מורשת יהדות מרוקו

מעט היסטוריה על משפחת הצרפתי-צרפתי

השם בא, כמובן, מהמילה העברית שניתנה לאזור הנקרא עכשיו"צרפת". זאת אומרת שהשם ניתן ליוצאי צרפת, וזאת לאחר הגירוש מצרפת על ידי"פיליפ היפה" ב-1306. חלק ניכר מהמגורשים מגיע לספרד, ושם בוחרים את שם המשפחה, כנראה לפי דחיפת הספרדים. כמובן שהרבה שמגיעים מצרפת נקראים "צרפתי", או "הצרפתי". לעיתים הנוצרים תרגמו את השם ל״פרנקו" או"פרנסס".

אחרי גירוש ספרד ב-1492 אפשר למצוא את השם סביב כל ים התיכון, אפילו באנגליה ומאוחר יותר בהולנד.

השינוי מהשם "הצרפתי" לשם "צרפתי" serfaty במשפחתנו יכול להיות כתוצאה מהרוח הקולוניאליסטי הצרפתי לאחר 1912. הורדת ה-״ה" קרה כנראה, מכיוון שזה צלצל אצילי מדי, והאות ""y במקום i"" אולי כדי שלא ישמע כשם "קורסיקאי" או"איטלקי"???

אילן היוחסין המצ״ב מגיע בערך עד 1450. מסורת עתיקה ומעניינת למדי שנמסרת בכתובות מדור לדור מאות שנים, מזכירה ייחוס לרבינו תם, נכדו של רש״י. הרב המפורסם "החיד"א", רבי חיים יוסף אזולאי שנולד בירושלים וחי מ-1724 עד 1806, מזכיר את הייחוס הזה.

הבעיה היא שחסרים 7 דורות, ולמרות מחקרים רבים גם בספרד, לא ניתן היה למלא את הריק הזה, אפילו שנמצאו רבנים חשובים עם אותו שם, אבל בלי אפשרות למצוא קשר. רק משפחת הצרפתי, כמה שידוע לנו, שמקורה בפאם יכולה למסור את המסורת הזאת. מאיזה אזור באה משפחה זאת?

המסורת אומרת שהם באו מה״קסטיליה". הוכחה לכך היא שהיו רבנים מהמשפחה שהכירו את "תקנות יהודי מגורשי קסטיליה". מצד שני, השם הפרטי "וידאל" או "וידל" שמופיע הרבה באילן היוחסין, היה נפוץ יחסית באזורים "אראגון", ו״קטלוניה". כנראה שבמקור השם הוא תרגום ל״חיים".

מאז שהגיעו לפאס, אחרי גירוש ספרד, למשפחת הצרפתי יש שורה ארוכה ומכובדת של רבנים של המגורשים ולאחר מכן של כל הקהילה.

חלק מהרבנים החשובים נוכל להזכיר לפי סדר כרונולוגי(17-16-5-4).

1-רבי וידאל הצרפתי השני הקרוי גם "השני", "הקדמון" או "אל סניור" (1545- 1619?). בנו של יצחק ונכדו של וידאל הראשון שהיו בעצמם מפורסמים ודיינים בפאס. החיד״א כתב עליו: "אחד מגאוני המערב". היה לו ידע עצום והוא מזכיר את אפלטון, אריסטוטלם, אוקלידם וגם פילוסופים ערביים וכמובן רמב״ם, יהודה הלוי ועוד הרבה מגדולי התורה. הוא מזכיר לעיתים קרובות את ספרי הקבלה. היה גם רופא. היתה לו ספריה חשובה מאוד וחלק מכתביו עדין בכתבי יד. הוא כתב ספר חשוב בשם "פירוש למדרש רבה" שנדפס בורשה ב-1874. עוד ספר מפורסם שנקראת "צוף דבש" נדפס באמסטרדם ב-1718. ספר זה הוא פירוש של התורה עם צירוף פירושים על המגילות. הספר הופץ בכל העולם היהודי, והוא נכתב צפוף, ונדפס מספר פעמים. רבי וידאל היה ידוע הודות לניסים שעשה. ב-1884 השולטן מולאי חסן הראשון מחליט להרחיב את חצר ארמונו ומחליט להעביר לשם כך את בית החיים (הקברות) היהודי. רק הקבר של רבי וידאל לא הוזז והוא נמצא על גבעה קטנה, צמוד לחומה של בית החיים. בצד השני היה בית מרחץ יהודי. זקני המלח מספרים שמים מזוהמים זרמו עד לקברו של רבי וידאל ולכלכו אותו. הרבנים ביקשו מבעל בית המרחץ לתקן את זה או לעבור. הוא סירב. יום אחד בחור צעיר שהיה בבית המרחץ רואה את דמותו של רבי וידאל. הבחור מספר להוריו. הוריו לא מתייחסים לזה. לאחר כמה ימים הבחור נפטר. לאחר עוד כמה ימים בעל בית המרחץ פושט רגל והופך להיות עניים.

2.רבי יצחק השני (1660-1611) בנו של רבי וידאל הקרוי "הנגיד". היה בעל ישיבה. הוא היה גם ראש הקהילה, נבחר הקהילה, שהיה תפקיד חשוב. לפעמים התפקיד נקבע ע״י השלטון המוסלמי. הוא ממלא שני תפקידים: דיין ושייח' (הנגיד בערבית) משנת 1642. הוא נבחר גם ע״י המגורשים וגם ע״י התושבים. החלק הכי קשה בתפקידו היה דרישת השלטון לסכומי כסף גדולים. מולאי מוחמד שרייף, מייסד מממלכת "אלאוים", מנסה לשחד אותו. רבי יצחק מסרב. כל רכושו הוחרם, והוא מנסה לברוח. הוא נתפס ונכלא. הוא משוחרר רק לאחר כופר כבד מאוד. הוא חוזר לתפקידו. הוא היה ידוע בגלל הדרשות והפירושים שלו. כמו רבנים אחרים הוא מנסה להסביר שהמנהג לעלות לקברי צדיקים מוצדק מכיוון ש״הצדיק הוא בסיס העולם". הרב המפורסם יעב״ץ (רבי יעקב אבן צור) מזכיר אותו(ראה בספר "מלכי דרבנן". בנו וידאל השלישי ירש אותו כדיין.

3.רבי שמואל הראשון(1713-1660) נכדו של רבי וידאל השלישי. כתב את ספרו "דברי שמואל" בגיל 39. היה זה דבר נדיר בתקופה זאת לראות ספר מודפס כשהכותב עוד בחיים. הוא כתב עוד יצירות. היה מורו וחברו של יעב״ץ. אחיינו שמואל השני, בן אהרון, עבר לאמסטרדם והדפיס את ספרי דודו ואב סבו רבי וידאל השני. יתכן שצאצאו הוא Samuel Sarphati – 1866-1813רופא וכלכלן מפורסם באמסטרדם. יש רחוב שקרוי על שמו בעיר זאת.

4.רבי אליהו(1803-1715) בנו של רבי יוסף (1718-1642) נכדו של רבי יצחק השני. מסביר על חוקי הכשרות של הבשר לפי מנהגי פאס. הוא נחשב כאחד הרבנים הגדולים של העולם היהודי. נקרא "רבנו". לא מזמן חוקרים גילו דפי התכתבויות בין רבנים שלא הצליחו לפתור בעיות בהלכה והציעו להיועד עם ה״מלך". מכך יודעים שרבי אליהו היה נחשב. תרבותו והידע שלו היו עצומים. הוא למד עם המורים הגדולים של תקופתו כמו: רבי יהודה בן עטר, רבי שמואל אלבז. חברו היה יעב״ץ למרות הבדלי הגיל. בעיר טטואן היה תלמידו של רבי מנחם עטיה הקרוי "נסיך הזהר" בסביבות 1740. בזמן צעירותו התכונן לעלות לארץ ישראל עם חברו רבי חיים בן עטר, שיסד את הישיבה המפורסמת "כנסת ישראל" בירושלים. באותה התקופה הבעל שם טוב (1760-1700), מייסד תנועת החסידות ברוסיה. שמע על קיומה של ישיבה זאת ושלח את גיסו ללמוד את תורתו של רבי חיים בן עטר ("אור החיים"). מעניין לראות אך יהדות פאס ומרוקו השפיעו על התפתחות החסידות.

5.רבי אליהו לא הצליח לעלות לארץ ישראל. כשחזר מטטואן לפאס, נפגש שוב עם יעב״ץ שהיה רב ואב בית דין של "הבית דין של חמש" המפורסם שכלל גם את רבי אליהו וגם את בנו של יעב״ץ, רבי רפאל עובד אבן צור. עד עצם היום הזה מתייחסים לפסיקותיהם של בית דין זה. למרות אסונות רבים רבי אליהו המשיך בתפקידו. גם ליעב״ץ היו אסונות רבים כשאיבד 16 מתוך 17 בניו. רבי אליהו היה ידוע כנואם, והשאיר אחריו מאות כתבי יד שרק לפני כמה שנים התחילו להתפרסם. יצירותיו הידועות הם: "קול אליהו", "אדרת אליהו" (פירושים של התורה) ו״נער בוכה" (הספדים שהכין). נפטר בגיל 90. כשבית הכנסת של המשפחה נוסד הוא נקרא בשם "אצלא דלאליהו" או"אצלא דלחכם". אחרי עזיבת המלח ע״י היהודים בית הכנסת הוזנח, ובזמן האחרון נמכר והפך להיות… אולם ביליארד. זקני המלח מספרים שיום אחד בזמן שלמד, העוזרת הביאה לו כוס תה. כשהגיעה ליד הדלת שמעה שיחה בין שני אנשים, ורצתה להביא כוס תה נוסף. כשחזרה ראתה רק את רבי אליהו. היא שאלה עם מי הוא דיבר, ורבי אליהו ענה שדיבר עם אליהו הנביא. המוסלמי שגר עכשיו בבית זה מספר גם את הסיפור הזה ומוסיף שבחדר שבו למד היה וו בתקרה ובו הרבי קשר את שערו כדי שאם יתחיל להירדם וראשו יישמט אז משיכת החבל תעירו. היו לו שלושה בנים, ובניהם רבי ישראל- יעקב ורבי רפאל מנחם שהיו רבני העיר וקרובים לשלטון המוסלמי.

6-רבי רפאל מנחם (נפטר ב-1843). יום אחד הגיע מספרד שליח שבא לבקר את השולטן. מכיוון שהשולטן לא יכול להזמין גוי נוצרי לביתו, ביקש מהנגיד רבי רפאל מנחם לקבלו, וכך הפכו לידידים. לאחר תקופה מסוימת אחד מבניו כנראה נסע לספרד. כשהבן לא חזר יצא הרבי מודאג לחפש אותו. בזמן הזה היה אסור ליהודים עדין בגלל חוקי הגירוש להיכנס לספרד. (רק ב-1992 בזמן ה״הזכרה" ל- 500 שנה לגירוש, הפרלמנט הספרדי ביטל את החוק). רבי רפאל מנחם התחבא והגיע אל חברו שביקש ללוות אותו לבית התפילה (הכנסיה) לכבוד חג מסוים. מכיוון שהיה קהל רב, החבר קשר אותו מחגורתו לחגורת הרבי עם שרשרת שלא יתפזרו. בזמן התפילה הכומר דרש דרשת נאצה נגד היהודים, והוא הכריז שמי שיהרוג יהודי יגיע לעולם הבא. הרבי מרגיש שחברו הושפע ולאט מתיר את הקשר ובורח. בלי ששם לב לבריחת הרבי, צועק החבר שיש לידו יהודי. הקהל תופס את הנוצרי שלידו והורג אותו כי חשבו שהוא הרבי. בינתיים מצליח הרבי להגיע לבית החבר ומספר לאם ה״חברו" את מה שארע. כשהבן חוזר היא יורקת על פניו ומורה לו ללוות את הרבי עד שיוכל להגיע לביתו.

7-רבי רפאל הראשון בנו של רבי ישראל־יעקב. היה קרוב לבית המלוכה. השתמש בכל אמצעיו כדי להציל את חייה של סוליקה הצדקת. כשלמרות הכול ערפו את ראשה, ניסה להביא את גופתה לקבורה תוך כדי שוחד לחיילים וקצינים וזרק לקהל המוסלמי מטבעות כסף. נזכיר את סיפור סוליקה הצדקת בקצרה או יותר נכון את אחת מגרסותיו. סוליקה היתה בת 14, מדהימה ביופייה. יום אחד לאחר שרבה עם אימה, ברחה אל שכנה מוסלמית בעיר טנגיר מכיוון שהתיידדה איתה. המוסלמית ניסתה להסלים את סוליקה גם מתוך קנאה. כשסוליקה סירבה, המשפחה הודיעה בכל זאת שהיא התאסלמה. לאור עובדה זאת אם סוליקה חוזרת ליהדות גזר דינה מוות. שוב סירבה לקבל את השקר והודיעה שאלוקיה היחיד הוא אלוקי ישראל, ושלעולם לא קיבלה את דת האיסלאם. בגלל שלעדות יהודי אין חשיבות לעומת מוסלמי, נגזר עליה דין מוות. הביאו אותה מול השולטן בפאס, ולמרות מתנות נהדרות, איומים, נאומים, ניסיונות לשכנע אותה על ידי נשים שהתאסלמו היא המשיכה לסרב. ראשה נכרת מול קהל מוסלמי גדול. כשעצמותיה הועברו לבית החיים החדש, היא נקברה על ידי רבי אליהו הצרפתי. כמה שנים מאוחר יותר רבי אבנר ישראל הצרפתי ביקש להיקבר על ידה. האוהל שנבנה על קברה שולט על האזור והוא מוקד עליה לרגל עד היום.

8.רבי אבנר ישראל הראשון(1884-1827). אחיינו מדרגה שנייה של רבי רפאל ובנו של רבי וידאל הרביעי (1856-1797), אב בית דין וידוע בגלל פסיקותיו. היה לא רק רב מפורסם, אלא גם מקובל, היסטוריון, ובקיא בפילוסופיה. כתב יד שלו הוא אומנות בפני עצמה. המדענים המוסלמים אהבו לשוחח איתו וללמוד אצלו. היתה לו ספריה מאוד עשירה, והוא קיבל באופן רצוף עיתונים, ספרים מכל העולם היהודי, מאשכנז, בידיש. ב-1879 לאחר בקשתם של הארגון כל ישראל חברים בפריז והארגון היהודי שבלונדון הוא כותב "יחם פאס", כנראה המסמך ההיסטורי הראשון הרחב שנכתב על ידי יהודי מרוקו. הוא מתאר את החיים, התרבות , המנהגים והמצב הכלכלי. הוא פעל רבות להקמת בית ספר של ה״אליאנס" שנפתח ב-2 במרס 1884. היה ידוע בגלל צניעותו, הוא אכל בשר רק בשבת, והזמין כל הזמן עניים על שולחנו. שרל דה פוקו, שהיה קצין מרגל צרפתי כתב עליו: "אפילו בעיני המוסלמים היה צדיק תקופתו. יהודים ומוסלמים ביקשו את דעתו בכל הזדמנות ולכל סיבה". אחרי מות אביו, אימו החליטה לעלות לארץ ישראל. ביתו שמחה מנישואיו הראשונים החליטה לעלות לירושלים, ואחיה למחצה מנישואים שניים ליווה אותה. ביתה של שמחה נישאה בירושלים לרב יעקב משה טולדנו שהיה שר הדתות במדינת ישראל וכתב ספר בשם "נר המערב". נולד לו ארבע בנות ובן יחיד, רבי וידאל החמישי.

9-רבי וידאל החמישי(1921-1862). התמנה כדיין ב-1892 ואב בית דין ב-1912 על ידי השלטונות המוסלמים והצרפתיים. כנראה שהיה הראשון שנשא את השם "רב ראשי של פאס" לפי הנוהל הקיים בצרפת. היו לו קשרים טובים עם השלטונות המוסלמים והצרפתיים. הוא קיבל מעמד של חסות צרפתית. פעולתו בזמן ה״טריטל" (פוגרום המלח של פאם ב-1912), בעזרתו של הארגון "כל ישראל חברים" שבפריז, היתה חשובה. הוא דרש מארגון זה לאחר מכן שילמדו אנגלית בבית הספר. זקני המלח מספרים שלפני כניסת השבת, נהג לעבור על סוס לבן ברחובות המלח כדי להעביר דרישת "שבת שלום" לקהילה. כנראה שהוא התחיל עם המנהג הזה לאחר חסות הצרפתים במרוקו כי במן המוסלמים היה אסור ליהודי לרכב על סוס.

10-בנו, רבי אבנר ישראל השני (1933-1885), היה ב-1909 מזכיר הארגון הציוני הראשון בפאס, "חיבת ציון". לאחר מכן נמנה כרב בעיר ספי, וכתב הקדשה לספר "מלכי דרבנן". היה הרב האחרון שבשרשרת זאת.

בענף השני, שבא מרבי רפאל מנחם, מכירים את רבי רפאל השני(1956-1871) שהיה רבי בעיר מזגן ובעיר אוזדה, וכתב ספר על הפירושים של התורה.

ענף אחר היה קיים בעיר טטואן מצאצאו של רבי יעקב, בנו של רבי יצחק השני. יצחק בר וידאל הצרפתי היה מוהל בעיר זאת מי 1880 עד 1940 (26). הספרייה של המשפחה

הספרייה של המשפחה נחשבה כספרייה היהודית החשובה ביותר בצפון אפריקה. היו בה אלפי כתבי יד, ספרים עתיקים ונדירים אפילו מוצאות ייחודיות שנעלמו, כתבי עת, עיתונים מאירופה ומארץ ישראל. הספרייה הוזנחה שנים רבות וכשוידל (נפטר בישראל ב-1976), מורה בפאם ובנו של אליהו, שטיפל זמן רב בניהול בית הכנסת ורחמים צרפתי, בנו של רבי וידל החמישי (ואביו של כותב שורות אלו), הגיעו הם הופתעו לראות שחלק מהספרים "נלקחו", חלק נפלו בעפר אכולים ע״י תולעים. ממה שנשאר חילקו בין היורשים. רחמים הביא לארץ מה שהצליח לאסוף ומסר את הרוב לאוניברסיטת בר אילן. כמה מסמכים או כתבי יד נשארו בידיהם של שלושה יורשים. סיפור קצר ומוזר

אפילו במשפחות הטובות יכולה להיות כבשה שחורה. מוצאים ברומא אחד בשם יוסף הצרפתי שנולד בפאם והתנצר ב־1552, ונקרא בשם אנדראה פיליפו דה מונטי, הנקרא גם "יוסף מורו". הוא ניסה להמיר את דת היהודים. האפיפיור תיקן תקנה ב-1584 ובה הורה ליהודים בקבוצות של לפחות מאה גברים וחמישים נשים לשמוע את דרשותיו. הוא כתב ספרים נגד היהדות בעברית ב-1584, והיה סנגור של כל ההוצאות לאור העבריים וגרם בעיות רבות ליהודים. נפטר ב-1597 (22).

עמוד 68

ברית מספר 25 בעריכת מר אשר כנפו- דר' וידאל הצרפתי-קהילת פאס ומשפחת הצרפתי –תשס"ו-