ארכיון יומי: 10 במאי 2022


אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה-האסון של אודט

  1. 8. האסון של אודט

ימים אחדים לאחר חשיפתו של אדואר, היינו מוזמנים לחתונה אצל אחת המשפחות העשירות והמשפיעות בעיר. גם משפחת לוין הייתה בין המוזמנים. שמעתי את אימא אומרת לאבא שהיא לא תלך לחתונה מפני שאין לה שמלה ראויה למעמד הזה. "שאודט תלך אתך במקומי, יש לה שמלה חדשה שקיבלה במתנה מדודתה!״ אבא לא ויתר לה, ולבסוף אימא ניצלה את כישוריה היצירתיים והופיעה לחתונה כאישה יפה והדורה.

הפתעת הערב הייתה הופעתה של הגברת לוין שבאה לחתונה במעיל פרווה יקר, כשתכשיטים מרהיבים מקשטים את ידיה, אוזניה וצווארה. אימא הייתה בהלם.

הזו אותה גברת לוין שמשפחתה ניהלה אורח חיים צנוע ביותר, כשהיא נסמכת על תמיכה כספית מן הקהילה היהודית של מוגדור שהעניקה סעד לפליטים?

הזו אותה גברת לוין שטענה, שכאשר נאלצו לברוח מבלגיה, לקחו מהם את כל הזהב והיהלומים, והותירו אותם חסרי כול?

״הם אנשים עשירים!״ השמיעה אמי את מחאתה באוזני אבי למחרת. ״למה הם נשארים אצלנו? עד מתי הם ינצלו את תמימותנו? למה לא ימצאו לעצמם דיור בעיר, כפי שעשו מהגרים רבים אחרים? סלומון כנפו ידידי, אתה הולך אליהם עכשיו ומקציב להם זמן כדי שיחפשו לעצמם מקום מגורים אחר!

״איד אוכל לעשות זאת?״ הגיב אבי בחוסר נוחות, ״ומה עם מצוות הכנסת אורחים? ו.״איך יפרשו את המעשה שלנו בקהילה?"

'אמור להם ולקהילה שאנחנו צריכים את החדרים עבור מהגרים אחרים שאין להם אמצעים!״ אבא השיב שהוא זקוק לזמן לחשוב.

״אין מה לחשוב, סלומון! או שתלך אתה אליהם, או שאלך אני, ואז זה יהיה הרבה פחות נעים!״

״אדבר אתם בשבת!״ הבטיח אבא כמי שכפאו שד. בשבת, אחרי שחזרנו מבית הכנסת, הוא הזמין את משפחת לוין לאפריטיף, כפי שנהג לעשות לא פעם. כאשר גמרו לאכול ולשתות ועמדו ללכת, כעכע אבא כמה פעמים בגרונו ואמר לבסוף: ״ידידיי, אתם גרים אצלנו כבר שנה שלמה…״ ״יותר משנה!״ תיקנה אותו אימא.

״יותר משנה,״ הסכים עמה אבא, ובטרם תיטול ממנו אשתו את רשות הדבור, הוא מיהר לפלוט: ״אפשר לדעת מה הן תכניותיכם לעתיד?״ פני גברת לוין התקשו. עזריאל – הוא שהגיב מתוך היתממות: ״תכניותינו ־'עתיד? וכי איזה עתיד יש לפליטים?״

״כוונתו של בעלי,״ התנדבה אמי לפרש, ״האם לא עלה בדעתכם הרעיון לשכור לעצמכם דירה משלכם, למשל? שתהיה לכם פרטיות. אני יודעת ער כמה הרעש שמקימים הילדים שלי גורמים למיגרנות אצל מדאם!״ גברת לוין שקלטה את האירוניה ביקשה להגיב, אבל מוסיה עזריאל הניח את ידו על זרועה של אשתו ואמר בחיוך מתחטא: ״דווקא עלה בדעתנו, אבל כל כך נעים לנו במחיצתכם שאין לנו התנגדות להישאר כאן אתכם…״

אבא נראה מופתע מהתשובה ועמד להפסיד את המערכה אלמלא התערבה אימא: ״אני מאוד שמחה לשמוע, מוסיה לוין. אם כך, מדוע לא תשכרו אצלנו את שני החדרים שאתם כבר מתגוררים בהם!״ פני אבא התאדמו והוא נראה כמי שמחפש דרך נסיגה, אבל אימא המשיכה בשלה: ״גם לנו נעים אתכם, מאוד נעים, וגם אנו נשמח אם תישארו אתנו, אבל…״ והיא פלטה אנחה חד משמעית שרמזה שלא יוכלו לחמוק ממנה.

״כמה אתם מבקשים כשכר דירה?״ שאל עזריאל לבסוף ונתן מבט של ״לא הותירו לי בררה״ באשתו, שלא נראתה מרוצה מההתפתחויות.

הציל אותה אבא, שהתעשת בינתיים, ורטן בכעס: ״היום שבת ואסור לדבר על כסף!״

אבל אמי לא ויתרה, וכבר למחרת, לאחר שהם התעניינו בגובה שכר הדירה הנהוג בעיר, כדי שלא נגבה מהם חלילה מחיר מופרז, סיכמו עם הוריי על הסכום, ולא עוד, אלא שאימא הצליחה לשכנע את הדיירים לשלם מראש חלק נכבד ממנו.

*

כאשר אחותי מרגריט(לימים, מרגלית), שהייתה מבוגרת ממני בארבע שנים, שאלה את אמי בתמיהה, מדוע בכלל היא הסכימה שהם יישארו אצלנו ולא ניצלה את ההזדמנות כדי לסלקם, השיבה אימא בקצרה: ״אודט!״ ולא יספה.

מרגריט הבינה: הסכום שהם קיבלו מראש יאפשר לנסוע עם אודט אחותי לניתוח נוסף בקזבלנקה…

מספר שנים לפני הדברים האלה, לאודט אחותי הבכירה אירעה תאונה קשה שהשאירה את רישומה הטראומטי על כולנו: בעיר השתוללה מגפה של פשפשים והיא הגיעה גם אלינו. הדרך הטובה ביותר בטיפול בנגע הייתה האש. אימא עסקה במשך יום שלם בשרפת שלדי המתכת של המיטות. אנחנו הילדים, עמדנו לאורך הקיר מוקסמים והתבוננו במעשיה. לפתע ומשום מה, אודט קפצה קדימה לעבר אימא והאש התלקחה בשערותיה ובפניה. אימא שניסתה לכבות את האש מעל פניה נכוותה אף היא בידיה. הצרחות היו איומות מצד כולנו. בדרך נס, צץ קרוב משפחה שלנו, שבתושייה מופלאה עטף את אודט בשמיכה, כיבה את האש ורץ אתה לבית חולים. אני זוכר איך חזרה אלינו כאשר פניה וידיה עטופות בתחבושות, ורק שלושה חורים אפשרו לראות את עיניה ופיה.

הטיפולים בה היו ארוכים ומייגעים. אימא, נסעה אתה עשרות פעמים לקזבלנקה לניתוחים חוזרים.

המקרה הזה, למרות שהשאיר אי אלו צלקות בפניה, לא מנע מאודט להיות בין הבנות המבוקשות ביותר בעיר.

  1. יהלומים לנצח

כאשר תמה מלחמת העולם השנייה, הגיע זמנה של משפחת לוין לעזוב את מוגדור כדי לחפש לה מקום של קבע.

ז׳אן החליט להתנדב לצבא ארצות הברית ובזכות זה, משפחתו קיבלה ויזה לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

יום לפני שעזבה את מוגדור, הזמינה הגברת לוין את אמי אל חדרה בחיוד מסתורי.

היא הראתה לה מזוודה קטנה, תמימה למראה. אבל לאחר שפתחה אותה, הרימה הגברת לוין בזהירות תחתית כפולה ואמרה: ״voilà!״ מחזה מדהים התגלה לפני אמי: התחתית האמיתית של המזוודה הייתה מרופדת ביהלומים ובתכשיטים חדשים וישנים. אוצר של ממש! לאחר המקרה של הפרווה והתכשיטים, חשבנו שהתגלה לנו כל העושר שלהם, והנה עתה, לאחר שנתיים וחצי שגרה אתנו משפחת לוין, התברר לנו שלא ידענו שהם מחזיקים במזוודה הצנועה שלהם את אוצרות המלד שלמה!

שנים תהיתי, מה דחף את הגברת לוין לחשוף בפני אמי את סודה הגדול. האם הייתה זו מצדה מחווה של ידידות או של אמון? או שמא היה זה אקט של התגרות, להראות לאמי עד כמה תמימים אנחנו – או טיפשים! ועד כמה אנחנו משתייכים לגזע הולך ונעלם בעולמנו הציני.

את ז׳אן ראינו עוד פעם אחת במוגדור, כאשר הפלוגה שלו חנתה בעיר והוא הסתובב בגאווה בין חבריו המקומיים במדים מבהיקים של צבא ארצות הברית של אמריקה. ״גלורי, גלורי, הללויה!״

אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיההאסון של אודט

עמוד 27

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 182 מנויים נוספים

מאי 2022
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר