ד"ר דן מנור- העדה המרוקאית-זהות דהויה.

דן מנור

     העדה המרוקאית-זהות דהויה.

 

           בכנס שנערך באוניברסיטת בן גוריון לרגל הוצאת הספר "מרוקו" בעריכת ח' סעדון הובעו דעות שונות על הישגיה של יהדות מרוקו בתחום התרבות והרוח, אך במסגרת זו נתייחס רק לנאומו של מנהל המכון ליהדות צפון אפריקה, שעמד בעיקר על מאפיינים אחדים של העדה המרוקאית.

.

    א'.  אחד המאפיינים, לפי הגדרתו, הוא 'הכוחניות' המתבטאת במאבקה של העדה על זכויותיה החברתיות והפוליטיות.

    ב'.   הזדהות עדתית. בני העדה נוטים לגלות סולידאריות הדדית במקרים של מצוקה חברתית, או פלילית.

    ג'.   שמרנות קנאית על נכסי התרבות והפולקלור, שהביאה עמה מארץ המוצא. נראה, שהנואם, כרוב הציבור בארץ, רואה בחג המימונה, ואולי גם במתכון של המטבח, את מכלול תרבותם של יהודי מרוקו. 

 

         כותב שורות אלו, שאף הוא דיבר באותו כנס, ניסה להפריך את הדעה בסעיף ג' הנ"ל בנוגע לשמרנותם של יהודי מרוקו, אולם בנאומים מסוג זה הכפופים לזמן מצומצם, הוא לא מיצה את דעתו במלואה. לכן כאן המקום לציין דוגמאות הממחישות,דווקא, את התפרקותה של העדה מנכסיה הרוחניים והתרבותיים.      

    

     א'.   שיבוש שמות המשפחה

 

      אין מדובר כאן בעברות שמות במשפחה הנהוג בקרב בני עדות שונות, תופעה זו היא בבחינת חזרת העטרה ליושנה, וסימן להתנערות מן הגלות, אלא, הכוונה כאן לשמות המשפחה, שהיהודי נושא עמו מארץ גלותו. חז"ל הגדירו את החשיבות שהם מייחסים לשמו של אדם, בביטוי : "שמא גרים".

 

   אחינו האשכנזים המטיבים לשמר את נכסי הרוח והתרבות שהביאו עמם, ואף להנחיל אותה ללא שום עמדה אפולוגטית, רושמים את שמותיהם הלועזיים בדייקנות כה רבה, שהגייתם אינה ניתנת לשיבוש. סילברמן מקפיד שלא יכנוהו זילברמן. בהיותי תלמיד באוניברסיטה העברית למדתי אצל מרצה אחד שהיה מקפיד על הגיית שם משפחתו הלועזי, ותקן לכל מי שהשתבש בכך.

 

    לא כן בני העדה המרוקאית, ששמות משפחותיהם עוותו ושובשו עד לבלי הכר; ולא זו בלבד שאיש אינו מקפיד לתקן, אלא יש אף כאלה שדעתם נחה מן השיבוש. כנראה משום שרואים בו טשטוש המוצא המרוקאי, אף אם השם המקורי הוא יותר עברי מאשר לועזי, כדוגמת ' בן יזרי'  במקום  'בן עזרי' המקורי. כשתיקנתי את השיבוש 'בניון' לשם הנכון 'בן חיון', הגיבה בעלת השם (סטודנטית) בחיוך של ביטול.

 

    אחד השיבושים המעורר תחושה של זילות הוא השיבוש האורתוגראפי ' מלכה'  במקום  'מלכא'. שם ארמי  זה הטבוע בחותם יהדות עתיקה, הפך לתוצר של עממיות פורימית. כמוהו גם השמות המורכבים מהכינוי העברי  'אבי'  ששובש לכינוי   ערבי  'אבו' : אבוחצירא, (אביחצירא) אבוטבול (אבי טבול) וכד'. כאילו סיערוב השם מציין קדמה. מכל בעלי השמות העילגים  'אבוקסיס' רק גברת אחת (רימונד הזמרת) שומרת על השם האמיתי  'אביקציץ'

 

    יצרי תקף עלי לציין כאן סיפור אחד : פקיד הקבלה במלון ואזיס (מרוקו) שאל לשמו של אחד המקרים. 'אבוכזר' ,השיב האיש.  זקן אחד מבני המקום שעמד ליד הדלפק התפרץ לתוך השיחה : ' אנתה מן פאמיליית אביכזר די מוגדור ? (אתה ממשפחת אביכזר של מוגדור)  שאל בפנים קורנות. מסיפורו ניכר,שמדובר באחת המשפחות המיוחסות. אך לעניינינו מפליאה העובדה שהגוי הגה נכונה את השם, ולא שעה להתמזרחותו- אבוכזר, כפי שהישראלי הגה אותו, כאילו שש על השם המסורעב.

 

     לא פחות משיבוש עילג זה חל שיבוש אחר גם בשמות המורכבים מן הצירוף :'בן'-שמות עבריים לכל דבר. 'בן זכרי' (כ' רפויה) השתבש ל-'בנזקרי', 'בן חיים' ל-בנאיים', 'בן יתח' ל-בניטה' , 'בן עזרי  ל-בניזרי'. זה שמו של אחד החכי"ם, שרוממות "  החזרת העטרה ליושנה בגרונו", אך אין הוא טורח להרים את עטרתו המתפלשת בעפר.

 

 הפייטנות

 

     נכס תרבותי אחר שבני מרוקו השליכו אחרי גוום, קשור לאווירה בבית הכנסת. מוסד ציבורי זה, כפי שזכור לי בימי ילדותי, שימש, לא רק כמוסד של פולחן, אלא גם כמוסד חברתי תרבותי, כאשר בימי שבת ומועד נועדים בו בני שכבות חברתיות למיניהן, החל מרמי מעלה, רבנים ות"ח,  וכלה בצעירים פורקי עול תורה ומצוות, שלגביהם התפילה החגיגית היא יותר חוויה נפשית מאשר פולחן, מעין תחליף לקונצרט.

 

      הפייטן מלווה את התפילה בפיוטים שלחניהם מקודשים מדור לדור, ללא שום צליל מלחני שירי חול המושרים בפי המקומיים בבתי קפה ובקברטים. כל שבת חגיגית (שבת פרה,שקלים, זכור, חתן בר מצווה ועוד ) ופיוטיה, כל חג ופיוטיו. אלו הם, לרוב יצירותיהם של משוררים מבני מרוקו עצמם, שהמפורסמים מביניהם הם : ר' יעקב בן צור ור' דוד חסין. הללו מציינים בראש הפיוט את הלחן הראוי לשדך לו, ומכאן שמדובר בלחנים עתיקים (המאה הי"ח). גם לקטעי תפילה כמו: שירת הים, אל אדון וכד' יש לחנים מיוחדים, אפילו להפטרה של החגים יש לחן שונה מזה של ההפטרה בשבת, מיוחד בערבותו הנוגה הוא הלחן של "שבתות דפורענותא".  

 

        איני מתיימר כאן, מכוח ידיעתי, הדלה לפקפק בדעת המומחים בתחום הזה המייחסים כל מלודיה מוגרבית למוסיקה האנדאלוסית כנחלת מוסלמים ויהודים כאחד. אולם הלחנים הנדונים כאן, אם אמנם מקורם במוסיקה האנדאלוסית, הריהם נותקו מן התרבות הנוכרית ונשתמרו בקרב היהודים בלבד, ובמרוצת הזמן הם נתייהדו, במידה כזו, שמקומם לא יכירם עוד, לא רק בזמר המוסלמי, אלא אף בזמר החול של נגנים וזמרים יהודיים. מקומם היחיד הוא בשירת הקודש כגון : פיוטים לשבת ומועד, לברית מילה,לבר מצווה ולחופה. למרבה הצער כאן בארץ פסח עליהם הגורל, ביודעין, או בלא יודעין, וחלפו כלא היו. הם הומרו בלחנים מזרחיים המפוזמים בעלמא.   

 

        לא פחות מכך הוא גורלם של :'הקרובות, היוצרות והרשויות' שהופרשו מן התפילה והפכו לאבן שאן לה הופכין. הסיבה לכך, לפי מה ששמעתי, היא משום  שהם מסיחים את הדעת מן הפולחן, ומסיטים אותו מזמנו הקבוע לפי ההלכה ( זמן ק"ש, זמן תפילת י"ח ). דעה זו הרווחת בקרב ציבור המתפללים, מושפעת במידה רבה מרוח בית מדרשו של מנהיג ש"ס.

    במקום הפיוטים המסיחים את הדעת מן התפילה, ומעכבים אותה, כאמור, מזמרים קטעים מן התפילה עצמה כגון: 'הקדיש', 'אל אדון', 'לאל ברוך' וכד'. אך לא באותם לחנים מסורתיים שהיו מקובלים בגולה, אלא בבליל של לחנים מזרחיים ואחרים.

   הקטע-'אל אדון' בעל מגוון של לחנים יפים כמיטב המסורת המוסיקלית של יהודי מרוקו בגולה, מזמרים אותו,לעתים, בלחן של שיר, שזמרת ערבייה שרה למול מבטי ערגה כנהוג בקברטים של דמשק וקהיר. הוא הדין לגבי  'הקדיש' שש"צ מסלסל בלחן של אחד מזמרי ערב.

    המגוחך ביותר הוא השידוך של לחן 'עץ הרימון'  לפיוט 'לכה דודי'. והמתפלל שזכה להתחמם לאור לחניו המסורתיים היפים של הפיוט הזה, חש כאילו נמצא באווירה של שירה בציבור, ואין לו אלא לגחך ולנוד בראשו: 'מה עלובה העיסה שנחתומה אינו יודע להבחין בין סמיד לסובין' . תצלנה אוזניים לשמע 'הקדושה' בלחן של השיר :'בלעדיך אני בעצם כלום'-שיר עגבים לכל דבר. איזו זילות רוחנית!.

    ככל חג מחגי השנה גם חג 'שמחת תורה'  ופיוטיו המיוחדים. לחנים ספוגי חדווה ועליצות מלווים את ההקפות ומוסיפים נופך של הילה לאווירה של ליל החג. כך נהגו בגולה. גם כאן בארץ האווירה בבית כנסת מרוקאי, כבבתי כנסת אחרים, צוהלת, אפילו יתר על המידה. אולם מקורה של צהלה זו אינו רוח המסורת המוסיקלית של מרוקו, אלא מקורה ברוח חב"ד. אותן מנגינות ידועות המלהיבות את הקהל בקצב פסודובלה שלהן, באין להן קשר מיוחד לנושא של החג. בין המתפללים בולטים אברכים אחדים קלועי פאות, עטויי אדרת שחורה אזורה אבנט, ומנשר משיחי כתוב בשולי כובעיהם. הללו, יותר מכולם, רוקדים במרץ רב כשלבם נתון לאביהם שבשמים.

   עיקרו של דבר, בית כנסת מרוקאי בליל זה הופך לדומיניון של חב"ד(לדעתי עדיפה זמרה ברוח חב"ד מזמרה ברוח ערב), לעומת זאת 'המרן', שרוחו מרחפת כל ימות השנה על בתי כנסת מרוקאיים, נדחק הצידה לפי שעה, ואילו הפיוטים המסורתיים בנוסח יהדות מרוקו מקומם בבית גניזה. 

      הפיוט-'יום ליבשה' לריה"ל נקבע לפי המסורת לפני שירת הים של יום שביעי של פסח, ולחנו כה חגיגי, כה ערב וכה יהודי, שמרטיט את הנפש; במיוחד כשהוא בוקע מגרונו של הפייטן המהולל פרוספר ממן ז"ל בעל קול טנור לירי. לפני כעשר שנים ערך 'מרכז אלישר' (אוניברסיטת בן גוריון) כנס לשירת יהודי מרוקו, שכלל, בין היתר, גם תוכנית אומנותית. בין השירים שהסולן בחר היה גם הפיוט הנ"ל, שאין לו שום קשר למאורע, והוא שר אותו בלחן של שירת הבידור והשעשועים-('ליל לבאראח וליום'). בין הנוכחים היו כאלה שעל פניהם נסוכה הבעת הנאה (תופעה מצערת), אך היו גם אחרים שהגיבו בפנים חמוצות.

    בניגוד לאווירה הנ"ל נכחתי באווירה אחרת, שבה הוצג המחזה : ,חתונה במוגדור" לאשר כנפו. אכן, הפעם הסולן בליווי נגנים שר גם שירים מסורתיים הנוגעים לחופה, לפי מנהג יהודי מרוקו. אך ההפתעה הנעימה ביותר הייתה הפיוט :'נרדי נתן ריחו' , שהסולן שר באותו לחן מרנין שבו שרו אותו בחג שבועות בבתי הכנסת של קהילות מוגדור-אגדיר. שמעתי ופני קרנו. כה התרגשתי, ששמעתי את עצמי מלווה בלחש את הסולן. 

               

      לבד מגניזת  'הקרובות היוצרות והרשויות',  ומהמרת לחני קודש בלחני חול של שירת ערב, כאמור, גם נוסח התפילה המקורי של יהודי מרוקו הומר בנוסח התפילה הירושלמי מזרחי. זאת, כנראה שוב בהשפעת 'מרן'-המנהיג הרוחני של ש"ס, שלדבריו מתייחסים כלדברי אלוהים חיים. אפשר להסיק אם כן, ובצדק, שתפילותיהם של יהודי מרוקו במשך דורות רבים לא יצאו ידי חובת ההלכה. אמנם ההבדלים בין שני הנוסחים אינם מהותיים, אף על פי כן יש לנו כאן רפורמה פולחנית.         

   

   ברם, לא די לו למרן בכך, אלא, הוא ראה לנכון לעשות תיקון אחר במחזור לראש השנה ויום הכיפורים. המדובר ב-'רשויות 'ויוצרות' שמקומם הקבוע במחזור, לפי המסורת של יהדות מרוקו, הוא בין שירת הים לתפילת ק"ש, והוא הזיח ממקומם וקבע את קריאתן לאחר תפילת י"ח.

 

     יצירות נפלאות אלו פרי עטם של משוררים גדולים כראב"ע, רשב"ג וריה"ל לוטים בהן יסודות מיסטיים ופילוסופיים בכפיפה אחת. לחניהם הנוגים, בהתאם לאווירה של ימי הדין, טבועים בחותמה של יהדות עתיקת יומין, וכשבוקעים בסלסול ערב מגרונם של ש"צ ושני עוזריו, הם מפעימים את לבותיהם של המתפללים עג כדי הזלת דמעה.

 

       אכן, בני הקהילה, לרבות רבניה, מתייחסים ליצירות אלו כאל חלק מן הריטואל של הוידוי, לא פחות מקודש מתפילת י"ח, שמפניה נדחה. אפילו פורקי עול, כאלה שתיארתי בכתבתי על אגדיר, מזדרזים להגיע לבית הכנסת לפני תפילת :"ברוך שאמר" לבל יחמיצו את החוויה שבקריאת היצירות הללו בלחנן הנוגה.

 

   למגינת לבם של רבים, כאן בארץ הפכו יצירות אלו למעין שיריים שלאחר הסעודה, ולא זו בלבד, אלא אחדות מהן קוזזו באין להן זכר. עתה, אותם פורקי עול וסתם הדיוטים, שעדיין חדורי תשוקה ליצירות אלו כבימי נעוריהם, ביודעם שקריאתם היא לאחר תפילת י"ח, הם מגיעים באיחור לבית הכנסת באיחור כשהם מחמיצים את תפילות החובה והקבע. לכן במחילה מכבוד המתקן, על כגון דא נאמר :"בא לתקן ונמצא מקלקל".

 

     כאשר השוויתי  את המחזור-'זכור לאברהם' בהוצאת ליוורנו תשי"א לזה של הוצאת ברזני,ירושלים תשנ"ג, עלה על דל שפתי משפט מאחת הקינות :,"במקום אשרי העם איכה יועם". תמוה הדבר שהמו"ל מציין שלא שינה דבר מהוצאת ליוורנו. אך למען האמת אין פסול בכך, שהרי בשבי להצהרה כזו אנו מתוודים: "על חטא שחטאנו לפניך בכחש ובכזב", והכול מסתדר, כי יש לנו 'אל' הנושא עוון ופשע וכו'.

 

       אמור מעתה! האם לנוכח כל הנאמר, יהיה נכון עוד להגדיר את העדה המרוקאית כעדה שמרנית ? כל זאת מבלי להתייחס לעובדה עגומה, שאברכים מבני העדה אינם יודעים דבר על הכתבים הרבים של חכמי מרוקו. נזדמן לי לא אחת לשמוע דרשותיהם המתובלים במשלים על מלך בשר ודם, על עשירים שירדו מנכסיהם, על תפילת החי והצומח החביבה על הקב"ה, הכול כיד חוכמת חב"ד הטובה עליהם. כשבפיהם בל ייזכר לעולם אף לא חכם מרוקאי. אך, כאמור, זו תופעה שלא כאן מקומה.

 

        אמת, שאם נשפוט לפי הזיקה לדת, הרי חלקה של העדה המרוקאית בחזרה בתשובה רב מחלקם של יתר העדות; אולם כאן במחלצות של הדת עסקינן, ומבחינה זו העדה המרוקאית המירה את מחלצותיה במחלצות אחרות. בלשון אחרת, היא התפרקה בעצם מנכסיה הרוחניים והתרבותיים.

 

      ודאי, שזו תהיה שרירות לב להתעלם מקיומו של חג המימונה, קל וחומר משגשוגה של התזמורת האנדאלוסית. אומנם תזמורת זו היא נקודת אור בזהותה של העדה המרוקאית, אך ניגונה אינו יהודי טהור, אלא הוא דו- תרבותי, מוסלמית ויהודית. מבחינה זו היא מעין אחות חורגת לתזמורת הפילהרמונית, שאף היא נציגה של תרבות יהודית ואירופית, וליתר דיוק, של תרבות כללית.

 

     אחינו ממזרח אירופה כשהם מתכוונים להשמיע ניגון יהודי אמיתי הם מצהירים על מה שמוגדר אצלם 'כמוסיקת נשמה', אף אם מקורה בצלילי נכר, הרי היא נותקה ממנו ונתייהדה כזו שמזינה נשמה יהודית בלבד. גם יהדות מרוקו נתברכה במוסיקה יהודית כזו, אלא שהיא הושלכה לתהום הנשייה, כפי שהעירונו לפני כן.

   צלילים ממנה נשמעים, לעתים, מפי זמרים אחדים, במיוחד מפי הוותיק שביניהם, הלא הוא :יוסף ג'ו עמר. ברם, לדאבון לב רבים כמוני, הפטרונים, המוחזקים בעיני עצמם כבעלי מונופול על התרבות, כורכים צלילים אלה עם המוסיקה המזרחית. כאילו איזה מוחמד,או מוסטפה שרים בטאברנה שיר בלחן של "סוכה ולולב", או בלחן של ,אוחיל יום יום",או בכל אותם לחנים הידועים רק בבתי הכנסת.       

 

 ד"ר דן מנור- העדה המרוקאית-זהות דהויה.

Recent Posts

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מאי 2022
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  
רשימת הנושאים באתר