Saïd Sayagh L'autre Juive Roman
Le lendemain, après la mise des Tephillin, tout le monde se dirigea vers la synagogue où la prière fut clôturée par le discours d’Issachar. Il fit des vœux et s’engagea, entre autres, à être docile à l’égard de ses parents et de ses maîtres, à rester un juif fidèle à son peuple, à sa religion et à l’alliance. Les femmes et les musiciens étaient restés à l’extérieur. A la fin de la cérémonie, tout le monde regagna la maison dans une joyeuse sarabande.
Auparavant, quelques mois avant la bar-mitsva, Haïm avait entrepris d’initier Issachar à son futur métier. Il avait commencé à lui déléguer quelques responsabilités. « La vente initie à l’achat et l’achat initie à la vente » pensait-il. Il demanda à Simha de lui préparer un plateau de pâtisseries variées qu’Issachar devrait vendre. Puis, il aurait à acheter les produits nécessaires pour la suite, tout en surveillant les comptes, les prêts, les crédits, le talq, avance sans intérêt et les dépenses à venir.
Simha prépara les pâtisseries et Haïm fit fabriquer une table rectangulaire chez Mimoun le menuisier.
Au bout de la rue, Issachar s’installa, devant la table recouverte de gâteaux: cornes de gazelles, croquants au fenouil et sésame, briouates farcies d’amandes, sablés, mantecados… sur un qazdabou, minuscule tabouret en bois.
Avec le temps, Issachar montra des qualités non négligeables dans ses relations avec les clients, comme si son prénom, qui veut dire prix, avait une influence sur son tempérament. Il commença à distinguer le client sérieux du vulgaire curieux : l’avare qui n’achète que lorsqu’il est convaincu de faire une affaire de l’acheteur qui ne discute pas le prix… Il apprit à ne pas donner en contrepartie d’une promesse de paiement. Il apprit aussi à faire les comptes journaliers et hebdomadaires.
Après cela, Sol se chargea de la préparation des gâteaux. Sa joie était grande quand son frère comptait les sous, même si au début, il ne distinguait pas les fausses pièces des vraies et que certains enfants se servaient et fuyaient sans payer. Sol eut des disputes avec Issachar à propos de l’argent. À chaque fois, il finissait par céder… Mais il était gagnant au bout du compte.
Plus les jours passaient, plus il avait l’impression de maîtriser de nouvelles armes utiles pour son activité. Il avait compris qu’il fallait laisser de côté l’orgueil, être attentif aux motivations profondes des clients. Il comprit qu’un instant d’inadvertance était nécessaire entre le vendeur et l’acheteur. Il trouva dans sa maîtrise de la relation commerciale, une juste compensation à l’humiliation quotidienne et au mépris habituel.
Ce que Sol craignait arriva. La maison se retrouva sans homme, et surtout sans l’intime et douce présence d’Issachar. Petit à petit, ses relations avec Simha se détériorèrent. Tout était devenu prétexte à dispute.
- Sol, tu as oublié le sel !
- Sol, où est la grosse aiguille ?
- Sol, passe le fil dans le chai !
- Sol, tu te moques de moi, fille de juifs, juive délavée !
Sol se taisait, au début, ou se contentait de répliques naïves et parfois ironiques. Mais, petit à petit, les remarques acerbes de sa mère suscitaient des réponses de plus en plus rudes, avec une voix de plus en plus forte. Les querelles ne duraient pas. L’atmosphère s’adoucissait avec le retour des hommes, bien que l’éclat de la colère demeurât visible sur les visages. Ce qui n’échappait pas au regard expert de Haïm.
Heureusement pour Sol, la nouvelle situation d’Issachar était comme une fenêtre qui ouvrait son imagination sur l’extérieur.
Chaque fois qu’il revenait du travail, il apportait des nouvelles du monde, des juifs, du commerce et des chrétiens. Des nouvelles qui suscitaient l’étonnement, la peur et l’intérêt…
Parmi les récits étranges qu’Issachar amena dans son couffin, il y eut celui de sa rencontre avec un juif noir qui s’appelait Abraham et que ses amis dénommaient Bihi. Il l’avait vu à la synagogue. Il lisait l’hébreu comme le rabbin. Sa voix douce et forte suscitait l’admiration, l’émotion et la confiance. En plus, il semblait connaître les prières, les psaumes et les commandements. Il les appliquait tous, respectait les règles de la casherout, le Shabbat et les fêtes. Il n’était pas né juif. Personne ne l’avait obligé à devenir juif. C’est lui qui avait demandé au rabbin Sarfati de Fès de l’instruire. Après plusieurs années d’études, d’application et de questionnements, il avait demandé au rabbin de l’éprouver. Un juif noir? Mais comment?
Le sultan l’avait offert à Makhlouf Gdalia, un des marchands chargés de la sacoche du roi, célèbre pour ses qualités particulières de négociateur, son intelligence, et son tempérament gai, surtout quand il avait bu. Il fut élevé avec toute la famille, vécut la même vie jusqu’au jour où il annonça son désir de participer à toutes les célébrations religieuses.
Makhlouf eut peur. Les juifs sont des Dhimmis, sont traités comme des esclaves et les esclaves, seuls les musulmans pouvaient en posséder. Alors, un juif noir ? On pourrait le tuer. Makhlouf, lui-même pourrait être sanctionné. Il pourrait perdre sa situation, ses propriétés et sa famille pourraient être dispersées et…
Bihi n’avait aucun souvenir des conditions de son arrivée au pays. Peut-être des marchands d’esclaves qui sillonnaient le désert et s’enfonçaient dans les profondeurs sahariennes l’avaient-ils amené et traîné avec les caravanes de femmes, d’enfants et d’hommes aux muscles fortement tressés ?
Peut-être des chasseurs d’hommes l’avaient-ils échangé contre une plaque de sel ou une pièce de tissu de soie ? Ou alors, avait-il été vendu sur la place du souk Benkirane, le marché aux esclaves ou dans un marché de beftiaux comme cela se faisait dans les campagnes ? Un marchand ou un chef de tribu l’avait-il offert au sultan ?
Ce qui demeurait marqué dans son corps et les profondeurs de son être, c’était l’émotion qu’il ressentait à l’écoute des rythmes Gnaoua. Il ne comprenait rien aux paroles africaines mêlées aux invocations marocaines, mais il distinguait, au-delà de l’expression trépidante en apparence, la grande souffrance et la douleur intime des chanteurs. Il partageait leur douleur et la trouvait proche de celle des juifs.
Saïd Sayagh L'autre Juive Roman
מעשיו של בן השחורה – מסמטאות המלאח סיפורים עממיים של יהודי מרוקו-יעקב אלפסי-חלק1/2
מסמטאות המלאח
ח. מעשיו של בן השחורה.
היה האל בכל מקום, על הארץ ועל פני היקום, ומעשה שהיה בעשיר מופלג אחד ולו בן יחיד. כל הבריות אהבוהו בשל טוב לבו ונדיבותו. הוא טיפל בבנו במסירות רבה, דאג לו וקיים את כל מחסורו, ולמענו סירב להינשא בשנית לאשה. כשקרבו ימיו למות, פנה לבנו יחידו ואמר לו: ״בני היקר לי מכל, הנה יומי קרב ובא, וכל אשר לי – לך הוא. דע לך כי הכסף הוא לא העיקר בחיים, אלא גמילות חסדים ונדיבות לב. המשך בני בדרכי ולא יאונה לך כל רע״. ענה הבן: ״אעשה כדבריך, אבי״. ועוד הוסיף האב ואמר: ״אם תקלע לצרה שלא תוכל להיחלץ ממנה, זכור בני, שיש לך ידיד נאמן הגר בעיר פלונית, ובבעלותו מאפיה השוכנת בפינה נידחת. אמנם הוא סובב והולך כל היום מפוייח ומלוכלך, אך לבו לב זהב. שמו הוא בן־השחורה״.
לא חלפו ימים מועטים עד שהעשיר נפח את נשמתו. בנו יחידו נתאבל עליו ימים רבים וזכרו של אביו לא מש מלבו לנצח. ימים רבים סבב כשהוא אומלל ועצוב. יום אחד הוא טיפס אל גג ביתו, המשקיף על ארמון המלך, ומיד קלטו עיניו את בת המלך, כשהיא ישובה על גג הארמון ומתענגת על קרני השמש החמימות. עינו לא שזפה מעולם יפה כמוה. בלבו ידע שהיא אינה ברת השגה ולפיכך שקעה נפשו בדכדוך עמוק וככל שנקפו הימים הלך והורע מצבו עד כי נפל למשכב. בעודו שוכב במיטתו ומהרהר, נזכר לפתע בדברי אביו על הידיד הנאמן. מה עשה? התנער ממיטת חוליו, רתם את סוסו לעגלה ורכב לעיר הפלונית. חיפש ותר אחר הידיד, עד שהגיע לפינה נידחת בשוק. שם ראה מאפיה קטנה ומוזנחת. הוא נכנס לתוכה, ומה רואות עיניו? כוך קטן ומוזנח שבתוכו יושב איש לבוש קרעים, שחור ומפויח. הוא בירך אותו לשלום, ובן־השחורה השיב: ״ברוך הבא, בן ידידי היקר מאדם״. בן־השחורה הרים את ידו והעביר אותה חיש לימין ולשמאל, כמעשה הקוסמים, והכון השחור הפך פתאום לפינת חמד מוארת ונקיה. בן העשיר הנדהם סקר בעיניו את האיש לבוש הקרעים, ובן־השחורה הוסיף ואמר: ״יודע אני את סיבת בואך אלי אך אל דאגה: את מבוקשך תשיג״. שאל בן העשיר: ״ומאיו לך סיבת בואי?״ ענה בן־השחורה: ״אני הוא זה שגרמתי לך להיזכר בדברי אביך״. לאחר ששוחחו על ימים עברו, אמר בן־השחורה לבן העשיר: ״יודע אני שחושק אתה בבת המלך. אכתוב לך דבר־מה על מצחך, והיום בערב תיגש לארמון, ואל חשש: אתה תראה את כולם ואיש לא יראה אותך ותוכל לעשות כרצונך בבת המלך״. בן העשיר התרגש מדבריו של בן־השחורה ושאל: ״ואם יתפסוני, מה אעשה?״ ענה בן־השחורה: ״היה שלו ובטוח״. נטל בן השחורה נוצת תרנגול, טבל אותה בדיו סתרים, כתב על מצחו של בן העשיר ושלחו לשלום. עוד באותו ערב הלך בן העשיר לארמון, הסתובב בין חילות המשמר והמשרתים, ואכן אף לא אחד הבחין בו. כך עבר ממקום למקום ומחדר לחדר, עד שהגיע לחדרה של בת המלך. בלילה, בשעה שעלתה בת המלך כהרגלה על יצועה, בן העשיר הצטרף אליה. בבוקר הוא קם והלך לו לעיסוקיו, וכך עשה מדי לילה מבלי שאיש יבחין בו.
באחד הימים התלוננה בת המלך בפני האומנת על מיחושים בבטנה ועל הקאות. האומנת בדקה אותה בדיקה יסודית, וגילתה לתדהמתה שבת המלך הרה היא. שאלה האומנת לפשר העניין ובת המלך השיבה ואמרה: ״זה שבועות אחדים שאני חשה בנוכחותו של מישהו הישן במיטתי, אך שמרתי זאת בלבי מחשש שמא יגידו שהתה אני״. האומנת אצה אל המלכה וסיפרה לה הכל אודות בתה.
עוד באותו היום ניתנה הוראה לקצין המשמר שיכפיל את מספר השומרים על חדר בת המלך. בלילה כשהגיע בן העשיר לארמון, הוא חלף על פני משמרות המלך בדרכו לחדרה, ואיש לא הבחין בו. גם בלילה הוא חלק עמה את יצועה והיא, שחשה בקרבתו, נעורה ממיטתה. חיפשה אותו וחיפשה ולא מצאה. למחרת בבוקר סיפרה הבת להוריה על מעלליו של ה״בלתי נראה״. אמר המלך: ״מעשה כשפים הוא זה״. מיד הזמין את מיטב הקוסמים והמעוננים. פנה אליהם המלך הנרגז ודרש: ״פתרו לי קושיה זו מהר ככל האפשר״. מה עשו הקוסמים והמכשפים? הם הסיקו את התנור בחדר בת המלך במהלך כל היום ההוא. החדר דמה לבית מרחץ, וכל היושב בו הזיע. בלילה הגיע בן העשיר כהרגלו והשתחל למיטת בת המלך. לא חלפו דקות אחדות עד שמגופו החלה ניגרת זיעה רבה. הוא ניגב את הזיעה מעל מצחו, וכתוצאה מכך את מה שכתב בן־השחורה, והופיע במלוא הדרו לעיני בת המלך. היא נבהלה מאוד לנוכח קיומו של גבר זר בחדרה, צעקה צעקה גדולה שהדיה נשמעו בארמון כולו. לשמע הצעקה נזדרזו ונכנסו לחדרה המכשפים והקוסמים ותפסו את בן העשיר. למחרת היום הועמד בן העשיר לדין ונגזר עליו למות בתלייה. רצים יצאו בהולים ובידיהם כרוזים בהם כתוב לאמור, ביום פלוני בשעה פלונית ייתלה אלמוני בכיכר המרכזית לעיני המוני אדם. הגיעה הידיעה גם לאוזני בן־השחורה וגם הוא אץ לכיכר המרכזית לחזות בתלייה. הכיכר היתה מלאה בהמון אדם משולהב וצמא דם, כשהמלך יושב על כסאו והמתח מגיע לשיאו. כשהתליין כרך את החבל סביב צווארו של בן העשיר והמלך נתן את הפקודה להשמיט את החבית מתחת לרגלי התלוי, יצא בן־השחורה מבין ההמון המתלהם, לבוש קרעים ומלוכלך בפיח, הרים את ידו לתנועת כישוף ומיד התאבן התליין על עומדו, ובן־השחורה נעלם כלא היה. המלך רגז ופקד להתיז את ראש בן העשיר בחרב. הגיע חייל ובעודו מניף את חרבו, הגיח בן־השחורה ובתנועת יד הפך גם אותו לאבן. המלך הנרגז פקד לתפוס את בן־השחורה, אך בהתערבות קוסמי הארמון בוטלה הפקודה. הקוסמים הסבירו למלכם כי אין אפשרות להתמודד עם בן־השחורה, ששמו נודע לתהילה בכל רחבי הממלכה. קרא המלך אליו את בן־השחורה וביקש לדעת ממה נפשו. ענה בן־השחורה: ״מבקש אני מהוד מלכותו שתורה להסיר את החבל מעל צוואר העלם הצעיר, ולאחר מכן שתשיא לו את בתך. בכך תסתום את פי המלעיזים, הטוענים שיורש העצר ממזר הוא״. המלך ויועציו נוכחו לדעת שיפים דברי בן־השחורה, השיאו את השניים ברוב עם והדר, וכעבור שנה נולד לשניים בן.
לימים מת המלך ובן העשיר מלך תחתיו. בחכמתו ובתבונתו ניווט את ענייניו והטיב עם כל נתיניו. עם הזמן גדל הבן ולמד מדרכי אביו. עודו עול ימים חלה אביו, ולפני מותו קרא לבנו ואמר לו: ״בני היקר: ימי ספורים ואני עומד ללכת בדרך כל בשר. לכן אני מבקש ממך שתמשיך בדרכי ותיטיב עם העם״. ענה הבן: ״דבריך הם קודש לי״. ועוד הוסיף האב ואמר: ״כולי תקווה שלא תקלע לצרות, אך אם ייגזרו עליך כאלה, דע לך שיש לי ידיד בעיר פלונית בעל לב זהב העונה לשם בן־השחורה, ובבעלותו מאפיה. עליו תסמוך והוא יחלצך מכל צרה וצוקה״. אלה היו מלותיו האחרונות של המלך ובסיומן נפח את נשמתו. רב היה צערו של העלם הצעיר על מות אביו, וגדול שבעתיים עת גילה שעוד במהלך ימי אבלו נתנה אמו היפה את עיניה בוואזיר וחלקה עמו את מיטת אביו.
משתמו ימי האבל הוכתר הבן הצעיר למלך. לילה אחד, בעודו יושב ומהרהר במעשי אמו, נזכר לפתע בדברי אביו על בן־השחורה. אמר בלבו: ״מכיוון שעת צרה היא, רק ממנו איוושע״.
למחרת היום פשט את בגדי מלכותו ולבש בגדים פשוטים כדי שאיש לא יכירו, רכב על סוסו ושם את פעמיו לבן־השחורה. משהגיע לשוק העיר, שאל אנשים על בן־השחורה ואלה הפנוהו למאפיה נידחת ששכנה בעיבורה של העיר. בהגיעו אליה מצא בה את בן־השחורה כשהוא לבוש סחבות כדרכו, מלוכלך ומפויח כתמיד. משהבחין בן־השחורה באורח, בירכו לשלום ואמר: ״ברוך הבא נכדו של ידידי הטוב״.
״מנין לך שאני הוא?״, תמה המלך הצעיר. ענה בן־השחורה: ״ציפיתי לך כי יודע אני שבצרה אתה״. הזמין בן־השחורה את האורח לכוך המאפיה, ובהכנסו הפכה המאפיה לארמון של ממש. הבין המלך הצעיר שידיד סבו־קוסם הוא, ולא בכדי אביו הנחה אותו אליו. שעה ארוכה התענגו השניים על זכרונות העבר, אח״כ פנה בן־השחורה למלך הצעיר ואמר: ״לא כדי להתענג על זכרונות העבר קראתי לך, אלא כדי להציל את חייך״.
(לא ירד המלך לסוף דעתו ודרש שיבהיר את דבריו. אמר לו בן־השחורה: ״גם כשאביך עליו השלום, היה בחיים, נהגה אמך לבלות עם הוואזיר ושניהם רקמו מזימות להורגו. אך המחלה הקדימה אותם. כעת רוצים הם להרוג אותך, ובהעדר יורש תמנה אמך את מאהבה הוואזיר למלך״. המלך הנדהם פרץ בבכי. ובץ־השחורה טפח על כתפו, בנסיון להרגיעו ואמר לו: ״מאחורי המאפיה עומד לו סוס שחור. השאר כאץ את סוסך וקח את השחור. הוא דובר את שפתך וניזון במאכלי אדם. הסכת לכל מלה שיאמר לך״. נפרד המלך הצעיר מהיריד הנאמן, רתם את הסוס השחור ורכב לעבר הארמון. בהגיעו לארמון, התיר את הסוס באורווה ופקד על טבחיו לבשל אתמיטב המאכלים.משסיימו לבשל, לקח המלך בעצמו את המגשים שהיו עמוסים לעייפה והניחם לפני הסוס. לפתע פנה הסוס למלך ואמר: ״מחר בבוקר, כשתקום ממיטתך, תביא לך אמך את נעליך כתמיד, אך אל תנעל אותן. דרוש נעליים אחרות, כי בנעליך יהיה חבוי עקרב שיביא למותך״. הודה המלך לסוס הפלא ועלה על משכבו. בבוקר המחרת הביאה אם המלך את הנעליים, אך המלך דרש ממנה שתביא לו אחרות ־ וכך נצלו חייו.
בערב שוב הגיש המלך לסוס הפלא את סעודתו. פנה הסוס למלך הצעיר ואמר: ״הלילה תזמינך אמך לאכול קוסקוס. דע לך שהמאכל מורעל״. שוב הודה המלך לסוס והלך לחדרו. ואכן, באותו הלילה הזמינה אותו אמו לאכול קוסקוס. המלך דחה את בקשתה בטענה שהוא חולה. גם למחרת היום ביקש המלך להיוועץ בסוס על המשך דרכו. השכם בבוקר הגיש לו המלך את ארוחת הבוקר וביקש ממנו שייעץ לו על המשך דרכו. ענה הסוס: ״בידיך שתי אפשרויות: האחת: להרוג את אמך ואת הוואזיר, והשנייה: לוותר על כל שיש לך ולעקור למדינה אחרת״. החליט המלך הצעיר לעקור למדינה אחרת וכך להימנע מלשלוח יד באמו. פנה הסוס למלך ואמר: ״עתה, משהחלטת על המשך דרכך, לך ולבש בגדים פשוטים, טול צידה לדרך ונשים פעמינו לארץ רחוקה״. עשה המלך כדבריו ויצא משער העיר כשהוא רכוב על ידידו הסוס. עם שיצאו מהעיר פרש הסוס כנפיים, עף לשחקים ונחת בארץ מדבר. בעוד המלך רכוב על הסוס, נצנץ לפתע דבר־מה בתוך החולות. ירד המלך מעל סוסו, התקרב והבחין בכנף ציפור עשויה זהב מבצבצת מתוך החול. כאשר התכופף המלך להרימה, פנה אליו הסוס ואמר: ״אם תרים את הכנף – תצטער, ואם תשאירה – גם אז תצטער״. אמר ולא פירש. המלך נשאר על עומדו מתחבט אם להרים אם לאו. לבסוף נכנע, הרים את הכנף ושניהם המשיכו בדרכם. הגיעו הסוס והמלך לעיר גדולה עייפים ורעבים וביקשו להם פונדק כדי להשיב את נפשם. משנכנסו לפונדק אחד, ראה בעל הפונדק את כנף הציפור המוזהבת ואמר בלבו: ״אגש למלך ואספר לו מה ראו עיני. ודאי ירעיף עלי ממון רב״. הלך בעל הפונדק למלך, והודיע לו אודות הכנף המוזהבת שראה. מה עשה המלך? שלח את הוואזיר שלו, בליווי חיל המשמר המלכותי, כדי שיביאו את האורח הזר שבאמתחתו כנף הזהב. בעוד המלך הצעיר נח בפונדק מתלאות הדרך, נכנס לפתע הוואזיר בליווי המשמר והורה לו להתייצב בפני אדונו המלך. נבהל העלם ואמר: ״מה עשיתי? מדוע עלי להתייצב בפני המלך?״ רעם הוואזיר שוב ואמר: ״המלך רוצה לראות את כנף הציפור המוזהבת! עליך לקום ולסור אליו מיד!״ העלם התעשת, התלבש והתלווה לוואזיר.
מעשיו של בן השחורה – מסמטאות המלאח סיפורים עממיים של יהודי מרוקו-יעקב אלפסי-חלק1/2
מעשיו של בן השחורה – מסמטאות המלאח סיפורים עממיים של יהודי מרוקו-יעקב אלפסי-חלק2/2
בהגיעם לארמון, צווה עליו המלך להראות לו את כנף הציפור. נתן העלם את הכנף למלך. זה החזיק את הכנף, ומיד קרנו פניו מרוב אושר, וכן פני כל הסובבים אותו. פנה המלך לעלם ואמר לו: ״אני מבקש לקנות ממך כנף זו ואם תסרב לבקשתי, אקח אותה ללא תמורה״. לא נותרה לעלם ברירה, אלא לקבל תמורתה כסף רב. חזר העלם לפונדק כדי לטפל בסוס הפלא. בעודו מטפל בסוס, הופיע הוואזיר ואמר לו: ״בוא מיד! המלך רוצה לראותך!״ נבהל העלם ושאל: ״מה עשיתי שוב?״ ענה הוואזיר: ״המלך זקוק לך, בוא מיד!״ נפרד העלם מסוסו והלך אל המלך. פנה אליו המלך ואמר: ״מזה שלושה ימים אני מדיר שינה מעיני בשל הכנף, ורצוני לדעת של מי היא״. ענה העלם: ״אדוני המלך, מצאתיה במדבר, ואיני יודע למי היא שייכת״. אמר המלך: ״עליך להביא לכאן את בעל הכנף תוך שבעה ימים ואם לא תעשה כן, ייכרת ראשך״. בצר לו יצא העלם מהארמון חפוי ראש ופנה להיוועץ בסוסו. סיפר העלם לסוס את אשר ציווה עליו המלך. אמר הסוס: ״הזהרתי אותך שאם תרים את הכנף תצטער, ואם לא תרים, תצטער גם כץ. כעת, חזור למלך ובקש ממנו שיכין לך שתי ספינות עמוסות בפרי האדמה וכלוב עשוי זהב טהור. לאחר מכן הפלג למקום פלוני שבקרבתו מצוי יער גדול. פרוק את כל המזון שבאוניה ופזר אותו לאורכו ולרוחבו של היער. הנח את הכלוב במרכז היער, פתח את דלתו והמתן עד לבואה של הציפור המוזהבת״. וכך היה. העלם חזר לארמון, המלך נענה לבקשתו, והוא הפליג למקום פלוני שבקרבתו מצוי יער גדול.
בהגיעו ליער פרק את תכולת הספינות, פיזר אותה ברחבי היער והניח במרכז את הכלוב. לפתע הופיעו אלפי ציפורים שצייצו מרוב שמחה למראה המזון הרב, וכך מדי יום התאספו ובאו אלפי ציפורים נוספות אשר השמועה אודות שפע המזון הגיעה לאוזניהן. ששה ימים ישב העלם וציפה בכליון עיניים לציפור הזהב. ביום השביעי בעודו יושב וממתין עפה מעליו ציפור יפהפיה שכולה זהב. שש פעמים חגה הציפור סביב הכלוב ובפעם השביעית נכנסה לתוכו. נעל העלם את הכלוב ושב שמח וטוב לב לארץ שממנה בא.
הכול חיכו בארמון לעלם, וכשהופיע ועמו הציפור, שמחו מאוד המלך ויועציו. בעודם מתבוננים בציפור המוזהבת, החלה זו להנעים בקולה זמירות שכמותן לא שמעו הנאספים מימיהם. העניק המלך ממון רב לעלם, וזה מיהר לפונדק כדי לטפל בסוס הפלא. ומנהג עשה לו המלך לפקוד מדי יום את הציפור ולהקשיב לזמירותיה בטרם ישב על כסא מלכותו. בוקר אחד, עת הופיע המלך כמנהגו לשמוע את זמירותיה, והנה הוא רואה שפניה לא כתמול שלשום. היא היתה שרויה בעצב גדול: אינה שרה וגם אינה מדברת. שאל המלך את הציפור לפשר התנהגותה וזו ענתה: ״מזה שלושה חודשים לא ראיתי את אחי. אנא, אפשר לי לראותו או שתביאו לכאן״. אמר המלך: ״לשחררך איני יכול כי לא תשובי לכאן לעולם, אך אם תנחיני אליו אעשה כבקשתך ואביאו לכאן״. ענתה הציפור: ״האדם שהביאני לכאן יכול להביא גם את אחי״. העלם הצעיר, שישב אותה שעה בפונדק וטיפל בסוס הפלא, נבהל שוב מהופעת הוואזיר שהתדפק על דלתו. פנה הוואזיר לעלם ואמר: ״אדוני מבקש לראותך מיד!״ ענה העלם: ״ומה חטאי הפעם? את הכנף והציפור הענקתי כבר למלך״. התייצב העלם בפני המלך, פתח ואמר: ״מה חטאי הפעם?״ ענה המלך: ״תוך שלושה ימים עליך להביא לארמון את אחיה של הציפור. אם לא תעשה כן, ייערף ראשך לעיני ההמונים בכיכר המרכזית״. יצא העלם מעם המלך חפוי ראש וקילל את היום שהרים בו את כנף הציפור. בהגיעו לפונדק, סיפר לסוס הפלא על המטלה הבאה. הסוס הרגיעו ואמר לו: ״מהר, והבא מראה גדולה, ושרשראות, ורכב עלי״. העלם עשה כמצוותו, רכב על הסוס, וזה פרש כנפיים ועף למרחקים עד שהגיע לארץ ציה שרגל אדם לא דרכה בה מעולם. פנה הסוס לעלם הצעיר ואמר: ״מאחורי הגבעה שלפנינו חי לו סוס לבן. היזהר ממנו. הוא חזק ואיש לא יוכל לרכב עליו אלא אם כן יראה סוס אחר הדומה לו. לכן, בעזרת המראה תוכל לגבור עליו״. ענה העלם: ״מחפשים אנו ציפור, ולא סוס״.
ענה סוס הפלא: ״הסוס הלבן הוא אחיה של הציפור שבכלוב הזהב״. עשה העלם כמצוותו, גבר על הסוס בעזרת המראה, קשר אותו בשרשראות ופנה ללכת אל ארמון המלך. הכול ציפו בארמון לבוא העלם, ומה רבה היתה ההפתעה כאשר ראוהו גורר סוס לבן. רגז המלך ואמר לעלם: ״ביקשתי את אחיה של הציפור, לא ביקשתי סוס״. ענה העלם הצעיר: ״אכן זה אחיה״. לפתע שבה הציפור שבכלוב לשורר שירים ולהנעים זמירות. ניגש המלך אל הציפור ושאלה אם הסוס אכן אחיה הוא ונענה בחיוב. באותו היום לא פסקה הציפור מלשיר. המלך הודיע לכל אנשי העיר שבעוד שבעה ימים יערוך נשף גדול בכיכר המרכזית ושם יציג המלך לפני נתיניו את שני האחים, הסוס הלבן והציפור המוזהבת. קיבל העלם הצעיר ממון רב והלך לפונדק לטפל בסוסו. לפתע פנתה הציפור למלך ואמרה: ״אם רצונך שאשיר בפני הקהל הגדול שהזמנת, עליך למלא את מבוקשי״. ענה המלך: ״כל מבוקשך יעשה״. אמרה הציפור: ״רוצה אני שתרתיח מים מלוא חבית במשך שבעה ימים ושבעה לילות, ובליל הנשף צווה על האיש שהביאני לכאן שייכנס לחבית ויתרחץ במימיה״. נענה המלך לבקשתה וצווה על הוואזיר להבהיל אליו את העלם. בצאתו מהארמון אמר בלבו העלם: ״לו לא הרמתי את הכנף, היה מצבי שונה״. בהגיעו לפונדק, סיפר העלם לסוס הפלא על המטלה הבאה. אמר הסוס: ״הבא מיד בקבוק ריק, רכב על גבי, ואל תדאג״. עשה העלם כדברי הסוס, עלה על גבו ויצא את שער העיר. בצאתם, פרש הסוס את כנפיו ועף למרומים. סמוך לרקיע השמש, החל העלם מזיע וכולו נטף מים. פנה אליו הסוס ואמר: ״פתח את הבקבוק ומלא אותו בדעתך״.
לאחר שמולא הבקבוק, ירדו ארצה ושבו לפונדק. בהגיע היום המיועד, פנה הסוס לעלם ואמר: ״כשתתפשט מאחורי הפרגוד, מרח את גופך זיעה שבבקבוק. היכנס לחבית המים הרותחים, ולא תחוש שבאת אל קרבה״. באותה עת התאסף המון רב בכיכר המרכזית, כדי לראות את העלם טובל בחבית הרותחת. המתח הגיע לשיאו בשעה שהכרוז הכריז על כניסתו של העלם לחבית. אך הוא, כעצת הסוס, מרח את גופו במים שבבקבוק ובהיכנסו לחבית לא חש את חומם של המים הרותחים. באותו הרגע החלה הציפור לשיר. כשראו שהעלם יוצא מהחבית בלא פגע, עצרו כל ההמונים את נשימתם, כולם הריעו לו והציפור הכריזה: ״כעת יכנס מלכנו למים״. ההמון מחה כפיים, ולמלך הנבוך לא נותרה ברירה אלא ללכת אל מאחורי הפרגוד, להתפשט ולהיכנס לחבית. עם היכנסו לתוכה, שקעו עצמותיו בתחתיתה, ועורו צף למעלה. באותו היום הומלך העלם למלך. הסוס השחור והסוס הלבן נגחו זה בזה, ולעיני הכול הפך הסוס הלבן לעלם יפה תואר, והסוס השחור לבן־השחורה. ואילו הציפור המוזהבת הפכה לנערה כלילת יופי שזוהר פניה האיר כלבנה. נשא המלך החדש את הנערה לאשה ואת אחיה ואת בן־השחורה מינה ליועציו האישיים. ואלה שרתו את נתיניהם נאמנה, וחיו חיים מאושרים שנים רבות.
מכאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין האצילים.
מעשיו של בן השחורה – מסמטאות המלאח סיפורים עממיים של יהודי מרוקו-יעקב אלפסי-חלק2/2