חג שבועות שמח-הרב משה שמיר
משה שמיר
דרכים לקבלת אורות התורה בחג מתן תורה,
במשנת רבנו-אור-החיים-הק' ע"ה.
חג השבועות – חג מתן תורה, ומגילת רות.
מאת: הרב משה אסולין שמיר.
"וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עמר התנופה,
שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השבת
השביעית תספרו חמישים יום,
והקרבתם מנחה חדשה לה'… {לגלות חידושי תורה} {כלי יקר}.
וקראתם בעצם היום הזה {בכל יום, תהיה התורה חביבה כביום נתינתה}(עקידת יצחק)
מקרא קודש יהיה לכם,
כל מלאכת עבודה לא תעשו…" (ויקרא כג טו-כא).
חג מתן תורה = הקב"ה נותן לנו במתנה – את התורה.
עלינו לחגוג את קבלת המתנה היקרה.
"במדבר סיני" = "בשלום" = 378 {בגימטריה}.
ברגע שקיבלנו את התורה "במדבר סיני", הכל יבוא על מקומו "בשלום" (החיד"א)
במעמד קבלת התורה –
השתתפו כל נשמות בני ישראל בעבר, בהווה ובעתיד.
"כי את אשר ישנו פה עימנו עומד היום לפני ה' אלוקינו,
ואת אשר איננו פה עימנו היום" (רמב"ן. דברים כט יד).
"חג השבועות הוא יום המקווה לבורא, לתורה, לעולם,
לעליונים ולתחתונים… תכלית הבריאה ותקוותה"
(רבנו-אור-החיים-הק' שמות יט, ב).
שמות החג:
חג השבועות – "וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עמר התנופה,שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום,
והקרבתם מנחה חדשה לה'… {לגלות חידושי תורה} {כלי יקר}.
וקראתם בעצם היום הזה {בכל יום, תהיה התורה חביבה כביום נתינתה} (עקידת יצחק)
מקרא קודש יהיה לכם, כל מלאכת עבודה לא תעשו…" (ויקרא כג טו-כא).
חג הקציר – "וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה" (שמות כ"ג) ע"ש עונת קציר חיטים.
עצרת ומתן תורה – שמות שניתנו ע"י חכמים.
חג השבועות הנחשב כאחד משלושת הרגילים, נמשך רק יום אחד, בהשוואה לפסח וסוכות הנמשכים שבעה ימים. הסיבה לכך: לביטול תורה – אין תשלומים. רבי שמעון בן לקיש אומר: "אם תעזבני יום – יומיים אעזבך" (ירושלמי ברכות ס"ח ע"א). כלומר, המתבטל יום אחד מתורה, התורה תעזוב אותו ולא תתחבר אליו במשך יומיים.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: החג נקרא שבועות ע"ש שתי שבועות. הקב"ה נשבע לנו לתת לנו את התורה, ואנחנו נשבענו לקבלה.
כל חג מאופיין ע"י מצוה מסויימת כמו סוכות ע"י סוכה, פסח ע"י מצות, ואילו לחג השבועות אין מצוה מסויימת, והוא נאמר כדרך אגב אחרי ספירת העומר. הסיבה לכך, שבועות הוא חג מתן תורה, והתורה שייכת לכל השנה.
"וספרתם לכם" – ל-כ-ם = לב, כבד, מח.
תיקון המידות במשך 49 ימי העומר, כדי שנוכל לשמש ככלי טהור לקבלת התורה, כמו לוחות הברית שהיו עשויות מחומר הנקרא ספירינון.
ל-כ-ם: ל' = לב – המסמל את הרוח. מ' = מוח המסמל את הנשמה. כ' = כבד כנגד הכבד המסמל את הנפש.
האמורא רב יוסף בר חייא שמאוד הוקיר את חג מתן תורה, ביקש מבני ביתו להכין את הבשר המשובח ביותר לכבוד חג מתן תורה. וכלשון הגמרא: "עבדי לי עגלא תילתא". הוא גם הוסיף: "אי לא האי יומא דקא גרים – כמה יוסף איכא בשוקא" (פסחים ס"ח). כלומר, היום הזה בו ניתנה התורה, גורם ומייחד אותו כרב יוסף העוסק בתורה, בהשוואה לאנשים אחרים בשוק הנקראים יוסף, אבל אינם עוסקים בתורה.
רב יוסף שהיה מבחירי תלמידי רב, הקפיד מאוד על שמירת עיניים, ודאג להסתכל רק בארבע אמותיו. כשראה שגם זה קשה עליו, ביקש להתעוור. הוא ישב במקום חשוך 40 יום, ואח"כ יצא למקור חזק של אור, דבר שגרם לו להתעוור.
רב יוסף גם כונה "סיני", בגלל שהיה לו זיכרון פנומנאלי, והיה בקי גדול בתורה שבכתב ובתושב"ע. ביקשו למנותו כראש ישיבת פומבדיתא, אבל בגלל ענוותנותו הרבה, כיבד את חברו רבה בתפקיד, ורק אחרי שרבה נפטר, הסכים לקבל את התפקיד.
בין תלמידיו ניתן למנות את אביי ורבא מגדולי האמוראים.
כאשר רבא תלמידו היה יוצא מהשיעור, לא היה מפנה את גבו לרבו רב יוסף, למרות שרבו היה עיוור. יום אחד, רבא נתקל בדלת וירד לו דם מהמצח. סיפרו את זה לרב יוסף, שבירך אותו שיהיה אחד הגדולים, דבר שאכן התקיים בו – הלכה כמותו בגמרא.
בסיפור הנ"ל, ניתן ללמוד איך ניתן לזכות בכתר תורה – ענוה, שמירת עיניים, כבוד תלמידי חכמים וכו'.
השנה {תשפ"ב} לפני 3334 שנים, קבלנו כולנו את התורה במעמד הר סיני. כל הנשמות של עם ישראל שנולדו ושעתידות להיוולד, כדברי הפס': "ולא אתכם לבדכם… כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלוקינו, ואת אשר איננו פה עמנו היום" (דברים כט, יג-יד).
הרמב"ן אומר על הפס' הנ"ל: "וגם עם הדורות העתידים להיות" (ע"פ הגמרא בשבועות לט, ע"א). כלומר, כולנו השתתפנו במעמד המרגש של קבלת התורה. וכולנו אמרנו "כאיש אחד ובלב אחד", את המשפט המפורסם: "נעשה ונשמע", שבעקבותיו ירדו 60 ריבוא של מלאכים והכתירו כל אחד מישראל בשני כתרים: אחד כנגד "נעשה", ואחד כנגד "נשמע". כלומר, הגענו לדרגת מעמד המלאכים כדברי רבי אלעזר: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצאה בת קול ואמרה להם: מי גילה לבני רז זה, בו משתמשים מלאכי השרת ככתוב: "ברכו ה' מלאכיו גיבורי כוח עושי דברו – לשמוע בקול דברו". (שבת פח, ע"א). פירוש הדברים: כמו שייעוד המלאכים הוא בעולם העשייה, כך אצל עם ישראל שהתקרבו לה' עד "שראתה שפחה על הים, מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן".
המסר לגבינו: ייעודנו בעולם הוא: לשמור ולעשות את מצוות התורה מתוך אהבה ושמחה בבחינת הכתוב בתהלים: "עבדו את ה' בשמחה..", ולהתרחק מכל עבירה באשר היא. כמו שאם נבקש מיהודי לאכול חזיר, הוא לא רק יסרב לאכול, אלא יגעל – כך נרגיש כלפי כל עבירה: קלה כחמורה, קטנה כגדולה, במחשבה ובמעשה.
שנזכה "לשמוע בקול דבר ה'", ולקיים הלכה למעשה את דברו – דברי אלוקים חיים.
"אורות מתן תורה –
מתעוררים מחדש בחג השבועות"
(רבנו האר"י הק' ורבנו החיד"א).
במשך מ"ט ימי הספירה, מנסים אנו לשחזר מחדש את ההכנות הרוחניות שעשו בני ישראל במדבר, דבר שהוביל אותם למעמד "ממלכת כהנים וגוי קדוש" בקבלת התורה, ואף זכו להתקרב למלאכים.
גם בימינו, מצווים אנו להאיר את נשמותינו כאבן ספיר, דוגמת לוחות הברית שהאירו במעמד הר סיני כסנפירינון כדברי רבנו אוה"ח הק', וזאת ע"י תיקון המידות ע"פ הוראות תורתנו הקדושה "שאותיותיה – ספורות ומזוקקות החצובות ממחצב קדוש" (רבנו אוה"ח הק' במדבר ז, א ).
"אמר רבי יצחק: מה שהנביאים עתידים להתנבאות, קיבלו מסיני נבואתם בכל דור ודור" (מדרש רבה, יתרו כח, ד). המשנה אומרת: "בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח על התבואה , בעצרת {חג השבועות} על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרום, ובחג הסוכות נידונים על המים". (ראש השנה פרק א, משנה ב).
השל"ה הק' אומר ע"פ הזהר, שבחג השבועות נידונים על פירות האילן – הרוחניים, "כי היום הקדוש יומא דדינא". האדם נמשל לעץ החיים ככתוב: "עץ חיים היא למחזיקים בה". פועל יוצא מכך שבחג השבועות יורד אור מופלא ממרום דרכו מקבל כל אחד מאתנו את המינון בלימוד התורה וחידושיה, אותם ילמד ויחדש כל השנה. כל זאת בהתאם להכנות הרוחניות שעשה בנידון במשך שבעה שבועות של ימי הספירה. כמו כן לפני ראש השנה. ישנם שבעה שבועות המתחילות אחרי ט' באב, ונמשכות עד א' בתשרי בהם האדם מתכונן ליום הדין בכל הקשור לגופו: מזונות, חכמה, בריאות וכו', כך גם בחג השבועות, אנו נידונים על החלק הרוחני שבנו, הלא היא הנשמה הזכה והטהורה.
ה- "שפת אמת" אומר: "בימים אלה אחר יציאת מצרים בהם נמשכו בני ישראל אחר הקב"ה במדבר, כדכתיב: "זכרתי לך חסד נעוריך" – נשארה זכירה בשמים לדורות הבאים, בהם יש התעוררות בנשמות בני ישראל להתבטל אליו, לכן נאמר "וספרתם לכם", כי הזמן מוכשר לכך… בכל שנה ושנה".
כאז, בו בני ישראל התכוננו היטב לקבלת התורה בבחינת "והיו נכונים ליום השלישי" (שמות יט, יא) וספרו את הימים יום יום מתוך ציפייה וכמיהה למעמד הנורא, כך בימינו, ע"י הספירה ותיקון המידות, ובעיקר התעצמות בלימוד התורה, נזכה בעזהי"ת לקבל מנה אחת אפיים של הארה רוחנית חדשה בחג השבועות בבחינת "והקרבתם מנחה חדשה לה'" = התורה צריכה להיות כחדשה בכל יום כאילו היום ניתנה מסיני". (כלי יקר, אמור כג, טז).
האר"י הקדוש מסביר את הכתוב "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל שנה ושנה" (מגילת אסתר). "נזכרים" = קיום מצוות החג. "נעשים" = נעשים מחדש ברוחניות, ומתעוררים כל הניסים מחדש בכל שנה…
השפעת התורה על נפש האדם,
במשנתו של רבנו "אור החיים" הק'.
א. "המעמיק בתורה – יוכל להרגיש במשמעות הכתובים עצמן – את אשר חשב ה' לומר בהם" (במדבר יב, ו).
ב. "השמיעה בתורה – היא תענוג מופלא ומחיה הנפש כאומרו "שמעו ותחי נפשכם" (ישעיה נד, ג). והמרגיש בטעם התורה, עליו לשלם גמול טוב לנותן מתנה טובה מופלאה, וכל שכן לתבוע שכר עליה." (דברים יא, כז)
ג. דע כי התורה תסגל בנפש שלוש מעלות טובות בנפש האדם:
המעלה האחת – באמצעות עסקה להיותה אש מצרפת הנפש, ומטהרת אותה לבל תצטרך לרדת לשאול לצרפה, ולזה אין אור של גהינום שולטת בהם (חגיגה כז)… ולזה גהינום צועקת… אין לי חפץ בצדיקים….".
המעלה השניה – שמאירה העיניים, כי יש לך לדעת, כי צריך אור גדול לעיני כל ישראל כדי שיוכלו ליהנות מזיו השכינה למעלה, והאדון באהבתו אותנו נתן לנו את התורה שנקראת "אור" דכתיב "ותורה אור" (משלי ו כג). כדי שבאמצעותה יגדל כוח אור עינינו, כי כפי גודל אור שבעיניים כפי המושג בהביט אל האלוקים, ולכל שלא האירו בתורה, יקרא להם נביא ה' "והעוורים הביטו לראות". (ישעיה מב, יח).
"והמעלה השלישית – כי דברי תורה משמחי לב: "פיקודי ה' משמחי לב" (תהלים יט.ט),
ד. הזוהר (ויקהל): התורה היא שמותיו של הקב"ה, וכדברי הרמב"ן בהקדמה לפירושו לתורה. התורה ניתנה כשלד אותיות כך שניתן לחלקה בהתאם, כמו במילה בראשית = ברא שית וכו'. לכן ניתן להבין איך המלאכים ביקשו להשאיר את התורה בשמים. לנו ניתנה על פי חלוקה למצוות – דרכן נוכל להתחבר לה'.
בחודש השלישי {סיון} לצאת בני ישראל מארץ מצרים,
ביום הזה – {ר"ח סיון} באו מדבר סיני
ויסעו מרפידים, ויבואו מדבר סיני,
ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות יט, א, ב).
ויחן – כאיש אחד ובלב אחד" (רש"י)
אחדות בין חכמים –
רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע לא הקדימה התורה את פסוק ב' ויסעו מרפידים" המציין את תחילת המסע, ורק אח"כ תכתוב את הפס' "ובחודש השלישי… באו מדבר סיני", המציין את הגעתם למדבר סיני.
שאלה שניה: מדוע התורה חוזרת על הביטוי "באו מדבר סיני" פעמים, בשני הפס'?
שאלה שלישית: עם ישראל קיבל את התורה בהר סיני, רק אחרי 49 ימים. מדוע לא נמסרה לו עם יציאתו ממצרים?
תשובת רבנו: "אכן כוונת הכתוב להקדים שלשה עניינים שהם עיקרי ההכנה לקבלת התורה, ובאמצעותם נתרצה ה' להנחילם נחלת שדי – היא תורתנו הנעימה".
א. זריזות ב. ענוה ג. אחדות.
א. זריזות –"התגברות והתעצמות בעסק התורה".
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שכדי להתעצם ולהתגדל בתורה, יש להתרחק מהעצלות, ולדבוק בזריזות, "כי העצלות היא עשב המפסיד השגתה ,ולא תושג אלא בהתעצמות וזריזות, וכנגד זה אמר הכתוב 'ויסעו מרפידים' שהוא רפיון ידיים, והם נסעו מבחינה זו" כלשון קדשו. כלומר, הם חזרו בתשובה מרפיון ידיים, וחזרו לעסוק בתורה ביתר שאת, ויתר עוז וגבורה.
"זאת התורה אדם כי ימות באהל" (במדבר יט, יד). דרשו חז"ל (ברכות סג ע"ב): אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהן. כשאתה לומד, תתנתק מכל מה שסביב כמו מת.
בלימוד תורה, מצווים להיות זריזים, ולהישמר מביטול תורה, כדברי רבי מאיר בפרקי אבות (פרק ד', י): "הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה. והוי שפל רוח בפני כל אדם. ואם בטלת מן התורה, יש לך בטלים הרבה כנגדך. ואם עמלת בתורה, יש לו שכר הרבה לתת לך". כאשר אינך מזדרז להתחיל בלימוד, ומתחיל להתבטל, ימצאו לך סיבות נוספות שיסייעו לך להמשיך להתבטל.
בזמן הלימוד, עלינו להשקיע מאמצים רוחניים ופיזיים עליונים, ולהפוך את התורה לעסק ככתוב: "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה – אז תבין יראת ה'" (משלי ב' ד). כמו שבשביל להצליח בעסקה טובה, האדם יגיע בכל עת, ובכל מזג האויר, העיקר שיצליח לגרוף הון, כך בלימוד תורה.
כדוגמא, נציין חקלאי שיש לו שדה ואינו מעבדו. בשדה, יצמחו רק עשבים שוטים במקום תבואה. על כך אמר "החפץ חיים" על הכתוב בפרקי אבות: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". חלק – מלשון חלקת אלוקים קטנה אותה קיבל כל יהודי בבואו לעולם הזה, ועליו לעבד אותה בתבונה רבה, כדי לזכות בעולם הבא.
כל אחד יקבל את חלקו בעולם הבא, העשוי מהיכלות ומדורים מדורגים, בהתאם להשקעתו בהאי עלמא, ככתוב בפרקי אבות: "אם למדת תורה הרבה – נותנין לך שכר הרבה, ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך. ודע: מתן שכרן של צדיקים – לעתיד לבוא" (פ. אבות ב', משנה טז).
"ומשה עלה אל האלוקים – ויקרא אליו ה מן ההר" (שמות יט ג).
באיתערותא דלתתא – איתערותא דלעילא = השפעות עליונות באות עלינו – בעקבות הכנותינו בעולמנו.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שכאשר משה רבנו הגיע להר סיני, מיד עלה להר סיני לפני שקרא לו ה', היות והקב"ה הבטיח לי בסנה "בהוציאך את העם ממצרים, תעבדון את האלוקים על ההר הזה" (שמות ג יב).
לאחר שעלה, מיד קרא לו ה', בבחינת יקר וגדולה.
מסר חשוב מכך כדברי רבנו: "ויש לך לדעת כי בחינת הקדושה – לא תקדים אלא למזמין אותה, ומעיד על הדבר והוא מאמרם ז"ל: באיתערותא דלתתא – איתערותא דלעילא, והוא סוד אומרו: 'ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה" ע"פ הזוהר (ח"ג צב ע"א). כלומר, השפעות עליונות באות בעקבות התיקון בעולמנו.
"וירמוז באומרו 'ויקרא', לשון יקר וגדולה עשה ה' למשה על הכנתו וזריזותו בדבר".
"עלית למרום, שבית שבי – לקחת מתנות באדם" (תהלים ח, כ).
מדרש (ש"ר כ א) אומר: משה רבנו נתעלה לאחר שהתגושש עם המלאכים וקיבל את התורה – "ומשה עלה אל האלוקים" (שמות יט ג).
בית הלוי שואל: מצד אחד, שבית שבי, זה ע"י מלחמה, מצד שני, 'לקחת מתנו באדם', כלומר, קיבלת במתנה ללא מלחמה.
תשובה: הגמרא (מגילה ו ע"ב) אומרת שבהשגת התורה ישנן שלוש דרגות: "אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי – אל תאמין. לא יגעתי ומצאתי – אל תאמין. יגעתי ומצאתי – תאמין".
המתייגע בלימוד תורה יגיע להישגים בבחינת שבי, אבל בכדי שהתורה תהפוך לקניין שלו, זה רק בגדר מתנה מהשמים – "מתנות באדם". הביוטי בפס' "לקחת", מתייחס למצב ביניים בו האדם עמל כל הזמן בהשגת קניין התורה, בבחינת "לפום צערא אגרא".
"אדם לעמל יולד" (איוב ה ז) – לעמלה של תורה כדברי חז"ל. לכל אדם בעולם, מוקצב מן השמים שיעור העמל שצריך לעמול. והשאלה במה הוא בוחר. אם יעמול בתורה, לא יצטרך לעמול בדברים אחרים, כדברי רבי נחוניה בן הקנה:
כל המקבל עליו עול תורה – מעבירים ממנו עול מלכות (שעבודי שלטון) ועול דרך ארץ (פרנסה, היות ומלאכתו מתברכת)" (אבות ג, ו. בית פנחס)
ב. ענוה – "השפלות והענוה
"אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמשפיל עצמו, ומשים עצמו כמדבר, וכנגד זה אמר: ויחנו במדבר. פירוש: לשון שפלות וענווה כמדבר שהכול דורכים עליו". (מדברי רבנו "אוה"ח הק'). זה מבוסס על דברי הגמרא: "אין דברי תורה מתקיימים, אלא במי שדעתו שפלה עליו" (תענית ז ע"א). וכן ע"פ המדרש: "כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר, אינו יכול לקנות את החכמה והתורה, לכך נאמר – במדבר סיני". (במדבר רבה, פרשה א, ז).
המדבר שהוא חשוף מצמחיה, בניינים ואדם, מהווה מטאפורה להתנהגות הרצויה של האדם הרוצה באמת לקנות את התורה, היות ועליו לחשוף את פנימיותו ואת הצלם האלוקי הפנימי שבו ללא דעות קדומות, ו"לעשות עצמו כמדבר הפקר" כלשון המדרש, ובכך יזכה בתורה.
כמו כן, בני אדם במדבר שווים בכך שאין לאיש בעלות על שום דבר, לכן "כל הרוצה לקבל – יבוא ויקבל" כדברי המכילתא דרבי ישמעאל בפרשת יתרו.
מי לנו גדול כמשה רבנו עליו מעיד הקב"ה: "והאיש משה, עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה". (במדבר יב יג), שזכה לפתח את מידת הענוה בכך ששימש רועה צאן במדבר במשך עשרות בשנים. כנ"ל אברהם אבינו שאמר לה': "ואנוכי עפר ואפר", וכן דוד המלך שאמר בתהלים: "ואנוכי תולעת ולא איש".
אכן, הרוצה לזכות במתנת התורה בבחינת הכתוב "וממדבר מתנה…" (במדבר כאי ח). ישים עצמו כמדבר, ובכך יזכה גם להמשך הפסוק: "וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות".
"אלוקי נצור": את תפילת העמידה אנו חותמים בתפילה הנ"ל. מתי אדם זוכה ל"פתח לבי בתורתך", רק אחרי שאומר ומפנים "ונפשי כעפר לכל תהיה". קיים בברכה הנ"ל תרשים זרימה: 1. "אלוקי נצור לשוני מרע ושפתותי מדבר מרמה/ ולמקללי נפשי תידום / ונפשי כעפר לכל תהיה / פתח ליבי בתורתך, ואחרי מצוותיך תרדוף נפשי" – ורק אז אנו זוכים לברכה בהמשך 2. "וכל הקמים עלי לרעה, מהרה הפר עצתם, וקלקל מחשבותם , יהיו כמוץ לפני רוח, ומלאך ה' דוחה….".
מרן החיד"א תלמידו של רבנו "אור החיים" הק' מספר בספרו ("שם הגדולים" ערך בית יוסף). שבתקופת מרן השולחן ערוך, היו שלושה חכמים שהיו ראויים לחבר ספר הלכה לכלל ישראל: רבי יוסף טאטיצק, רבי יוסף בר לב, ורבי יוסף קארו. "והסכימו מן השמים, שתינתן דת כי מרן רבי יוסף קארו יחברהו, היות והצטיין בענוותנותו היתרה יתר על השאר" . מסופר עוד על מרן רבי יוסף קארו שכאשר שימש כרב הראשי של צפת וראש בית הדין, חתם מרן על פסקי הדין בראש הרכב בית הדין. כאשר עלה הרדב"ז = רבי דוד בן זמרה ממצרים לצפת, בקשו מרן לחתום במקומו בראש ההרכב, היות והיה מבוגר ממנו, דבר המצביע על ענוותנותו הרבה. שנזכה ונזכה אחרים.
הראב"ד רבי יהודה בן עטר שהיה בדרכו מבית הדין לביתו, התבקש ע"י פחמי בשוק שישמור לו על החנות עד שילך לביתו לסעוד צהרים. רבנו הסכים מתוך שמחה.
הראב"ד רבי יעקב אבן צור שראה אותו, התפלא על כך. מה עם כבוד התורה. רבי יהודה סיפר לו שהפחמי ביקש ללכת לסעוד צהרים בביתו, ועד אז הוא ישמור לו על החנות, היות והיו שקי פחם בחוץ.
רבי יהודה אמר לרבי יעקב: רק כעת הוא מבין את דברי רבי יהודה הנשיא שאמר שכל מה שיבקש ממנו אדם יעשה לו, פרט לירידה מן הנשיאות.
רבי יהודה אבן עטר הסביר: אם אדם יבקש צדקה מרבנו הק' הוא יתן לו, היות והיה עשיר. אם יבקש דברי תורה יענה לו, היות והיה נשיא ישראל. אלא מה התכוון בדבריו "כל מה שיבקש ממנו אדם", אלא גם דבר שאינו לפי כבודו, הוא יעשה, לכן גם הוא שומר על חנות הפחמי. כל זה מבטא את מעלת הענוה.
רבנו-אור-החיים-הק' מעיד על עצמו שעסק בתורה
"מתוך עמקי ים הצרות: תפיסות על עסקי נפשות, ולמות מתוך תורה חשבתי, ואל אור החיים נתתי לבי ועיני שכלי… " (מתוך הקדמתו לפירושו אור החיים לתורה).
בספרו "ראשון לציון" הוא כותב ש"האלשיך הקדוש" שחי בצפת בתקופת מרן רבנו יוסף קארו והאריז"ל, כתב את פירושו לתורה "בזמן שהיה מתעסק בצרכי הגוף למצוא טרף {פרנסה}. באותן שעות חיבר פירוש על התורה כולה, כי ידיו היו עסקניות {בפרנסה} ומחשבותיו חכמניות בתורה".
ג. אחדות – "ייעוד החכמים בהתחברות בלב שלם ותמים".
"ויחן שם ישראל". ויחן לשון יחיד – שנעשו כולם יחד כאיש אחד, והן עתה הם ראויים לקבלת התורה".
רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש את הצורך באחדות בקרב תלמידי חכמים, וכך דברי קודשו:
"ייעוד חכמים בהתחברות בלב שלם ותמים, לא שיהיו בד בבד, עליהם אמר הכתוב: 'חרב אל הבדים' (ירמיהו ג, לו). אלא יתוועדו יחד ויחדדו זה לזה, ויסבירו פנים זה לזה. וכנגד זה אמר 'ויחן שם ישראל' לשון יחיד, שנעשו כולם יחד כאיש אחד, – והם ראויים לקבלת התורה" כדברי קדשו.
רבי חנינה בן תרדיון אומר: שניים שיושבים ואין בניהם דברי תורה, הרי זה מושב לצים, שנאמר 'ובמושב לצים לא ישב', אבל שנים שיושבים ויש בניהם דברי תורה – שכינה שורה בניהם, שנאמר 'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו – ויקשב ה' וישמע, ויכתב ספר זיכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו שמו" (אבות ג ב).
ניתן להסביר "אין בניהם" – כל אחד לצומד לבד ולא עם חברו – הרי זה מושב ליצים.
רבי יהודה הנשיא אמר: הרבה תורה למדתי מרבותי, ומחברי יותר מהם, ומתלמידי יותר מכולם. רש"י פירש: ללמד בהמון לתלמידים – זוכים לכוון לאמיתה של תורה.
בפרקי אבות (ו, ה) נאמר שהתורה יותר גדולה מן הכהונה והמלכות. המלכות נקנית בשלושים מעלות. הכהונה בעשרים וארבע, והתורה נקנית
מרן החיד"א תלמידו של רבנו "אור החיים" הק' מספר בספרו ("שם הגדולים" ערך בית יוסף). שבתקופת מרן השולחן ערוך, היו שלושה חכמים שהיו ראויים לחבר ספר הלכה לכלל ישראל:
רבי יוסף טאטיצק, רבי יוסף בר לב, ורבי יוסף קארו.
"והסכימו מן השמים, שתינתן דת כי מרן רבי יוסף קארו יחברהו, היות והצטיין בענוותנותו היתרה יתר על השאר" . מסופר עוד על מרן רבי יוסף קארו שכאשר שימש כרב הראשי של צפת וראש בית הדין, חתם מרן על פסקי הדין בראש הרכב בית הדין. כאשר עלה הרדב"ז = רבי דוד בן זמרה ממצרים לצפת, בקשו מרן לחתום במקומו בראש ההרכב, היות והיה מבוגר ממנו, דבר המצביע על ענוותנותו הרבה. שנזכה ונזכה אחרים.
מגילת רות
קבלת התורה ע"י עם ישראל במתן תורה –
מול קבלת התורה ע"י היחיד –
רות המואביה (ע"פ הרב נתן וויס).
שבועות מנציח את קבלת התורה על ידי העם היהודי – ומגילת רות מתארת את קבלת התורה על ידי אדם יחיד, באמצעות מעשה ההתגיירות. אפשר לומר, שבמעמד הר סיני "כולנו התגיירנו". סיפורה של רות מהווה לנו תזכורת, שאנחנו יהודים רק הודות למעשה האישי שלנו בקבלת התורה. היא לא ניתנה באופן אוטומטי לאף אחד; בשורשה, היא מבוססת על גיור וקבלת התורה, אפילו לגבי בניו של אברהם אבינו!
שמה של רות: שמה של רות נותן לנו רמז על מהותה הפנימית. ערכה המספרי של המילה "רות" הוא 606. כל בני האדם בעולם מחויבים לשמירת 'שבע מצוות בני נח' שניתנו לנח אחר המבול. יש הטוענים שהמצוות הנ"ל כבר ניתנו לאדם הראשון, ורק מצוות אבר מן החי התווספה לנח. עד נח לא אכלו בשר. גם רות שנולדה כמואבייה הייתה מחויבת להן. אם נוסיף את 7 המצוות הנ"ל ל"רות", נגיע ל – 613, שהוא תרי"ג מצוות.
שבע מצוות בני נח: א. איסור עבודה זרה. ב. איסור 'לברך' את ה'. ג. לא תרצח. ה. איסור גזל.
ו. גילוי עריות. ז. דינים – הקמת מערכת משפטית.
מהותה של רות – החיפוש הפנימי של התורה. הכוח המניע בחייה, היו הגילוי והקבלה של 606 המצוות שחסרו לה. מכאן ש'רות', היא "מחפשת" האמתית של התורה, העומדת כמודל בפני כולנו, לקבלת התורה בדרך הראויה. אילו היינו הולכים בדרכיה של רות, בקבלת התורה האישית שלנו, היינו מצליחים לקלוט את מלוא הרוחניות המזומנת לנו, מן האלוקים בחג השבועות (עיין בפירוש הגר"א למגילת רות).
סיפורה של רות מבטא את עצמת ההקרבה כלפי חמותה – נעמי. הקטע המפורסם, שממנו שואב התלמוד רבות מהלכות הגיור (יבמות מ"ז, עמוד ב), מתאר את סרבנותה העיקשת של רות להיפרד מעל נעמי, תוך שימוש בצורות הביטוי העוצמתיות ביותר: "ותאמר רות, 'אל תפגעי בי (אל תשכנעי אותי) לעזבך לשוב מאחוריך, כי אל אשר תלכי – אלך, ובאשר תליני – אלין, עמך – עמי, ואלוקיך – אלוקי. באשר תמותי – אמות, ושם אקבר. כה יעשה ה' לי וכה יוסיף. כי המוות יפריד ביני ובינך." (רות א', ט"ז-י"ז).
אהבה והקרבה שכאלה, לטובתו של הזולת, הן מעלות מעוררות התפעלות באופן מיוחד, אבל אינן קשורות כלל לאמונה באלוקים ובתורתו. האם אדם, שמוחזק אצלנו כדוגמא לחיקוי באופן קבלת התורה, לא אמור להיות מונע על ידי אמונה ואידיאליזם ולא על ידי קשר לאדם מסוים? או לכל הפחות – בקשר לעם היהודי כולו?
התקשרות אל האלוקים
הבה נבדוק נקודה זו, תוך בחינת פיסקה קשה בתלמוד: אמר ר' אלעזר: "עמי הארצות אינם חיים (לא יזכו לתחיית המתים) שנאמר (ישעיהו כ"ו): 'מתים בל יחיו'. שמא הכוונה ב'מתים בל יחיו' לכל המתים? לכן ההמשך הוא: 'רפאים בל יקומו' – במרפה עצמו מדברי תורה הכתוב מדבר. אמר לו רבי יוחנן: "לא טוב לבורא במה שאמרת" (שבניו לא יכולים לזכות לחיי נצח).
מכיוון שראה רבי אלעזר שמילותיו גורמות לרבי יוחנן צער, הוא אמר: "רבי, מצאתי להם (לעמי הארצות) תקנה מן התורה – 'ואתם הדבקים בה' חיים כולכם היום' (דברים ד', ד'). וכי אפשר לדבוק בשכינה? הרי כתוב 'כי ה' אלוקיך אש אוכלה' (שם, כ"ד). אלא, כל המשיא ביתו לתלמיד חכם, והסוחר עבור תלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב, כאילו הוא מדבק בשכינה…" (כתובות קי"א ע"ב)
מה הקשר בין תחיית המתים למידת לימוד תורה של היהודי? מה משמעות הרעיון, שקשר עם תלמיד חכם, שווה ערך לקשר עם האלוקים? אחת מתרי"ג (613) המצוות, היא מצוות אהבת הקב"ה. שנאמר: "ואהבת את ה' אלוקיך". מצווה זו נראית כבלתי אפשרית לביצוע. איך אנחנו יכולים לאהוב מישהו, שאיננו מכירים? על כך להלן:
בלימוד התורה קיימים שני היבטים:
א. שמירת המצוות – חובתו האישית של כל יהודי לשמור מצוות, ולכן עליו ללמוד תורה, על מנת שיוכל ללמוד איך לקיים את המצוות כראוי. את זאת אנו לומדים מהפס' הראשונים בקריאת שמע. התורה מצווה אותנו לאהוב את ה', ככתוב "ואהבת את ה' אלוקיך…". איך עושים זאת? ע"י לימוד ויישום הלכה למעשה את הנלמד, כפי שזה בא לידי ביטוי בפס' הבאים בהמשך: "והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום על לבבך. ושיננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקומך. וכתבתם על מזוזות בתיך ובשעריך וכו".
ב. ההיבט השני – לימוד תורה. אנו לומדים תורה, על מנת להכיר טוב יותר את האלוקים ואת רצונותיו,
ובפרט ע"י לימוד תורת הח"ן המגלה נסתרות מאחורי הפרגוד, של העולמות העליונים.
המילה הראשונה בעשרת הדברות היא, "אנֹכי" = "אנא נפשי כתבית {בתורה} יהבית, כדברי רבי יוחנן (שבת ק"ה, א). כלומר, עם הדיבר הראשון "אנוכי" – הקב"ה נתן לנו את נפשו בתורה.
תלמיד חכם המשקיע את חייו בלימוד התורה, סופג לתוכו עם הלימוד, את 'נשמת האלוקים' המוטבעת בתורה.
דבקות הצדיק בה': רבים פונים לצדיק בכל בעיה, ובפרט אצל החסידים הפונים לאדמו"ר על כל צעד ושעל.
הסיבה המרכזית לכך היא, שהוא מקדיש את עצמו לעבודת הא-ל, ע"י תפילות, טבילות והנהגות טובות, לימוד תורה והפצתה בקרב חסידיו, שמירת עיניים, קדושת הברית וטהרת המחשבה,
דבר שמזכה אותו להתקרב לאלוקים, כך שתפילותיו עושות פרי.
חיפושיה של רות.
א. רות המואבית חיפשה אחר 606 המצוות החסרות, לא רק בגלל שהיא חיפשה אחר דרך החיים האמיתית אלא בעיקר, משום שרצתה לקשר את עצמה לאלוקים ולהיפתח כלפיו – להתחבר אל מקור החיות והקיום. הדרך היחידה שבה יכלה להגיע לכך, היא על ידי יצירת קשר עם אדם, שכבר מחובר אל האלוקים כמו נעמי. לכן קוראים את הסיפור בשבועות, על מנת ללמוד שזהו סוג קבלת התורה אליו עלינו לשאוף. אנחנו לא עוסקים בחיפוש אחר חוקיו של האלוקים – אנחנו שואפים לחבר את עצמנו אל האלוקים עצמו.
ב. הרעיון השני לקריאת מגילת רות בשבועות, מרומז בשמה. רות נקראת כך 'על שם' אחד מצאצאיה – דוד המלך שרווה (מלשון רוויה) את הקב"ה בשירות ובתשבחות (ילקוט תהלים רמ"ז) – ע"י ספר התהלים. ע"פ המסורת, 'שבועות' הוא יום הולדתו ופטירתו של דוד המלך. אכן, שושלת דוד המלך חותמת את מגילת רות.
חג השבועות קשור דווקא לדוד המלך ולא למשה רבנו, היות ובתהליך הגאולה, צריך קודם לכל מלך שינהיג את העם, ילחם בעמלק ויקים את בית המקדש כדברי הרמב"ם.
חג שבועות שמח
משה שמיר
,ל
הרב רפאל משה אלבאז (הרמ"א)כתובות ותנאים לחג השבועות-ד"ר מאיר נזרי
הרב רפאל משה אלבאז (הרמ"א) – תולדות חייו ויצירתו
(צפרו, תקפ"ג/1823-תרנ"ו/1896)
ייחוסו והשכלתו התורנית: הרב רפאל משה אלבאז (להלן: הרמ"א) נקשר בשלשלת מעוטרת של יוחסין המוליכה עד לדור שביעי של רבני קשטיליא. סבו ר' יהודה, אביו ר' שמואל ודודו ר' עמרם – שלושתם היו תלמידי חכמים, מנהיגים רוחניים, מחברי ספרים ומשוררים. הרמ"א נולד בשנת תקפ"ג/1823 בעיר צפרו הסמוכה לעיר פאס סמיכות גיאוגרפית ותורנית. בהיותו בגיל 20 נפטר עליו אביו המתואר על ידו כ'אב בחכמה ומרביץ תורה ברבים'. רישומו של מאורע זה השפיע עליו קשות אבל התאושש ממנו מהר תודות לחסות, שפרשו עליו שני גדולי הדור: ר' עמרם אלבאז דודו ור' עמור אביטבול.
הרמ"א היה חכם פורה ואיש אשכולות, וידיו רב לו בעל ענפי התורה: בתלמוד ובהלכה, בספרות המוסר, בספרות הדרוש והמדרש, בפרשנות, בהיסטוריה, בשירה ובמליצה ובמדעים המכונסים בספרו באר שבע: על שם שבע החכמות: דקדוק, מתמטיקה, אסטרונומיה ואסטרולוגיה, טבע, מוסיקה וקבלה. היטיב להגדירו הרב משה טולידנו בספרו 'נר המערב' במעט המכיל את המרובה: 'רב תלמודי, חכם מדעי ומשורר מצוין'.
מעורבותו בקהילה: נוסף למעמדו כדיין כריש מתא וכריש מתיבתא היה הרמ"א גם דרשן, מוהל, חזן ושליח ציבור מחונן, והיה לו בית כנסת משלו הקרוי 'אצלא דרבי'. עסק בהשכנת שלום בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, והיה פשרן וסלחן. כדי לחבב את השירה על כל שכבות העם כתב גם שירי מוסר ותוכחה בערבית יהודית ובלחנים עממיים. היה מעורב בקהילה והשתתף באירועי המשפחות בעת שמחה כמו בעת צרה. הרמ"א הפך למנהיג נערץ ואהוב בקרב כל שכבות הקהילה, שנתאחדה סביבו בזכות מידותיו 'והאיש משה עניו מאוד'.
מעורבותו למען יהדות מרוקו בכלל: הרמ"א היה מעורב בענייני הקהילה. דוגמה לכך הוא הדו"ח, ששלח הרמ"א בתקופתו להנהלת כי"ח בפריס על מצב קהילתו, ובו נתונים כלכליים וסטטיסטיים של הקהילה.[2] הרמ"א העריך את פעילותם של נציגי כי"ח במרוקו ואף חיבר שיר לכבודם ולכבוד בית ספר כי"ח בפאס ב-1885 הנכלל בקובץ שיריו.
קשריו עם המוסלמים תושבי המקום: הרמ"א היה מעורב היטב עם הבריות וידע לקשור קשרים גם עם הערבים תושבי המקום, לדבר בשפתם ולשיר בלחניהם. דמותו זכתה להערכה בקרבם, והם כיבדוהו, העריצוהו, והיה מקובל עליהם כמלאך. ביטוי נוסף למעורבותו עם המוסלמים הם חילופי שירה ונגינה ונוסחי תפילה, שהיה מנהל עם האימאם, כשהיה עולה למגדל בית תפילתם.
הרמ"א ידע היטב את שירי המלחון, ורוב פיוטיו נשענים עליהם לא רק מבחינה מוסיקלית ופרוסודית, אלא אף במוטיבים, בנושאים ובתכנים.
פטירתו: הרמ"א מסר את נשמתו לבוראו ביום שישי ערש"ק כ"ב תמוז תרנ"ו/1896, ומחשבי חשבונות מצאו כי 'רפאל משה' גימטרייה תרנ"ו. הרמ"א זכה להספדים גדולים על ידי חכמי פאס, ויום פטירתו הפך ליום הילולה בקרב אנשי קהילתו ובבתי הכנסת הקרויים על שמו בערים שונות בארץ: באשדוד, בלוד ובבאר שבע. ואגדות מעניינות נארגו סביב דמותו.
פרטי הפיוט
כתובת: כתובה ליום ב' של חג השבועות אנכי תכנתי עמודיה ושם רמזתי עשרת הדברות גם סוגרים מנוסח הכתובה להמתיק המליצה ובבית האחרון רמזתי ר"ת (=ראשי תבות) שמי: רפאל משה בס"ד.
התבנית: סטרופית מתחלפת. בשיר עשרים ושבע מחרוזות משולשות טורים בחרוז המתחלף בכל מחרוזת. כל הבתים נחתמים בפסוק מקראי הנחרז עם שני הטורים שלפניו.
החריזה: אאא / בבב / …
החתימה: רפאל משה בס"ד (חתימה אופקית טור 79).
מקורות
דפוסים: שיר חדש, ירושלים תרצ"ה, נז/א [=נוסח היסוד]; כנ"ל, הוצאת ר"ש בן הרוש, עמ' צא; כנ"ל, ירושלים תשמ"ו, עמ' מא; אזהרות להרב שמואל אלבאז, בהוצאת הרב דוד עובדיה, ירושלים-תשמ"א, עמ' 34; מאיר נזרי (מהדיר), שירת הרמ"א – הרב רפאל משה אלבאז – מאדריכלי השירה העברית במרוקו, המרכז ללשונות היהודים וספרויותיהם, האוניברסיטה העברית בירושלים, ירושלים תשע"ג, עמ' 382.
מבנה הפיוט
החופה והקידושין בין הקב"ה לישראל (16-1).
עשרת הדיברות (39-13).
קבלת התורה כתנאי לקידושין (42-40).
נוסח הכתובה (72-43). סיומי גאולה (81-73).
סקירת הפיוט: הפיוט פותח בתיאור מעמד החופה בין ה' וישראל, שבו הדוד מקדש את רעייתו בשני לוחות הברית בתוך חופת חתנים שהתקין לכבוד המעמד וגם נותן מתנות לכלה סבלונות ומוהר, כאשר ברקע לחופה נשמעים 'קֹלות וברקים וענן כבד על ההר'. אחרי החופה מתחילה שמחת החתונה 'הביאני המלך חדריו נרְוה דֹדים'. זה חלקו הראשון החגיגי והציורי של הפיוט. חלקו השני מונה את י' הדיברות ששתי הראשונות משתלבות בחלק החגיגי של הפיוט. חלקו השלישי הוא נוסח שטר הכתובה על סעיפיו, שתחילתו מאמר הקידושין 'כלה נעימה אם תקח אמרי ותואיל /…/ הרי את מקֻדשת לי כדת משה וישראל'. בהמשך בכל בית מופיע סעיף אחד של הכתובה ונמשלו בצדו. הנה כמה מהם:
המוהר או עיקר כתובה: 'וְיָהֵיבְנָא לִיכִי מֹהַר בְּתוּלַיְכִי כַּלָּה נְעִימָה = אֶרֶץ שִׁבְעָה עֲמָמִין'.
תוספת כתובה: ש"י עולמות 'וּצְבִי אִיהוּ וְאוֹסִיף לָהּ…תּוֹסֶפֶת עַל עִקַּר כְּתֻבָּה = לָרֶשֶׁת יֵ"שׁ עוֹלָמוֹת אֶרֶץ רַבָּה אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה'.
התחייבות במזונות: 'וּמְזוֹנַיְכִי = לֶאֱכֹל מִפִּרְיָהּ וְלִשְׂבֹּעַ מִטּוּבָהּ' (פירותיה של ארץ ישראל).
כסות ותכשיטין: 'וּכְסוּתַיְכִי וְסִּפּוּקַיְכִי' = 'מִכַּסְפָּהּ וּזְהָבָהּ לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ' (מחצבי הארץ).
התחייבות במצות עונה = השכנת השכינה בישראל 'וּמֵיעָל לְוַתַיְכִי בְבֵיתֵךְ… וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ'.
הסכמת הכלה לנישואין: 'וּצְבִיאַת כַּלְּתָא דָא… וְקִבְּלָה עָלֶיהָ… לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה'.
הנדוניה: חומרות שישראל מקבלים על עצמם 'וְדָא נְדוּנְיָא דְהַנְעָלַת לֵיהּ = סְיָגִים וּגְדָרִים וְחֻמְרוֹת …וֶאֱסָרָהּ אשר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ'.
סעיף הסה"כ: 'נִמְצָא סַךְ כְּתֻבָּה דָא כֻלָּהּ עִקָּר וְתוֹסֶפֶת וּמַתָּנָה וּנְדוּנְיָא = תּוֹרָה שְׁלֵמָה… וּפְרָטֶיהָ…'.ּ
שבועת החתן: 'וְנִשְׁבַּע הֶחָתָן בְּזִיו שְׁכִינָתוֹ / שֶׁלֹּא יוֹצִיאֶּנָּה… מֵהִסְתּוֹפֵף בְּצֵל קוֹרָתוֹ…
אחריות לפירעון הכתובה: 'וְקִבֵּל עַל עַצְמוֹ הֶחָתָן אַחְרָיוּת קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לְהִנָּקֵם מֵאֹיְבֵיהֶם'.
סוף הכתובה: 'וְהַכֹּל שָׁרִיר וּבָרִיר וְקַיָּם'.
הפיוט נחתם בבקשה על הגאולה
בקשה על הגאולה והוצאת ספר תורה: 'השב שוֹפְטַי כְּבָרִאשׁוֹנָה ֹ…אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לוֹ'.
דיון משווה: השפעת נג'ארה על הרמ"א ניכרת בארבעה צדדים: א. הסוגה, ב. המבנה הכפול של הפיוט הכולל ציור של חופה בשש המחרוזות הראשונות, וחלק ייחודי לנוסח שטר הכתובה. ג. נושא הגאולה ונחמה המוקדשות לו ארבע המחרוזות האחרונות בפיוט הרמ"א. ד. חוליית הקישור החותמת את הפיוט והמקשרת אותו לפסוקים החגיגיים הנאמרים בהובלת ספר התורה מן ההיכל אל הבמה 'אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לוֹ'.
מבחינת היקף שטר הכתובה וסעיפיו לוקה חלק זה בחסר בכתובתו של הרמ"א. בולטים בהיעדרם שני הסעיפים הראשונים המהווים סממנים חשובים של הכתובה: תאריך החופה ומקום החופה, וכן פרטים על החתן והכלה. גם החלק של התנאים בולט בהיעדרו, ומבין שבעת התנאים המופיעים בכתובת נג'ארה, רק תנאי אחד מופיע בכתובת הרמ"א, כנ"ל לגבי בטחונות הכתובה: שבועה, קניין ועדים – רק סעיף השבועה מופיע בכתובת הרמ"א. זאת ועוד, כתובתו של הרמ"א צמודה היא רק לחופה אחת שבין ה' וישראל שלא כחופה הכפולה בכתובתו של נג'ארה.
חידושו העיקרי של הרמ"א הוא בשילובן של י' הדברות בכתובתו שיש בהם גם מסר רעיוני: י' הדיברות הם היוצקים את התוכן של הנישואין, וקיום ישראל את התורה הוא התנאי לקיום הברית בין ה' ואומתו, רעיון המסתבר בכתובתו של נג'ארה בעצם הצבה של חופה כפולה.
נוסח הכתובה
דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ לְקַדֵּשׁ אֵשֶׁת נְעוּרִים
בִּשְׁנֵי לוּחוֹת הָעֵדוּת זַכִּים וּבָרִים
וַעֲלֵיהֶם כְּכָל הַדְּבָרִים
צִוָּה שׁוֹשְׁבִּין צִיר נֶאֱמָן כִּי בוֹ בָחַר
5 לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר
מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר
צוּרִי תִקֵּן חֻפַּת חֲתָנִים בְּזִיו וָזֹהַר
וְאָתָא מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ לִשְׁלֹחַ סִבְלוֹנוֹת וּמֹהַר
קֹלוֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר
10 יְיָ מִסִּינַי בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים
קִדְּשָׁנוּ בְמִצְוֹתָיו מִשְׁפָּטִים יְשָׁרִים
וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת כָּל הַדְּבָרִים
הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו נִרְוֶה דֹדִים
דִּבֵּר וַיִּקְרָא אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ מוֹשִׁיב יְחִידִים
15 אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים
בֹּאִי לִמְסִבִּי וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה
לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים דְּמוּת שִׁמְשִׁי חַמָּה וּלְבָנָה
לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה
וְנֹקֵב שֵׁם יְיָ יָנוּעוּ אֵבָרָיו וְיִזְדַּעְזְעוּ חוּשָׁיו
20 יִזָּכֵר וְיִפָּקֵד לְהָרַע לוֹ עַל כָּל מַעֲשָׂיו
כִּי לֹא יְנַקֶּה יְיָ אֶת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא
זָכוֹר וְשָׁמוֹר לַשַּׁבָּת אֶת כְּבוֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ
כַּאֲשֶׁר חֲכָמִים הִגִּידוּ גֹדֶל מַהֲלָלוֹ
שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ
25 אֲשֶׁר סָבְלוּ טָרְחֲךָ וּמַשָּׁאֲךָ בִּימֵי עֲלוּמֶיךָ
הָשֵׁב גְּמוּלָם לָהֶם לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ
כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ
הִשָּׁמֵר פֶּן וְאַל תְּהִי בְשׁוֹפְכֵי דָם
כִּי אֲנִי יְיָ אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם
30 שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם
לִי נָקָם וְשִׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ
כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל תּוֹעֵבָה הוּא
אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ
לֹא יִהְיֶה לוֹ עֵר וְעֹנֶה מֵשִׁיב וְשׁוֹאֵל
35 אוֹתוֹ אַצְמִית בְּכֹחַ וָאֵל
ּ גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל
לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שֶׁקֶר לְעַוֵּל נְכֹחָה
וְלֹא תַחְמֹד אֲשֶׁר לְרֵעֲךָ מַשְׂאֵת וַאֲרֻחָה
שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה
40 כַּלָּה נְעִימָה אִם תִּקַּח אֲמָרַי וְתוֹאִיל
לְדַקְדֵּק בִּפְרָטֵיהֶם כַּמְפֹרָשׁ עַל יַד יְקוּתִיאֵל
הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי כְּדָת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל
וְיָהֵיבְנָא לִיכִי מֹהַר בְּתוּלַיְכִי כַּלָּה נְעִימָה
אֶרֶץ שִׁבְעָה עֲמָמִין לְהַשְׁמִידָם עַד חָרְמָה
45 לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה
וּמְזוֹנַיְכִי לֶאֱכֹל מִפִּרְיָהּ וְלִשְׂבֹּעַ מִטּוּבָהּ
וּכְסוּתַיְכִי וְסִּפּוּקַיְכִי מִכַּסְפָּהּ וּזְהָבָהּ
לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ
וּמֵיעָל לְוַתַיְכִי בְבֵיתֵךְ וּבְחוֹמוֹתַיִךְ
50 אָלִין בֵּין שָׁדַיִךְ
יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתַיִךְ
וּצְבִיאַת כַּלְּתָא דָא בְפַחַד וּבְמוֹרָא
וְקִבְּלָה עָלֶיהָ לִהְיוֹת זְהִירָה
לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה
55 וּצְבִי אִיהוּ וְאוֹסִיף לָהּ מִדִּילֵיהּ תּוֹסֶפֶת עַל עִקַּר כְּתֻבָּה
לָרֶשֶׁת יֵ"שׁ עוֹלָמוֹת אֶרֶץ רַבָּה
אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה
וְדָא נְדוּנְיָא דְהַנְעָלַת לֵיהּ עִם נַפְשָׁהּ
סְיָגִים וּגְדָרִים וְחֻמְרוֹת וְטַהֲרָה וּקְדֻשָּׁה
60 וֶאֱסָרָהּ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ
נִמְצָא סַךְ כְּתֻבָּה דָא כֻלָּהּ עִקָּר וְתוֹסֶפֶת וּמַתָּנָה וּנְדוּנְיָא
תּוֹרָה שְׁלֵמָה דִּקְדוּקֶיהָ וּפְרָטֶיהָ סֹלֶת נְקִיָּה
וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וְזֶה פִרְיָהּ
וְנִשְׁבַּע הֶחָתָן בְּזִיו שְׁכִינָתוֹ
65 שֶׁלֹּא יוֹצִיאֶנָּה בְּשׁוּם זְמַן מֵהִסְתּוֹפֵף בְּצֵל קוֹרָתוֹ
כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ יִשְׂרָאֵל לִסְגֻלָּתוֹ
וְקִבֵּל עַל עַצְמוֹ הֶחָתָן אַחְרָיוּת קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לְהִנָּקֵם מֵאֹיְבֵיהֶם
לְהָשִׁיב לָהֶם גְּמוּל כְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם
כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ רָעָה תָבֹא אֲלֵיהֶם
70 וּתְנַאי זֶה מֻחְזָק וּמְקֻיָּם
לִשְׁמֹעַ צַעֲקַת עַמּוֹ בְּכָל עֵת וְלִרְאוֹת עָנְיָם
וְהַכֹּל שָׁרִיר וּבָרִיר וְקַיָּם
הָשֵׁב שׁוֹפְטַי כְּבָרִאשׁוֹנָה סְגַנִּים וּפַחוֹת
יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ עַל מֵי מְנוּחוֹת
75 יִרְבּוּ שְׂמָחוֹת בְּיִשְׁרָאֵל וְנָסוּ יְגוֹנוֹת וַאֲנָחוֹת
הֲשָׁמַע עַם קוֹל אֱלֹהִים לִפְנֵי חֵילוֹ
הֵן הֶרְאָנוּ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה וְאֶת קוֹלוֹ
אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ
רַחֲשִׁי פָתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי אָרְכוּ נְדוֹדָיו
80 מִמְּכוֹן שִׁבְתּוֹ הַנּוֹרָא יַשְׁגִּיחַ כְּרֹב חֲסָדָיו
גַּדְּלוֹ לַיְיָ אִתִּי וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּיו
[1] על תולדות חייו של הרמ"א ראה דוד עובדיה, קהילת צפרו, ד, תולדות הרבנים בקהילת צפרו, ירושלים תשמ"ה, עמ' סו-עה; משה עמאר, ר' רפאל משה אלבאז זיע"א האיש, משפחתו ויצירתו, אור המערב תשרי חשון תשמ"ט, שנה א' חוברת ב', עמ' נה-סג; מאיר נזרי, שירת הרמ"א – הרב רפאל משה אלבאז – מאדריכלי השירה העברית במרוקו, המרכז ללשונות היהודים וספרויותיהם, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשע"ג, עמ' 10-3.
[2] ראה קהלת צפרו א, תעודה 135.