מורשת יהדות מרוקו

מבוא

הגדרת הנושא – מטרת המחקר

מחקרנו דן בהיסטוריה החברתית ובייחודם של היהודים המערבים בארבע ערי הקודש ובהשתלבותם

בסביבתם ממלחמת העולם הראשונה ועד תום השלטון הבריטי. הנושא ייבחן באמצעות בדיקה של נושאים הקשורים לעולמם של היהודים המערבים, שעמם נמנים לא רק האליטות השייכות לעדה זו אלא כל היהודים המערבים בתוך הפסיפס האנושי הזה: הקהילה המערבית, הקהילה המערבית-ספרדית ואנשי היישוב בארץ ישראל – יהודים מעדות אחרות ונָכרים ממגוון העדות בארץ ישראל.

 

מצב המחקר וסקירת מחקרים עיקריים

רוב המחקרים על היהודים המערבים בארץ ישראל התמקדו במאות הקודמות למחקרנו, בייחוד במאה ה-19 , שבה החלו להגיע לארץ מערבים רבים מהמגרב. אופי עלייתם לארץ ישראל היה עלייה של בודדים, משפחות וקבוצות מערים מסוימות במגרב. התקופה שבה דן מחקרנו טרם נחקרה חקירה היסטורית מעמיקה, ואף אם חוקר מסוים הזכיר את המערבים, הרי הם הוזכרו בעניין מסוים הקשור לתולדותיהם אך לא בהיקף נרחב, כדי לתת מענה לשאלות שהצבנו להלן במחקרנו וכדי להגיע למונוגרפיה כוללנית על היהודים המערבים בארבע ערי הקודש בתקופה הנדונה.

 

ההיסטוריוגרפיה של המערבים בארבע ערי הקודש – מבחר מחקרים

מחקרים היסטוריוגרפיים על המערבים בארבע ערי הקודש בעת החדשה נכתבו מן המאה ה 19- ועד ימינו. להלן אסקור את המחקרים החשובים שבהם.

י' גולדמן חקר את העדה המערבית בירושלים ואת המחלוקת שלה עם ועד העדה הספרדית; נחום סלושץ פרסם מאמרים על תולדות המערבים בארץ ישראל ובארבע ערי הקודש ועל המערבים בני זמנו. אברהם אלמאליח כתב על תולדות המערבים בירושלים מעלייתו של הרדב"ש מרבאט בשנת  1854 אלמאליח סקר את ארגון העדה המערבית על-ידי הרדב"ש ואת מפעליו בירושלים כגון: בניית בתי כנסת, הקמת מבנים בעיר העתיקה והקמת השכונה הראשונה ביזמה פרטית מחוץ לחומות. עוד ציין את

המחלוקת הפנימית בעדה לאחר פטירת הרדב"ש ואת רבני ועד העדה ששימשו אחר פטירתו. אלמאליח סקר גם את החינוך ואת המצב החברתי והכלכלי של המערבים בירושלים. במאמר אחר דן בשאלת היפרדות של העדה המערבית מהעדה הספרדית, בביוגרפיה של הרדב"ש, תלמידיו, ילדיו ובמפעליו.

הרב יעקב משה טולידאנו ציין במחקרו על יהודי מרוקו את עליית הרדב"ש ויצירתו הספרותית וכמה פרטים ביוגרפיים על בנו, הרב בן-שמעון אהרון, ועל חכמים מערבים אחרים שהתיישבו בטבריה, ובהם בני משפחתו. יצחק בן-צבי פרסם מאמר על המערבים כאחד משבטי ישראל בירושלים והגדיר אותם דוברי השפה הערבית. זאב וילנאי דן ביהודים המערביים כחלוצי היישוב בארץ ישראל. הוא סקר את עלייתם ואת התיישבותם של המערבים מהמאה ה 11- ועד שלהי המאה ה -19.

רות קרק פרסמה תעודה ומאמר המעידים על הקמת שכונת מחנה ישראל בירושלים על ידי המערבים לפני הקמת שכונת משכנות שאננים. יעקב-משה ריבלין פרסם גם על אודות שכונת מחנה ישראל במחקרו על ההתיישבות מחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים.

רחל שרעבי דנה בהתבדלות עדות המזרח מהעדה הספרדית והתמקדה בחמש עדות, ובהן עדת המערבים. יהודה רצהבי פרסם קונטרס 'משפט לאלהי יעקב' המתאר את סבל עדת המערבים וטענות המערבים נגד הספרדים בדבר קיפוח העדה על ידי גביית מסים מרובים, צמצום התמיכה במערבים מכספי הכולל שהגיעו מחוץ לארץ, משרות רבניות שהיו בידי הספרדים והיחס המשפיל של הספרדים כלפי המערבים. יעקב ברנאי חקר את תולדות ועד העדה המערבית מ 1830- ועד 1918 ונתן את דעתו בעיקר לעניינים האלה: עליית יהודי צפון אפריקה במאה ה 19- , עדויות על העדה המערבית מהמאות הקודמות, הניסיונות להקים עדה עצמאית לפני תקופת הרדב"ש, תקופת הרדב"ש ותרומתו למערבים, הפוליטיקה של העדה לאחר פטירת הרדב"ש, שד"רים ומצב העדה בשלהי המאה ה 19- ותחילת המאה ה 20- עד תום מלחמת העולם הראשונה.

שאול זיו )אג'ייני( פרסם תעודות ששופכות אור על קהילת המערבים בשלהי המאה ה 19- ועל השד"רים שיצאו מארבע ערי הקודש למרוקו כדי לאסוף תרומות.

אברהם יערי מנה במחקרו על שלוחי ארץ ישראל שד"רים מערבים שיצאו לשליחויות בחו"ל במשך הדורות, לאו דווקא למגרב.

מיכל בן יעקב חקרה את המערבים בארץ ישראל במאה ה 19- מהיבטים של ההיסטוריה הגיאוגרפית והדמוגרפית. היא שילבה גם היבטים מעולמם התרבותי-רוחני של המערבים. מחקרה התמקד בעלייתם והתיישבותם של היהודים המערבים, במאפיינים הדמוגרפיים של העולים מצפון אפריקה, ביהודים המערבים בארבע ערי הקודש, בערי החוף וביישובים קטנים שאף בהם התגוררו מערבים.

יוסף שרביט עסק ברבני אלג'יריה מ 1750- ועד 1914 ובזיקתם לארץ הקודש בתקופה שלפני הפרוטקטורט הצרפתי ובחלק מהתקופה של שלטון צרפת באלג'יריה. במחקרו שרביט דן במשפחות עבו ושלוּש שהגיעו במאה ה 19- מאלג'יריה והשפיעו על היישוב היהודי בארץ. 17

אליעזר בשן סקר את העליות של המערבים מימי הביניים עד העשור הראשון של המאה ה 20- וחקר את הציונות המדינית והעליות ממרוקו עד הקמת מדינת ישראל.

מערבים מוזכרים גם בהיסטוריוגרפיה של חוקרי היהודים הספרדים בארץ ישראל וירושלים. אברהם חיים ציין במחקרו על היהודים הספרדים בירושלים מנהיגים ספרדים ממוצא מערבי ביישוב היהודי בימי השלטון הבריטי בארץ ישראל. חיים פרסם גם את שליחותו של הרב יקותיאל בן-שמעון, בנו של הרדב"ש, למרוקו ב 1914- מטעם ועד העדה הספרדית.

יצחק בצלאל ציין במחקרו על הספרדים בארץ-ישראל והשתתפותם בתחייה העברית בארץ בתקופה העות'מאנית אנשים מערבים חשובים מארבע ערי הקודש והעלה לשיח ההיסטוריוגפי את ציונותם של הספרדים מנקודת מבט שלפיה אפשר לכלול תפיסות מסורתיות של הלאומיות שלא מן ההיבט המודרני, כלומר עצם ישיבתם של הספרדים והמערבים בארץ ישראל לאורך הדורות ותרומתם ליישוב היהודי בתחומים שונים מעידה על ציונותם.

שלמה אלבוחר ציין את המערבים בירושלים במחקרו על היהודים הספרדים והתנועה הציונית בארץ ישראל בימי השלטון הבריטי.

בספריו של עודד אבישר על חברון וטבריה יש רשימות וביוגרפיות של מערבים.

נתן שור חיבר ספר על צפת, ובו נזכרים מערבים וחכמים מערבים שהנהיגו את הקהילה הספרדית בצפת. מצטפא עבאסי דן בצפת במחקרו לתואר השלישי, הוא בעיקר עסק בערבי צפת, אבל לא התעלם מיהודיה שביניהם היו יהודים מערביים.

את ההיסטוריוגרפיה של היצירה הרבנית חקר שלום בר-אשר. במחקרו על הספרות הרבנית בצפון אפריקה הוא ציין ספרים של חכמים מערבים בארץ ישראל.

הרב שלמה דיין ציין 16 חכמים מערבים מירושלים, מהרדב"ש ועד הרב עמרם אבורביע – מהמאה ה 19- ועד תחילת המחצית השנייה של המאה ה-20

משה-דוד גאון דן במחקריו בעדה המערבית בירושלים ובחכמים מערבים בארץ ישראל מתקופות קדומות ועד שנות ה 30- המאוחרות של המאה ה 20- 28

הרב דוד עובדיה חקר את היחסים בין מרוקו לארץ ישראל ופרסם תעודה הדנה בעזרה לבניין בית הכנסת בחורבת ר' יהודה חסיד.

הרב משה עמאר פרסם מאמר הדן בצוואה של הרב רפאל-אהרן בן-שמעון. פענח תעודת צוואה זו והעלה אותה על הכתב.

אליהו רפאל מרציאנו דן בתרומת רבני ארץ ישראל לדפוס העברי במרוקו. במאמרו הוא מזכיר מערבים שהגיעו למרוקו במלחמת העולם הראשונה והקימו בתי דפוס ודן בקצרה בחכמים מערבים מאלג'יריה.

גיורא פוזיילוב דן בקשרים בין שד"רים מערבים ליהודי בוכרה משלהי המאה ה 18- ועד מלחמת העולם הראשונה. עוד פרסם הנ"ל יצירות של חכמים מערבים שהודפסו בבוכרה ועסקו ביהדות זו. דוד תדהר פרסם ביוגרפיות של מערבים עם ביוגרפיות נוספות של אנשי היישוב היהודי בארץ ישראל.

את ההיסטוריוגרפיה של האישה המערבית במאה ה 19- חקרה מיכל בן-יעקב, ובמאמריה המחישה את הנרטיב ההיסטורי של העולות מצפון אפריקה, סיבות עלייתן וקווים לדמותן.

היהודים המערבים בארבע ערי הקודש ממלחמת העולם הראשונה עד תום השלטון

הבריטי -1948-1914-משה עובדיה-מבוא

לא בטוח שהיחס החיובי היה הדדי. מה חשב רוקח על מויאל בעומק ליבו? זאת אפשר ללמוד ממכתב ארוך שכתב לאחר מותו בדצמבר 1885. היהירות שלו והרצון לנכס כל דבר לעצמו באו לידי ביטוי גם במקרה זה. רוקח לא הסתיר את דעתו, שהוא אשר ״עשה״ את מויאל למה שהיה, מבחינת אהבת ארץ ישראל והתמסרות לה. לאחר ששיבח וקילס את המנוח(וראו עמ^׳ 144-143), נפנה לעסוק בתפקודו של מויאל בתחילת דרכו כיו״ר חובבי ציון בארץ. בהיותו יהודי-מזרחי ״טרם בא אל קרבו המובן האמתי מהמושגים הנכונים אשר לאחינו הנעלים מהאשכנזים באירופה בדבר יעוד אומתנו, ובעת אשר קבל המנוח את המשרה תחת ידו, עוד טרם הבין את הסוד האמתי של חובבי ציון… אני הפחתי בכל עת ובכל רגע במפוח הרגש על לבבו הנלבב, עד כי עשיתי ובראתי את ה׳ מויאל בהתואר האמתי שהיה לו. מטיף הייתי, ובכל יום דברתי על לבו וחבקתיו ואמצתיו, כי יפעל בכל כתו לטובת מטרתנו״.

בהמשך מכתבו הסביר רוקח כי מה שלא הספיק להחדיר במויאל, עשה במכתבים שכתב עבורו, ואשר נחתמו על ידו: ״מכתבים הכתובים באש, באותיות בוערות כלפידים ובמלים נוצצות״.

על תפקידיו הרבים לצדו של מויאל כתב רוקח ללא כל הצטנעות: ״אנכי הייתי המזכיר, מנהל החשבונות, המשרת שהביא והניח המכתבים בבתי הדואר [ביפו היו אז כמה בתי דואר: של הטורקים ושל מעצמות אירופה], ה׳משגיח׳ על פתח תקוה, הנוסע לגדרה, כותב הקבלות והמחלק לכל אחד ואחד כפקודת המנוח, הקונה(על פי פקודות המנוח ועל פי עצותיו ובינתו בכל דבר) את כל הדברים הדרושים להאכרים, המורה והמטיף לאחינו בפתח תקוה להשרות השלום בקרבם והמעורר אותם לאהבה איש רעהו… יומם לא נחתי מהמון עבודה בחוץ…״ רוקח הוסיף כי הוא היה איש הקשר הראשי בין מויאל לאיכרי המושבות, משום שהלה לא הבין את שתי השפות שבהן שלטו ודיברו: יידיש ורוסית. מדבריו עולה, כי בלעדיו היה מויאל אובד עצות.

לבסוף היה לרוקח גם גילוי: אברהם מויאל כרע לא אחת תחת נטל העבודה ושאל עצמו בנוסח: למי אני עמל? פעמים אחדות ביקש להתפטר, ״אך אני לא הנחתיו ודברתי על לבבו השכם ודבר, עד אשר נהיה ה' מויאל לאחד מהיותר מצוינים בין חובבי עמם״.לאחר מותו של מויאל המשיך רוקח לשמש בתור מזכירו של שמואל הירש, יורשו כיו״ר חובבי ציון. בתקופה זו התגלו אצלו שתי תכונותיו הבולטות: מצד אחד מסירותו לתפקיד ומן העבר האחר הרפתקנות מסוכנת, בוודאי בתנאי הימים ההם. תוך שבועות אחדים הוא התגבר על הניירת שהותיר מויאל, ויחד עם הירש הפיק דו״ח מפורט על ההכנסות וההוצאות של חובבי ציון בכל הקשור לשלוש מושבותיהם בארץ(ראו עמ' 152-150). לעומת זאת, בפתח־תקווה, שבה התגורר תקופה קצרה בתפקיד ״משגיח״ מטעם הירש, שירך את דרכיו. עדות לכך אפשר למצוא במכתב שכתב הרב שמואל מוהליבר, שהיה מעורב בכל הנעשה במושבות הראשונות. בפברואר 1886 הוא שיגר מכתב להירש, שכל מילה שבו מדברת בעד עצמה: ״בידי מכתבים רבים המלמדים, שמר רוקח הוא אדם בעל מידות שאינן מוסיפות לו כבוד בשום פנים. הרבה אנשים מהימנים תארוהו בפני כאדם המשחית את בני  הנעורים בהרגילו אותם לעצלות, למשחקים, לפטפוט בעלמא ולכל מיני מעשים מפוקפקים אחרים. אם כי קשה לי להאמין בכל זה, שהרי האדון ויסוצקי הנכבד ומר מויאל המנוח בחרו בו, ואתה אדוני לא פיטרת אותו. בכל זאת, שמועות אלה הנפוצות על אודות האדון רוקח מדאיגות אותי…״

הירש ענה לרב מוהליבר ב-9 במרס כי רוקח חי בנפרד מאשתו, מבלי שהתגרש ממנה, ובפתח-תקווה חיזר אחרי נערות, ואפילו הציע נישואין לאחת מהן, מבלי לומר על כך דבר להוריה – התנהגות שלא הייתה מקובלת בתקופה ההיא. לאור זאת החליט הוועד הפועל בראשות הירש לבטל את מינויו בפתח-תקווה, והוא הפסיק לטפל במושבה זו.

לא עבר זמן רב והוא סיים את תפקידו כמזכירו של הירש. הוא חבר לאחיו שמעון, והשניים היו מיוזמי הקמתה של אגודת ״עזרת ישראל״, שסייעה לקליטת עולים חדשים ביפו. במקביל החלו האחים, עם אחרים, לקדם את רעיון ייסוד שכונה יהודית מצפון לעיר הבנויה, שב־ 1887 קיבלה את השם נווה צדק.

אלעזר, המרדן מטבעו, סייע לאיכרי ראשון־לציון במרד הראשון שלהם נגד פקידות הברון רוטשילד. הוא הפך לשנוא הפקידות, ואף אחיו שמעון לא סלח לו כשהעביר חלק מכספי נווה צדק לרכישת חיטה לאיכרים המורדים. רוקח עזב את הארץ ובמשך שנים נע ונד בארצות אירופה, כשהוא מטיף כל העת ליישוב ארץ ישראל.

ב-1914, בגיל 60, נפטר בעיר דרוהוביץ בגליציה, אז בתחומי הקיסרות האוסטרית, בודד וחסר כול.

אחרי מות

מותו הפתאומי של אברהם מויאל זעזע רבים, בראש וראשונה את בני משפחתו, רעייתו וילדיו ואנשים שהיו קרובים אליו במיוחד. כזה היה, ללא ספק, אלעזר רוקח, מקורבו ומזכירו האישי.

על האבל האישי והציבורי והזעזוע הנפשי שעבר רוקח ניתן ללמוד ממכתב ששיגר ביומה האחרון של שנת 1885 לוורשה, אל ראשי ״מזכרת משה״: ״בטח שמעתם גם הקשיבו אוזניכם מהאסון האיום שקרה לנו ולכל חובבי ציון במות עלינו השר הגביר ה״ר אברהם מויאל ז״ל, איש נעלה ומהולל, ואשר לא הניח דוגמתו פה ביפו ואף לא בארץ הקודש כלה… עוד ראשי עלי כגלגל ורעיוני מבולבלים, אם כי כבר עברו י״ב ימים מיום שמת עלינו האיש החי הזה [הפיזור במקור]. עוד עיני יורדות מים ולבי חלל בקרבי על האבדה הגדולה והיקרה הזאת שאבדו חובבי ציון ברב פעלים זה. עוד לא אוכל למצוא תנחומים לנפשי, ומה גם מדי אשליך מבט על דבר ׳התפתחות הישוב'. אהה! מה אומר לכם אדונים יקרים, קרח נורא וקיפאון איום יקפיא את כל עורקי ורגשי לבבי, ומבטי עיני שטות צא ושוב על פני המון רב, לראות ולחפש אולי אמצא על־כל־פנים לי ולנפשי עצה והכרה פנימית עם ביטחון ואמון באיש אחר המוכשר לעשות את אשר עשה המנוח ואת אשר חשב לעשות לטובת הישוב. אבל המבטים ישובו אלי מתבוששים ודוקרים את מחי ומשם ירד המכאוב ונוקב עד חדרי לבבי. יען אדם כמהו באלף לא נמצא.

״כן, אדונים יקרים, שר וגדול נפל בישראל! גיבור משכיל אשר בכוחו הי׳ לישר הדורים ולשום מעקשים רבים למישור. איש חי ורב פעלים איש מכובד בעיני כל מיודעיו ומכיריו, ואשר אחרי דבריו ואף גם אחרי רצונו לא שנו. איש אשר ידע לנסות דבר והי׳ לו לשון למודים לדבר ולהתייצב לפני מלכים. איש שהי׳ לו רצון אדיר ומתמיד ועל כל אלה לב נלבב. אוהב עמו. ואיפה נמצא תמורתו? אויה לנו! וישוב ארץ הקודש תתייפח ותפרש כנפיה על גואלה ומנחמה ומחזיקה, כי מת בדמי ימיו בן ל״ח שנה. ומה נעשה?! מי ילך לפנינו? ומי יאסור את מלחמתנו, מלחמה כבדה וקשה עם המון אלפי מקרים ומכשולים המונחים על דרכנו מבית ומבחוץ? כן הנני יושב משמים, צופה ומביט לכל פנות לראות מאין יבוא עזרנו…״ בהמליץ הובאו דבריו של חיים חיסין מגדרה תחת הכותרת ״ירושלים״:

״רעה גדולה השיגתנו ואת כל חובבי ציון אתנו. ביום השבת י״א טבת נאסף אל עמיו ר' אברהם מויאל הגבאי הממונה פה מאת החברה חו״צ. המנוח היה נצר ממשפחה כבודה ועשירה מבני הספרדים היושבים ביפו, ובכל זאת דבק לבו אחרי האשכנזים לאהבה אותם ולעזרם בכל יכולתו, וכן עמל ויגע הרבה בדבר הישוב… הוא היה נוח לבריות סבלן ועניו מאד. ואחרי אשר קבל עליו את מלאכות חו״צ שקד בכל עוז לעשות רצון כל מבקשי פניו… בכל ימי חוליו שמט החולה את כל עסקיו ולא עסק בהם ורק אל עסקי יא״י [יישוב ארץ ישראל] שעה עד השעה האחרונה, וגם בעת הגסיסה כאשר סר רוחו מעליו נמלטו מפיו מלים הנוגעים רק בעניין יא״י. גדולה האבדה הזאת לבני יפו וגדולה מזה לבני חו״צ, כי מי יביא להם תמורתו? יבוא שלום ינוח על משכבו צדיק הולך נכחו״.

 גם המגיד, שבועון עברי שראה אור במזרח אירופה, בחר להגיש בהספד על מויאל את התמסרותו לעניין יישוב ארץ ישראל עד לשעותיו האחרונות ממש: ״עד כמה היה המנוח כהר״א [כבוד הרב אברהם] מויאל ז״ל נתון לענייני ישא״י [יישוב ארץ ישראל] רואים אנחנו ממכתב שהגיענו ממקור נאמן שנכתב חמשה ימים לפני מותו, לאמור: ״בסבת מחלתו(של מויאל) עזב כל עסקיו ואינו מקבל בביתו שום איש. לפניו מונחים הרבה מכתבים, מכתבים עם כסף, טלגרמות, כולם לא נפתחו, אך על אודות ענייננו(הקולוניות) לא חדל לדאוג אפילו רגע אחד, גם בעת שהכין הרופא עצמו לחתוך את רגלו״. במכתב אחר שנכתב אחר מותו כתוב לאמר: ״שלשים ושש שעות לפני מותו, בטח שכל גופו שרף כאש מחומו הנורא, ומוחו ודעתו היו מבולבלים עד מאד, לא שמענו ממנו מדבר בחומו רק מענייני הישוב: לתת ממון לעניים, לקנות עבורם סוסים, להכין תבן, לכתוב להממשלה, להעיר רחמי חו״צ על האכרים. כן דבר בלי הרף רק מעניינים אלו כאילו לא היה לו בעולמו שום משא ומתן יותר זולתו. ובדברים הנוגעים לישוב יצאה נפשו הטהורה״.

בעיתונים יהודיים ברחבי העולם הופיעו ידיעות וכתבות על המנוח, תוך הדגשת פעילותו בהקמת המושבות החדשות בארץ ישראל, שנתפסה אז כ״אתחלתא דגאולה״. על הפרסומים בעולם כתב העיתונאי גבריאל צפרוני, שסקר את היקף פועלם של משפחת מויאל בכלל ושל אברהם מויאל בפרט: ״כתבו עליו הספדים ממוסקבה עד פילדלפיה וניו אורלינס ואפילו בפרסום של יהודי קוצ׳ין בדרום הודו… כתבו על אברהם מויאל דברי הלל ושבח העומדים עד היום״.

דומה שכל תושבי יפו היהודית היו שרויים באבל בעקבות פטירתו של מויאל. ״האבל עטף את כולם״, כתב חוקר קהילת יפו מרדכי אלקיים. ״רבים מהם נהנו בפועל מידה הפתוחה של המשפחה החשובה הזאת. אברהם מויאל היה אחד ממנהיגיה הצעירים של העדה. השפעתו ודבקותו בערכיה רוממו אותו משכמו ומעלה… בתום 30 יום לפטירתו התכנסו אישים מיפו ומירושלים לספר על פועלו בביתו של איש העסקים יעקב הרצנשטיין. ביניהם היה יחיאל מיכל פינס, נסים כהן וזלמן דוד לבונטין.

 

כמה שבועות לאחר מכן יזמו אלעזר רוקח ואחיו של המנוח – שלום מויאל – מפגש עם ראשי הקהילה היהודית ביפו, ובהם חיים אמזלג, משה אלקיים, אהרון שלוש ויוסף ביי מויאל. אליהם הצטרפו אליעזר בן־יהודה מירושלים ושמואל הירש ממקווה ישראל. מטרת הפגישה הייתה להמשיך במפעלו של אברהם מויאל לשגר משפחות יהודיות, כדי שיקימו שכונות בשכם, עזה ולוד. נציגי ה״מניינים״ שנועדו לצאת לערים אלה הבטיחו לנוכחים כי הם יגבירו את מאמציהם כאות הוקרה ובזיכרון לאברהם מויאל ז״ל.

 מתברר שהאבל היה לא רק בקרב היהודים. מויאל, שהחל לעסוק בנושאי כספים בהיותו בן 20 בלבד, היה לא רק איש אמונם של הברון רוטשילד, של ״כל ישראל חברים״ ושל חובבי ציון. הוא אף היה איש הכספים והבנקאי של משפחות מוסלמיות ונוצריות חשובות ביפו, שעסקו בתחומי הפרדסנות, היבוא, היצוא ועבודת הנמל. בין המשפחות האלה יוזכרו משפחות רוק, מוסתקים, זבלאווי וקאסר. בני המשפחות הנוצריות ראו עצמם כצאצאיהם של הצלבנים ואילו המוסלמים התפארו בקשרי המשפחה שלהם לשליטי ארצות ערביות קרובות ורחוקות. אברהם מויאל היה בן בית אצלם, והוא ידע רבים מסודותיהם המקצועיים והאישיים.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-מותו של אברהם מויאל

^עמוד 145

Lettre(24.5.1868) de M. Messiah, Mogador, à E. Zay Agent de l'AIU. Paris (AIU Maroc III C 101.24 (Mogador)) 24 May 1868

Le Martyre évité d'une femme juive convertie à l'islam à Mogador (1868)

Je vous confirme ma lettre du 8 courant et j'ai l'honneur de vous informer qu' une affaire s'est passée ici la semaine dernière, qui. sans l'Alliance qui a prouvé la protection des puissances étrangères pour nos coreligionnaires de ce pays, aurait en un résultat très mauvais pour les personnes intéressées, comme vous verres par le fait survant;

Le samedi 16 courant, une femme divorcée, pauvre, mère de deux enfants en bas âge, ayant en quelque différend avec sa mère, avenglée par la colèra est allee à la Zaouia Mouley Abd El-Kader- El Djilay, endroit très vénéré parmi les Mahometans, et la, en voulait devenir musulmane.

Le lendemain, lorsque sa colère s'apaisa, elle eut le sens de la démarche insensée qu'elle avait prise et elle leur dit qui elle était Israélite et qu'elle voulait pas changer sa religion; mais le M'kaddem (chef) de la dite Zaouia, Prétandait qu' une fois qu'elle avait déclaré volontairement vouloir devenir musulmane, il fallait l'être.Sa famille vint implorer la protection de Monsieur F. Carstensen, Vice Consul anglais de cette localité, qui répondit qu'il fallait s'adresser à la junta, et lorsque celle- ci lui demanderait son aide, il ferait ce qui dépendait de lui en sa faveur. Il apparaîtrait que comme ls moeurs de cette femme, qui peut- être a cause de sa misère, dit on, laissent à désirer, la junta voyait avex plaisir qu'elle devint musulmane, bon gré .malgré, et ne voulait pas s'occuper de sa destinée

Le mardi 19 courant, se famille désespérée sans appui; s'arrêtait à la porte de la maison du Cadi, en implorant qu'il fit venir cette femme chez lui, et lui demander en leur presence la religion qu'elle voulait suivre, mais elle ne réussit pas Heureusement, Monsieur Isaac d'Abraham Coriat, négociant indigène, membre de l'Alliance, intervint it obtint avec difficulté du Cadi d'envover deux adouls (notariés) pour interroger la détenue, qui déclara qu'elle voulait rester Israélitee Mons. Coriat obtint alors de faire sortir femme de la Zaouia, et aller à la prison des femmes; mais pendant la nuit on le fit retourner à la Zavuia. Le lendemain, ce négociant ne pouvait faire rien de plus en sa faveur fit parvenir le témoignage des dits adouls a M. Carstensen, qui obtiut après beaucoup de difficultés des autorités locales qu' on ferait venir cette femme chez le Cadi, et que la en présence de son interprète et de quelques Israélites on lui permettrait d'exprimer sa voloné sur la religion qu'elle desirait suivre. Le mercredi 20 courant vers huit heures et demie du soir le Gouverneur par intérim. Sidi Hassan Ben- Abd- Essadik, envoya chercher a cet effet l'interprète Vice Consulat anglais Monsieur Coriat et moi nous sommes ailes chez le Cadi, ou le gouverneur et quelques notaires s'y trouvaient. La foule qui attendait le résultat était immense, il y avait un bon nombre d'arabes armés de bâtons quils cachaient sous leurs haiks. Le cadi interrogea la dite femme et lui dit d'indiquer sa volonté, qu'elle n'avait rien à craindre. Elle répondit qu'elle voulait être Israélite. Lui ayant demandé pour qui quelques heures auparavant elle avait déclaré devant les adools qu'elle désirait être musulmane, elle répliqua que c'était parce qua la Zaouia on l'avait épouvantée en lui disant que si elle manifestait le désir d'être Israélite on écrirait à 1' Empereur qui le ferait brûler vive Monsieur Jacob d'A. Levy, interprète du Vice consulat anglais, et membre de l'Alliance, dit aux autorités que voeux exprimés sous l'influence de la colère et de la peur ne pouvaient pas être valables et il leur demanda de remettre cette femme à sa famille. Le M'kaddem ayant envoyé une trentaine d'individus qui déclarèrent que les ordres quils avaient étaient de ne pas retourner sans la ramener, les autorités décidèrent quèlle rentrerait à la dite Zaouia jusquà ce que les Oulema (docteurs de la religion) décideraient sur son compte. Mais cette femme sollicita avec instance a ne pas y retourner parce que  les voir l'épouvantait. Grâce a l'influence de Monsieur le Vice consul anglais on obtints du Mkaddem et les (autorités qu' elle irait à l'Arifa prison de femmes).

Le 22 cour[ant], ayant appris que la décision des Oulema était que l'on désirait la punir en lui administrant une centaine de coups de bâton , Monsieur Carstensen est allé lui- même voir le Gouverneur et il a pu obtenir que l'on ferait seulement semblant de la punir pour apaiser le peuple. Même cette apparence n'a pas en lieu, et elle a été mise en liberté le 23 cour[an]t au soir.

Il faut dire a la loange de Gouverneur Sidi Hassan, et du Cadi qu'ils étaient portés de la meilleur volonté pour être agréables à Monsieur Carstensen, car autrement ils auraient insisté a ne pas délivrer cette femme avant de consulter le Sultan, qui, probablement aurait ordonné qu'on la lui envoit (sic), comme il fait ordinairement, et une fois à l'intéreur, ou il n'y a pas de Conuls, et ou les indigènes n'oseraient ou ne voudraient pas intervenir. Dieu sait ce que serait devenu d'elle.

Vous n'ignorez pas, Monsieur, que suivant les preceptes de la loi mahometane tout individu qui embrasse cette religion et qui insiste apprés à ne pas vouloir la professer doit être brûlé ou décapité, comme il est arrivé il y a une trentaine d'années a l'heroine Hatchuel a Fez conséquemment, c'est un très- grand bien non seulement pour cette femme, mais pour les Israélites indigènes en général.

A l'avenir, que Monsieur Carstensen ait pu obtenir d'être permis a cette malheureuse, après avoir déclaré le premier et le cinquième jour qu'elle voulait être musulmane, d'avoir le choix et de rester Israélite. Pour encourager les Consuls, ainsi que tout individu a aider nos coreligionnaires dans des affaires si difficiles comme celui- ci l'est dans ces pays, il est à désirer que le comité central remercie directement ce Vice Consul en y faisant mention aussi du dit Mr Isaac d'A. Coriat, qui a bravé la haine et la colère des arabes en procurant de leur arracher leur prise, car pour encourager cette femme à répondre librement il a accompagné les adouls envoyés, sur ses instances, pas le Cadi, a un endroit où il n'est pas permis aux Israélités de pénétrer, et les coups de pierre que la foule jettait sur lui et la famille de Israélite en question, faisaient rebrousser chemin aux passants.

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן-תעודות בשפות שונות

18/09/2022

3. שאלות המחקר ומבנהו

בפרק הראשון נבדוק את הרקע ההיסטורי של המרחב הארץ-ישראלי בתקופת מחקרנו, מי שלט באזור, ואלו תמורות היסטוריות חלו בו. עוד נבדוק את זמן עלייתם והשתרשותם של המערבים בארץ ישראל. בפרק השני נבדוק את מצב המערבים ערב מלחמת העולם הראשונה ובמהלכה: האם נשארו באזור מגוריהם, או שמא נגזרה עליהם גלות ממקום מושבם למקום אחר בתוך ארץ ישראל ומחוצה לה, וכיצד הצליחו לשרוד באחת התקופות הקשות בהיסטוריה הכללית שבה שזורה ההיסטוריה היהודית?

בפרק השלישי נדון במערבים לאחר מלחמת העולם העולם הראשונה ובכל ימי השלטון הבריטי בארץ ישראל, כאשר חקירתנו תתמקד במצב המערבים לאחר כיבוש הארץ על ידי הבריטים ומקומם הגיאוגרפי. בפרק הרביעי יידונו מוסדותיהם של המערבים והנהגתם – היכן התפללו, אם היו להם בתי כנסת ייחודיים של העדה, או שמא התפללו עם שאר עדות ישראל; בתי הדין של המערבים – היכן היו, כיצד התנהלו ענייני בתי הדין על ידי חכמים מערבים, ואלו נושאים נידונו בהם; ארגון הקהילה על-ידי ועד העדה – מי היו מנהיגי המערבים בארבע ערי הקודש, כיצד ארגנו את ועד העדה, ובאלו נושאים היו צריכים לטפל כדי לדאוג לבני עדתם.

בפרק החמישי יידון עולמם הכלכלי של המערבים – באלו מקצועות עסקו, אם נתמכו בכספי הכוללים, המשיכו במלאכות הזעירות או ניסו להתקדם ולהגיע לעבודות אחרות מלבד מסחר זעיר ועבודות כפיים. בפרק השישי נבחן כיצד התבטאו קשריהם של המערבים עם יהודי התפוצות – שד"רים, מנהיגים, רבנים ומורים שהיו בשליחות בגולה, ונבדוק במה הייתה תרומתם ליהודי הגולה.

בפרק השביעי נתאר את קשרי המערבים בארץ ישראל בכלל ובערי הקודש בפרט עם שאר יושבי הארץ ועם הקונסוליה שאליה השתייכו )במקרה הזה לרוב עם הקונסוליה הצרפתית( ועם השלטון המנדטורי הבריטי.

בפרק השמיני נדון בהשתלבות המערבים בכוחות הביטחון – הן של הבריטים הן של היישוב היהודי, נבדוק מה הייתה מידת מעורבותם בביטחון מקומות מושבותיהם בארץ ב'משטרת היישובים היהודים', ה'הגנה', האצ"ל', ו'הלח"י', ונבדוק את עניין התנדבות המערבים לצבא הבריטי והבריגדה היהודית. בחקירתנו נבחן אם המערבים הצטרפו לכוחות הביטחון ממניעים אישיים או אחרים והאם הצמיחו מתוכם גם מנהיגים ומפקדים, ובאלו תפקידים שימשו במהלך התנדבותם ושירותם בארגונים הנזכרים בפרק.

הפרק התשיעי ידון במערכות החינוך ששימשו את המערבים – היכן למדו, ובאיזו מידה השפיעו המוסדות החינוכיים על מהלך חייהם בסיום לימודיהם.

בפרק ה 10- נתאר את עולמה של האישה המערבית: האם מבחינה מגדרית חלה טרנספורמציה של האישה המערבית מעולמה המסורתי-שמירה על מצוות, דאגה לצורכי הבית וגידול הילדים, לעולם החילוני; האם חל שינוי ביחסה למציאת משלח יד, גיל הנישואים, ידיעה רחבה של שפות, מקומה בזכות הבחירה וסגנון לבושה?

בפרק ה 11- יתואר המטבח המערבי – מאכלי המערבים על-פי מעגל החיים היהודי – ימי חול, שבתות וחגים. בבדיקתנו נתמקד בשאלה אם המערבים נתייחדו במאכליהם, אם הושפעו ממאכלי שאר עדות ישראל ותושבים לא יהודים בארבע ערי הקודש, ובמה התבטאה השפעה זו. ובפרק ה 12- נדון בנומנקלטורה של המערבים ונבחן את מדרש השמות שלהם.

1. שיטות המחקר

במחקרנו ישמשו שיטות המחקר האלה:

א. עיון, פענוח וניתוח של פנקסים וכתבי יד הנוגעים למחקר שלא פורסמו.

ב. סקירת ספרות מחקרית של ספרים ומאמרים בעברית ובלועזית הדנים בנושא במישרין ובעקיפין ושל

חומרים מתוך מאגרי מידע ממוחשבים..

ג. דליית חומרים מאוספים פרטיים של יהודים מערבים וצאצאיהם.

ד. עדויות בעל פה באמצעות ראיונות של מערבים שחיו בימי המנדט הבריטי וכן עם צאצאי המערביים, ועם בני העדות היהודיות האחרות, חוקרים וארכיונאים יודעי דבר על אודות המערבים. 35

ה. אָמּנות כמקור להיסטוריוגרפיה. ניתוח מחקרי של תמונות שבהן מצולמים נשים מערביות. מלבד זה

נבדוק גם את סגנונות הבנייה של בתי הכנסת של העדה המערבית.

ו. היסטוריה על פי מין, כלומר Her story – ההיסטוריה מהפרספקטיבה של האישה המערבית.

ז. חקירה של חומר מתוך עיתוני התקופה.

ח. עיון בספרות הרבנית והכללית, בפרט בספרות השאלות והתשובות של החכמים המערבים ושל חכמים

מעדות אחרות שהיו אתם בקשר באמצעות התכתבויות.

ט. בדיקה של ספרי זיכרונות של משפחות מערביות ויהודים מערבים, שהעלו את זיכרונותיהם על הכתב.

י. עבודת שטח: צילום מבנים, מוסדות ומצבות של מערבים.

שיטות מחקר אלו רלוונטיות למחקרנו, שבמהלכו יהיה עלינו לנהוג בהן בביקורתיות רבה ולשים דגש על

הצלבת מקורות ואימותם.

 

חשיבות רבה נודעת לתיעוד שבעל פה במחקרנו, היות שהחומרים הדוקומנטריים וספרות המחקר המדעית במקצת הנושאים דלים, ובתיעודנו עלה בידינו לשמר חומר על אודות המערבים באמצעות ראיונות עם אנשים שחיו בתקופת מחקרנו ובאמצעות תמליל ראיונות מן הארכיונים. לכל חוקר המתמודד עם ראיונות ידועה בעיית ההישענות על ראיונות בעל פה ומידת מהימנותם, על כן במחקרנו נצליב עדויות ומקורות במידת האפשר כדי להגיע לאובייקטיביות. יש פרקים במחקר שהצלבת הראיונות בהם משמשת אסמכתה, כיוון שלא נמצא חומר אחר, על כן גם באמצעות הצלבתם ננסה להגיע לאמיתות ההיסטורית. על שיטת המחקר באמצעות עדויות וראיונות ראו בהרחבה אצל יואב גלבר, 'תיעוד בעל פה כמקור היסטורי, מקומו של התיעוד בעל פה בחקר ההיסטוריה היהודית בת זמננו', דפים לחקר תקופת השואה, מאסף ז )תשמ"ט(, עמ' 171-165

היהודים המערבים בארבע ערי הקודש ממלחמת העולם הראשונה עד תום השלטון

הבריטי -1948-1914-משה עובדיה-מבוא

עמוד 7

Article recu de Youssef Araba
Plainte à Foum Jmaa – 1943.

Cette lettre, datant de 1943, considérée comme l'année de l'acte de naissance du Maroc libre. Ce courrier fait état d'une mésaventure, subie par une certaine communauté juive dans un Maroc sous protectorat Français. Cette plainte, parmi tant d'autres que nous avons choisi, fut adressée aux autorités du moment, par un ensemble de notables de la communauté de Foum Jmaa, proche de Beni Mellal. On y remarque surtout le parti pris par un certain lieutenant à l'encontre de la communauté juive.

Il est important de raconter et connaitre de telles histoires vécues. La vie juive au maroc a eu et aura de bons moments, certes, mais il ne faut pas cacher et oublier les mauvais aussi. Il faut savoir qu'en 1943 encore, beaucoup de chefs de régions du Maroc furent des militaires, encore sous l'esprit et l'idéologie de "Vichy".

Casablanca, le 4 août I943

Monsieur le Directeur

des Affaires Politiques

Rabat

Monsieur le Directeur,

Les soussignés, membres de la Colonie Juive de Foum Ejemaa, Tribu de ENTIFA, Poste de Tannant, Bureau d’ Azilal, ont l'honneur d'attirer respectueusement votre haute et bienveillante attention sur les vexations et injustices dont ils sont l'objet depuis deux ans et jusqu'à la date de ce jour

La plupart des Israélites de Foum Ejemaa ont été victimes des agissements du Lieutenant CHEMIER qui a heureusement quitté notre région. Dès sa nomination en juillet 1941, il a déclaré qu'il ne pouvait pas voir les Juifs et qu'il ne serait tranquille que lorsqu'il nous aurait tous ruinés et exterminés. Il a mis à exécution ce projet et nous a injustement condamnés à des peines de prison allant de 4 à 6 mois et à des amendes variant entre 5.000 et 200.000 francs. C'est ainsi qu'un de nos coreligionnaires, David ELGRABLI, âgé de 90 ans, a été condamné à 9 mois de prison, malgré son âge, et à 200.000 francs d'amende. Nous ne pourrions dans ce mémoire, vous développer toutes les souffrances passées et nous rendons grâce au ciel que le Lieutenant CHEMIER, qui avait plaisir à nous martyriser, ait quitté notre région. Mais l'objet de notre requête est de vous signaler les faits dont nous sommes encore les victimes, et de solliciter que justice nous soit rendue et que nous puissions vivre en paix ainsi que nos coreligionnaires.

Le Lieutenant CHEMIER a laissé des instructions pour que nous soyons tous condamnés à des travaux forcés pendant huit jours, et nous avons quitté notre ville et nous nous sommes rendus à Casablanca, le nouveau chef du Bureau n'étant pas encore arrivé. Nous voulons retourner à Foum Ejemaa, et nous avons peur d'être incarcérés comme nos coreligionnaires alors que nous n'avons commis d'autre crime que celui d'avoir déplu au Lieutenant CHEMIER, parce que nous sommes nés juifs.

Voici les agissements dont nous sommes encore victimes :

Nos femmes légitimes, pour la plupart ayant des enfants en bas âge, ont été arrachées de force de nos foyers et dirigées sur Azizal pour effectuer des travaux de couture pour les besoins du Makhzen. Cette absence dure souvent plus de huit jours. Nous n'avons pas connaissance que dans d'autres villes du Maroc pareilles réquisitions aient eu lien. Nos mœurs et la morale interdisent cet enlèvement forcé de nos épouses, cet abandon des enfants et du foyer.

Depuis deux ans nous ne percevons pas nos rations d'huile et de savon, aucune ration de sucre ne nous à été distribuée depuis près de trois mois. Pour les tissus, nous avons, depuis la guerre, eu une seule distribution, en avril 1943

Toutes les familles juives ont été obligées à décortiquer les amandes de la récolte du Caïd évaluée à dix tonnes. Une telle opération ne peut bien se faire qu'avec les dents. Chaque famille est tenue, une fois la corvée accomplie, de rapporter amandes et écorces et d'assister au pesage de contrôle. S'il est constaté une différence de poids, si minime soit-elle, due au séchage de la pulpe ou à la perte de quelque épluchure, chaque famille est condamnée à une amende variant entre 50 et 100 francs. Le Caïd n'ayant pu vendre sa récolte tout venant a trouvé ainsi, sans payer de main d’œuvre, le moyen de la conserver ou de l'écouler plus facilement.

Dans la région, le seul moyen de communication est le mulet. Notre mellah dispose de 25 mulets appartenant à des particuliers. Ces bêtes servent à notre travail et à nos déplacements. Le Caïd et le Khalifa s’emparent de nos mulets sans même nous consulter et les gardent deux et trois jours, nous réduisant ainsi à l'inactivité et souvent même le jour de marché. Nous avons cherché à nous dérober à cette réquisition et nous nous sommes presque vus obligés d'acheter la liberté de nos bêtes, moyennant une rétribution allant de 100 à 150 francs par semaine et par bête. Cette rétribution est devenue pour le Caïd une excellente raison d'avoir continuellement besoin de nos mulets pour nous contraindre à payer des indemnités ou pénalités, qui dans l'ensemble représentent pour lui une petite source de revenus.

 

La région a deux sources, l'une fraîche et l'autre chaude. On nous empêche de nous ravitailler en eau fraiche et l'on nous fait toutes les misères pour nous ravitailler en eau chaude ; casse de récipients lorsqu'on ne nous les remplit pas de sable.

Une jeune fille de notre région, Habiba CHLOM, a été poursuivie pour vente de Mahia et reconnue coupable, a été arrêtée et condamnée à trois mois de prison.

Or, le 17 juillet 1943, le Khalifa, frère du Caïd, accompagné de l'interprète du bureau de Tannant, nommé EL BAROUDI, a rassemblé tous les Juifs du mellah de Foum Ejemaa pour leur signaler que tous les hommes juifs âgés de 13 ans et plus, étaient condamnés à huit jours de travaux forcés, et qu'à partir du dimanche 18 juillet 1943, une équipe de 20 juifs devaient commencer (construction au souk ou au chantier) et que toutes les semaines une nouvelle équipe de 20 juifs devait suivre jusqu’à ce que tous les hommes aient purgé leur peine. L'un de nous, David ASSOULINE, a demandé à l'interprète si cette condamnation venait de Rabat et concernait tous les Juifs du Maroc, dans ce cas, toute la colonie de Foum Ejemaa se plierait volontiers devant une telle décision, mais si par contre elle ne touchait que les juifs de la région, il ne s'explique pas la cause.

Le Khalifa, pour notre information, nous a déclaré que le Lieutenant CHAMIER avant de partir, avait laissé l'ordre de condamner tous les juifs du mellah de Foum Ejemaa à huit jours de travaux forcés, pour une affaire de mahia:

Notre représentant ASSOULINE a protesté en faisant remarquer, que du fait que la fautive Habiba CHALOM avait été arrêtée, reconnue coupable et condamnée à trois mois de prison, nous n'avions pas à supporter solidairement cette faute. Menacé de quinze jours de prison pour cette intervention, David ASSOULINE, l'un des soussignés, a dû quitter Foum Ejemaa pour Casablanca.

Notre population israélite a été depuis Moulay Hassan et jusqu’en 1941, estimée et respectée par les autorités du Maghzen et des Contrôles. Nous joignons à la présente trois traductions des dahirs de respect rendus en faveur des Israélites de Foum Ejemaa, par Sa Majesté MOULAY HASSAN, le II Ramadan 1304 (3 juin 1887) renouvelé par S.M. Si MOHAMED, le 7 Hija 1309 (3 juillet 1892) et par S.M. SI ABDELAZIZ BEN HASSAN BEN MOHAMED, le 26 Hija 1313 (8 juin 1896).

Dans tous ces actes leurs Majestés ont bien voulu assurer de leur haute et puissante protection les Israélites de Foum Ejemaa et ordonnent qu'ils fussent traités avec respect et considération afin que leurs communauté ne fut pas l'objet de sévices, ni trouble dans ses coutumes ni être l'objet de brimades ni de vexations sous quelque forme que ce fut.

Nous avons pleinement confiance dans votre esprit de justice et d'équité. Nous savons que nous pouvons placer notre vie entre vos mains et, grâce à votre très haute protection, la population de Foum Ejemaa verra cesser le martyre que, depuis deux ans, elle endure, et que la paix reviendra dans ses foyers. Nous tenons, de notre côté, à vous assurer que nous ferons tout ce qui est possible pour que rien ne puisse nous être reproché, tant dans la conduite de notre vie privée que dans celle des affaires.

Recevez, Monsieur le Directeur, l'assurance ce notre plus complet dévouement.

David ASSOULINE                                                                          Chimmoune David BENISTI

Mouchi FEDIDA                                                                               Yahia PINTO

Youssif TORDJMAN                                                                       Chemaoun IFRAH

נשים כפעילות חינוכית

בית־ספר ראשון לבנים ולבנות נפתח בתיטואן בשנת 1862 על־ידי חברת ״כל ישראל חברים״ בסיועם של ״אגודת אחים״ בלונדון ושל ועד שליחי הקהילות באנגליה. חינוך מודרני של הבנות היה צעד מהפכני בעולם המסורתי, ועורר חששות אצל ההורים והחכמים. אך העובדה, שנוסף על השכלה כללית למדו הבנות מלאכות כגון תפירה, סריגה ואריגה, העשויות לסייע בפרנסת המשפחה, אפשרה לחכמים לתת לגיטימציה לחינוך המודרני. חלק ניכר מהבנות לא שילם שכר לימוד. זאת ועוד, בדרך־כלל קיבלו הבנות גם ביגוד ומצרכים אחרים. משה מונטיפיורי, שביקר בטנג׳יר בשנת 1863, תרם סכום נכבד לחינוך בנות לזכר רעייתו יהודית, בתנאי שהחינוך יהיה נתון לפיקוחה של מועצת נשים יהודיות. על פי ידיעה משנת 1884 הביע הרב הראשי של יהודי תיטואן שביעות רצון מחינוך הבנות. בטנג׳יר עלה מספר התלמידות מ־120 בשנת 1872 ל־322 בשנת 1907. בתי־ספר לבנות נפתחו גם בשאר ערי מרוקו, כולל בערים השמרניות שבפנים הארץ. בפאס נפתח בית־ספר לבנים בשנת 1883 ולבנות – בשנת 1899. הרב הראשי רפאל בן צור התייחס בחיוב לחינוכן במוסד זה. למרות זאת היה מספר בתי־הספר לבנות ומספר התלמידות נמוך מאלה של הבנים. בשנת 1901 למדו 1,157 בנות לעומת 1,381 בנים. בשנת 1912 היו בתי־ספר לבנות ב־12 ערים לעומת 15 בתי־ספר לבנים ומספר התלמידים היה 3,214 לעומת 1,822 תלמידות. את ההצלחה בחינוך הבנות יש לזקוף לזכותן של מנהלות ומורות מסורות, שראו בתפקידן שליחות. אחת מהן, שהצטיינה בפעילות מסועפת, הייתה סטלה קורקוס.

סטלח קורקוס – מנהלת בית־ספר ופעילה בחיי הציבור

סטלה קורקוס (ניו־יורק 1858-קזבלנקה 1948) הייתה דמות מיוחדת ובולטת בתחום הפעילות החינוכית והציבורית במרוקו משנות ה־80 של המאה ה־19 ואילך. אביה היה אברהם דוראן, סוחר מצליח באנגליה, ואמה, רבקה מונטיפיורי, אחיינית השר משה מונטיפיורי. סטלה נישאה בלונדון למשה קורקוס, יליד אלג׳יר, שעבר אתה למוגדור. משה היה פעיל בתחום החינוך ובשנת 1888 הוזכר כחבר ההנהלה של בית־הספר. אביו, הרב אברהם(אוראן 1810 – לונדון 1895), כיהן בתפקיד דיין של קהל הפורטוגזים בלונדון.

סטלה רכשה ניסיון בהוראה והחזיקה בלונדון בית־ספר פרטי. משנת 1885 ניהלה את בית־הספר לבנות, שנפתח במוגדור באותה שנה ביזמתו של הרב יוסף אלמאליח. הרב, שנולד ברבאט (1809), עבר למוגדור ובגיל 30 התמנה לשמש דיין. הוא עסק גם במסחר והחל משנת 1869 כיהן בתפקיד סוכן קונסולרי. משנת 1885 שימש בתפקיד סגן הקונסול של אוסטריה־הונגריה במוגדור, תפקיד שבו החזיק עד פטירתו בלונדון בשנת.1886

הרב יוסף, שהתוודע למיסיונרים האנגליקניים כבר בשנת 1844 בעקבות בואו של המיסיונר אלכסנדר לוי למוגדור, נלחם בהם, במיוחד לאחר שייסדו בעירו מוגדור בסיס בשנת 1875. הם פתחו בית־ספר לבנים ולבנות והרב יוסף ראה סכנה בכך שבנות עירו אינן מקבלות חינוך יהודי ועלולות לצאת לתרבות רעה. אי לכך יזם הענקת חינוך פורמלי לבנות. בשנת 1875 כתב לאדולף כרמיה, נשיא כי״ח, על היזמה המקומית להקים חברה בשם ״עוז והדר״, שמטרתה לדאוג לבנות העניים: למנוע מהן לשוטט ברחובות או לשרת בבתי נוצרים וללמדן את הדרוש לקיומן. במכתבו ציין, שבעיר גיברלטר חיה אישה, המלמדת את בנות העשירים. כוונתו הייתה ללמד 40 מבנות העניים תפירה אריגה, כתב ולשון ספרדית. לצורך זה ביקש השתתפות כספית.

בית־הספר לבנות נפתח ב־24 בדצמבר 1885 במימון הקהילה המקומית ובתמיכתן של כי״ח ו״אגודת אחים”, שנוהלה באותה עת על־ידי קלוד מונטיפיורי, בן דודה של סטלה. בדו״ח של ״אגודת אחים״ לשנת 1884 נאמר, שמטרת התמיכה בבתי־הספר לבנים ולבנות למנוע מילדים, ובעיקר מבנות ממשפחות עניות, להזדקק לבית־הספר של המיסיון מחשש שיתנצרו.

המנהלת הראשונה של בית־הספר הייתה סטלה קורקוס, שראתה שליחות הן בהקניית ידע והן בתרומה בתחומים ציבוריים שונים, כמתואר בהמשך. על פי ידיעה מאותה שנה הצליח בית־הספר היהודי לבנות להוציא 32 בנות מבית־הספר של המיסיון, אך כסף רב נדרש להלבישן כראוי. בסופו של דבר הגיעו באותה שנה לבית־הספר עשר בנות בלבד.

בטכס הפתיחה שהחל בשירה ״יגדל״ על־ידי הבנות, נכחו הקונסול הבריטי, סגן הקונסול הבריטי במוגדור וכן נציגי אוסטריה, צרפת, איטליה, ספרד, גרמניה וארצות־הברית.

תקציב נוסף נדרש עבור עוד 50 בנות עניות, שכן כדי שתבואנה ללמוד צריך היה לספק להן שמלות ונעליים. ואכן, סטלה דאגה גם לצד החומרי. בשנים הבאות כוסתה הוצאה זו על־ידי ועד של נשים בעיר וכן באמצעות מכירת התוצרת של שיעורי התפירה של הבנות. המנהלת דאגה גם לאספקת ארוחות חמות לתלמידותיה.

שפת ההוראה הייתה אנגלית. על פי מידע משנת 1905 הוכיחו הבנות בבחינה ידיעה נאה בתרגום מאנגלית לערבית. כן לימדו בבית־הספר שירה וספרות אנגלית, צרפתית, ערבית ועברית וכן חשבון ותפירה. התקיימו בו שיעורי דרמה והבנות הופיעו בהזדמנויות חגיגיות. הן קיבלו חינוך אנגלי טיפוסי לאותה תקופה והגיעו להישגים גבוהים מאלה של הבנים. בשנות ה־90 ביקרו בבית־הספר דיפלומטים אנגליים וצרפתיים וכן נכבדים יהודיים וביניהם ראובן בן יוסף אלמאליח, ראש הקהילה, שירש את מקום אביו בתפקיד סגן הקונסול של אוסטריה החל משנת 1886 ואילך. אלה מהם, שנכחו בעת הבחינות, התפעלו מהישגי התלמידות ותרמו לבית־הספר. בשנת 1890 ערכה סטלה מסיבת גן לאחר הבחינות בהשתתפות כמאה תלמידות, שנכחו בה אורחים מקומיים, נכבדים מחו״ל ודיפלומטים. אחדים מהם תרמו לבית־הספר וכן חילקו פרסים לתלמידות מצטיינות. הגברת קורקוס קיבלה תרומות גם מאנגליה וביניהן ספרים מתורם אלמוני.

על פי מקורות משנות ה־80 עד תחילת המאה ה־20 כלל צוות המורות את הנשים הבאות: הגברת דוראן, אחותה של סטלה, שהייתה אף היא מורה(לפני כן) בלונדון, וסייעה בניהול בית־הספר במוגדור; הגברת בק מאנגליה, ״האומנת״, לימדה חקלאות ומשכורתה הייתה הגבוהה משל שאר המורות – 40 לי״ש לשנה נוסף על דיור ומזון; הגברת בוגנים, שהייתה כנראה מקומית ולימדה בכיתות הנמוכות; הגברת מראש, שלימדה תפירה; הגברת טוראל, שלימדה צרפתית; הגברת מסעודה ויזמן והגברת ששפורטש. לפי גובה המשכורות ניתן להסיק אודות מעמדן. משכורתה של המורה לכיתות הנמוכות הייתה 5 לי׳׳ש בלבד ואילו משכורות שאר המורות נעו בין 5 ל־40 לי״ש.

בשנת 1888 פרצה במוגדור מגפת אבעבועות שחורות. הגברת קורקוס דאגה לבריאות התלמידות ולחיסונן באמצעות רופא אנגלי, שהיא דאגה לשלם לו. בשנת 1889 למדו בבית־הספר 109 תלמידות, מהן 67 יתומות. גם בשנת 1892 פרצה במוגדור מגפת – אבעבועות, שהפילה חללים רבים וביניהם כ־200 יהודים, רובם דיירי המלאח הצפוף. הגברת קורקוס פנתה ללונדון בבקשה לקבל תרופות, שלא היו במוגדור.

לסטלה קורקוס היו קשרים עם הנציגים הבריטיים במוגדור. סגן הקונסול מאדן (Maclean Madden), שמונה ב־1 באפריל 1899 והיה כפוף לקונסול בקזבלנקה (פעל עד שנת 1907) נהג לבקר בבית־הספר ושיבח את פעולותיה של הגברת קורקוס, כפי שדווח בין השנים 1905-1901

בשנת 1901 למדו בבית־הספר 156 תלמידות, בשנת 1902 ירד מספרן ל־126, כנראה בשל המחלות, ובשנת 1905 ירד מספרן ל־117. אולם בשנת 1907 עלה מספרן ל־225 תלמידות. בית־הספר לא נסגר גם בעתות של מחלות ומגפות, שרוששו את האוכלוסייה, למרות שהוצע לסגור את המוסד.

לתלמידות בית־הספר הוגשו ארוחות חמות כל יום. בהוצאות השתתפה הקהילה, שנעזרה גם בתרומות מאנגליה ומצרפת. ועד של נשים מקומיות, שאורגן על־ידה, התרים בגדים ונעליים עבור הבנות העניות לפני פסח ולפני הימים הנוראים, כפי שדווח בשנים

1903-1902.

ההשכלה שרכשו הכשירה את התלמידות לחיי המעשה. על פי דיווח משנת 1907 הועסקו שתי תלמידות בתפקיד פקידות על־ידי סגני הקונסולים של בריטניה ואוסטריה.

מנהל בית־הספר לבנים במוגדור, מר ש׳ וינשטיין, שהגיע לחופשה בלונדון בשנת 1906, מסר דו״ח אודות בית־הספר לבנות בניהולה של הגברת קורקוס. לדבריו ניכרת בבית־הספר התקדמות.

גם תלמידות נוצריות התקבלו לבית־הספר, וביניהן בנותיו של קונסול ספרד, אך הן שילמו שכר לימוד. על פי דיווח משנת 1906/7 למדו בבית־הספר 12 נערות ספרדיות קתוליות ונערה צרפתיה, שהעדיפו מוסד יהודי על פני זה של נזירות.

נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן-נשים בפעילות חינוכית.

עמוד 102

"אתם נצבים היום כולכם,

 לפני יהוה אלהיכם" (דב' כט, ט).

"א-ת-ם" = אותיות א-מ-ת.

"נ-צ-ב-י-ם" = מתייצבים לדין בראש השנה.

"ה-י-ו-ם" = "יום תרועה יהיה לכם" = שמו של ר"ה בתורה.

"כ-ו-ל-כ-ם" = כולנו מחויבים להתייצב לדין – "לפני יהוה אלהיכם".

 

"והשבות אל לבבך… ושבת עד יהוה אלוהיך…

          ושב יהוה אלהיך את שבותך ורחמך…

ומל יהוה אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך,

 לאהבה את יהוה אלהיך

בכל לבבך ובכל נפשך, למען חייך" (דברים. ל, א- ו)

 

                     התשובה גנוזה בנשמתו של כל אחד מאתנו

 (הרב קוק, אורות התשובה ו ב).

 

ברגע שהאדם ניצב מול הא-מ-ת הפנימית שלו ושב בתשובה,

הוא בעצם מתחבר אל שורש נשמתו –

 ובכך הוא זוכה להתייצב לדין

בפני הקב'ה בראש השנה ויוצא זכאי,

 כדברי רבנו-אור החיים-הק':

"כי להיותם לפני ה' – ניצבו ונשאו ראשם".

 

 

בראש השנה הבעל"ט,

 כל אחד מאתנו, יכול לקבוע לעצמו את מצבו

הרוחני, הרפואי, הכלכלי והביטחוני לכל השנה,

ע"י תשובה מאהבה.

 

מאת: הרב משה שמיר אסולין

 

במשך השנה, נמצאים אנו בתנועה מתמדת. בר"ה, ניצבים אנו זקופים בפני ה'.

רבנו-אור-החיים-הק' שואל מספר שאלות:

א. מה כוונת התורה בביטוי 'אתם ניצבים'?

ב. מדוע הכתוב מפרט: 'ראשיכם שבטיכם, זקניכם וכו', ולא מסתפק בביטוי 'כולכם'?

ג. מדוע יש צורך בברית חדשה – 'לעוברך בברית יהוה אלהיך ובאלתו אשר יהוה אלהיך כורת עמך היום" (דב' כט יא). הרי בפרשה הקודמת 'כי תבוא', נחתמה ברית בין הקב"ה לישראל, כנאמר: "ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם, למען תשכילו את כל אשר תעשון" (דב', כט ח). 

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הביטוי "ניצבים": "ומעתה, באנו להבין מאמר 'אתם ניצבים', שהכוונה היא על דרך אומרו: 'הניצב על הקוצרים', לשון מינוי", במשמעות של מנהיג מכובד הניצב על משמרתו, כדוגמת בועז השופט במגילת רות, "הניצב על הקוצרים"  (מגילת רות ב, ו). כלומר, מעמד מכובד ומחייב כלפי העובדים.

 מעמד "הניצבים", מלווה אותנו במעמד החופה כאשר החתן והכלה ניצבים בטקס מתוך שמחה המהולה ביראת הרוממות, מגודל המעמד המחייב והמרגש.

במהלך הטקס, הרב המקדש קורא את הכתובה לעיני ואזני כל המסובים, כדי להדגיש את מחויבות סעיפיה אצל בני הזוג.

גם במשטרה, דרגת 'ניצב' מהווה דרגה גבוהה, אליה שואף להגיע כל שוטר, כאשר מעליה, ניצב רב ניצב – המשטרה, הממונה על כלל השוטרים. דרגות הניצב ורב ניצב, מסמלות את אחריות התפקיד הניצב על כתפיהם.

 

כ"כ במעמד הברית בין הקב"ה לעמ"י בפרשתנו: פס' יב. "לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ, וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב.  יג. וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם, אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת . יד. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם (יב-יד).

 

הכתוב רומז גם לנשמותינו – "וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם". במידה וננצל את פריבילגיית התשוב-ה = ונשוב אל ה' אלוקינו באמת ובתמים, נוכל להתייצב לדין בפני ה' בר"ה, בבחינת – "אתם ניצבים היום", ולהיכתב בספר החיים של צדיקים וחסידים בר"ה. אחרי כן, נוכל ללכת שמחים וטובי לב, בבחינת שם הפרשה הבאה: "וילך".

רבנו-אור-החיים-הק'  ממשיך ואומר: עשיית רע, גורמת לשפלות והנמכת ראש. עשיית טוב לעומת זאת, גורמת להתייצבות והזדקפות בקומה זקופה כדברי קדשו בפרשת "כי תישא את ראש בני ישראל – "כי החוטא גורם בחטאו כפיפת ראשו… ובחינת הקדושה, היא נשיאת ראש והרמת המהות והאיכות" (שמות ל, יב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' עונה על השאלות ב' ג': רבנו מסדר את המתייצבים לפני ה' לפי סדר חשיבותם ויכולת השפעתם על סביבתם, כאשר במידה ולא יפעילו את השפעתם וסמכותם, הם ישאו באחריות לחטאי האחרים.

רבנו מדבר על הערבות ההדדית בין חלקי העם. וכדברי קדשו: "ונראה, כי כוונת משה בברית זה, היא להכניסם בערבות זה על זה, כדי שישתדל כל אחד בעד חברו לבל יעבור פי ה'", כפי שנאמר בהמשך "הנסתרות ליהוה אלוהינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דב' כט כח). כלומר, על העבירות הנעשות בסתר, העוברים נענשים בהתאם, כל אחד לפי חטאו. ואילו בעבירות הגלויות, נכנס ההיבט של הערבות ההדדית. וזה בעצם החידוש בברית הנוספת בפרשתנו ככתוב "לעברך בברית יהוה אלהיך ובאלתו" (דב' כט יא), בנוסף לברית שנחתמה בפרשת "כי תבוא", בה כל אחד אחראי למעשיו, כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לפסוק:

 

"ראשיכם" – ראשי העם היכולים להשפיע על העם, ואם לא יעשו זאת, ישאו באחריות. 

"שבטיכם" – ראשי השבטים. כל ראש שבט מתחייב על שבטו.

זקניכם ושוטריכם" – כל זקן = חכם, מתחייב על משפחתו הרחבה והמסועפת.

"איש ישראל" – כל אחד יתחייב על בני ביתו… (רבנו-אוה"ח-הק'. ניצבים כט, ט).

דבריו מתבססים על דברי הגמרא: "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה, נתפס על אנשי ביתו. באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו. בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם" (שבת נד ע"ב).

לגבי נשים, ילדים וגרים, אומר רבנו: "ואין הם נתפסים על אחרים. שהטף אינם בני דעה. הנשים כמו כן. הגרים גם כן אין להם להשתרר על ישראל". לכן, סידר אותם הכתוב בפס' נפרד, כדברי קדשו.

 

 מעניינת העובדה שמשה רבנו הקדים את המנהיגים = "ראשיכם", ואח"כ את הזקנים = תלמידי חכמים, ואילו אצל יהושע נאמר: "ויאסוף יהושע את כל שבטי ישראל שכמה, ויקרא לזקני ישראל, ולראשיו, ולשופטיו, ולשוטריו" (יהושע כד א). כלומר, יהושע הקדים את הזקנים לפני המנהיגים, בניגוד למשה רבו.

הירושלמי (הוריות פרק ג הלכה ד) דן בנושא, והוא מעלה כמה אפשרויות.

אחת התשובות, להבדל בין יהושע למשה: "משה על ידי שהיו כולם תלמידיו, הקדים ראשים לזקנים, יהושע ע"י שלא היו כולם תלמידיו, הקדים זקנים לראשים". משה, כאיש האלוקים שהזקנים היו תלמידיו, הקדים דווקא את המנהיגים ולא את הזקנים שהיו החוג המקורב אליו, כדי למנוע לזות שפתיים שהוא מעדיף את המקורבים. אותו עיקרון הנחה גם את יהושע, שהיה מנהיג מדיני וצבאי, והעדיף למנות את הזקנים שאינם מהחוג המקורב אליו, כדי למנוע רינונים.

 

מסר אמוני:

 עד כמה חשוב לצאת לא רק ידי חובת ה',

אלא גם ידי חובת בני אדם,

 בבחינת הכתוב "והייתם נקיים מה' – ומישראל" (במ' לב כב).

 

הרב קוק אומר: התשובה היא תמיד שרויה בלב, אפילו בעת החטא עצמו. התשובה גנוזה בנשמה, והיא שולחת את קוויה שהם מתגלים אחר כך, בעת שבא הגורם {המזמן} הקורא לתשובה" (אורות התשובה ו, ב).

 

המלב"ם קושר זאת לראש השנה בו אנחנו מתייצבים וניצבים בפני הקב"ה לדין ,לאחר ששבנו בתשובה בחודש אלול. לכן, נאמר "אתם ניצבים היום". דוגמא לכך אצל משה רבנו: "ואנוכי עמדתי בהר". הוא זכה לעמוד ולהתייצב בהר, בגלל שהיה צדיק. גם אצל אברהם נאמר: "וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר – עמד שם". כלומר, אברהם עמד והתפלל לה' ונענה.

הביטוי "היום" בפס' הראשון "אתם ניצבים היום", רומז לשמו של ראש השנה – "יום תרועה יהיה לכם".

 

"הנסתרות ליהוה אלהינו –

והנגלות לנו ולבנינו עד עולם" (דברים ל כח).

"כל ישראל – ערבים זה בזה" (שבועות לט ע"א).

 

המקור לביטוי הנ"ל "כל ישראל ערבים זה בזה", הוא דברי המדרש לפסוק: "וכשלו איש באחיו" המופיע בפרשת הברכות והקללות בפרשת בחקותי (ויקרא כו, לז), "וכשלו איש – בעוון אחיו". הרעיון מופיע גם בפרשתנו בפסוק: "הנסתרות לה' אלוקינו – והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דב' כט, כח).

רש"י ורבנו-אוה"ח-הק' מסבירים שעל הנסתרות, היחיד נענש על ידי ה' על פי מעשיו, ולכן נאמר: "הנסתרות ליהוה אלהינו",  ואילו על הנגלות, נענשים הרבים אם היה באפשרותם להוכיח את החוטא ולא הוכיחו אותו בגלל ש"כל ישראל ערבים זה בזה" כדברי הגמרא, ולכן נאמר בפס': "והנגלות לנו ולבנינו עד עולם".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהחידוש בברית בין ה' לעמ"י בפרשתנו ככתוב: "לעברך בברית יהוה אלהיך ובאלתו, אשר יהוה אלהיך כורת עמך היום" (ניצבים כט, יא) לבין הברית בפרשת "כי תבוא" שם נאמר: "אלה דברי הברית אשר ציווה יהוה את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב" (כי תבוא כט סט) וכדברי קודשו:

"הנסתרות לה' אלוקינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם… – פירוש, היא תשובת ישראל למשה. שהנסתרות לא יתחייבו בהן, אבל הנגלות, קיימו וקיבלו עליהם הערבות. ואמרו ולבנינו עד עולם". כלומר, בברית הקודמת בפרשת "כי תבוא", הם קיבלו עליהם רק את הנגלות, ואילו כאן עם כניסתם לארץ, הם קבלו עליהם ועל זרעם את הערבות ההדדית.

 

 

הגלות והגאולה בפרשת ניצבים.

 

הרמב"ם  אומר: פרשת ניצבים מתמצתת את "כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים" (הלכות מלכים יא, א), העתידים לבוא על ארץ ישראל ועל עמ"י בשנות הגלות, ובזמן הגאולה.

על מצב ארץ ישראל בגלות נאמר: "ואמר הדור האחרון, בניכם אשר יקומו מאחוריכם… וראו את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה אשר חילה יהוה בה: גופרית ומלח שרפה כל ארצה – לא תיזרע ולא תצמיח, ולא יעלה בה כל עשב, כמהפכת סדום ועמורה… על אשר עזבו את ברית יהוה… ויחר אף יהוה בארץ ההיא להביא עליה את כל הקללה הכתובה בספר הזה" (דב' כט, כא – כז).

אכן, רואים אנו שלאורך 1900 שנות גלות, הארץ הייתה חרבה, עד לדורנו.

 

על הגאולה שתבוא אחרי התשובה נאמר:

 "והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה… ושבת עד יהוה אלהיך ושמעת בקולו… ושב יהוה אלהיך את שבותך ורחמך, ושב וקבצך מכל העמים… והביאך יהוה אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה, והטיבך והרבך מאבותיך… ונתן יהוה אלהיך את כל האלות האלה על אויביך, ועל שונאיך אשר רדפוך… כי תשמע בקול יהוה אלהיך לשמור מצותיו וחוקותיו הכתובה בספר התורה הזה – כי תשוב אל יהוה אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך" (דב' ל, א י).

אכן, דורנו זוכה לשוב אל הארץ הנותנת פריה בשפע, בבחינת "ארץ זבת חלב ודבש", וזוכה לראות את היכלי התורה המעטרים את ערי ארצנו, ובראשם ירושלים עיר קדשנו ותורתנו.

דורנו גם זוכה לראות איך הקב"ה נוקם באויבינו – "ונתן יהוה אלהיך את כל האלות האלה על אויביך" (ל, ז).

 

 

 

הצדיקים, הרשעים, והבינונים,

ביום הדין והנורא – בראש השנה.

 

אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן: "שלושה ספרים נפתחים בראש השנה: אחד של צדיקים גמורים, אחד של רשעים גמורים, ואחד של בינונים.

א. צדיקים גמורים – נכתבים לאלתר לחיים;

ב. רשעים גמורים – נכתבים ונחתמים למיתה;

 

רבי מאיר: בראש השנה נידונים, וביום כיפור נחתמים, דבר החופף את רצף הימים הנוראים.

 

הרשב"א מסביר שכוונת הביטויים "נחתמים לחיים, למיתה", הכוונה לחיי עולם הבא.

 

הרא"ש: לעיתים, ה' גוזר על הצדיק יסורים או מיתה בעולם הזה, כדי למרק את עוונותיו, ובכך יזכה להגיע ישירות לגן עדן. חלק מהרשעים לעומת זאת, מקבל את שכרו בעולם הזה על מעט המצוות שקיים, דבר המסביר מדוע רשעים ממשיכים לחיות, ולעיתים אף בכבוד, כאשר חלק מהצדיקים סובל, בבחינת: "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו" (ברכות ז ע"א).

 

שני מרכיבי התשובה העיקריים

במשנת רבנו-אור-החיים-הק' בפרשת "ניצבים".

 

שלב א:  "והשיבות אל לבבך – בכל הגוים אשר הדיחך יהוה אלהיך שמה" (דב' ל, א). זהו השלב הראשון בקבלת התשובה בו האדם שב אל לבו ואל פנימיותו תוך הצבת מראה אל מול מעשיו הלא טובים, ורק אז, עובר לשלבי התשובה כמפורט להלן.

 את ההתעוררות לתשובה, ניתן ללמוד מכך שעמ"י הוא העם היחידי שהתפזר בארבע רוחות העולם בגלל חטאיו, ולכן מוזכרת בפס' מצות התשובה "והשבות אל לבבך" בהקשר לגלות ככתוב בהמשך הפסוק: "בכל הגוים אשר הדיחך יהוה אלהיך".

 

שלב ב:  "ושבת עד יהוה אלהיך" (דב' ל, ב), "והתשובה לפני ה' – להיטיב דרכיו". (רבנו-אוה"ח-הק'). בכך שיקבל על עצמו לפעול לאור התורה, ולשוב בתשובה מאהבה.

 

 

סוגי העבירות בהן אנו נכשלים:

  א. ביטול תורה. ג. ביטול מצוות עשה. ב. מצוות לא תעשה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל  מדוע נאמרו הפס': "ומל יהוה אלהיך את לבבך ולבב זרעך וכו" (ל, ו), וכן הפס': "ואתה תשוב ושמעת בקול יהוה, ועשית את כל מצוותיו אשר אנוכי מצווך היום" (ל, ח). הרי מצות התשובה נאמרה קודם לכן בפס': "ושבת עד יהוה אלהיך"?

 

 את השאלות הנ"ל הוא מיישב בהצבת שלושה סוגים עיקריים של עוונות, כאשר כל סוג רמוז באחד הפס', ולכן הוצרכו כל הפסוקים הנ"ל.

 

א. ביטול תורה – ועל כך נאמר: "ושבת עד יהוה אלהיך – ושמעת בקולו". ושמעת: במשמעות לימוד תורה שעל ידו זוכים לרשת את הארץ, ולכן נאמר בהמשך: "ושב וקיבצך מכל העמים" = קיבוץ גלויות, עקב ההתמסרות בלימוד תורתנו הקדושה. על כך, יש על מה לשוב בתשובה, היות וכמה זמן אנו מקדישים ללימוד תורה, כאשר הקב"ה מבקש מאתנו "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך – והגית בו יומם ולילה" (יהושע א ח).

 

ב. עובר על מצוות לא תעשה – על כך נאמר: "ומל יהוה אלהיך את לבבך". האדם עובר על מצוות לא תעשה כמו גזל ועריות, בגלל שליבו ערל, או כפי שנהוג לומר: "מה, אין לו לב לשדוד אישה קשישה, ולכן עליו "למול" את עורלת לבו בכך שיפתח פתח מצדו, וכבר ה' יעזור לו "למול" את לבו כדברי הגמרא: "הקב"ה אומר לעמ"י: פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם". ע"י זה זוכים להתגבר על האויבים: "ונתן את כל האלות על אויביך". ולכן מן הראוי שניזהר לא לעבור על מצוות לא תעשה החל מ"לא תתורו אחרי לבבכם" , ועד "לא תשנא את אחיך בלבבך".

 

רבנו-אוה"ח-הק' מסיים את דבריו באהבת ה' (ל, ו).

"לאהבה את ה': פירוש, שתלביש האהבה אשר תיכן בך התוכן בריאתך, בנעימים ידידות חיבת אלהיך.

 ויִחֵד שכר לזה – שיהפוך ה' כל הצרות מעלינו על שונאינו, כאומרו ונתן… על אויביך".

 

ג  ביטול מצוות עשה – ועל כך נאמר: "ואתה תשוב ושמעת בקול יהוה –  ועשית את כל מצוותיו". השכר יהיה: ברכה והצלחה בכל מעשה ידינו, שפע כלכלי ופרי בטן ככתוב בהמשך: "והותירך יהוה אלהיך בכל מעשה ידיך – בפרי בטנך ובפרי אדמתך". "פרי בטנך": צאצאים טהורים – אוהבי ה' ותורתו כדברי השיר:

"וזכני לגדל בנים ובני בנים חכמים ונבונים / אוהבי ה' יראי אלוקים אנשי אמת זרע קודש בה' דבקים /

ומאירים את העולם בתורה ובמעשים טובים / ובכל מלאכת עבודת הבורא".

 

המסר האמוני: עלינו להיזהר בקיום מצוות עשה, החל ממצות לימוד תורה

 השקולה כנגד כל המצוות, וכלה במצות "ואהבת לרעך כמוך אני יהוה".

 

 

תהליך התשובה – במשנת הרמב"ם:

                                 הימים הנוראים והתשובה מאהבה.

 

השאלה הפשוטה היא: איך אני/אתה/את/ נדע לקיים את מצוות התשובה.

 הרמב"ם – הנשר הגדול, לימד אותנו איך לנסות לעשות זאת,   ולהלן דברי קודשו:

"ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא את חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר: "יעזוב רשע – דרכו, ואיש און – מחשבותיו" (ישעיה נה ז), וכן יתנחם על שעבר, שנאמר: "כי אחרי שובי נחמתי" (ירמיה לא יח), ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם שנאמר: "ולא נאמר עוד אלוקינו למעשה ידינו, אשר בך ירוחם יתום" (הושע יד ד), וצריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות/נים אלו שגמר בליבו" (רמב"ם הלכות תשובה פ"ב, ה"ב).  

רבנו הרמב"ם מוכיח את תהליך התשובה מדברי הנביא ישעיה: "יעזוב רשע דרכו, ואיש און מחשבותיו, וישוב אל ה' וירחמהו, ואל אלוקינו כי ירבה לסלוח". (ישעיה נה ז).

 

 

שלבי התשובה – במשנת הרמב"ם:

 

א. עזיבת החטא:  כולל שני חלקים: א. עזיבת החטא והסרתו ממחשבתו. ב. לקבל עליו לא לעשותו יותר.

 את זאת הוא לומד מהכתוב: "יעזוב רשע דרכו {עזיבת החטא} – ואיש און מחשבותיו" {מחשבתו הרעה}.

ב. חרטה: יתחרט ויתנחם על שעבר עבירה ככתוב: "כי אחרי שובי ניחמתי". עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא יישוב לזה החטא לעולם ככתוב: "ולא נאמר עוד – אלהינו למעשה ידינו". כלומר, קיימים שני שלבים בחרטה:  חרטה על העבר, וקבלה לעתיד שלא לחזור לעשות את המעשה הרע הנ"ל.

ג. וידוי: וידוי מלשון וודאות, שלא יהיה אחד בפה ואחד בלב, אין צביעות בפני הקב"ה ובפרט ביום הדין.

 הרמב"ם כותב בפרק א' על חובת הווידוי:

"כל המצוות שבתורה… אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון {בכוונה}, בין בשוגג, כשיעשה תשובה מחטאו – חייב להתוודות לפני ה-אל יתברך. כיצד מתוודה? אומר: אנא ה' חטאתי, עוויתי, פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך… והרי אני חוזר בי ומתבייש אני במעשיי, ולעולם איני חוזר לדבר זה".

"איזוהי תשובה גמורה – {תשובת המשקל}.  כאשר יזדמן לידו אותו דבר עבירה שעבר, ויש בידו לעשות ולא עושה".

 

בעל "ערבי נחל" מסביר זאת לאור הפסוק הנ"ל:

• "יעזוב רשע דרכו" – יעזוב את המעשה הרע.
• ואיש און מחשבותיו" – יתחרט גם על שחשב להרע.
• "וירחמהו יהוה"– אם יחזור בתשובה מאהבה גם על המחשבה, הקב"ה יהפוך לו את העבירות – לזכויות.
• "כי ירבה לסלוח" – חזר רק על המעשה = מיראה, הקב"ה יהפוך לו את העבירות  לשגגות בלבד.

 

החתירה אל האות ה"א

בתהליך התשובה התשוב – ה.

 

"אלה תולדות השמים בהבראם = בה' בראם. העולם נברא ב-ה'.

רש"י: האות ה' פתוחה למטה והרוצה לצאת לתרבות רעה – יוכל. והרוצה לחזור בתשובה – יש לו פתח מילוט למעלה. הבא לטהר מסייעים אותו. ולמה יש לאות ה' תג למעלה? הקב"ה יקשור לו כתר לשוב בתשובה. (ע"פ תומר דבורה לרבנו משה קורדברו).

תשובה = תשוב – ה = לשוב אל ה'.

 

ברובד הקבלי הפשוט, לשוב אל האות ה' המופיעה פעמיים בשם י-ה-ו-ה.

הה' הראשונה – מסמלת תשובה עליונה, העוסקת ברובד התודעה וההבנה, כנגד ספירת הבינה.

הה' השניה – מסמלת תשובה תתאה = תחתונה, העוסקת ברובד המעשי, כנגד ספירת המלכות.

 

המהות הפנימית של מצות השופר בראש השנה:

"מן המצר קראתי י-ה – ענני במרחב י-ה" (תהלים קיח ה).

הפיה של השופר דרכה נושפים, צרה – ואילו הפיה השנייה רחבה, דבר המסמל שעם קיום מצות השופר, הקב"ה מוציא אותנו "מן המצר… למרחב י-ה" – למרחב האלוקי המוגן.

 

א.  השופר במקורות:

 

• "ובחודש השביעי באחד לחודש… יום תרועה יהיה לכם" (במ, כ"ט, א).

מצות עשה לשמוע קול שופר ביום הראשון של ר"ה, ומצוה מדרבנן לשמוע קול שופר גם ביום השני. התקיעות מצוותן ביום בלבד. התוקע יכוון להוציא את השומעים ידי חובתם, והשומעים יכוונו לצאת ידי חובת המצוה.

• "בחודש השביעי באחד לחודש… זכרון תרועה מקרא קודש" (ויקרא כ"ג, כד).

 כאשר אחד מימי ראש השנה חל בשבת, אנו לא תוקעים – אלא רק זוכרים בבחינת "זכרון תרועה".

• "תקעו בחודש שופר, בכסה ליום חגנו" (תהילים פ"א, ד).

"בכסה" – בר"ה הירח מכוסה.  המילה בפס' "חגנו", רומזת לג' הרגלים: פסח, שבועות וסוכות המכונים בתורה "חג", ובהם עולים לרגל לירושלים מתוך שמחה בשכינה, בבחינת "יראה כל זכורך" (דב' טז טז). על כך נאמר בגמרא (חגיגה ב ע"ב): כשם שבא לראות – בא להיראות. כלומר, לראות את פני השכינה.

בר"ה לעומת זאת, זה יום הדין בו באים בעיקר לשמוע את הקול הפנימי שלנו, הקול הבוקע דרך קולות השופר מתוך יראה, כדברי הנביא חבקוק: "שמעתי שמעך – יראתי" (חבקוק ג, ב).

ד. "למנצח לבני קרח מזמור… עלה אלוהים בתרועה, יהוה בקול שופר" (תהילים מ"ז. א, ו).

את המזמור הנ"ל, אותו אמרו בני קרח כשחזרו בתשובה, אומרים אנו שבע פעמים לפני התקיעות. הסבר הפס': "עלה אלהים בתרועה" – השם אלוקים מסמל את מידת הדין העולה ומסתלקת, ובמקומה מופיעה מידת הרחמים – בבחינת הוי-ה: "יהוה בקול שופר".

 הזהר הק' (תיקוני הזוהר" סט קכב), מבדיל בין התגלות בבחינת ראיה, להתגלות ע"י שמיעה. הראיה – במידת החסד, ואילו השמיעה – היא במידת היראה בבחינת הכתוב "שמעתי שמעך יראתי" (חבקוק ג, ב).

 

• תקיעת שופר וטעמיה.

"אשרי העם יודעי תרועה – ה' באור פניך יהלכון" (תהלים פט טז).

"יודעי תרועה" – היודעים את סודות התרועה (מכילתא דרשב"י).

"אמר רבי יצחק: למה תוקעים? הקב"ה אמר תקעו".

השופר מוציא קולות ללא מילים – כנ"ל אצלנו,

חייבים לזעוק מכל הלב לאבינו שבשמים.

 

א. רב סעדיה גאון (882-942) נתן עשרה טעמים

למצוות השופר בראש השנה.

 

א. היום, תחילת הבריאה העיקרית. הקב"ה ברא את האדם ומלך עליו, ותקיעת השופר היא דרך קבלת המלכות, כי כך עושים למלכים, תוקעים ומריעים לפניהם להודיע את תחילת מלכותם, בבחינת הכתוב: "בחצוצרות וקול שופר – הריעו לפני המלך יהוה"  (תהילים, צ"ח).

ב. ראש השנה הוא היום הראשון לעשרת ימי תשובה, ותוקעים בשופר, להכריז ולהזהיר שכל הרוצה לשוב – ישוב, ואם לא, אל יקרא תגר {אל יתלונן} על דינו.

ג. להזכיר את מעמד הר סיני שנאמר בו: "וקול שופר חזק מאד" (שמות י"ט), ונקבל על עצמנו מה שקיבלו אבותינו אז – "נעשה ונשמע".

ד. להזכירנו דברי הנביאים שנמשלו לקול שופר ככתוב: "ותקע בשופר – והזהר העם" (יחזקאל ל"ג).

ה. להעלות על ליבנו זיכרון חורבן המקדש וקול תרועת מלחמות האויבים ככתוב: "כי קול שופר שמעה נפשי, תרועת מלחמה" (ירמיהו, ד'), ונבקש מ-ה', על בנין בית המקדש.
ו. להזכירנו עקידת יצחק, שמסר נפשו לה', וכן אנחנו נמסור נפשנו על קדושת שמו. ויעלה זיכרוננו לפניו לטובה ביום הדין, הלא הוא ראש השנה.
ז. שנירא ונחרד ונשבור עצמנו לפני הבורא, כי כך טבע השופר מרעיד ומחריד, כמו שנאמר: "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" (עמוס, ג').
ח. להזכיר את יום הדין הגדול ולירא ממנו, כמו שנאמר: "קרוב יום יהוה הגדול, קרוב ומהר מאוד קול יום יהוה… יום שופר ותרועה" (צפניה, א').
ט. להזכירנו קיבוץ נדחי ישראל, ולהתאוות אליו כמו שנאמר: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, ובאו האובדים בארץ אשור, והנידחים בארץ מצרים" (ישעיה, כ"ג).
י. להזכירנו תחיית המתים, ולהאמין בה כמו שנאמר: "כל יושבי תבל ושוכני ארץ, כנשוא נס הרים תראו, וכתקוע שופר תשמעו" (ישעיה, י"ח).

ב. קולות השופר –

         מעוררים לתשובה כדברי הרמב"ם (1138-1204)

 

"אף-על-פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב היא, רמז יש בו:

 "עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו מעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם"

 

"א-ר-י-ה שאג – מי לא ירא" (עמוס ג, ח).

הקב"ה מושל בעולם – ומשל האריה.

• ר – י – ה = נוטריקון א = אלול. ר = ראש השנה. י = יום כיפור. ה = הושענא רבה.

 

בגן החיות, נוהגים להשתעשע עם האריה היות והוא סגור ומסוגר אחרי גדרות.

תארו לכם מה יקרה לאדם שהזדמן ליער ושומע את שאגת האריה כאשר בין רגע רואה את האריה שועט לעברו. כנראה שהאיש יספיק לקרוא "שמע ישראל", ותו לא.

המסר הוא פשוט: האריה מסמל את הקב"ה הרחום והחנון המבקש מאתנו לשוב אליו ולקיים את תורתו, ובפרט בימי הסליחות והרחמים של חודש אלול כאשר בשיאם, שני ימי ר"ה בהם אנחנו נידונים, דרך החתימה בכיפור, וכלה בהושענא רבה בה נחתם באופן סופי גזר הדין לפי הזהר (מסירת הפתקאות).

אנחנו לעומת זאת, מתייחסים לקב"ה כמו לאריה בתוך הכלוב שאינו מזיק, ולא היא. חייבים להרגיש את הנוכחות האלוקית בתוכנו ובקרבנו, ורק ע"י תיקון הרוע שבנו הרמוז בשמו של ר"ה בתורה – "יום תרועה" , הרומז לרוע שעוללנו, שאותו נצטרך להפוך לרֵע = חבר, ורק אז נכתב ונחתם לטובה ולברכה.

 

להתבשם באור החיים – למוצשק.

 

                                   לרבנו ישראל "בעל שם טוב" – ותלמידו.

"וצדיק באמונתו יחיה" – כוחה של האמונה בה'.

 

רבנו ישראל בעל שם טוב – מייסד החסידות, נהג כדרכו בקודש, להתבודד עם תלמידיו ביערות. יום אחד, הוא לקח אתו את אחד מתלמידיו כדי ללמדו מהו כוחה של אמונה בה', בבחינת "וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב,ד). לאחר הליכה ממושכת, התלמיד צמא, והמים אין. רבי! פנה התלמיד אל רבו: "צמא אני, ומבקש אני להרוות את צימאוני במעט מים". הבעש"ט ענה לו: "עם מעט סבלנות ואמונה בה', תשועת ה' כהרף עין. עוד נזכה לברך את ברכת "שהכל נהיה בדברו". התלמיד קיבל את דברי הרב, והמשיך בדרכו לצידו של רבו.

קרני השמש החמימים של שעת הצהרים, היכו בראשו של התלמיד עד שהתקשה בדרכו. ושוב הוא פונה אל רבו: "הוי כל צמא – לכו למים". כך אמר הנביא ישעיה. תעשה נס רבי, שנזכה לכמה לגימות מים".

הבעש"ט, במקום לענות תשובה לתלמידו, הוא הצביע על דמות המתקרבת אליהם. התלמיד נתן צעקה גדולה, לאחר שראה שהאיש נושא על כתפיו שני דליים של מים. האיש התקרב אליהם ונעצר לידם, כדי לנוח מעט מתלאות הדרך. הבעש"ט ביקש מהאיש למכור להם כמה כוסות מים, ואכן הוא הסכים.

התלמיד ורבו הרוו את צימאונם. בטרם קם "שר המשקים = לגראב" ללכת לדרכו, שאל אותו הבעש"ט: "מאין באת, ולאן אתה הולך?". האיש ענה לו: "עובד אני כעבד אצל הפריץ. משום מה הפריץ השתגע היום, ודרש ממני להביא לו מים ממעיין רחוק, למרות שישנם מעיינות בקרבתנו. לפריץ כידוע, אי אפשר לסרב, לכן צעדתי דרך ארוכה ומתישה כדי להגיע למעיין, וכעת אני עושה את דרכי בחזרה לפריץ.

הבעש"ט אמר לתלמידו כהאי לישנא: "כבר מימי בראשית, הקב"ה ידע על בעיית הצמא שלך, והכין עבורך פתרון. כמו שהקב"ה ניסה את אבותינו אברהם, יצחק ויעקב, וכן את אבותינו במדבר ככתוב: "המאכילך מן במדבר… למען ענותך ולמען נסותך להיטיבך באחריתך" (דב' ח א), כך גם אצלך, הקב"ה רצה לנסותך כדי לחשל את אמונתך, ולכן הביא אותך לידי צמא, כאשר באופק לא נראה שום פתרון לבעיה, בגלל שנמצאים אנו במדבר. התפללנו יחד לקב"ה, והנה הישועה הגיעה דרך הפריץ שכביכול השתגע, ושלח את עבדו למעיין מרוחק, כדי שיפגוש אותנו על אם הדרך, עם שני דליים מים.

 

המסר האמוני של הסיפור:

 

"וצדיק באמונתו – יחיה" כדברי חבקוק הנביא. הקב"ה איננו משיב ריקם תפילת כל אדם, בבחינת "תפילה לעני כי יעטוף, ולפני יהוה ישפוך שיחו" (תהלים קב, א). מטרת המניעות היא לנסותנו, כדי לחשל את אמונתנו (רמב"ן).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס': "צדיק וישר הוא" (דב' לב, ד): "כשיושב ה' על המשפט, הוא מעמיד אותו על תילו. וכשבא להשתלם – מתרצה ברחמים ומתפייס בתחנונים, והוא על דרך אומרו: 'צדיק יהוה בכל דרכיו, וחסיד בכל מעשיו' (תהילים קמה, יז).. פירוש, כשהוא בא להדריך דבר, {לדון את האדם}, הוא מדריכו על קו הדין, {בבחינת 'צדיק ה' בכל דרכיו'}. אבל 'במעשיו', פירוש: בשעת מעשה, כשבא {האדם} ומתחנן – אל רחום וחנון ירחמהו". לקראת ראש השנה הבעל"ט,

ברכת שנה טובה ומבורכת בברכת "ובאו עליך – כל הברכות האלה והשיגוך",

לאוהבי ולומדי "תורת אלוקים חיים" של עט"ר רבנו חיים בן עטר ע"ה.

ביקרא דאורייתא

– משה אסולין שמיר

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. שמחה בת פריחה ע"ה. יגאל בן מיכל ע"ה. יגאל חיון בן רינה ע"ה. אברהם, ישראל ועזיזה בני חיניני ע"ה

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה.

לברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הוצאה שניה של ספרי "להתהלך באור החיים" , וכן להצלחת ספרי החדש "להתהלך באור הגאולה" ההולך וקורן עור וגידים. פרסומם הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, רכישתם ע"י רבים וטובים מבני ישראל, לימוד תורתם והליכה בדרכם, חיבור לנשמת הצדיק רבנו-אור-החיים-הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.

לזיווג הגון לאורי בן נאוה. לאדיר אביחי בן עליזה עישה. דויד ישראל יוסיאן בן רבקה. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין. מיכאל מאיר בר זוהרה, מרים בת זוהרה

 

 

״אלישע אחר השני״ להבדיל מאלישע בן אבויה שחי בתקופת המשנה, וחז״ל הוקיעו אותו בכינוי ״אלישע אחר״ מפאת התפקרותו. הרומן מתאר קהילה כפרית באזור סוס שבמרוקו השונה בתרבותה ובמנהגיה מכל הקהילות שבמרוקו, לרבות הקהילות הכפריות שבהרי אטלס. בקהילה זו נולד ילד מחונן בשם אלישע שכל חייו היו שרשור של עליות ומורדות, החל מהמשבר הנפשי שחווה עם הגירתו לעיר, ושממנו הוא חולץ בעזרת אישה נדיבה שסללה לפניו נתיב לתרבות צרפת, ובו בזמן נתיב לתנועת נוער ציוני. עם עלייתו לארץ הופנה בטעות לישיבה חרדית שבה נתקל בניכור עד כדי נידוי.

 

סבתו ישבה במרחק מה והתבוננה בו כל העת תוך הטיית אוזן לשמוע את קולו, שנבלע בקולם של שאר הילדים. הוא נראה לה כה צעיר וחלוש יחסית לשאר הילדים המבוגרים ממנו בשנתיים כמעט, והתגנב חשש ללבה שמא יציקו לו. מבטה נח על אחד מהם שבלט בגופו המסורבל ובלבושו הבלוי. זה היה בנו של משה זוביב המכונה ״משה חקה״, זאת משום שהיה פולט מפיו את המילה ״חקה״, כסגולה נגד השכחה. היא הכירה אותו מיד: ״הא, הא, זה הבן של חקה״, מלמלה לבסוף בחשאי כשבלבה גמלה החלטה. בשובה הביתה היא תיקח שתי יריעות מן הבד שהיה לה במרתף, ותבקש מבתיה התופרת לתפור ליעיש בנו של חקה כמה קטבים (חלוקים). כוונתה הייתה לשחד אותו למען הנכד. הרעיון הסב לה קורת רוח, אלא שהחלה לחוש סחרחורת. היא העיפה מבט אחרון בנכדה, קמה דומם ממקומה וצעדה חרש אל הדלת. נשקה את המזוזה ויצאה בחשאי מבלי לעורר תשומת לב. השמש האביבית והאוויר הצח שיפרו את הרגשתה. רוח קלילה שנשאה בכנפיה ניחוח של שדמות רחוקות, טפחה על פניה, היא שאפה את מלוא הריח דרך נחיריה: ״א־ריבונו של עולם, מה רבו נפלאותיך, ותסלח לאישה נבערת מדעת כמוני, אם אומר, שהפלא הגדול ביותר הוא גלגול נשמות, ישתבח שמך״, כך רחש ליבה מתוך אמונה, שנשמת בנה הבכור התגלגלה בנכדה. ״הוא יהיה חכם כמוהו בעזרת השם״, דובבו שפתיה חרש והמשיכה בדרכה כשלפתע קיבתה הזכירה לה את הצום. ״היום אלך לבית הכנסת לפני תפילת מנחה כדי לשמוע את קריאת הזוהר״, נדרה כשרגליה דרכו על מפתן הבית.

שני מכשולים עמדו בפני אלישע כתלמיד החדר. הראשון היה הניגון בהתאם לטעמי המקרא. הוא שם לב לכך, שכאשר טועים התלמידים בלחן של טעם מסוים, המורה נוקב מיד בשמו של הטעם כסימן שהילדים טעו, ממש כמו שהמתפללים נוהגים כששליח ציבור טועה בלחן. לפיכך שקד ללמוד בכוחות עצמו את שמותיהם של טעמי המקרא. ימים אחדים אחרי זה הוא למד גם את הניגון של כל טעם, למעט ״השלשלת״, שבה התקשה בשל נדירותה. המכשול השני היה, התרגום הערבי המכונה ״שראה״ שהרתיע אותו מפאת זרותו. הילדים משננים אותו מבלי להבין את רובו, כך, למשל המילים: ״ארגמן״, ״תולעת שני״, ושאר כלי המשכן נותרו סתומים חרף התרגום הערבי. שתועלתו היחידה היתה הצחוק שעורר בקרב הילדים. המכשול הזה העכיר את רוחו של אלישע שסקרנותו לדעת את הצבעים והכלים הנזכרים בבניין המשכן לא באה על סיפוקה. יתרה מזו, בכפר מולדתו אין שום כלי שאמור להמחיש את הכלים המפורטים בתורה, כמו כיור, פעמון, קרסים ועוד. ״מדוע לומדים שראח ששפתו אינה מובנת לנו״, הוא שאל פעם את המלמד. ״גם לשון התורה אינה שגורה בפינו״, ענה המלמד. "אבל את התורה חייבים ללמוד״, הקשה אלישע. ״השראח הוא חלק מלימוד תורה״, השיב המלמד והתרה באלישע לבל יוסיף לשאול. המלמד השתומם על שאלותיו של אלישע לנוכח העובדה, שבמשך שנות עבודתו כמלמד לא שמע מעולם ילד שמפקפק בכשרותו של השראת: ״עוד מעט ישאל את שאלת הרשע בהגדה: ׳מה העבודה הזאת לכם׳, הוא הרהר והחליט לדבר עם אביו. אך אלישע אינו מרפה. ״מה זה ארג׳ואן? (התרגום של ארגמן)״, הוא שאל. "ילדים, תסבירו לטיפש הזה מה זה ארג׳ואן״, פנה המלמד לילדים בחריקת שיניים. ״צבע אדום״, ענו אחדים. הוא עמד לשאול: ״מדוע בתורה כתוב ארגמן, ולא אדום״, אך הבעת פניו של המלמד הרתיעה אותו מכך. עד כה הוא נמנע מלשאול את אביו לבל יחשוב שאינו מרוכז בשיעור, אך הפעם החליט לשאול אותו. תחילה הוא שאל אותו על המילה ארגמן. ״אימא, הראה לו את הקפטאן שלך (מעין אפודת הידור במאורעות מיוחדים)״, פנה רפאל לאמו, ״זה צבע ארגמן, שנקרא בערבית שלנו מובאר׳״, הסביר רפאל לבנו כשאמו הציגה את הקפטאן, ״ומהי תכלת״, הוסיף אלישע לשאול. ״כתוב בתלמוד, שתכלת דומה לים, ולרקיע״. הסביר אביו. ״השמיים כחולים כשאין עננים״, הסיק אלישע. וכך משם אחד למשנהו, אף שלא לכל שם נמצא הסבר עד שהגיע לכיור. ״זו קערה עמוקה, להבדיל מקערה שטוחה של האוכל״, הסביר אביו. ״המלמד לא מסביר לכם את כל זה״, שאלה סבתו רחל שישבה כל אותה שעה בצד כשבת צחוק של נחת על פניה. ״הוא לא יודע כלום״, קבל אלישע, ועמד לקום, אך אביו אחז בידו: ״בני התוכן של הפרשה חשוב יותר מהכלים והצבעים האלה כל עוד בית המקדש חרב בעוונותינו״. אלישע הניד את ראשו, אף שלא הבין את משמעות הדברים.

מה שאביו והמלמד לא הבינו הוא שאלישע אינו שוחר דעת ממש, אלא כל רצונו היה לדמיין לעצמו את המשכן. בהתחלה כשלמד את הפרקים הראשונים בפרשת המשכן הוא דמיין את תבנית המשכן לחדר שבו ניצב ארון הספרים. אולם התבנית שבמציאות לא הייתה שלימה כזו שבסיפור. שלימותה כרוכה בידע על כל הצבעים והכלים המתוארים בסיפור, וכשהתברר לו שידע רחב כזה הוא מן הנמנע הוא נאלץ לוותר ולפצות את דמיונו במראות אחרים. איש לא שם לב שאלישע נמנה עם אותם ילדים שהטבע חנן אותם בדמיון פורה, לעתים עד כדי הזיה. עוד טרם בא במגע עם הספר נהג להתבונן בכל הסובב אותו בעולמו הצר. ״הפרעה״(תנור אפייה בנוי מטין) נדמית לו כחטוטרת של ר׳ שלום הרובץ בפינה כשראשו רכון על ספר. אפלולית על הקיר בשעות הערביים היא זקנו השחור והפרוע של אהרון הצורף. קרני האור המוקרנים מן העששית לתוך אישוני עיניו הם ״סקלי״(רקמה מחוטי זהב). הגשם שיורד דרך האשנב שבתקרה, מצטייר בדמיונו כחוטי פשתן שמזל השכנה טווה בנול שבידה. ״מי שוזר את החוטים האלה שיורדים דרך האשנב״, הוא תהה פעם?, לעתים הוא נזכר גם במה שאמרה לו סבתו פעם, כי מעל השמים יש אגם מים ענק שממנו יורד גשם ודימה לעצמו, שאחד מהמלאכים שמשוטטים בשמים נוקב חורים ברקיע שמהם יורד גשם מהאגם.

עד שלא הגיע לגיל החדר הוא הזין את דמיונו מאופק צר של מקום מגוריו, משנכנס לחדר כאחד מילדי החומש התגלה לעיניו אופק רחב. נוף רבגוני שלא ראה עד כה משתקף מן החלונות של הבניין. אך אסור ליהנות ממנו בשעת הלימוד. המלמד קבע את הכלל הידוע מפרקי אבות: ״המפסיק ממשנתו ואומר, מא נאה אילן זה, ומה נאה ניר זה…מתחייב בנפשו״(אבות פ״ג ט). אך לא ילד כמו אלישע ידיר את עיניו מפלאי הבריאה. לפעמים הוא מפנה מבט גנוב לעבר החלון ונהנה ממה שמתחולל לאור השמש. צל כנפיים של נשר שטס נמוך כמחפש טרף. ציפור שמנתרת ממדמנה למדמנה ומנקרת כל מה שערב לחיכה, ולטאה שלופתת חגב בטפריה. פעם כשהמלמד טיפל בכיתת ילדי טרום החומש, אלישע ניצל את ההזדמנות ועמד ליד החלון. הוא סקר את הנוף הקרוב עד שהגיע למרחב הרחוק, ולעיניו עדרי בקר מדשדשים על אפר המרעה ומלחכות את הירק. הפרות זוקפות את ראשן ופולטות געייה ארוכה שמהדהדת כמו תקיעה שופר באין לדעת, אם זו געיית שובע, או געיית רעב. רועים ורועות יושבים בצד על תילי עפר ועל גדר אבנים, ומשגיחים על עדריהם. הוא הביט ברועות המעולפות שחורים מכף רגל ועד ראש, ״מדוע הן לובשות שחורים״, הוא תהה, ונזכר מיד באמונה שצבע שחור הוא סגולה נגד עין הרע. אלא שעין הרע פוגעת רק ביהודים, כך שמע מסבתו. ״אה, אני יודע, צבע שחור לא מתבלה״, סח לעצמו, והסיט את מבטו לעבר חורשת עצי הארגאן הנצבים במרחק שווה כמעט זה מזה, למעט אחד שעמד בודד בצד גבוה מכולם. ״זה בטח המנהיג כמו השיך שארמונו פרוש מכל בתי התושבים״, הרהר. מעבר לחורשת הארגאן משתרעים שדות בור זרועים שיחים קוצניים שהבולט ביניהם הוא הקקטוס הנקרא בפי המקומיים בשם ״טיקוית״. ההורים מזהירים את הילדים לבל התקרב אליו מפאת קוציו הממאירים, ומפאת הנוזל הנפרש ממנו שגורם לעיוורון. כשקלט בזווית עינו את הקקטוס, הוא עצם את עיניו מיד ומלמל משהו. וכשפקח אותן הוא מיהר להפנות את מבטו לעבר הר סאראוו כחומק מן הקקטוס. גובהו של ההר שכיפתו נושקת את השמיים הקרין עליו יראת כבוד, ״מי שיעלה לראש ההר הוא יוכל לגעת ברקיע וידע אם הוא עשוי מנייר, או מבד״, הוא דימה לעצמו. צורתו המקומרת של ההר נדמית לו כבטנה של מאחה הידועה בכינוי ״בעלת כרס״. הוא היה כה שקוע בנוף שלא חש בשתי אצבעות הצובטות את אוזנו: ״על מה אתה מסתכל, ילד פורק עול", צרח עליו המלמד. ״מאחה״, פלט אלישע מפיו במבוכה כשעווית של כאב על פניו. ״מאחה?, אתה הוזה רחמנא ליצלן״, נזף בו המלמד. רכון ראש הסתובב אלישע אחורה בחיוך מבויש והתיישב במקומו.

אלישע אחר השני-ד"ר דן מנור-עמוד 19

איגרות בלא פרטים מזהים וגזירי איגרות(איגרונים) מאת

ר יעקב אבן צור

אפרים חזן ורחל חיטין־משיח

ר׳ יעקב אבן צור(תל״ג-תק״ג, 1752-1673), מגדולי החכמים של מרוקו, כיהן בתפקידים בכירים בקהילה כשישים שנה – עשר שנים שימש סופר בית דין, וכחמישים שנה – דיין ואב בית דין. ר׳ יעקב הותיר אחריו כמה חיבורים חשובים, בהם חיבור השו״ת ׳משפט וצדקה ביעקב׳, קובץ הפיוטים ׳עת לכל חפץ׳ וקובץ האיגרות ׳לשון למודים׳. הקובץ ׳לשון למודים׳ מחזיק איגרות שחיבר בשישים שנות פעילותו הציבורית – מעת שנתמנה (בן עשרים) לסופר בית דין ועד לפטירתו, בהיותו גדול הפוסקים של דורו.

* בהכנה: א׳ חזן ום׳ עמאר, לשון, סגנון והיסטוריה ב׳לשון לימודים׳ – קובץ האיגרות לרבי יעקב אבן צור: מהדורה מדעית בצירוף מבוא ובאורים (בתמיכת הקרן הלאומית למדע; מס׳ מחקר: 475/06).

• ר׳ יעקב בן צור בן ר׳ ראובן, נולד במכנאס בשבת, כ״ז באייר תל׳׳ג(13 במאי 1673). ר׳ יעקב הרבה לנדוד – בהיותו בן עשרים (בשנת תנ״ג, 1693) נתמנה לסופר בית דין בפאס, בן עשרים ושמונה (בשנת תס״א, 1701) עבר למכנאס מסיבות כלכליות, אך כעבור שלוש שנים (בשנת תס״ד, 1704) שב לפאס ונתמנה בה לדיין. נראה כי בשל אישיותו התקיפה ועמידתו מול ראשי הקהל, הוא נאלץ לפרוש מתפקידו. הוא עזב את העיר בשנת תע״ח (1718) ועבר למכנאס – הפעם לתקופה ממושכת של שתים־עשרה שנה. בשנת ת׳׳ץ (1730) חזר לפאס ונתמנה בה לאב בית דין, אך כעבור שמונה שנים (בשנת תצ״ח, 1738) נאלץ לעזוב שוב את העיר עקב רעב כבד. בפעם הזאת הוא עבר לתיטוואן. כעבור שנתיים (בשנת תק״א, 1741) חזר לפאס וכיהן פעם נוספת כאב בית דין. כהונה זו נמשכה עד סוף ימיו(נפטר בשבת, ב׳ בטבת תקי״ג, 9 בדצמבר 1752). על האיש ופועלו ועל התקופה ראו בהרחבה מ׳ עמאר, ׳קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור, ממזרח וממערב, ג(תשמ׳׳א), עמ׳ 123-89; וראו עוד ב׳ בר־תקוה, פיוטי ר׳ יעקב אבן־צור (קובץ ראשון יוצא לאור על־פי דפוסים וכתבי־יד בצירוף מבוא, חילופי־נוסח וביאורים בידי בנימין בר־תקוה), ירושלים תשמ״ח, עמ^׳ 24-21; א׳ חזן ומ^׳ עמאר, ׳הדאגה לאישה הנטושה באיגרות רבי יעקב אבן צוד, בתוך ר׳ מאמו וד״ט קיל (עורכים), ישועות יעקב: אסופת מאמרים לכבודו של ד׳׳ר יעקב הדני, ירושלים תש״ע, עמ' 171-167.

המעיין בקובץ ימצא בו איגרות הנוגעות לפרט ולקהילה – קצתן מליציות; וכמו שהרב דוד עובדיה אומר:

ובספרו זה לשון למודים יגיד מישרים, לשד״רים, ולעניים המרודים. וקול יעקב קול מחצצים. על תלמידי חכמים בקבוצי״ם, אשר בנס היו עומדים. ובלשון חכמים, שלח דברי נחומים, לאבלים ולשובעי נדודים. ולעולים מגולת אריאל,לארץ ישראל, המליץ בעטו ע״ט דודים (י׳ אבן צור, ׳לשון למודים׳, בתוך ד׳ עובדיה, פאס וחכמיה, ב, ירושלים תשל״ט, עמ׳ 225).

מנהג איסוף איגרות והעתקי איגרות וכינוסן בקבצים רווח במזרח ובמערב. עם הקבצים המפורסמים שמכונסות בהם איגרות מליציות נמנים למשל אוסף איגרותיו של ר׳ אברהם הבדרשי(המחצית השנייה של המאה הי״ג ועד ראשית המאה הי׳׳ד), שנערך בידי בנו ידעיה (הוא הפניני); קובץ עם העתקי איגרות משל ר׳ יצחק (1494-1420) ור׳ מאיר (1545-1460) עראמה; לקט ׳אגרות רחמנות׳ הערוך בידי הסופר שלמה ב״ר שלמה חזן, ובו איגרות אורחיות שחיברו מליצים שונים מראשית המאה הי״ד ועד אמצע המאה הט״ו; הקובץ ׳מימי ישראל׳, שהוא אוסף איגרות ושירים מאת ר׳ ישראל נג׳ארה (ש״י-שפ״ה, 1550 לערך-1625), מגדולי היוצרים הארץ־ישראלים – הוא ליקט אוסף זה מתוך העתקים וטיוטות וכינס אותו לכדי חיבור שלם בהמלצת פטרונו, ר׳ חיים בן חיים. האיגרות בקבצים הללו נושאות לרוב פרטים מזהים על הנמען, ולעתים מצוינים בהן גם התאריך ונסיבות הכתיבה.

גם האיגרות מאת ר׳ יעקב אבן צור, שכונסו במו ידיו ב׳לשון למודים׳, נושאות ברובן פרטים מזהים על הנמען, כגון שמו, מקום מגוריו, תפקידו ומעמדו, אך נמצא בקובץ גם מספר לא מבוטל של איגרות שהן נטולות פרטים. עוד נמצא בקובץ קטעי איגרות -קצתם נושאים פרטים מזהים וקצתם בלא פרטים. האיגרות נטולות הפרטים וקטעי האיגרות מעוררים עניין מיוחד, שכן מעצם הבאתם עולות שתי שאלות: מדוע הוכנסו קטעי איגרות, ומדוע הועתקו איגרות מתוך השמטת פרטים מזהים.

כמו שבארי מראה במאמרה החשוב ׳שרידי איגרונים קדומים מן הגניזה׳, מנהג העתקת איגרות וקטעי איגרות וכינוסם בקבצים עתיק יומין. בגניזה הקהירית נשתמרו לא רק מכתבים מקוריים, אלא גם קבצים שמלוקטים בהם קטעי איגרות. הקטעים שנאספו, ברובם נוסחי פתיחה נמלצים, באים בזה אחר זה, ובדרך כלל חוצצת ביניהם הכותרת ׳אחר׳ או ׳אחרת׳. קטעים אלה מובאים לרוב בלא פרטים מזהים של הנמען או של המוען(חוץ ממקרים שבהם השם משולב בתבנית האיגרת), ובמקום השמות ש׳נוקו׳ מן האיגרות המקוריות באה המילה ׳פלוני׳. הקבצים העתיקים ביותר המחזיקים נוסחי פתיחה הם מהמחצית השנייה של המאה הי׳׳א (שם, עמ׳ 49). נראה שאחת המטרות בליקוט קטעי איגרות ועריכתם בקבצים היתה שימור דגמי מופת לכותבים – אלה שימשו הן לכותבים מקצועיים והן ל׳מתחילים׳ לשם לימוד ושכלול של סגנון הכתיבה האיגרתנית, ואפשר אף שהמעתיקים עצמם עשו שימוש בחומר המועתק ומחזרוהו בעת שחיברו איגרות.

במאמרנו נעסוק באיגרות נטולות פרטים מזהים ובגזירי איגרות (איגרונים) שחיבר ר׳ יעקב אבן צור, שנשתמרו בחיבורו ׳לשון למודים׳.

איגרות בלא פרטים מזהים וגזירי איגרות(איגרונים) מאת ר, יעקב אבן צור-אפרים חזן ורחל חיטין־משיח

עמוד 105

פרק א 7 הרקע ההיסטורי

ארץ ישראל ויהודיה

ארץ ישראל בתקופה הנדונה במחקרנו נחלקת לשתי תקופות: הראשונה – קץ השלטון העות'מאני, קרי מלחמת העולם הראשונה – 1918-1914 -, והשנייה – עידן הבריטים, הנחלק אף הוא לשתי תקופות: תקופת הממשל הצבאי הבריטי – 1920-1917 – ותקופת המנדט הבריטי 1948-1918

 

ימי השלטון העות'מאני ומלחמת העולם הראשונה

האימפריה העות'מאנית שלטה בארץ ישראל מ 1517- ועד תום מלחמת העולם הראשונה ב 1918- ותחילת שלטון הבריטים. להלן נציין כמה פרטים על תקופת שלטון העות'מאנים בארץ לפני תקופת מחקרנו. בשלהי המאה ה 19- חל שיפור בתפקוד השלטון העות'מאני לאחר שקיעה ממושכת שראשיתה כבר במאה ה 16-זרים שהגיעו לשטחי האימפריה העות'מאנית תרמו למוסדות הממשלתיים בייעוץ  הדרכה בתחומים שונים בחיי הכלכלה והחברה של האימפריה. באותה עת נחתמו הסכמי הקפיטולציות שהקנו לאזרחים זרים זכויות בחופש התנועה, מעמד משפטי מיוחד ותשלום מסים קבוע ומוגבל. העות'מאנים אף ערכו רפורמה שכונתה תנט'ימאת– תיקונים יסודיים, כדי לחזק את המערכת השלטונית. העדות הלא מוסלמיות קיבלו שוויון זכויות מלא. הסולטאן עבדול אל-חמיד  1909-1842  פרסם חוקה שהפכה את האימפריה למלוכה קונסטיטוציונית. בשל עריצותו של הסולטאן קמו קבוצות מחאה בשם התורכים הצעירים' והחזירו את המשטר החוקתי לאחר מהפכת יולי 1908 .

עבדול אל-חמיד: שימש סולטאן בין 1876 ל 1918- , פעל לריכוז שלטון אבסולוטי ועריץ וערך רפורמות כדי לחזק את קיסרותו. יחסו לציונות היה עוין, וב 1882- אסרה ממשלתו עליית יהודים לארץ ישראל.

 

האימפריה העות'מאנית הצליחה לשמר את שליטתה בארץ ישראל עד מלחמת העולם הראשונה למרות פלישת מוחמד עלי (? 1849-  ב 1832- ולמרות שאיפותיה של בריטניה לשלוט בארץ כדי לספק ביטחון ל'עורק החיים'–דרך בטוחה של השלטון הבריטי למזרח הרחוק. לכן בריטניה ראתה בארץ ישראל יעד חשוב להגברת השפעתה באזור מ 1882- , תחילת שלטונה במצרים.

ב 1914- פרצה מלחמת העולם הראשונה בעקבות רצח יורש העצר של אוסטריה-הונגריה, פרנץ פרידננד

1914-1863ואשתו סופיה בידי סרבי חבר ארגון טרור בשעת ביקור מלכותי של יורש העצר ואשתו ( בסרייבו שבבוסניה. למלחמה נגררו 27 מדינות, והן נחלקו לשני גושים: האחד – גוש מדינות ההסכמה שבראשו בריטניה, צרפת, בלגיה, רוסיה ארצות הברית ואיטליה, והאחר – גוש מדינות המרכז שבראשו גרמניה, אוסטרו-הונגריה, תורכיה )האימפריה העות'מאנית( ובולגריה. המלחמה נמשכה כארבע שנים, עד 1918 ותוצאותיה השפיעו על העולם כולו – חברתית, כלכלית ותרבותית. ב 30- באוקטובר 1914 הכריזה האימפריה העות'מאנית מלחמה על רוסיה. הצטרפות העות'מאנים למלחמה הביאה ליחס עוין לתושבי ארץ ישראל: התנגדות לציונות, ביטול הקפיטולציות שהביא לנטישת הארץ או להפיכת התושבים

לאזרחים עות'מאנים. האוכלוסייה בארץ ישראל הורכבה מנתינים רוסים, בריטים וצרפתים, שהיו עוינים זה את זה. המצב הכלכלי הורע מאוד, ותנועת האניות לחופי ארץ ישראל הופסקה, כל פעילות כספית הוקפאה ונרתמה לגיוס הכללי של הצבא העות'מאני.

 

ארץ ישראל הופקדה בידי ג'מאל פאשא  1922-1872  אחד משליטי תורכיה והמפקד העליון של הצבאות בארץ ישראל ובסוריה, ו אתו מושל יפו בהא א-דין ? והמושל הצבאי של יפו, חסן בק )? 1922- שלושתם נודעו בעוינותם ליישוב היהודי בארץ. רבים מהיישוב התקיימו מכספי החלוקה, שהגיעו לכוללים מהקהילות היהודיות בחו"ל, אבל כספי סיוע מחו"ל לא הגיעו, ולכן אנשים לא יכלו למשוך כספים, כיוון שהתורכים סגרו את בנק אנגלו-פלשתינה.

 

מספר תושבי הארץ ערב המלחמה היה כ 689,000- נפש, ולדעת עוזיאל שמלץ במחקרו על אומדן האוכלוסים הכללי בארץ ישראל ערב המלחמה – כ 800,000- נפש. לדעתו, מספר התושבים פחת במהלך המלחמה עד יולי 1919 לכ 700,000- נפש. היהודים מנו ערב המלחמה כ 85,000- נפש, ובמהלך המלחמה פחת מספרם לכ 50,000- נפש, בעקבות כמה גורמים – נטישה של הארץ בשל המצב הירוד, נתינות זרה, אי רצון להיהפך לאזרחים עות'מאנים מן השורה בשל החובה לשרת בצבא העות'מאני ולהשתתף במלחמה,  תמותה מפגעי המלחמה ומצב ירוד של שירותי התברואה והבריאות.

ב 1915- חל שינוי ביחסו של ג'מאל פאשא ליישוב בארץ ישראל בעקבות משא ומתן שלו עם רוסיה ומעצמות המערב בדבר הכרתן בהיותו הסולטאן החדש.

 

התגובות של היישוב היהודי למדיניות של העות'מאנים היו בעיקר מצד היישוב החדש, שדאג וארגן את ועד קופת העזרה האמריקנית' – כספי עזרה ליישוב היהודי בשעת חירום. הנהגת היישוב הישן התפוררה לחלוטין לפני המלחמה, 16 וקמה קבוצת ריגול פרו-בריטית ששמה 'נצח ישראל לא ישקר' )ניל"י( בראשות משפחת אהרונסון מזכרון יעקב. ב 1917- עלו העות'מאנים על עקבותיהם של שניים מחברי ניל"י שהוצאו להורג וחברת הקבוצה שרה אהרונסון  1917-1890  התאבדה. מצב היישוב הערבי היה טוב משל היהודים, ויעיד מספר נפשותיהם שלא פחת בימי המלחמה.

ארץ ישראל נהפכה לבסיס צבאי של העות'מאנים, וממנה יצאו להתקפות על תעלת סואץ ומצרים ב 1915 וב 1916- העות'מאנים לא עמדו במשימותיהם ונהדפו. ב 1916- כבשו הבריטים את סיני, ובראשית 1917  נהדפו פעמיים מעזה. בשנה זו הצטרף לזירה הגנרל אדמונד אלנבי ) 1936-1861  כוחותיו היו משולבים בחיילים אוסטרלים וניו-זילנדים. באוקטובר 1917 תקף אלנבי את באר-שבע ומוטט את המערך

העות'מאני כולו. הבריטים כבשו את עזה והתקדמו לאורך מישור החוף עד יפו ולאחר קרבות עזים המשיכו לירושלים. ב 19- בספטמבר 1918 פתח אלנבי במתקפה כללית על צפון ארץ ישראל, והבריטים כבשו אותו. בסוף אוקטובר נכנעו העות'מאנים, וצבאו של ג'מאל הושמד. ב 9- בדצמבר פינו העות'מאנים את ירושלים.

 

היהודים המערבים בארבע ערי הקודש ממלחמת העולם הראשונה עד תום השלטון

הבריטי -1948-1914-משה עובדיה-הרקע ההיסטורי-ארץ ישראל ויהודיה

רבי אברהם בן מוסה

גדול עד מאוד היה הגאון מגאוני קמאי קדוש עליון ונורא. בקי בחדרי תורה המקובל רבי אברהם בן מוסה זצ״ל בתורת הנגלה ובחכמת הנסתר. חיבורים רבים חיבר-חידושים על הש״ס ועל כתבי האר״י ז״ל. הגה בתורה גם בעלותו על משכבו, ואז עלו במוחו חידושים ופירושים שלא חידשם בשעת העיון בסוגיא בשעות היום חידושים אלו, שנתגלו לו מלמעלה, הלהיבו את נפשו. סיפורי-פלא רבים סופרו אודותיו.

 

״מהר״ר אברהם בן מוסה, רב מובהק, מקובל גדול אחד מרבני מערב הפנימי [מרוקו]. חיבר ׳שיטה׳ על סוטה, כתב-יד נחמדת. וראיתי שיטה זו, ובסופה באור להלכות חמץ להרמב״ם, וקצת פירוש ההגדה על דרך האמת [הקבלה] ועל מסכתות אחרות. ובספר ״שיח יצחק״ מביא מחידושיו ליומא. והיו מתווכחים בקבלה עם הרב החסיד מורנו הרב בספר ״אוצרות חיים״-כך כתב מרן החיד״א על הגאון המקובל רבי אברהם בן מוסה זצ״ל, בספרו ״שם הגדולים״.

יניק וחבים

משפחה מפוארת של חכמים וצדיקים היתה משפחת ״בן מוסה״, שמוצאה מספרד. ידוע לנו על רבי משה בן מוסה, שהיה מגדולי חכמי ספרד בתקופתו של הגאון רבי יצחק בר ששת-הריב״ש. הר״מ בן מוסה שאל מהריב״ש כמה שאלות הלכתיות, וחיבר ״פירוש שלש-עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן״. רבי משה בן מוסא התווכח בשנת קע״ג עם המומר יהושע הלורקי בטורמוסה.

בדור שלפני גירוש ספרד, אנו שומעים על רבי חיים בן רבי יהודה אבן־מוסה, שהיה רופא בחצרות מלכי קאסטיליה. גם הוא התווכח עם הנוצרים על תורת ישראל. בשנת רט״ו חיבר את הספר ״מגן ורומח״, אשר בו השיב על טענות הכומר ניקולוס די-לירה נגד היהדות. בספר זה כתב כללים על דרכי הויכוח עם הנוצרים, וערער על הדרשנים המתפלספים. כן נודע לנו על רבי שמואל בן מוסה שהיה-סופר בליסבון. בשנת רל״ה, הוא העתיק בליסבון תורה, הפטרות וחמש מגילות.

שנה לאחר מכן, העתיק גם ספר תהילים.

בדור שלאחר גירוש ספרד, אנו מוצאים את בני משפחת בן מוסה במרוקו. רבי יצחק בן מוסה ואחיו יעקב-שעלה לארץ ישראל, שלחו איגרת בשנת ש״א בשבח ארץ ישראל, לאביהם במרוקו. רבי יוסף בן נאים מזכיר את החכם רבי דוד בן מוסה שחי במרוקו בדור שלפני רבי אברהם בן מוסה.

רבי אברהם נולד לאביו רבי שלמה בן מוסה בטיטואן שבמרוקו הספרדיות בסביבות שנת הת״ב, והוא נקרא על שם סבו רבי אברהם. רבי אברהם הצטיין בידיעת תורת הנגלה, כפי שראינו שחיבר חיבורים על מסכת סוטה ויומא, והיה בקי גדול גם בחכמת הקבלה.

רבי אברהם למד תורת הנסתר בחבורה של חסידים ומקובלים, שבראשם עמד המקובל רבי יעקב בן מארג׳י, מגדולי המפרשים של ספר הזוהר. רבי אברהם בן מוסה היה רך בשנים, אבל אב בחכמה, החשוב והגדול בחבורה, והוא מכנה את רבי יעקב בן מארג׳י ״אלופי ומיודעי״. בני החבורה הזו הם שעודדו את רבם לחבר את פירושו של ספר הזוהר. וכך כתב רבי יעקב מארג׳י בהקדמה לספרו: ״ויהי היום ויבואו בני האלוהים החברים המקשיבים לקולי מליצי דעי תלמידי ידידי, ובראשם ראש המדברים אברך אב בחכמה ורך בשנים, יניק וחכים, הרב כבוד אברהם בן מוסה נ״י… וכשומעם את דבריהם… אזרתי כגבר חלצי ושמתי קסת הסופר במתני, לבאר ביאור על הספר היקר הזה, שלא ישאר חלילה סתום וחתום״.

פירושו של הגר״י מארג׳י על ספר הזוהר, הוא גדול בכמות ואיכות. הפרופ' מאיר בניהו [שכתב יד של הספר נמצא ברשותו] כתב עליו: ״ספר זה מפליא בהיקפו ורוב ערכו וחשיבותו. בכמותו אינו נופל מספר ״כתם פז״, פירושו של רבי שמעון לביא על ספר הזוהר. הביאור על פרשת בראשית נקרא ״המאור הגדול׳ ויש בו שמונה מאות שבעים וששה דפים צפופים. נשלם בי״ג באדר, ׳חמשת אלפים וארבע מאות ונ״ח מצא חן ליצירה', כלומר הוא משנת תנ״ט, ולא נשתמר אלא החלק השני של ה״מאור הגדול״ וכמה כרכים מן הפירוש לחלק האחר של הזוהר הנקרא ״אמת ליעקב״ באוסף בניהו. וכל מה שנדפס ממנו הוא ׳פירוש על האידרא זוטא קדישא׳ בלבד

[וינה תרמ״ז].

 

סודות והנהגות

רבי אברהם מזכיר בשיטתו למסכת סוטה מנהג חסידות שלהם:

״וכן היו [נוהגים] קצת חסידים בעיר-טיטואן, לשמר היין מראיית גויים". כמו כן הוא כותב הנהגה של רבי יעקב מאראג׳י ופירושים אחדים בשמו, בפירושו על הגדה של פסח:

ושמעתי מאלופי ומיודעי אשר יחדיו נמתיק סוד… שהיה אומר ומגלה לי כמה סודות נעלמים- ועמוקים, מנופת צוף מתוקים, והדברים עתיקים, החכם השלם המקובל האלוקי כמהר״ר יעקב מאראג׳י תנצב״ה, שהיה רגיל לומר בליל פסח קודם קריאת ההגדה פסוק כי ילד יולד לנו וגו׳ עד אבי עד שר שלום. והגם כי לא ראיתיו ומנהג זה] עד הנה בשום ספר מספרי הרב האר״י ראוי הוא לסמוך עליו, כי אפשר שהדברים שלא נתגלו אלינו נתגלו אליו, והוא ראה או ידע… ואם הוא בדה הדבר מלבו, ראויין הדברים למי שאמרן״.

גם בפרושו ״מנחת סוטה״ על מסכת סוטה, כותב עליו רבי אברהם: מה שכתב האר״י בכמה דוכתי, כי גלות השכינה הוא שיורדת הכל למקום הקליפות ושמעתי מאלופי ומיודעי אשר, יחדיו נמתיק סוד… הרב הכולל כמה״ר יעקב בנו של רבי אברהם, רבי משה בן מוסא הכיר את רבי יעקב מארג׳י, וגם הוא כתב: ואחר העיון, ויחופש הדבר וימצא מפורש, משם מאור הגולה רבו של אדוני אבי, וליודעו ומכירו אנא קאמינא. ה״ה [=הוב הגדול] הרב המובהק הר׳ יעקב מאראג׳י הנצב״ה. רבי אברהם כתב על פגישתו וויכוחו עם נוצרי אחד בעיר טיטואן, בהגהותיו לספר ״אוצרות חיים״: ופעם אחת בימי חרפי, בהיותי בעיר גדולה של חכמים וסופרים עיר

טיטואן יע״א, אמר לי נוצרי אחד [ימח שמו חכרו]: איך היא צורת פרצוף אלוהיכם, ואמרתי לו: אמור לי אתה איך הוא ציור ראות העין ושמיעת האוזן, ולא ידע מה להשיב. אמרתי לו: שוטה, ומה אם דברים שבגופך אין אתה יודע מהותם, כל שכן מה שלמעלה ממך… כל שכן העושה אותם.

בחברת חכמים

לפני שנת תס״ו, עבר רבי אברהם לעיר סאלי, גם בעיר זו היו חכמים גדולים בקבלה, וביניהם רבי חיים בן עטר, ״אור החיים״ הקדוש. כנראה שרבי אברהם בן מוסא, כיהן בתפקיד רבה של העיר. וכך מצאנו בשאלה הלכתית ששלחו חכמי סאלי לגאון רבי יצחק אבן צור בפאס, שהוא חותם בראש ששת חכמי העיר. זמן השאלה הזו, הוא לפני שנת תע״ג בפסק הלכתי שכתב בשנת תע״ב, חתם

בזו הלשון: ״אברהם בן מוסא דמתיטואן ודר בסאלי יע״א׳.

 

מרן החיד״א כתב שרבי אברהם בן־מוסה, פגש את רבי אברהם אזולאי, תלמידו של המקובל רבי יצחק די לוויה ממארכש, ושניהם למדו יחדיו בספר אוצרות חותם. ואכן אנו יודעים ששני החכמים הללו עסקו מעיר מארכש גם בלימוד תורת הפשט. בפירושו למסכת סוטה, מזכיר רבי אברהם בן מוסה חיבור על פירוש המשנה להרמב״ם ששמע מפי רבה של קהילת מארכש [כנראה שהוא רבי אבוחם אזולאי], וכך כתב: ״ובהיותי בקרית מלך רב מארצות המערב, עיר גדולה של חכמים ושל סופרים, העיר שיאמרו כלילת יופי משוש לכל הארץ, קרית חסנ״ת, צבי היא לכל הארצות, דורשים תלים על כל קוץ וקוץ, עיר מארוואיקוס [=מארכש] אי״ע ע״ס נ=אלוהים יכוננה עד עולם סלה]. שמעתי מפי החכם הגדול אב בחכמה ורך בשנים, רב הדיין בהארץ הלזו הנזכרת, ששמע מרבותיו, דכאשר חיבר הרמב״ם ז״ל את פירוש המשנה, גר היה בארץ נכריה בכפר שאין בו סופרים וספרים, ולא נמצא בידו תלמוד, והיה מעיין וקראה על-פה ולא יצא ידי חובתו. אף כי כאשר, שמעתי פג לבי כי לא האמנתי לו עכשיו, כמעט נטיו רגלי ושופכו אשורי להודות בלי בוש, אבל להוציאו חלק אי אפשר…״

גלות ונדודים

מהעיר סאלי עבר הרב לעיר פאס – מחמת הגזירות או בגלל מחלוקת בקהילה. באותה תקופה, עברו חכמים נוספים מהעיר סאלי לעיר פאס: רבי דוד הסבעוני ורבי משה אבן צור. הרב פינחס ג׳רמון־מחכמי תוניס בדור שלאחריו-מזכיר כי רבי אברהם בן מוסה היה גר בעיר פאס, וברח משם משום פעולה בקבלה, שעשה נגד אשת המלך שהציקה ליהודים.

נדודיו אלה גרמו לרבי אברהם צרות רבות, ועל כך הוא מתאונן באחד משיריו:

בקשה ותחינה. לאלוהי קדם מעונה, על דבר אשר עינה אותה במר ומגינה. הכסף פנה והשיב שנ״א אותי ואני אנה אני בא. כי אם בתחנה.

ה׳ אפפוני חבלי עווני. רצים פרים כדבורים סבבוני.

ברחמים הטרף לי לחם חוקי, שמע קולי חנני וענני.

גאים השפל תן להם נפעלם. רדוף אותם באשר רדפוני.

דמים שפכו וקרעו ולא דמו. לולא אתה אזי חיים בלעוני.

נשארתי לי בלי אוהב ורע. מתי סודי ואחי תעבוני.

עזבוני למזי-רעב ולחומי-רשף, ועוד ידם לאבדני.

פצו פיהם רדפוהו ותפשוהו, ואין מציל את נפשי מיד מוני.

ריב ה׳ מהרה את יריבי. ולנחמי עשה בהם כרצוני.

שונאי כלה ועשה אל תאחר. אל נא ריקם אל תשיבני.

נקמת היהודי

לפי גירסתו של הרב אברהם כלפון בספר ״מעשה צדקים״ ברח רבי אברהם מהעיר פאס לעיר תוניס, בעקבות מעשה שהיה. נעתיק את דבריו:

בתקופתו של רבי אברהם בן מוסה, שלט בעיר פאס ״שריף״-מנהיג רוחני של המוסלמים – שונא ישראל, שתמיד חיפש

אמתלה להצר ליהודי. גם לדרוך בחצרו, אסר על היהודים.

לרבי אברהם היה שכן יהודי ירא שמים ובעל לב טוב. יום אחד עבר האיש בלא כוונה, בשטח חצירו של השריף, קם בעל הבית והרג את היהודי. כששמעה אמו של רבי אברהם על הריגת היהודי, נעצבה אל לבה והתחילה לבכות.

ראה רבי אברהם שאמו בוכה, שאל אותה: מה לך אמי היקרה שאת בוכיה?

סיפרה לו את ענין הריגתו של השכן בידי הגוי. אמר הבן לאם:

״אני אנקום את נקמת היהודי״. מה עשה? כתב שם קדוש על פיסת נייר, קנה מחרוזות של חרוזים מסוגים שונים, והלך ליד בית השריף, בהכריזו בקול: מי רוצה לקנות חרוזים?

יצאה המשרתת של השריף ואמרה לו, שלא יעבור בדרך זו,

שלא יהרגנו השריף כמו השכן שלו.

רואה אני שאת ממשפחה טובה – אמר לה רבי אברהם – ולכן קחי ממני את החרוזים האלה במתנה. כשראה הרב שהיא מתפעלת

 

ממחרוזת אחת. אמר לה: ״אם תקחי את הפתק הזה ותזרקי אור לבאר-המים של אדונך, אתן לך את כל החרוזים האלה במתנה׳ הסכימה המשרתת לדבריו, לקחה את החרוזים. זרקה את הפתי הקדוש לבאר. באותו רגע היו בביתו של השריף בניו, נכדיו ומשרתיו, ביחד שבעים נפש. בשעה ששתו מהמים של הבאר, מת כולם יחד עם השריף.

המלך נהג להיפגש מידי יום עם השריף. לאחר שאותו יום לא בא אליו, שלח שני עבדים והם גילו את המחזה המחריד. המלך התייעץ עם שריו ויועציו כדי לטכס עצה איך קרה המקרה המוזר הזה.

אמרו השרים למלך, כי ענין מסובך זה רק חכמי היהודים יודעים לפותרו. שלח המלך לקרוא לרב היהודים. וביקשו שיפתור את התעלומה בתוך שלושים יום.

הלך רבי אברהם בן מוסה לבית המדרש ללמוד תורה, ומצא שם את רב העיר. משנודע לו כי המלך הזמינו לשיחה, הבין שהוזמן לברר את ענין מיתת השריף. ניגש רבי אברהם לרב העיר ואמר לו: ״אני הוא שהרגתי את השריף ובני ביתו, כשם שהוא הרג את שכננו היהודי, על לא עוול בכפיו״. בהמשך דבריו, סיפר לו את צורת הריגתו, על ידי הפתק הקדוש.

אמר רב העיר לרבי אברהם: ״יישר כוחך ששיברת זרוע רשע״. והמשיך עוד לומר לו: עליך להעתיק את מקום מגוריך משתי סיבות: א. כדי שלא יענישך המלך.

ב. היית צריך לשאול אותי קודם, כי ״המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה״, ולכן עליך לקבל גלות, וה׳ יכפר את עוונך.

הלך הרב למלך ויאמר לו: חושב אני שהמקרה אירע בגלל תנור החימום שהיה בביתו. אמר המלך: גם שרי ויועצי חושבים שהשריף ובני ביתו מתו בגלל חנק שנגרם על ידי התנור-חימום.

אסף הרב סכום כסף, מסר אותו לרבי אברהם בן מוסה, והוא נסע עם אמו לעיר תוניס. והתפרסם שמו כאחד מגדולי המקובלים בעיר. [תורגם מערבית-יהודית מתוך הספר"אשביע לחם״ להרה״ג רבי ישראל חדאד זצ״ל.

 

ארזי הלבנון וחכמי ורבני הספרדים ועדות המזרח-שמעון ואנונו-רבי אברהם בן מוסה.

 

עמוד 92

מַה לְךָ נִרְדָּם? קוּם, קְרָא אַל אֱלֹהֶיךָ!

עיון בפיוט סליחות לרבי יהודה הלו׳

רעיון התשובה זכה למקום מרכזי בפיוט העברי לדורותיו. כמעט שאין לך פייטן שלא גילה דעתו בנושא מהותי זה, אם בקצרה ואם בארוכה, אם בסליחותיו ואם בשאר סוגי הפיוט. מנהג אמירת הסליחות כמה פנים לו. הספרדים ובני עדות המזרח מתחילים לומר סליחות למחרת ר״ח אלול ועד לערב יום הכיפורים, והם אומרים אותו סדר סליחות, פחות או יותר, מדי יום ביומו. פיוטי הסליחות וסדרי הפסוקים מושרים בנעימותיהם המיוחדות, ואמירת הסליחות מתחילה שעה ארוכה לפני עלות השחר.

כנגדם אומרים בני אשכנז סליחות בעשרת ימי תשובה ובשבוע שלפני ראש השנה, וכאשר ר״ה חל קרוב לשבת (ביום שני או שלישי) מתחילים שבוע קודם לכן. בשני המנהגים הללו אין אומרים סליחות בשבתות ובימי ראש השנה עצמם. כנגד זאת, במנהג יהודי ג׳רבה וטריפולי ישנן סליחות מיוחדות לשבתות ולאשמורת של ר״ה. מנהג זה, המכונס בקובץ הסליחות המיוחד ׳שפתי רננות׳, מציע פיוטים רבים השונים מאלה שבסדר הסליחות (הרבה מהם פיוטי ר׳ יצחק אבן גיאת). כתבי יד רבים של סליחות מציגים מגוון רחב של פיוטי סליחות למשוררי ספרד. המשורר ר׳ משה אבן עזרא נתכנה בשם ׳הסלח׳, בזכות פיוטי הסליחות המרובים שכתב. הצורך בפיוטי סליחות רבים נבע ממנהגם של הספרדים בימים ההם לומר פיוטים שונים מיום ליום. ואף זאת: קהילות שונות בחרו פיוטים שונים מקהילה לקהילה מתוך הסליחות הרבות שנכתבו בידי משוררים שונים.

בכל המבחרים הללו בולט באופן טבעי מקומו של גדול משוררי ספרד, רבי יהודה הלוי(ריה״ל). כחמישים פיוטי סליחות לאשמורות אלול ולימים נוראים יש בידינו ממורשתו של ריה״ל ובכולם ניכר חותמו של אמן גדול ונפלא, המביע עולם שלם במילות שיר, רגשות שבין האדם לקונו ובין אומה לאלוהיה בשורות קצרות.

אחד היסודות הבולטים בפיוטי הסליחות הוא ההתעוררות, היקיצה משנת הסכלות, מהבלי העולם הזה,אל התשובה ואל המעשים הטובים. והנה המעמד הפיזי, הממשי של היקיצה מן השינה בעוד לילה, נעשה לסמל ליקיצה הרוחנית. בתוך כך מדגיש המשורר את ההתעוררות העצמית, ההתעוררות וההתנערות הבאות מתוך האדם.

ציור זה חוזר בפיוטים רבים ונעשה אחד מסמלי התשתית וממראות השתייה של המשורר. היקיצה התגבשה לסמל ברור כל כך עד שהמשורר העמיד את היצר הרע ה״נלחם״ ביקיצה כדמות ממשית בפיוט ׳אל ביתך רצים צבאות׳ הכול נוהרים לבית הכנסת, ויצר הרע מוצא שהוא במצוקה: אין נשמעים לו. מתוך כך הוא מנסה להעמיד ״פני צדיק״ ופונה לא רק לחולשת האדם אלא מנסה גם טיעון אידיאולוגי. וזו לשון השיר:

יִצְרִי בְּעָמְדוֹ בְּרַב מְצוּקָה / שִׁכְבָה שְׁנָתְךָ, אֱנוֹשׁ מְתוּקָה… /

הֵן הָלְמוּ לִבְּךָ תְּלָאוֹת… /

הִנֵּה אֱלֹהַּ בְּתוֹךְ לְבָבְךָ / סָפוּן, וְעֻזּוֹ כְּנֵר סְבָבְךָ…

ובמילים אחרות: אינך צריך להתעורר, אינך צריך ״לרוץ״ לבית הכנסת, האל מצוי בלבבך, ״שוב שכב״ שנתך המתוקה, ולבך הלום תלאות!

והדובר בשיר? הוא דוחה באחת את כל טענות היצר ופיתוייו ואומר: וָאֶנְעֲרָה אָז אֲנִי שְׁנָתִי ׳, ובכך מדגיש את ההתערות העצמית ״ ואנערה… אני״. וה״עלילה״ הממשית הזו, היסוסיו של האדם לפני היקיצה המוקדמת, בולטת בסמליותה וממחישה מאין כמוה כי ההתעוררות הרוחנית מיוצגת ביקיצה הממשית.

מבין הפיוטים הרבים שנכתבו על נושא התשובה נעסוק בשני פיוטים שנכתבו לאשמורת חודש אלול ולימים הנוראים. הפיוט הראשון – ׳ישן אל תרדם׳, לרבי יהודה הלוי, והפיוט השני ׳בזכרי על משכבי׳ לרבי יהודה אבן בלעם.

יָשֵׁן, אַל תֵּרָדַם / וַעֲזֹב הִתְלַהְלְהֶךָ

הַרְחֵק דַּרְכֵי אָדָם / וְשׁוּר דַרְכֵי גְבֹהֶיךָ

וְרוּץ לַעֲבֹד צוּר קָדָם / כְרוּץ כּוֹכְבֵי נְגֹהֶיךָ.

דֵי לָךְ, מַה‑ לְךָ נִרְדָּם? / קוּם, קְרָא אֶל‑ אֱלֹהֶיךָ!

 

5-הָקֵץ לִרְאוֹת שָׁמָיו / וְאֶת‑ מַעֲשֵׂה אֵצְבְּעוֹתָיו

וְהַבֵּט אָהֳלֵי מְרוֹמָיו / תְּלוּיִם בִּזְרוֹעוֹתָיו,

וְכוֹכָבִים חוֹתָמָיו‑ / פִּתּוּחֵי טַבְּעוֹתָיו,

וּפְחַד מִפְּנֵי אֵימָיו / וְיַחֵל אֶת‑ יְשׁוּעוֹתָיו,

פֶּן זְמָן יַגְבִּיהֶךָ / וְרָם לְבָבְךָ בְּגָבְהֶךָ.

 

10-וְצֵא בַּחֲצוֹת הַלֵּילוֹת / בְּעִקְבֵי אַנְשֵׁי שֵׁמוֹת,

אֲשֶׁר בִלְשׁוֹנַם תְּהִלּוֹת / וְאֵין תּוֹכָם תֹּך וּמִרְמוֹת,

לֵילוֹתֵיהֶם תְּפִלּוֹת / וִימוֹתֵיהֶם צוֹמוֹת,

לָאֵל בְּלִבָּם מְסִלּוֹת / וְלָהֶם בְּכִסְאוֹ מְקוֹמוֹת

דַּרְכָּם – סֻלָּם לַעֲלוֹת / עַד אֲדֹנָי אֱלֹהֶיךָ.

 

15-דְּמָעוֹת תַּזִּיל עֵינְךָ / וְתִתְחָרֵט עַל פְּשָׁעִים,

וְהִתְחַנֵּן לְמוּל קוֹנְךָ / וְאַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים,

וְהַשְׁפֵל מְאֹד אֶת‑ גְּאוֹנְךָ / וְקַח הַטּוֹב כִּי נָעִים.

כַּבֵּד אֵל מַהוֹנְךָ / לְעֵת יַעֲלוּ מוֹשִׁיעִים

וְיִשׂאוּ קוֹל הֲמוֹנְךָ: / הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ!

 

20-דַּלִּים – עָפָר יְסוֹדָם / הַחָכְמָה מֵאָיִן?

וּמוֹתַר הָאָדָם / מִן‑ הַבְּהֵמָה אָיִן‑

רַק לִרְאוֹת צוּר כְּבוֹדָם, / רְאוּת לֵב לֹא רְאוּת עָיִן,

וּמוֹצָא מַעְיְנֵי סוֹדָם / הַטּוֹבִים מִיָּיִן,

כִּי כֵן, בָּשָׂר וָדָם / תִּמְצָא אֶת‑ אֱלֹהֶיךָ!

 

25-יָהּ, אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה, / אֲשֶׁר כָּל‑ חֶפְצוֹ פָּעָל,

הַמֵּמִית וּמְחַיֶּה / מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיַּעַל,

עֲמֹד לְמִשְׁפָּטוֹ וֶחְיֵה / וַעֲזֹב מֶרֶד וּמָעַל

לֵאמֹר “מָתַי וְאַיֵּה / וּמַה‑ לְמַטָּה וּמַה‑ לְמָעַל?”

וְאוּלָם תָּמִים תִּהְיֶה / עִם אֲדֹנָי אֱלֹהֶיךָ!

 

1. 1. ישן: קריאה אל האדם השקוע בהבלי העולם הזה, והוא דומה לישן שאינו רואה את המתרחש סביבו, הביטוי מציין גם את הקריאה לישן ממש להתעורר משנתו ולצעוד לבית הכנסת לאמירת הסליחות, וכן בהמשך השיר (טור 10). התלהלהך: על דרך: כְּמִתְלַהְלֵהַּ, הַיֹּרֶה זִקִּים–    חִצִּים וָמָוֶת., כֵּן-אִישׁ, רִמָּה אֶת-רֵעֵהוּ;    וְאָמַר, הֲלֹא-מְשַׂחֵק אָנִי ״, מש׳ כו, יח־ יט. ופירש ראב׳״ע: ׳כמשתטה״… התלהלהך יהא פירושו השתטותך, כלומר, העוסק בהבלי העולם הזה אינו אלא משתטה, ורמז המשורר כי השתטות זו משחק היא בכלי מוות. 2. דרכי אדם: עניינים שבחומרנות. שור: ראה והבט. דרכי גבוהיך: דרכו של הקב״״ה שהוא גבוה מעל גבוה. 3. ורוץ: אחר שראית דרכי גבוהיך, רוץ בהם ואל תתאחר, כמו שנאמר: ^׳ דֶּרֶךְ מַצּוֹתֶיךָ אָרוּץ ׳ (תה׳ קיט, לב). צור קדם: הקב״ה שקדם לכל. כרוץ כוכבי נגוהיך: כפי שהכוכבים במסילותם נעים וסובבים במהלכם על פי מה שקבע להם הבורא, כנאמר ביש׳ מ, כו. 4. מה… אלהיך: אלה דברי רב החובל אל יונה הנביא, שירד אל ירכתי הספינה ונרדם בשעה שהים סוער והכל בסכנה גדולה(יונה א, ו), ורמז המשורר שכך מצבו של השקוע בהבלי העולם. 5. הקץ: התעורר לחשוב על דרכך וחייך וראה גדולת האל בטבע וממנה תלמד מוסר. לראות… אצבעותיו: על דרך: כִּי-אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ, מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעֹתֶיךָ יָרֵחַ וְכוֹכָבִים,    אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה תה/ ח, ד. 6. אהלי מרומיו: הם השמים הפרושים על העולם כאוהל וכדברי יש׳ מ, כב: ״ הַנּוֹטֶה כַדֹּק שָׁמַיִם, וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת ׳. תלויים בזרועותיו: שהקב״ה נושא בזרועותיו את העולם, ככתוב: ׳ומתחת זרעת עולם׳(דב׳ לג, כז), וראו חגיגה יב, ע״ב: ׳… סערה תלויה בזרועו של הקב״ה׳. 7. וכוכבים… טבעותיו: הכוכבים הם חותמו של הקב״ה, שהם מלמדים על גדולתו; הבריאה מעידה על בוראה. 8. ופחד מפני אימיו: על דרך: ׳נָשָׂאתִי אֵמֶיך, תה׳ פח, טז, ופירש הרד״ק: ׳נשאתי פחדך, אני מפחד תמיד פן יקרני כך וכך…׳. ויחל את ישועותיו: למרות היראה והאימה מן העתיד לקרות, עליך לבטוח בה׳ ולייחל לישועתו. 9. זמן: הוא הגורל ומהלך חיי אדם: כך הוא בכלל שירת ספרד. יגביהך: יביא להצלחתך הרבה, והצלחה זו עשויה לגרום לך להתגאות ולהתנשא. ורם לבבך בגבהך: על דרך: ׳וְרָם לְבָבו בְּגָבְהוֹ׳, יח׳ לא, י. 10. וצא בחצות הלילות: אל אמירת הסליחות באשמורת. אנשי שמות: אנשי תורה ויראה. 11. תהלות: שירות ותשבחות לקב״ה. ואין… ומרמות: פיהם ולבם שווים, שבלבם אין כל מחשבות של תככים (תך) או רמאות. 12. לילותיהם תפלות: שבלילות אלה של חודש הרחמים והסליחות ובימי הדין שלאחריהם עוסקים בתפילה ובתחנונים. וימותיהם צומות: חסידים ואנשי מעשה נהגו לצום בחודש אלול ובעשרת ימי תשובה. 13. לאל בלבם מסילות: על דרך: ׳מְסִלוֹת בִּלְבָבָם תה׳ פד, ו, ופירש״י: ׳מחשב בלבו מסלות דרכיו ליישר את דרכו׳. ולהם בכסאו מקומות: שכן ׳נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד׳(שבת קנב, ע״ב). 14. דרכם: דרך חייהם והתנהגותם היא דרך ה/ וראו טור 2. דמעות… פשעים: החרטה על החטא ועזיבתו הן מעיקרי התשובה. 16. והתחנן למול קונך: שא תפילה לבוראך. ואל תתחר במרעים: על פי תה׳ לז, א, אל תקנא ברשעים המצליחים בקנייני החומר. 17. והשפל… גאונך: ותר על גאוותך והתוודה על חטאיך. וקח… נעים: שנה דרכיך לטובה; כאן רמז לעזיבת החטא ובחירת הטוב, והשוו טור 18.2. מהונך: זו מצוות צדקה, שאף היא מדרכי התשובה ומעבירה את רוע הגזירה. לעת יעלו מושיעים: שתהיה מוכן ומזומן לעת בוא המשיח. 19. וישאו… אלהיך: ובאותה עת של גאולה ישאו קול לכלל המון ישראל לאמור, הכינו עצמכם לקראת האל. הכון לקראת אלהיך: על פי עמוס ד, יב. דלים: כינוי לבני האדם העומדים בידיים ריקות. אשר… מאין: על פי איוב כח, יב, כלומר, מניין תימצא לאדם החכמה, והוא אינו אלא מעפר. 21. ומותר… אין: אין לאדם יתרון על הבהמה, על פי קהי ג, יט. 22. רק: זו גדולתו היחידה של האדם. לראות… עין: שאם יזכה וילד בדרך ה' ויהיה ראוי, עשוי הוא להגיע להארה פנימית של תחושת כבוד הבורא. 23. ומוצא מעיני סודם: היכולת לעמוד על סודות התורה במקורם, והם טובים מיין(על פי שה׳׳ש א, ב). 24. כי כן: בדרכים אלה שנמנו כאן – תשובה, תפילה, צדקה ותורה – תגיע אל הקב״ה ודרכיו, והשווה ׳יה אנה אמצאך׳ לריה״ל(השירה העברית, א, עמי 525־524); והלשון שיבוץ חריף על פי בר׳ לא, לב: ׳עם אשר תמצא את אלהיך׳, ושם ׳אלהיך חול הוא, ועניינו התרפים הגנובים. 25. אהיה אשר אהיה: כינוי לקב״ה על פי שמ' ג, יד; והשוו הכוזרי ד, ג: ׳…אני הוא הנמצא ואני הוא שאמצא לכם בל עת שתדרשוני…׳. 26. הממית… ויעל: על פי שמי״א ב, ו. 27. עמד למשפטו: קבל את דינו של הקב״ה והמליכהו עליך. ועזוב מרד ומעל: הנח מידך כל הרהור ומחשבה שהם בבחינת מרד בקב״ה, והשוו יהוש׳ כב, כב: ׳אם בנע־ ד ואם במעלי. 28. לאמר… למעל: זהו המרד, שאדם שואל שאלות שהן למעלה מבינתו, והדברים על פי המשנה בחגיגה ב, א. ואולם… אלהיך: שתהיה אמונתך בו תמימה ושלמה בלי חשבונות ומחשבות תוהו, על פי דב׳ יח, יג.

עיון ודיון

הפיוט שלפנינו הוא אחד מפיוטי הסליחות הרבים שכתב ר׳ יהודה הלוי לאשמורת חודש אלול ולימים הנוראים. הפיוט בנוי משש מחרוזות בנות חמישה טורים. מחרוזת הפתיחה קצרה בטור אחד משאר המחרוזות, וחריזתה היא אותה חריזה שאנו מוצאים בטור האחרון שבכל מחרוזת. הטור האחרון של מחרוזת זו מיוחד בכך שהקהל חוזר עליו בסוף כל מחרוזת ומחרוזת, לטור מעין זה קוראים רֶפְרֵין והוא מעין ׳פזמון חוזר׳ במונחים המוכרים לנו.

כל טור מתחלק לשתי צלעיות סימטריות בנות שש הברות כל אחת. ואכן יפה סימטריה זו לתוכנם של פיוטי הסליחות, המביעים דברי הגות ומחשבה וקוראים לאדם לשוב בתשובה שלמה, ושוקלים דבריהם אלה כנגד אלה, עניין מול עניין ונושא מול נושא, ועיקרו לשכנע את הקורא ולהביאו לתשובה, לדבר אל הנפש ולקרבה אל בוראה, לפנות אל ה׳ ולבקשו סיוע להגיע לשלמות. כך אנו רואים במחרוזת הפתיחה, שבה פונה הדובר הסמכותי אל האדם, ומצווהו על ההתעוררות ועל התשובה; דבריו סדורים, נמרצים ונחרצים והם נאמרים בלשון ציווי באופן מלא קצוב וקצר: א. אל תרדם. ב. עזוב התלהלהך. ג. הרחק דרכי אדם. ד. רוץ לעבוד צור. ה. דימוי לריצה. ו. תמיהה גדולה: ׳מה לך נרדם?!׳. ז. ציווי: ׳קום קרא אל אלהיך!׳

החלוקה לצלעיות תואמת, אפוא, להפליא את מהלך העניינים בפיוטי הסליחות, והיא בנויה בסימטריה ובתקבולות המבליטות את הרעיון ומצרפות אמצעים נוספים לצורך כך. בטור ב׳, שם נאמר ׳הרחק דרכי אדם ' ושור דרכי גבוהיך׳, העמיד המשורר זה כנגד זה את ׳דרכי האדם׳, שיש להרחיקן, לעומת ׳דרכי גבוהיך, שאותן יש לראות לנגד עינינו. החזרה על המילה ׳דרכי׳ מעמידה את הניגוד על חריפותו. יתר על כן, על ידי כך מתבהרת המשמעות השונה של המילה ׳דרכי׳ התנהגותם של בני אדם, כנגד ׳דרך גבוהים׳, דהיינו, המסלול שצבאות השמים הולכים בו יום יום.

השימוש בחזרה בולט גם בטור הבא, ׳ורוץ לעבוד צור קדם / כרוץ כוכבי נגוהך. הציווי משתמש באותה לשון ׳רוץ׳ שתבוא אחר כך בדימוי לריצה זו, ואף כאן יש הבדל בין הפעם הראשונה, ׳רוץ׳(לשון ציווי), לבין הפעם השנייה, ׳כרוץ׳ (צורת מקור). ועוד קשר המשורר את הציווי ׳רוץ׳ אל מטרת הריצה ׳צור׳, שלפנינו אותה המילה בשינוי סדר האותיות (׳צימוד הפוך׳). דבר דומה נמצא בסוף מחרוזת ד׳, שם נאמר ׳כבד אל מהונך… וישאו קול המונך, ושוב אותן אותיות בשינוי הסדר. משחק המילים יוצר קשר נוסף בין חלקי הטור. משחק מילים נוסף נמצא בטור 11, בתיאור ׳אנשי שמות׳ ש׳אין תוכם תך ומרמות׳(ראו בביאור).

אווירת הסליחות וההשכמה לאמירתן באשמורת הבוקר, בעוד השמים זרועי כוכבים ולאדם קשה היקיצה, אווירה זו משתלבת להפליא בפיוט שלנו ויוצרת קשרים מעניינים מאוד בין התפאורה הריאלית במציאות לבין המסר הרוחני של השיר. הפנייה ישן והציווי ״אל תרדם׳ קשורים לעצם היקיצה הפיסית. ההמשך ׳ועזב התלהלהך מחזיר אותנו אל התחום המטאפורי, אל השינה ה׳רוחנית׳ המציינת את השקיעה בתעתועי העולם הזה ובהבליו. השיבוץ הפעיל מספר יונה (א, ו) הוא שיבוץ טעון משמעות רבה לגבי שירנו, לפי שהוא מביא אל השיר את התמונה שברקע המקראי: ׳ וַיְהִי סַעַר גָּדוֹל בַּיָּם וְהָאֳנִיָּה חִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר… וַיִּירְאוּ הַמַּלָּחִים וְיִזְעֲקוּ… וַיָּטִלוּ אֶת הַכֵּלִים אֲשֶׁר בָּאֳנִיָּה… וְיוֹנָה יָרַד אֶל יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה, וְיִשְׁכַּב _וַיֵּרָדַם ׳(שם, ד־ה). תמונה זו מתארת עתה גם את הישן ׳שנת הסתכלות׳. מצוי הוא בתוך ספינה העומדת בפני סער גדול, והיא מחשבת להישבר, וכל זה נעשה משל לעולם הזה ולתעתועיו. וכאן באה זעקת רב החובל: ׳ מָה לְךָ נִרְדָּם?! קוּם קְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ!׳ תוך כדי כך קיבל ציור השינה משמעות כפולה ומכופלת, יתרה מזו; גם ציור מרכזי אחר בשיר מתקשר אל הסמל ׳שינה יקיצה׳. המשורר קורא ליישן׳ ׳שור דרכי גבוהיך… רוץ לעבוד צור קדם כרוץ כוכבי נגוהיך׳, ובסטרופה ב׳: ׳הקץ לראות שמיו ואת מעשי אצבעותיו וכו״ – כל הציורים הללו משתלבים יפה בתפאורה הממשית של המקיץ באשמורת הבוקר אל שמים זרועים כוכבים, כדי להגיע לבית ה׳ ו׳להתעורר משנתו׳; וכל זה בתוך ההתבוננות בבריאה, מעשי אצבעותיו של הבורא.

יתר על כן, השיבוץ ׳מה לך נרדם קום קרא אל אלהיך׳ משמש רפרין לשיר, והקהל חוזר עליו בכל מחרוזת. נמצא טור זה מביע את עיקר המסר בשיר.

לשון הציווי ברפרין מצטרפת לפנייה הפותחת את השיר ׳ישן, אל תרדם׳, וללשונות הציווי לאורך הפיוט ׳ע*ב׳, ׳הרחק׳, ׳רוץ׳, ׳הקץ׳, ׳פחד׳, ׳יצא׳, ׳תזיל׳, ׳תתחרט׳, ׳התחנן׳, ׳אל תתחר׳, ׳השפל׳, ׳קח׳, ׳כבד׳, ׳עכ(ד׳, ׳עזב׳, ׳תמים תהיה׳, ובסך הכל ח״י לשונות של ציווי ושל עתיד בהוראת ציווי; הם מרכזים את משפטי השיר ואת כיווניהם ומעמידים שיר אחיד ומגובש, בכיוון אל מסר מוגדר וברור.

לצורת הציווי מצטרפים הכינויים לנוכח הבאים בשיר: ׳התלהלהך׳, ׳גבוהיך׳, ׳נגוהיך׳, יאלהיך המילה האחרונה גם מסיימת את טורי האיזור (הטור האחרון) שבכל מחרוזת והיא משפיעה כמילה חוזרת בשיר, המכוונת אותנו אל הרפרין החוזר ׳מה לך נרדם קום קרא אל אלהיך. מלבד הרפרין קיימות זיקות רבות ומעניינות לפסוקי מקרא המשובצים או נרמזים בשירנו, כפי שניתן לראות מן הפירוש. קשר מעניין למקורות נמצא בסוף הפיוט, המתקשר אל דברי חז״ל במשנת חגיגה ב, א: ׳כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו(נוח לו) שלא בא לעולם: מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, מה לאחרו, וכל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם״. מעניינת ההשוואה בין המקור לבין השיר, שהשיר מפרש מצד אחד את ימה לפנים ומה לאחור׳ כשאלות המתייחסות לזמן ולמקום, ועוד המילה ׳למעלה׳ באה בצורה שונה ׳למעל׳ שהיא באותה משמעות, אך מתקשרת היא יפה למילה מעל, שפירושה מעילה. נמצאת ההשוואה בין השיר למקורות מאלפת ביותר מצד התוכן ומצד העניין הספרותי. הפיוט שראינו עתה כל כולו פונה אל היחיד ודורש ממנו להתעורר לתקן דרכיו, להתחזק באמונתו, לחזור בתשובה ולשאוף לשלמות ככל יכולתו כיחיד.

רבי יהודה הלוי- מַה לְךָ נִרְדָּם? קוּם, קְרָא אַל אֱלֹהֶיךָ!- ביאור אפרים חזן-