מורשת יהדות מרוקו

ימי השלטון הבריטי

ב 1916- חתמו צרפת ובריטניה על הסכם סייקס-פיקו בדבר שליטת הצרפתים והבריטים בארץ ישראל, אך כיוון שבריטניה כבשה את הארץ, היא החליטה להחזיק בה, וצרפת קיבלה את סוריה ולבנון. הערבים טענו שארץ ישראל שלהם, אך הבריטים טענו את ההפך. הבריטים ניהלו שיחות עם מנהיגים ציונים בראשות ) חיים וייצמן (1952-1874  ובעקבותיהן פרסמו את 'הצהרת בלפור', שבה התחייבו להקים בית לאומי יהודי בארץ ישראל. במהלך המלחמה גם גויסו גדודים עבריים שתרמו למאמץ המלחמתי הבריטי. שוב נשלטו המוסלמים בידי הנוצרים לאחר כ 700- שנה.

השלטון הבריטי בארץ ישראל בראשיתו היה צבאי  1920-1917  עם אדמיניסטרציה אזרחית-צבאית בשם הנהלת שטח האויב הנכבש'. הבריטים חילקו את ארץ ישראל חלוקה מנהלית למחוזות ונפות  District, Sub District . בשני שלבים. החלוקה הושלמה ב 1920-  תקופת הממשל הצבאי נמשכה כשנתיים וחצי, מאוקטובר 1918 ועד 1 ביולי 1920 , ומטרתו הייתה לשמור על המצב הקיים בשטח הכבוש עד להחלטה על גורלו בעתיד. המטרה נבעה מהחלטה שהתקבלה באמנת האג בשנת 1907 ויושמה הלכה למעשה במלחמה. המנגנון של השלטון הצבאי הבריטי בארץ היה כפוף למפקד העליון בקהיר, הגנרל אלנבי, והארץ נוהלה על ידי מושל צבאי מ 1919-. בימי השלטון הצבאי ולאחר 'הצהרת בלפור' החלה התעוררות של התנועה הלאומית הערבית בארץ ישראל. בפברואר 1920 פרסם המושל הצבאי בולס פירוש רשמי למדיניות הבריטית בארץ ישראל ואישר את מערבותה והתחייבותה של בריטניה להקמת בית לאומי ליהודים אך הוסיף והדגיש שאין כוונת בעלות הברית לייסד מדינה יהודית בארץ ישראל. הערבים חשו שהממשל הבריטי לצִדם ופתחו בפעולות טרור ב 1920- בתל-חי, שהיה אזור במחלוקות על שליטתו בין הצרפתים לערבים. היהודים בתל-חי היו מוגנים על-ידי 'ועד ההגנה' שהוקם בתל-אביב.

בראש ההגנה באזור הצפון עמד יוסף טרומפלדור  1920-1880  ב 1.7.1920- תקפו המוני פורעים ערבים את תל-חי, וכמה מהמ גנים נהרגו. בעקבות אירוע תל-חי עבר אזור הצפון כולו, ובכלל זה מטולה, לשליטת הבריטים.

מעשי טרור אחרים בימי הממשל הצבאי היו מאורעות פסח בירושלים בשנת תר"פ . 1920  ב 24- באפריל 1920 התכנסה המועצה העליונה של בעלות הברית בסן-רמו שבאיטליה, ובה הוחלט למסור את הנהלת ארץ ישראל כמנדט בידי הבריטים, והם חויבו להגשים את 'הצהרת בלפור'. באותם ימים ניכר הצמצום בעלייה ובהתיישבות. לאחר ועידת סן רמו החלה תקופת אישור המנדט בארץ ישראל.

מאורעות תרפ"א 1921

,) בחודש מאי 1921 המשיכו הערבים בפעולות הטרור המכונות 'מאורעות הדמים של שנת תרפ"א  1921 פגעו ביהודים ביפו, בפתח-תקוה, בכפר-סבא ובעין-חי. במאורעות אלו נרצחו 47 יהודים. לאחר המאורעות פייס סמואל את הערבים באמצעות הודעה על הקפאת העלייה היהודית. ועידה פלשתינאית התכנסה בלונדון. הבריטים הודיעו להם שעליהם להכיר 'בהצהרת בלפור', אך המשלחת דחתה את הצעתם.  לאחר המאורעות האלה הוחלט ב 1921- ביישוב היהודי להקים מסגרת המתמחה בהגנה על היישוב היהודי מפני ההמון הערבי. ב 3- ביוני 1923 פורסם הספר הלבן השני של צ'רצ'יל, ובו הוצהר שארץ ישראל בכללה לא תהא בית יהודי לאומי, אלא שבית כזה יוקם בארץ ישראל.

באותה עת ובשנים שלאחר מכן עלו לארץ בעלייה השלישית ) 1923-1919 ( כ 34,000- , יהודים. בשנים 1928-1924 באו לארץ עוד כ 52,000- עולים בעלייה הרביעית, ואילו 20,538 עולים אחרים עזבו אותה. רוב העולים הגיעו ממזרח אירופה.

מאורעות תרפ"ט-1929

ביום הכיפורים 1929 פרץ סכסוך הכותל המערבי, כאשר יהודים שהתפללו בכותל המערבי שמו מחיצה שהפרידה בין הנשים לגברים. יש לציין שרחבת הכותל הייתה בידי 'המועצה המוסלמית העליונה', והתגוררו שם ערבים מוגרבים ממוצא צפון אפריקני. סגן מושל מחוז ירושלים הבריטי פקד להסיר את המחיצה, והציבור היהודי זעם בשל כך. מנגד טענו עיתונאים ערבים וחאג' אמין אל-חוסייני  1974- 1895  שהיהודים התכוונו להשתלט על המקומות הקדושים. המופתי תבע מהשלטון שהיהודים לא יגביהו קולם בתפילה ולא יביאו תשמישי קדושה ואיים שאם לא יהיה כן, ינקטו המוסלמים אמצעי הגנה. הערבים המשיכו בהפרעות בשעת התפילות. בתשעה באב תרפ"ט  1929  הייתה הפגנה חוקית של בני נוער יהודים, ולמחרת – הפגנה ערבית. יום לאחר מכן נהרג בתגרה צעיר יהודי בשעת משחק כדורגל. המתיחות גרמה פעולות טרור נוספות הקרויות 'מאורעות אב תרפ"ט'. בעקבות המהומות הגיעה לארץ ישראל ועדת חקירה שכונתה 'ועדת שאו'. הממשלה סברה שהוועדה הייתה ניטרלית במהלך החקירה, והמניעים העיקריים למתיחות היו העלייה, קניית קרקעות והקמת יישובים בארץ וחשש הערבים מהשתלטות היהודים על הארץ. במסקנות הוועדה הם ראו אישור לטענותיהם נגד הבית הלאומי, ואילו היהודים ראו בהן תעודה מרושעת וחד-צדדית.

באביב 1930 הגיע סר ג'והן הופ סימפסון ) 1961-1868  מומחה לענייני התיישבות בשליחות שר המושבות בלונדון, הלורד פספילד, שבעזרתו רצה להשיג ראיה מדעית לחיסול מדיניות 'הצהרת בלפור' בעקבות דעת הקהל בבריטניה. באוקטובר 1930 פרסמה הממשלה בלונדון את הספר הלבן השני, ובעקבותיו ובשל בדיקתו של לורד פסיפלד הוקפאו גידול האוכלוסייה היהודית ורכישת קרקעות על ידי יהודים. הערבים קיבלו בברכה את החלטות הספר הלבן, ואילו היהודים הגיבו בזעזוע עמוק עד כדי התפטרותו של חיים וייצמן, ממנהיגי הסוכנות היהודית וממעצבי הברית בין בריטניה לתנועה הציונית. התפטרותו עשתה רושם רב על חוגים מדיניים בבריטניה. היהודים הציונים הוכיחו שמסקנותיו של סימפסון היו מוטעות. לאחר משא ומתן של וייצמן וחבריו עם המשלחת הבריטית בדבר הספר הלבן שלח ראש ממשלת בריטניה רמזי  ג'יימס מקדולנד ) 1937-1866  ב 13- בפברואר 1931 איגרת לוייצמן, ובה ציין שהתחייבות המנדט היא לכל העם היהודי ולא רק ליושבי הארץ, וחובה להקל את תנאי העלייה ולעודד התיישבות יהודית. איגרת מקדולנד סימנה ניצחון לציונים, ואילו הערבים קראו לה 'האיגרת השחורה'.

ואולם הגזרות לא מנעו את העלייה החמישית  1935-1929, העלייה הגדולה עד לעלייה ההמונית עם הקמת מדינת ישראל. העולים הגיעו לאחר המשבר הכלכלי של 1929  השיא של מספרי העולים היה ב 1935 כאשר מספרם הגיע ל 61,054- נפש. סך הכול עלו כ 179,000- יהודים בימי העלייה החמישית, מהם אלפי עולים בלתי לגליים אחוז 20 מן העולים הגיעו מגרמניה בעקבות עליית הנאצים לשלטון, ורובם היו משכילים ובעלי מקצועות חופשיים. מפולין הגיעו העולים עקב המשבר הכלכלי העולמי שנישל את היהודים מפרנסותיהם המסורתיות. העולים הופנו למושבים וקיבוצים.

ב 1931- התמנה גנרל סר ארתור גרנפל ווקופ  1947-1874  לנציב העליון של ארץ ישראל. מינויו העיד על רצונה הכּן של בריטניה לבצע את מדיניות 'הצהרת בלפור'. ווקופ השתדל להבין את הערכים הרוחניים והמוסריים של התנועה הציונית, גילה אהדה ליהודים והיה מוכן לתמוך בעלייה והתיישבות מצומצמת של היהודים, אבל בעקבות עליית הנאצים השתנו הדברים, והעולם והתנועה הציונית נדרשו להתמודד עם בעיות ותפקידים עצומים, וכאמור, בעקבות עליית הנאצים לשלטון בגרמניה הגיעו לארץ ישראל כ 164,000- עולים לגליים ועוד כמה אלפי עולים בלתי לגליים.

ב 1932- גברה 'התנועה הערבית הלאומית', והערבים הקימו את מפלגת אל-איסתיכלאל. ב 1934- החל להופיע עיתון אנטי-בריטי. ב 1929- החמירו הערבים את תנאי מכירת הקרקעות ליהודים, הם הוקיעו את מוכרי האדמות וקראו להם בוגדים. לאחר מאורעות 1929 החלה לצמוח תנועה טרוריסטית. בחיפה היה

ארגון טרור יציב בשם 'היד השחורה' בפיקודו של עז א-דין אל-קאסם *? 1935 1880

 באוקטובר 1933 התעוררה חרדה בקרב הערבים בשל התגברות העלייה לארץ ישראל. הוועד הפועל הערבי הכריז על הפגנה נגד מדיניות הבריטים בעניין העלייה היהודית. הממשלה אסרה את ההפגנה ופיזרה אותה לאחר שהמפגינים סירבו להתפזר. לאחר כשבועיים הפגינו הערבים ביפו, הפעם באישור, אך במהלך ההפגנה הם התפרעו ונהדפו על-ידי הבריטים.

ב 1931- הוקמה מפקדה ארצית של ה'הגנה' שנהייתה לארגון לאומי כללי הדואג לשמירה והגנה על היישובים היהודיים. ה'הגנה' רכשה תחמושת, פיתחה רשת קשר ארצית, דאגה לאמן את חבריה, להכשיר מפקדים ולאחסן תחמושת במחסני נשק נסתרים. 'להגנה' היה קשר עם סוחר נשק בלגי.

באוקטובר 1935 הורדו חביות מלט ובהן חומר נפץ בנמל יפו. אחת החביות נפלה והמטען התגלה. המשטרה לא מצאה את הנמען, אבל היה ידוע שהמשלוח נועד ל'הגנה'. בשל כך סערו הרוחות במגזר הערבי, והערבים הכריזו שביתה כללית. באותה עת התחדשו פעולות טרור של כנופיית אל-קאסם. ב 7- בנובמבר 1935 רצחו הערבים שוטר יהודי באזור הגלבוע. כוחות משטרה הקיפו את הגלבוע וסמוך לכפר יעבד, ולאחר שאל- קאסם נהרג, הסגירו חברי הכנופייה את עצמם למשטרה הבריטית. הלוויית אל-קאסם בבלד א-שיח ליד חיפה עוררה רושם רב בקרב הציבור הערבי עד כדי התארגנות התנועה הערבית למלחמה ללא פשרות להשגת מטרותיהם.

במזרח התיכון הייתה אווירה כללית של לאומיות ערבית במצרים ובסוריה, וזו השפיעה על ערבי ארץ ישראל. הקיצוניים שבהם קינאו בהישגי התנועות הלאומיות במדינות אלו, והתעורר בהם רצון עז להגיע להישגים דומים בכל אמצעי, ובכלל זה הפגנות, שביתות ומהומות.

היהודים המערבים בארבע ערי הקודש ממלחמת העולם הראשונה עד תום השלטון

הבריטי -1948-1914-משה עובדיה-הרקע ההיסטורי-ארץ ישראל ויהודיה

עמוד 15

הקונברסוס: האחר שבפנים

מושג חדש חדר לחברה הנוצרית בספרד – הקונברסוס. בתוך עשרים וחמש שנים אבדו ליהדות יותר ממאה אלף נפש, ומספר דומה של יהודים לשעבר, או ״נוצרים חדשים״, חדרו לחברה הנוצרית הוותיקה. בתוך כמה דורות התערבו הקונברסוס ברוב שכבות החברה חוץ מדלת העם הכפרית. מקצתם חדרו אל המעמד העירוני הגבוה ומהם שהתערבו אפילו במשפחות האצולה הנכבדות ביותר, אבל רובם מצאו את מקומם במעמדות הביניים והאיצו את התפתחותה של בורגנות עירונית יצרנית חדשה, ותרמו לפריחתה של ההשכלה והספרות שבישרה את הרנסאנס הספרדי. לא פחות מזה החדירו הקונברסוס לחברה הנוצרית בעיות וסתירות; וחייהם שלהם עמדו בסימן המורכבות החברתית והקיומית שחוללו וגילמו.

הדוקטרינה הרשמית וסתירותיה

אם בשנת קנ״א(1391) ואחריה היו מומרים שחשבו לחסות זמן מה בצל הצלב ואחר כך לשוב ליהדותם, התברר להם שדרך הנסיגה נחסמה לפניהם בידי אותו שלטון עצמו שניסה בלי הצלחה להגן עליהם מלכתחילה. לפי החוק הנוצרי הקנוני הכנסייה אינה רוצה במאמינים מתוך כפייה; אבל סקרמנט הטבילה קדוש והוא מעשה שאין להשיבו – על כל פנים זו הפרשנות שניתנה לו בספרד האדוקה והקנאית. הטבילה הייתה לחיץ מפריד סופי ומוחלט, מעין פרשת מים ארצית ומטפיזית, שממנה התפלגו גורלותיהם של יחידים ושל משפחות. מי שנשאר ביהדותו הוא אמנם כופר בישו וארור האל, אבל אין לכנסייה שליטה עליו חוץ מבמקרים מיוחדים ונדירים, והשלטון החילוני רשאי לסבול אותו ולהגן על חייו ועל רכושו. אבל מרגע שעבר יהודי לנצרות אין לו דרך חזרה. קתולי, אף על פי שחטא, קתולי הוא. אם יחזור לדת משה לא יוכר כיהודי אלא יוכרז נוצרי פושע וחוזר לסורו, שיש להענישו בכל חומרת הדין כדי להציל את נשמתו החטאה.

זו הייתה התורה להלכה, והיא שעתידה להוליד, כשמונים שנה לאחר מכן, את האינקוויזיציה הספרדית. אבל בדורות הראשונים שלאחר ההתנצרות עדיין לא נאכף הכלל הזה בתקיפות ולא שררה מדיניות אחידה. החברה הנוצרית עמדה לנוכח תופעה חסרת תקדים בהיקפה והייתה נבוכה למדי. איש לא השלה את עצמו שבעצם הטבילה כשהיא לעצמה, בין מאונס ובין מרצון, אדם מסיר מעליו את רובדי עולמו הרוחני הקודם ונעשה נוצרי ממש. גם לא היה זה סוד שמומרים רבים מוסיפים לחיות במעגלי חייהם הישנים, אוכלים מצות לצד לחם הקודש, הולכים לכנסייה וגם שומרים על מנהגים יהודיים. מי הם אפוא הקונברסוס הללו? האם הם נוצרים, כמו שקובע החוק הקנוני? האם הם יהודים, כמו שאומרים הרגש והחשד שבלב? ואולי הם יצורי כלאיים?

אם הם נוצרים לכל דבר יש לקבלם בלי סייג לכל מעמדות החברה. אם הם יהודים, יש להוסיף ולהטיל עליהם מגבלות. ואם הם גם זה וגם זה – או לא זה ולא זה – כי אז הכול אפשרי, גם דבר והיפוכו.

דפוסים סותרים

ואמנם הסתירה הפנימית היא שאפיינה יותר מכול את יחס החברה הנוצרית אל המומרים ואת יחסם של רבים מהם כלפי עצמם. למרבה הפרדוקס, דווקא הלהט המיסיונרי שהביא לעולם את תופעת הקונברסוס, ואותה שאיפה להתיך את כל הדתות והגזעים לתוך העיסה האחת של ספרד הקתולית, הם שהחדירו אל תוככי החברה הספרדית יסוד שנחשב מעתה לזר עוין השוכן בבית פנימה. ה״אחר״ היהודי, שעמד קודם לכן מנגד לחברה הנוצרית ומחוצה לה, נעשה עכשיו מרכיב פנימי בתוכה, ועם זה לא איבד את אחדותו בעיניה, ולא פעם אף לא בעיני עצמו. במאות השנים שלאחר מכן לא הצליחה החברה הנוצרית לא לבולל אותו לגמרי בתוכה ולא להקיאו ולהיפטר ממנו.

אחד הגורמים החשובים לכך היה בלי ספק זרם המעמקים שקשר מיעוט קשה עורף מבין הקונברסוס אל זיכרון דת אבותיהם. כמו שאמר חכם נוצרי אחד למלכו: ״תדע אדוננו כי אין ספק שהיהדות היא מן החולאים אשר אין להם רפואה.״ אבל, כמו שנראה, גם כשניסו הקונברסוס להתייהד וגם כשניסו להתבולל בנוצרים, הם שמרו על קווי הזהות ההפוכים ויצרו מגוון של אופני שניות וכפילות – בוטים ומעודנים, סמויים וגלויים לעין – ואלה היו מאפיין מובהק של מצב המומרים הללו גם כשניסו להיות נוצרים שלמים וגם כשניסו להישאר יהודים שלמים. ניסיונם להיאחז בזהות שלמה כלשהי היה חסר סיכוי, בראש ובראשונה בגלל גורמים שבנפש ובתודעה שמקורם בדינמיקה של זהות תרבותית; וגם בגלל כוחות חיצוניים, שנבעו מאופייה המורכב של החברה הספרדית ומן העימותים שהתחוללו בתוכה. השיקול הדתי הצרוף קרא לספרדים לקדם בברכה את תופעת ההתנצרות ההמונית ולאמץ את הנוצרים החדשים אל חיק הנצרות, מתוך אחווה וגם בחומרה ובתוקף (כך, למשל, דרש במפגיע ויסנטה פדר). אבל כנגד המגמה הזאת פעלו אינטרסים כלכליים וחברתיים שדחו והרחיקו את הקונברסוס, והגורמים האלה נעזרו לא פעם בדת ובאידיאולוגיה של הכנסייה, בניגוד לרוחה.

סתירה פנימית זו עתידה לבוא לידי ביטוי מובהק בפעולת האינקוויזיציה – זה המכשיר העיקרי שכוננה החברה הספרדית, לצד גירוש היהודים, כדי לפתור את בעיית הקונברסוס. כשהעלתה האינקוויזיציה אלפי נוצרים חדשים על המוקד או פגעה אנושות במעמדם ובעתיד צאצאיהם לכמה דורות, הצליחה לצמצם את היקף הבעיה ביד אחת ולהחריף אותה ביד אחרת. אווירת הרדיפה שאפפה את הקונברסוס, והעובדה שהיו חשודים תמיד ומועדים למאסר פתאום, חיזקה אצל רבים מהם את תודעת זהותם הזרה והנבדלת; ואלה מהם שהיו נוצרים נאמנים ונפלו קורבן לעלילות נדחפו בעל כורחם אל חיקה של הקבוצה שממנה ביקשו להימלט. הפילוסוף ברוך שפינוזה, צאצא של אנוסים, היה הראשון שאמר כי השנאה ליהודים שומרת עליהם; הדברים האלה, גם אם ראוי למתן אותם במקצת, כוחם יפה גם ליחסי האינקוויזיציה והקונברסוס, המתייהדים בסתר ואלה שמעולם לא עשו זאת. מאבקה של האינקוויזיציה לטיהור הכנסייה, שהיה דתי בראשיתו, נעשה עם הזמן מאבק אתני ומעמדי, שהחריף את הבעיה בעצם ניסיונו לפתור אותה.

רק לאחר מאמצים סותרים ואכזריים שנמשכו יותר מ־150 שנה הגיעה החברה הספרדית אל סף מטרתה: ברבע השלישי של המאה השש־עשרה שוב לא היו בספרד יהודים, ורוב הקונברסוס ממוצא יהודי היו מתבוללים. אבל אז אירע הסיפוח הזמני של פורטוגל והחדיר לספרד גל חדש של אנוסים, הפעם דתי עם שיקולים מעשיים. היו רבנים שראו באנוסים, גם במתייהדים שבהם, עובדי עבודה זרה. הקיצונים שברבנים אמרו שכל האנוסים הם ״גויים גמורים״, אבל היו אחרים שהדגישו שאנוסים לא מעטים נשארו נאמנים ליהדות בלבם וסיכנו את נפשם בשמירה על מנהגים יהודיים ולכן יש לנהוג בהם במידת הסלחנות. היו רבנים שביקשו להבדיל בין דורות שונים של קונברסוס, בין מי שיכלו להגר למדינה אחרת ובין אלה שהדבר נבצר מהם, אבל כל ההבחנות האלה היו קשות ליישום. האנוסים מצאו להם מליצי יושר במשפחת הרבנים לבית דוראן, בעיקר רבי שמעון בן צמח דוראן(התשב״ץ) ונכדו, וגם אצל סעדיה אבן דנאן, רבה האחרון של גרנדה; אבל אלה היו במיעוט. האנוסים המתייהדים נקלעו למצב של ניכור כפול: הממסד הנוצרי הישן הוסיף לראות בהם יהודים, וגם העם שהם ראו בעצמם חלק ממנו התנכר להם, וכך נעשו האחר של שני הצדדים. קונברסוס שבחרו בצלב עדיין נדחו בידי ה״נוצרים ממוצא נוצרי טהור״, ומי ששמרו על גחלת דתם הישנה הודרו מן המהות שרצו בה ודימו שהיא שלהם, בידי אלה שגילמו את רציפותה הנמשכת של אותה מהות – היהודים. אשר לקונברסוס שלא הייתה להם תודעה דתית עמוקה, לא יהודית ולא נוצרית, אלה התוו את דיוקנו של טיפוס אנושי חדש שהלך והתרקם בשולי החברה האיברית בתקופת הרנסאנס: אדם שחי מחוץ לחוגי האמונה והלכי המחשבה השגורים, ובעצם עלייתו והופעתו היה גורם של התנכרות, גם לעצמו וגם לסביבתו. בני אדם שכאלה עתידים להזריק לעורקי החברה האירופית המתהווה מידה רבה של חדשנות, מהפכנות, ספקנות וחירות מחשבה.

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- הקונברסוס: האחר שבפנים