקטלוניה. מהצד היהודי השתתפו בו פרופייט דוראן האפודי, רבי יוסף אלבו ותלמידי חכמים נוספים כרבי מתתיהו היצהרי, רבי משה בן עבאס ורבי אסטרוק הלוי, כל אחד מהם היה נציג של קהילה אחרת. האנטי אפיפיור בנדיקטוס השלושה עשר האראגוני (אין להתבלבל עם האפיפיור בנדיקטוס השלושה עשר שחי כשלוש מאות שנה אחריו) שמטעמו אורגן האירוע, קבע שהוויכוח יתרכז אך ורק במובאות מהתלמוד, הרומזות, לכאורה, כי המשיח כבר בא. בנדיקטוס הודיע למשתתפים כי הוויכוח אינו מה היא דת האמת, מפני שהתשובה לשאלה זו ברורה.

לקראת סוף המאה ה-14 מצב היהודים בספרד הורע מאוד. בשנת 1391 החלו גזירות קנ"א, גל פוגרומים בסביליה שהתפשט לכל רחבי ספרד. בתי כנסת הפכו לכנסיות, בתי היהודים נבזזו, נשים נאנסו ורבים נרצחו. קהילות יהודיות שלמות הושמדו, בהרג או באמצעות המרת דת. הנזיר וינסנט פרר )ישנה השערה שהיה ממוצא יהודי) הוביל את מאמץ הכנסייה לנצר את היהודים. הוא נהג לעבור עם אנשיו בין בתי כנסת עם צלב ביד אחת וספר תורה בשנייה, להכריז על המקום ככנסייה, וללחוץ על בני הקהילה להתנצר. להערכת החוקרים, הוא הביא להתנצרותם של כ-25,000 יהודים.

יוזם הוויכוח ונציג הנוצרים היה רופאו של בנדיקטוס, יהושע הלורקייהודי מומר. אחרי התנצרותו הגיש למעבידו חיבור המכיל נושאים להתנצח בהם עם בני אמונתו הקודמת. בנדיקטוס הזקן, בעצמו שמח על הפולמוס הדתי וקפץ על ההזדמנות שנקרתה לידיו להביא את היהודים אל הוויכוח. המלך פרננדו הראשון ששלט אז באראגון, לא היה מעוניין לעכב בעדו, וכתבי ההזמנה נשלחו לקהילות ב-1413. ניסיונות היהודים להיפטר מהכורח לא עלו יפה.

הנציגים היהודים באו מעמדה של נחיתות ניכרת, גרועה בהרבה מזו שהייתה לרמב"ן בזמן ויכוח ברצלונה. יהושע הלורקי, שנטל לעצמו את השם הנוצרי הירונימוס (או ג'ירונימו) דה סנקטה פידה היה רשאי להתריס כנגדם בכל דרך שתעלה על דעתו. כך נמצא בספר שבט יהודה לרבי שלמה בן וירגה:

"טופס הכתב ששלח החכם הגדול אבונשטרוק לקהל קדוש גירונא שנת קע"ג לפרט, כי עמדו בצרה וצוקה בפני האפיפיור גדולי ישראל לבקשת יהושע הלורקי, אשר אחר שנשתמד נקרא שמו בין הגויים מאישטרי גירונימו די-שאנטה פי, וסימנו מגד"ף, כי שאל מאת האפיפיור שיבואו חכמי ישראל לפניו, והוא יוכיח להם שהמשיח כבר בא, והוא ישו, ויוכיח מן התלמוד שלהם". 

על היהודים נאסר להביע כל אמירה שיש בה ביקורת או התנגדות לנצרות. מולם ניצב יהודי לשעבר, בקיא במדרשי האגדה, שעשה בהם שימוש כדי להצדיק את ההשקפה הנוצרית. למעשה לא היה זה ויכוח אובייקטיבי אמיתי אלא מעין הצגה שסופה ידוע מראש, שבה אולצו הנציגים היהודיים לקחת חלק.

 

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- ויכוח ראווה בטורטוסה

מרוקו" בעריכת חיים סעדון-ירון צור- היהודים בתקופה הקולוניאלית-ההגירה הפנימית- ירון צור

מרוקו - חיים סעדון

מלבד הגידול באוכלוסייה, מאפיין נוסף של תהליך המודרניזציה הוא העיור, כלומר ההגירה מאזורי הכפר לערים. הגירה זו נבעה מירידה במקורות הפרנסה באזורים החקלאיים או מציפייה למקורות פרנסה טובים יותר בכלכלה העירונית המתפתחת, להגנה טובה יותר בעיר מפני רעב ומחלות, ועוד. רוב יהודי מרוקו ישב כבר בתקופה הקדם־קולוניאלית בערים, ונטל חלק בתנועת הגירה אחרת: מערים שוקעות, קופאות על שמריהן או מתפתחות באטיות אל נקודות יישוב המתפתחות במהירות. מכל מקום, הפיזור הדמוגרפי של יהודי מרוקו השתנה מאוד בתקופה הצרפתית. נפתח בעיון בתמורה בערים, שאותן סידרנו לפי גודל אוכלוסייתן היהודית בשלהי התקופה הקדם־קולוניאלית.

עם כל ההסתייגויות לגבי דיוקם, הנתונים טובים דיים להצביע על מגמות התמורה. בעיר אחת, מוגאדור, ניכרת מגמה הפוכה לעלייה הכללית במספר היהודים; מספר הנפשות בקהילה המקומית ירד באופן קיצוני. עיר זו, שהייתה בה האוכלוסייה היהודית השנייה בגודלה במרוקו בשלהי התקופה הקדם־קולוניאלית, נסוגה בראשית שנות החמישים למקום השמיני. ההסבר לכך קשור בתמורה במעמדה הכלכלי של העיר. מוגאדור הייתה לפני בוא הצרפתים עיר הנמל הגדולה של מרוקו, והשער למסחר הבין־לאומי של הארץ מאזור הדרום. בתקופה הקולוניאלית הייתה קזבלנקה לעיר הנמל המרכזית של הארץ כולה, ובדרום החל נמל משני אחר לתפוס את מקומה של מוגאדור – אגאדיר. עיר זו, אגאדיר, לא הופיעה כלל במפת היישובים היהודים הגדולים לפני בוא הצרפתים, אך מ־1936 גדל מספר היהודים בה בקצב מואץ.

שורה של נקודות יישוב עירוניות מתגלות על פי הנתונים כמקומות שהאוכלוסייה היהודית בהן לא גדלה, ואף קטנה מעט. כאלה הן צפרו ומזגאן במרוקו הצרפתית, תיטואן שבמרוקו הספרדית, וטנג׳יר – העיר הבין־לאומית. לכל הערים הללו, למעט טנג׳יר, לא היה בתקופה הקולוניאלית מעמד מושך מבחינה כלכלית או מינהלית. לפיכך, לאור הגידול הרב במספר היהודים בערים, הייתה לקפיאה על השמרים משמעות מעשית של שקיעה. טנג׳יר, לעומת זאת, הייתה עיר משגשגת ובעלת אוכלוסייה יהודית חזקה יחסית, אך נראה שדווקא משום כך היא נמנתה עם הערים הראשונות שמהן היגרו צעירים בעלי כישורים אל הערים המתפתחות האחרות של מרוקו, ובראשן קזבלנקה, וכן אל מעבר לים, ובמיוחד לאמריקה הדרומית. האפשרויות לקידום אישי ומקצועי בצפון מרוקו היו מצומצמות.

 

גם אוכלוסיות של ערים אחרות, שאוכלוסייתן היהודית גדלה רק במעט בתקופה הצרפתית, ירדו מבחינת משקלן הדמוגרפי במפת יהדות מרוקו. כאלה היו שתי הבירות המסורתיות של מרוקו לפני הכיבוש הצרפתי, פאס הצפונית ומראכש הדרומית. מראכש ירדה אמנם מן המקום הראשון רק לשני, אך ההפרש בינה לבין קזבלנקה, שעלתה למקום הראשון, היה עצום, כ־60 אלף נפש. פאס שמרה על מקומה השלישי ברשימה, אך היא צמחה בפחות מחמישים אחוז, כלומר הרבה פחות משיעור הצמיחה הכללי של יהודי מרוקו בתקופה הקולוניאלית. סאפי וסאלה שלחוף האוקיינוס האטלנטי לא עמדו בתחרות עם ערים זוהרות יותר בחוף, וזה היה גם דינן של לראש ואלקסר אלכביר שבאזור הספרדי.

 

תנופת הפיתוח הזאת, שהעלתה על המפה נקודות יישוב חדשות או כאלה שלא תפסו בה מקום בולט לפני כן, באה לידי ביטוי בעמודה המציינת את סביבות שנת 1951. מופיעים בה שמות חדשים: פורט ליוטה, תאזה ואוג׳דה. פורט ליוטה נהנתה מתנופת הפיתוח בחוף האטלנטי; אוג׳דה ותאזה נהנו מן ההגירה מאלג׳יריה ומהאזורים הכפריים שבקירבתן. מבין הריכוזים העירוניים הישנים שהתפתחו בתקופה הקולוניאלית בולטות בטבלה רבאט ומכנאס. האוכלוסייה היהודית במכנאס גדלה בשיעור ניכר,

אם כי עדיין פחות מזה של כלל יהודי הארץ. מבין הבירות המסורתיות של מרוקו רק הגידול ברבאט היה מרשים ואף עלה במידה ניכרת על שיעור הגידול הכללי. הייתה זו תוצאה של הפיכתה לבירה העיקרית של מרוקו הקולוניאלית ושל התפתחותה, שהייתה לנמרצת ביותר מבין הערים העתיקות.

 

חלוקת האוכלוסייה היהודית במרוקו על פי מפקד 1951

בתקופה הקדם־קולוניאלית הייתה האוכלוסייה היהודית במרוקו עירונית ברובה, אך אחוז היהודים שהתגוררו בעורף הכפרי והמדברי של הארץ היה גבוה מזה שבשלהי התקופה הצרפתית. תנועת ההגירה הפנימית הקיפה את המלאחים שבנאות המדבר, את המלאחים שבעיירות אשר למרגלות האטלס או על שלוחותיו, ועוד יישובים כפריים. לעתים קרובות עברו המהגרים תחילה למלאח שבעיירה או בעיר הקרובות, אשר ממנו יצאו מקצת מתושביו המקוריים למקומות אחרים, ובראשם קזבלנקה. ההגירה בשלבים סייעה למתן את הירידה במלאחים הגדולים של העיירות, אשר תושביהם נטו גם הם לעזוב. מלבד זאת היו כמה יישובים בפנים הארץ שקיבלו תנופה בתקופה הצרפתית, בדרך כלל בשל חשיבותם המינהלית או הכלכלית המיוחדת. קהילות משני הסוגים (מלאחים גדולים ישנים וכאלה שקיבלו תנופה בתקופה הצרפתית), אשר מנו למעלה מאלף נפש בסביבות 1950 נמצאו בנקודות היישוב הבאות: בני מלאל(כ־2,900 נפש), ווזאן(2,200), מידלת(1,700), דמנאת (1,700), סטאת (1,600), אמזמיז(1,000), ארפוד (1,400), תארודאנת (1,000), ודבדו(900). מכל מקום, מקץ כארבעים שנות שלטון קולוניאלי בלט אופיה של האוכלוסייה היהודית המקומית כאוכלוסייה עירונית מובהקת. הרוב המכריע של היהודים התגורר בתשע־עשרה נקודות יישוב שהיו בעלות מעמד של עיר (ראו הטבלה לעיל). היהודים הכפריים מנו בשנת 1951 רק 9.7 אחוזים מכלל היהודים, ובכרך החדש, קזבלנקה, חיו אותה שנה 37.3 אחוז מכלל יהודי הארץ.

 

ההגירה החיצונית

היהודים נטלו חלק רב יותר מן המוסלמים בתנועת ההגירה הפנימית. מעבר לכך, הם נבדלו משכניהם בכך שמשלב מסוים עברו מפסים של הגירה פנימית להגירה חיצונית. הגירה מטעמים דתיים בעיקר הייתה אופיינית ליהודי מרוקו מדורי דורות, אך הייתה מוגבלת בדרך כלל לזקנים ולתלמידי חכמים. הגירה מטעמים כלכליים החלה במרוקו כבר במאה התשע־עשרה לכמה כיוונים – לארצות בצפון אפריקה, בדרום אמריקה ולארץ ישראל — אך גם היא הייתה מצומצמת. ההגירה החיצונית ההמונית של יהודי מרוקו בתקופה הקולוניאלית הייתה אפוא חסרת תקדים. ניצניה החלו כבר בשנים הראשונות למשטר החסות, כשגורמים ציוניים בקזבלנקה ובפאס ניסו לעורר תנועת עלייה ממרוקו אחרי הצהרת בלפור וכינון המנדט הבריטי בארץ ישראל. העלייה באותן שנים (1922-1919) הייתה חריגה בגודלה, וכללה כנראה קרוב לאלף נפש, ואולם היא נכשלה, ועד אחרי מלחמת העולם השנייה לא התחדשה.

 

במקביל לעלייה לארץ ישראל החלה תנועת הגירה דלילה של יהודים ממרוקו לצרפת.

עד סמוך ליציאת הצרפתים נתפסה הגירה זו כחלק של ההגירה המרוקאית הכללית, שכללה מוסלמים ויהודים, לצרפת. בראשית 1954 העריך מקור צרפתי את גודלה של המושבה היהודית המרוקאית בארץ זו בכאלפיים נפש בלבד. 400 מהם כבר קיבלו אזרחות צרפתית. יתרה מזאת, לפי ההערכות כל ההגירה היהודית המרוקאית לצרפת בשנות החמישים, כולל בשנים הראשונות לעצמאות, לא עלתה על כ־1,600 נפש. לפיכך הייתה תופעה זו שולית יחסית, בשנים הנידונות כאן. יש להדגיש כי מדובר בהגירת יהודים נתינים, וכי המספרים הקטנים הללו אינם כוללים הגירה מן המגזר היהודי האירופי. רוב אנשיו של מגזר זה היו בעלי אזרחות צרפתית, לא נחשבו מהגרים זרים וקשה היה לעקוב אחרי תנועותיהם. אין ספק שהתערערות השלטון הצרפתי וקבלת העצמאות בשנת 1956 הביאו ליציאת משפחות יהודיות רבות ממוצא אלג׳ירי ממרוקו לצרפת, ושל יהודים נוספים בעלי אזרחות צרפתית או אירופית אחרת, אם כי יציאה זו לא נשאה אופי המוני ולא בלטה בממדיה.

לא כן העלייה לישראל. העלייה, שלא גדלה כלל משנת 1922, חודשה בתקופת ההעפלה, ובשנת 1947 עלו כאלף נפש. מיד לאחר מכן, ובעקבות הקמת מדינת ישראל, התפתח בשנים 1949-1948 גל העלייה הראשון ממרוקו, שכלל כ־20,000 נפש. מכאן ואילך לא הייתה שנה שבה לא הייתה עלייה. אך בין שני הגלים הגדולים של התקופה הצרפתית היו שנות רגיעה יחסית, שבהן עלו אלפים ספורים, ולצד העלייה התפתחה אף ירידה, כלומר הגירה חוזרת. מספר היורדים למרוקו בין 1948 לשלהי 1953 נע בין 2,400 ל־2,900 נפש, לפי הערכות שונות.

גל העלייה הגדול השני החל בקיץ 1954 ונמשך עד סתיו 1956, שבו נעלו שלטונות מרוקו העצמאית את שערי העלייה החוקית. בתקופה זו, המקבילה ליציאת הצרפתים ממרוקו, לא ניכרה תנועת ירידה, אלא להפך: רבים מן היורדים ביקשו לחזור לישראל במסגרת גל העלייה החדש.

קל להתרשם כי הגל השני היה גדול פי כמה מן הראשון, וכי עד ראשית תקופת העצמאות, ציבור ששיעורו מתקרב לארבעים אחוז מיהודי מרוקו בשנת 1948 (קרוב ל־ 110,000 מתוך 280,000 נפש) עבר למדינת ישראל. רוב היהודים המרוקאים המשיך להתגורר בארץ הולדתו, ומנה אז 170.000 נפש.

 

היהודים בכלכלת הארץ

נתונים סטטיסטיים רבים שאספו הצרפתים מספקים מידע רב על חיי הכלכלה במרוקו בתקופת שלטונם. עם זאת, הנתונים חושפים רק טפח מן הפערים הכלכליים שהבדילו בין המתיישבים הזרים למקומיים, ובין המקומיים, המוסלמים והיהודים, לבין עצמם. לדוגמה, בסטטיסטיקות שבדקו את העיסוקים המקצועיים לא הבדילו הצרפתים בין תחומי העיסוק השונים. בתחום החקלאות, למשל, היה הבדל עצום בין חוואים צרפתים קפיטליסטיים, שהפעילו בשדותיהם מיכון משוכלל והעסיקו פועלים, לבין הפלאח או רועה הצאן המקומי; אך בנתונים הסטטיסטיים נכרכו כולם יחד.

מרוקו" בעריכת חיים סעדון-ירון צור היהודים בתקופה הקולוניאלית-ההגירה הפנימית- ירון צור

עמוד 63

David Corcos Reflexions sur l'onomastique Judeo-Nord-Africaine-Jerusalem 1976

Escapa, transcription européenne la plus courante du nom de famille א־שקאפה. Dans les documents espagnols ce nom est le plus souvent écrit Escapa, mais  aussi quelquefois Scapa, Escapat et Scapat (cf. entre autres, Isidore Loeb, “Liste nominative des Juifs de Barcelone”, L’orthographe hébraïque du minutieux savant R. Jacob Aben-sur, reprise comme on sait dans la liste Coriat, est celle des intéressés eux-même: R. Joseph ben Saül Escapa, le premier dayyan de Salonique dans la première moitié du XVI” siècle écrivait son nom אישקאפה (voir son Rosh Yosef et ses Responsa). Pourtant, Rav Hida a écrit איסקאפה (Shem ha-gedolim, No. 107) et Conforte אישקפא (Qoré ha-dorot, éd. Cassel, fol. 46a). Pourquoi ces divergences? C’est que, me semble-t-il, les uns et les autres ont été trompés par l’allure hispanique de ce nom et chacun l’a transcrit à sa manière, ce qui est sans conséquence dans ce cas. Pour connaître l’orthographe hébraïque exacte du nom Escapa, il faut chercher plus haut dans le temps. R. Abraham ibn Daud nous parle d'une des personnalités de Grenade au XL siècle: ״ר׳ נחמיה הנקרא אישכפה״ (Sefer ha- Kabhala, éd. Amsterdam, cornp. Neubauer, Med. Jew. Chron., t. I, p. 72 et n. 8). Il me paraît que אישכפה est la bonne leçon. Dès lors, j’y vois un surnom à l’origine: איש = homme, l’homme et כפה = capuchon, c’est-à- dire “l’homme au capuchon”. C’est donc un surnom et un surnom qui ne conviendrait qu’à un originaire d’Afrique vivant à Grenade sous les Zirides. On sait que les habitants de la Péninsule ne portaient généralement pas de burnous (qui comporte toujours un capuchon dont on se couvre la tête à la mode africaine) alors que c’est un vêtement utilisé à toutes les époques par les Nord-Africains. Comparez la distinction que faisaient en Algérie au XV” siècle les réfugiées hispano-majorquins entre eux-mêmes et leurs coréligionnaires autochtones, à cause de leur coiffure.

 

Escudero (אשקודירו) : vers 1400, Jaco Escudéro appartenait à une importante famille de l’aljama de Briviesca (Baer, t. 1, p. 256); Lorenço Escudero (m. vers 1683) de Cordoue revint au Judaïsme à Amsterdam; c’était un poète distingué (M. Kayserling, Bihl. Esp.-Port.-Jud., p. 4). En 1716, Abraham Escudéro vivait en même temps que son associé Masleah Marinas entre Tetuan, Gibraltar, Lisbonne et Salé (cf. Abensur, t. I, fol. 144). Au Maroc, la famille Escudéro appartenait jusqu’aux environs de 1760 à la communauté de Safi.

 

Foinquinos (I. Larédo, p. 44), Foenkinos (Eisenbeth, p. 126) (פוינקינוס) : c’est un nom ethnique qui désigne simplement les “Poenkines” c’est-à-dire les Phéniciens et dans ce cas les “Puniques” ou Phéniciens de l’Afrique du Nord et tout ce qui se rapporte à ces derniers dans cette partie du monde jusqu’à la fin de l’Antiquité (comparez Pounin, No. 53). C’est sans doute un des plus anciens noms de famille de l’Afrique du Nord et de l’Espagne; on le trouve chez les Juifs de ce dernier pays sous la forme altérée de Follequinos et Filoquinos: Yuçaf Follequinos, à Avila en 1341: Mosen Follequinos à Trujillo en 1486 et Çag Follequinos dans la même ville dans les années 1489-1490 (Baer, t. II, pp. 104, 448, 510). Toujours à Trujillo, Barzilay Filoquinos était un des chefs du clan opposé à une famille Cohen (Suarez-Fernandez, p. 375). La forme altérée Follequinos et Filoquinos est rétablie, on vient de le voir, par l’orthographe hébraïque du nom tel qu’il figure dans la liste Coriat et correctement transcrit en lettres latines par les descendants modernes de la famille. Judah ben Judah (sic) oirpT’lB fut vers 1705 un des notabilités de Tétuan et Xaouen (cf. R. Eliezer de Avila, Be'er Mayim Hayim, fol. 27), deux des établissements des Juifs expulsés d’Espagne.

 

Garçon, Garzon (גארסון), n’est pas, comme on l’a écrit, la déformation de Guershom. mais c’est un nom de famille d’origine castillane: Don Cag Garçon fut dans la deuxième moitié du XIV* siècle un diplomate et un politicien et don Yuçaf Garçon fut aussi en Castille Receveur-Général dans les années 1440 (Baer, t. II, pp. 192, 310).

 

Hakon, Hakun (חקון) n'est pas l’augmentatif de (‘Abd al-) Hakk; Hakon est probablement un nom d’homme africain très ancien, d’origine punique. Hakon (=Hakün) n’existe pas chez les Musulmans, on ne le retrouve que chez les Juifs du Nord de l’Afrique: Hakün ben ‘Abu, Juif d’Alger au temps de R. Simon ben Zemah Duran qui mentionne son nom; R. Abraham ben Saadia Hakün était dayyan à Tlemcen vers 1425; ‘Ayüsh ben Hakün, opulent marchand de Meknès fut mêlé à un procès qui opposa les familles Tolédano et Maimran (cf. Abensur, fol. 155).

 

Hanon, Hanun, voir Wahnoun.

Harrar, Elharar (al-Harrar— אל-חראר) : c’est un nom patronymique qui existe encore aujourd’hui chez les Juifs au Maroc et chez d’autres originaires du Nord de l’Afrique. Je pense que ce n’est aucunement un nom de métier bien qu'il ressemble au mot Hrir (=soie). A ma connais­sance, dans aucun dialecte arabe ou berbère, Harrar ne désigne ni le marchand de soie, ni le fabricant de soie, ni le brodeur sur soie. Le commerce de la soie se dit au Maroc Taherrart et la préparer se dit Herrer; la ressemblance de ce mot avec Harrar, al-Harrar a trompé bien des étrangers en Afrique du Nord où, par contre, ce nom arabo-berbère signifie, paraît-il, “l’homme libre” exactement comme le nom espagnol Franco. C’est dans ce sens là que l’entendaient, en tous cas, les familles juives qui portaient ce nom. D’ailleurs, ceux des Elharrar conservant encore leurs habitudes, avaient une boucle d’or à l’oreille gauche, signe de leur liberté (on sait que c’est là une coutume fort ancienne chez certains Juifs autochtones de l’Afrique du Nord). Harrar est également le nom des membres du clan qui prédominait dans la grande confédération des tribus des Hanensha dans le Centre-Est de l’Algérie (comparez R. Brunschvig, La Berbérie Orientale sous les Hafsides, Paris 1940, t. I, p. 303). Les Hanensha et leurs Seigneurs les Harrar sont des Berbères arabisés qu’on disait être d’origine juive. En parlant d’eux on disait: “Hallash — ben Fennash — ben Fellash — ben Habbash — ben Saloum al-Yahoudi”, et ces noms, nous a-t-on assuré, n’ont pas été assemblés pour le seul agrément de l’euphonie… (cf. Revue Africaine [1874], pp. 30-31). On a également écrit des Harrar, Berbères musulmans de Ta’qilt (Aït-Zerri dans le Haut-Draa) qu’ils sont une tribu anciennement judaïsée (Villes et Tribus du Maroc, Tri- bus Berbères, t. II, p. 95). A en croire la tradition, c’est précisément de ces régions et de ces tribus que les Elharrar, Harrar juifs sont originaires en remontant dans un passé lointain. Au Moyen Age, en tous cas, parmi les Juifs qui la plupart du temps étaient des originaires des régions africaines par où passait la fameuse Route de l’Or, nous voyons dans le royaume d’Aragon un Elharar: en 1249, Jaime II avait assigné des bénéfices à des Juifs nouvellement arrivés dans ses Etats aux dépens de leurs autres coreligionnaires venus plus tôt. C’est ainsi qu’il déposséda Juceff Alharar au profit de ses compatriotes (cf. Jean Régné, Doc. No. 42).

 

Ifergan (יפארגן) est le nom d’une famille juive aux rameaux nombreux qui a pour origine un hameau, Tillin dans les Ida Oultit (Anti-Atlas), encore entièrement occupé par des Ifergan dans les années 1955. Avant 1920, ce nom se retrouve parmi les habitants des Mellahs de Mogador et de Marrakech, mais il est absent de toutes les listes rabbiniques ou autres antérieures à notre siècle. Fergan est peut-être un nom d’homme berbère: il y a une tribu Beni-Fergan. Par ailleurs, le berbère Afrag, pluriel Ifergan est très anciennement attesté dans le sens “enceinte du camp d’un souverain” (cf. Lévi-Provençal, Islam d’Occident, p. 38, n. 37). La famille juive des Ifergan paraît avoir vécu pendant des siècles dans un isolement relatif. La situation géographique de Tillin, véritable impasse, et d’un autre côté les particularités physiques communes à tous ceux qui portaient ce nom, en seraient des indications suffisantes.

David Corcos Reflexions sur l'onomastique Judeo-Nord-Africaine-Jerusalem 1976

Page 149

תנועת ההשכלה העברית במרוקו בסוף המאה ה־19 ותרומתה להתעוררות הציונית.יוסף שיטרית

מחקרים-יששכר

ג. הפעילות העברית והפצת הידע ההשכלתי

אם כי לא ניתן לכך ביטוי מפורש במרוקו, כל הפעילות המשכילית העברית הזאת צמחה בצלה של חדירת ההשכלה האירופית הכללית ובתחרות צפופה אתה. הגברת השפעתן של המעצמות הזרות במרוקו של המאה ה־19 דרך פיתוח יחסי המסחר ודרך מוסד החסות על אותם אזרחים מרוקניים — שרובם היו יהודים — ששירתו את האינטרסים שלהן, הייתה ללא כל ספק הגורם הראשון במעלה לחדירתם של ניצני המודרניזציה וההשכלה האירופית למרוקו. לאחר מכן, בשנות השישים והשבעים, הן רשת בתי־הספר הצרפתיים של כי״ח והן בתי־הספר ששפתם הייתה אנגלית התחילו לתת את רישומם על הקהילות שבהן הם הוקמו, והצמיחו שכבת משכילים שעיקר מטענם ההשכלתי כשיצאו מבית הספר היה ידע מסוים בשפה הצרפתית או בשפה האנגלית. לעומתם כל המשכילים העבריים שמדובר בהם כאן, במוגאדור ומחוצה לה — ללא יוצא מן הכלל כנראה — לא התחנכו בבתי־ספר אלה, שכן הם השתייכו לגילאים שקדמו להתבססותו של חינוך כי״ח בקהילותיהם. אף כי ידעו ברובם שפות זרות, הם רכשו ידע זה בצורה בלתי פורמלית תוך משאם ומתנם עם סוחרים ומבקרים אירופיים, כנראה. את השכלתם הבסיסית, הפורמלית והבלתי פורמלית כאחת, הם רכשו דרך החינוך המסורתי של הקהילה, שכל כולו היה מבוסס על לימוד הטקסטים העבריים־ארמיים המייסדים, הכשרה שציירה אותם בידע פסיבי נכבד בלשון העברית. המשכילים העבריים היו כולם אם כן תלמידי חכמים שהתוודעו לעולמה של ההשכלה העברית דרך קריאה סדירה בעיתונות ובספרות החכמה.

אולם הם לא הסתפקו בקריאת העיתונות והספרות העברית החדשה. הם חיברו רשימות, כתבות, הודעות ופניות בעברית, ופרסמו אותן באותם עיתונים עבריים אירופיים שהגיעו למרוקו — המגיד, הלבנון, המליץ, הצפירה, היהודי — ואחדים מהם אף שלחו כתבות לעיתונים הארץ־ישראליים. הם היו ערים היטב למאמציו של אליעזר בן־יהודה להחיות את העברית כלשון דיבור יהודית לאומית, ובחוג המשכילים במוגאדור ניסו אף לדבר עברית. לימוד העברית בשיטות מודרניות היה לפיכך אחת מססמאותיהם המובנות מאליהן. קהילת טנג׳יר הזדרזה לגייס כמורה לעברית ולמקצועות עבריים נוספים את המשכיל ד״ר אשר פערל, שהזדמן לעיר במסגרת סיורו בצפון־אפריקה, ור׳ דוד אלקאים מציע באחת מכתבותיו לשבועון ״הצפירה״, שהחינוך היהודי החדש במרוקו יכלול הוראת עברית ושפות זרות, ובעיקר לימוד מקצוע.

 

כמו משכילים עבריים רבים באירופה יקדיש גם ר׳ דוד אלקאים שירי הלל לכבודה של העברית, שבה הוא רואה את סמל החיות של העם היהודי. יותר מכל משורר אחר לפניו ולאחריו בצפון־אפריקה הוא אף נתן ביטוי פיוטי להתלבטויותיו ולקשיים שהוא חש בכתיבתו העברית. הוא הכיר היטב את העושר הלקסיקלי והמגוון הלשוני הרב של שירת המלחון המוסלמית, שרבים מלחניה וממקצביה הוא אימץ כתבנית פרוזודית לשירי הקצידה שלו. הוא חש שאין הוא מסוגל להעביר את חוויותיו המשכיליות ואת עולמו הרוחני החדש באותם כלים לשוניים שהשתמשו בהם לפניו במרוקו דורות רבים של משוררים עבריים. לכן הוא ינסה לפרוץ את מגבלות לשון המקרא, ששימשה לרוב דגם מחייב בכתיבת השירה העברית במרוקו ובצפון־ אפריקה בכלל, וייצור צורות חדשות, מבנים חדשים ותחביר מלאכותי מאוד לעתים כדי לתת דרור לרוח השירה המפעמת בקרבו ולבטא את אשר על לבו. נושאיהם החדשים של שיריו דרשו לשון בלתי קונבציונלית, ותוצאות התמודדותו עם בעיות הלשון מזכירות לעתים מבנים וצורות של הפיוט הארץ־ישראלי הקדום, שמחבריו התלבטו גם הם במציאת לשון שירה עברית נאותה בתקופה שבה חדלה העברית לשמש לשון מדוברת. נביא כאן את אחד השירים שהוא הקדיש לתיאור ״קנאתו״ ואהבתו ללשון העברית ולבעיות הכתיבה שבהן הוא התלבט.

 

״פיוט זה על השפה ועל השירים ועל כי שירי הערב מתוקים לחכם בעבור שפתם הרחבה, ומשורר הישראלי נכנסה בלבו קנאת המשוררים הערבים וגם לבש קנאת לשון הקדש אשר קצרה ידו לשורר בה כאוות נפשו, ולכן בשפוך שיחתו בשירתו בה ימצא נחמה״.

סי׳ [=םימן]: דוד קים. קד [מנגינה־משקל]: ״יאמס פמנאמי, אטאלב נחכילך סי כבאר ואקיע זראלי״.

 

1-נָמַס אוּלַמִּי / נִבְטַל מֵחִכִּי עַם נָבָר / שִׁיר מַהֲלָלִי / בַּת שִׁירָתוֹ כִי נִפְלַל

דִּמְעִי וְדָמִי / הָמוּ לְשִׁירֵי עַם גָּבַר / נִיבוֹ וּמִשְׁלֵי / חֲרוּזָיו בָּם הִתְהַלַּל.

קוֹלִי בִּשְׂפָמִי / נָטָה בְּשַׁפְרִירוֹ בִּדְבַר / חִנּוֹ וַעֲלֵי / מְלִיצוֹתָיו שֶׁעָלַל.

 

חֶלְקֵי עוֹלָמִי / רֶגֶשׁ נַפְשִׁי עָלַי עָבַר / סוֹדִי אֲגַלֶּה, / פָּז לְשׁוֹנִי וְצָלַל.

5-אָסָף, בְּנוּמִי / חָלַמְתִּי, אוֹסֵף שִׁיר כְּבָר / וְלִבִּי מָלֵא / אַךְ הוֹלִיכַנִי שׁוֹלָל.

 

וְחֵן יַהֲלוֹמֵי, /  שִׁירָתִי נִגְנַז וְנִקְבַּר; / נִלְאֶה וְנִקְלֶה, / אָסָף אוֹרוֹ וְנִצְלַל.

דַּרְכִּי בְּפַעֲמֵי / נְתִיבוֹתָיו שַׂמְתִּי ; מִדְבָּר / רַצְתִּי וָאֵלֶּה / כִּמְרוּצַת הַמְּהוֹלָל.

כְּשִׁיר נַעַר וְעוֹלָל. שִׁירוֹ יִפָּלֵא /       עָצְמוּ מְשׁוּבוֹתָיו צָבַר; /    לִבִּי לוֹחֲמֵי. /

הִין, אֵיפָתוֹ תְּקֻלַּל סַלְּתוֹ. מִבְּדָלִי /    שִׁירִי אִם אָנִיף בְּמִכְבָּר /    מוֹרִי וּבִשְׂמִי־ /

10-שִׁבְיִי וְלִשְּׁמִי /חֶטְאוֹ וּמַעֲלִי. /צִבְעָם אַפְּלוּ בְּמַחְבַּר; דחה הוֹדוֹ וְנִדְלַל. 

 

דָּחָה מַנְּאוּמִי / חֵן שְׂפָתִי בָּהּ אֶתְיַמַּר / אוֹרִי חַשְׁמַלִּי – / אוֹר הֲזוֹהֵר בְּמִכְלָל.

שָׂחָה אִישׁ חֶרְמִי / רָגַז עָלַי וַיִּתְמַרְמַר / חָשׁ וַיִּכָּלֵא / בְּקִרְבּוֹ לִבּוֹ חָלָל.

עָרֵל וְטָמֵא / חוּט פִּלְכָּם – שְׁפָּתָם מִשְׁמָר / לָמוֹ; כְּטַלֶא / צַמְרוֹ אַף אִם מִתְגּוֹלַל.

אוֹצַר אֲסָמִי-/אֶתְעַנֵּג בַּשִּׁיר אוֹמַר;/ חֶלְקִי גּוֹרָלִי / בִמְגְלָּתִי מְגוֹלָל.

15-מְשָׁרְתֵי עַמִּי, / לְשׁוֹן קָדְשִׁי רַק מַאֲמָר ;/ דַיּוֹ בִּקְהָלִי / בּוֹ אֶעֱמֹד אֶתְפַּלַּל.

 

קַשְּׁטִי בִּזְמָמִי / אַחַת אָמַרְתִּי לֹא יוּמַר: / הוּא הוּא גּוֹאֲלִי / זֶמֶר פָּצְחִי בּוֹ אֶתְחָל.

צָפוּ בְּיַמִּי / יַם שִׁירָתִי לִי כַעֲמַר; / שָׂטוּ מַעְגְּלֵי / נַחֲלָתִי בּוֹ אֶנְחַל.

טָעֲמוּ בְּטַעְמִי / כְּנֹפֶת צוּף וּכְתָמָר / לְמַאֲכַלֶי [!] / נֶפֶשׁ מִנּוֹ לֹא תִּבְחַל.

חִלְיִי וּנְזָמִי [!] / עֶדְיוֹ עָדוּ בְּלֵב נִכְמָר ; / לָבְשׁוּ מַנְעָלִי , / אָזְרוּ כֹּחַ נִשְׁחָל.

20 – אַךְ רֹב אֲשָׁמִי / הִטָּה קָטָבוֹ וְגָמַר ; / נָטָה גַּלְגַּלִּי ; / יָרֵאתִי וָאֶתְחַלְחֵל

 

יוֹמִי עוֹמְמִי / יוֹם חָפְשִׁי בְּחַחוֹ סֻוּגַר / עָרִי עַוָּלִי, / תּוֹךְ שַׁלְשֶׁלֶת מְכֻוּבָּל.

רַמְשִׂי רוֹעֲמִי / פָּרַץ נַחֲלִי מֵעַם גָּר / אַבְנֵי זוֹחֲלִי , / כִּפְלַים רוּחוֹ חִבַּל.

לֹא כֵן אֲדַמֶּה, / הָפַךְ הַזְּמַן וְחָגַר / מָתְנָיו , וּלְנָפְלִי / שָׁם עֶזְרָתוֹ וְנִבַּל.

אוֹיְבֵי וְקָמִי / יְמֵי גָּלוּתִי בִּי הַתְּגָר / וּמְחִי קָבֳלִי / שָׁם כְּאֶבֶן הַסַּבָּל.

25 – בְּנֵי עַם רָמֵי / קוֹמוֹתֵיהֶם וּבְנֵי הָגָר / חָשׁוּ לִשְׁלָלִי, / עַמּוֹן וּמוֹאָב וּגְבָל.

 

מִרְדִי בִדִמָמִי / הֶחֱשׁוּ וּכְאֵבָם נֶעְכַּר , / עַד כִּי בִּגְלָלִי נִשְׂרַף גָּדִישׁ נֶאֱכַל.

וּבְנֵי עוֹלָמִי , / מִבֶּן הָעִיר עַד הָאִכָּר / וְאִישׁ אֲצִילִי , / קִוּוּ חֶרֶב מַאֲכָל

עַמִּי וּלְאֻוּמִי , / שִׂחְתָם כְּשַׁי וְאֶשְׁכָּר ; /  הִיא שֶׁעָמְדָה לִי / שִׂיחַ מִפְתַּן הַהֵיכָל.

טוּבִּי וּשְׁלָמִי – / עָנִי מַעֲשִׁיר לֹא יֻוּכַּר , / וּבְנֵי אֻומְלָלֵי / דַּעַת נְשׂוֹא לֹא אוּכַל.

30-מִבֵּית הַלַּחְמִי / בֶּן דָּוִד קַיָּם יְבֻוכַּר , / יִבְנֶה מִגְדָּלִי, / בֵּית מִקְדָּשִׁי וְהֵיכָלִי

 

1-נָמַס אוּלַמִּי / נִבְטַל מֵחִכִּי עַם נָבָר / שִׁיר מַהֲלָלִי / בַּת שִׁירָתוֹ כִי נִפְלַל

1 – נמס אולמי: נמוג, נחרב ונעלם בית־המקדש, שהיה סמל לעצמאות עם ישראל, על דרך ״הרים כדונג נמסו מלפני ה׳״ (תהלים צז, ה); נבטל מחכי…נפלל: כתוצאה מכך בטלה רוח השירה הנשגבה מעם ישראל; נבר: טהור ונקי, ע״פ ״עם נבר תתבר״ (שמ״ב כב, כז) או: ״עם נבר תתברר״ (תהלים יח, כז); שירי מהללי: השירה העברית שבה אני משתבח ומתהלל; בת שירתו: כינוי לרוח השירה, להשראה הפיוטית הנחה על המשורר [כינוי זה לשירה רווח בלשונה של שירת ההשכלה באירופה], ע״פ ״וישחו כל בנות השיר״ (קהלת יב, ד) — כינוי לציפור שיר; נפלל: במובן של ״הופל״ כנראה, היינו נמצא אשם ונגזר עליו כיליון, וכן חדל להתקיים.

 

2-דִּמְעִי וְדָמִי / הָמוּ לְשִׁירֵי עַם גָּבַר / נִיבוֹ וּמִשְׁלֵי / חֲרוּזָיו בָּם הִתְהַלַּל

2-דמעי ודמי … התהלל: אני כולי נסער מקנאה כשאני מתבונן בשירה המוסלמית של העם שתחת מרותו אני חי, היינו השירה הערבית במרוקו הגדושה בעושר מילולי ובאמרות שפר ומשלים מחורזים ומשובחים; ניבו… במקום ״לניבו ולמשלי חרוזיו״.

 

3-קוֹלִי בִּשְׂפָמִי / נָטָה בְּשַׁפְרִירוֹ בִּדְבַר / חִנּוֹ וַעֲלֵי / מְלִיצוֹתָיו שֶׁעָלַל

3-קולי בשפמי … מליצותיו שעולל: כשאני מזמזם את השירים הערביים, אני כולי נכבש לשירה מולחנת זאת בגלל החן הרב שבה ובגלל הסגנון המליצי השופע המאפיין אותה — הכוונה פה בעיקר לסוג הקצידה המוסלמית שעל לחניה ומקצביה הוא הרכיב את רוב שיריו. נטה בשפרירו: חסה בצל אהלה, נכבש להשפעתה ולחנה של השירה הערבית, הנקראת במרוקו ״שירת המלחון״; ע״פ ״ונטה את שפרירו עליהם״ (ירמיהו מג, י)

 

4 -חֶלְקֵי עוֹלָמִי / רֶגֶשׁ נַפְשִׁי עָלַי עָבַר / סוֹדִי אֲגַלֶּה, / פָּז לְשׁוֹנִי וְצָלַל

4-חלקי עולמי… עבר: בשם ה׳ שהוא חלקי ומנת גורלי, אני מודה שנפשי נסערה אז והתרגשה התרגשות רבה מהעיסוק בשירה; חלקי עולמי: ע״פ ״צור לבבי וחלקי אלהים לעולם״ (תהלים עג, כו); פז לשוני וצלל: גם לשוני התחילה לרקד ולפזם, היינו להשמיע צלילים עבריים, ע״פ ״ויפזו זרעי ידיו״ (בראשית מט, כד) וע״פ ״לקול צללו שפתי״ (חבקוק ג, יג).

 

5-אָסָף, בְּנוּמִי / חָלַמְתִּי, אוֹסֵף שִׁיר כְּבָר / וְלִבִּי מָלֵא / אַךְ הוֹלִיכַנִי שׁוֹלָל

5-אסף … הוליכני שולל: מרוב התפעמותו המשורר חושב שהוא כבר הצליח להגשים את שאיפתו לחבר שירים עבריים ראויים לכך שאסף, הנביא והמשורר מספר תהלים, יתייחס אליהם בהערכה — אך זו הייתה אשליה גרידא; אסף … אוסף שיר: לשון נופל על לשון, היינו מקבל בהבנה ובהערכה את פרי יצירתו של המשורר; ולבי מלא: לבי כולו נרגש ונסער, ע״פ ״מלא לב בני האדם בהם״ (קהלת ח, יא); הוליכני שולל: על דרך ״מוליך יועצים שולל״ (איוב יב,

 

6 -וְחֵן יַהֲלוֹמֵי, /  שִׁירָתִי נִגְנַז וְנִקְבַּר; / נִלְאֶה וְנִקְלֶה, / אָסָף אוֹרוֹ וְנִצַלֵּל

6-וחן יהלומי … ונצלל: המשורר מבכה את מר גורלה של השירה העברית כפי שהוא מבין אותו — הקסם הרב ששרה בימי קדם על המשוררים נעלם ונכחד, בגלל מצבה המדולדל והעגום של הלשון העברית, שאינו מאפשר למשורר להביא את הגיגיו וחויוותיו האישיות; נלאה: ע״פ ״נלאית ברב עצתיך״(ישעיה מז, יג); ונקלה: ע״פ ״ואנכי איש רש ונקלה״ (שמואל א יח, כג); אסף אורו ונצלל: דעך והתכסה בצל עד שנחשך — ע״פ ״צללו שערי ירושלים לפני השבת״ (נחמיה יג, יט).

 

7- דַּרְכִּי בְּפַעֲמֵי / נְתִיבוֹתָיו שַׂמְתִּי ; מִדְבָּר / רַצְתִּי וָאֵלֶּה / כִּמְרוּצַת הַמְּהֻלָּל

7-דרכי… כמרוצת המהולל: המשורר מתאר כאן את ניסיונותיו, שלא תמיד עלו יפה, ליצור שירה עברית ראויה וללכת בדרכי המשוררים הקדומים והפוריים; הוא חשב שהגיע לדרך סלולה, אך זאת הייתה למעשה דרך חתחתים שבה הוא הלך לאיבוד ולא הצליח להגשים את שאיפתו; דרכי בפעמי נתיבותיו שמתי: ע״פ ״וישם לדרך פעמיו״ (תהלים פה, יד); מדבר רצתי ואלא: ע״פ ״כי את רגלים רצתה וילאוך׳ (ירמיה יב, ה); המהולל: ע״פ ״לשחוק אמרתי מהולל״ (קהלת ב, ב).

 

כְּשִׁיר נַעַר וְעוֹלָל  שִׁירוֹ יִפָּלֵא /       עָצְמוּ מְשׁוּבוֹתָיו צָבַר; /    8 -לִבִּי לוֹחֲמֵי. /

8- לבי לוחמי…: לבו של המשורר לוחץ עליו ליצור שירים בעברית, והתפעמותו מרצון זה הולכת וגוברת; לבי לוחמי: על דרך ״כל היום לחם ילחצני״ (תהלים נו, ב); עצמו משובותיו: ע״פ ״רבו פשעיהם עצמו משבותיהם״ (ירמיה ה, ו); שירו יפלא כשיר נער ועולל: שיריו תמימים וטהורים, מלאי רגש והמיה כשירת ילדים.

 

הִין, אֵיפָתוֹ תְּקֻלַּל        סַלְּתוֹ. מִבְּדָלִי /    שִׁירִי אִם אָנִיף בְּמִכְבָּר /    9 – מוֹרִי וּבְשָׂמִי־ /

9 – מורי ובשמי שירי: השירים שהוא מצליח לחבר הם בעיניו בעלי ערך רב, שכן הם תוצאה של עמל רב, ע״פ ״אריתי מורי עם בשמי״ (שה״ש ה, א); אם אניף במכבר … איפתו תקולל: אולם המשורר מודע לכך שרק חלקם הקטן של שיריו הוא בעל ערך פיוטי, ואילו בא להפריד את הסולת מהפסולת, היה זורק את חלקם הגדול; מכבר: כברה, נפה — ע״פ ״מכבר מעשה רשת נחשת״ (שמות כז, ד; לח, ד); מבדלו: צורה שנתחדשה כנראה בידי רד״א, ומובנה התוצאה המתקבלת כשמבדילים בין חלקים של אותו עצם מוצק או נוזלי, כאן הסולת מהפסולת.

 

חֶטְאוֹ וּמַעֲלִי. /צִבְעָם אַפְּלוּ בְּמַחְבַּר; דחה הוֹדוֹ וְנִדְלָל  -שִׁבְיִי וְלִשְּׁמִי /10

10-שביי … במחבר: שירת ישראל המשובחת, בעלת הערך הרב של אבנים טובות, ירדה פלאים במשך הדורות; שביי ולשמי: מלשון ״לשם שבו ואחלמה״(שמות כח, יט; לט, יב); אפלו צבעם: האפילו, החשיכו את צבעם, היינו דהו ואיבדו את ברקם; במחבר: ביחד, חברו יחד; מחבר — צורה שנתחדשה בידי ר׳ד״א; חטאו… ונדלל: חטאו — צריך להיות כנראה חטאי, המצטרף לתיבה מעלי ליצירת הצירוף חטאי ומעלי — על דרך ״נפש כי תחטא ומעלה מעל בה׳״ (ויקרא ה, כא); דאה ונדלל: דאה כאן כנראה במקום דהה, אך אפשר גם להבין את התיבה במקורה, במובן זה ששירת ישראל התרוממה וריחפה בגבהים ולאחר מכן הידלדלה, בגלל הגלות שבאה כעונש על ישראל מפאת החטאים הרבים שחטא עם ישראל כלפי ה׳.

 

11 -דָּחָה מַנְּאוּמִי / חֵן שְׂפָתִי בָּהּ אֶתְיַמַּר / אוֹרִי חַשְׁמַלִּי – / אוֹר הֲזוֹהֵר בְּמִכְלָל

11-דחה … אתימר: בהתחלה חשב המשורר שהוא לא יצליח ליצור שירה בשפה העברית שבה הוא התגאה כל כך; חן שפתי: ע״נ ״הוצק חן בשפתותיך״ (תהלים מה, ג); בה אתימר: ע״פ ״חיל גוי: תאכלו ובכבודם תתימרו״ (ישעיה סא, ו); אורי חשמלי, אור הזוה במכלל : כינויים מפארים לשפה העברית, ע״פ ״במראה זהר כעי החשמלה״ (יחזקאל ח, ב); במכלל: בפאר ובתפארת, ע״פ ״מציו מכלל יופי אלהים הופיע״ (תהלים ג, ב).

 

12-שָׂחָה אִישׁ חֶרְמִי / רָגַז עָלַי וַיִּתְמַרְמַר / חָשׁ וַיִּכָּלֵא / בְּקִרְבּוֹ לִבּוֹ חָלָל

12-שחה איש … ויתמרמר: אויביו של ישראל שמחים לאידו ע המצב המושפל שבו הוא נמצא ומביעים את רגשותיהם בקול ר ובתוקפנות; איש חרמי: ע״פ ״שלחת את איש חרמי מיד״ (מלכי א ב, מב); ויתמרמר: ע״פ ״ויתמרמר אליו ויך את האיל״ (דניאל ח, ו); חש ויכלא … חלל: אך חיש מהר עצרו האויבים את הסתערור ונפל לבם בקרבם; ויכלא: ע״פ ״הנה שפתי לא אכלא״ (תהל מ, י); בקרבו לבו חלל: ע״פ ״ולבי חלל בקרבי״ (תהלים ק כב).

 

עָרֵל וְטָמֵא / חוּט פִּלְכָּם – שְׁפָּתָם מִשְׁמָר / לָמוֹ; כְּטַלֶא / צַמְרוֹ אַף אִם מִתְגּוֹלַל

13-ערל … משמר למו: המשורר מביע את קנאתו בגויים, היינו בערבים שבקרבם הוא חי, על כך ששפתם נשתמרה והתעשרה והול ונמשכת כחוט הפלך המתגלגל; לשונם צחה וטהורה כצמר הט? גם כשהם — לדעתו של המשורר — בשפל המדרגה ומתפלע בעפר; ערל וטמא: כינוי לגויים, ע״פ ״ולא יוסיף יבוא בך עוד ערל וטמא״ (ישעיה נב, א); משמר למו: ע״פ ״והיית להם למשמר (יחזקאל לח, ז); מתגולל: ע״פ ״ועמשא מתגלל בדם״(שמואל ב יב).

 

אוֹצַר אֲסָמִי-/אֶתְעַנֵּג בַּשִּׁיר אוֹמַר;/ חֶלְקִי גּוֹרָלִי / בִמְגְלָּתִי מְגוֹלָל

14-אוצר אסמי… במגלתי מגולל: אולם העונג העילאי שחש המשורר הוא בשירת עמו ולא בשירת הגויים, והיא מנת חלקו ומורשתו האצורה בספרי הקודש; אוצר אסמי: כפל לשון להעצמת העמדה החיובית של המשורר כלפי השירה העברית, ע״פ ״נשמו אצ נהרסו ממגרות״ (יואל א, יז); חלקי גורלי: ע״פ ״ה׳ מנת ה וכוסי״ (תהלים טז, ה); במגלתי מגולל: ע״פ ״ונגלו כספר השמים (ישעיה לד, ד), וכן ״ושמלה מגוללה בדמים״ (ישעיה ט, ד).

 

15-מְשָׁרְתֵי עַמִּי, / לְשׁוֹן קָדְשִׁי רַק מַאֲמָר ;/ דַיּוֹ בִּקְהָלִי / בּוֹ אֶעֱמֹד אֶתְפַּלַּל

15-משרתי … אתפלל: הלשון העברית חיה רק בפיהם של שליחי הציבור בבית־הכנסת ובה הם מנהלים את תפילות הציבור. ורד"א רומז לכך שעבר גם הוא ליד התיבה והיה שליח ציבור; כך התוודע ליופיה של לשון הקודש; מאמר: אמירה, ביצוע בעל־פה של טקסטים קיימים, ולא כמשמעו המקראי — צורה מחודשת בידי רד״א.

 

16 -קַשְּׁטִי בִּזְמָמִי / אַחַת אָמַרְתִּי לֹא יוּמַר: / הוּא הוּא גּוֹאֲלִי / זֶמֶר פָּצְחִי בּוֹ אֶתְחָל.

16-קשטי בזממי… בו אתחל: המשורר מתאר את החלטתו הנחושה להתחיל לכתוב שירה עברית; ביצירתו הוא מוצא נחמה מתסכוליו וגאולה ממצוקתו; קשטי בזממי: אמת חשבתי, ע״פ ״הודיעך קשט אמרי אמת״ (משלי כב, בא); אחת אמרתי: על דרך ״אחת דברתי ולא אענה״ (איוב מ, ה); זמר פצחי: ע״פ ״פצחו ורננו וזמרו״ (תהלים צח, ד).

 

17 -צָפוּ בְּיַמִּי / יַם שִׁירָתִי לִי כַעֲמַר; / שָׂטוּ מַעְגְּלֵי / נַחֲלָתִי בּוֹ אֶנְחַל.

17-צפו בימי… בו אנחל: אויבי עם ישראל גרמו להשבתת היצירה העברית הצרופה, כאשר כבשו את ארץ ישראל שניתנה לו לנחלה; כעמר: צחה כצמר, ע״פ ״ושער ראשה כעמר נקא״ (דניאל ז, ט); שטו מעגלי נחלתי: ע״פ ״נעו מעגלתיה לא תדע״ (משלי ה, ו).

 

18- טָעֲמוּ בְּטַעְמִי / כְּנֹפֶת צוּף וּכְתָמָר / לְמַאֲכַלֶי [!] / נֶפֶשׁ מִנּוֹ לֹא תִּבְחַל.

18-מעמו בטעמי … לא תבחל: לקחו ובזזו מכל טוב הארץ; טעמו בטעמי: ע״פ ״טעם טעמתי… מעט דבש״ (שמואל א יד, מג); כנפת צוף: ע״פ ״ומתוקים מדבש ונפת צופים״ (תהלים יט, יא); למאכלי נפש מנו לא תבחל: על דרך ״וגם נפשם בחלה בי״ (זכריה יא, ח).

 

19-חִלְיִי וּנְזָמִי [!] / עֶדְיוֹ עָדוּ בְּלֵב נִכְמָר ; / לָבְשׁוּ מַנְעָלִי , / אָזְרוּ כֹּחַ נִשְׁחָל.

19-חליי ונזמי … כח נשחל: האויבים שדדו את תכשיטיהם ואת בגדיהם של תושבי ארץ־ישראל, והתנהגו כלפיהם בתוקפנות ובאלימות; תליי ונזמי: ע״פ ״נזם זהב ותלי כסף״ (משלי כה, יב); עדיו עדו: ע״פ ״ותעד נזמה ותליתה״ (הושע ב, טו) וכן ״כחלת עיניך ועדית עדי״ (יחזקאל כג, מ); בלב נכמר: ע״פ ״נהפך עלי לבי יחד נכמרו נחומי״ (הושע יא, ח) — הכוונה כאן היא ללבו של המשורר או של המסתכל מן הצד, ולא ללב האויבים השודדים; אזרו כח: ע״פ ״ונכשלים אזרו חיל״ (שמואל א ב, ד); נשחל: צורה גזורה כנראה משחל, אריה, מחידושיו הלשוניים של רד״א.

 

20 – אַךְ רֹב אֲשָׁמִי / הִטָּה קָטָבוֹ וְגָמַר ; / נָטָה גַּלְגַּלִּי ; / יָרֵאתִי וָאֶתְחַלְחֵל

20-אך רוב אשמתי… ואתחלחל: כל השוד והביזה וההרס המתוארים התרגשו על עם ישראל משום עוונותיו הרבים; כתוצאה מכך השתנה לחלוטין מצבו של העם, עד כדי פחד וחרדה מפני העתיד; רוב אשמי: אשמתי הרבה, ע״פ ״כי אשמה רבה לנו״(דברי הימים ב כח, יג); הטה קטבו וגמר: גרם לכיליון ולהרס, כנראה ע״פ ״עונותיכם הטו אלה״ (ירמיה ה, כה) וכן ״אהי דבריך מות אהי קטבך שאול״ (הושע יג, יד); יראתי ואתחלחל: ע״פ ״וירא ויחרד לבו מאד״ (שמואל א כח, ה).

 

21-יוֹמִי עוֹמְמִי / יוֹם חָפְשִׁי בְּחַחוֹ סֻוּגַר / עָרִי עַוָּלִי, / תּוֹךְ שַׁלְשֶׁלֶת מְכֻוּבָּל.

21-יומי עוממי… תוך שלשלת מכובל: אותו יום קודר שבו עם ישראל החופשי נוצח בידי אויביו, נלכד במלכודת ונכבל בשרשראות כדי לצאת לגלות; עוממי: ע״פ ״ארזים לא עממהו בגן אלהים״ (יחזקאל לא, ח); בחחו סוגר: ע״פ ״ויחנהו בסוגר בחחים״ (יחזקאל יט, ט); ערי עולי: אויבי ומשנאי, ע״פ ״יהי כרשע איבי ומתקוממי כעול״ (איוב כז, ז); מכובל: מחידושיו של רד״א, ע״פ ״לאסר מלכיהם בזקים ונכבדיהם בכבלי ברזל״(תהלים קמט, ח).

 

22-רַמְשִׂי רוֹעֲמִי / פָּרַץ נַחֲלִי מֵעַם גָּר / אַבְנֵי זוֹחֲלִי , / כִּפְלַים רוּחוֹ חִבַּל.

22-רמשי רועמי … רוחו חבל: אותו ערב מר ונמהר שבו האויב פרץ את החומות ועלה על העם הגר באבן הזוחלת שליד ירושלים, והביא פעמיים לחורבן הבית; רמשי: מלשון רמשא, ערב, הארמי הרווח בשירת ימי הביניים; רועמי: מלשון רעם ורעש של קולות המלחמה האכזרית; מעם גר אבני זוחלי: עם הגר באבן הזוחלת — כינוי לעם ישראל בארצו, ע״פ ״עם אבן הזחלת אשר אצל עין רגל״ (מלכים א א, ט); כפלים רוחו חבל: ע״פ ״כי לקחה … כפלים בכל חטאתיה״ (ישעיה מ, ב).

 

23-לֹא כֵן אֲדַמֶּה, / הָפַךְ הַזְּמַן וְחָגַר / מָתְנָיו , וּלְנָפְלִי / שָׁם עֶזְרָתוֹ וְנִבַּל.

23-לא כן אדמה … ונבל: עם ישראל לא ציפה למכה אנושה כזאת, ולכך שהזמן יתאכזר אליו בצורה אכזרית כל כך; לא כן אדמה: ע״פ ״והוא לא כן ידמה״(ישעיה י, ז); הפך הזמן: התהפך הגלגל והשתנו המזלות — רעיון נפוץ בשירת ימי הביניים הערבית והעברית, וכן בשירת יהודי צפון־אפריקה של המאות האחרונות; ולנפלי שם עזרתו ונבל: ביזה את עם ישראל והפכו למאוס, ע״פ ״והשלכתי עליך שקצים ונבלתיך״(נחום ג, ו).

 

24-אוֹיְבֵי וְקָמִי / יְמֵי גָּלוּתִי בִּי הַתְּגָר / וּמְחִי קָבֳלִי / שָׁם כְּאֶבֶן הַסַּבָּל.

24-אויבי וקמי … כאבן הסבל: גם בימי גלותו לא הרפו אויבי עם ישראל ממנו, אלא הוסיפו להציק לו ולענותו; ומחי קבלי: כלי מלחמה לניפוץ חומות, ע״פ ״ומחי קבלו יתן בחומותיך״ (יחזקאל כו, ט); שם כאבן הסבל: הפך לאבן ריחיים, שהיא לטורח על נושאה.

 

25 – בְּנֵי עַם רָמֵי / קוֹמוֹתֵיהֶם וּבְנֵי הָגָר / חָשׁוּ לִשְׁלָלִי, / עַמּוֹן וּמוֹאָב וּגְבָל.

25-בני עם רמי … ומואב וגבל: בין האויבים אדירי הכוח שנלחמו בעם ישראל ובזזו אותו נמצאות ממלכות ישמעאל, עמון, מואב וגבל; רמי קומותיהם: הצלבת מבנים תחביריים — ״רמי קומה״ ו״קומיותיהם רמות״; חשו לשללי: ע״פ ״למהר שלל חש בז״(ישעיה ח, א); עמון ומואב וגבל: ע״פ ״אהלי אדום וישמעאלים מואב והגרים, גבל ועמון ועמלק פלשת עם ישבי צור״ (תהלים פג, ז-ח).

 

26-מִרְדִי בִדִמָמִי / הֶחֱשׁוּ וּכְאֵבָם נֶעְכַּר , / עַד כִּי בִּגְלָלִי נִשְׂרַף גָּדִישׁ נֶאֱכַל.

26-מרדי בדממי … גדיש נאכל: העמים המתעללים בעם ישראל הצליחו אף להשתיק ולצנן את רגשות המרד המקננים בו נגד מצבו המושפל שבו הוא נתון בגלותו; מרדי בדממי החשו וכאבם נעכר: ע״פ ״נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר״ (תהלים לט, ג); נשרף גדיש נאכל: ע״פ ״ונאכל גדיש או הקמה״ (שמות כב, ה).

 

27-וּבְנֵי עוֹלָמִי , / מִבֶּן הָעִיר עַד הָאִכָּר / וְאִישׁ אֲצִילִי , / קִוּוּ חֶרֶב מַאֲכָל

27.ובני עולמי … חרב מאכל: בקרב האויבים, בני כל שכבות החברה, מפשוטי העם עד לנכבדים, רצו ופעלו להכחדתו של עם ישראל; קוו חרב מאכל: ע״פ ״ואם תמאנו … חרב תאכלו״ (ישעיה א, כ).

 

28-עַמִּי וּלְאֻוּמִי , / שִׂחְתָם כְּשַׁי וְאֶשְׁכָּר ; /  הִיא שֶׁעָמְדָה לִי / שִׂיחַ מִפְתַּן הַהֵיכָל.

28-עמי ולאומי … מפתן ההיכל: תפילתם של בני־ישראל שבאה במקום הקרבנות והמנחות היא שעוררה במשורר את הרצון ליצור שירה עברית ולהביע בה את שיחו האישי, ולשונה סיפקה לו בניסיונותיו הראשונים לחבר שירים את הכלים להיכנס לעולמה של היצירה; היא שעמדה לי: ע״פ ״היא שעמדה לאבותינו ולנו״ (מתוך ההגדה של פסח).

 

29-טוּבִּי וּשְׁלָמִי – / עָנִי מַעֲשִׁיר לֹא יֻוּכַּר , / וּבְנֵי אֻומְלָלֵי / דַּעַת נְשׂוֹא לֹא אוּכַל.

29-טובי ושלמי… לא אוכל: המשורר נושא תפילה שייפסקו הפערים שבין העשירים לעניים שבקהילתו, ומצהיר על חוסר סבלנותו כלפי אותם מבני קהילתו שהם חסרי השכלה וחכמה; טובי ושלמי: כנראה על דרך ״וה׳ ישלמך טובה תחת היום הזה״ (שמואל א כד, יט); שלמי: מחידושיו של רד״א, במובן ״גמול״, ״תשלום״; עני מעשיר לא יוכר: על דרך ״ולא נכר שוע לפני דל״ (איוב לד, יט); נשוא לא אוכל: ע״פ ״ומשאתו לא אוכל״ (איוב לא, כג).

 

30-מִבֵּית הַלַּחְמִי / בֶּן דָּוִד קַיָּם יְבֻוכַּר , / יִבְנֶה מִגְדָּלִי, / בֵּית מִקְדָּשִׁי וְהֵיכָלִי

30-מבית הלחמי … והיכלי: המשורר מסיים בתפילה לבוא משיח בן דוד, שעתיד לבנות מחדש את בית־המקדש ולשקם את ירושלים מהריסותיה; מבית הלחמי: מזרע דוד, ע״פ ״ראיתי בן לישי בית הלחמי״ (שמואל א טז, יח); דוד קים: היא גם חתימתו של המשורר רד״א; יבוכר: ע״פ ״אך בכור אשר יבכר לה׳״ (ויקרא כז, כו); מגדלי: כינוי לירושלים, ע״פ ״סבו ציון … ספרו מגדליה״ (תהלים מח, יג).

 

תנועת ההשכלה העברית במרוקו בסוף המאה ה־19 ותרומתה להתעוררות הציונית.

יוסף שיטרית- ג. הפעילות העברית והפצת הידע ההשכלתי

עמוד 321

05/06/2022

Moroccan Jews in the Brazilian Amazon -Maria Liberman  

recherches-i.Ben-Ami

MOROCCAN JEWS IN THE BRAZILIAN AMAZON

Maria Liberman

Jews have lived in the Amazon region of Brazil since colonial times. They arrived later on as part of a flow of immigrants to all parts of Brazil in the nineteenth century. Important factors in increas­ing this immigrant flow were the opening of Brazi­lian harbors to foreign trade in 1808 and Brazil’s independence from Portugal in 1822.

The settling of Brazil territory was linked to waves of immigration and of internal migration, which were in turn linked to cycles of Brazil’s economic history. These cycles were:

  1. the Brazilwood cycle, including other timber exploitation, in the 16th century;
  2. the sugarcane cycle, which enjoyed its golden age in the 17th century;
  3. the mining cycle, in the 18th century; and
  4. the coffee cycle, and cattle raising, in the 19th century.

In the last economic stage, a stream of foreign immigrants was attracted to the Amazon because of an important new product — rubber.

Brazil’s long-standing labor shortage, an eco­nomic problem since the discovery of the country in 1500, accentuated the need for immigrant labor in the 19th century, and was exacerbated by the abolition of slavery in 1888.

Beginning with the arrival of the Portuguese King Dom Joao in Brazil in 1808, the government instituted, over the years, a series of measures that fostered immigration and settlement. These included religious freedom, granted in 1824, not long after Brazilian independence. Article five of the first constitution stated that “the Roman Catholic religion is the religion of the Empire, but all other religions will, however, be permitted as long as their worship remains domestic or private and is held in houses intended for that purpose with no external form of a temple”. According to Article 179 of the Constitution “no one can be persecuted for religious reasons as long as he respects the State and does not offend public morals”.

Religious freedom was followed by commercial freedom which attracted an immigrant influx representing all creeds and economic roles: artists, capitalists, businessmen, artisans, all in search of the wealth that Brazil offered.

Moroccan Jews were among the immigrants arriving in the nineteenth century and settling in the Brazilian Amazon. We cannot precisely iden­tify the dates when these Jews immigrated. How­ever, studies of colonial Brazil show that some Moroccan Jews were already there in that period.

A significant event in the economic develop­ment of this group was the Decree No. 12 of the State of Amazonas (12 May 1838), which stipu­lated that “foreigners whose countries of origin do not have a treaty with Brazil, cannot have houses or business stores, nor can they peddle, without a license from the City Council”. This license, according to the law, “should be guaranteed by an accomodation by the petitioner”.

Two months after the law was passed, Moroc­can Jews began to apply for licenses to engage in trade. Licenses were promptly granted by the President of the Province. Among the aspiring Jewish merchants were Simao Benjo, Fortunato Bendelack, Anna Fortunata, Salomao Levy & Brothers, Fortunato Cardozo, Duarte Aflalo, Judah Arrobas, Marcos Dias Cohen, Fortunato Abocaxis, Fortunato Benchetrit, Leao Serfaty, Moyses Benzimram, Fortunato Assemonth, Isaac Benchetrit.

However, a larger influx of immigrants from Morocco only occurred in the latter part of the nineteenth century when the Amazon River and its tributaries were opened to foreign shipping as a result of national and international pressure. This led to the arrival of a number of shipping lines which plied the Amazon waterways. In addition to Portuguese firms, which were the first to begin operation, there was the Booth Line, the Red Cross Line, Hamburg-Amerika Line, Hamburg Süd-Amerikanische Dampfschiffahrt, and the Ligure Brasiliana line run by Italian interests. These lines linked Belem and Manaus, the capi­tals of northern Brazil, and Santarem and Obidos in the Amazonian hinterland, with Lisbon, the Azores, Barcelona, Marseilles, Genoa, and Tangier.

In that period, Brazilians began to see the need to populate the Amazon and exploit rubber, its most important product. Many advocated bring­ing in foreign labor. A whole apparatus was estab­lished for making immigration propaganda. One argument used was that “the North (of Brazil) would offer the abundance that your homeland denies”. The foreigners who landed in Brazil were bound by government labor contracts. In return, they were offered benefits such as free transporta­tion and room and board until they were brought to settlements where they would begin to work. Many of the immigrants were also offered free land.

The advertising aimed at prospective immi­grants made simple, attractive promises. It claimed:

Men of good habits who wish to improve their present life and ensure their future should immigrate with their families, relatives, and friends to Brazil, and in Brazil to Para, where fellow countrymen will welcome them and offer them work and all kinds of opportuni­ties to become wealthy. Life in Brazil represents the life of the free man, an easy present and a comfortable future.

Independent Brazil set out to respect individual rights through its constitution, after extinction of the Inquisition in the first quarter of the nine­teenth century, and to protect the immigrants. They could now travel throughout the Empire of Brazil, benefit from habeas corpus, engage in commerce and freely practice any trade. They could own real estate, make full use of their prop­erty, and enjoy freedom of conscience with no fear of religious persecution. Their children born in Brazil would receive citizens’ rights upon coming of age. Naturalization was easily obtained when­ever desired.

The hebraicos, as the Moroccan Jews are known to this day in northern Brazil, arrived in the country not as Marranos nor as crypto-Jews. They came from places like Tangier, Tetuan, Fez, Rabat, Casablanca, Spain, Algiers, Gibraltar, and Lisbon, probably taking advantage of the special conditions granted to those who arrived under contract. They not only settled in Belem and Manaus, the capitals, but spread throughout the hinterland of the Amazon in regions like Afua, Alemquer, Almeirim, Aveiros, Baiao, Cameta, Gurupa, Itaituba, Macapa, Mazagao, Mocajuba, Monte Alegre, Obidos, Santarem, and Curvalinho in the interior of Para State, and in Parintins, Itacoatiara, Maue, Manacapuru, Teffe, Manicore, Humaita, and Codajaz, in the interior of Amazonas State, among other places. They not only kept their Jewish traditions as far as possible, but also played a significant role in the economic development of the region and later in foreign trade.

Although Jews had been in the Amazon since the beginning of the 19th century, it was the boom in rubber, Black Gold, that gave the big impetus to bringing Jewish immigrants into the region.

However, even before the boom in Hevea Brasi- liensis, Jewish immigrants worked as regatoes, an economic role typical of the Amazon since colon­ial times. A regatao nagivated the rivers by boat or canoe, stopping here and there, buying whole­sale and selling retail. He was, in short, a river peddler.

Within the economy of the Amazon region, the Moroccan Jew navigated the streams in all direc­tions, entering the igarapes (narrow waterways) and lakes, mastering the currents, and penetrating deep into the virgin forests. This waterborne peddler, an original product of the Amazon, was strong-willed with a great urge to succeed and become rich. He was, undoubtedly, a shrewd adventurer, aware of the wealth, profits, and advantages he could gain through peddling his wares throughout the developing area. He was considered a daring explorer of the unsettled region, for while engaging in his business, he was enlarging Brazil’s economic and geographic boundaries

 

MOROCCAN JEWS IN THE BRAZILIAN AMAZON

Maria Liberman

שלום צבר-מעגל החיים-טקס ברית המילה — הסנדק, המוהל, התינוק.

מעגל-החיים

לטקס ברית המילה עצמו לא נהגו להזמין אורחים על־ידי פנייה ישירה, שמא יימנע מהמוזמן לבוא, וייראה הדבר כאילו אינו מעוניין להשתתף בקיום מצווה חשובה זו ובסעודת המצווה שבסיום הטקס. לפיכך נהגו להודיע ברבים על קיום הטקס – בדרך כלל בבית הכנסת. רק בעשורים האחרונים החלו במקומות ספורים לשלוח הזמנות רשמיות. בסלוניקי הכריז השמש בבית הכנסת מספר פעמים: "בֶינְגָה אִיל נִינִייו! בֶינְגָה לָה מַאדְרֵי דֵיל פָּארִידוֹ!״

 (יבוא הילד! תבוא אמו של אבי הבן!).

דרך הודעה מעניינת הייתה בלוב: ביום הברית הדליקו נרות ופתיליות(קְנָאדְל), ותלו רדיד (זְדָאד) אדום בפתח הבית, לאמור: בבית זה נולד בן ויש ברית. היו שתלו מנהג זה בנאמר בתלמוד: "מנהג גדול היה בירושלים: כל זמן שהמפה פרוסה על הפתח אורחין נכנסין״ (בבא בתרא צג, ע״ ב). אולם לפי סברה אחרת מנהג זה שיקף מציאות היסטורית, שגם היא ראשיתה בתקופת התלמוד: בתקופה הרומית הודיעו על קיום המצווה ברמז בשל גזרות על המילה (סנהדרין לב, ע״ב). בלוב, על־פי סברה זו, הנציח המנהג את הגזרות מימי השמד של המֻוַחִּדוּן; או שהמנהג הובא אליה בידי האנוסים מספרד ופורטוגל. אלה המשיכו לא לפרסם את הברית בפומבי ותלו רדידים אדומים (ייתכן כרמז לדם הברית), למען ידעו אחיהם שבבית זה מתקיים טקס הברית. קשה לדעת מהו יסוד האמת בסברה זו, שכן דווקא תליית הרדיד יש בה משום פרסום פומבי. מכל מקום, מנהג זה של תליית הזדאד בלוב שימש בדורות האחרונים מעין הזמנה לכולם, גם לאלו שלא הוזמנו באופן רשמי לטקס הברית, ואפילו לעוברי אורח, שאינם מכירים את בעלי השמחה.

האשכנזים נהגו בעבר למול בבתי הכנסת, ואילו הספרדים באירופה מלו בבית. בארצות האסלאם וכן בקרב יהודי איטליה לא היה מקום אחד קבוע, ושני המקומות יכלו לשמש למילה, לעתים גם באותה קהילה עצמה (למשל בעיראק). בגרוזיה מלו בדרך כלל בבית הכנסת, אך בקרב אחיהם בקווקז נקבע הדבר לפי היום בשבוע בו התקיימה הברית: בימים שבהם קוראים בתורה נערך הטקס בבית הכנסת, ובכל יום אחר – בבית.

כאמור, הברית מסמלת את הפרדת התינוק מחברת הנשים. ואכן, בקהילות רבות, הן באשכנז והן בארצות האסלאם, התינוק הובא למקום הברית בידי הנשים ונמסר לגברים. האישה שמסרה את התינוק לסנדק נקראה באשכנז קְווַאטְרִין, בעוד הספרדים באימפריה העותימאנית כינו אותה לָה קוברה או לה קִיטָאדֵירָה, דהיינו הסנדקית. תפקיד זה מילאה אשתו של הסנדק, אשר התלבשה בהידור רב לכבוד האירוע והיא מסרה את התינוק, שהונח על כרית רקומה, לידי בעלה הסנדק. גם באיטליה הסנדקית הייתה בדרך כלל אשת הסנדק, ובאחריותה היה להביא את התינוק מידי האם למקום הטקס ולמוסרו לסנדק; ובתום הטקס להחזירו לאם. הגשת התינוק לידי הסנדק לפני הברית נחשבה לסגולה טובה בעיראק. זכות זאת הגיעה לנשים ממשפחת הבעל. פעמים רבות כיבדו בהגשה זו רווקה או עקרה מבנות המשפחה. בלוב מסירת התינוק, הנקראת תְקְרִיבָּה, נעשתה בידי אחת הסבתות, והיא מסרה את התינוק לאביו תוך שירת הפיוט, ״ברוכים אתם קהל אמוני, ברוך הבא בשם הי…".

בין יהודי הקווקז סימלה העברת התינוק מיד ליד את המשכיות הדורות, ולפיכך השתדלו שמוסר התינוק לסנדק יהא אביו או סבו של התינוק מצד אמו. גם להנקת התינוק לפני הברית נודעה בקרבם חשיבות מיוחדת, וכל אישה שנכחה בחדר השתדלה לאחוז בתינוק ולקרב אותו לשדיה. בגרוזיה ניצלו הנשים רגעים אלה גם כדי להגיש לשפתי התינוק בַּאנְגִי – תערובת יין שחור וגבישי סוכר – על מנת להפיל עליו תרדמה ובכך להקל על סבלו בזמן הברית.

בחברות רבות, הן יהודיות והן לא יהודיות, ייחסו לערלת התינוק חשיבות רבה. הערלה נחשבה סמל לבריאותו, לברכתו ואף לכוחו של התינוק שנימול זה עתה, וכן כבעלת סגולה לעיבורן של נשים עקרות. בין יהודי עיראק, המשפחה שמרה בקפדנות מרובה על הערלה עד לקבורתה, מחשש כי תיחטף בידי אחת הנשים העקרות. בכורדיסתאן הציג המוהל בשעת כריתת הערלה את ידיו המגואלות בדם לפני הנוכחים בברית, אשר האמינו כי אלוהים יסלח לחטאיהם של המביטים בדם, ושיש בו סגולה לנשים. לאחר הברית לקחה האם את הערלה ותלתה אותה לייבוש על העריסה. הערלה המיובשת שימשה לה קמיע, ונשים עקרות השתדלו להשיג אותה ולעתים בלעו אותה או חלקים ממנה כסגולה להריון. כך עשו גם בכמה קהילות אחרות, ובגרוזיה תלו את הערלה המיובשת על העריסה – כהגנה לתינוק. בלוב טמנו את הערלה בצלוחית החול שהייתה על כְּרְסִי אליהו הנביא, ולאחר מכן קברו את החול עם הערלה ודם המציצה בחצר בית הכנסת – סגולה שהבן יהיה אוהב תורה ויתמיד בתפילות ומצוות.

בחברה היהודית המסורתית לא הייתה ידועה בעבר תעודת מילה רשמית. אולם מעין תעודה לברית מילה נהגה בקרב קהילת היהודים הרומניוטים ביוון. תעודה מיוחדת זו ידועה בשם "אלף" – רמז לראשית חייו של התינוק. היא נעשתה בצורת לוח גדול אשר נתלה מעל מיטתו כקמיע מגן. על הלוח כתבו נוסחאות מאגיות שונות, וקישטו אותו בציורים סמליים בצבעים, כגון פסוקי מזמור סז מתחלים שנכתבו בצורת שבעת ענפי המנורה, כיסא אליהו, מגן דוד, ידי כהן בתנוחת ברכה. לאחר הברית הוסיפו במקום מיועד לכך את שם התינוק ותאריך הברית שלו, והמוהל חתם על התעודה. היא נתלתה לשמירה מעל מיטת התינוק כארבעים יום לאחר הברית.

רומניוטים

כינוי ליהודים שחיו ביוון, בבלקנים ובאסיה הקטנה לפני הכיבוש העות׳מאני. יהודים אלה התייחדו בלשונם, באורחות חייהם ובמסורותיהם, שהושפעו מהסביבה הדוברת יוונית והתרבות הביזנטית. הקהילות הרומניוטיות נאלצו להתמודד עם ההשפעה הגורפת של מגורשי ספרד שהיגרו לאזור, והיו לגורם המוביל בקרב היהודים. הריכוזים העיקריים של רומניוטים באימפריה העות׳מאנית היו בערים ינינה, קסטוריה וכ׳אלקיס. כן היו קהילות רומניוטיות בערים הגדולות, כגון איסתנבול, אדריאנופול וסופיה. תרגום התורה ליוונית־יהודית הודפס בקושטא ב־1547, והתפילות בנוסח הרומניוטי הופיעו במחזור רומניא, שראה אור בוונציה ב־1520. בתחילת המאה העשרים חיו כ־4,000 יהודים רומניוטים ביאנינה. כ־85% מבני הקהילה הושמדו בשואה. כיום ישנם יהודים בודדים ממוצא רומניוטי ביוון, בישראל ובארצות הברית.

שלום צבר-מעגל החיים-טקס ברית המילה — הסנדק, המוהל, התינוק.

טיטואן-אתר של מגעים בין תרבויות-נינה פינטו-אבקסיס….לעילוי נשמתה….

טיטואן

אתר של מגעים בין תרבויות

נינה פינטו-אבקסיס

בין שלוש התרבויות של טיטואן, בירתה של מרוקו הספרדית — התרבות היהודית, התרבות הנוצרית והתרבות המוסלמית — התקיימו יחסים מורכבים ברבע השני והשלישי של המאה העשרים, התקופה שבה מתרכזים המחקרים המוצגים בספר זה. היבטים שונים של יחסי גומלין בין־תרבותיים ניכרים בסיפורים על אודות מקום קונקרטי ובאגדות מקום, בטקסים, באמירות פואטיות מן הרחוב ובשפת החכתייה, שאותם בוחן הספר בשיטות ובמתודות מתחומים מגוונים: הפולקלור ולימודי התרבות, חקר הספרות העממית, הסמנטיקה והסוציולינגוויסטיקה.

פרקי הספר מוקדשים לחמש סוגיות מרכזיות מהווי חיי היהודים בטיטואן שלא נחקרו עד כה באופן ממוקד. הספר תורם גם לחקר מצבים בין־תרבותיים אחרים אשר התקיימו בעבר ומתקיימים כיום באירופה, בארצות הבריח, בישראל ובמקומות אחרים בעולם, והוא מקנה תובנות חדשות על מצבים סבוכים הנובעים ממגעים בין תרבויות, באשר הן.

ד״ר נינה פינטו־אבקסיס, ד״ר לפולקלור יהודי והשוואתי של האוניברסיטה העברית בירושלים, הייתה פולקלוריסטית, אתנוגרפית, חוקרת ספרות וחוקרת תרבות יהודי ארצות האסלאם, ובפרט זו של יהודי טיטואן שבמרוקו הספרדית. ספרה ״הטווס, המגוהץ וחצי האישה: כינויים, הומור ופולקלור בשיח היום־יום של יהודי טיטואן דוברי החכתייה", שראה אור בהוצאת מכון בן־צבי, זכה בפרס בן־צבי לחקר קהילות ישראל לשנת 2015. פינטו-אבקסיס פרסמה שני ספרי פרוזה, ״סיפורים אינטימיים"(2017) ו״מחר אני הולכת״(2019), בהוצאת כנרת־זמורה דביר. ספריה זיכו אותה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת 2018. ביולי 2019 נפטרה פינטו­-אבקסיס לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן.

המלאח של בית אבא-מראכש-שוש רואימי-חביב בר-כוכבא

מהו המלאח

אלה מבני מראכש אשר ״זכו״ לחיות את חייהם או ילדותם בין כותלי ה״מלאח״ בין שנות הארבעים עד השבעים בערך, יכולים לספר ולהעיד על האושר הרב שחווינו בתקופת חיים זו הרוויה בכל מגוון הרגשות משמחה ועד כאב וצער.

מהו ה״מלאח״ בעצם? יש המפרשים זאת כ״גטו״ ויש המפרשים אותו כ״רובע יהודי״ הדומה לכל רובע בעולם. אני, ובני דורי, יכולים להעיד עליו שהוא היה ״חממה״, מקום ששום זר לא יכול היה להציק לנו בעת ששיחקנו ברחוב או שהלכנו למוסדות הלימוד. מעין ״רחם״ מוגנת היטב שבו ההורים המתינו לנו, הילדים, בבתים מחוממים על ידי ה״אל מזמר״, הכיריים, שדלקו כל העת, או כך היה נדמה לפחות. על ־״האל מזמר״ ניצבו כל העת סירי בישול כבדים – דללימאן – עיוות המילה ALLEMAGNE שפירושה בצרפתית ״גרמניה״, היא ארץ ייצורם של הסירים ודי בכך כדי להעיד גם על איכותם הגבוהה. סירים אלה הפיצו ניחוחות של בישול איטי ערב לחיך, כגון מרק ה״חרירה״ שהיה מאכל חורפי נפוץ בקרב יהודי מראכש. זהו מרק עשיר בירקות ובקטניות שהושרו לילה שלם, ומעובה בקמח ובלימון סחוט שמקנים לו מרקם מיוחד. כל ניסיונותיי מאז ועד היום לחקות את בישולו, העלו חרס בידי. לפעמים, ברגעים של חוסר זהירות, הייתה עקרת הבית נכווית בעת שפרשה את שמלתה מעל ה״מזמר״ כדי להתחמם.

למלאח שלנו היו כניסות רבות, או יותר נכון, יציאות רבות אל העולם החיצוני, אל האור המסנוור אשר כלל בתוכו חיים אחרים של המוסלמים, הנוצרים ושל קומץ יהודים ממשפחות מבוססות שיכלו להרשות לעצמם לשלם שכר דירה גבוה יחסית לתושבי ה״מלאח״. למרות רווחתם הכלכלית, הם קינאו בנו וביכולתנו לטייל בחופשיות בין הסימטאות ללא חשש, ללכת לבקר לבד ובבטחה את חברינו כדי להעביר שעורי בית למי שנעדר מן השיעור או להחליף בינינו ספרי קריאה שאותם נהגנו להעביר מיד ליד ולשתף ברשמים ובביקורות על כל פרק או סוגיה.

על שאלתו.. מה טעם להשם אלמללאח. שאלתי ושמעתי הרבה טעמים, והם:

א', כ׳ היהודים בזמן עתיק, הם שהיו מספקים מלח לכל יושבי העיר, כי היה המלך מוכר מסחר זה.. והיהודים הם שהיו קונים אותו תמיד, ומוכר המלח נקרא בערבית אלמללאח, ולכן קראו רחוב היהודים על שמו.

ב׳, אומרים כ׳ היהודים, הם שהיו מולחים ראשי הרוגי המלחמה, שמביא המלך מאויביו, ותולים אותם על שיני מגדל גבוה שבעיר, להפיל אימה על המורדים. והמולח, נקרא בערבית: "אלמללאח״, וע״ש המלאכה הבזויה הזאת, קראו הישמעאלים לגנאי בשם זה לרחוב היהודים.

ג', אומרים, שפירוש מללאח בערבית עתיקה, מושלך, והוא לשון גנאי, להורות, שרחוב היהודים מושלך אחרי גוום, כדבר שאין בו חפץ.

ד׳ אומרים שהוא לשון משפחה, שנקראת בערבית מללא, בחסרון אות חי״ת, ובאורך הזמן נשתבשה בתוספת ח׳, ור״ל (רוצה לומר) מקום משכן משפחה יהודית…

ה', אומרים שהיא מלה נוטריקון, אלמא לאח, שפירושה בעברית המים השליך, ע״ש גולי ספרד שבאו ממדינת הים.. זהו מה שיכולתי להשיג לכבודו בזה, ואתה תבחר ותקרב, ושלום״. (הרב יוסף משאש, אוצר המכתבים א', סימן קכז).

לכל כניסה למלאח הייתה דלת כבדה שננעלה מבפנים עם רדת הליל על ידי בריח או ״סקרון״, יתקנו אותי בני המקום מלבד דלתות אלה, היה גם שער ראשי גדול מכולם שמע צדדיו ניצבו שומרים מטעם ה״פשה״, ראש העיר. אהבתי להתעכב ליד אחד השומרים ולשוחח עמו עד אשר הדלתות האחרות היו ננעלות בזו אחר זו, ורק שער ראשי זה נותר פתוח לרווחה, כדי לאפשר למאחרים היהודים מקרב תושבי ה״מלאח״ להיכנס. באוזניי מהדהד עדיין קולה של אמי הקוראת: ״מדוע את משוחחת עם השומרים? כנסי מיד הביתה!״

ב״מלאח״ שלי היה שפע חנויות של בעלי עסקים קטנים. היו מוכרי בדים אשר הציגו את מרכולתם בפתח החנויות, גליל בד אחד על גבי השני, לפי סוגי הבד ומחירם. הגלילים היו פתוחים מעט כדי להציג את צבעיהם ואיוריהם, שכללו בעיקר פרחים, נקודות גדולות וקטנות (PETITS POIS), אפוּנים קטנים או פייה דה פול (PIEDS de POULE) – או איורי כפות רגלי תרנגולת. הבד נמדד על פי השיבר או האמה או לפי מידתו של מקל ארוך, ונחתך על ידי סימון קל בקצהו וקריעה מהירה. ברגעי הקריעה האלו, התעופפה לה באוויר אבקה לבנה אשר יצרה צורות עגלגלות שהתפוגגו לאיטן באוויר, – אהבתי לעקוב אחריהן דקות ארוכות עד להיעלמן.

היו חנויות לממכר קטניות אשר הפיצו ריחות משכרים של זעתר וכמון או וניל, שכולם התמזגו ביחד עם מי הוורדים (אלמא דְזְהָאר) ומילאו את האוויר בסימטאות שריכזו בתוכן את המוכרים והלקוחות בהרמוניה נפלאה של קריאות והלצות על המוצרים שהוצגו בפתחיהם. יכולנו לקנות ״סְוַואק״, שהוא צמח מיובש שבאמצעותו צחצחו הנשים את שיניהן ושתמיד הותיר אותן שחורות כשהיו וכלל לא חינניות. האימהות טענו שצמח זה בוודאי יותר בריא ממשחת השיניים הנמכרת בבתי המרקחת. לידו ניצב השמפו הגולמי ״סבון אל בַּלָדִי״, משחה חומה המזכירה קרם קרמל חרוך.

סוחרי המים ״אל גראבה״ עברו בין העוברים ושבים והגישו להם מים צוננים בימי החמסין של מראכש. במקביל היו גם מוכרי השתייה החמה: תה עם נענע או קפה שחור כמחצית הכוס, לא יותר, אותו נהגו לשתות בשעות הצהריים בכדי להילחם בנמנום האוחז בדרך כלל בכולם. תה שתו כל ימות השנה. בחורף כדי להתחמם ובקיץ – להתקרר, כי… ״החום יגבר על השרב״ (סְכוּנִייָא תַאטְקְטְל לוּכְרָה). בימי חול מוכרי המים היו מוסלמים, ובימי השבת, כאשר כל השערים היו ננעלים ושהייתם במקום לא נתאפשרה עוד, היו אל מוכרי המים הרותחים היהודיים שהרתיחו את המים מבעוד מועד, ביום שישי. הם הציבו את חביות המים על גבי מיכלי פח גדולים שמולאו בגחלים. כך שמרו המוכרים היהודיים על חום המים במשך כל השבת.

מי השתייה להכנת התה או הקפה היו חייבים להיות רותחים כראוי, ואבוי לו למוכר אם הם הספיקו להתקרר בדרכם חביתה! הוא ספג את הקללות של בעלת הבית אשר קיללה תחילה והתבדחה בסוף, כאשר פגשה את המוכר למחרת היום!

המוכרים היהודים גבו מראש את התשלום על השתייה במשך ימי החול ומסרו לתושבים פתק קטן שידע מחזורי שימוש רבים. לא פעם נרטב הפתק במים הרותחים, אך מייד שמנו אותו לייבוש בשמש הלוהטת. הפתק נשא בגאווה מספרים מאחד עד עשר אשר ״צוירו״ מחדש על ידי אלה אשר לא ידעו קרוא וכתוב.

לא ידעו קרוא וכתוב, אמרתי? הרי הם החזיקו בספרי תפילה כל ימי חייהם ולא ניתן היה לראותם, ולו לרגע, בלעדיהם. אינני מסוגלת להסביר סתירה זאת. הכל היה טבעי והקריאה גם. לגבי פירוש הכתב, היה צריך לשאול את הרבנים והפירושים היו רבים ומגוונים, בלי עין רעה.

בהגיע ערב השבת, כל דלתות המלאח ננעלו. החנויות נסגרו בזו אחר זו וכל הקהילה מיהרה לאסוף כלי רחצה ולרוץ למקווה – אל חמאם.

למן השעות המוקדמות, היו הזריזים שבהם מגיעים לבתי הכנסת, שהיו פתוחים לרווחה כדי לקלוט את כל המתפללים המגיעים בהמוניהם אחרי תקיעת השופר. כולם בירכו אלה את אלה בברכת ה״סְבָּת סָלוֹם״, ונשאו את תפילתם בקול רם באין מפריע.

מראכש, השוכנת בין הסהרה להרי האטלס, סובלת מתנאי אקלים מדבריים. כמות המשקעים נמוכה והבצורת היא תופעה נפוצה. החוקרת אלישבע שטרית מספרת על משבר כלכלי וחברתי שעבר על קהילת מראכש בעשור הראשון של המאה העשרים עקב בצורת ממושכת. החקלאות נפגעה קשה, וכן המסחר שפסק בעקבות שודדי הדרכים המרובים. בנוסף איים לעלות על המלאח תדיר שבט הרחמנה ממישור החאוז שנהג לפשוט על העיר בזמני משבר. להקלת המשבר קיבלה הקהילה סיוע מכי״ח ומאגודת אחים – ארגונים יהודים מערביים. על מנת להסיר את האיום החיצוני שילם ישועה קורקום שהיה אז ״תאג׳ר אל סולטאן״, מעין סוכן כלכלי של המלך, וראש הקהילה היהודית, לשלטונות ולשבטי החאוז כסף רב. כתוצאה מתשלומים אלה ומשתדלנותו סיפקו השלטונות חיילים חמושים שהקיפו את המלאח בעת סכנה. בנוסף כינס קורקוס אסיפה של עשירי הקהילה בה הוחלט לחייב את עשיריה לספק בכל שבוע כיכרות לחם למשפחות הנזקקות, למרות שמרביתן מהגרים בני המחוז שנהרו אל העיר בזמני בצורת. יצויין שרחוב במלאח נקרא על שמו של ישועה קורקוס ולכבוד פועלו: ״דרב תאג׳ר ישועה קורקוס״

אנחנו הילדים, לבושים בבגדי שבת צחורים, הצטופפנו ליד שערי בתי הכנסת והאזנו ביראת קודש לתפילתם. ״ירושלים האמיתית – יה חסרה״, היו ימים, נהגה אמי לומר באנחה כבדה בהיזכרה בימים בהם אך ורק יהודים מילאו את רחובות המלאח, ובכל רחוב היו שניים או שלושה בתי כנסת. הכל היה שלנו ורק שלנו. והכל בישר את השקט והשלווה. גם חנויותיהם של המוסלמים היו נעולות מתוך כבוד לדתנו, ואנו דאגנו לכבד את דתם ופינקנו אותם בעת שצמו ברמאדן!

אסור היה לחלל את השבת חלילה, ואלו אשר העזו לרכב על אופניים בשבת, עשו זאת בסתר מחוץ למלאח. היו גם יהודים שמכרו פיצוחים ביום שבת. הם העבירו בחשאי את הסחורה מן החנות אל ביתם והמשיכו למכרה בסתר. ״עונג שבת״ התנחמו הקונים, ״אין בזה כל רע״(מָה פִיהָ בָּאס) אין להלשין ואיש אינו צריך לדעת על כך. רבים קנו והתענגו על גרעיני האבטיח או הדלעת ואילו את גרעיני החמנייה, ה״פפה ג׳איו״ (תוכי), השאירו לעניים בגלל מחירם הנמוך וטעמם שלא ערב לחיכם של המפונקים שביניהם.

החלום

בחלומי שבתי אל מראכש, עיר ילדותי, בסמטאות הצרות והעקלקלות טיילתי, דמויות נשכחות פגשתי, דמויות אלה עד דמעות אז הצחיקוני אותן דמויות מן ה״מלאח״ משוטטות עדין, וכמו מתוך עולם האגדות מבצבצת לה דמותה של ״מִימָה עַסְאְב״, הקוראת ״הַגְדָאק תְבְקָה״ לעובר ושב. (שתישאר כך לנצח)

וכמו מתוך ספר של אמיל זולה, קופצת לה דמותו של בַּיזוֹלָה״, ובפינה, ליד שולחן דברי מתיקה, מתחרים בקולם בְּלְ הְוַאנִי ובֵּיטָה.

לצלילי שירתה ותיפופה של מִירָה עְבֹּוֹ אני מקשיבה בדמיוני לרבי המלמד וברקע תפילתו הנוגה של אבי, בבית הכנסת ״תלמוד תורה״.

המלאח של בית אבא-מראכש-שוש רואימי-חביב בר-כוכבא

עמוד 18

Le légendaire Raïssouli y avait été enfermé..David Bensoussan.

il-etait-une-fois le Maroc

Puis ce fut le coup d'Agadir

La présence de la canonnière allemande Panther à Agadir en avril 1911 fut le second coup de poing diplomatique de l'Allemagne frustrée. En effet, l'armée française ne s'était plus cantonnée aux ports marocains pour en gérer les douanes, mais avait pénétré dans Fès la capitale et l'armée espagnole étendait son emprise sur Larache et Ksar El-Kebir. Français et Espagnols déclarèrent vouloir quitter les zones occupées par leurs troupes respectives si des unités militaires chérifiennes formées par leur soin prendraient la relève. De fait, les navires de guerre allemands Le Berlin, le Panther puis YEber patrouillaient au large d'Agadir. En outre, depuis plusieurs années, l'Allemagne tentait de rallier à son côté le caïd Mohamed Anflous, le Khalifa d'Agadir, le caïd Gellouli ainsi qu'Al- Hiba.

C'est alors que l'Allemagne accepta la prépondérance française au Maroc en échange d'un contrôle sur le Congo en Afrique-Équatoriale française. Paris valait bien une messe et un protectorat au Maroc valait bien une partie du Congo. Pour reprendre les mots du diplomate Henri Millet, le Congo était le « Sésame ouvre-toi ! » du Maroc. Le sultan Abdelhafid était désormais diplomatiquement isolé.

Mais la France finit par avoir le quasi monopole de l'occupation du Maroc.

René Millet qui militait pour agrandir l'Empire français, avait déclaré suite à la visite du kaiser à Tanger : « L'Allemagne nous a rendu le plus grand service en faisant du Maroc une question nationale au premier chef.» De fait, la compétition avec l'Allemagne explique peut-être la formation de la Ligue coloniale française en 1907 dont la mission était de faire l'éducation coloniale des Français. Cette ligue n'eut pas le succès espéré. D'autres formations étaient déjà en place : le Parti colonial regroupait des membres des professions libérales avait formé un Groupe colonial de la Chambre en 1892 et Groupe colonial du Sénat en 1898. À ces groupes s'ajoutaient ceux de Déjeuner au Maroc et de Déjeuner du Siam qui fusionnèrent pour former le Déjeuner Étienne, du nom d'Eugène Étienne qui était le moteur des organisations coloniales. Le Comité du Maroc sécurisa des prêts pour le gouvernement marocain. L'Union coloniale française fondée en 1893 regroupa ceux qui avaient des intérêts aux colonies. Cette dernière formation eut son périodique, la Quinzaine coloniale et subventionna le journal Politique coloniale. Par ailleurs, le Comité de l'Afrique française fondé en 1890 était motivé par la défense des intérêts nationaux contre la compétition des autres puissances européennes. Le débat sur la séparation de l'Église et de l'État qui secoua la France déborda dans le parti colonial dont la branche laïque se sépara pour former le Comité d'action républicaine aux colonies. Au Maroc même, trois organismes furent fondés pour affermir la protection française au Maroc : la Société marocaine des Travaux publics, la Société internationale du tabac et l'Union des Mines. Parallèlement, le Ministre des Colonies Eugène Étienne assurait le kaiser que la France ne recherchait pas un Protectorat tout comme en Tunisie, mais voulait plutôt s'accorder une « prépondérance morale. » Cependant, la Ligue pangermanique ne cessa de critiquer les progrès de la pénétration française au Maroc et d'en saisir l'opinion publique.

Les évènements se chargèrent de hâter les choses. En 1912, le sultan Abdelhafid demanda la protection de la France pour se protéger des soulèvements berbères. Le général Moinier se mit en marche pour Fès avec 30 000 soldats. La France officialisa dans la Convention de Fès un traité de protectorat sur l'Empire chérifien et le général Hubert Lyautey fut nommé Résident général. Deux ans plus tard, des troupes marocaines s’embarquèrent pour combattre aux côtés de la France durant la Première Guerre mondiale… Plus de 40 000 hommes s'engagèrent dont les deux tiers combattirent en France. 11 000 y moururent au combat.

Lors de la Première Guerre mondiale, les consulats allemand et autrichien au Maroc sont fermés et les résidents allemands furent arrêtés ou rapatriés. Suite à l'entrée en guerre de l'Empire ottoman aux côtés de l'Allemagne durant la Première Guerre mondiale, la propagande allemande appela à « la solidarité islamique contre les envahisseurs chrétiens. » Le sultan ottoman Mehmet V proclama la Guerre sainte et une fatwa en ce sens fut émise. L'Allemagne joua la carte panislamique en remettant les prisonniers de guerre musulmans, algériens pour la plupart, aux Ottomans : « Sa Majesté l’empereur d'Allemagne déclare ne faire aucune guerre contre le monde musulman et ordonne que les prisonniers de guerre musulmans des troupes françaises soient mis immédiatement en liberté et envoyés au sultan de Constantinople en qualité de Calife du Monde musulman. » Une propagande soutenue fut orchestrée par les frères Mannesman en Espagne; des liens spéciaux furent tissés avec le rebelle Raïssouli dans le Nord du Maroc et la désertion des légionnaires français fut encouragée. Forte de l'appui du sultan et des caïds, la France encouragea l'expression des institutions islamiques propres au Maroc.

Fait intéressant : en 1915, une mosquée fut construite à Zossen près de Berlin et une autre bâtie dans le jardin colonial de Nogent-sur-Marne. On émit des cartes postales de cette dernière, qui furent diffusées dans les colonies…

RAÏSSOULI

Beaucoup de ceux qui revenaient autrefois d'une visite de l'île de Mogador revenaient avec des récits et des descriptions emplis de mystère. De quoi en retournait-il?

Les visiteurs décrivaient l'île, ses murailles et ses canons, ses nombreux lapins, mais surtout des tessons de cruches et de restes de squelettes de ce qui fut autrefois une prison. Beaucoup de personnalités célèbres y passèrent. Mais rien ne donnait autant de frissons que l'évocation du célèbre Raïssouli.

Le légendaire Raïssouli y avait été enfermé…

À la fin du XIXe siècle, le rebelle Bou Hmara n'était pas la seule cause de souci au pouvoir du sultan : les Berbères rifains du Nord marocain ne connaissaient souvent d'autre loi que celle de leur long fusil. Ces montagnards rebelles faisaient fi de l'autorité du sultan, de ses caïds et des canons des vaisseaux européens. Parmi eux s'était démarqué un chef indomptable, entré dans la légende de son vivant : Moulay Ahmed Er Raïssouli qui se prétendait être le descendant véridique de l'ancienne dynastie royale des Idrissides, et de ce fait, de la lignée du prophète Mahomet. Sa spécialité : le rapt d'étrangers dans le Nord du Maroc. Il fut à la source d'incidents multiples sur la scène internationale. Prétendant agir pour libérer le Maroc de la tutelle des étrangers, si ce n'est pas de l'abus des troupes du sultan, ce personnage jouissant de l'aura de chérif fut tout à la fois un mélange de révolutionnaire, de brigand des grands chemins, de despote, d'escroc et de hors-la-loi. Pendant quelques années, soit de 1889 à 1894, il fut incarcéré dans la prison de la Kasbah de Mogador et on dit qu'il y resta enchaîné à la muraille sans pouvoir se coucher. Il s'en sauva, fut capturé, rossé, et emprisonné à nouveau, mais dans la prison de l'île de Mogador cette fois-ci, avant d'être gracié par le sultan Abdel'aziz. Il se construisit un palais dans le style maroco-andalou à Arzila.

Il s'assagit alors?

Que non ! Incurable et récidiviste, il reprit ses activités lucratives de rapts, dont Walter Harris, correspondant du Times londonien. Lorsque le beau-frère de Raïssouli décida de prendre une seconde épouse, il trouva sa seconde épouse et sa mère égorgées la veille de la nuit de noces. Un rival avait capturé un cheikh opposé à Raïssouli. Celui-ci le racheta pour 1500 $ pour le décapiter devant le seuil même de sa maison.

Le légendaire Raïssouli y avait été enfermé..David Bensoussan.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יוני 2022
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר