מורשת יהדות מרוקו

א־ב־ד

א־ב־ד – 1 אִבֵּד: ומא יסמטס פראשו ויכון מאבד עצמו לדעת = [על האדם לחשוב היטב מה הוא עושה,] ולא יזיק לעצמו ויהא מאבד עצמו לדעת / מ״ב, פתיחה ב, עמי 16.

הערת המחבר: הפועל השאול אבד אינו מצוי בקורפוס שבדקתי, אך הוא שכיח בדיבור: לָאהּ אִיבְּדְהָא נשמה  lah ibbdha nisama (ד) — קללה בלשון סתרים המכוונת כלפי הגויים, ופירושה: שאלוהים [לאה] יאבד את הנשמה [הזאת]; כְסוֹ דִי אִיבְּדוֹ ־ חסר מי שילמד אותו לקח (מ). אלה שתי ההוראות המוזכרות גם אצל בר־אשר(היסודות,§ 27).

בלשון הדיבור, למשל : יאבד זכרו = קללה המכוונת תמיד כלפי גוי(דמנאת).

2 אבד. [כן יאבדו, כן יאבדו אויבי ה׳]

אבות 1 – abot כינוי לאבות האומה אברהם, יצחק ויעקב:

1) הומא תלתא דלאבות tlata dlabot)) ־ הם שלושת האבות

2) לבלאד די פאיין סכנו אבותינו אברהם יצחק ויעקב = [באר שבע] העיר שבה גרו אבותינו אברהם, יצחק ויעקב

3) יוסלו אדעווא קאבותינו הקדוסים  והטהורים ־ הביאו את התלונה לאבותינו הקדושים והטהורים  [ארץ אבותנו] [בחיר שבאבות)

• בני הדורות הקודמים:

1-כאנו אבותנו יטלעו לשלש רגלים = [מעשה בזמן ש]היו אבותינו עולים לשלש רגלים

2-מן זיהת אבותיו הקדושים חלקם בחיים ־ [רבי… היה מפורסם] מצד אבותיו הקדושים, חלקם בחיים

3-די פאס כברו אבותם ואבות אבותם ־ [הם אינם גדלים באותם תנאים קשים] שגדלו [בהם] אבותם ואבות אבותם / ע׳ 72. [זכות אבות, מעשה אבות] [מנהג אבותנו)

~ אבות העולם 1 – abot ha^c01am כינוי לאבות האומה:

1) דזבאדו אבות העולם מן ענדו = יצאו אבות העולם מאצלו [מאצל הקב״ה] / ש״ח 2.

2) זרא אליהו הנביא ז״ל לענד אבות העולם ולענד משה רבנו ?= רץ אליהו הנביא זכור לטוב אצל אבות העולם ואצל משה רבנו.

2 כינוי לגדולי החכמים הקדמונים: אבות העולם ע״ה כאנו ימססיוו 24 סאעא קאמלא בחפצי שמים ־ אבות העולם עליהם השלום היו עסוקים [מילולית: מעבירים] 24 שעות מלאות [של היממה] בחפצי שמים

ו. אבטאחא – ראה הבטחה.

אביון. [חייב במתנות לאביונים, חייבות במתנות לאביונים, עני ואביון)

אביל – אבלות: תכמל 30 יום דלאביל = [היא] תגמור את 30 ימי האבל

אבילות – ראה אבלות.          

מלשון הדיבור: וואכא די נהווא פלאבל ־ אפילו מי שהוא [נמצא] באבל (פ). אולם המילה המקובלת ברוב המקומות היא אבלות, ובעיקר המקבילות הערביות bhzan ,loqar (מ).

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט

עמוד 98

מותו של מויאל היה שיחת היום בין ראשי חובבי ציון, שהחליפו ביניהם מכתבים נרגשים. ש״י פין, מראשי החובבים, כתב לפינסקר: ״כרעם בגלגל החרידתני השמועה הלא טובה מפטירת הגביר היקר והנכבד ה׳ מויאל, כמעט אמרנו הלא יחיו יושבי הקולוניות בצלו, והוא יכלכלם וינהלם בכשרון דעת, ובו בטח לבנו להפקיד את כספנו בידו. והנה הוא לוקח מאתנו. וה׳ ינחמנו ויאיר עינינו למצוא איש אחר, רועה נאמן ופרנס טוב כמוהו״. עוזרו הראשי של הברון רוטשילד, מיכאל ארלנגר, כתב לפינסקר מיד כשנודע לו על פטירת מויאל: ״אין מלים בפי להגיד לך כמה הכאיבה לי בשורת האבל שמכתבך הביא אלי, טרם נודע לי על פטירתו של מר מויאל ביפו. אכן, מהלומה כבדה היא לחברת חובבי ציון. איש כמויאל קשה למצוא, וביחוד במזרח, שם היה המנוח חזיון נדיר באמת״. קלונימוס זאב ויסוצקי, שהיטיב להכיר את מויאל והעריכו(אם כי לעיתים, כפי שראינו לעיל, הביע כלפיו דעות מנוגדות), כתב אף הוא בצער גדול על המנוח, מיד כשנודע לו דבר פטירתו. את רגשותיו העזים הביע במכתב לאלעזר רוקח: ״כרעם ביום בהיר הייתה לי בשורתך הנוראה על ידי הטלגרף ביום אתמול בבוקר, על דבר מות האדון הרב ה׳ מויאל ז"ל. לבי התפוצץ בי שלא אדע מה אומר ומה אדבר על האסון הנורא אשר קרה את כל חובבי ציון, שעיניהם נשואות זה כמה אל האיש היקר הזה אשר ידע לכלכל דבריו במשפט. ולמה אדאג ראשונה: אם למות האיש היקר הזו או להריסה אשר תוכל לצאת ממותו לכל הענין אשר אנחנו עוסקים בו?! האיש היקר הזה כבר נתפרסם בכל מכתבי העיתים [העיתונים] כמנהל כל הקולוניות, ועתה בהוודע דבר מותו תרפינה כל ידים וכל לבב חובבי ציון ימס ולא ימצאו אנשי חיל את ידיהם לשוב ולכונן את הסדרים שנית. ומי יודע עוד את הרעה הנשקפת לנו״.ויסוצקי ביטא חשש אמיתי לגורל מפעל ההתיישבות הרך של חובבי ציון בארץ ישראל, שבלעדי מויאל עתידו לוט בערפל. למזלם, ולמזלו של היישוב, נחלץ בשעה הקשה ההיא, בעקבות מות מויאל, אדם שלא אחת השמיצו אותו על יחסו לתנועה הלאומית – שמואל הירש. הדירקטור, כפי שכונה מנהל מקווה ישראל, היה לא רק ידיד אישי של מויאל. הוא ניאות לרשת את מקומו בראשות פעולות חובבי ציון בארץ. אין להעלות על הדעת שנתן את הסכמתו למינוי ללא אישורו של הברון רוטשילד, מה שמוכיח את הקשר ההדוק של הברון למפעל ההתיישבות בכלל ולקשר שלו עם חובבי ציון בפרט.

ראוי לקרוא מה שכתב העיתון המגיד בנושא זה: ״והנה כאשר ידאב לב כל חובב ציון על מות ה׳ מויאל, האדם היקר והנכבד שהיה נתון בכל לבו ונפשו לטובת הקולוניות ודאג להן עד רגעי חייו האחרונים, כן נמצא תנחומין בזה כי בא על מקומו הדירקטור הנכבד ה׳ הירש… איש יותר מוכשר כמוהו בעניין זה איננו, כיד הניסיון הטובה עליו ועניני הישוב זה עשרים שנה, ובאהבתו הגדולה לעניין הישוב בהשכל ודעת. עתה בטוחים אנחנו כי בעזהי״ת [בעזרת השם יתברך] עניני הקולוניות יתנהגו במישרים כמקודם לשמחת כל חו״צ. גם האנשים שבחר לו להיות עוזרים לו המה נכבדים וישרים אשר יעשו מלאכתם באמת ואמונה ואהבה להעניין הגדול״.

כאמור, אין ספק שהירש לא היה מסכים לקבל את מינוי נציג חובבי ציון בארץ ישראל, אילולא אושר הדבר על ידי הברון רוטשילד. האישור הזה, מתברר, היה מותנה בזמניותו. הברון, באמצעות ארלנגר, נתן את ברכתו להירש, אך עם סייג ברור אחד. וכך כתב ארלנגר להירש: ״בוודאי הכל יתאבלו על מות ה׳ מויאל ז״ל, אדם כה נאמן ומסור, ולאגודת חובבי ציון זה אסון של ממש. הוא החזיק בכל חוטי הארגון וסידר הכל במהירות ובשכל טוב. ד״ר פינסקר מצר על אבדה זו, העלולה לפי דבריו להעמיד בסימן שאלה את פעולתם הארגונית״. בהמשך מכתבו ציין ארלנגר, כי העמדת הירש בראש חובבי ציון בארץ משמחת לכאורה, אולם יש קוץ באליה והדבר הובא לידיעת פינסקר: ״סידור ארעי זה לא יוכל להימשך הרבה לנוכח העיסוקים הרבים של האדון הדירקטור ותפקידו הרבים שיופרעו״. פינסקר, לפי המכתב להירש, כתב לארלנגר שהמינוי מעורר בקרב החובבים דאגת מה, שכן ״עד כה לא היו להם קשרים אתך, ואין הם יודעים מה יחסך אליהם ואל מושבותיהם״. ארלנגר הבטיחו שהירש יפעל במהירות ובנאמנות, אך הדגיש שהוא יוכל לעשות זאת רק במשך זמן קצר.

בסוף מכתבו של ארלנגר להירש יש גילוי מעניין, הכתוב תחת האותיות נ״ב: ״דומה שאמש נשלח מכתבו של מר רוטשילד אל מר מויאל. הוא אמר לי שברצונו לכתוב אליו. צחוק הגורל!״

בקרב חובבי ציון לא הכול היו מרוצים ממינויו של הירש. אריה ל׳ לבנדה כתב לפינסקר, מופתע: ״נראה שהרחקנו לכת. הייתכן שהוא שינה פתאם את השקפתו? דבר זה קשה להאמין.

נצטרך להחליפו, כדי שהעניינים יימצאו בידיים נאמנות״. פינסקר לא קיבל את דעתו, וגם משה לייב לילנבלום כתב לאחר כמה שבועות: ״הירש עושה בצדק מעשהו״.בעיתוני ארץ ישראל הודגש שוב ושוב כי הירש הסכים לקבל את המינוי באופן זמני בלבד. וכך כתב הצבי: ״האדון הנכבד ה׳ הירש קבל על עצמו לע״ע [לעת עתה] את התמנות חובבי ציון אשר היה בידי הר״א [הרב אברהם] מויאל ז״ל, לטובת החברה ולאהבת המנוח ז״ל. החברה חובבי ציון נחמה בטלגרף את האבלים לאמר כי האסון נגע עד לבבם וגם שלחה טלגרם לאדון הירש לתת לו די תודה על קבלתו הדבר לע״ע״. הירש פעל במהירות. הוא כינס ביפו ב-25 בדצמבר 1885 ישיבה של הוועד הפועל של חובבי ציון בארץ ישראל, שכלל חברים שבחר – כולם מיפו וסביבותיה, ולא מירושלים. אלעזר רוקח הושאר על ידו כמזכיר, והוא שכתב את הפרוטוקול, המתחיל בדברי הספד חמים למויאל: ״אחרי האסון אשר קרה במות האדון הנכבד ה׳ אברהם מויאל ז״ל(ביום א', י״ב בטבת תרמ״ו), אחד מחובבי ציון האמיתיים ואשר בו שמו כל אחינו ברוסיה מבטחם כי ינהל בחכמתו ובישרת לבבו את כל עניני הישוב, רחש לב האדון הנכבד המצוין באהבתו לעמו, סי׳ שמואל הירש, מנהל מקוה ישראל, לקבל עליו – לפי שעה – ההשגחה העליונה על כל עניני הישוב והמושבות שקבלו חובבי ציון עליהם לתמכן ולסעדך.

הוועד הפועל – להוציא את הירש הידר ואת רוקח המזכיר – כלל את יהושע אוסביצקי, מנהל מושבות הברון ראשון־לציון ועקרון, דוד גוטמן ואברהם זלמן איכילוב מפתח-תקווה, ישראל בלקינד מגדרה והסוחר היפואי יעקב הרצנשטיין.

הישיבה דנה בנושאים שוטפים של המושבות פתח-תקווה, גדרה ויסוד המעלה, לרבות ענייני כספים פעוטים, כמו כיסוי נסיעותיו של בלקינד מגדרה ליפו. על רוקח הוטלה משימה נוספת לתפקידו כמזכיר הוועד הפועל ביפו – לשבת בפתח-תקווה ולהיות למעשה ״משגיח״ המושבה. בישיבה השנייה, אשר נערכה גם היא ביפו לאחר ארבעה ימים, נמשכו הדיונים המעשיים ומדי פעם הוזכרו פעולותיו של מויאל למען המושבות והאיכרים. כן נזכרה בעיה מציקה: הכספים של חובבי ציון שהיו בידי מויאל היו מעורבים עם כספיו שלו ו״יעברו איזה שבועות בטרם יתבררו החשבונות מהירושה של המנוח״.

מתיישבי שלוש מושבות חובבי ציון – פתח-תקווה, גדרה ויסוד המעלה – חשו עצמם בתקופה הראשונה שלאחר פטירת מויאל כיתומים ממש. הירש, שלא כמויאל, לא היה אדם חם, לבבי ומקורב לבריות. לאנשי גדרה ויסוד המעלה הייתה הרגשה שהם נזנחו לחלוטין. בדיווח מצפת בסוף אפריל 1886 נמסר כי מתיישבי יסוד המעלה "הולכים קידר ושחוח [קודרים וכפופים) בלחץ העוני והדוחק כי לא ניתן להן מאומה מתמיכת חובבי ציון. חובותיהם הכלליים והפרטיים אשר אמר מויאל לספרדי דניאל ברוך לשלם להם – לא שלם״.

לאחר שתמו ימי האבל, חזר ויסוצקי לנושאים ארציים בהרבה והתעניין בכספים שהוציא מויאל על המושבות בשבועות חייו האחרונים ועל מה שנותר בחשבונותיו. הוא לא הסתיר את דאגתו, שללא יד מכוונת, ״יפוצו מעט הצאן [אנשי המושבות] בהלקח מהם רועם ומנהלם״ – כך ראה את מויאל. עתה חזר לרעיון לשגר לארץ ישראל בדחיפות את יוסף סטרבולסקי, כדי שיעסוק שם בענייני הכספים של חובבי ציון, לצידו של שמואל הירש. עניין סטרבולסקי ירד עד מהרה מן הפרק, משום שהלה תבע סכום כסף ניכר עבור שליחותו, ובלשון הימים ההם זה נראה כך: ״הוא קצב לו [לעצמו] פרס [תשלום] גדול אשר לא תוכל חברתנו לעמוד בו, אשר אוצרה דלל וחרב״. ויסוצקי הציע לפינסקר לשלוח לארץ ישראל בהקדם, על חשבונם, שני חברים בכירים בהנהגת חובבי ציון, כדי שיבדקו את המצב שם, כפי שעשה הוא בשנה הקודמת, ויציעו הצעות לגבי ניהול המושבות בתקופה שלאחר כהונת שמואל הירש.

בחודשים הראשונים של 1886 המשיך ויסוצקי לעסוק בנושאים השונים שבהם טיפל מויאל. הוא לא הסתיר את כעסו על רוקח, שבאחד ממכתביו האשים את מויאל באי נאמנות לפעולות חובבי ציון, והוא סבר כי זה מעשה נבלה, וחבל שפינסקר ולילנבלום נטו להאמין לו. ויסוצקי דחק ברוקח להסדיר את כל חשבונותיו של מויאל, לפני שהירש ייסע לאירופה ופנה בעניין זה אל פינסקר בתביעה שגם מצדו תצא הוראה לרוקח להשלים את המשימה, אחרת יודח מתפקידו.

ויסוצקי, שיחסו למויאל – כפי שתואר בעמודים הקודמים – היה אמביוולנטי, ועובר מצד לצד, חזר לסורו בפברואר 1886 והאשים במכתב לפינסקר את מויאל באי סדרים ובחוסר דיווח להנהגת חובבי ציון על ההוצאות הכספיות של שלוש מושבות החובבים בארץ. במכתבו הסביר, שבעבר שינה את יחסו אליו, מחיובי לשלילי, משום שלא נענה לדרישתו לדווח על העת על ההוצאות הכספיות שבהן היה מעורב לטובת המושבות ושלא דאג להפרדה, בחשבונותיו, בין כספי חובבי ציון וכספו שלו. את אמונו המלא של הברון רוטשילד במויאל ובהתנחלותו הכספית הסביר ויסוצקי בעובדה שהירש, מנהל מקווה ישראל, פיקח עליו ודאג שכל כספי הברון יטופלו כהלכה.

נראה כי אף על פי שמויאל קיבל את ברכת הדרך מוויסוצקי, שהפך אותו למעשה למנהיג היישוב מטעמה של תנועת חובבי ציון, הוא נהג בו בגישת כבדהו וחשדהו, כאשר ה״חשדהו״ מופיע אצלו במקום הראשון. כמו אנשי הברון רוטשילד, שלא היו בטוחים מלכתחילה כי כוונותיו של מויאל כשרות – וקשה היה להם להאמין או להבין שאיש עסקים יפואי מוכן לעשות כה הרבה ל״שם שמיים״ תמורת עמלה זעומה לכל היותר – כך גם ויסוצקי. אצלו נוספה גם הנקודה העדתית, שהוא לא טרח להסתירה. מוצאו ה״ספרדי״ של מויאל היה חשוד בעיניו והוא ציין יותר מפעם אחת, שקשה לסמוך על אדם, ועוד בתפקיד כה מרכזי, שהוא ״לא משלנו״.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-מותו של אברהם מויאל

עמוד 150

אל נא נשכח, לפני עשרים שנה היתה “תל-אביב” כברת אדמת חול וישימון, דומה למדבר שומם של הרים וגבעות אשר תנים יהלכו בה. אדמת חול, נקי מעשב וענף ירק, מלבד אי אלה גפנים-קמלים הנטועים זעיר פה וזעיר שם, נטושים ועזובים. וכיום, “תל-אביב” פורחת בעציה, ביפי נופה ובגניה הפרטיים והצבוריים.

אם לבוא ולרשום את כל ההרפתקאות שעברו על עיר צעירה זו נצטרך למלאות ספר גדול. ועל כן אסתפק בעובדות אחדות והיותר חשובות.

כששים חברים מהמתישבים הראשונים זוכרים עוד את האספות המרובות שהיו לנו בעיר יפו בבית הקפה של ליפשיץ לשם הגשמת הרעיון על דבר יצירת ישוב חדש ע"י מחוללו עקיבא ויס יזכר לתהלה. בקפה זה נחתך גורל הענינים לפי מזג רוחנו לשמחה ולעצב. זה לא היה כלל מן הדברים הקלים ביותר לרכוש כברת אדמה משכנינו, גם אחרי התשלומים, הפצויים, קבלת הקושאן וכו'. משום שפתאום צצו כפטריות ממש, בעלים חדשים המכריזים את בעלותם על המקום, אחרי שנגמרה הקניה של אדמת “תל-אביב”, ותקעו אהליהם וגרו בהם מזוינים בחרבות מוכנים למלחמה, בטענם שהאדמה היא אדמתם, ורק אחרי פצויים וחכוכים בזמן לא מועט נשתחררה האדמה.

דרכי השמירה על הבטחון בשכונה הצעירה לא היתה סוגה בשושנים, לקן גנבים היתה סביבת “אחוזת-בית”. המה התרכזו בעיר בחומות הבנינים העתיקים שבדרך יפו ופתח-תקוה. לשמירה מנה הועד ערבים מזוינים שידעו להתחקות על עקבות הגנבים. מרובים היו מקרי הגנבות ושומרים יהודים אין להשיג ומה עוד שהשמירה היתה אז בחזקת סכנת-נפשות ממש. באין ברירה הוכרח הועד להטיל חובה על כל אחד מהחברים לשמור על השכונה בתורנות יחד עם השומרים הערבים, כדי לשים עין באותו זמן גם עליהם. כשהיה מגיע תורי לשמור לא הרגשתי בלילה החולף בו הגיע גם תורו במקרה של הא' דיזנגוף לשמור, למרות הרוחות והגשמים ביליתי בשיחות מלאות תקוה ועדוד, על “אחוזת בית” בעתיד הקרוב, עם הא' דיזנגוף חברי לתור.

מסירות הועד לשכונה היתה מופתית. הכל נעשה במרץ לא רגיל ובכחות לא אנוש, מי שהוא פלאי דחק את הקץ. הועד לא ידע לאות יומם ולילה, נערכו תכניות להרחבת הגבולות, נסללו דרכים חדשות והטפול בישוב הרענן נעשה בזהירות רבה. מחוללי הישוב ידעו והרגישו את עתידו וערכו לגולה הישראלית, עד כמה שהיא עוקבת באהדה ורטט כל כבוש שעל אדמה בארץ-ישראל. במסירות עמד דיזנגוף על משמר העבודה ועודד את יתר חבריו לפעולה. על כותב הטורים האלה הטיל את ישוב הסכסוכים שהיו מתהוים בין השכונה והממשלה, או עירית יפו, אפנדים וסתם שכנים שבאו בטענות של חזקה. כמעט בכל המקרים עלה בידי הודות לאל לפשר בין הצדדים בדרכים שונות.

אחד היסודות היותר מוצקים שעליהם נבנתה “תל-אביב” הוא המשמעת. משמעת סמלית שררה בתוך הועד ובין חברי השכונה. כולם הרגישו כאחד בערך המטרה של ישוב יהודי על אדמת האבות, חברי הועד שרתו את המולדת מאהבה נפשית עמוקה. כל נגודים פנימיים לא התעוררו, טובת השכונה והתפתחותה היתה לנגד עיני כלם. לא היתה כל זכות לנטיה פרטית או מפלגתיות צרה וזעומה. הכל משרתים באהבה ובאידיאל למטרה אחת. בשמחה אמתית היו חברי השכונה ממלאים את החלטות הועד, כצו קדוש ממרומים, למרות שלא היה אז משמר. החברים בעצמם שמרו בדיקנות על חקות הועד מבלי שיעירו את תשומת לבם על כך ומכאן העובדה של “תל-אביב” כיום הזה. משמעת זאת צריכה לשמש דוגמת-חיים, לכל הישובים העברים ההולכים ומתהוים בארץ ישראל.

כשהתחילה השכונה להתפתח ולקבל לאט צורה של עיר, על ידי בנינים נוספים, כבישים סלולים, מדרכות, צנורות-מים, נקיון וסגירת שער השכונה בשלשלת ברזל בימי שבת ומועד, מבלי להרשות לעגלות להכנס ולהפריע בעד קדושת חגי ומועדי ישראל, קפץ עלינו רוגזם של פקידי הממשלה והשכנים. מרוב קנאה לעיר נקיה ומודרנית, התחילו להשטין ולקטרג, ולהעליל עלינו עלילות-שוא ורבות ולהבאיש את שמנו בעיני הממשלה. יום יום ותלונות חדשות, פעם על דבר זה ופעם על דבר אחר, מבלי כל הגיון ויסוד, צר היה לאויבינו לתת לנו להקים עיר למופת מתוך שלות היצירה. ומשום כך לא היתה לנו מנוחה מהם.

כדאי להזכיר עובדה אחת מבין עובדות רבות: באחד הלילות נתפס גנב ב“אחוזת-בית”, השומרים הובילוהו לבית הא' דיזנגוף. הוא צוה להוביל את הגנב לבית הועד עם החפצים הגנובים ולשמור עליו. בינתים, נשלחה הודעה למשטרת יפו על המאורע, כעבור זמן קצר הופיעה המשטרה והחוקר הכללי. בראותנו זאת חשבנו שלטובתנו הוא, שהמשטרה מהרה לבוא אל מקום המאורע, ברם, טעינו, במקום לחקור את הגנב שגניבתו בידו, התחיל החוקר לחקור אותנו: מי תפש את הגנב, ומי פקד לשים אותו בבית הסוהר של השכונה, למה שפטתם אותו וכו' וכו'. נערך פרטיכל מלא רעל ושנאה, מדברי בדיות והזיה, שאין בהן קורטוב של אמת ועל ידי זה היו שמים מכשולים על דרך התפתחות הישוב ומהלך חייו הקבוע.

תל-אביב נעשתה לעיריה מאליה, עוד בתקופת שלטונם של התורכים. אז היתה עיריה רק ביפו והרשיונות להקמת הבנינים הראשונים ניתנה על ידה. חוקת בנין מיוחדת לא היתה קיימת ועירית יפו לא התענינה באיזו צורה ומדה יוקם הבנין ובפרט מחוץ לעיר. מה שענין אותה, המס שעל הבונה לשלם לה לפי שטח אמות הבנין ותשלום נוסף בעד אמות החזית והגזוזטראות אם ישנן. השגחה מיוחדת על הבנינים לא היתה, אלא אך ורק בראשית הבנין ביום הנחת יסודות הבית היתה העיריה שולחת את ראש הבנאים הממונה לזה, כדי לשמור על הבונה לבל יכנס אל גבולות הרחוב. את הרשיונות הראשונים קבלנו מעירית יפו, אחרי שערכנו חשבון מדויק: כמות שטח האדמה, מספר הבתים, האמות, מדות האורך והרוחב, תכנית החזית וכו' וכו‘. הרשיון היה ניתן על ניר רשמי אחד האומר: ניתן רשיון לבנין עשרים בית בשכונת היהודים “אחוזת-בית” בשטח כך וכך אמות, כך וכך ארכה ורחבה של החזית, הגזוזטרה וכו’ והמנהלים בשכונה זו אחראים שהבונים לא יכנסו בבנינים לגבולות הרחובות ונתקבל סכום כזה וכזה. התאריך והחתימות של הגזבר וראש העיריה ושלשת חברי העיריה וחסל. על סמך זה למדנו את התורה ולרשיון השני והשלישי לא נזקקנו להגיש תכניות כלל, אלא קבלנו רשיונות כללים על אלפים אמה לבנין או חמשת אלפים אמות מרובעות, כך אמות חזית, כך גזוזטראות, כך אמות לקומה השניה והתשלומים כנהוג. בהמשך הזמן ניתן לנו הרשיון להטיל מס על כל בנין לפי הפרופורציה, ונעשינו לעיריה עצמית, בלי שום קונצסיה אפילו מקושטא. וממשלתנו האדירה הנוכחית נתנה לנו במקום עיריה “בורו”, ומשאירה אותנו בבור, למרות שידוע לה היטב כי אין עוד בארץ עיריה כזו ביפיה והדרה, ובכל זאת נתנה לשכנינו בערים השונות זכות עיריה עצמאית אעפ"י שאינן יכולות להתחרות בעירנו ששמה “תל-אביב”, אולם מה נתאונן, זהו גורל כל מפעל טוב ונעלה שעתיד מזהיר לו. על אף כל המכשולים והתלאות “תל-אביב” תצעד בעוז ובגאון קדימה במסלולה שהתוו לה בוניה.

אחרי העובדה שהזכרתי לעיל על דבר הגנב ועריכת הפרטיכל המלאה רעל ושטנה על ידי החוקר הכללי, עלה בידינו להסביר לממשלה את צדקתנו ויצאנו בשלום ובכבוד מהענין הזה. דבר זה עורר בנו לתבוע מהממשלה שתקבע באיזורנו שמירה מיוחדת של המשטרה. הממשלה הסכימה לתביעתנו ופקדה על עירית יפו לקנות מגרש לשם בנין בית למשטרה בשער תל-אביב. בקופת עירית יפו לא נמצא סכום הכסף הדרוש למטרה זאת ועל כן נאלצנו לקבל ממנה רשיון חדש להקים בנינים על עוד אלפים אמה והשתמשנו בהזדמנות זאת והעמדנו תנאי, שאם לא נספיק במשך שנה למלאות את שטח האדמה בבנינים חדשים בידינו להשלים גם אחרי שנים אחדות. והודות לזה שהישוב הלך והתרחב והיינו זקוקים לעוד רשיון לפני תום השנה, היתה לעירית יפו האפשרות מהמס שקבלה מאתנו לרכוש מגרש מתאים לבנין בית המשטרה. עבר זמן ובעיריה באו חלופי גברא שבטלו את הקמת בית המשטרה והחליטו מחוסר כסף למכור בפומבי את המגרש ולהשתמש בדמי שויו למטרות אחרות יותר חשובות. ועד שכונתנו החליט לרכוש את המגרש הזה, לכל [לבל] ירכשו זר בתוכנו. למטרה זו מלא הועד את ידי הא' דיזנגוף וידי, לקנות את המגרש לפי הסכום שקבע. כאשר הוזמנתי יחד עם דיזנגוף לעירית יפו ביום הקבוע והאחרון למכירה, נפגשנו שם במתחרה קשה, באפנדי אחד מהמיוחסים ביותר. אם אנו הוספנו על הקניה בגרושים הוא הוסיף בנפוליונים ולבסוף המגרש עבר לרשותו במחיר יקר מאד. מראשית חשבנו שהאפנדי הזה קנה בכונה תחילה את המגרש כדי למכרו לנו אחר כך בריוח הגון. אולם נתברר לנו שהוא קנה את המגרש לעצמו מתוך קנאה ושנאה ליהודים. בין המגרש והמבוא לתל-אביב נשארה סמטא צרה מאד ועזובה שהוא התכון לרכשה בכח הזרוע ובהשפעת החוק האוסר לבנות על סמטא צרה כזו המבדילה בין אדמתנו ובין הדרך הראשית. האפנדי שרצה לזכות בסמטא זאת, התחיל לבנות חנויות לצד רחוב יפו-תל-אביב ופתח דלתות גם לצד רחוב הרצל הגובל עם הסמטא השיכת לשכונתנו, כדי שהסמטא הזאת לא תהיה ניכרת על ידי החנויות שיהיו פתוחת [פתוחות] לרוחה גם לצד רחוב הרצל. כל הנסיונות שלנו לתווך בינו וביננו עלו בתוהו הוא נשאר בעקשנותו. עלבון כזה לא יכל ועד השכונה לשאת וכדי שלא ישנו עולות כאלו, החליט למנוע מהרשע להשיג את זממו, לגזול חלק מאדמתנו, להקים חנויות ארוכות הפנים וצרות העומק. נוכחנו שלבנין כזה דרוש זמן רב ובינתים, העיריה והממשלה יפריעו בעדנו. הסכסוכים והמשפטים יתרבו, מפני שהשפעת האפנדי גדולה בעיר על כן התחכמנו כיצד להוציא את הדבר לפועל בסוד וזהירות רבה ואמנם נעשה על ידינו דבר יוצא מהכלל. ערכנו תכנית לבנין ארבע חנויות והכינונו כל חברי הבנין הנצרכים על מגרש קרוב לאדמת הסמטא, העמדנו שני עמודים גדולים ותלינו עליהם מנורות-לוקס, שכרנו ארבע קבוצות בנאים ופועלים ושעה אחרי שקיעת החמה התחיל הבנין לאור הלוקסים והבוקר אור – וארבע חנויות הוקמו מהמסד ועד הטפחות עם גג ביטון מוצק. הדבר היה לפלא גם בעיני תושבי השכונה כיצד נבנו החנויות בין לילה, מבלי שידעו מקודם והרגישו בכך. כעבור זמן הוכרח האפנדי לשלוח להא' דיזנגוף ולהתחנן ממנו שיקנה מאתו את המגרש, והוא נרכש על ידי הועד לא לפי המחיר שהוא בקש אלא בנכוי כל ההוצאות וההפסדים שנגרמו לנו.

מקרים כאלה היו במקומות אחדים בתל-אביב; אחדים מהשכנים שאדמתם גובלת ליד אדמתנו, דוקא על די הרחובות היותר מרכזיים והנהדרים, לא הרשו לנו להמשיך את הדרכים וגם סרבו למכור לנו האדמה במחירים מתאימים, על כן העמיד הועד רפתות ואורוות על ידי הדרכים שחסמו את הגבולות, עד שכעבור זמן בלית ברירא אחרת מכרו את אדמתם, הרפתות נהרסו והעיר הלכה והתרחבה לארבע רוחותיה.

תל-אביב קנתה לה שם טוב בין היהודים בכל ארצות פזוריהם אשר שמעו את שמעה למרחוק. היא נעשתה לילד שעשועיו וטפוחיו של העם העברי בארץ עתידו. כמגדל אור הבקיעה את קוי אורה לחשכת הגולה ובשרה את צעדי הגאולה. כשמלאו לה ארבע-חמש שנים מיום הוסדה, כבר היתה למרכז היהדות בארץ, ללב החיים הצבוריים-הלאומיים, לגורם ומניע חשוב בתנועת תחיתנו. ב“תל-אביב” הצעירה-הרעננה, קבעו להם ישיבת קבע כל המוסדות הלאומיים והמפעלים התרבותיים: הסופרים, המורים, החנוך, התרבות, מוסדות צבוריים, המשפט העברי, הכשרת-הישוב וכו'. רכוז המוסדות והמפעלים האלה הכניסו רוח חיים נעלים בעיר וקבעו לה צורה של עיר מודרנית השואפת להעפיל למרום הפסגה. מכל ערי ומושבות הארץ נהרו לתל-אביב לנוח ולהנפש, להתענג על אוירה הזך וליהנות מסגולותיה. האספות המרובות והישיבות התכופות, הן למוסדות ולמפעלי העיר והן של המושבות שגם הם נתקיימו בתל-אביב, בהיות ומנהליהם ומנהיגיהם גרו בה, עוררו את הישוב מלקפא על שמריו.

רבות עשתה תל-אביב להפצת השפה העברית ברשת בתי הספר שלה. ילדיה בבית וברחוב לא נשאו על שפתותיהם מלה זרה. כל אלה מהעולים שרגלם דרכה על חוף יפו, הרגישו מיד בהכנסם לשערי תל-אביב שהם בארץ מולדתם כי השפה העברית צלצלה במתקה ונעימותה בכל בית עברי ברחוב ובמסחר. אם אנו רואים בערים אחרות בקיום של מוסדות תרבותיים, חסד וצדקה, זהו רק הדוגמה החיה שלקחו מתל-אביב שהצטיינה בכל זאת.

“תל-אביב” למרות היותה מפתחת מתוך כוון טהור ומצפון נקי, הביטו עליה הממשלה והשכנים בכל קצוות הארץ, בעין חשד, בקנאה מסותרת בפחדם פחד שוא מהישוב העברי ההולך ומכה שרשים עמוקים בקרקע המולדת ומשום כך התחילו לקטרג על היהודים בגלות ובסתר ושפכו קיצון של שופכין על ראשינו ומנהיגינו מעל דפי עיתונותם. חטאת הרעל והשנאה הכבושה, עכבו בעד מהלכו הרגיל של הבנין והיצירה בתל-אביב ונתהותה אטמוספרה מחניקה שלא אפשרה לנו את מלוי התפקידים החשובים שהטלנו על עצמנו בקדמת ופריחת העיר לפני המלחמה העולמית תחת השלטון התורכי.

בתקופה זו, כשנה לפני פרוץ המלחמה העולמית, עמדו על זה אחדים ממיסדי תל-אביב, מילידי הארץ, ויסדו אז לשם הכחשת הדבות בהעתונות הערבית ועוד, את אגודת “המגן” שבפרוטרוט יסופר עליה בפרק הבא.

אבל כל זה היה לפני המלחמה. אולם איזה שנים אחרי המלחמה העולמית והצהרת בלפור, התפתחה תל-אביב במשך שנים אחדות בצעדים כל כך מהירים, יפים וגדולים שהיה לפלא לכל העולם.

חג יובלה העשרים בשנת תרפ"ט היה לחג לאומי עברי גדול אז הצטלמו הששים המיסדים הראשונים של תל-אביב לאות זכרון בתולדות בנין הישוב.

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930- פרק י': יסוד תל-אביב ובנין הגימנסיה

35% 

התעקשתי ואמרתי לו שעליו לדבר אתם, שהרי זו התנהגות לא אנושית ולא חברית בעליל, והוא הממונה על הדרכתם ועל חינוכם! איך אפשר להצדיק התנהגות כזאת? והוא חזר ואמר – ״זאת לא התנהגות טובה אבל אני לא יכול לעשות כלום״. ״טוב״, אמרתי, ״לכל הפחות תשב אתה אתי״. אך לא, הוא טען שעליו להיות איתם! עזבתי את המקום מיואש. אני חושב שגם הוא, כמוהם, לא חונך לאהבת עם ישראל. ניסיתי לצטט לו מן המקורות שלנו: ״אם אין דרך ארץ, אין תורה״ (לימוד), ועוד ״דרך ארץ קדמה לתורה״, ״כל המלבין את פני…״. ואולם, טרם שגמרתי לצטט, הוא הפסיק אותי ואמר שהוא לא מבין על מה אני מדבר… אף על פי כן המשכתי וגמרתי את הציטוט – ״…חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים״. הוא ענה שהוא לא מאמין בעולם הבא וכן שלא אכפת לו מהעולם הבא!

״אני לא מדבר על עולם הבא. אני מדבר על ׳המלבין פני חברו ברבים״׳.

״מה זה ׳המלבין׳?״ שאל. עניתי לו שזה להעליב, לבייש, ושאלתי אותו, ״בקיבוץ השומר הצעיר שלך לא מחנכים לאהבת עם ישראל?״

־ ״בקיבוץ שלנו מלמדים על אחוות עמים״, ענה לי.

״אילו עמים? אלה שהכחידו מעמנו, או אלה שעמדו מנגד ואף עזרו להם? ברשותך, אספר לך סיפור המלמד עד כמה אסור לבייש אדם ברבים. בבקשה תשמע, וזה בלי עולם הבא! יהודה, הבן של יעקב אבינו, בא אל תמר כלתו(שכב אתה) בלי שידע מי היא, כי התחזתה לקדשה (זונה) וכיסתה את פניה. לפני כן היא התאלמנה משני בניו של יהודה – קודם ער בכורו וכשזה נפטר ייבם אותה [הייתי צריך להסביר מה זה ׳ייבם׳] אחיו אונן. אחרי זמן מה גם הוא נפטר. התורה מספרת שנענש כי לא רצה להקים זרע לאחיו [שוב שאל והסברתי מה זה ׳לא רצה להקים זרע לאחיו׳. הוא לא הבין את שם הבן אונן ומה זה רומז]. יהודה לא רצה לתת לתמר את בנו השלישי שילה, כי פחד שגם הוא ימות. כשתמר שמעה על כוונתו זו של יהודה היא התחזתה על אם הדרך [הצומת] לזונה ויהודה בא אליה. עד שישלם לה בגדי עזים מן הצאן כפי שהבטיח, ביקשה עירבון על שירותיה. יהודה השאיר אצלה את חותמו, את פתיליו ואת המטה שבידו. למחרת יהודה שלח אליה גדי עזים עם רעהו העדולמי, אבל זה לא מצא אותה והחזיר את הגדי ליהודה. לימים שמע יהודה כי כלתו זו הרה לזנונים, ואז אמר: ״הוציאוה ותשרף״. היא הייתה מוכנה להישרף ולא לגרום בושה ליהודה כי לא רצתה לספר ממי היא הרה, אבל היא שלחה ליהודה עצמו את העירבון שהשאיר אצלה ואמרה לו: ״לאיש אשר אלה לו אנוכי הרה ותאמר הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה. ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשילה בני ולא יסף עוד לדעתה״. אם יהודה לא הודה בעצמו, היא לא תגלה אף על פי שהייתה נשרפת. על זה אמר ר׳ שמעון חסידא ׳נוח לו לאדם שימסור עצמו לתוך כבשן אש ואל ילבין פני חברו ברבים׳.הסיפור הסתיים בכך שתמר ילדה תאומים, פרץ וזרח. מזרעם תצא מלכות יהודה וגם המשיח עתיד לבוא. עכשיו אתה מבין ?״

־ ״לא. אני לא מבין. מה זה שייך ?׳׳

־ ״לא למדת תנ״ך בבית הספר שלך בקיבוץ ?״

״אני שונא תנ״ך״.

־ ״אוי ואבוי. זה כאילו שאתה אומר אני שונא את תרבותי ואת עברי. אני תלוש ממורשתי, והלוא אין הווה בלי עבר, בחיי האדם או בחיי האומה. זוהי תרבותנו ואי אפשר למחוק אותה או להתנתק ממנה. אם תרשה לי, אוכל להוכיח לך שכל תרבותנו היום, היהודית, ובכלל התרבות המערבית נובעות מהתנ״ך״.

״לא״, הוא ענה, ״בפעם אחרת״.

ואולם, לא הייתה פעם אחרת. הוא לא הבין את מה שסיפרתי לו, והקשיב בחוסר נחת. הבנתי שהוא בור גמור בלימודי היהדות. לא ידע, לא הבנה ולא עניין. הוא לא הבין שאין ולא יהיו חיי חברה תקינים בלא כבוד הדדי והתחשבות בזולת. הלוא את זה צריך ללמד הסוציאליזם של אחוות העמים שלו. איך הוא יכול להדריך נוער ולחנך אותם, אם הוא לא מכבד ערכים אלו? נזכרתי במימרה של הלל ״מה ששנוא עלייך לא תעשה לחברך״. היש ערך נעלה מזה ? מה הוא יכול להעניק להם חוץ מתיאוריות שונות על הסוציאליזם, שאינן תורמות לחיזוק הערכים היהודיים? הוא יכול למצוא סוציאליזם בקרב הנביאים הגדולים שלנו. אני לא מצליח למצוא שפה משותפת עם אנשים אלה. בזרותם, הם נראים כמו שייכים לעם אחר. חסרה להם הנשמה היהודית, שלא לדבר על הנשמה היתרה שיהודי טוב מרגיש בשבת. הם צריכים ללמוד יהדות, ולהזדהות עם עמם כדי להרגיש שהם שייכים לעם היהודי ולתרבותו, שאם לא כן הם יישארו מנוכרים ותלושים, כמו ״התלוש״ של הזז. הם זקוקים לתוכן ממשי בחייהם, הלוא הוא ידיעת עמם ועברו, ידיעת הארץ והזיקה שלה לעם היהודי.

נעדרתי מהשיעורים בכיתה ולא השתתפתי בפעילות התרבותית שלהם, שעסקה כולה במעמד הפועלים. רוב הזמן ישבתי בחדרי וקראתי ספרים ועיתונים. הסתובבתי במושב מדוכא ושמחת החיים הרגילה שלי ברחה ממני. הייתי שקוע במחשבות על גורלי ועל גורל העם שאני אוהב. נזדמן לי לדבר עם כמה אנשים במושב, אנשים חלוצים שיצרו יש מאין בעבודה קשה ובקרבנות רבים – אלה האנשים שאני אוהב! יוצרים ובונים. נזכרתי בינאי אבידוב, שהשתתף בפעילות העלייה שלנו מאלג׳יריה. עכשיו אני כאן, ודאי ליד ביתו, שהרי הוא איש נהלל. שאלתי אדם שישב במרפסת ביתו אם הוא מכיר אותו. אמר לי שכן, אבל כעת הוא איננו בבית, הוא ודאי אי שם בעולם היהודי, במקום שצריכים אותו. האיש הזה, יהושע שמו, היה סקרן לדעת מניין אני מכיר את ינאי. סיפרתי לו. הוא שאל מאיפה אני וכמה שנים אני בארץ.

עניתי לו שאני בארץ בערך כחודשיים. הוא התפלא שידעתי את השפה העברית על בוריה, וכך המשכנו בשיחה. הוא הבחין שאני עצוב ורוחי בל עמי. סיפרתי לו את הקורות אותי. הוא אמר לי לא לקחת ללב. תוך כדי שיחה סיפרתי לו על מה שאירע בקפריסין ואיך זה חוזר שוב כאן. הוא כיבד אותי בכוס תה והמשכנו בשיחה ארוכה. תוך כדי שיחה על עלבוני, נזכרתי בסיפור והתחלתי לחייך. הוא שמח מאוד שאני מחייך ורצה לדעת על שום מה, שהרי אך לפני רגע הייתי עצוב מאוד. סיפרתי לו שזה סיפור שלמדתי כשהייתי קטן, בתלמוד בבלי במסכת בבא מציעא. הוא ביקש לשמוע את הסיפור הזה. הקדמתי ואמרתי שיש שני קטעים לסיפור. מדובר בחכם גדול בתורה בשם ריש-לקיש – אשר בעברו היה ליסטים מזוין, ראש לכנופיית פושעים ושודד דרכים – ובר׳ יוחנן, מלמד גדול שהיה נודע ביפי תוארו. באחד הימים ר׳ יוחנן היה רוחץ בירדן. ראה אותו ריש־לקיש מרחוק וחשבהו לאישה. הוא החל לרוץ, ובקפיצה אחת מהחוף נחת במים, ליד ר׳ יוחנן. או אז הוא נוכח שמדובר בגבר ולא באישה. ר׳ יוחנן היה איש חכם, הבין מה המניע לקפיצה זו ואמר לו: תקדיש את כוחך לתורה ואתן לך את אחותי שהיא יפה ממני. קיבל עליו. באותו רגע רצה לקפוץ חזרה ולא יכול היה, כלומר, מאז שקיבל עליו עול תורה, התפוגג כוחו. לאחר מכן הוא שקד על לימודו עד שנעשה גדול בתורה ושמו נודע לתהילה. יום אחד, בוויכוח עם ר׳ יוחנן על נקודה בהלכה, העליב אותו הלה בכך שהזכיר לו שהיה פושע. ריש-לקיש נעלב מאוד, עד כי נפל למשכב. אשתו הלכה לאחיה ר׳ יוחנן וביקשה שיפייס את בעלה. ר׳ יוחנן סירב. ריש- לקיש נפטר משברון לב. כששמע ר׳ יוחנן מה הוא עשה, הוא הלך ברחובות וצעק ״היכן אתה בן־לקיש!״ עד שנטרפה עליו דעתו. ביקשו עליו חכמים רחמים ומת.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-הקליטה

^{עמוד 253}