ארכיון יומי: 12 במאי 2022


תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי שמואל הצרפתי- משפחת צרפתי וחכמיה בעיר פאס-משה עמאר.

תנא דבי אליהו

רבותיו של הרא״ה: רבי שמואל אלבאז ור״ח בן עטר

רבי שמואל בן אלבאז [=הרשב״א] נולד לאביו ר׳ יצחק בשנת תנ״ח (1698). התייתם מאביו בהיותו כבן חמש. מצעירותו הרשב״א למד לפני חכמי פאס, הוא נמשך ללימוד תורה ובה ראה כל משאת חייו. הוא הלך והתעלה במידות ובדעות, עד שהתפרסם כאחד מחכמי העיר. על רבותיו נמנה רבי שלום אדרעי. רשב״א, בחידושיו למועד קטן (כח, ב), על מאמר רבי ישמעאל רבו עוונותיו תכפוהו אביליו וכר, כותב וז״ל: ׳ועוד אפשר לומר על פי מה ששמעתי משם הרב הגדול מוהר״ר יהודה בן עטר נר״ו בישוב שאלת הכתוב פוקד עוון אבות על בנים עם הכתוב איש בחטאו יומתו וכו״. ממה שהוא מזכיר את רבי יהודה בחייו בשמו, ולא מוסיף ליד זה תואר ׳מורי שיחיה׳ או ׳מורי ורבי׳ כמקובל, משמע שלא למד לפניו. אחרת בודאי היה מקפיד לציין זאת וגם להתפאר בכך, שזכה להיות תלמיד לגדול החכמים בעת ההיא. למרות שמצאנו אותו מכנה אותו בתואר ׳מורינו׳, אין זה אלא תואר כבוד לגדול הדור, ולא משום שלמד לפניו.

במרוקו מקובל היה לשחרר ממיסים תלמידי חכמים העושים תורתם קבע ומלאכתם עראי. אולם בתקופת שלטונו של המלך סמאעיל, התרבו ההיטלים והקהילה לא יכלה לעמוד בהם, לכן בלית ברירה הם שיתפו גם תלמידי חכמים בנטל. בהיטל של קיץ שנת ת״פ (1720), הקהילה לאחר הסכמת חכמי העיר, הטילה גם על לומדי תורה, סכום מסויים שעליהם לחלקו ביניהם. ואלה צירפו את רשב״א לרשימה, והוא התנגד בנימוק שכולם יש להם הכנסה כל שהיא בעוד שהוא: ׳רק תורתו אומנותו ממש, כל היום שוקד על תלמודו ולא ימיש מתוך אהלה של תורה, והרי הוא כשאר בני גילו הדומים לו, יושבי אוהלים תקועים כל היום בבית המדרש׳. הנושא הובא להכרעתו של רבי יהודה בן עטר, והלה כותב: ׳אחרי ההתבוננות, ראיתי דבריו טובים ונכוחים מן הטעם הנז', והדין עמו׳. הצטרפו לדעתו של רבי יהודה, חכמי העיר פאס וראשי הקהל, וגם חכמי מכנאס.

מהאמור לעיל למדנו כי רשב״א למד את התורה מעוני ומרוב חשקו ודבקותו בתורה, הוא לא חיפש לו שום תעסוקה גם לא מלאכת קודש, להקל על מצוקתו הכלכלית. מתוך כמות חכמי הדור שנזעקו לעזרתו, ומהתיאורים הנעלים בהם תיארו אותו, ניתן ללמוד כי כבר בהיותו כבן עשרים ושתים, התפרסם כתלמיד חכם מופלג בתורה, שקוד על לימודו וגדול במעשים. וניתן להסיק מפסק זה שעד לסוף שנת ת״פ (1720) לא היתה לרשב״א ישיבה. מדבריו ש׳אין בידו מאומה/ משמע גם לא הכנסה מבית הכנסת.

מרביץ תורה

רשב״א לבד משקידתו המופלגת, הוא ניחן גם בסברה ישרה ובעיון חודר לעומק הסוגיה, הוא הקים לו ישיבה ובה לימד תורה. אין לנו תאריך מדוייק להקמת הישיבה, וסביר להניח שזה היה סביב שנת תפ״ה (1725). מתוך רשימת תלמידיו, נראה, כי לישיבתו נהרו תלמידים מוכשרים ומבוגרים, המסוגלים ללמוד תלמוד עם ראשונים, וההלכה עם מקורותיה. ויושר עיונו היה לשם דבר אצל בני דורו. כפי ששמע החיד״א מתלמידיו וגם התרשם מתוך עיונו בחיבורו ׳עוז והדר'.

הערת המחבר: ראה שם הגדולים, ספרים, מערכת ע, אות כז. רבי שמואל חיבר ספרים אחדים, ומהם שיטות על הרבה מסכתות. על שיטתו למסכת עבודה זרה שקראה: עז והדר, כתב החיד״א ז״ל בספרו שם הגדולים (ערך עז והדר), וזה לשונו: ״שיטה נפלאה בפלפול עמוק…. מהרב הגדול מ״ה שמואל בן אלבאז מרבני עיר פאס, בזמן הרב הגדול מ״ה יעקב ן׳ צור. ושמעתי מתלמידיו ותלמידי תלמידיו את כל תוקף גדולת הרב מר שמואל הנזכר, בעומק העיון ישר ובהוראה,ותלמודו שגור ומסודר בפיו״.

כדיין

דומה כי רשב״א התמנה לדיין רק בשנת תצ״ד לאחר פטירתו של מוהריב״ע כי חתימתו הראשונה שמצאתי בשו״ת מוצב״י, היא מיום א׳ שבט תצ״ד, לחזק את פסק דין שכתב היעב״ץ. חתומים לפי הסדר ר׳ שלום אדרעי, רבי אברהם אבן עלאל ורשב״א. וחתימתו הראשונה עם דייני העיר בתקנות היא מאייר שנת תצ״ה (5 3 17). להלן אחת מפניות שפנו לבית הדין בפאס. ובה מוזכרים היעב״ץ, רבי שלום אדרעי ורשב״א.

החכמים השלמים דו״מ הרבנים המובהקים, גאוני ארץ, עומדים בפרץ. הלא המה חכמי פאס יע״א ובראשם מו״ר כמוהר״ר יעב״ץ, ואחריו יאיר נתיב אב בחכמה ובאגדה כהה״ר שלום אדרעי, ואחרון אחרון חביב מאן דלביש מדא ילבוש מדא וכל יגיעתו על התורה ועל העבודה כהה״ר שמואל ן׳ אלבאז נר״ו. שלמא לכון מרבון טב דכל שלמא דיליה היא, וממנו אח״מ [=אנו חתומי מטה] ולכל חברתכם הקדושה, אכי״ר.

בפניה מובלטת שקידתו של רשב״א על התורה ועל העבודה. לאחר פטירתם של הרבנים רבי שלום אדרעי ורבי אברהם בן עלאל, נותרו כדיינים בעיר היעב״ץ ורשב״א. דומה כי הסיבה שרק היעב״ץ ורשב״א כיהנו כדיינים בעיר פאס מספר שנים, ולא צירפו להם דיינים חדשים. היא כי לאחר שנות הבצורת הקשות שעברו על העיר פאס, נתדלדלה הקהילה היהודית, ולא היתה זקוקה ליותר דיינים. תופעה זו נמשכה עד לפטירתו של רשב״א סביב שנת תק״י.

רבי חיים בן עטר

רבי חיים בן רבי משה עטר, רבו השני של הרא״ה, נולד בשנת התנ״ח (1698) בעיר סאלי, למשפחה שבה תורה וגדולה. על רבותיו נמנה סבו רבי חיים בן עטר. ר׳ חיים נשא לאשה את בת דודו של אביו ר׳ משה בן עטר, וללא דאגת פרנסה הוא שקד על תלמודו בקדושה ובטהרה. זה נמשך עד שנת תפ״ד. בעירו סאלי הצטיין ר״ח בהרבצת תורה לתלמידים ולבעלי בתים, ועסק בפעילות של צדקה וחסד.

הערת המחבר: מתוך ישיבתו זו חכמים רבים, מהם נציין את רבינו אליהו הצרפתי, רבי אברהם מאנסאנו, רבי שם טוב בן אמוזג, רבי יוסף בן סאמון, רבי שם טוב גבאי, ועוד רבים. בהיותו כבן ל״ז שנים, נתמנה ר׳ שמואל לדיין העיר. ומכיון שבו בפרק שהה רבי חיים בן עטר ז״ל (בעל ״אור החיים״)

חמיו רבי משה בן עטר היה תלמיד חכם, סוחר בסחר הבינלאומי, מבאי חצר המלכות של סמאעיל ומיועציו, ונשלח על ידו למדינות אירופה בשליחויות מדיניות, הוא התמנה כנגיד על כל יהודי מרוקו, והיה מחזיק בידי תלמידי חכמים. בז׳ אדר שנת תפ״ד (1724) המלך סמאעיל נתן עיניו בממונו, העליל עליו וגזר לשרוף אותו בכיכר העיר. ר׳ משה היה מקורב לאמו של סמאעיל, הוא פנה אליה בבקשת חנינה. ואכן היא פעלה אצל בנה להמיר את שריפתו בהחרמת רכושו. בכך ירדו לטמיון גם רכושם של יהודים וגויים שכספם היה מושקע אצלו. לכן הוא ובני משפחתו סבלו מתביעות ורדיפות, מצד נושיו יהודים וגויים. דומה כי גם הקנס שהטיל עליו המלך, לא היה בידו לשלמו במושלם, והמלך חשד בו שהעלים חלק מרכושו. לכן מדי פעם שליחיו של סמאעיל ערכו חיפושים ביד רמה ובגסות בביתו ובבית בני משפחתו המורחבת, כולל בביתו של חתנו הרה״ג רבי חיים בן עטר. חיפושים ורדיפות הללו אלצו את רבי חיים לעזוב את העיר סאלי, כפי מה שהוא מתאר את סבלו בשנת תצ״א (1731) בהקדמה שכתב לחיבורו ׳חפץ ה״:

דע לך אחי, כי כל מה שלמדתי בחיי לא היה אלא מאהבת ה׳ ומחשק התורה. כי מהיותי בעולם אשר פתחתי עיני, סבבוני כתרוני צרות צרורות. כל אשר חשבתי לטובה לי, נהפך דודי למשחית ויקם לי עוני לאויבי, בני ברית קרובים ורחוקים, אשר דרשתי שלומם והם הייתי להם ללחם לעטוף שית חמס למו, נוסף על יגונות תדיר ושאינו תדיר. והאחרון הכביד, זה לי שבע שנים, אשר שללו ממני כל אשר חנני ה׳ כוחי והוני. מעת פטירת אדוני חמי איש חיל רב פעלים, נודע בשערים שמו, חכים אתקרי, הנגיד ר׳ משה בן עטר נ״ע, אשר הניח אחריו כמה גרבי מלאים חמת תנינים ורוש פתנים, ומהם השקוני.אשר אם אמרתי אספרה כמה הרפתקי דעדו עלי, מהם ומהמוניהם בני ברית ושאינם בני ברית קרובי ומיודעי, גם אם יהיו הימים דיו וכו׳

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי שמואל הצרפתי- משפחת צרפתי וחכמיה בעיר פאס-משה עמאר.

"פרשת 'בהר'-הרב משה אסולין שמיר

 

"כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו,

            ובא גואלו הקרוב אליו וגאל את ממכר אחיו" (ויק' כה, כה).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר:

"פרשה זו 'בהר', תרמוז ענין גדול… על תהליך גאולתנו…,

 ועל זה עתידים ליתן את הדין – כל אדוני הארץ גדולי ישראל,

ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב",

על כך שלא מעוררים את העם לגאולה

 

צדיקי הדור ואדוני הארץ = הצדיקים והמנהיגים,

וגם כל אחד מעם ישראל,

 חייבים לפעול ביתר שאת,

למען גאולת השכינה ובנין המקדש,

אחרת יתנו את הדין, ובגדול.

 

רמב"ן: "יאשים את ישראל בעבור כי הם בגלותם,

ישימו כל כוונתם בעסקי העולם…

 וראוי להם להיות בוכים  ולהתפלל אל ה',

שיכפר על עוון ישראל, ויחיש קץ הגאולה" (כ"ר ח"א עמ' שכד).

 

רבנו-אור-החיים-הק' כותב על הגאולה האחרונה שלנו,

שתהיה בדרך הטבע – אם לא נשוב בתשובה:

"וקם שבט מישראל" (במדבר כד, יז).

 

עתיד הקב"ה להשליט עלינו מנהיג ש-פ-ל,

על פי הפס' בדניאל: "ו-ש-פ-ל אנשים – יקים עליה".

 

רבנו אברהם אבן עזרא ומצודת דוד לפס' בדניאל:

"ושפל – כאשר ירצה הבורא, יעמיד בשלטון

 אדם ש-פ-ל  ו-פ-ח-ו-ת מן האנשים – יקים עליה".

 

כלומר, כאשר לא נשוב בתשובה,

השלטון יפול בידי אנשים שפלים ופחותים,

כדי לעורר אותנו לשוב בתשובה, ולבקש על הגאולה.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 פרשת בהר

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' הנ"ל:

"פרשה זו תרמוז ענין גדול… כשהתחתונים מטים מדרך הטוב – מסתלקות ההשפעות…

ואמר "ומכר מאחוזתו", ירצה על משכן העדות אשר הוא אחוזתו יתברך, שבו השרה שכינתו.

ובעוונותינו נמכר הבית ביד האומות… והודיע הכתוב, כי גאולתו היא ביד הצדיק אשר יהיה קרוב לה'…

והגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם {ע"י הצדיק שיעורר את הציבור} ויאמר להם:

 

הטוב לכם כי תשבו חוץ – גולים מעל שולחן אביכם. ומה יערב לכם החיים בעולם,

זולת החברה העליונה אשר הייתם סמוכים סביב לשולחן אביכם, הוא אלוקי עולם ברוך הוא…

וימאיס בעיניו תאוות הנדמים {תאוות דמיוניות}, ויעירם בחשק הרוחני… ובזה יגאל ה' ממכרו…

ועל זה עתידין ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל, ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר שהגאולה תלויה ב- "אדוני הארץ – גדולי ישראל". אחרת, "עתידים לתת את הדין כל אדוני הארץ – גדולי ישראל".

 

רבנו משתמש בביטוי: אדוני הארץ גדולי ישראל".

"גדולי ישראל" = הצדיקים.  "אדוני הארץ" = המנהיגים, כמו אצל יוסף הצדיק המכונה בפי אחיו: "דיבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות" (בראשית מב, ל).

 

הסבר הפסוק ע"י רבנו-אור-החיים-הק':

"כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו": חורבן אחוזתו של הקב"ה  שהוא בית המקדש, נובע מכך "שהתחתונים מטין מדרך הטוב – מסתלקים ההשפעות, ומתמסכן {= כי ימוך} עמוד הקדושה, כי העיקר תלוי בתחתונים.

"ומכר מאחוזתו", ירצה על המשכן משכן העדות…". כלומר, חורבן המקדש.

 

"ובא גואלו הקרוב וגאל את ממכר אחיו":  "והודיע הכתוב כי גאולתנו היא ביד הצדיק אשר יהיה קרוב לה'. על דרך אומרו 'בקרובי אקדש'. הוא יגאל ממכר אחיו, כי האדון ברוך הוא יקרא לצדיקים "אח" {ולכן נאמר בפסוק "אחיך"} דכתיב "למען אחי ורעי". כלומר, הגאולה תלויה בצדיקי הדור.

 

הזוהר הק' אומר:  גם בני ישראל נחשבים לאח של הקב"ה, בבחינת הכתוב: "למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך" (תהלים קכב, ח). וכלשון הזוהר (בשלח נה ע"ב):

 "דישראל אקרון אחים ורעים לקודש אבריך הוא".

נראה לברר שכלל ישראל הם צדיקים, בבחינת הכתוב: "ועמך כולם צדיקים – לעולם ירשו ארץ" (ישעיהו ס, כא). וכולם נקראים אחים של הקב"ה, אם כל אחד בדרגה שונה בהתאם לצדקותו, כפי שהזכיר רבנו-אור-החיים-הק' לגבי הצדיק הנקרא אח של הקב"ה

 

רבנו-אור-החיים-הק' נאה דורש ונאה מקיים: הוא כתב רבות על גלות השכינה והדרכים לגאולה, על לימוד התורה והעליה לא"י, כשלבים בתהליך הגאולה, כפי שהם מתנוססים ומתנוצצים, מאירים ומזהירים בפירושו "אור החיים".

השתדלנו להאיר את המסרים המאירים בספרי "להתהלך באור החיים", כדי שכל אחד מאתנו יפעל לזירוז הגאולה, לאורו של רבנו-אוה"ח-הק'.

הדבר עולה גם מתפילתו המפורסמת על גאולת השכינה, אותה רבים וטובים קוראים, ובפרט אחרי תיקון חצות.

התפילה הנ"ל מבטאת דבקות בה', והיא נועדה במקורה לתפילת "ויעבור". היא חרוטה ב"ציפורן שמיר' על ציונו הק'.

 

 

התפילה על גאולת השכינה:

"יהי רצון מלפניך אבינו מלכנו ידידות אור נפשנו, רוחנו ונשמתנו.

למען בריתך אשר כרת לשלוש עשרה מידות שאינן חוזרות ריקם מלפניך.

זכור אהבתנו וחיבתנו, והשב שכינתך לבית קדשנו להשתעשע בנו כימי קדם,

כי קשה פרידתך ממנו כפרידת נפשנו מרוחנו.

 

המו מעינו וכלתה נפשנו אל גאולת שכינתך,

מתחננים ובוכים לפניך ה' אב הרחמן על גלות השכינה.

הושיעה ה' שכינתך, ודבק נפשנו באהבתך הנעימה והעריבה על נפשנו,

 רוחנו ונשמתנו, וייעול מלכנו בהיכלא אמן כן יהי רצון".

 

רבנו גם עלה לירושלים בראש תלמידיו וב"ב, כשלושים במספר, שכללו אברכים מובחרים וב"ב.

ברובע היהודי אל מול שריד בית קודשנו, פתח רבנו את ישיבת "מדרש כנסת ישראל", בה עסקו יומם וליל בתורת הנגלה ותורת הנסתר.

למעשה, עלייתו לארץ פתחה את שערי העליה ההמונית לארץ. בעקבותיו, עלו לארץ תלמידי הגר"א והבעש"ט, ובכך למעשה החל תהליך הגאולה כפי שכותב רבנו בהרחבה בתחילת פרשת "צו" (ו', א'):

"ובדרך רמז תרמוז כל הפרשה על גלות האחרון שאנו בו, לנחמנו מעצבון נפשנו…

והיה ה' למלך על כל הארץ" {עיין במאמר לפרשת "צו"}.

 

"אני יהוה אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים {י. מצרים},

          לתת לכם את ארץ כנען {ארץ ישראל},

להיות לכם לאלוקים" {מעמד הר סיני}.

  (ויקרא, כה לח).

 

מטרת בואנו לארץ ישראל,

"להיות לכם לאלוקים".

 

ת"ר: לעולם ידור אדם בא"י אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחו"ל, ואפילו בעיר שרובה ישראל. שכל הדר בא"י – דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ – דומה כמי שאין לו אלוה, שנא': "לתת לכם את ארץ כנען – להיות לכם לאלהים" (ויקרא כה לח). וכל שאינו דר בארץ, אין לו אלוקה?! אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל – כאילו עובד עבודת כוכבים; וכן בדוד הוא אומר: (שמואל א, כו) "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת יהוה לאמר, לך עבוד אלהים אחרים", וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלוקים אחרים? אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל – כאילו עובד עבודת כוכבים (כתובות קי ע"ב).

את הביטוי הנ"ל ניתן להסביר כך. לכל אחת ממדינות העולם, הקב"ה מינה שר, כך שלכל עם ישנו שר ממונה, כמו שרו של עשיו אתו נלחם יעקב אבינו. כמובן שהקב"ה משגיח על אותם שרים.

 

לארץ ישראל אין שר ממונה, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו משגיח עלינו ככתוב: "ארץ אשר יהוה אלהיך דורש אותה תמיד. עיני יהוה אלהיך בה מראשית השנה, ועד אחרית שנה" (דב' יא, יב).

יוצא שיהודי הגר בחו"ל, הוא נשלט ע"י אותו שר ממונה לאותו עם, בו הוא נמצא.

 

רבנו-אור-החיים-הק' לומד מהפסוק הנ"ל בכותרת – "לתת לכם את ארץ כנען", שמטרת ביאתנו לא"י היא קבלת עול מלכות שמים, ולא כדי לאכול מפריה. וכלשון קדשו: "והגם שאני אומר לכם להוציא אתכם מארץ מצרים לתת לכם ארץ כנען, לא לאכול מטובה ולשבוע מפריה היא התכלית, אלא להיות לכם לאלוקים היא עיקר הארץ. ואמרו בתורת כהנים (ספרא בהר פרשה ה) "לתת לכם ארץ כנען להיות לכם לאלוקים – מכאן אמרו: כל בן ישראל היושב בארץ ישראל, מקבל עליו עול מלכות שמים".

 

את דבריו הקדושים המדגישים את מצות ישוב ארץ ישראל, ניתן ללמוד גם מסדר האירועים בפסוק, שאינו מתאים למהלך התרחשותם הכרונולוגית: יציאת מצרים, מעמד הר סיני, והכניסה לארץ ישראל.

הסדר בפסוק מתחיל ביציאת מצרים, עובר לכניסה לא"י, ולבסוף מעמד הר סיני = "להיות לכם לאלוקים", בניגוד לסדר התרחשות האירועים: יציאת מצרים, מעמד הר סיני, ורק לבסוף, כניסה לארץ.

מכאן ניתן ללמוד דבר חשוב בנושא יישוב ארץ ישראל:

 כניסת עם ישראל לארץ ישראל, מהווה צעד הכרחי כדי שהקב"ה יהיה אלוקי ישראל (דוד מגנצא).

 

 

 

"וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית.

הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו.

וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית,

 ועשת את התבואה לשלש שנים" (ויקרא כ – כא).

 

א.  'ברכת ה' – לדעת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

כאשר עם ישראל מקיים את מצות שמיטת הארץ כתיקונה, הקב"ה מברך את תנובת הארץ ככתוב (ויקרא כה יט):

 "ונתנה הארץ פריה, ואכלתם לשבע, וישבתם לבטח עליה וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו? (פסוק כ). וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלש השנים" (פסוק כא).

 

רבנו-אור-החיים-הק' חותם את פירושו לברכה בתבואה של השנה השישית המספיקה לשלוש שנים, כך:

"וכרחם אב על בנים, ירחם ה' על עמו, ע"פ הכתוב: "כרחם אב על בנים, ריחם יהוה על יראיו" (תהלים קי, יג), ובכך הוא רומז לדברי הזהר (ויחי רכט ע"ב) המסביר את רחמי ה' על עמו, בבחינת: "יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה". כי הקב"ה דן אותנו ברחמים ולפנים משורת הדין, בגלל אהבתו אלינו.

 

"וכי תאמרו מה נאכל". את השאלה הנ"ל ניתן לפרש בשתי משמעויות:

א. כטרוניה בפני ה'. הרי לא יתכן שלא נזרע ויהיה לנו מה לאכול.

ב. עם ישראל אכן אומר לקב"ה שאנחנו מוכנים לקיים את מצות השמיטה, ורק מבקשים לדעת איך נתפרנס, כבן המבקש מאביו. ולכן הקב"ה מרחם עלינו ומשפיע עלינו ברכה בעיסה. ולא חלילא וחס שבאו בטרוניא שהם שוללים את השמיטה, ורק אז יקיים בנו ה': "וציויתי את ברכתי" כדברי קדשו.

"וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית…". רבנו אומר "ברכה זו אינה בצומח שכבר הבטיח 'ונתנה הארץ פריה' שהוא גבול שגבל ה' בכוחה, אלא שמבטיח ברכת התבואה, ככד קמח הצורפית" {מל"א יז. אליהו הנביא והאלמנה}.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדמה את ברכת התבואה לשלש שנים, לברכת "כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר כדבר ה' אשר דיבר ביד אליהו הנביא לאשה מצרפתה בצידון" (מל"א יז יד-טו), ולנס השמן ע"י אלישע הנביא לאשת עובדיה (מל"ב ד, ג-ד). כלומר, "הברכה שיצוו ה', תעשה ריבוי בתבואה כדי שתספיק לג' שנים, הגם שהארץ תוציא את צמחה כמידי שנה בשנה", וכפי שדקדק הכתוב לומר "ועשת את התבואה". כלומר, הארץ נותנת לפי כוחה כמידי שנה, אלא תהיה ברכה בעיסה.

רבנו מציין את הסיפור בגמרא על רבי אלעזר איש בירתא שנהג לתת צדקה ביד רחבה, עד כדי כך שכאשר ראו אותו גבאי צדקה, היו מסתתרים ממנו, היות וכל מה שהיה לו, היה נותן להם. פעם אחת, אחר שנתן את כספו לצדקה, נשאר לו זוז אחד בו קנה מעט תבואה, אותה הכניס למחסן. כאשר אשתו באה לפתוח את המחסן, גילתה שכל המחסן מלא בתבואה, בגלל ברכת ה' לבעלה הצדיק.

 

רבנו מזכיר בהקשר זה את ברכת ה' לאבות – "בכל מכל כל". רבנו מסביר את דברי יעקב לעשיו: "וכי יש לי כל" (בר' לג יא): "בחינת הקדושה שנקראת 'כל', ובחינה זו כשתהיה מושגת באדם – אין החיסרון עושה רושם, והחסר נשלם מעצמו… והיא ברכת 'כל', והיא סוד 'כד הקמח לא תכלה'.

בברכה זו, זכו כל האבות. אברהם בכל – "ויהוה ברך את אברהם בכל" (ב' כד א). יצחק מכל – ויבא לי ואוכל מכל…" (בר' כז, לג). יעקב כל – "וכי יש לי כל" (בר' לג יא). כל זה מסביר את דברי יעקב לעשיו:

'קח נא את ברכתי… כי חנני אלהים וכי יש לי 'כל' – והנחסר נשלם מעצמו" כדברי קדשו.

 

המסר החשוב מדברי רבנו-אוה"ח-הק':

"והנחסר – נשלם מעצמו".

'בכל, מכל כל': האבות ראו בכל מה שיש להם את מה שהם צריכים,

היות וזה מה שהקב"ה ראה לנכון לתת להם.

עלינו להאמין בקב"ה שהוא מקור הברכה,

וכל מה שיש לנו, מעט או הרבה – זה מה שאנו צריכים.

כאשר ברכת ה' שורה בתוכנו ובכיסנו – הכל מתברך על הצד הטוב ביותר.

 

 

 

"ברכת יהוה היא תעשיר – ולא יוסף עצב עמה" (משלי י כב).

ב.  "ברכת ה'" – בפרנסה.

 

בעבר הרחוק, בני האדם טרחו רבות ועבדו יומם ולילה בעיבוד האדמה כדי להוציא יבולים לפרנסתם. לצערנו, גם כיום בעידן הטכנולוגי, העובדים הופכים לעבדים, בכך שמבלים שעות רבות בעבודה, בשביל רכישת מותרות שבדרך כלל, לא נצרכות. כדוגמא, נציין את השכלולים הרבים במכוניות פאר, שאיש לא משתמש בהם, ולא נזקק להם.  
בעקבות חטא אדם הראשון, הקב"ה העניש אותו ואותנו, בכך שהאדמה תוציא את יבולה מתוך טורח ועצבון, בבחינת: "ארורה האדמה בעבורך – בעצבון תאכלנה כל ימי חייך" (בר' ג, יז).

החטא גרם לכך שהדברים באים בעצב. אך, יש מציאות בה יכולים לחזור למצב שלפני החטא, כאשר השפע מגיע בברכת ה', והוא איננו כרוך בעצב, כפי שהיה לפני החטא.


 העצב הכרוך בעושר שאינו בא מברכת ה', כרוך בשלושה מרכיבים:
1. ההשתדלות והטרחה בהשגת הממון, גורמים לעצב, כפי שקורה לרבים מהעמלים לפרנסתם.
2. בשמירת הממון. שמירת הממון גורמת טורח רב לאדם, ולכן בברכת כהנים מבקשים: יברכך ה' וישמרך".
3. בהוצאת הממון. רבים הם הקמצנים המצטערים על כל הוצאה ממונית.

ברכת ה' כפי שקראנו בפרשת השמיטה בה היבול של השנה השישית מספיק לשלוש שנים, גורם לכך שבעצם האדם לא עצוב, היות ולא טרח בעיבוד של האדמה, והפרנסה באה מתוך נועם, ויוכל לעזור לנצרכים מתוך שמחה.

בעצם, זו דוגמא טובה לשאר ההישגים להם אנו מצפים. על האדם לבטוח שהכול יושג בעזרת ה' ומתוך נועם ה', כדברי הכתוב החותם את הפרק בתהלים: "תפילה למשה איש האלהים" אותו מייחסים למשה רבנו: "ויהי נעם יהוה אלהינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו" (תהלים צ, יז}.

"נעם ה'": מבקשים מהקב"ה: נעימות, מתיקות וערבות, כמו "ולחם סתרים ינעם" (משלי ט), כדברי מצודת דוד לפס': מבקשים מה' נעם של קדושה, בבחינת הכתוב: "לחזות בנועם ה' (תהלים כז).

"ומעשה ידינו כוננה עלינו": שנצליח במה שאנחנו עושים, ושהמעשה יצא לפועל מתוך נועם ה' – נעם של קדושה.

"ומעשה ידינו כוננהו": שמעשנו יכון על כנו, ולא ימוט בעתיד. יש המסבירים את עניין הכפילות בכך שהכוונה פה לעתיד. כלומר, במידה ויוזמתנו לא תצליח כעת, מבקשים אנו מה', שהיוזמה שלנו תצליח בעתיד.

 

כל זה מסביר את מעמד ירידת האש מן השמים בפרשת שמיני, בו התמנה אהרן הכהן לכהן גדול. אהרן בירך את העם בברכת כהנים ולא ירדה אש, ומאוד התבייש כדברי רש"י: "כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות… ולא ירדה שכינה לישראל. היה מצטער ואומר: יודע אני שכעס עלי הקב"ה…" (שמות ט כג). לאחר שנכנס אתו משה רבנו וברכו את העם בברכת "ויהי נעם יהוה אלהינו עלינו, יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם", מיד ירדה אש מן השמים ואכלה את הקרבן. העם החל סוף לסוף לשמוח ככתוב: "וירא כל העם, וירונו ויפלו על פניהם".

כלומר, לא מספיק להקריב קרבנות באופן מעשי, אלא מבקשים שהכל ילווה בנועם ובעזרת ה'. כן יהיה לכם ולנו אמן.

 

ג.  "ברכת ה'" – בלימוד תורה.

רבן יוחנן בן זכאי העיד על תלמידו רבי אלעזר בן ערך "כמעיין המתגבר" (פרקי אבות פרק שני י). כלומר, כמו שהמעיין מימיו שופעים תמיד, כך חכמתו ולימוד תורתו של רבי אלעזר, שופעים ללא מאמץ, היות והם מלווים ב"ברכת ה' כי תעשיר", כדברי הגמרא (ברכות ל"ב ע"ב) "מתוך שחסידים היו, תורתן משתמרת בקרבן". ולא עוד אלא שיהיה כמעין הנובע ולא יהיה צריך ליגיעה. וזהו: "ברכת ה'" – כאשר הקב"ה מברך את האדם בתורה – "היא תעשיר", שלא ישכח את מה שלמד, ויהיה שופע בחכמת התורה, וגם "ולא יוסף עצב עמה" – שלא יהיה צריך ליגיעה, אלא יהיה "כמעין המתגבר" כמו רבי אלעזר בן ערך.

רבנו הגר"א שכל ימיו עסק בתורה עד שידע את התלמוד בע"פ ישר והפוך אומר, שגם את התורה ניתן ללמוד מתוך נועם וללא יגיעה – "כמעיין המתגבר". גם פה ניתן לדבר על שלושת המרכיבים הנ"ל:

א. לימוד ללא טורח ומתוך נועם, כמו אצל רבי אלעזר בן ערך.

ב. הלימוד נשמר בזיכרון ולא משתכח, כמו אצל רבי אליעזר עליו אמר רבו ריב"ז: "בור סוד שאינו מאבד טיפה".

ג. ההליכה לאור התורה בחיי יום יום – זורמת מתוך נעם ה'.


 לכאורה יש כאן סתירה, הרי יש צורך ביגיעה בלימוד התורה? השם משמואל מביא את הט"ז: "ויך את הסלע במטהו פעמים" (פרשת חקת). אם משה לא היה מכה בו, לא היו טורחים התנאים והאמוראים בתורה שבעל פה הדומה לסלע, אלא נאמר בו "ודברתם אל הסלע ונתן מימיו" בלא טורח… והיה יוצא מים בלא קושיות ומחלוקת".

גם כאן, החטא גרם לצורך ביגיעה ובטרחה, שהיו נמנעים ללא החטא.

 

מוסר השכל: העולם נברא כך שהקב"ה משפיע עלינו מטובו ללא צורך ביגיעה.
מאז חטא אדם הראשון, האדם רוצה לקבוע את הישגיו לאור עמלו ללא קשר לברכת ה',

 ולקיים בכך הלכה למעשה "בזיעת אפיך תאכל לחם" הן בתורה והן בפרנסה.

יהי רצון שתקוים בכם ובנו הברכה: "נעם ה', ו"ברכת ה' היא תעשיר".

 

"אור זרוע לצדיק"

לראש ישיבת "פורת יוסף" – הרה"ג חכם עזרא עטיה ע"ה.

רבם של חכמי הדור הספרדים:

 הגר"ע יוסף ע"ה, הגר"מ אליהו ע"ה, הגר"ד שלוש ע"ה וכו'.

יום ההילולא שלו – י"ט אייר, למחרת ל"ג בעומר.

 

חכם עזרא עטיה ע"ה, שימש בקודש כר"י "פורת יוסף" האגדית במשך 45 שנה, החל משנת תרפ"ה {1925}, ועד לעלייתו לגנזי מרומים ביום י"ט אייר תש"ל {1970}. הוא זכה להעמיד דורות רבים ומבורכים של רבנים גאונים ספרדים, הלא הם: הרשל"צ חכם עובדיה יוסף ע"ה, הרשל"צ חכם מרדכי אליהו ע"ה, הרב הראשי לת"א חכם חיים דוד הלוי ע"ה, הרב הראשי לנתניה חכם דוד שלוש שליט"א שזכיתי לשמשו כראש לשכתו, ראשי ישיבת פורת יוסף בשכונת גאולה חכם יהודה צדקה וחכם בן ציון אבא שאול ע"ה, ראשי ישיבת פורת יוסף בקטמון ובעיר העתיקה חכם שמעון בעדני וחכם שלום כהן שליט"א אצלם זכיתי ללמוד. חכם ששון מזרחי ע"ה, חכם יצחק כדורי ע"ה, הרבנים למשפחת עדס, שרבני, וכו'.

 

חכם עזרא נולד בחלב שבסוריה בשנת תרמ"ז. את השם עזרא נתנו לו הוריו ע"ש עזרא הסופר, שבבית הכנסת המיוחס לו, התפללו הוריו לתינוק שיקדיש את חייו לתורה. אכן, תפילתם התקבלה, והוא זכה להתגדל בתורה, ולהיות כאחד הגדולים שהעמיד דורות של מאורי ופוסקי הלכה, דוגמת הגר"ע יוסף והגר"מ אליהו שהחזירו עטרה ליושנה, כפי שהייתה מאז ומעולם בדמותם של הרי"ף, דרך הרמב"ם, הרמב"ן ומרן רבי יוסף קארו ואילך.

חכם עזרא הוא נכד רבי ישעיה עטיה מחבר "בגדי ישע", ומצאצאי רבי שם טוב עטיה מתלמידי מרן רבי יוסף קארו.

 

בגיל 16 עלה לארץ עם הוריו שהתיישבו בירושלים. למרות הדלות ומות אביו, הנער הוכנס לישיבת "תורת חיים" שבעיר העתיקה, אח"כ ל"שושנים לדוד", ומאוחר יותר ל"אוהל מועד", שלימים נקראת "פורת יוסף".

ראש הישיבה הרה"ג רפאל שלמה לניאדו ע"ה שעמד על חריפותו, קירב אותו, ואף שימש לו כחברותא.

עם פטירתו, נבחר חכם עזרא עטיה ע"ה לשמש כראש הישיבה.

ה"חזון איש" שהתפלפל אתו בתורה, אמר עליו: "סברתו של הרב עטיה – כסברת הרשב"א".

 

"אנא, שמע בקולי. הבן שלך יהיה אור גדול לעם ישראל.

הקב"ה חנן אותו בשכל ובזיכרון. הנח לו לשוב ללימודו בישיבה".

 

כך דברי חכם עזרא ע"ה למר יעקב עובדיה, אביו של מרן הרב עובדיה אותו לקח אביו לעזור לו בחנות המכולת המשפחתית בשוק הבוכרים. האבא שהופתע מהאורח הנכבד השיב לו: "צר לי, עלי להאכיל את ילדי הרכים, ופרנסתי דחוקה. אינני יכול לשאת את עול הפרנסה לבדי, גם לשכור פועל אין ידי משגת. לכן, הוצאתי את עובדיה בני בכורי מהישיבה, כדי שיסייע לי בחנות".

חכם עזרא לא איבד תקוה וענה לו: "אם זו הסיבה, שלח בחזרה את הילד לישיבה, ואני אשמש עבורך כעוזר. ביטול התורה שלו – יותר גדול משלי". האב לא יכל לעמוד בפני דברי קודשו, ושלח בחזרה את הילד לישיבה, ובכך זכינו לפאר הדור והדרו שהחזיר את עטרת ההלכה ליושנה אליבא דמרן רבי יוסף קארו, והעמיד דורות של גדולים בתורה.

 

כאשר הגר"ע יוסף ביקש מרבו הגר"ע עטיה לחתום על תעודת ההסמכה לרבנות אותה קיבל. הרב עיין בתעודה שם נכתב: "החותם פה בישיבת פורת יוסף". הרב התנצל שלא יכול לחתום בגלל שהוא נמצא כעת במערב העיר ולא בפורת יוסף בעיר העתיקה שננטשה בגלל הקרבות שהתנהלו עם הערבים.

כדי להתרחק מ"מדבר שקר תרחק", החליט חכם עזרא לעשות את דרכו לישיבת "פורת יוסף" בעיר העתיקה למרות הסכנה, ולחתום בין כותלי הישיבה הריקה, דבר המלמד אותנו על נקיות הדעת של רבנו. אשריו ואשרי חלקו.

 

בכנס רבנים, ראה חכם עזרא ע"ה שאחד הרבנים עומד בגלל חוסר במקום פנוי.

חכם עזרא קם והתנצל שהוא חייב לעזוב מחמת צורך דחוף,

וכך נמצא מקום לאותו חכם שעמד. כאשר נשאל אח"כ, הוא אמר:

"לא יכולתי לסבול שיהיה תלמיד חכם עומד, ואני יושב".

 

חכם עזרא ע"ה נהג למסור שיעור קבוע לבעלי בתים. באחת הסוגיות למדו על מציאת קן ציפור על ראשו של אדם. אחד התלמידים שאל את הרב, הייתכן? הרב ענה שאם זה נאמר בגמרא חייב להיות נכון. לאחדים מהמשתתפים  בשיעור, היה קשה לקבל את התשובה.

הרב התפלל בינו לבין עצמו לקב"ה שיוכיח להם שתורתו אמת. להפתעת הרב, נכנס תלמיד שנעדר מהשיעור כחודש ימים. הרב שאל לשלומו, ומדוע נעדר במשך תקופה לא קצרה. התלמיד סיפר שהיה בהודו לרגל עסקיו. הוא גם סיפר שראה פקירים הודים העושים מדיטציה ויושבים ללא תנועה במשך ימים, ואחד מהם אף הגדיל לעשות שמרוב דבקותו במשימה, הוא לא הרגיש שציפור מקננת מעל ראשו.

חכם עזרא ע"ה הודה לקב"ה לעיני כולם, איך הקב"ה גילה להם ע"י המעשה, שתורתו – תורת חיים אמת.

 

בברכת תורת אלוקים חיים,

והמצפה לגאולה קרובה ברחמים.

 משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. יגאל בן מיכל ע"ה. יגאל חיון נ"י בן אסתר רינה ע"ה.

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה..

לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר  החדש "להתהלך באור הגאולה", מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות, כהמשך לספרי הקודש "להתהלך באור החיים". .

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 182 מנויים נוספים

מאי 2022
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר