ארכיון חודשי: אוקטובר 2022


השירה העברית בספרד ובפרובאנס-עריכה-חיים שירמן-יִצִחָק אִבְּן־כַ׳לְפוּן

יִצִחָק אִבְּן־כַ׳לְפוּן

נולד באמצע המאה העשירית ומת אחרי 1020;נתגורר זמן-מה בקורדובה ונדד הרבה ממקום למקום

אַבּוּ־אבּרהים יצחק אבן־כ׳לפון הוא המשורר הנודד הראשון בספרותנו. טרוד היה תכופות בחיפוש לקוחות לפרקמטיה הספרותית שלו, ומרובות היו אכזבותיו. הוא שתה עד תומה את קובעת כוס הבזיון והעוני׳ ואף־על־פי־כן נאלץ להבליג! אמנם, פה ושם תמצא בבתי־שיריו איומים נסתרים וגלויים כלפי נדיבים שלא נענו לו או עיכבו את תשלומו. ואולם לעתים עלולים איומים אלה אפילו לבדחנו (כמובן, בניגוד לרצון המשורר!), למשל,

אֲנִי אֶדְרֹשׁ בְּחַיֶּיךָ נְדָרַי, וְאִם אָמוּת – אֲצַוֶּה בָּם יְלָדַי!

וידיד נפשי, 7)

אביו של אבן־כ׳לפון בא לספרד מצפון אפריקה, ואין זה מן הנמנע שגם המשורר נולד שם. מכל מקום עמד בקשרים עם כמה מתושבי היבשת השחורה, ובייחוד עם נכבדי קירואן, המרכז המפורסם, הנמצא כיום בתחומי תוניס. בספרד פיזר את שבחיו לחצרן היהודי יקותיאל אבן־חסאן, נצר למשפחת בני קפּרון. ואגב, למשפחה זו היתה לו ליצחק גם קירבה מסוג אחר־ הוא נשא לאשה אחת מבנותיה, ומפני סיבות שאינן ידועות לנו נתן לה גט פיטורין. כדי להתגונן מפני כעם חותנו מוכן היה אבן־כ׳לפון לפנות אף לערכאות של הגויים. אחד ממכריו דיבר אותה שעה על לבו ומנעו ממעשה זה; היה זה הצעיר שמואל הלוי אבן־נגרילה, בן למשפחת עשירים בקורדובה. על אף ההפרש הניכר ביותר בגילם, נכרתה ביניהם ברית ידידות נאמנה׳ ובשעת מצוקה יכול היה יצחק לסמוך על חסדיו של שמואל. כשפּוטר הלה בשנת 1020 ממשרה ממשלתית חשובה, שלח לו ידידו הזקן דברי עידוד ונחמה והשביעו שלא יחת מפני הגורל ההפכפך והאויבים המרימים את ראשם. ואכן שמואל לא נכנע, וכעבור שנים אחדות נתפרסם בעולם כמשנה למלך גרנאדה וכנגידם של יהודי ספרד. מסיבות החיים אילצו את אבן־כ׳לפון לתרבות בחיבור שירים ללא הליטוש הדרוש. שירי שבח וברכה תופסים אצלו מקום בראש, ולא יקשה על המבקר למצוא בהם בתים דלי־תוכן, או ציורים חסרי טעם ומידה. אף־על־פי־כן אין להכחיש את השינוי העצום שחל בשירתנו תוך דור אחד לאחר הופעתו של דונש בספרד. בלשונו של אבן־כ׳לפון אין עוד גימגום, יש שטף וגמישות; משקליו אינם דחוקים וצולעים; לדימויים וההשאלות, האופייניים לדוגמאותיו הערביות, הצליח למצוא כמה וכמה הקבלות עבריות־לאומיות, שמקורן העיקרי בספרי התנ״ך. בכמה משיריו יש עליזות עילאית; במקום המתיחות וההתאמצות שביצירות קודמיו אתה מוצא אצלו חן וקלות. ודאי לא כל שיריו שירי נועם. יש שהוא קובל גם על קללת הנדודים, על הדאגה למקום לינה בדרך׳ על הפחד מפני הרעב, על קשיחות־לבם של נדיבים. אכן לפי טיבו הריהו ״בּוהמי״ מובהק. רוחו משתנה תכופות׳ לבו אינו נתון למחשבות נוגות ושואף ליהנות מחדוות החיים. יודע הוא להעלות לפעמים תיאורים חיים ורעננים, השונים מן הנוסח המקובל אצל משוררי ארצו, וכשיצרו דוחפו מוכן הוא להשתובב ולהתהולל. בשירי היין והאהבה שלו בולטת נימה אישית.

הדיואן של אבן־כ׳לפון היה ידוע בימי־הביניים, אבל נעלם במרוצת הזמן. חוקרי דורנו הצליחו לגלות כמה קטעים מתוכו, שהיו מפוזרים בספריות שונות, וכעת נמצאים בידינו 50 שירים בערך שאפשר לייחסם למשורר בבטחון גמור, ועוד כ־15—17 שירים, שרק משערים כי פרי עטו הם. כולם יחד הם ודאי רק חלק קטן של הקובץ השלם.

13

[המשורר מבקש שיכבדוהו ביין]

אֲנִי מוֹדֶה, יְדִידִי, בַּעֲוֹנִי / וְחֵטְא נַפְשִׁי אֲשֶׁר אֵינָהּ חֲכָמָה:

אֲשֶׁר קָמָה בְּרֹב פִּתְיָהּ וְהֶבְלָהּ / לְהִתְרַפֵּא בְּעֵשֶׂב הָאֲדָמָה –

וְהַזְּנִיחָה נְאֻם פִּיךָ אֲשֶׁר בּוֹ / רְפוּאָה הַמְּחַיָּה כָּל נְשָׁמָה!

וּמָה יוֹעִיל רְפוּאוֹת הַפְּגָרִים / אֲשֶׁר תִּהְיֶה יְחִידָתָם הֲלוּמָה?

 

5 וְעָלֶיךָ לְשַׂמֵּחַ בְּיוֹם זֶה / יְחִידָתִי בְּמוֹ שִׂמְחָה שְׁלֵמָה –

בְּמִשְׁלָחָה מְשֻׁבָּחָה נְכוֹחָה / מְקֻיָּמָה מְרוֹמָמָה נְעִימָה,

בְּרֵאשִׁיתָהּ מְשַׂמַּחַת לְבָבוֹת / מְרַקֶּדֶת לְכָל נֶפֶשׁ עֲגוּמָה,

מַזְקֵקָה כְּמוֹ כֶּסֶף וְזָהָב, / כְּדָם פָּרִים, כַּהֲרֵי עַד קְדוּמָה

וְנוֹשֶׁנֶת, בְּתוּלָה לֹא יְדָעָהּ / אֱנוֹשׁ, מִיּוֹם שְׁחָטוּהָ – חֲתוּמָה,

10 וְאָז אֶשְׂמַח וְאָגִיל עִם חֲבֵרַי / בְּךָ, בֶּן הַיְּרֵאָה הַתְּמִימָה.

תְּהִי בָּרוּךְ, תְּהִי נִטָּר, וְיִהְיוּ / שְׁנוֹתֶיךָ לְמִי עַיִשׁ וְכִימָה!

 [13]

משקל השיר: המרובה. — תרגום כתבתו הערבית בדיואן של אבן־כ׳לפון: לאבו אברהים יצחק אבן כלפי ן נ״ע כתב אל אבו סלימאן דוד אבן באבשד [בפנותו אליו] בזה ובבקשו ממנו מתנת יין.

  1. 2. פתיה (משלי א, כב)— סכלותה! להתרפא — כנראה חלה המשורר. 4. הפגרים —בשימוש הספרדים (מדונש ואילך): הגויות סתם, ולאו דווקא גופות המתים; יחידתם (תה׳ בב, כא) הלומה — נפשם נגועה. 6. במשלחה — במשלוח (חידוש לשון). המשורר מלביש את משאלתו בכוונה בצורת חידה ואינו מזכיר את שם ה״תרופה״ (היין): מקוימה — מונחת למשמרת. 7. בראשיתה — מיד! מרקדת לכל נפש — מרקידה כל נפש (השימוש בפיעל בהוראת ההפעיל מצוי גם אצל יהודה הלוי).
  • מזוקקה — היין המשובח זך וטהור! כדם פרים — בצבעו! כהרי עד — על פי חב׳ ג, ו. לא ידעה (גר׳ כה טז) — היתול נפוץ המוסב על היין הישן שעמד זמן רב מבלי שנגעו בו! חתומה — בחביות. 10. עם חברי — הנאה שלמה מן המשתה יש רק בחברה! בן היראה התמימה — שבח למוצאו (עיין משלי לא, ל). 11. ימי עיש וכימה — דרך הפרזה, כגון ״עד בלי ירח״(תה׳ עב, ז).

השירה העברית בספרד ובפרובאנס-עריכה-חיים שירמן-יִצִחָק אִבְּן־כַ׳לְפוּן

עמוד 68

הקבלה בצפון אפריקה למן המאה הט"ז-משה חלמיש

יוסף גלילי בן שלמה. שם זה נזכר בכמה חיבורים, ומעורר בעיות קשות באשר לזיהויו, מקומו וזמנו. החיד״א מתארך אותו בתקופת הרשב״א, על פי מה שנמצא כתוב בכנסת הגדולה לר״ח בנבנשת. היות שחבריו של ר׳ יוסף נזכרים שם בתוספת מוצאם, וכולם מערי מארוקו, הסיק טולידנו שגם הוא ״חי במערב״. בספרו של דיין תל־אביבי, מיוצאי מארוקו, מצאנו כי בין חכמי תאזא מנה את ״יוסף בן גלילי. חונך בספרד אצל המקובל רבי אברהם אבולעפיה״. אך את מקור הידיעה לא הגיד. והנה מ׳ אידל הביא עדות מפורשת מספרו של אבולעפיה על ״שלמה הכהן ב״ר משה הכהן ז״ל הגלילי אשר מארץ הצבי״, אשר נמנה עם תלמידיו. מכאן גזר גזירה שווה לזמנו של יוסף הגלילי, אשר בשמו מובא קטע קצר, כמחצית עמוד, בכ״י ששון 919, עמ׳ 50: ״אמר החכם המקובל הר׳ יוסף ב״ר שלמה ז״ל גלילי ממדינת צפת, אמר הפילוסוף נשגבה ממנו דעת הישות״ וכו׳. אמנם יש מקום לבדוק אם מבחינה גאוגרפית ניתן לדבר במאה הי״ג על ״מדינת צפת״. נוסף לכך, שמות החכמים המלווים את ר׳ יוסף, וכן ״דבריו המובאים על סמך עדויות שמיעה וראייה״ (ראה להלן) נותנים מקום לשער שהוא חי במארוקו בערך במאה הט״ו. זאת ועוד, נראה לי ששמו האמיתי הוא יוסף גלילי (בן שלמה), כפי שכתוב בכ״י ששון 919, עמ׳ 69, והוא קובץ ליקוטים מספרי קבלה שנכתב במארוקו, במאה הט״ז, ובו נזכר ״יוסף בר שלמה גלילי ז״ל שהיה בארץ דרעה אמנם נקבר בתאדלה היא פשתאלה״, כמחבר קונטרס קבלי מסוים. (ועיין עוד להלן, ערך יצחק קלדרון). לכך אין קשר עם חבל הגליל, והצורה ״הגלילי״ כפי שמופיעה בכ״י ששון 921, מו ע״ב: ״וכן שמעתי מה״ר אברהם אבן מוחא שכך קבל הה״ר יוסף בן שלמה ז״ל הגלילי״, לעניין תפילת ליל שבת – אינה אלא כינוי שנגרם הודות לתנא ר׳ יוסי הגלילי. וראיה לדבר, שבכ״י בהמ״ל בניו־יורק 1805, והוא כבר מן המאה הי״ח, כתוב: ״שאל ר׳ יוסי הגלילי״. מעתה יהיה עלינו להתמודד עם ההודעה, הנזכרת לעיל, מתוך כ״י ששון 919, לפיה הוא ״גלילי ממדינת צפת״. ובכן, סבור אני שזו תוספת מעתיק, מן המאה הט״ז, שבזמנו זכתה צפת לגדולה, והאסוציאציה גליל־צפת גרמה לו לערב מין בשאינו מינו. ועדיין אנו צריכים למודעי.

יוסף ן׳ טבול. המאה הט״ז. מחשובי תלמידי האר״י, ובעל עמדה עצמאית לצידו של ר׳ חיים ויטאל. הוא נקרא: ר׳ יוסף המערבי, או המוגראבי, או ר״י טבול המערבי. לפי השערת ג׳ שלום, הוא ״בא מקן המקובלים שבדרעא״. רשימה חלקית של כתביו ערך יוסף אביב״י. פירושו לאדרא רבא נדפס. חיבור חשוב אחד משלו נדפס, למרבה האירוניה, על שמו של רח״ו, והוא: דרוש חפצי בה (בראש שמחת כהן, ירושלים תרפ״א).

יוסף כנאפו בן משה. תלמיד חכם חשוב ומקובל ממוגאדור. נולד כנראה בתקפ״ג, ונפטר בכח בכסלו תרס״א. בימי נעוריו היה מקורב, כנראה, לר׳ אברהם קורייאט. כתב חיבורים רבים (ולפי אליהו בן אמוזג, בשער חסד ה׳, ליוורנו תרמ״ח, יצאו לו מוניטין בחיבוריו הקודמים: זבח פסח ואות ברית קדש), חלקם נדפסו וחלקם עדיין בכתב־יד. בהקדמה לספרו יפה עינים מספר שספרו זך ונקי(מוקדש לערכים ולמועדים שונים) נשלח לוורשא להדפסה, והמדפיס שטיפל בכך הלך לעולמו, והספר אבד. אך הוא נמצא ונדפס בירושלים תשמ״ז. רוב חיבוריו עוסק בעניינים אקטואליים, אם במסגרת דרושים וענייני הלכה, ואם במסגרת ׳תיקונים קבליים. בתחום הקבלי הוא נשען הרבה על הזוהר ועל החיד״א. חיבוריו שנדפסו הם: זבח פסח (ליוורנו תרל״ה); אות ברית קדש (ליוורנו תרמ״ד), מוקדש בעיקר לברית מילה: חסד ה׳ (ליוורנו תרמ״ח), מוקדש ללימוד תורה; מנחת ערב (ליוורנו חש״ד, נגמר בתרנ״ו, נדפס כנראה בתרנ״ז לפי לוח המולדות), מוקדש לתיקון תפילת מנחה; יפה עינים (נשלם בו׳ בתמוז תרנ״ט ונדפס בליוורנו תר״ס), פירוש ענייני תקון הנשיאים, הלכות פסח, ופירוש להגדה של פסח; טוב רואי(ליוורנו תרנ״ט. אמנם נדפס לפני יפה עינים, אך נתחבר אחריו), פירוש לפרקי אבות. כאמור, חיבורים נוספים עדיין בכתובים. שיר לא קבלי, הסוקר את הלכות תפילין וציצית, נמצא בכ״י בן־צבי 56, 146ב-147א. מתחיל: ״תורה חמודה חקוקה נתת ממרום קודשיך״ וכו'. רשימה של חיבוריו נמצאת אצל בן־נאיים, מ״ר, סא ע״א (וכן בראש זך ונקי). והוא גם מספר על מעשה מופלא שאירע סמוך לפטירתו. ר' דוד אלקיים כותב עליו: ״ורב יוסף בתקפו, ספרו קשור בכנפו, חסיד קדוש עד סופו, רבי יוסף כנאפו .

יוסף מוגרבי. טיטואן. ראה מ׳ בניהו, ספרים שנתחברו בבבל, ירושלים תשנ״ג, עמ׳ י.

יוסף נחמיאש בן דוד בן שאול. מראכש. מחבר יוסף חן, דרושים ופירושים קבליים לתורה (תונס תרע״ה).

יוסף נחמיאס בן מסעוד. אולי ממראכש. בכתובה נקרא: ״חסידא קדישא ופרישא המקובל סוה״ר״(מ״ר, נו ע״ד).

יוסף סירירו. יד בתשרי תר״ג־תרס״ב. פאס. חסיד ומקובל (שם, ס ע״ד).

יוסף הצרפתי בן אהרן. חיבורו בן פ[ו]רת, הוא ״מפתח לדעת ענייני ספר הזוהר הקדוש״, ככתוב בסופו (דף 139 ב). כלומר, מציין בקצרה נושאים שונים, והיכן הזוהר מדבר עליהם. מחולק לאמירים ופארות. בדפים 123 א-138 א יש מפתח של פסוקי חמש המגילות, והיכן נתפרשו בזוהר. לפי ההקדמה, חשב ללכת לונציה להדפיס הספר, ולא עלתה בידו. כתב־היד, שנכתב בתטואן בשנת שפ״ח, ונשלם בכב באייר שפ״ט, נמצא בביהמ״ד לרבנים בניו־יורק ומספרו 1814 (138 דף). כתב־היד קשה לקריאה, נאכל ברובו על ידי הדיו. בראשו שיר על הספירות. בדף 122 א-ב, שיר על טיב הספר. בדף 139 א-ב, ״פיוט לי הצעיר יוסף צרפתי ס״ט חדשתיו פה טיטואן יע״א״. כותרת: ״צהלי קולך בת גלים מי כמוך אל באלים״. מתחיל: ״יושבת מה לך שוממת כעטיה על כל דוממת״ וכד. אקרוסטיכון: יוסף צרפתי חזק (10 בתים).

וסף קורקוס. סביב 1800. גריבלטאר. חיבר תיקון שיעור קומה (ליוורנו תקפ״ה, ירושלים תרצ״ד), והוא אוסף של מקראות ומאמרי זוהר, שאדם צריך ללמוד בהם לשם תיקון. מסודר לפי אברי הגוף. בשער הספר :כתב: ״לאחד מהקדושים אשר בארץ לא נודע שמו״, ושמו של ר״י קורקוס מופיע כמלבה״ד. אך בשער יוסף חן(ליוורנו תקפ״ה) נרמז שמו של קורקוס גם כמחבר שיעור קומה. אף בקצת כתבי־יד הוא נקרא מחבר. הספר יוסף חן, כולל פירושים קצרים לפסוקי המקרא ומשניות, ומשולבים בו דברי קבלה. קורקוס הוא גם מעתיק של כתבי־יד קבליים.

חייא בן וייזמאן. נפטר תנ״ו. מו״ץ במראכש, עם ר׳ יצחק די לויה. באיגרת אליו כתוב: ״וגם דלה דלה בחכמת הקבלה ועם קדושים נאמן״ ומ״ר, סג ע״ב). יעב״ץ שלח אגרת־תנחומין על פטירתו.

יחיא מלכה. נפטר תרפ״ט. בנו מתארו כ״חסיד ומקובל״ ורב ראשי למחוז תודג׳ה בהרי האטלס (ראה ח׳ זעפרני, אלף שנות חיים יהודיים במרוקו, לוד תשמ״ו, עמ׳ 149).

יחייא בן חמו. מאה ט״ו-ט״ז(?). בכ״י ניו־יורק/בהמ״ל 1805, דף 33א־ב: ״מ״כ [= מצאתי כתוב] בס׳ ישן כ״י פי׳ עשר ספירות בקיצור בשם החכם השלם הה״ר יחייא בן חמו ז״ל״. ובלא שם המחבר, בכ״י ירושלים :8°54, דפים 8ב-10א. בכ״י מן המאה הט״ז, הספרייה הבריטית 788, דף 9ב, כתוב: ״מצאתי משם החכם זצ״ל ר׳ יחייא בן חמו זלה״ה שראה בספר אחד של הקבלה כי זמרי נתגלגל בר׳ עקי״׳ וכו׳.

הקבלה בצפון אפריקה למן המאה הט"ז-משה חלמיש

עמוד 37

אלה תולדות נח-הרב משה אסולין שמיר.

מידותיו הטובות והתרומיות של נח:

א. "נח – הניח את העולם מזעפו. ב. איש – לשון חשיבות.

 ג. צדיק – יסוד עולם. ד. תמים בדורותיו – בדור אביו, ודור בניו.

 ה. את האלוהים התהלך נח – נח למקום" (רבנו-אור-החיים-הק').

 

תיבת נח מסמלת בית, משפחתיות, מסגרת, הצבת גבולות

בניגוד לדורו של נח שהיה פרוץ במידות רעות, כמו גזל ועריות.

סיפור תיבת נח – סיפור של כל אחד ואחד מאתנו (בעל "הסולם" על הזהר).

 

"אלה תולדות נח,

נח איש צדיק תמים היה בדורותיו,

את האלוקים התהלך נח" (בר' ו, ט').

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

התורה משבחת את נח במקבץ תארים נכבדים כמו: "נח", "איש", "צדיק", תמים", "את האלוהים התהלך נח", מקבץ תארים בו איש לא זכה בעולם התנ"ך.

נח נולד בשנת 1056 שנים לבריאת אדם הראשון, עשרה דורות אחריו. למעשה, ניתן לומר שנח מהווה תחליף של אדם הראשון, בכך שהעולם הושתת מחדש על ידו, לאחר המבול.

כלומר, בנשמתו היסודית של נח, התגלתה כל הבריאה.

 

גם אברהם אבינו הכיר את נח (הכוזרי א צה), והיה בן נ"ח {58} במיתת נח (ראב"ע ו, ט). הוא היה דור עשירי לנח.

השם "נח" בהיפוך אותיות, רומז למציאת "חן", בבחינת "ונח מצא חן בעיני יהוה" (בר'  ו, ח).

בהקשר לכך, הראשל"צ הרה"ג מרדכי אליהו ע"ה, קבע את הסגולה הבאה לומר בעת צרה:

"ונח מצא חן בעיני יהוה (בר' ו' ח') – כן נמצא חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם".  

 

ב"ברכת הזיכרונות" בתפילת מוסף של ראש השנה נאמר על נח: "וגם את נח באהבה זכרת, ותפקידהו בדבר ישועה ורחמים, על כן זכרונו בא לפניך יהוה …".

אם בתחילת "ברכת הזיכרונות" מדובר במידת הדין – "ועל המדינות בו יאמר אי זו לחרב, אי זו לשלום וכו'", הרי בהמשך, מדובר במידת הרחמים, בזכות נח.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שנח, הוא הצדיק היחידי שניצל מימי המבול בבחינת "צדיק יסוד עולם", וגם בני ביתו ניצלו רק בזכותו, וכדברי קדשו: "וכל ביתך – לא לטעם היותם ראויים, ולא לטעם היותם קודם הגעת שני העונש, אלא מטעם זכותך".

כלומר, בני ביתו ניצלו בזכותו, היות והיה שקול כנגד ל"ו צדיקים. לכן, המילה  "אלה" בפסוק: "אלה תולדות נח", באה למעט את בניו שהוזכרו בפרשת בראשית.

כמו כן, "אלה" השווה בגימטריא 36 = ל"ו, רומזת לכך שנח היה שקול כנגד ל"ו צדיקים הנמצאים בכל דור ודור, ומעמידים את העולם. נח ילד את בניו רק בהיותו בן 500 שנה, היות והוא ידע שהקב"ה עתיד להעניש את העולם, והוא פחד שגם בניו יענשו, לכן ילד אותם בגיל מאוחר, כך שבזמן המבול היו צעירים – בני 100 של אז, שאינם ברי עונשין. נח חי 350 שנה אחרי המבול, ובס"ה הוא חי 950 שנה, 20 שנה יותר מאדם הראשון.

                                                                                                                

 רבנו-אור-החיים-הק' מתאר את גדולתו של נח, כפי שהיא באה לידי ביטוי בכתובים:

  1. "נח. 2. איש. צדיק 4. תמים 5. את האלוהים התהלך נח".

 

א. "נח" – עד זמנו של נח, עולם הטבע מרד באדם, המים הציפו את השדות, הפרה ותלם החרישה לא נשמעו לחורש וכו',  ואילו כאשר נח בא לעולם, הם נחו מזעפם ככתוב: "אלה תולדות נח" – שהניח את העולם מזעפו".  

 

ב. "איש" – מלשון חשיבות, כדברי הכתוב "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם" (בר' ט כ). בטרם נולד נח, היו זורעים חיטים אבל קצרו קוצים, ואילו לאחר לידת נח, חזר העולם ליישובו, ע"י נח איש האדמה.

כמו כן, נח המציא את המחרשה דבר שהקל על עבודתם החקלאית כדברי רש"י: "זה ינחמנו – עד שלא בא נח, לא היה להם כלי מחרשה, והוא הכין להם, והיתה הארץ מוציאה קוצים… מקללתו של אדם הראשון, ובימי נח נחה. וזהו ינחמנו" (בר' ו כט).

 

ג. "צדיק" – רומז ליסודו של עולם בבחינת הכתוב: "וצדיק יסוד עולם" (משלי י, כה) שאילו לא היה נח צדיק, גם הוא לא היה ניצל מימי המבול.

 

ד. "תמים" – שהיה תמים בדרכיו, מתוך שהיה עניו ושפל רוח בדורותיו {לשון רבים} – בדור אביו, בדורו, ובדור בניו. לכן, לא קוים בו הכתוב "אוי לרשע ואוי לשכנו".

 

ה. "את האלוהים התהלך נח" – שהיה נח לקב"ה, ולכן התורה מדגישה את המילה "התהלך", ללמדנו שבכל הליכותיו דאג שיהיו נוחים לאלוקים, היות והוא דבק בדרכיו.

שלש פעמים מוזכרת המילה נח: הראשונה – מציינת את שמו. השניה – נח לבריות. השלישית – נח למקום.

 

רבנו יצחק אברבנאל: צדיק – מתנהג עם הבריות במשפט ובצדקה. תמים – תמים עם הקב"ה.

ניתן לומר: האיש נח, היה נח לשמים  בדור הפלגה שמרד באלוקים, ונח לבריות בדור המבול שגזלו איש את אחיו.

 

מרן הראשל"צ הרב עובדיה יוסף ע"ה שואל: מדוע כאשר הקב"ה מבקש מנח להיכנס לתיבה, הוא אומר לו: "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה", ולא מציין "צדיק תמים" כמו בתחילת הפרשה?

על כך הוא משיב: "רבותינו אמרו: אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו. כאשר הקב"ה דיבר אתו פנים אל פנים, אמר לו צדיק, אבל בפסוק {הראשון} שמדבר בכללות מעשיו של נח – הקב"ה אמר צדיק תמים".

בהמשך, הרב מצטט את מרן רבי יוסף קארו (דרשות על התורה) האומר: התואר צדיק – מתייחס למצוות שבין אדם לחברו, ואילו התואר "תמים" – מתייחס למצוות שבין אדם למקום.

 נח שחי בשני דורות, בדור המבול בו עברו על מצוות שבין אדם לחברו, נח היה "צדיק", לכן, לפני כניסתו לתיבה, הקב"ה מכנה אותו בתואר צדיק בלבד, ככתוב "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה". ואילו בדור הפלגה בו חטאו כלפי שמים, נח התנהג בתמימות כלפי ה', ולא הלך בדרכם, לכן נאמר עליו "תמים" {"והיה מדי שבת בשבתו"}.

 

נח – עבודת ה' מתוך נוחות ושמחה.

"ולא אותי קראת יעקב – כי יגעת בי ישראל" (ישעיה מג, כב).

 

ה"הבן איש חי" מסביר את סיבת הכפילות של המילה נח בפסוק הראשון הפותח את הפרשה.

"אלה תולדות נח, נח איש צדיק…". נח לבריות ונח למקום. ואילו בפעם השלישית "את האלהים התהלך נח", הוא רומז שלנח הייתה התלבטות בין ההליכה אחרי ה', להליכה אחרי רשעי דורו. נח העדיף את ההליכה אחרי האלוקים.

דבר דומה אנו רואים בציווי: "איש אמו ואביו תיראו, ואת שבתתי תשמרו – אני יהוה אלוהיכם" (ויקרא יט' ג').

מצד אחד, יש לכבד את הקב"ה ואת ההורים. מצד שני, כאשר ישנה התלבטות בין ההורים לקב"ה, יש להעדיף את הקב"ה, בבחינת סוף הפסוק: "אני יהוה אלוהיכם". כנ"ל אצל נח. הייתה לו התלבטות בין הליכה עם בני דורו, להליכה אחרי הקב"ה. לבסוף, הלך על "את האלהים התהלך נח".

רבנו "בן איש חי" אומר שהכוונה לביטוי "נח" בפעם השלישית, שעל האדם להרגיש נוחות בעבודת ה'. לעומת זאת, אם הוא מרגיש כבדות וחוסר נוחות בעבודת ה', עליו לבחון מחדש את דרכו לפני ה'.

להלן משל בנידון.

 

 

 

"ולא אותי קראת יעקב – כי יגעת בי ישראל" (ישעיה מג, כב).

לפי פשוטו של מקרא, ניתן לפרש את הפס' הנ"ל בהתאם לדברי ה"בן איש חי" הנ"ל. כאשר אדם יגע בעבודת ה', סימן שאינו קורא בשם ה'.

 המגיד מדובנא המשיל על כך משל: עשיר אחד היה בדרכו לבית מלון, כאשר את המזווה שלו הפקיד בידי סבל שיוליך אותה למלון בו התאכסן. הסבל הגיע למלון, וביקש שכר טרחה מופרז. בעל המזוודה שאל את הסבל: מדוע אתה מבקש שכר טרחה גבוה? אמר לו הסבל: המזוודה שלך כבדה היתה". אמר לו האיש: אם התייגעת, סימן  שלא סחבת את מזוודתי, כי המזוודה שלי קלה מאד. היא הכילה בסך הכל, כמה יהלומים יקרים.

בדיקה מהירה של תכולת המזוודה העלתה, שמאן דהוא חמד את היהלומים, והצליח לגנוב את המזוודה על תכולתה, ושם במקומה מזוודה זהה עם אבנים.

הנמשל: אם האדם מרגיש יגיעה בעבודת הבורא, סימן שאינו עובד את הבורא, אלא למישהו אחר, ממנו ידאג לבקש תשלום. כי מי שעובד אצל הבורא, הוא אמור להיות מלא תענוג.

כמובן שבשביל להרגיש תענוג בעבודת ה' בבחינת "וקראת לשבת עונג", חייב לעלות במעלה הר ה' ימים רבים, תוך לא מעט יגיעה, עד שיגיע לדרגת עובד ה' מתוך עונג של שמחה.

 

על עבודת ה' מתוך שמחה אומר רבנו האר"י הק': כל דברי התוכחה קורים אף שהייתה עבודת ה' בשלימות – אך לא מתוך שמחה וטוב לבב, בבחינת: "תחת אשר לא עבדת את יהוה אלוהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל" (דב' כח מז).

 

הרמח"ל אומר: "השמחה היא עיקר גדול בעבודה ה'… ואמרו רז"ל: "אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצוה' (שבת ל). במדרש שוחר טוב נאמר בשם רבי: כשתהיה עומד לפני ה' להתפלל – יהא לבך שמח עליך שאתה מתפלל לאלוקים שאין כיוצא בו, כי זאת היא השמחה האמתית שיהיה לבו של אדם עלז, על שהוא זוכה לעבוד לפני אדון יתברך שאין כמוהו, ולעסוק בתורתו ובמצותיו, שהם השלימות האמתי, היקר והנצחי.

ומצאנו שנתרעם הקב"ה על ישראל מפני שחסרו תנאי זה בעבודתם, הוא שנאמר 'תחת אשר לא עבדת את יהוה אלוהיך בשמחה ובטוב לבב…".

 

 

"נח איש צדיק תמים היה – בדורותיו".

"עין טובה"- לראות את הדברים הטובים בזולת.

 

המילה בדורותיו נראית כמיותרת, לכן היא נדרשת. 

רש"י: יש מרבותינו שדורשים אותו לשבח… היות והוא נשאר צדיק למרות שהוא חי בדור של רשעים. ויש שדורשים אותו לגנאי, היות ואילו היה חי בדורו של אברהם אבינו לא נחשב לצדיק. כלומר, הכול יחסי לתקופה.

 רש"י הק' מלמד אותנו מסר חשוב:

לחכמים בגמרא הדורשים את נח לשבח, קורא להם בשם רבותינו, היות והתורה עצמה משבחת את נח בתארים חשובים: תמים, צדיק, את האלהים התהלך נח. לכן מיותר היה לדרוש את "ייתור" המילה "בדורותיו" לגנאי. ואילו את הדורשים אותו לגנאי, אינו מכנה אותם בתואר רבותינו.

 

המסר החשוב לכל אחד מאתנו הוא: לדון כל אדם לכף זכות, ולראות בו יותר את הצדדים החיוביים, ופחות את ההיבטים השליליים, כמו שכתוב בפרקי אבות: "הוי דן את כל האדם לכף זכות". לראות את כל האדם – לראות את המכלול בכל אדם באשר הוא, בו בוודאי, ישנם גם דברים חיוביים.

 

רבי מאיר בעל הנס", זכה להיות "הבעלים" של הנס, ורבים מעם ישראל פוקדים את ציונו. רבי יהודה הנשיא ערך את המשנה אליבא דרבי מאיר רבו, "כל משנה סתומה – היא רבי מאיר" כדברי השיר. רבי מאיר מוזכר ראשון מבין חמשת תלמידי רבי עקיבא. כמו כן, על ציונו פועלת ישיבת "מאיר בת עין", בה זכיתי ללמד.

כל זאת, בגלל שידע לפרגן לעם ישראל, כדברי הרב יעקב שאלתיאל ניניו בספרו "זרע מיעקב". דוגמא לכך: רבי מאיר קבע שבני ישראל נקראים בנים של הקב"ה, ולא עבדים, גם כשהם לא הולכים בדרך ה', ע"פ הפס': "בנים אתם ליהוה אלוהיכם", בניגוד לרבי יהודה שחילק בין כשאנחנו טובים – בנים, לבין כשאנחנו לא טובים – עבדים, בבחינת "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם" (קידושיו לא ע"ב). הרשב"א פסק להלכה כדברי רבי מאיר.

הדוגמאות בנידון, הן רבות.

 

"צהר תעשה לתיבה" (בר' ו, טו).

מדוע תיבת נח נקראת תיבה, ולא ספינה?

אמר רבי ישמעאל: "לעולם, יספר אדם בלשון נקיה".

 

"צהר" –  יש אומרים חלון, ויש אומרים אבן טובה המאירה להם בתיבה. (רש"י ע"פ מדרש רבא לא' סימן יא').

יש המנסים לתרץ את הסתירה בכך שהחלון האיר ביום, ואילו המרגלית האירה בלילה כמו מנורת חשמל.

"צהר תעשה לתיבה": מבחינה לשונית, תיבה היא מילה נרדפת למילה. פועל יוצא מכך, שיש לפתוח צהר = חלון בכל מילה, ובכך להאיר את התיבה כמו צהרים. לדוגמא, במקום המילה צרה, הקב"ה לימד את נח שיוכל להמתיק את הדינים ע"י צירופי אותיות, כאשר את המילה "צרה" שנגזרה על הדור, יוכל להפוך למילה "צהר", שזה אותן אותיות, אבל בכיוון חיובי.

גם מידות התיבה 300 אמה אורך * 50 אמה רוחב * 30 אמה גובה, רומזות למילה ל.ש.ו.ן

ל = 30 אמה. ש = 300 אמה. ן = 50 אמה. כל זה בא לרמוז על שמירת הלשון. כדוגמא, בפרשה נאמר: "והבהמה אשר איננה טהורה", במקום לכתו הבהמה הטמאה, חיסכון של 8 אותיות. מכאן עלינו ללמוד, שיש לדבר בלשון נקיה כדברי הגמרא: "תניא דבי דבי רבי ישמעאל: לעולם יספר אדם בלשון נקיה". ועוד נאמר שם: "דאמר ר' יהושע בן לוי לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו. שנאמר "מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה." (פסחים ג ע"א).

בספר "ילקוט הגרשוני" מוסבר המשך הפסוק לאור הדברים הנ"ל: "ואל אמה" – ראשי תיבות א-לוהים מ-ידת ה-דין", "תכלנה מלמעלה" – תכלה את מידת הדין ותהפוך אותה לרחמים, ע"פ המשך הפסוק: "ופתח התיבהבצידה תשים". כלומר, את האות "צ" הפותחת את המילה צרה, תשאיר במקומה, ואילו "תחתיים שניים ושלשים תעשה". את האותיות התחתונות רי"ש ה"א {של המילה צרה}, תחליף ביניהן כך שהאות השניה "ר" תהיה בסוף, ואילו השלישית "ה", תהיה באמצע, ואז תקבל "צהר" במקום "צרה" (חיים של תורה, הרב שלמה לוונשטיין).

דוגמאות נוספות: במקום "נגע", נחשוב על "ענג". במקום "רעש", נחשוב על "ערש".

 

השל"ה הק' אמר על הפס': "אשגבהו כי ידע שמי – יקראני ואענהו" (תהלים צא, יד). הקב"ה משגב את האדם הבקיא בשמותיו של הקב"ה, ומכוון בהם בעת הצורך כמו בברכות וכו'. ("שני לוחות הברית", בעשרה מאמרות, מאמר ראשון).

בהשוואה לשפות אחרות, לשפה העברית בה כתובה תורתנו הקדושה, יש לכל מילה משמעות פנימית קבלית. עיין במה שכתבנו בפרשת בראשית למילה "בראשית" בה פותחת התורה, ולה הקדיש הזוהר הק' 70 פירושים. כמו: ב-ר-א-ש-י-ת = ברי"ת – א"ש, {שמירת הברית כדי שלא נגיע ל"אש" הגהינום}, או "ראש – בית".

כנ"ל לצורת האותיות בכתב סת"ם כדברי האריז"ל ב"שער הכוונות".

דוגמא: האות א מורכבת מהאות ו' באלכסון, ומפעמיים האות י' היוצרות ביחד כו'גימטרית שם ה-ו-י-ה.

 

"ותשחת הארץ לפני האלוהים ותמלא הארץ חמס" (בר' ו', יא').

"ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" (בר' יא' א')

חטאי דור המבול ודור הפלגה – מול צדקותו של נח.

 

מבול = {אותיות} בולם = בלום.

כשיורד עליך מבול של מניעות, תוכל לבלום אותו ע"י בניית תיבת נח פרטית

 עד שתתחזק, ואז תוכל לצאת מחדש אל המרחב, כשאתה חזק מבחינה רוחנית,

 ובכך תוכל לבלום את הרוחות הרעות, שהן מעללי הנחש הקדמוני.

אם לא תבנה תיבת נח משלך – איש לא יבנה אותה עבורך ("נתיבות שלום").

 

פרשת "נח" מתארת שני דורות של חוטאים כלפי ה', דור המבול ודור הפלגה.

א. דור המבול חוטא בעבודת אלילים ובעריות כדברי רש"י לכתוב: "ותשחת הארץ לפני האלהים – לשון ערווה ועבודת אלילים", וכן "גזל" ככתוב: "ותמלא הארץ חמס" = גזל.

 

"בעל הטורים" מוסיף: המילה "חמס" בגימטריא, שווה לביטויים: "מי נח" וכן "גהינם" = 108, דבר המבטא את שיטת הענישה "מידה כנגד מידה", דרכה נפרע הקב"ה מהרשעים. הם חטאו בחמס, הקב"ה נפרע מהם ע"י "מי נח" = מי המבול, המהווים גהינום הפועל במלוא הקיטור בעולם הזה, ולא רק בעולם הבא כדברי חכמים.

 העבירות הנ"ל מבטאות השתעבדות לתאוות הפרט, במקום לדאוג לזולת על פי יעוד העולם: "עולם חסד יבנה", ולכן בסוף הפרשה מופיע אברהם אבינו עמוד החסד, הפותח את שעריו לכל נצרך, והמפיץ את מלכות ה' בעולם ככתוב: "והנפש אשר עשו בחרן" = את הנפשות אותן תיקן אחרי חטאי דור המבול.

אברהם אבינו היה בן נ"ח שנים, במותו של נח. רמז לכך שהלך בדרכו.

 

ב. דור הפלגה יצא למלחמה נגד הקב"ה כדברי רבי שילא בגמרא (סנהדרין קט, א): "שאמרו נבנה מגדל ונעלה לרקיע ונכה אותו בקרדומות כדי שיזובו מימיו". כלומר, יורידו את כל המים, כך שלא יהיה יותר מבול כדברי המהרש"א. המדרש אומר שהם ניסו להגיע אל מחוץ לאטמוספרה שם אין את כוח המשיכה, ויוכלו להתגלגל כלפי מעלה כמו אסטרונאוטים בחלל, כך שיוכלו להילחם חלילה נגד ה', מבלי שימשכו לארץ.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהם ניסו להתרכז במקום אחד בניגוד לצו ה' לאדם הראשון: "פרו ורבו – ומלאו את הארץ". לשם כך הם בנו מגדל גבוה כדי שהאנשים יזהו את המקום מרחוק, {דוגמת צריחי המסגדים הגבוהים}.

רבנו אומר: "שכאשר ברא הקב"ה את עולמו, בראו שיהיה שליש ישוב ושליש מדבר" {ושליש ים}. בהמשך הוא מסביר שרצף ישובים נחשב לישוב אחד, למרות שביניהם ישנם שטחים ריקים. דור הפלגה החליט לפעול נגד רצון ה', "ולזה גזר אומר להפר עצתם ולבלול שפתם, שאז בהכרח יהיו נפרדים, וכל אחד יבקש לו מקום. וזהו שאמר הכתוב 'ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ…  ויש בזה סוד ליודעי חן, וכמעט יהיה דומה למקצץ בנטיעות…" .

 

 עיקרון פיזור האוכלוסין נועד לדעת רבנו אוה"ח הק' לברור את ניצוצות הקדושה שם התפזרו, ולכן עם ישראל התפזר בכל העולם דוגמת מ"ב המסעות אותם עברו עם ישראל במדבר, ומ"ב מסעות אותם עובר כל אחד מאתנו כדי לברור ניצוצות קדושה ותיקון פגמים מגלגולים קודמים, לכן עלינו לקבל את הגלות בהבנה.

 

רבנו אברהם אבן עזרא אומר על אתר, שהקב"ה לא העניש אותם, אלא דאג לפזרם לטובתם, כמו תופעת פיזור האוכלוסין, תופעה לה אנו עדים במדינת ישראל, כאשר הממשלה דאגה ליישב עולים בפריפריה.

 

רלב"ג מסביר מדוע חשוב פיזור אוכלוסין: המין האנושי עלול להיכחד במידה ויהיה מרוכז במקום אחד כאשר פורצת רעידת אדמה וכו', לא כן כאשר הוא מפוזר. לא שמים את כל הביצים בסל אחד, כדברי הפתגם.

יש האומרים שהם ניסו לתקן את חטאי דור המבול שגזלו וחמסו איש את זולתו, בכך שדאגו איש לרעהו מתוך אחדות ככתוב: "שפה אחת ודברים אחדים".

 

עם הקמת המדינה, הוחל בפיזור האוכלוסין, בכך שהעולים החדשים הרבים שהגיעו לארץ בשנות החמישים, הופנו לצפון הארץ ודרומה, כל זאת, למרות קשיי הקליטה הרבים.

השבח לבורא עולם – עקב היוזמה הברוכה הנ"ל,  יש לנו כיום ישובים מפותחים מבחינה כלכלית וחברתית, ועוד יותר מבחינה ביטחונית, היות והם מהווים "חומת אש" בפני התפשטות הערבית.

כמו כן, אנחנו מקיימים את מצות ישוב ארץ ישראל לאורכה ולרוחבה.

 

 

"ותשחת הארץ – לפני האלוהים,

ותמלא הארץ חמס" (בר' ו, יא).

רש"י: "לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל" (קהלת רבה א, לד).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הביטוי "לפני": בדור המבול חטאו כ"כ הרבה, עד שמלאכי חבלה רצו להעניש את החוטאים מהר, לפני שהסתיים גזר דינם, בבחינת "לפני {גזר דין} האלוהים".  כידוע, מהעבירות שהאדם עושה, נוצרים קטגורים שהם מלאכי חבלה ככתוב בפרקי אבות (ד', מי"א), והם אלה שמענישים את החוטא כדברי הנביא ירמיה (ב' יט'): "תייסרך רעתך" – רעת האדם מייסרת אותו, ולא ה'.

רבנו מדגיש שגם הארץ נשחתה בגלל "התיעוב הנוצר ממעשיהם", ולכן נאמר "ותשחת הארץ".

 

"ותשחת הארץ לפני האלוהים": המגיד ממזריץ' אומר: אנשי דור המבול הקדימו את הארציות – לפני האלוקים, כלומר, הם דאגו לצרכים הגופניים והארציים האסורים כמו עריות וחמס, ורק אח"כ לעבודת ה' אם בכלל.

בחג שמחת תורה מתחילים לומר "משיב הרוח – ומוריד הגשם".

דרך דרוש: הרוצה להשיב לעצמו את הרוחניות – עליו להוריד מעצמו את הגשמיות, בניגוד לדור המבול שדאג לגשמיות. בדורנו המשופע בגשמיות, יש מה להוריד.  

הסבר נוסף: ישנם חכמים בעיניהם, המשחיתים את דרכם ב"שם ה' = לפני האלוקים",  בכך שעוברים עבירות רבות כמו "לא תשנא את אחיך", בכך ששונאים יהודים אחרים, היות והם לא הולכים בדרכם, ומתעלמים מ"ואהבת לרעך כמוך", שזה כלל גדול בתורה כדברי רבי עקיבא, וכן מדעת האר"י הק' האומר שמידי בוקר לפני התפילה, יש לומר: "הריני בא לקיים מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך, ואני אוהב כל יהודי כגופי". הדוגמאות הן רבות.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' הנ"ל "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, ח"י).

אם פגע בך אחיך, דון אותו לכף זכות, ואל תשנא אותו בלבבך, אלא הוכח אותו בפיך, ובכך 'לא תישא עליו חטא' השנאה. אולי הוא יסביר את פשר מעשהו, או יחזור בתשובה. ע"י כך, אתה לא תבוא לידי 'נקמה ונטירה', ואז לקיים את  – 'ואהבת לרעך כמוך', שזה כלל גדול בתורה כדרשת רבי עקיבא.  

רבנו מסיים את פירושו כך: "ודקדק לומר 'אחיך', 'עמך' – לומר שאין מצוה אלא על אנשים שעושים מעשה עמך, אבל שונאי ה' כגון המומרים והאפיקורסים – אסור לאהוב אותם. ואדרבא צריך לשנאתם, כאומרו: "הלא משנאך ה' אשנא" (תהלים קלט כא).

"סאה מלאה עוונות.

מי מקטרג בראש כולם? גזל! (קהלת רבה א', ל"ד).

 

"ותמלא הארץ חמס". על כך אומר רבי יוחנן: "בא וראה כמה גדול כוחו של חמס, שהרי דור המבול עברו על הכול {ובפרט עריות ועבודה זרה כדתנא דרבי ישמעאל בסנהדרין כז, ע"א}, ולא נחתם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל" (סנהדרין קח, ע"א).  גם רש"י על אתר אומר, שלא נחתם גזר דינם של דור המבול אלא על גזל.

 גם בימינו, נושא הגזל תופס מקום "נכבד" ביחסים שבין אדם לחברו, ומי יכול להעיד על עצמו שלא נכשל בו.

 

סוגי הגזל רבים הם, ולהלן דוגמאות מחיי יום יום:

 נזקי שכנים: חניה מרושלת על שתי חניות. הדבקת מודעות וגרימת נזק לסיוד. שימוש במעליות או שבילים פרטיים ע"י עוברי אורח כדי לקצר דרך. התחמקות מתשלום מיסי וועד. קיום פעוטונים/משרדים מבלי לקבל רשות הדיירים. גרימת נזקי רעש ע"י דיירים לשכניהם. התקנת מזגן המרעיש באוזני השכנים.

נזקים אחרים: אי החזרת הלוואה בזמן. שכפול דיסקים או תכנת מחשב ללא אישור. שימוש בטלפון בעבודה ללא אישור. ביטול זמן בעבודה. מי שאינו אומר דבר בשם אומרו כדברי רבי ירמיה בר אבא בשם רבי יוחנן לכתוב: "אל תגזול דל – כי דל הוא". השואל חפץ מחברו לצורך מסוים, ומשתמש בו לדבר אחר.

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

למו"ר הרה"ג יהושע כהן שליט"א –

על התרחקותו מגזל ואפילו של שניות,

במהלך שיעוריו המופלאים בגמרא.

 

גזל ע"י שכירים: יעקב אבינו אמר לרחל ולאה: "כי בכל כוחי עבדתי את אביכן", דבר המלמד אותנו שעל השכיר לא להתבטל בזמן העבודה. חכמים אף התירו לפועלים לקרוא קריאת שמע בראש האילן, כדי שלא יפסידו זמן עבודה ע"י ירידתם ועלייתם (ברכות טז, ע"א). מה עם גזל תלמידים ע"י מלמדים המאחרים לשיעור.

להלן סוגי גזל אחרים: גזל אויר, גזל שינה, גזל זמן, גזל מצוות. ("מי מקטרג בראש כולם, גזל", הרב משה אבידן שליט"א).

 

יזכר לטוב חדא בדרא – הרה"ג יהושע כהן שליט"א המקפיד תמיד להתחיל את שיעורו המופלא והמתוק מדבש בגמרא, על השנייה.

כאשר עברתי לגור בירושלים, זכיתי להשתתף בשיעוריו המרתקים והמפולפלים של הרב יהושע שליט"א, בישיבת "חוט של חסד", בראשותו של הרה"צ מזכה הרבים, הרה"ג שלום ארוש שליט"א.

 מעולם לא קרה שמו"ר הרב שליט"א יאחר לשיעור, גם בימי השלג הירושלמיים.

כאשר נאלץ לצאת לחו"ל לסדרת שיעורים,  הוא השלים לנו את השיעורים, ומיותר להגיד על הדקה והשניה.

לרב יהושע שליט"א, יש שליטה מלאה בע"פ בים התלמוד על פרשניו הרבים, ובראשם "המנורה הטהורה" – רש"י, אותו תמיד הרב מצטט, בתוספת השנים והימים שחלפו מאז – ועד ליום ההילולה שלו. 

 

"כרם יהושע – דרך לימוד גמרא בעיון"

מאת הרה"ג יהושע כהן שליט"א.

 

ספרו של הרב שליט"א – זכה לתפוצה ותהודה בקרב לומדי התורה.

חיבורו של הגאון שליט"א – זכה להכרה והסכמה של גדולי הדור.

הרה"ג יוסף שלום אלישיב ע"ה כתב בהסכמתו לספר:

"משנתו סדורה ושגורה בפיו… ויהי לגפן אדרת, לגאון ולתפארת,

 ואף הוציא ספר המורה… איך לרכוש שלימות בתורה"

 

 

זוכר אני שבזמן לימודי בישיבת "פורת יוסף" בירושלים, עבדתי בבין הזמנים בקק"ל באחד מהרי טבריה. בעצם, חלק גדול מהפועלים באו לעבודה, אבל לא עבדו, וכל זאת מתוך העלמת עין של הממונים.

 

מו"ר אבי הרה"צ רבי יוסף ע"ה שהשתתף בתחילת דרכו בארץ בעבודה בקק"ל, לא הפסיק ממלאכתו, גם כשרוב הפועלים ישבו להם לנוח, היות ואלה היו בעיקר עבודות יזומות לעולים חדשים. לשאלתי מדוע אינו נח כמו כולם? תשובתו הייתה: "מה עם איסור גזל לאור היום", וסיפר לי על אבא חלקיה נכדו של חוני המעגל, שאפילו לענות שלום באמצע העבודה לא ענה, כדי שלא לעבור על איסור גזל. מה נענה ומה נאמר ביום פקודה!

 

בזהר הק' נאמר שעל גזל, חוזרים בגלגול כדי להשיב את הגזלה, כדברי רבי שמעון בר יוחאי בזוהר: "ואלה המשפטים – רזא דגלגולא" = סוד הגלגול. כאשר אדם עובר על אותן ג"ן מצוות שבין אדם לחברו המופיעות בפרשה.

רבנו הגר"א אמר שאין הלומד תורה יכול לראות סימן ברכה בלימודו, אם בביתו תקוע אפילו מסמר אחד שאינו שלו עפ"י דין תורה. כי אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על נקיי כפיים (ספר הגה"ח מוילנא עמ' מו).

ע"פ זה מסביר הגאון מוילנא את המסופר בגמרא (בבא מציעא פ"ה) על רבי חייא שזרע פשתן וארג רשתות וצד צבאים, עיבד את עורם וכתב עליהם ספר תורה ממנו היה מלמד את תלמידיו כדי להימנע מגזל, ולכן שיבח אותו רבנו הקדוש שזכה להעמיד תורה בישראל, בגלל שכל הכנת ספרי הלימוד, התנהלו על טהרה מגזל.

 

רבי ישראל סלנטר אמר לשוחט ירא שמים שביקש לעזוב את מלאכת השחיטה, ולעסוק במסחר: במלאכת השחיטה, יש לאו אחד של נבלה, ואילו במסחר ישנו חשש לאיסורים רבים: לא תגנוב, לא תגזול, לא תחמוד, לא תעשוק, לא תונו, לא תכחשו, לא תשקרו. (מתוך הרב א' טובולסקי רמא').

 

מעשה בנמלה אחת שהפילה חיטה אחת והיו כל הנמלים מריחות בה,

ולא היתה אחת נוטלת אותה, עד שחזרה אותה נמלה שהפילה את החיטה ולקחה אותה.

הדא הוא דכתיב: "ראה דרכיה וחכם" (משלי ז), שבורחת מן הגזל" (דברים רבה פ"ח).

 מוסר השכל מהנמלה: זהירות – גזל.

 

שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. אמו"ר הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה, ונוות ביתו עליה ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

אברהם בן חניני ע"ה. ימנה בת פרחה פילו שמחה בת מרים בן דוד ע"ה.

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה. אליהו פילו בן ימנה

 

השבח לבורא עולם, ההוצאה הראשונה של ספרי "להתהלך באור החיים" אזלה

תפילה לבורא עולם, שנזכה בקרוב מאוד להוציא הוצאה שניה מתוקנת ומשופרת עם תוכן עניינים לנושאים ולאישים המוזכרים בספר.

כמו כן, הקב"ה יזכה אותנו להוציא לאור את הספר הבא: "להתהלך באור הגאולה", כהמשך לספר הקודם "להתהלך באור החיים".

 

לזיווג הגון לאורי בן נאוה. דויד ישראל יוסיאן בן רבקה. אשר מסעוד בן זוהרה. מיכאל מאיר בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.  יעקב קובי בן סוזאן. יעקב קובי בן מרים.

 

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-הקליטה

את אחי אני מבקש

הקליטה

הגעתי אל נחלת אבותיי הקדמונים! משאת נפשי התגשמה! הנה אני בארץ ישראל, ארץ חלומותיי, לה נפשי כמהה. עוד במרוקו, נישאתי בגעגועים ובכליון נפש לארץ ישראל, שבה ישבו נביאינו ומלכינו ביהודה ובישראל. אני שמח ומשנן ״רוני ושמחי בת ציון״. הנה אנחנו באים לשכון בתוכך, לא עוד ייאמר לך עזובה.

25/8 – כאמור, אנו עוזבים את עתלית ויוצאים באוטובוס לבית-עולים בבניין קטן בנווה-חיים ליד חדרה. אני לא שבע מלהזין את עיניי בנוף הארץ המחדשת את נעוריה כימי קדם, עם בניה השבים אליה. התיישבנו בבית העולים ולמחרת כבר ביקשתי לנסוע לביקור אצל דודי בירושלים. אצה לי הדרך לדרוך על אדמת ירושלים ולהרגיע את נפשי השוקקת, לראות את מקומותיה הקדושים ולהשתכנע שאני דורך על אדמת ירושלים.

הנה אני בירושלים עיר הקודש, נכנס בשעריה לראות את חומותיה. ״יפה נוף משוש תבל קריה למלך רב״. ״שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה שישו איתה משוש״. כל העורגים אליה. כמה געגועים וכמה אהבה בלבי לירושלים, ״גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלים״,״לה נכספה נפשי מפאתי מערב״. הכל מתנגן בתוכי וקשה לשלוט בהתרגשותי ההולכת וגאה בתוכי. כמה דורות התפללנו על ירושלים לבנותה מחורבנה והנה עומדות רגלי בשערייך ירושלים, וברגע זה עולה בזיכרוני דמות סבתי האהובה שהשתוקקה כל כך לזכות ולעלות לירושלים, ונפטרה ללא עת. ״התעוררי, התעוררי, קומי ירושלים״. עינינו נשואות אלייך תמיד, בתפילותינו, בחגינו ותמיד על ראש שמחתנו. במרוקו לא נהגנו להגיד ״הולכים לארץ ישראל״, אלא ״הולכים לירושלים״ – שכרכה ועטפה בה כל ארץ ישראל. עיר דוד, העיר המהוללה, שלה שרנו בפיוטים שלנו ואליה התגעגענו, לה ערגנו בכיסופים גואים ובאהבה רבה. אכן חלומי מתגשם, חלום של כל יהודי לזכות ולחזות ביופייה של ירושלים. ירושלים חיכתה לבואנו, אנחנו בניה החוזרים אליה, העיר שכבוד והדר יעטרוה. אני הולך, כמו נישא על כנפי החלום ורוחי הומייה מרגש ומהתפעלות להיות בעיר מלכינו. אני כמו חולם בהקיץ. האם אכן אני באמת בירושלים?

אותה ירושלים שראיתי בדמיוני כשלמדנו התנ״ך, הרי יהודה, מקומות היסטוריים שדיברו אלינו בקול דממה דקה בתוכנו, כיפת שמים הודה ותהילתה מלאה הארץ. הולך ולא שבע מנופה ומהרריה סביב לה. בן דודי מימון פינק אותי ויצא איתי לטייל ולהתבשם מהודה. הנה הכותל המזכיר לי בית מקדשנו, הנה יד-אבשלום ועוד. כתבתי למשפחתי במרוקו וידעתי שישמחו בשמחתי. קבלת מכתב מירושלים תשמח אותם לאין ערוך והם יבינו שאחרי תלאותיי המרובות והסיכונים שלקחתי על עצמי, באתי על שכרי והנה אני כותב להם מירושלים עיר הקודש. אני יודע שיתקשו להאמין שרגליי דורכות על רגבי עפרה. אני נזכר בפיוטים שהייתי שר ברגש בלילות, ה״בקשות״ – בכל ערב שבת עד השחר העולה. שירו של ר׳ חיים הכוהן, מתלמידיו של ר׳ חיים ויטאל במאה השבע עשרה: ״בתי אל תפחדי כי עוד אזכרך ומארץ רחוקה אקבץ פזורך, עוד אבנך ונבנית ביופיך והדרך… גדל כאבי כל עת אזכרה איכה שיפחה תירש גבירה״. אני רואה הר הבית ויודע למה הכוונה. שלל שירי געגועים שהביעו אהבה לציון ואשר שרנו ברגש – מתנגנים בי כעת: ״יבוא דודי לגן עדנו, למה מני כצבי ברח. על מה נטש מעט צאנו ולרום מעונתו ארח.

השכח דוד בית מלונו…, ישלח מבשר המונו חיש כגיבור לרוץ אורח״, שירו של ר׳ ישראל נג׳ארה, עם מנגינות נעימות שעודדו את נפשנו בגולה, מנגינות אנדלוסיות נפלאות שאבותינו הביאו אותם מספרד עם לחנים עשירים ומגוונים. אני הולך והמנגינות עולות במוחי ומתנגנות מאליהן. בבית הכנסת שרנו כל שבת ״כי מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלים״, ״הטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים״. כל הקהל כאחד, בהתלהבות ובנעימה ערבה. ״שאלו שלום ירושלים ישליו אוהבייך״, ״עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים״. עכשיו זה ממשי, רגליי עומדות בשערי ירושלים. זה לא רק בשיר, אלא ממש! היש עוד עם בעולם ששמר אמונים במסירות ואהבה כזאת? בלב פועם חוזרים בני עמנו לארצם ולמורשתם. איזה מזל יש לדורנו שפעמי משיח הביאו אותו לכאן. הדורות הקודמים סבלו עגמת נפש וייסורים קשים מעצם תקוותם לרגע זה, ולא זכו. ואולם, הם עברו מן העולם ללא מרירות, ובאמונה שיזכו בתחיית המתים להתגלגל במחילות לארץ ישראל. אמונה זו עזרה להם לשמור על שפיות נפשם והפיחה בהם גבורה ואומץ שעמדו להם בכל התלאות. הם נפטרו מן העולם הזה עם חיוך של תקווה שלא אבדה אף פעם. אנחנו עם של תקווה. הנה הגיע הזמן, ״דברו על לב ירושלים וקראו אליה… על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון, הרימי בכוח קולך מבשרת ירושלים״. הכל מתנגן בראשי. התענגתי מיופייה ואני מלא השתוממות והתרגשות על הזכות שנפלה בחלקי.

״עשרה קבים של יופי ירדו לעולם תשעה נטלה ירושלים… אין לך יופי כיופייה של ירושלים״. כל הסבל והסכנות בדרכנו כדאיים היו. ״שלוש מתנות טובות נתן הקב״ה לישראל וכולן לא ניתנו אלא על ידי ייסורים ואלו הן: תורה, ארץ־ישראל ועולם הבא״. היה לי קשה להיפרד מירושלים, ואולם אני נאלץ להתנתק. אני מביע משאלה שאזכה לחזור ולדור בירושלים. לעת עתה, תם הביקור. ״יברכך ה׳ מציון וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך״. אני יוצא מירושלים שמח וטוב לב. אני לא מש מחלון האוטובוס וגומע בשקיקה את הנופים המרהיבים של ארץ ישראל, ההרים סביב ירושלים. בשפלה האוויר מלא בבושם פרי הדר שריחו מעדן את הנפש, משכר את החושים, ממלא את כל הסביבה ומענג אותי. זיו וזוהר בכל הפרדסים בשרון ולאורך החוף. אני מנסה לשחזר את השיחה במשרדי עליית הנוער בירושלים, ומדוע רצו להיפטר ממני. כשהייתי בירושלים ביקרתי במשרד עליית הנוער. סיפרתי מהיכן אני ומתי באתי לארץ. בתום שיחה קצרה, העירו לי: ״אולי תישאר עם משפחת דודך?״ התייעצתי עם בן דודי מחוץ למשרד. בן דודי אמר לי שהם מבקשים להיפטר ממני. אני יודע שהם לא אוהבים מרוקנים וגם לא ספרדים. ״יש לך זכויות כמו כולם, תממש אותן ותגיד להם שאתה רוצה לחזור לבית העולים״.

נכנסתי חזרה למנהלת ואמרתי לה שאני רוצה לחזור לחבריי בבית העולים. היא החמיצה פנים והבנתי שהרעיון לא קסם לה. חזרתי לקבוצה שלי. הגעתי לבית העולים וגם שם מצאתי שמחמיצים לי פנים. לא ידעתי מדוע. ניסיתי לספר להם על ביקורי המעניין בירושלים ועל התרשמותי מהעיר. הבחנתי שאין זה מדבר אליהם וכי התרגשותי זרה להם. הם היו אדישים ומנוכרים לכל. באחת השיחות הם סיפרו לי שקינאו בחבריהם שנסעו לקרוביהם בארצות הברית. עוד הם הוסיפו כי אם היו להם קרובים באמריקה – אף הם לא היו באים לארץ. הבנתי משיחתם שאין להם קשר רגשי, או נפשי לארץ ישראל. הם פה כמו שהיו יכולים להיות בכל מקום אחר בעולם. הבנתי מדבריהם שאין להם שורשים ביהדות. כל מה שידעו היה על התנועה הקיבוצית וההשתייכות האידיאולוגית שלהם שלא הייתה אחידה. המדריך שלהם בא מקיבוץ של השומר הצעיר. לפעמים התווכחו ביניהם בלי סוף עם המדריכים שלהם בנוגע למרקסיזם. השיחה נסבה סביב הזרמים השונים במרקסיזם. עניין הפילוג של היהודים היה זר ללבי. אני האמנתי שצריך לאהוב ולבנות את הארץ ביחד, בכוחות מאוחדים, ושרק העניין הלאומי ובניית המדינה בדרך צריכים להיות היעד – בלא שטיפת מוח פוליטית שרק הסיתה אחד נגד השני. אני חשבתי שצעירים אלה צריכים קודם כל ללמוד, ורק אחרי הלימודים לבחור את דרכם ואת השתייכותם לפי נטיותיהם ואמונתם הפוליטית.

בינתיים, הם לא יודעים טוב את השפה, את התנ״ך. על ההיסטוריה היהודית כמעט שלא ידעו כלום. מבחינה זו הם תלושים ואינם חדורים באהבת עם ישראל והכרת מקומה של ארץ ישראל בחיי העם לדורותיו. אני חושב גם שקינאו בי, על שיש לי משפחה בארץ ועל כך שאני יודע טוב את השפה. הבנתי ללבם, וצר היה לי על שמשפחותיהם נספו. הבנתי לרוחם, ונהגתי בהם באהבה ובנועם ככל שאפשר, ואולם לא יכולתי שלא לתהות – היכן הענווה שיש ללמוד מהסבל שלהם ?

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-הקליטה

עמוד 246

יוֹנָה מָצְאָה בֹו מנוח / וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹח-אפרים חזן

אפרים חזן

פרשת נח

יוֹנָה מָצְאָה בֹו מנוח / וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ

אפרים חזן

בתוך סיפור המבול על עצמתו הרבה, חורבן העולם והתחלה חדשה, בולטת התמונה המופלאה של שני שליחים בעלי כנף. האחד, העורב, המסרב למלא שליחותו והוא ׳יוצא יצא ושוב עד יבושת המים מעל הארץ (בר׳ ח,ז)׳. והשליחה השנייה היא היונה, הממלאה את שליחותה שלוש פעמים. בפעם הראשונה: 'וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה… וְיִשְׁלַח יָדוֹ וְיִקָּחֶהָ ׳(ח,ט). ובפעם השנייה: 'וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה… וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ'. ובפעם השלישית: ׳ וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד'ח,יב).

תמונה זו של היונה הנאמנה מזדהה יפה עם כנסת ישראל שנמשלה ליונה בציורי שיר השירים ובמדרשי חז״ל, וכדברי בעל התרגום לפסוק ׳ לַמְנַצֵּחַ עַל יוֹנַת אֵלֶם רְחֹקִים…: ׳לשבחא על כנשתא דישראל דמתילא ליונה שתוקא בעדן די מתרחקין מן קרויהון וחזרין ומשבחין למרי עלמא…׳.(תהלים נו, א)

משוררי ישראל הרבו להשתמש בדימוי היונה וכינו בו את כנסת ישראל והשתמשו בציורי היונה ובפיתוחיהם לתאר את שירת הגאולה ובדבר הזה הגדיל לעשות רבי יהודה הלוי. שהפיח חיים חדשים בציור השגור והכניס בו רעננות רבה.

הפיוט ׳יונת רחוקים נגני היטיבי׳ למשל, פותח בציור שגרתי של היונה, אך בהמשכו הוא קורא ׳ופני אלי קנך לדרך אהלך׳. ציון הקן במשפט זה ממשיך את ציור היונה שבראש השיר, ומעלה לפני הקורא את משמעותו המקורית והסתפק המשורר בפיתוח קל בלבד, כנגד זה יש שהמשורר ממשיך ומפתח את הציור השגרתי לעלילה מורכבת למדי, כגון השיר ׳יונה נשאתה׳:

יוֹנָה נְשָׂאתָהּ / עַל־כַּנְפֵי נְשָׁרִים

וְקִנְּנָה בְחֵיקְךָ /בְּחַדְרֵי חֲדָרִים –

לָמָּה נְטַשְׁתָּהּ / נוֹדְדָה בַיְעָרִים?

וּמִכֹּל עֲבָרִים / פֹּרְשֵׂי מַכְמֹרִים.

יְסִיתוּהָ זָרִים / בֵּאלֹהִים אֲחֵרִים,

וְהִיא בְמִסְתָּרִים / תִּבְכֶּה לְבַעַל נְעוּרִים.

 

וּבֶן־דִּישָׁן וְדִישׁוֹן / יַחֲלִיק לָהּ לָשׁוֹן,

וְתִשָּׂא אִישׁוֹן / לְאִישָׁהּ הָרִאשׁוֹן

 

היונה שקיננה קודם בחיק, נודדת עתה ביער, ופורשי הרשתות אורבים לה מכל עבר. אין ספק, הציור השגרתי ׳יונה׳ לובש פנים חדשות ורעננות. עוד קיימת בסטרופה זו דרך מיוחדת של העמדת ביטוי מקביל או מנוגד ללשון הציור השגרתית. כאן ׳כנפי נשרים׳, ׳הנשרי בצד ׳היונה׳ אף הוא מחזיר אותנו אל המשמעות היסודית של המילה. ואע״פ שלפנינו ציור מובהק, שהרי אין יונה ממשית נשאת על כנפי הנשר.

נמצאנו למדים, כי המשורר משתמש בשתי דרכים כדי לפתח ציור שגרתי ולתת תוקף מחודש ויכולת ביטוי, האחת העמדת ציור מקביל או מנוגד מאותו התחום: צל כנגד אור, נשר כנגד יונה וכד'. והאחרת המשכת הציור ופיתוחו בעניין מענייניו של אותו הציור עצמו.

ציור זה של כנסת ישראל כיונה נאמנה חביב היה על פייטני ישראל בכל הדורות, ובמורשתו של גדול משוררנו בימי הביניים – רבי יהודה הלוי – קרוב לעשרים פיוטים הפותחים במילה יונה / יונת / יונים וכיו׳׳ב .

מכל התיאורים הנפלאים של היונה־כנסת ישראל נציג את המפורסם בכולם מתוך הזמר לשבת ׳יום שבתון אין לשכוח – יונה מצאה בו מנוח׳, שבו כיוון ביונה אל כנסת ישראל וצייר אותה כיונתו של נוח בבראשית ח, ט. המשורר לא הסתפק בציור שהעמיד בראש השיר, והוא חוזר אליו בסופו כשהוא מסיים ׳כאשר נשבע על מי נח׳, זהו שיבוץ בשינוי לשון מתוך ישעיהו נד, ט ׳ כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אָעִיר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ'.נמצא סיפור המבול ורישומיו עוטפים את פיוטנו תחילה וסוף בבחינת ׳כל פרשה שהייתה חביבה על דוד, פתח בה באשרי וסיים בה באשרי׳(בבלי ברכות י, ע״א), ופירשו התוספות שם ׳לאו דווקא פתח באשרי וסיים באשרי, אלא חתימה מעין הפתיחה׳. כך הופך הפייטן את סיפור המבול למעין משל למצוקות ימי השבוע ואת השבת להצלה הגדולה ולמנוח לרגלה של היונה – ישראל המיטרפת בין גלי מצוקות הגלות.

הנוסח הנפוץ

יוֹם שַׁבָּתוֹן אֵין לִשְׁכֹּחַ
זִכְרוֹ כְּרֵיחַ הַנִּיחוֹחַ
יוֹנָה מָצְאָה בוֹ מָנוֹחַ
וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ

5-הַיּוֹם נִכְבָּד לִבְנֵי אֱמוּנִים
זְהִירִים לְשָׁמְרוֹ אָבוֹת וּבָנִים
חָקוּק בִּשְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים
מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ

וּבָאוּ כֻלָּם בִּבְרִית יַחַד‏
10-נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע אָמְרוּ כְּאֶחָד
וּפָתְחוּ וְעָנוּ יְיָ אֶחָד
בָּרוּךְ הַנּוֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ

דִּבֵּר בְּקָדְשׁוֹ אֵל בְּהַר הַמֹּר‏
יוֹם הַשְּׁבִיעִי זָכוֹר וְשָׁמוֹר
15-וְכָל פִּקּוּדָיו יַחַד לִגְמֹר
חַזֵּק מָתְנַיִם וְאַמֵּץ כֹּחַ

הָעָם אֲשֶׁר נָע וְכַצֹּאן תָּעָה
יִזְכּוֹר לְפָקְדוֹ בְּרִית וּשְׁבוּעָה
לְבַל יַעֲבֹר בָּם מִקְרֵה רָעָה
כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ עַל מֵי נֹחַ

הנוסח המקביל

יוֹם שַׁבָּתוֹן אֵין לִשְׁכֹּחַ
זִכְרוֹ כְּרֵיחַ הַנִּיחוֹחַ
יוֹנָה מָצְאָה בוֹ מָנוֹחַ
וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ

הַיּוֹם נִכְבָּד לִבְנֵי אֱמוּנִים
זְהִירִים לְשָׁמְרוֹ אָבוֹת וּבָנִים
חָקוּק בִּשְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים
מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ

וּמִתּוֹךְ עֲרָפֶל הֵאִיר אֹפֶל,‏
וְעַל עָב הֵרִים יֹשְׁבֵי שָׁפֶל,
וּמִגְדַּל צָרִי אֶרְאֶה נֹפֵל,
אַךְ אָנֹכִי מָלֵאתִי כֹח.

דְּרֹךְ בַּנַּעַל אוֹיְבִים וְצָרִים‏
וְגַם הַמְעַד קַרְסֻלֵּי זָרִים
וְאָז יַעֲנוּ לָךְ עַמִּי בְּשִׁירִים
אֵל הַמְהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ.

הָעָם אֲשֶׁר נָע וְכַצֹּאן תָּעָה
יִזְכּוֹר לְפָקְדוֹ בְּרִית וּשְׁבוּעָה
לְבַל יַעֲבֹר בָּם מִקְרֵה רָעָה
20-כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ עַל מֵי נֹחַ

1-יום שבתון: על פי שמ׳ טז, כב-כג ׳ויאמר אלהם הוא אשר דבר ה׳ שבתוןשבת־קןש לה׳…׳ ובעשרת הדברים, שם, כ, ח-י;. אין לשכוח: כנגד ׳זכור את יום השבת לקדשו׳ (שמי כ, ז). 2. זכרו: ריחו, על פי הו׳ יד, ח, ורמז גם למצוות ׳זכור׳. כריח הניחוח: על דרך ׳ וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ!׳, בר׳ ח, כא, והצירוף מתקשר לסיפור המבול וההצלה ממנו. 3. יונה… מנוח: על פי ׳ולא מצאה היונה מנוח׳, בר׳ ח, ט. והיה זה ביום השבת: ׳ותשב אליו היונה לעת ערב ודא ערב שבת׳, תיקוני זוהר, תקונא עשרין וחד ועשרין, נד, ע״ב. 4 יונה: היא כנסת ישראל. ושם… כח: ביום השבת, על פי איוב ג, יז, ואולי רמז גם למנוחת הרשעים בגיהנום בשבת (בבלי סנהדרין סה, ע״ב). 5. היום נכבד: על פי ׳מה נכבד היום מלך ?שךאל׳) שמ״ב ו, כ¡ ׳לקדוש ה׳ מכבד וכבדתו׳, יש׳ נח, יג. לבני אמונים: לבני ישראל הנאמנים לה׳, על פי יש׳ כו, ב. 6. זהירים לשמרו: מקיימים מצוות ׳שמור את יום השבת לקדשו׳(דב׳ ה, יא). אבות ובנים: כנאמר ׳אתה ובנך ובתך…׳(שם, שם), והלשון על פי יר׳ ו, כא. 7. לחות אבנים: לוחות הברית, על פי דב׳ ד, יג. 8. מרב… כח: מידי האל, אשר לו הכוח והגבורה, על פי יש׳ מ, כו. 9-16. ובאו…לגמור: חוקרים שונים מפקפקים בייחוס שתי מחרוזות אלה בנוסח ׳הנפוץ׳ לריה״ל (ראו: נפתלי בן מנחם, זמירות של שבת, ירושלים תש״ט, עמ׳ קעא). 9. ומתוך… אפל: ממקום משכנו של האל בערפל(מל״א ח, יב) האיר לעמו את חשכת הגלות והרימם משפלותם בזכות השבת. 10. יושבי שפל: עלפי ׳ועשירים בשפל ישבו׳, קה׳ י, ו. 11 .מגדל צרי: גדולתם ושלטונם של אויביי, ורמז למגדל בבל . 12. אך… כח: על פי ׳ואולם אנכי מלאוני כח׳, מיכה ג, ח.13 14 דרך בנעל: הלשון על פי: ׳והדריך בנעלים׳, יש׳ יא, טו ועניינו השפלת האויב. המעד קרסלי: על דרך: ׳ולא מעדו קךסלי׳, תה׳ יח, לז. זרים: אויבים אכזרים והשוו יח׳ כח, ז. 15. ואז… בשירים: יודו לך, על דרך: ׳אז מץיר מ׳\ךאל את השיךה סזאת עלי באר ענו לה׳, במ׳ כא, יז. 16. המהלך… רוח : על פי תה׳ קד, ג. 17. ובצאן תעה: על דרך: ׳כצאן תעינו׳, יש׳ נג, ו.18. זכר… ושבועה: זו השבועה המתוארת בהמשך ומסיימת דברי השיר, ורמז גם אל ברית האבות, ׳זכר לעולם בריתו דבר צוה לאלף דור: אֲשֶׁר כָּרַת אֶת אַבְרָהָם וּשְׁבוּעָתוֹ לְיִשְׂחָק ׳, תה׳ קה, ח-ט ועוד. 19. מקרה רעה: פורענות. 20. באשר… נח: על פי ׳ כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר בָּךְ / יש׳ נד, ט. ופסוק זה מביא עמו את נבואות הנחמה בישעיהו.

על המחבר

רבי יהודה בן שמואל הלוי נחשב, בצדק, למעולה במשוררי תור הזהב של שירתנו הספרדית. יצירתו מאחדת בה את כל המעלות הטובות ואת כל הסגולות הנפלאות היכולות לבוא בשירה. הוא חי בתקופה קשה ליהודי ספרד (1075-1141); מלחמות של קבוצות מוסלמים בינן לבין עצמן ומלחמות בין מוסלמים לנוצרים פוגעות בראש ובראשונה ביהודים חסרי המגן, כדברי ר׳ יהודה הלוי: ׳בין צבאות שעיר וקדר / אבד צבאי ונעדר… הם כי ילחמו במלחמתם / אנחנו נופלים במפלתם…׳. מצב קשה זה גרם להרגשה של דיכאון ורפיון בקרב היהודים, ובין אויביהם נשמעה הטענה, כי מצבם השפל והבזוי של היהודים מלמד, כי דתם ותורתם אינן נכונות, שהרי הן אינן עוזרות להם להצליח כעם. נגד טענה זו כתב רבנו יהודה הלוי את ספרו(הכתוב בלשון הערבית יהודית) ׳ספר ההוכחה והראיה להגנת הדת המושפלת׳, או כפי שהוא ידוע מתרגומו העברי, ספר ׳הכוזרי׳. ואכן הספר תופס מקום של כבוד בעולם המחשבה היהודי. השם העברי מלמד על המסגרת הספרותית של ספר נפלא זה – הסיפור על מלך הכוזרים המחפש את דת האמת, ולאחר חקירות ודרישות הוא מגיע אל היהדות. בספר זה מדגיש ריה״ל את חשיבותה של ארץ־ישראל ואת שבחיה, וכאדם השלם עם עצמו מגיע הוא להחלטה, כי עליו לעלות לארץ־ישראל. הוא עוזב את כל טוב ספרד. את כל הישגיו החומריים והרוחניים הוא משאיר שם בארץ הולדתו כדי לחיות בין חורבות ארץ מולדתו. הוא הגיע למצרים והתקבל בכבוד רב ורבי רצו להחזיק בו, עד שהוא מבקשם ׳אם רצון נפשכם למלאת רצוני / שלחוני ואלכה לאדוני׳. למרבה המזל, פרקים חשובים מחיי ריה״ל מתועדים במסמכים מן הגניזה , ומהם אנו למדים, כי משוררנו עלה הפליג בספינה מאלכסנדריה לארץ ישראל, משאת נפשו. תקופה זו בחיי ריה״ל העניקה לשירה העברית את השירים היפים ביותר בתולדותיה מאז ימי התנ״ך, הלא הם שירי הים והמסע ושירי הגעגועים לציון. ביניהם השיר המוכר כל כך ׳ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך׳, שהוקבע כקינה לתשעה באב. ונעשה דגם לעשרות קינות ושירים במתכונתו.

מלבד שירים אלה שהם שיא בפני עצמו, כתב רבי יהודה הלוי שירי חול ושירי קודש רבים ויפים. בין שירי הקודש מצויים גם שירים רבים בנושא הלאומי של גלות וגאולה וגעגועי העם לארצו ותקוותו לגאולה. יש להבחין בין שירים לאומיים אלה לבין שירי ציון ושירי המסע.

האחרונים הם שירים מתוך חוויה אישית-ביוגרפית של ריה״ל, ואלו הראשונים נובעים מן החוויה הלאומית המשותפת לכל העם.

עיון ודיון

על הפסוק ׳כטוב לב המלך׳ (אסתר א, י) נאמר בבלי מגילה יב, ע״ב: ׳שבת היה שישראל אוכלין ושותין, מתחילים בדברי תורה ובדברי תושבחות׳. דברי התושבחות הם שירי השבת וזמירות השבת, שראשיתם בספר תהילים ב׳מזמור שיר ליום השבת׳(תה׳ צב)׳. שירי השבת הפכו לחלק בלתי נפרד מן השבת עצמה. נושאיהם וענייניהם של שירי השבת מוגדרים וברורים. עיקרם שבחה של שבת וסגולותיה ושבחם של שומרי השבת ושכרם, גדולתם של ישראל, שהקב״ה בחר בהם מכל עם והנחילם שבת קודשו, וגדולת השבת, שהקב״ה בחר בה מכל הימים והנחילה לישראל. כמו כן נידונים בשירי השבת ההכנות לשבת והכיסופים לקראתה, אף סיפור הבריאה משמש נושא לזמירות שבת, שכן השבת היא סיומה המוצלח של הבריאה והיא זכר למעשה בראשית. שירי השבת מזכירים גם את התפילות המיוחדות לשבת ואת ברכות קדושת היום, שבהן עורך המתפלל שבחה של שבת וקדושתה.

שירי השבת מתאפיינים בכך, שעניין הגאולה בא בדרך כלל בחתימתם. האומה כולה תזכה לגאולה עקב שמירת השבת על דרך מאמר חז״ל: ׳אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן – מיד נגאלין׳(שבת קיח ע״א).

בתקופתנו זו, תקופת ׳זמירוני השבת׳, הרואים אור חדשים לבקרים כמזכרות לאירועים משפחתיים, כמלווים התכנסויות שונות או כמייצגים מנהגי זמירות שבת בקהילות שונות, אנו רגילים למאות מהדורות והוצאות של קובצי זמירות, ואין אנו מעלים בדעתנו כי הסוגה המיוחדת של ׳זמר לשבת׳ החלה במאה העשירית עם פיוטו של דונש ׳דרור יקרא׳, קודם לכן עלה נושא השבת כחלק מן הנושאים שפרנסו את הפייסנות הקדומה על פי צרכיה. משנתחדשה הסוגה החלו להיכתב זמירות לשבת באשכנז ובספרד, ומפליא הדבר כי בתקופה של מאתיים שנה מדונש ועד רבי יהודה הלוי לא הגיעו לידינו זמירות שבת ספרדיים, גם לא מגדולי הפייטנים.

על כן בולטים שירי השבת שכתב ריח״ל. בידינו ארבעה שירים וכולם כיסופים, געגועים ואהבה עזה לשבת ולעם ישראל. השבת תופסת מקום מרכזי בהגותו של רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי והדבר משתקף היטב בזמירות השבת, כך למשל בפיוט ׳יקר יום השבת תגדיל׳, הלועג לאומות:

הָאוֹמְרִים אַךְ דְּבַר לָשׁוֹן / לְדַמּוֹת יְמֵיהֶם לְיוֹם קָדְשִׁי

אֱדוֹם מִקֶּדֶם לְיוֹם רִאשׁוֹן / עֲרָב מֵאָחוֹר לְיוֹם שִׁשִּׁי

פרשת נח- אפרים חזן

Une nouvelle Seville en Afrique du Nord-Debdou-Une miniature de Jérusalem.Aperçu  historique.

debdou-1-090

Aperçu  historique

 

L'importance prise des les temps les plus recules par l’élément juif dans la région de Debdou, se retrouve avec: une persistance trop grande dans les traditions populaires pour qu’il ne soit pas tenu compte de celles-ci dans une étude consacrée au Judaïsme moderne de Dcbdou. Outre le voisinage immédiat du centre judéo-berbère de Djeraoua établi vers 695, on a vu que des communautés juives florissaient avant le dou­zième siècle dans les villes de Tlemcen, Ceuta, Fès de même que dans les centres secondaires du Maghreb central. A cette époque, la ville de Debdou n’existait sans doute pas encore et les groupes juifs pouvaient bien habiter alors Oujda, Taza ou les dechra à côté des Berbères. Les tra­ditions propres des Juifs parlent d’anciens etablissements juifs aujourd'hui disparus en plusieurs points des Djebel Béni Snassen et Béni Bon Zeggou, à la place de Taourirt et en deux endroits sur le territoire de Béni Choulal׳! où deux anciennes nécropoles juives subsistent encore.

Somme toute, la Gada, qui porte le nom de Debdou, ne figure dans aucun texte manuscrit antérieur à la domination mérinidc.

La domination almohade semble, de prime abord, avoir été néfaste aux populations non musulmanes ou schismatiques du Maghreb, et, à un moment donné, on put croire que le Maroc ne possédait plus guère de Juifs et de Berbères dissidents. Cependant, au lieu de contribuer à l’unification du pays, le fanatisme persécuteur des Almohadcs ne fit qu’attiser l'esprit de résistance qui caractérise les populations de la Berbérie intérieure. Les souverains de cette dynastie introduisirent des tribus d’Arabes nomades, pillards de profession, qui devinrent depuis un nouvel élément d'anarchie. La vallée de la Moulouya et scs dépendances devaient se ressentir particulièrement du double effet qu'exerçait sur elles la persécution religieuse et l’intrusion des nomades de langue arabe. Aussi voit-on ses populations défier le fanatisme almohade et revenir à leurs schismes et, quelquefois même à leurs traditions semi-hébraïques.

— Berghvvata réapparaît sous des formes nouvelles mieux adaptées aux conditions faites au Maghreb par la longue tyrannie du fanatisme almohadc.

Des le treizième siècle le sultan almohade Mouhammed An Nasir aurait fait élever le long des trouées du Rif une muraille qui devait supprimer pour les Juifs l'accès aux plaines par le pays soumis du Maroc septentrional׳. Cette indication, tiree d’une source arabe orthodoxe, est fort intéressante. La persistance de l’élément juif dans le Rif est d’ailleurs confirmée par la tradition populaire, tant berbère que juive'”. II n est peut-être pas inutile de rappeler ici que Taza réapparaît avec Fès comme la première communauté juive organisée dans les annales rabbiniques aussitôt après que le culte juif eût été officiellement recon­nu par les Mérinides. On y rencontre au treizième siècle le savant rab­bin Elhanan ben Maïmon et certains autres rabbins que le grand rab­bin espagnol Salomon ben Adret traitait de quantité négligeable, voulant marquer par là la supériorité des rabbins d’Espagne“׳ sur les érudits du Maghreb.

Ce n’est certainement pas un pur hasard si les premiers souvenirs historiques plus ou moins exacts des habitants de la Gada de Dcbdou se rattachent à l’établissement dans le pays des Beni-Merin. Ces derniers, si on en croit la tradition locale, avaient alors pour sultan Abou el Hassan (le Sultan Noir), personnage héroïque auquel on attribue tous les édifices aujourd’hui en ruines et les barrières de pierre qui seraient d’origine musulmane. Or, le sultan Abou el Hassan est considérée comme une sorte même de Charlemagne par tous les Juifs des confins de l’Atlas et jusqu’à Tafilalet. Dans la tradition populaire juive, il pré­side aux destinées de la nouvelle époque de l’histoire marocaine.

  1. Nehil"" propose d’identifier le Sultan Noir avec le sultan mérinide Abou Yacoub Youssef qui régna à Fès de 1280 à 1307; cette opinion nous semble cire très juste : n’est-ce pas ce souverain qui s’érigea en protecteur des Juifs, au point d’exposer sa propre personne lors d’un assaut populaire contre le Mellah"?

C’est depuis cette époque que date la fondation du sultanat abdel- wadides de Tlemcen qui, des siècles durant, disputa aux Mérinides la possession du Maghreb central”'.

La rivalité des deux dynasties ne devait plus cesser jusqu’à la domi­nation turque, et les régions du Tell oraríais et les plaines de la basse Moulouya furent le théâtre d’hostilités. Aussi la vallée de Debdou, grâce à sa situation, protégée par la montagne et à proximité de la grande route de l’Occident, put-elle supplanter Taza et s’imposer, pen­dant environ deux siècles comme chef-lieu des confins du Nord-est de l’Atlas marocain.

Du temps de Léon l’Africain, la grande route de pèlerinage qui pas­sait par Fès, Taza, Za, Djeraoua, Tlemcen, Tahort (Ibn Haukal) était déjà abandonnée pour celle de Fès, Taza, Guercif, Debdou, Tlemcen. Debdou hérite donc de la prépondérance de Djeraoua.

D'ailleurs, la tradition locale recueillie par M. Nehil reporte à rétablissement des Beni-Merin la fondation première des places musul­manes sédentaires de Debdou. Selon cette tradition, à l’époque de la Splendeur de Debdou, la vallée était occupée par les trois groupes de populations suivantes :

1° Les Béni Merin;

2° Les Béni Ghoumrassen;

3° Les Juifs.

«Ces derniers étaient les plus anciennement établis dans la région. Ils étaient sédentaires tandis que leurs voisins les Béni Merin et les Béni Ghoumrassen vivaient en semi-nomades, sous la tente, à des endroits fixes, au cours de la saison estivale ou encore pendant l’hiver.

Les Béni Merin dominaient alors dans toute la région jusqu’à la Moulouya; ils possédaient des Kasbahs : au nombre de celles-ci, on retrouve les ruines de la Kasbah de Debdou qui existent encore dans la Gada : la légende populaire les attribue toutes au Sultan Noir.

Quant aux Béni Ghoumrassen, ils forment, d’après le lieutenant Baugé, une fraction des Béni Guil, soit vivant aux confins du Moyen Atlas la grande tribu nomade.

Ce n’est pas ici que nous pouvons relater par le détail, les longues luttes engendrées par les rivalités entre les Mérinides et les Zianides. Ces luttes désolèrent le pays et n’ont d'ailleurs aucun intérêt direct rela­tivement à l’histoire proprement dite de la Gada de Debdou. Notons seulement que ces luttes amenèrent dans les environs immédiats de Debdou des tribus hilaliennes Makhil qui, à vouloir convoiter la pos­session de cette riche vallée, ne firent que ravager le pays.

Une nouvelle Seville en Afrique du Nord-Debdou-Une miniature de Jérusalem.Aperçu  historique.

Page 34

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוקטובר 2022
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר