ארכיון חודשי: דצמבר 2022


מעשה בנערה הצדקת-מאת יוסף בן נאים

אשה במזרח-אשה ממזרח

מעשה בנערה הצדקת

מאת יוסף בן נאים

מעשה שאירע בנערה אחת צדקת שמה סוליקא חג׳ואל ואמה שמה פאדינא שמיתה על קדוש ה׳ שקדשה שמו הגדול ברבים בשנת צדק״ת פ״ק.

וכן היה מעשה, העלמה הנז׳ עיר מולדתה היא טאנכיר, היא היתה כבת ארבעה עשר שנים, והנערה היתה יפה עד מאה עלמה תופפה, צפירת פאר, בהירה מעלמות, יעלת חן, ופעם אחת היה לה סכסוך דברים עם אמה, והכיתה אותה, ולהשקיט ריב יצאה מפני אמה ונכנסה לחצר הסמוכה שהיו דרים בה הגוים ולא ידעה אמה מזה, ולעת הצהרים בבוא הגוי בעל החצר לביתו ושמו היה וולד לא דינא, וראה את הנערה יושבת עם נשיו והיא יפת תואר ויפת מראה, נתן עיניו בה לדבר עבירה והראה לה פנים צהובות, ודבר אליה רכות דברי פתויים ורצויים, ולא נשאה עיניה לראות פניו כלל והראה לה כלי כסף וזהב ומלבושי רקמה ומשי אולי תפותה לו ולהמיר דתה בדת מוחמד נביאם ולהיות לו לאשה׳ והא האמינה באלהים, ובלעדו הכזיבה, ואמרה לו אין כה׳ אלהיניו, ונביא האמת הוא מרע״ה, ואין לי להחליף דתי הקדושה והטהורה בשום דת בעולם, ולא הטית אוזן לרוב לקחו, וחלק שפתיו לא הדיחוה, וסגר הדלת בעדה שלא תברח מאתו לחזור לבית אביה, וכשראה הגוי שלא אבתה לשמוע אליו, בקש לה תואנה, והעליל עליה באמור שכבר המירה דתה אצלו ולא תצא עוד מאתו החוצה, והגיש משפטה לפני עורך דין וכתב עדויות עדי שקר שבפניהם המירה דתה וקבלה את דת מוחמד, וצעקה הנערה ואין מושיע לה, והיהודים לא מצאו את ידם מקוצר יכולתם וחדלות אונם, כדי למלט את הרעיה היתומה ויקרה, כי מי יעצור בעם פרא, וגדולי עיר טאנכיר ושופט ומושל העיר שלחו מכתבים והגידו כל אלה למלך מולאי עבד ארחמאן אשר היה בעת ההיא בפאס באומרם אליו שזאת הנערה עוברת על דת שהמירה דתה וחזרה וכחשה ברוחה ורוצה לחזור לדת ישראל ודינה במיתה, ומי יוכל להוציא משפטה לפועל זולת המלך, והאלפקי של המלך שמו בן ליאמאני אמר למלך לגזור אומר להביא לפניו את הנערה יפת העין, לדעת מה לעשות בדינה, וכן עשה המלך ויצאה הגזירה מלפניו להביא את הנערה אסורה ביד סריסיו, וגם שהמלך היה מלך חסיד וישר ורחמן, ומעודו לא עשה רעה ליהודים ובזה לא היה יכול להתנגד לדתיהם, ובבואה לפני המלך נתן רשיון לאחד מסריסיו אשר שמו וולד מנאנא, להמטיר עליה נאומים ולפתות אותה בלשון רכה, או ליסרה בעינויים אולי תחזור בדבריה, והראה אותה כל חדרי זהב, ותועפות כסף נזם וחלי [בשפה המקראית חלי הוא תכשיט לצוואר או לאוזן.א.פ], צעדות ורדידים, טבעות לולאות, קשורים- וצמידים, בגדי משי, ועדי עדים, שושנים ופרחים, וזהב פרוים, והבטיחוה שאם כה תעשה להיות למלך לאשה, והיא עניה סוערה לא הלכו עיניה אחר בצע כסף, ולא בקשה תענוגים ומגדנים ומחמדי עין, ולא שמעה לקול מלחשים ומסיתים ולמדיחים לא הטית אזנה, ועודנה מחזקת בתומתה בדת משה וישראל, ולא נטמעה, ולא שינית דבריה כלל, וכל הימים שעכבוה אצלם והם מרבים עמה דברים רכים וקשים, והכו אותה במקלות ולא הזרה מדבריה, שוב מסרו אותה ביד האשה המושלת בכל נשי המלך הנקראת בערבי (עריפת סולטאן) אשר היה שמת אלא באני׳ ובטרם ימלאו. עליה את המשפט עינית אותה בשוטים והפחידה אותה בקול פחדים ואימות מות והביאה סיף שנון ומצוחצח, אולי ירך לבבה, ועשתה לה חבורות בידה בסייף, ושפכה דמה, ובכל זה לא הועילה ולא הטית אוזן לשמע שוא, עוד הביאה לפניה נשים שהמירו דתם לפתותה ואמרו מה לך כל החרדה הזאת לא תהיה שוה לנו ובזה ערב לנו, והשיבה אותם, אתכם וודאי מעולם אינכם ישראליות והורתכם אינה בקדושה ואני ישראלית גמורה לא אחליף ולא אמיר את דתי לעולם, ובכל זמן תפיסתה לא אכלה ממאכלם ובעת ההיא היה כמה״ר רפאל הצרפתי ז״ל שר וגדול ליהודים מטעם המלכות והיה לו יד ושם בחצר המלכות, וכל גדולי המלכות היו מיודעיו ומכיריו, והיה שולח לה בחשאי מה לאכול.

 ושוב ניתן רשיון לפקיה בן נאני והביא שופט הגדול שבפאס אשר היה שמו בן עבד להאדי לדון את הנערה מה יהיה משפטה וחייבה מיתרת, ולמרות תחנת ושברון לבבנו יצאה הגזירה מלפניו יתברך, וגזר המלך מולאי עבד ארחמאן שכפי דתם מחוייבת הריגה, וניתן רשיון מאת המלך למשחית, לחתוך את ראשה בסייף, והובלה האומללה למקום ההריגה בשחר ילדותה, ועשו זה בגלוי ובפרסום רב, ביום השוק מקום גדול ורחב ידים ששם נאספים גויים רבים, המון רב, והנערה לרוב צניעותה וכשרותה בעת שהפילה ארצה לשוחטה קשרה שמלתה בין רגליה שאם אחרי מותה תפרכס ברגליה ותעולל בעפר קרנה לא תתגלה עדותה לפני הגויים, ולא יהיה כבודה לקלון, ואיש הדמים אחר שחתך עור בשד צוארה אמר לה אף בעת הזאת אם תאבה ותשמע לקולי ותחזור לדתינו יש רפואה למכתך, ואמרה לו בשמחה ה׳ יחתוך אה ידיו אם לא יגמור את שחיטתה, ובחיבה יתירה אמרה שמעולם לא תעבור על דת משה וישראל, ומהאל לא הסירה תומתה, וכן עשה וגמר שחיטתה לעיני הגויים, וגוועה כארגיעה באין עוזר ותומך, ושבה רוחה אל האלהים, וקיימה מאמר חז״ל בפסוק ובכל נפשך, אפילו נוטל את נפשך, וביום ההוא היה יום מבוכה ליושבי עיר פאס, ועבי שחקים זרמו מטרות עוז, ועלטה כסתה את פני כל העיר, ואף בזה לא שככה חמת הגויים, וסבבו אותה כדבורים, ולא שמו ידם לפיהם ורצו לעשות לה כליון חרוץ, ופה אל פה יביעו אומר לשרוף גוויתה, ואלו מצאו לספות גם הנפש עם הבשר, והחכם ר׳ רפאל הנז׳ לבש עוז ועוצמה והזיל זהב ונתן שוחדות לגדולי המלכות למלט את גוויתה, ויצא למקום אשר בו גויתה ואתו עמו משרתיו גוים וכדי להפריד חבילת הגוים מעליה היה מפזר מטבעות כסף לרוב בקרקע וכל עריצי ופריצי הגויים שהיו מקובצים נתנו דעתם לקבץ הכספים והם נטלו את גויתה והביאוה לתוך האלמללאח, והיתה מהומה גדולה בעיר וכל היהודים רגזו תחתיהם, קול שאון בעיר, וכל העיר רעשה וגעשה, והיו דלתות האלמלאח סגורים, והעלו את גויתה מקיר החומה והורידוה להאלמללאח, והיה פחד גדול ליהודים אולי ירדפו אחריהם הגוים הפראים האכזרים, העריצים ויקחוה מידם להפק זממם, והביאו את גויתה לרחובה של עיר ועשו הספד גדול אנשים ונשים וטף, והיתה בכל העיר אסיפת .

אנחות ונאקות ומלא קריאות הוי אוי ואבוי, ואיש אחד העיד שבעת שהורידו את גויתה מקיר החומה ראה קווצת תלתלי שערות ראשה הצהובות גדולים ויפים למאד, ואחרי ההספד הביאו אותה אל מנוחת עפרה, אשריה ואשרי חלקה, מי יבוא לנו תמורתה, ראה מה נורא המחזה הזה, מי יוכל לעמוד בנסיון גדול כזה, ולזכרה כל פה תהלה ישמיע, לא קמה עוד כמוה, עליה נאמר רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה, זכותה תעמוד לנו ולכל ישראל, וכמעט שכל היהודים היו מזכירים את שמה אחרי פטירתה בתואר (לאלא סוליקא) ופירוש מילת לאלא בעברי היא אדונתי, שכל יהודי המערב אומרים תואר זה לישמעאלות, ובאה בחלום לילה לת״ח א׳ ואמרה לו אני ברחתי מתואר זה ואתם אומרים לי תואר זה, ומן הוא והלאה פסקו מלהזכירה בתואר זה, ומתחילה נקברה בבירת החיים הישנה, ובשנת תרמ"ד כשגזר המלך מולאי אלחאסאן לפנות הקברות ממקומם נתגלגלו עצמותיה הקדושות וקברו אותה אצל הרה״ג מו״ה אליהו הצרפתי זצ״ל הוא המקום אשר היא קבורה בו ביום הזה, ושמענו שבעת שפינו עצמותיה הריחו בהם ריח מור, וכדי שלא להניח הנייר חלק.

 אמרתי להעתיק פה פירוש נחמד במאמר חז׳ל מענין קידוש ה׳ מהרב יצחק גאלדמאן זצ״ל המובא במכתב עתי האסיף משנת תרמ׳ה, וז"ל, בפסחים נ׳׳ג, עוד זו דרש תודוס איש רומי מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן על קדושת השם לכבשן האש, נשאו ק״ו בעצמן מצפרדעים ומה צפרדעים שאינם מצווים על קדושת השם וכו' אנו שאנו מצווין על קדושת השם על אחת כמה וכמה עי׳ במפרשים, וז״ל הרב הגאון מו"ה מרדכי גימפיל בספרו יסוד התורה פט״ז, הוכיח התלמוד מדרשת תודוס זו שהיה גברא רבה, שומו שמים על זאת, אם הדברים הם מגליהם כו', אלא ודאי היה לזו הדרשה כמו לזולתה תוך נפלא, עכ״ל, ואמרתי אנסה למצוא איזה תוך וכוונה לדרשת תודוס זו, כי הנה האדם הוא בעל גוף מורכב מאיברים, ובו נפש החיונית כמו לכל בעלי חייבם, ועוד נוסף עליהם האדם שנפח בו נשמת חיים, כתרגומו רוח ממללא בעל שכל ובינה, ומה שכל בעלי החיים ישמרו קיומם ובריאות גופם ע״פ תכונתם הטבעית לבד, ישגיח וישמור האדם את גופו ע״פ רוח שכלו ומבינתו, והנה בכל בעלי חיים נעדרי הדעת, אין מקום לרעיון רם ומחשבה נשגבה, אמונות דת וציווי מפאת איזה תורה, אבל רק האדם בעל רעיון ומחשבה רמה, יבוא במסורת ברית דת ואמונה, תורה וקיום מצותיה, גם יתגבר בכל כחו נגד מכריחיו לבטל דתו,. וכל זה יעשה מצד פעולת הדעת השכל והבינה אשר חננו יוצרו, והגוף מוכרח למלאות פקודת השכל מנהיג הגוף.

 ועתה נפנה נא לעיין ולחקור אם יש רשות להשכל להכביד אכפו על הגוף שיסור למשמעתו, למסור עצמו בעד מחשבת השכל ומשפט הבינה, כי אפשר אין לשכל רשות לזה׳ כי לענין קיום הגוף וחיותו האדם שוה לכל החי, אשר אין שלטון לשכל לצוות על קיום או הפסד חיותם, ואם נחליט כזאת, אז אין מקום למצות קדושת ה׳ ח׳׳ו, מה שע"פ תורתנו מצווים אנחנו על זה, ואי אפשר שיהיו חוקי התורה מתנגדים לחוקי השכל, וכבר אמרו חז"ל שקדמה דרך ארץ (חוקי השכל) לתורה אלפים שנה, ע״כ מוכרחים אנחנו לבקש ולמצוא בקורות ימי עולם, שגם בעלי חיים לפעמים הפקירו עצמן ע"פ התעוררות טבעם ברצון מנהיג הטבע אבי היצור, וממילא האדם המתנהג בשכלו ע״פ התורה אשר יאמין בה אמונה אומן שהיא רצון אבי היצור יש לשכלו הרשות לצוות לגוף להפקיר עצמו על הקמת רעיון נשגב בענין האמונה והדת׳ ויתכן שזו היתה כוונת תודוס, מה ראו חנניה מישאל ועזריה למסור עצמן לכבשן האש כי אפשר לא היה להם רשות לזה,להפקיר גופם על קיום מחשבתם, אבל היה להם רק רשות להתנגד באומר ודברים דרך ויכוח, לא להפקיר הגוף, שהוא לענין קיומו וחיותו כמו כל בעלי חיים, ואפשר לא באלה חפץ ה' שבשביל קיום מחשבה ורעיון אמונה יפקיר האדם גופו, ואיה איפה מצאנו כזאת ביתר החיים, לא נכריח גם את גוף האדם על זה׳(ונקט חנמו"ע, שאותם מצאנו בכתובים שמסרו עצמן על קדושת השם, אבל השאלה היא כללית על יסוד מצות קידוש השם׳ מה שהיה ביכולת המתעקש להחליט), וע״ז אמר תודוס במליצת דרושו, שנשאו בעצמן ק״ו מצפרדעים, שהצפרדע מתכונת טבעה לקיום גופה נשמרת מבוא באש שלא תשרף, ובכל זאת לעת שהיה מן הצורך להקים דבר ה׳ ולקיים המחשבה והרעיון מהשגחת הבורא, נגד פרעה ועמו הכופרים, צוה השי׳ת מנהיג הטבע ואבי כל היצור לתכונת טבעם, שיעשו נגד חוקם ויבואו גם באש, אף כי יצמח גופם בדבר הזה, כי באמת גדול כח הרעיון והמחשבה בענין נשגב כזה, ושוה גם לאבד גופות החיים, ונשאו חנמו"ע ק״ו אם בעלי חיים פשוטים נעדרי הדעת כך, כ״ש האדם המורכב מגוף ונפש משכלת, וגם לגופו יש הצטרפות אל הנפש, עאכו״כ שלקיים רעיון גדול ומחשבה רמה כזו׳ להתנגד לכפירה והכחשת אל ממעל, יש רשות ביד השכל והבינה להפקיר את הגיף מבלי להשגיח על הפסדו, ובזה הותרה השאלה הנ״ל, וקמה המצוה שאנו מצווים על קדוש השם על תלה׳ באין שום ערעור, וכוונת תודוס לא היתה ח״ו שחנמו״ע מסרו עצמן רק מצד הק״ו הזה, אבל גם הוא ידע שהם מסרו עצמן ע״פ המצוה של קדוש השם, אבל בא רק לסלק השאלה והפקפוק הנ״ל, וזה יסולק ע״פ מדרשי בהצפרדעים׳ עכ׳ל, ככה בנערה הזאת הקדישה מחשבתה ורעיונה ולא השגיחה על הפסד גופה כי יצמית שהיה לה גופה לאין בפני מצות קדוש ה׳ ואהבתו אשריה ואשרי חלקה זתע״א ;

עמוד 50

קצא בערבית יהודית על ללא סוליקה

סוליקה הקדושה

הקצות בערבית־יהודית

אוילי בְּלוִיל

כתובת: קצת סוליכא תנצב״ה, שנת רשפי״ה [תקצ״ה] לפ״ק [=לפרט קטן], סי׳ [=םימן] אני משה ן׳ סעדון ן׳ אברהם חזק.

תבנית: קצא בתבנית מעין אזורית. בכל מחרוזת ארבעה טורים: שלושה טורי ענף וטור מעין אזור.

חריזה: אאאב, גגגב…

משקל: שמונה הברות בכל טור בדרך כלל(עם הרבה חריגים).

חתימה: אני משה ן׳ סעדון ן׳ אברהם חזק.

מקור: כתב יד אוניברסיטת בר־אילן, מם׳ 537.

שינויי כתיב: בנוסח המודפס כאן הדגש באות כּ או ךּ בא לציין עיצור סותם, להבדיל מן העיצור החוכך ח׳. הדגש בשאר האותיות מסמן דגש חזק. במילים שבהן האות כפולה לא סומן הדגש, כי הכפילות היא הדגש החזק.

 

אוילי בלויל עלא מא זראלי / עלא בתולה גאזית פי זמאני

נבכי ונגררד פי מתאלי / מתלהא מא כּאן פי זמאני

אוי לי ואבוי על מה שקרה לי / על בתולה שהייתה בימיי

אבכה ואקונן במשליי / כמותה לא הייתה בימיי

 

נדרהא מא כּאן פי זמאני / פי עבאדת לכאלק רב רחמאני

נקטעו קוואץ קלבי וכּנאני / ויהטלו בדמוע עיוני

[כ]מראֶהָ לא היה בימיי / בעבודת הבורא אב הרחמן

נקרעו קשתות [קירות] לבי ומעוני / ועיניי ניגרו בדמעות

 

יסמהא לעזיזא סוליקא / לגזאלא לחביבא צדיקא

קבדית פטריק לעאלי לחקיקא / דאזו עליהא סדדא ודיקא

שמה סוליקה היקרה / הצבייה [הנאווה] החביבה והצדיקה

החזיקה בדרך האמתית של הנעלה [הבורא] / עברו עליה צרה ומצוקה

 

מן זינהא תדוי אתּרייא / מכּמולת זין לחסביא

בכּיו עליהא מוואלייא / ועליהא נעמי עינייא

מיופייה תאיר המנורה / שלמת היופי והייחוס

בכו עליה אנשי משפחתי / ועליה אסטא את עיניי

 

סאריתלי כצומא ביני ובין אימא / דכלית מסלטא מן דיךּ לחומה

ותעייט ותקול יא לומא / ליהודייא רזעית מסלמא

קרתה לי מריבה ביני ובין אמי / נכנסה מוסלמית מאותו הרחוב

וצועקת ואומרת הוי בני האומה / היהודייה נתאסלמה

 

הרבו עלייא חבאבי וכוואני / ובקית בין לעדו לברראני

נודדי סאיין עמלת פי זמאני / סאיין קדר עלייא רבי רחמאני

ברחו מעליי אוהביי ואחיי / ונותרתי בתוך האויב הזר

איפרע על מה שעשיתי בחיי / מה שגזר עליי אלוהיי הרחמן

 

בסנאסל לחדיד סנסלוני / בלגייאד ולכבאל כבלוני

וזלאבייא מכרוגא לבשוני / ונעייט יא כוואני חננו מנני

בשרשראות ברזל קשרוני / באזיקים ובכבלים כבלוני

וגלימה קרועה הלבישוני / וצועקת אני הוי אחיי רחמו עליי

 

נעייט לבאבא ואימא / ואס האדי למחננא ורחמא

טיחת בין לעדו לעדומא / בכיו עלייא מלוך אססמא

צועקת לאבי ולאמי / האם זאת היא החנינה והרחמים

נפלתי בידי אויב קשה / בכו עליי מלאכי שמים

 

הערת המחברת:הפרק "טקסי האבל״ (לעיל פרק ה בחלק זה) דן באריכות בביטוי ״זלאבייא מכרוגא״. בטקסט הערבי מקורו, כנראה, בשורש הערבי ח׳ר״ק(המקביל לשורש העברי קר״ע). במילון הערבי הקלסי ״ח׳ארג׳י״ פירושו מורד, פורק עול, ולפי זה מדובר בגלימת מורדים. הפועל כר״ג משמש בפי יהודי מרוקו גם במשמעות ״ללבוש", ולפי זה אולי כאן גם במובן גלימה ישנה.

 

סבאהא לעדו ועבאהא / קדדאם למאליף וזאבוהא

ערראת זנאבהא וראהא / תכון מראתו סתהאהא

שבה אותה האויב ולקחה / לפני המלך והביאוה

נחשפו מותניה וראה אותה / להיות לו לאישה חשק בה

 

עארמי[?] תבאת מעאייא / ונזווזךּ ותכון ענאייא

20 ונפדלךּ ותכון חדאייא / חינא ליססיראת תחת קדאייא

נפשי היכוני לישון עמי / ואשאך ותהיי חשובה

וַאֲנשאך ותהיי לפניי / והנערות תחתייך משרתות

 

הערת המחברת: במקור כתוב "עארמי", ואינו מובן. אולי צ״ל״עאמרי", כלומר חיי, נפשי – ביטוי של חיבה ושל אהבה.

 

דינך דלילא ומנדוסא" / שנתךּ חקירא ונחיסא

ונזווזךּ ותכון ערוצא / בלפוואח ולמסק מרצוצא

דתך דלה דחויה / ומסורתך עלובה ושפלה

ואשאך ותהיי כלה / בבשמים ובמור ממורקת

 

הערת המחברת:קיימת בטור הקבלה סינונימית. אותו הרעיון במילים שונות מופיע בכל אחת משתי הצלעות. עלבונות כלפי היהדות כדת הבזויה רווחים בספרות היהודית כמו גם בספרות המוסלמית. כל חיבור המתאר עימות בין היהדות לאסלאם עשוי לינוק את השראתו מכותרת המשנה של ספר הכוזרי של ריה״ל, ״ספר תשובות לטענות נגד הדת המושפלת [היהדות] והבאת ראיות להגנה עליה״. על פי בר־אשר, תשס״ב(א, עט׳ 402-401), מורה המילה ״מנדוסא״ על טומאה ועל דחייה בשל זיקתה למילה בערבית המורה על טומאה, שנהגתה בערבית־יהודית ״נדס״. הכינוי ״מנדוס״ בערבית־ יהודית עממית מתאר אדם דחוי, לא נסבל או חסר מזל. בארצות המגרב השתמשו אנשים בעלי השכלה עממית במילה ״מנדוסא״ בהוראת ״עלובה ודחויה", ובעלי השכלה גבוהה יותר בהוראת "טמאה״, בהשראת תרגום רס״ג. בתרגום הקצא לעברית העדפנו את המושג ״דחויה״ בשל המשלב הלשוני המאפיין את הקצא, משלב העומד בין השפה המשכילית לשפה העממית. הקצא מכוונת יותר לאוזני הנשים שלא ידעו קרוא וכתוב.

 

 

ואזבתו מא נכצצר דיני / ולא תקול בלמאל תגויני

ונסלם ונכצצר זיני / ונְכְּר בראהים לכאליל חניני / ולו סם למות תסקיני

ענתה לו לא אאבד דתי / ואל תחשוב בהון תפתני

ואתאסלם ואפסיד יופיי / ואתכחש לאברהם הידיד זקני / ולו בסם המוות תשקני

 

25 נאדא ליסיראת יגויוהא / בדהב ולייאקות כברוהא

ופי פראץ צלטאן גללסוהא / יאך תנגווא ותבדל דינהא

קרא לנערות לפתותה / בזהב וביהלומים כיבדוה

ובמצע המלך הושיבוה / אולי תתפתה ותמיר דתה

 

בדאפל דפלית עליהום / וילהום עלא מא יסיר ביהום

יום יזי מלך למות יפניהום / ונאר זאהנאם תסויהום

ביריקות ירקה עליהן / אוי להן מה שעתיד לקרות להן

יום יבוא מלאך המוות להשמידן / ואש של גיהנם תצלה אותן

 

נפקע למאליךּ בלחרזא / ורסל לבן זלול בלגמזא 

קאלו נחבך תקדילי חאזא / תכטללי די פא נרזא

התפרץ המלך בזעם / ושלח ברמז לבן זלול

אמר לו רצוני שתעשה לי דבר / ותשיג לי את מה שאני מצפה

 

אבדא לקאדי יגויהא / בסיוף ולבארוד כלעוהא

ואמר עלא לפגירא וסעלוהא / יאך תנכלע ותבדדל דינהא

התחיל הקאדי לפתותה / בחרבות וביריות הפחידוה

ופקד על המדורה והבעירוה / אולי תיבהל ותמיר את דתה

 

בגומאן כּתאר תזמעו / ולזבאל ולכדא תזעזעו

חללו פמאמהום עליהא ותגררעו / קאלו פהאדי פאס נסאפעו

במקהלות התאספו / והרים וגבעות הזדעזעו

פתחו פיהם עליה וגיהקו / אמרו בזאת אנו ננקום

 

35 ראתהום ותלקית דלאייל / דרבהא בלחדיד ודמהא סאייל

ותעייט יא כּתיר לפדאייל / נתי עאלם עלא כול מסאייל

ראתה אותם והתירה הצמות / הכה אותה בברזל ודמה ניגר

וצועקת הוי רב החסדים / אתה היודע כל תעלומות

 

הוולוהא בסיוף לחאררא / ובלמזאדג דוורוהא בדאדא

והייא כיף ערוצא מסרארא / ולכיל תחנחן בלגארא

הפחידוה בחרבות חדות / וסובבוה סַבֵב בכידונים

והיא כמו כלה שמחה / והסוסים צוהלים ביהירות

 

מד סאייפו דבח עליהא / וחלל עיניה וסאף פיהא 

קאלתלו חדד סאייפךּ ומדדיהא / ודרב דרבא לא תתניהא

ואידא תניתהא רבי יחאסבךּ עליהא

נטה חרבו עליה [לשחטה] / ופקח את עיניו והסתכל עליה

אמרה לו השחז חרבך וחדדנה / והכה מכה אחת ולא תשנה

ואם תשנה ה׳ יבוא אתך חשבון בגללה

 

חלית סער ודלאייל / וקראת בלפדחא שמע ישראל

וקאלת יא רב דלאייל / תזיב פקריב משיח לישראל

התירה השערות והצמות / וקראה בשמחה שמע ישראל

ואמרה הוי אדון השחקים / הבא בקרוב משיח לישראל

 

זכותהא תכון מעאנא / וזמע יא רבי סמלנא

 ובנילנא בית טקדשנא / ונראוו נקמה פי עדייאננא

זכותה תעמוד לנו / וקבץ אלוהיי את פזורינו

ובנה לנו בית מקדשנו / ונחזה נקם באויבינו

 

קרב ביאת משיח / ובנה היכל ומזבח

ונקריב אשה ריח / ונשיר לך שיר ושבח / ונקריב אשה וכו׳

קרב ביאת משיח / ובנה היכל ומזבח

ונקריב אִשֶה ריח / ונשיר לך שיר ושבח / ונקריב אשה וכו׳

קצא בערבית יהודית על ללא סוליקה

10/12/2022

שאול טנג'י-אָיְית בּוּ דְיָאל – AIT BOU-DIAL

אָיְית בּוּ דְיָאל – AIT BOU-DIAL

הישוב

אָיְית בּוּ-דְיָאל ישוב קטן ונמצא במרחק של כמה קילומטרים מְוָארְזָאזָאת. הידרכתי קבוצות בראשות של הרב יחיאל אבוחצירא שליט"א ובביקורנו במרוקו תמיד כללנו ביקור בקברי כמה צדיקים למשפחת ואזאנה הקבורים כאן. הייתה לי  הזכות לפקוד ולומר פרקי-תהלים על כמה קברים לבית-ואזאנא. 

    יש לציין שמשפחת הצדיק המתגוררת בקזבלנקה בנתה מבנה מעל הקבר ודאגה להעמיד שומר בשכר המתגורר בקירבת הקבר.                                                                                                            

ראו: קריספיל נ. "מרוקו מדריך למטייל" (תשנ"ו) הוצאת "יריד הספרים" ירושלים.

 

 
 

הערה: בדרך-כלל רשמתי כל צדיק בישוב בו הוא פעל ובו נקבר. במקרה של צדיקים למשפחת וָאזָאנָה חרגתי ממנהגי זה. מאחר וידוע לי רק על צדיקים בודדים קבורים בוודאות ב"אָיְית בּוּ-דְיָאל" ועל היתר לא ידוע היכן פעלו והיכן נקברו. ראיתי לנכון לרשום את כל שושלת וָאזָאנָה בישוב זה.

שושלת  וָאזָאנָא.

ואלה תולדות משפחת וָאזָאנָה כפי שמספר זקן בניה יעקב בן רבי יִעִישׁ: "רבי אברהם הוליד את דוד, ודוד הוליד את אברהם ואת מור-אבי יִעִיש. לרבי דוד היו הרבה ילדים. הוא פיזר אותם על פני הערים השונות ואמר להם: "לכו וחיו במה שמצאתם". הותיר להם נחלה מרובה במספר ערים אָיְית וָאוְזְגִּית (AIT-OUAOUZGHIT), אָגּוּיְים (AGOUIM) וְסוֹר (SOUR).

    משפחת וָאזָאנָא ידועה מעל 150 שנה, כאשר רבי אברהם מייסד המשפחה נשלח כשד"ר מארץ-ישראל  למרוקו לאסוף כספים לאחיו הדחוקים בארץ-ישראל. בני משפחת וָאזָאנָא נתברכו בזרע קדושים, ושמם גדול בקרב הבריות, דגולים במעשיהם בחיי היום יום, הגונים בדיבורם, אהובים למעלה ונחמדים למטה, לא ינצלו חוסר ידיעה של אדם, מכניסי אורחים בשמחה ובטוב לב, וותרנים בממונם ובכבודם, זריזים לבצע המצוות, חכמים ונבונים, ישרים וטהורים מבטן ומלידה, ועליהם שורה השכינה. על הן אמרו הן ועל לאו אמרו לאו"                                                                          

רבי אברהם  בר ר' יעיש וָאזָאנָה   ההילולא ג' טבת.

רבי אברהם נולד בעיר סְקוּרָה (SKOURA) שליד וָארְזָאזָאת (OUARZAZAT) וחי בראשית במאה ה- 7 (המאה ה-19 למניינם), ולפי הנראה רבי אברהם היה בין אלה שהגשימו חלומם וזכו להגיע לארץ הקודש. הוא התבקש אחר-כך  על-ידי ראשי הקהילה לצאת למרוקו כשליח דרבנן לאסוף תרומות לנזקקי עירו בארץ-ישראל.

    ראש המשפחה הוא הרב הקדוש המלומד בניסים  רבי אברהם ואזאנא זיע"א שקבלה בידי יהודי וארזאזאת איש מפי איש שרבי אברהם רכב על הארי החי (כן כתב רבי יעיש בוסכילא במכתב המלצה לאחד מצאצאי הצדיק

    הופעתו של רבי אברהם אֶל-כְּבִּיר (הגדול) בדרום מרוקו היא דרמתית מאין כמוה, ומסעו בעמק הָדְרְעָה, שם הוא מתגלה לראשונה, עד מהרה נודעה קדושתו חסידותו כפועל ישועות ובעיקר בריפוי עקרות. יהודי האזור עמדו תמהים ונדהמים מול גילוי עוצמתו הרוחנית. נודע ונתפרסם וראשי הקהילה השפיעו על בעלי הממון לפתוח ידיהם ולתרום ברצון לישוב היהודי בארץ-ישראל. שליחותו הצליחה מעל המשוער ובתום שליחות זו עשה ההכנות להמשיך בדרכו. למרות הפצרות התושבים שישאר בעירם, המשיך רבי אברהם בדרכו. לתחנתו הבאה אליה הוא מגיע ב"קפיצת הדרך" שכן דרכו מתקצרת כדי עשירית מאורכה. (הפירוש: קפיצת הדרך, קיצור הדרך בנס, מעבר דרך רחוקה ובאורח פלא, תופעה זו מיוחסת בעיקר לצדיקים גדולים. ש"ט).

     בצהרי יום ששי הוא חונה ליד מעיין אִיבֶּן זְגָארִית (IBEN-ZGHARIT) שבחבל פְרְנִין (FARNINE), ועמו מלווים יהודים וערבים רבים. השבת עומדת להיכנס והוא מסרב להמשיך בדרכו ומשלח מעליו את מלוויו. המוסלמים חוזרים לדְרְעָה (DER-A), יהודי העיר וָארְזָאזָאת ביודעם כי מקום חנייתו של הרב שורץ בני-בלייעל וחיות טרף, וגם ערבים מקומיים ינסו להתנכל לו.

    מתפלל לו הרב והוא בשלוות נפש מתקין עצמו לסעודת השבת. עם שקיעת השמש סוגרים על רבי אברהם אריות, נמרים, צבועים ונחשים. הם מקיפים אותו במעגל הדוק, אך אינם פוגעים בו לרעה. מסתבר ניצב כל הלילה על גבעה מעל המעיין ופוקח על המתרחש.

    רבי אברהם מעביר את השבת בתפילה ובלימוד, ובצאת השבת רבי אברהם רכב על גב האריה ועשה דרכו לְוָארְזָאזָאת ובאותה שעה יהודי העיר שרויים באבל כבד, שכן אינם מאמינים כי הצדיק נותר בחיים בלב הישימון. הם אף שכרו ערבים רבים כדי שילכו ויחפשו את שרידי גופתו. משהופיע רבי אברהם בשערי העיר, נישא על גב הארי ומוקף להקות אריות, נפוצים תושבי העיר הנדהמים לכל עבר. האמיצים שבהם מנסים לתקוף את האריות, אך ידיהם מתייבשות כשהם מתקרבים לאורחה המופלאת העושה דרכה לרחוב היהודים. רבי אברהם מצווה על חכמי וָארְזָאזאת להעניק לאריות מלוויו משיירי סעודת השבת כגמול על שירותם, אחר-כך הוא קורא בשם המפורש והחיות נעלמות כלא היו.  

    כניסה מופלאה זו של רבי אברהם בשערי וָארְזָאזָאת חקקה את דמותו בתודעתם של יהודי המקום כצדיק עתיר נסים, והכשירה את הקרקע לצמיחתה של "איית וָאזָאנָא" (שבט וָאזָאנָא. ש"ט) כמשפחה קדושה. אין תמה שעל אגדה זו חזרו צאצאיו של רבי אברהם החיים בישראל בנוסחים שונים תוך שהם מוסיפים פרטים ומעבים אירועים בחיוּת ובשקיקה, כדי להבליט ולהאדיר את הזכות שהוריש להם אבי המשפחה.

    הנסים הרבים שחולל רבי אברהם בדרכו מעמק הַדְרְעָה לְוָארְזָאזָאת: הפגיעה בערבים המתנכלים לו,  גאולתו של בית הקברות המחולל, קפיצת הדרך והשליטה בחיות טרף – כל אלה מהווים מוטיבים אופייניים של אגדות קדושים, אולם ריכוזם בסיפור אחד אינו שכיח, ומהווה במבט לאחור הסבר וצידוק מרשימים לטענת המשפחה לקדושה שנתגלה בה.

    בעקבות הפצרותיהם של יהודי וָארְזָאזָאת רבי אברהם נאות לבקשתם, מסר את הכסף שאסף בידי שליח אחר שחזר לארץ-ישראל.

    בהיותו בְּוָארְזָאזָאת התחתן עם יהודיה מבנות המקום וכעבור שנה נולד בנו, דוד, שנתגלה עוד בילדותו כיורש ראוי מאין כמוהו לזכות את אביו (רבי דוד מופיע אצל בן עמי י. בספרו "צדיקי מרוקו וניפלאותיהם" עמ' 317). בנוסף לאפשרות של הבדלי גירסאות על פי מקורות מידע שונים, יתכן שמדובר בצדיק נוסף, דודו של רבי דוד שבסיפורנו.

    שנה לאחר נישואיו של רבי דוד, נפטר רבי אברהם וכיאה לצדיק בעל שיעור קומה, גם סיפור מותו רצוף מעשי נסים למכביר שראשיהם כמקובל, בְּנִיבּוּי מועד הפטירה שלו עצמו. על פי אחת הגירסאות ערך רבי אברהם ערב מותו סעודה גדולה למאות תלמידי-חכמים, והתפלל במחיצתם מנחה וערבית. לאחר התפילה ציווה עליהם לומר שלש פעמים "קריאת-שמע" ולקרוא תהילים עד חצות. בחצות נרדמו כולם עד אחד, ולא ראה איש פטירת הצדיק. מיד לאחר מותו הופיע רבי אברהם בחלומו של בכיר תלמידיו, והודיע לו כי גופתו נמצאת בבית הקברות בְּאָיְית בּוּ-דְיָאל (AIT BOU-DAIAL) הקרובה לְוָארְזָאזָאת ערוכה ומוכנה לקבורה. משניעורו החכמים משנתם, לא מצאו את הרב ביניהם, שכרו סייס ערבי מיומן שיצא ויחפש את הצדיק בְּאָיְית בּוּ-דְיָאל. רבי דוד סייע לערבי להגיע אל המקום, והוא אכן מצא את הגופה, רחוצה ועטופה בתכריכים, ליד המקום שבו אמורה הייתה להיטמן. סביבה רחשו יהודים וערבים מבני המקום.

    כאשר חזר הערבי לְוָארְזָאזָאת וסיפר אודות גופת הצדיק ופרצה מחלוקת בקרב תושבי וָארְזָאזָאת שכן רבים מהם מצרים על שנלקח מהם הצדיק להיקבר במקום אחר. קם רבי דוד ופקד על היהודים הנרגזים לכבד את רצונו של רבי אברהם. "אל תזיזו את גופת אבי, אני אמלא את מקומו, הוא יקבר בְּאָיְית בּוּ-דְיָאל ואני אקבר בְוָארְזָאזָאת"

    רבים פקדו ציונו ורואו ישועות (גם לי הייתה הזכות להשטח על קברו מספר פעמים עת הדרכתי קבוצות מטיילים במרוקו בראשותו של רבי יחיאל אבוחצירא שליט"א שם נשאתי תפילה וקראתי כמה פרקי תהלים. ש"ט).

    הילולתו מתקיימת מידי שנה ברב פאר והדר בעיר נתניה בר"ח טבת בראשות אחד מצאצאיו הרה"צ רבי שאול שליט"א שעורך את ההילולא כבר חמישים שנה בארץ כהמשך לההילולא שהיתה נחגגת ברב פאר על ציון הצדיק במארוקו. אחיו הגדול של רבי שאול, רבי יעקב ואזאנא  זצוק"ל כיהן כרב הכפר. בעלותו לארץ התיישב בפרדס חנה ונתבש"ם בר"ח אדר ב' תשנ"ז.

    תולדות רבני המשפחה נדפס בספר "השולשלת לבית ואזאנא". בספר כתב-יד שנמצא במכון בן צבי בירושלים כתוב בו בזו הלשון: "שמעתי מהחכם השלם כמוהר"ר [כבוד מורנו הרב רבי] אברהם וזאנא יצ"ו [ישמרו צורו וגואלו] שקרא בספר כתיבת יד הרב המובהק כמוהר"ר הרי"ף (רבי יוסף פינטו) האחרון שהוא מהעיר מראקש.

     יש לציין שמשפחת הצדיק המתגוררת בְּקָזָבְּלָנְקָה בנתה מבנה מפואר מעל הקבר [ראה צילום] ודאגה להעמיד שומר בשכר המתגורר בקירבת הקבר.

 

פיוט שחיבר רבי דוד דָנִינוֹ לכבוד הצדיק

אָזִיו יָא  כְוָואנָּא, טַלְעו תְּזורו מְעָאנָא,

הָאד לַעְזִיז עְלִינָא, רבי אברהם וָאזָאנָא.  

נָאס הוּמָא כַּלְּלהוּם עַמְלִין פִיה נִיִיתְּהוּם, פּצָדִיק לַעְזִיז עְלִיהוּם,          

יָא לַחְבָּאב תְסְנְטו            

וַאחְד נֵס רָאה שְמַעְתו,

עיִשָה הָרוּש מוּלָאתו ,

דָארְת בִּיהָא אֶל חִירָא,

עְלָא בְּנְתְּהָא סְגִירָּא,                             

טְבָּבא פִיהָא חַיְירָה,                              

וַאחְד טְבִּיב דְנְּסָּא קָאלְהָא בֶּלְכְּיָאסָא

בֶּנְתֶק מָה עַנְדְהָא מְעִישָה,            

דָארו טְבָּבא אוּוְחְלו,                                

וָאש פִי יִדִינָא נְעַמְלו,                              

נבְּרְחוֹ לְצָדִיק אוּנְשַעְלו,               

דִיךּ לִילָא בְּתְּמָאם,                                  

בְּנְתְהָא שָאפְת פְלְמְנָאם,       

תְלָאתָא דְצָדִיקִים בְּלְחְזָאם,                       

נְדְקֵית אֶלְבְנְת בֶּלְקָעִידָה,                          

הָאד לְבִּית רָאהה מַשְדודָה,                      

טְבָּבא קָאלו הָאגְּדָה

 

יָא בְּנְת חְבָּאבִּי, מְעָאנָא אליהו הנביא,

ורבי יעקב אָבּוּחָצִירָא סַאחְבִּי,               

וָאנָא וָאזָאנָא,                                   

 

נְדַאוִיהָא פִי פְרָאשְהָא,                    

אוּלְמַרְד יִכְרֵז מְנְּהָא,                       

פוּזֶהּ נִיִּית וָאלְדִיהָא, קָאל סִידְנָה,

אוּקְפְת אֶל בְּנְת עְלָא רְזְלִיהָא,        

אוּפְרְחְת דָאר בּוּהָא,                       

בזכות צדיק אֶלִּי זָאהָא,               

סִידְנָה רב וָאזָאנָא,

 

בואו אחי! עלו אתנו לפקוד קבר הצדיק

היקר לנו, רבי אברהם וָאזָאנָא.

כל האנשים נותנים בו אמונם.

בצדיק היקר להם.

הו! חביבים הקשיבו,

על נס ששמעתי

עִישָׁה הְרוּשׁ היא בעלת הנס.

יצאה דעתה מרוב דאגה

על בתה הקטנה,

שהרופאים מזור לה לא מצאו.

רופא-נשים אמר לה אמר לה בזהירות

לבתך אין יותר חיים.

רופאים עשו מאמץ והתייאשו

ומה בידנו לעשות,

נקרא בשם הצדיק ונדליק נרות.

אותו לילה בדיוק,

בתה ראתה בחלום

שלשה צדיקים עם אבנט.

ענתה הילדה בעדינות

הבית הזה הוא סגור,

הרופאים כה אמרו.

 

הו! בת חביבַי, אתנו אליהו הנביא

ורבי יעקב אבוחצירא חברי,

ואני  ואזאנא.

 

ארפא אותה במיטתה

והחולי יעזוב אותה.

בזכות אמונת הוריה, אמר אדוננו

עמדה הילדה על רגליה

ושמחה בית אביה

בזכות הצדיק שבא אליה,

אדוננו רב ואזאנא

 

שאול טנג' – אָיְית בּוּ דְיָאל – AIT BOU-DIAL

ח.ז.הירשברג- יהודים בשירותים קונסולאריים

יהודים בשירותים קונסולאריים

שניים אלה לא היו היחידים שהיו מעורים ביחסים בין הנציגים האנגליים ובין שלטונות מארוקו. אחדים עמדו במישרים בשירותם של האנגלים בתור תורגמנים וסוכנים, ובדו״חים שונים יש וניתן להם התואר סגן־קונסול. גורמים אחדים נצ­טרפו להעמיד תופעה זו של יהודים המשמשים סגני־קונסולים של מדינות אירופה, וקודם־כול של אנגליה, שהחלה מתפשטת במארוקו במאה השמונה־עשרה. על אחד מהם הצביע נציג בריטי בג׳בראלטאר בתזכורתו משנת 1758. המלך עבד אללה גילה יחס רע ביותר כלפי ג׳מס ריד, קונסול כללי של אנגליה במארוקו. הפ­גיעות בו, בזמן שהותו בפאס כדי לנהל את המשא־ומתן עם המלך, היו כה חמורות, וסחיטת הכספים כה מעיקה, עד שהוא התאבד לאחר שחתם על התחייבויות כס­פיות בניגוד להוראות שקיבל. אמנם, לאחר־מכן הצטדקו השלטונות, שריד פגע בכבודו של עבד אללה וגם תמך במתחרהו מוסתצ׳י שישב אז בארזילה. אי־לזאת העצה היעוצה לממשלה בלונדון היא שלא לשלוח קונסולים למארוקו׳ כי אלה ישמשו בני־תערובות ביד המלך ומקור לסחיטת כספים. ׳עליה למנות סגני־קונסו־ לים או נציגים  בתטואן, בתנג׳ה ובערים אחרות שבחוף, כפי הצורך. אלה לא יתמנו מבין נתיני אנגליה, אלא דווקא מבין היהודים שבארץ, לא רק בגלל דברם בלשון הארץ, אלא גם כדי שלא ייראו בעיני המאורים חשובים למדי, ולא יחשבו כי פגיעה בהם תשמש אמצעי יעיל לכפות הסכמה לדרישות בלתי מוצדקות, וכדי להוכיח כי זו הצעה מעשית, מסופר כדבר מפורסם, כי השגריר הנידרלאנדי ישב בג׳בראלטאר בזמן שניהל את שיחות־השלום עם מארוקו, והשתמש לשם כך בסוכ­נים יהודיים, עד שנקבעו כל התנאים. רק אז יצא למארוקו׳ כדי לחתום על החוזה.

אכן גם תפקידם של התורגמנים והסוכנים — סגני־הקונסולים — היה לפעמים מסוכן למדי. ומקרהו של שלמה נחמיאם, יליד מארוקו, שעסק במסחר בלונדון ויצא לרגל עסקיו ועסקי אחרים למארוקו ושם שימש זמן־מה(בשנת 1733) כתור־ גמנו של הקונסול האנגלי שנשלח לשחרר ספינה אנגלית, יוכיח. לפי דברי הבקשה שהגישו למזכיר־המדינה אלמנתו רחל, שנשארה עם יתומים קטנים בלונדון, וה­סוחרים שנפגעו, נשרף שלמה חיים וכל הכסף שהיה אתו הוחרם במצוות מלך מארוקו, על שהעז לדרוש את שיחדור הספינה שנלקחה בשבי. ושמואל רומאנילי מרבה לספר על גורלם של הסוכנים היהודיים בתטואן בימי המלך יזיד (1790— 1792) .

 

קשרים עם דאניה

יוזמתם של הסוחרים היהודים ביקשה לה שדות־פעולה גם במדינה שעדיין לא עמדה בקשרים עם מארוקו. בשנת 1749 הגיע לקופנהאגן בוזאליו די פאז [Buzaglo de Paz], ששיכנע סוחרים אחדים לשלוח אנייה טעונה סחורות לאספי ולאגאדיר ולהביא משם תוצרת הארץ. לאחר שהצליח הניסיון הראשון הציע די פאז לדאנים להקים חברה לסחר עם מארוקו, ויזם עריכת חוזה שלום ומסחר בין שתי המדינות. כסחורת־יצוא של דאניה נזכרו נשק ותחמושת. ואמנם הפליגה ב־1751 משלחת דאנית למארוקו, שהגיעה לאחר שנה לאספי. ראש המשלחת, לונגוויל, קצין־צבא מחוסר ניסיון בנוהגים הדיפלומאטיים של המזרח, סבור היה, כי די פאז מרמה אותו בזמן רכישת המתנות למלך מארוקו, והוא ביקש עצה מאת ריי הצרפתי, ולא ידע שהוא שותפו־עוזרו של די פאז. לבסוף נוכח לדעת כי מבחינה זו אין הבדל בין הצרפתי ליהודי. נעשה הסכם עם סידי מוחמד בן עבדאללה׳ המשנה־למלך, שב­שטחו היתה אספי. אולם המארוקאנים טענו כי הדאנים הפרו מיד את אחד הסעי­פים הכלולים בו ושידלו את המלך שלא יאשר את ההסכם. אז נשלח שמואל סומבּאל לקופנהאגן עם מכתב ובו האשמות נגד לונגוויל על שהקים נקודה מבוצרת באגאדיר, בניגוד למוסכם. שמואל נתקבל על־ידי המלך ולבסוף נחתם החוזה, שבו נקבע כי קונסול דאניה יישב באספי(1753). את סיומו המוצלח של המשא־ומתן יש לזקוף לזכותו של סומבאל, שהיה אדם פיקח ונבון, משכיל ובעל־נימוסים. הדאנים שילמו את הוצאות נסיעתו של סומבאל, והוא קיבל גם מתנה בסך 500 דוקאטים של זהב, כפי שהובטח לו מראש.

די פאז, שעמד לפני־כן בקשרים עם מארסיי, ניסה כעבור שנים לנהל שיחות דיפלומאטיות בין מארוקו לצרפת, ואפילו התיימר להצליח בעיסקה של מכירת נמל תנג׳ה לצרפת. הממשלה הצרפתית, שהיתה מעוניינת ביותר ברכישה מעין זו, כדי שתהא לה נקודת־אחיזה למסחרה לאורך החוף האטלאנטי של מארוקו, הז­מינה בשנת 1759 את די פאז לפאריס, אבל העניין לא הגיע לכלל סיכום. כעבור שנתיים נתן מולאי מוחמד הרשאה לריי הצרפתי להמשיך בדיונים על העיסקה.

עם עלייתו של מוחמד על כיסא אביו המשיך סומבאל כמזכירו ותורגמנו, וב­תפקידיו אלה לקח חלק פעיל בשיחות ובדיונים דיפלומאטיים עם צרפת, ובמיוחד עם דאניה. כנהוג אז היה מקבל בעד שירותו מתנות וקצבות שנתיות. הוא צבר הון רב, ובשנת 1780 ניסה להעביר את רכושו לגינואה. אולם הוא נאסר והונו הוחרם. שמואל מת כעבור שנתיים בתנג׳ה ברעל שהושם בתרופה. בשנות העשרים למאה זו נתגלתה מצבתו ועליה רשום ׳נבש״מ [נתבע בישיבה של מעלה] הנבון והחשוב הנגיד כהה״ר שמואל סומבאל יום ו׳ טו״ב לחש(ון ?) שנת בראש״ם .

דבריו של ר׳ רפאל משה אלבאז ב׳כסא מלכים׳ (בז, א) על ׳עשרת מריעיו ומיודעיו׳ של המלך מוחמד קרובים לדיוק, ועל סמך המקורות שבידינו אפשר להצביע על מספר זה של יהודים, ששירתוהו בתפקידים שונים. במספר תקמ״ג/1782

ח.ז.הירשברג יהודים בשירותים קונסולאריים

עמוד 288

שאול טנג'י – מִידֶלְט – MIDELT- רבי שלמה בר ר' משה אָמְסֶלֶם

מִידֶלְט – MIDELT

הישוב

אוכלוסיית העיר מונה כ-50 אלף נפש ונמצאת בגובה 1,488 מ׳ למרגלות ג׳בל עיאשי [הר עִיָאשִׁי].

נמצאת כמעט במרכז מרוקו באמצע שומקום. אי שם בין הצפון לדרום. האזור המקיף אותה שומם מאדם, אבל הנוף מרהיב, בעיקר כיוון שההרים של מזרח האטלס־הרם צצים כאן במפתיע. העיר עצמה אינה מעניינת, אבל היא משמשת בסיס יציאה נוח למספר טיולים מצוינים באזור כולל הטיול אל רכס ג'בל עיאשי. . זוהי גם נקודת עצירה נוחה בכביש הראשי מפאס, ממקנם ומאזרו אל אראשידיה והדרום. העיר מהווה בסים מצוין לסיורי ג׳יפים במסלולים מעניינים שבאמור ג׳בל עיאשי ובהרי האטלס המזרחיים. האיזור עשיר במכרות ובמחצבים. חלק מהמחצבים המאופיינים בתצורות מרהיבות מעשה ידי הטבע.

    במידלת אין הרבה יותר מרחוב ראשי אחד, שבצפון העיר הוא נקרא  שדרות מוחמד ה-5 ובדרומה – שדרות חסן ה-2.  חסן השני  שוק צנוע ומספר מסעדות גדולות מאוד, המיועדות לתיירים בטיולים מאורגנים

    האתר המעניין הוא שוק השטיחים, הנמצא בסוק אֶל-גְ׳דִיד [השוק החדש] . בשוק נמכרים אך ורק שטיחים הארוגים בידי שבט האטלס הגבוה באיכות טובה. השטיחים מוצגים בצורה ססגונית ומרהיבה

יהודים

רוב היהודים התגוררו במלאח ובתקופת החסות הצרפתית עברו לעיר. הם עסקו בעיקר במסחר ולרשותם היו שישה בתי כנסת ובית ספר.

ביקרתי בעיר מספר פעמים עם קבוצות מטיילים, וכדרכי בכל ישוב אני שואל אחרי יהודים. הופתעתי לשמוע מפי אחדים שכולם הכירו את היהודי היחידי שהיה חי בעיר והיו מכנים אותו  "לָאהוּ  אְלִי  כָּא  יִבִּיע  מָאחְיָא" [אליהו מוכר העראק]

הצדיקים

רבי שלמה בר ר' משה אָמְסֶלֶם ההילולא כ"ה באייר .

בחודש טבת שנת ״צדיק כתמ״ר יפרח״ [1900] באותו חודש שבו נסתלק לגנזי מרומים מאור הגולה מרן האדמו״ר רבינו יעקב אבוחצירא זיע״א [ראו עליו בערך העיר דמנהור שבמצרים, ש"ט], נולד זצוק״ל להוריו רבי משה זצ׳׳ל, והצדקנית מרת חנה ע״ה. הם היו רודפי צדקה וחסד, וביתם שימש בית ועד לחכמים, בית שכל עובר ושב מצא בו קורת גג ובית חם שדאג לכל מחסורם. נוסף על כך בבית זה היה גם מתן בסתר והם הירבו לתת. שליחות השדרי"ם דרשה מהם לשהייה של חודשים רבים בבית הוריו, ורבי שלמה ניצל כל הזדמנות כדי לעסוק עמם בתורה. משעמדו השדרי"ם על כוחותיו הגדולים של הנער ועל צימאונו הגדול לתורה נשארו למענו בבית הוריו חודשים ארוכים כדי להמשיך וללמוד עמו ולהרוות את צימאונו.

   נכדו של הצדיק מוסיף: אני מאמין שבזכות כך זכו הוריו ע"ה לבן צדיק ותלמיד חכם כרבנו שלמה ונתקיים בהם בבעלי הבית מאמר רבי יהושע בן לוי [בבא בתרא דף ט] ״כל הרגיל לעשות צדקה הדיין ליה [לו] בנין בעלי חוכמה וכו…,

רבותיו

בילדותו נלקח רבינו על ידי אביו אל המלמד דמתא, הרה״ג רבי אברהם עטיה זצ״ל, וחלק גדול מתלמודו הוא למד מהצדיקים הגאונים בניו של רבי יעקב אבּוּחָצִירָא ובמיוחד עם רבי מָסְעוּד (ראו עליו במבוא של פרק זה. ש"ט) בנו בכורו של רבי יעקב ואביהם של בָּאבָּא סָאלִי וּבָּאבָּא חָאקִי זצ"ל. (ראו על שניהם בפרק זה. ש"ט) אשר ראה בו "קנקן חדש אך מלא ישן" (המשפט הנכון והמלא: "קנקן חדש מלא ישן וישן שאפילו חדש אין בו" -משנה  מ. אבות ד'/ב')

    הוא חונן בכושר קליטה והבנה, ובזכרון מופלג בור סוד שאינו מאבד טיפה. משגדל הנער והתנשא על פני בני גילו שוב לא נמצא לו מלמד במידלת עירו, שמלבד רבי אברהם – שעול התלמידים והציבור היה עליו – לא היה בה באותם ימים מי שיוכל להרוות את צמאונו של הנער. ישב לו רבי שלמה בעליית הגג שבבית הוריו והגה בתורה בשקידה יום ולילה. במצב זה שלא היה לו רב וחבר שילמד עמו, היו לו לעזר השדרי״ם והם גבאי צדקה שהלכו מעיר לעיר לגבות צדקה, ודרך כלל היו בוחרים ששליחים אלו יהיו תלמידי חכמים גדולים כידוע ממר״ן החיד״א והרי״ט אלגאזי שגם הם היו שדרי״ם, ששליחות זו דרשה מהם לשהות חודשים רבים בנכר, ורבי שלמה היה מנצל שהותם של השדרי״ם מארץ ישראל ומשאר ארצות שהתאכסנו לרוב בבית הוריו, כדי לעסוק עמם בתורה בכל הזדמנות. משעמדו על כוחותיו הגדולים של הנער ועל צמאונו הגדול לתלמוד תורה, נותרו למענו בביתם עוד חודשים ארוכים, בספריו ובעוד מקומות מביא פירושים בשם רבני אשכנז בלי לצטט שם של ספר וכנראה שהיו אלו שדרי׳׳ם, ובפרט מצוי בכמה מקומות פירושים בשם ר״מ בן יואל הכהן מ״מ דק״ק מאקוו.

    אלו היו רבותיו של הנער, ונראה שחלק גדול מתלמודו היה מבניו הגדולים של הגאון הקדוש רבי יעקב אביחיצירא [רבינו למד את חוכמת הקבלה מרבינו יצחק אביחצירא זצ״ל, בנו של האדמו״ר רבינו יעקב זצוק״ל, מרוב הערכתו למורו ורבו לא היה קוראו בשמו אלא בכינוי הנביא], שסבבו מפעם לפעם בעיירות האיזור, מפיהם דרש רבינו וקיבל מלא חופניים תורה ודרכי עליה. אך עם כל זה תקופות ארוכות בלית ברירה למד בגפו. לימודו היה ביגיעה מופלגת, מרבה בישיבה וממעט בשינה, הוריו שחששו לבריאותו דיברו מפעם לפעם על לבו, למען ישגיח יותר על כוחותיו, ולא ימעט כל כך בשינה ומנוחה, והוא בשלו: חשקה נפשו בתורה.

    בהגיעו לפרקו נשא את הצדקנית מרת אסתר ע״ה. אחרי חתונתו המשיך בדרכו בקודש, יושב בעלית הגג על תלמודו ומוסיף קדושה על קדושה, ויגבה לבו בדרכי ה׳ ובנתיבות החכמה והעבודה עד כי שגבו דרכיו מאד. באותה תקופה אף נכנס לפרד"ס התורה לפני ולפנים, וידו אוחזת בעץ החיים ובכתבי הארי ז״ל. כתבים והגהות בחכמה ועל ״אוצרות חיים״ למהרח״ו ז״ל בכתב יד קדשו שנשתיירו ונשתמרו על לימינו אלה, היו למראה עיני אחד מגדולי מקובלי דודנו, שהפליא את רוממות השגותיו ועומק הבנתו בסתרי תורה, דברים שהם כבשונו של עולם וכיסם עתיק יומין, ואין זוכה להם אלא מי שהוא בעל חכמה חסיד וירא חטא.

    הוא השתלם בחברתם של גאוני וצדיקי המשפחה המפוארה והחשובה משפחת אבוחצירא אשר איתן מושבה היה בחבל תאפליללת בה ערים של חכמים ופרושים, ועליה היה נפוץ פתגם עתיק במרוקו: ״אם חריפות ולמדנות אתה מבקש סע למראקש, אם קדושתה ופרישות אתה מבקש סע לחבל תָאפִילָאלְת״, ולא שחסרה מראקש קדושה או תאפיללאת למדנות, אלא שנתעטרה כל אחת מהן בעטרה שנתייחדה בה.

תורתו

כבן י״ט שנה בלבד היה כאשר פגש בו בעיר לקצאבי הגאון הצדיק רבי מסעוד אביחצירא זצוק״ל [בנו בכורו של האדמו״ר רבי יעקב זצוק״ל], ששמעו של הבחור הצעיר מהתבודד תדיר בעלית בית אביו ועוסק בתורה יומם ולילה הגיע לאזניו. ביקש רבי מסעוד לראותו, משהביאוהו לפניו פנה ושאל: במאי עסיק [במה עוסק?] מר. ענה: בהלכות שחיטה. נשאו ונתנו ארוכות בדברי תורה ושקעו במו״מ של הלכה ובפרט בהלכות ומנהגי איסור והיתר. השתומם רבי מסעוד מן הצעיר אשר לפניו, ראה בו קנקן חדש מלא ישן, ונוכח בגדלותו בתורה ובמו״מ של הלכה. עינו הבוחנת לפי ולפנים אף ראתה את יראתו הקודמת לחכמתו ואת השגותיו בקדושה וביראת חטא. ומסר בידו ״כתב סמיכה״ בה נתן ביטוי להתפעלותו, וכך כותב הוא בין הדברים: ״ודעתו צלולה בהבנה, ועמו נאמנה יראה הגונה… ויודע ומבין דעת קדושים באו״ה מבין דבר מתוך דבר… וראיתי שהוא חרד אל דבר ה׳ וסמכתי ידי עליו…״.

     בגיל 19 הסמיכו הגאון הצדיק רבי מסעוד אבּוּחָצִירָא (אביהם של בָּאבָּא סָאלִי וּבָּאבָּא חָאקִי זצ"ל. ש"ט) לרבנות ואמר עליו: "ודעתו צלולה ומבין דעת קדושים ומבין דבר מתוך דבר… וראיתי שהוא חרד אל דבר ה' וסמכתי ידי עליו.

    בתאפיללאת – חבל ארץ בדרומה של מרוקו, התהלכו יחידי סגולה מבני עליה שהיו כסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, היו בה כאלו שלא הביטו מימיהם חוץ לד׳ אמותם, מתבודדים בד׳ אמות של הלכה, נוהגים בנפשם מנהגי חסידות ופרישות מופלגים, מרבים בתעניות ומבקשים תדיר תחבולות למשול בגוף ובכל תולדותיו. המפורסם שבהם היה מאור הגולה אדמו״ר רבי יעקב אביחצירא זי״ע.

שאול טנג'י – מִידֶלְט – MIDELT- רבי שלמה בר ר' משה אָמְסֶלֶם

"וישב יעקב בארץ מגורי אביו – בארץ כנען"- הרב משה שמיר

 

"וישב יעקב בארץ מגורי אביו – בארץ כנען".

 אלה תולדות יעקב יוסף… (בר' לז א-ב).

"ביקש יעקב לשבת בשלוה – וקפץ עליו רוגזו של יוסף.

 אומר הקב"ה: לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא,

אלא מבקשים לישב בשלוה גם בעולם הזה" (רש"י ע"פ מ. רבה פ"ד, ג).

 

הקב"ה מנסה שוב את יעקב אבינו,

ובעצם, כל אדם מאתנו,

 כדי לחשלו באמונה, ולזכותו לעולם הבא.

(רשב"י בזהר הק', וישב קעט).

 

 "ואדם… שיהיה דחוק ומצטער… בעולם הזה {ניסיונות},

נכון לבו בטוח בה' אור עולם, וישמח לבו ויגל כבודו {הבוטח בה' מתוך שמחה בניסיונות},

ובהגיעו למחוז חפצו שהוא העולם הקיים והבטוח – שכרו אתו" {שכרו בעולם הבא}

 (רבנו-אור-החיים-הק'. דברים ו ה).

 

הקב"ה  מצווה את יעקב אבינו בחרן, לשוב  לא"י: "ויאמר יהוה אל יעקב, שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך – ואהיה עמך" (בר' לא ג). יעקב אבינו אכן מקיים את הצו האלוקי, ושב עם ב"ב ורכושו ליצחק אביו בחברון, כשהוא בגיל 108, ואביו יצחק בגיל 168. בחרן, הוא עבר ניסיונות קשים ומרים במשך 20 שנה.

לכאורה, היה אמור לשוב לבית אביו בחברון ללא דאגות כהבטחת הקב"ה – "ואהיה עמך", אבל יעקב אבינו כאבותיו הקדושים אברהם ויצחק, עובר עוד ניסיונות בדרך, כדי לחזקו ולהגדיל את שכרו לעולם שכולו טוב, כדברי רבנו-אוה"ח-הק', שהוזכרו בכותרת.

 

לבן רדף אחריו כדי לנשלו – מב"ב ורכושו: "ויען לבן ויאמר אל יעקב: הבנות בנותי, והבנים בני, והצאן צאני – וכל אשר אתה רואה לי הוא" (בר' לא, מג). עשיו ארב לו עם 400 איש עמו כדי להורגו. מות אשתו האהובה רחל אמנו בבית לחם, שהייתה רק בת 36, לאחר לידת בנימין. את אמו לאה הוא לא זכה לראות, היות והיא נפטרה בגיל 45, כשהיה בדרכו לארץ (רש"י בר' לה, ח). כשכבר הגיע לבית אביו, נחתה עליו פרשת מכירת יוסף שנמשכה 22 שנה.

יעקב אבינו מופיע במחצית ספר בראשית, דבר המצביע על חשיבותו הרבה ביצירת עם ישראל.

 

"וישב"שמה של פרשתנו, רומז לתוכנה העיקרי. יעקב אבינו שילדיו כבר בוגרים, ויכולים לטפל במרעה ובפרנסה, חשב לעצמו מן הסתם, שהגיעה העת לשבת בשלווה (בר' רבה פד, ג) ולעסוק בתורה עם אביו יצחק.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהמילה "וישב" – רומזת לרצונו של יעקב לשבת בקביעות, וזה מה שגרם לכך "שקפץ עליו רוגזו של יוסף" כדברי המדרש (ב"ר פד ג). וכדברי קדשו: "שביקש לישב דכתיב 'וישב יעקב', ובזה תולדותיו הם 'אלה תולדות יוסף' {פרשת מכירת יוסף}, ונתגלגלו הדברים, כי האדם גורם לעצמו את כל אשר תבאנה עליו. כי אין דבר רע בא מהאדון הטוב לכל, ובפרט לידידיו יעקב וכיוצא בו" (בר' לז, ב).

כלומר, פרשת יוסף נגרמה ליעקב, בגלל שביקש לשבת בשלוה בעולם הזה.

אמנם, בפירושו הראשון, רבנו אומר: ש"יעקב היה מתגורר בגרות, כמו שהיה אביו בארץ כנען" (בר' לז, א).

ניתן לומר שבהתחלה ישב כגר, ואח"כ ביקש לשבת בשלוה.

 

"וישב" – רבי שמעון בר יוחאי פתח ואמר: 'לא שלוותי ולא שקטתי ולא נחתי – ויבא רוגז' (איוב ג, כו) – בוא וראה כמה רעות סובלים הצדיקים בעולם הזה… 'לא שלוותי' בבית לבן… 'ולא שקטתי' מעשיו… 'ולא נחתי' מדינה בשכם. 'ויבוא רוגז' – הרוגז והבלבול של יוסף שהוא קשה מכולם" (זהר וישב קעט(.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהניסיון של יוסף, יותר קשה מהניסיונות הקודמים. את זה הוא לומד מהמילה: "אלה תולדות יעקב –  והוא אומרו 'אלה', פסל מאורעות שעברו עליו – כי כולם כאין יחשבו על יעקב הרגשותיהם" (בר' לז ב).

 

"וישב" המילה הראשונה הפותחת את פרשתנו, רומזת לאירוע המרכזי בפרשה – "ישיבת" יוסף בבית הסוהר.

 במצרים אותו הוא מכנה "בור", ובכך הוא רומז גם ל"בור" אליו הושלך ע"י אחיו ככתוב: "כי גנוב גנבתי מארץ העברים, וגם פה לא עשיתי מאומה כי שמו אותי – בבור" (בר' מ, טו). יוצא שישב פעמיים ב"בור". בהתחלה ע"י האחים ככתוב: "ויקחהו וישליכו אותו הבורה, והבור ריק אין בו מים" (בר' לז, כד), אח"כ ע"י פוטיפר שר הטבחים – הממונה על ההוצאות להורג, כדברי תרגום אונקלוס – "רבא דפרעה רב קטוליא" (בר' לז, לו).

 גם כיום משתמשים בביטוי "לשבת", על ישיבה בבית סוהר.

 

"ישיבת" יוסף בבית האסורים, מהווה את אחד המרכיבים החשובים בהתפתחות עלילת פרשת יוסף ואחיו, דבר שהביא להגליית יעקב ובניו למצרים, לפי תרשים זרימה דלהלן:

מעומק ה"בור" אליו הושלך על ידי אחיו, הגיע ל"בור" במצרים אליו נזרק בעקבות פרשת אשת פוטיפר, ומ"בור" מצרים, לתפקיד הרם ונישא – כמשנה למלך מצרים.

 

בחסות המלכות במצרים, יוסף הוריד את יעקב אביו ואחיו לגלות מצרים, לאחר "פרידה" בת 22 שנה.

כל זאת, כדי שתקוים הבטחת הקב"ה לאברהם בברית בין הבתרים: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה (בר' טו יג). כל זה מסביר את דברי רש"י לכתוב: "וישלחהו מעמק חברון" (בר' לז יד) – "והלא חברון בהר, שנאמר "ויעלו בנגב ויבא עד חברון" (במ' יג כב), אלא מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, לקיים מה שנאמר לאברהם בברית בין הבתרים "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הקשר בין יעקב ליוסף המוזכרים בשני הפס' הראשונים הפותחים את הפרשה: "וישב יעקב… אלה תולדות יעקב, יוסף בן שבע עשרה שנה". יעקב התיישב בארץ ישראל שניתנה לו בירושה, "עד שנתגלגלו הדברים ע"י תולדות יוסף… ונמכר למצרים, וירדו אבותינו מצרים, והעלה אותם המבטיח לקיים הבטחתו אל הארץ, וירשו נחלתם" כדברי קודשו (בר' לז א).

 

"וישב" – רומזת לארבעת הניסיונות שהיו ליעקב אבינו. יוסף, דינה, עשיו, לבן = ו-י-ש-ב.

כל זאת, כאשר מעיינים באות השניה של כל אחד מהשמות הנ"ל.

 

שלוה "ושלוות כסילים תאבדם" (משלי א, לב).

מנוחה "וירא מנוחה כי טוב, ויט שכמו לסבול" (בר' מט, טו).

 ההבדל בין שלווה למנוחה.

 

יעקב חשב שעם סיום הבירורים עם לבן ועשיו, הגיעה עת הגאולה.

הקב"ה אמר לו: בניך עתידים לעבור את אותם הבירורים, ובצורה יותר רחבה.

לכן, קפץ עליו רוגזו של יוסף שיוביל את עמ"י לגלות הראשונה במצרים,

המהווה את השער לשאר הגלויות, עד לגאולה השלמה.

 

"וישב" – "ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלוה, אומר הקב"ה: לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא מבקשים לישב בשלוה בעולם הזה!" (מ. רבה פ"ד, ג).

נשאלת השאלה, מה רע בכך שיעקב אבינו ינוח מעט לאחר הניסיונות הקשים בהם התנסה?

בשביל לענות על כך, עלינו להבדיל בין המושגים "שלווה" ל"מנוחה".

 

היושב בשלווה – מתקשר עם דברי שלמה המלך: "ושלוות כסילים תאבדם" (משלי א לב). האדם השלו רודף "שלוה ותענוגי העולם הזה" כדברי המלבי"ם. למרות שהוא מודע לחוקי התורה, הוא מתחבר לרשעים המצליחים, ואינו חוזר בתשובה כדברי רש"י לפסוק. כלומר, הוא מחפש את "החיים הטובים" ללא תלות אמונית אלוקית.

היושב במנוחה – לעומת זאת, הולך בדרכו של יששכר: "וירא מנוחה כי טוב, ואת הארץ כי נעמה – ויט שכמו לסבול" (בר' מט, טו).  כלומר, דווקא בגלל שהיה טוב ליששכר שזכה "לארץ מבורכת וטובה להוציא פירות" כדברי רש"י, הוא מחליט "להטות את שכמו לסבול עול תורה כדבריו בהמשך.

לאור הדברים הנ"ל, ניתן להבין את מטרת הקב"ה בניסיון הנוסף של יעקב אבינו בפרשת יוסף ואחיו: לחזקו ולחשלו באמונה בה', כך שיוכל לזכות ב"מה שמתוקן לו לעולם הבא", כדברי המדרש. 

 

 פועל יוצא מהאמור לעיל לגבי כל אחד מאתנו, הוא:

 עלינו להשתדל לעמוד בניסיונות המוצבים לפתחינו ע"י ההשגחה העליונה, בבחינת "ה' – צדיק יבחן" (תהלים יא ה), ולקבל את הכל באהבה, היות והקב"ה הוא "עילת העילות וסיבת כל הסיבות" היודע מה טוב לנו, דבר שיכול לזכות אותנו בחיי עולם הבא כדברי המדרש הנ"ל.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך בהסברו לפסוק בקריאת שמע: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך": "ואדם כזה לו יהיה שיהיה דחוק ומצטער בימים מועטים אלה לו בעולם הזה {ניסיונות} – נכון לבו בטוח בה' אור עולם. וישמח לבו ויגל כבודו  {בוטח בה' ושמח בניסיונות} – ובהגיעו למחוז חפצו שהוא העולם הקיים והבטוח – הנה שכרו אתו. {השכר בעולם הבא}. ומעתה, חיבת הקודש הוא היוצר, ודבקותו בו הלא הוא בניו וחייו, וממונו וביתר שאת" (רבנו-אוה"ח-הק' דב' ו ה).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מעלה את הביטוי "מנוחה" לדרגת "המנוחה העליונה". וכדברי קודשו: "אבל הטוב האמיתי והנעימות הצודק הוא של עולם העליון. ולזה אמר "וירא מנוחה כי טוב". פירוש, העולם שנקרא מנוחה שהיא טובה. לשלול הטוב הנדמה בעולם הזה". כלומר, קיים הבדל בין הטוב העליון הרוחני, להנאות העולם הזה כמו תאוות האכילה וכו', אותן הוא שולל.

 

 רבנו אומר שהנאות העולם הזה הן צורך הגוף בלבד, ולכן כאשר האדם אוכל דבר ערב ושבע ממנו, הוא "ימאס בו כמואס ברע, וזהו שאמר הכתוב: "פיתך אכלת – תקיאנה" (משלי כג, ח). כלומר, אם הוא שבע ובכל זאת ימשיך לאכול, הוא יקיא אותו. הסיבה לכך, "אותו יופי ונעימות אינו אלא מראה היולי" = מראה חיצוני של עולם החומר. כלומר, יש להימנע מתאוות, וליהנות מהעולם הזה בבחינת: "צדיק אוכל לשובע נפשו – ובטן רשעים תחסר" (משלי יג כה). כלומר, לאכול כדי להשביע את נפשו כך שיוכל לעבוד את בוראו. לעומת זאת, כאשר האדם עוסק בעולם הרוחני כמו לימוד תורה בחשק גדול, לא ימאס בהמשך הלימוד, וכמה שילמד, ירצה עוד יותר. לכן אומר רבנו לגבי יששכר:

 

"ויט שכמו לסבול צער העולם הזה… שפינה עצמו לעבוד את ה', ועשה עצמו כמס הניתן. כן נתן עצמו להיות עובד עבודת הקודש העריבה והנעימה" כדברי קודשו.

בהמשך, מסביר רבנו את הכתוב "ויהי למס עובד" – "שכל הנבראים יעלו לו מס לפרנסתו, ויעבדוהו לבן תורה. וכמו שמצאנו ליששכר עצמו שהיה זבולון עובד אותו {בשבילו}, וכן בכל דור" (בר' מט, טו).

 

לאור הנאמר לעיל, ניתן לומר ש"יעקב ביקש לשבת בשלוה" לאחר הניסיונות הקשים אותם עבר. הקב"ה הראה לו שרק ע"י ניסיונות בבחינת: "ה' צדיק יבחן" (תהלים יא ה), יוכל להמשיך להתעלות בעבודת ה'. לכן, נאמר בהמשך המדרש: "לא דיין לצדיקים שנוחלים עולם הבא, אלא שרוצים לשבת בשלוה". כלומר, הקב"ה דואג להם שיתחזקו בעבודת ה' ע"י שיעמדו בניסיונות כמו אצל יעקב, וכך יזכו לחיי עולם הבא.

 

ניתן גם לומר שיעקב אבינו חשב שעם סיום הבירורים עם לבן ועשיו, הגלות הסתיימה, והגאולה הגיעה.

 הקב"ה אמר לו: אתה סיימת את הבירורים, אבל בניך עתידים לעבור את אותם בירורים עם אומות העולם, ובצורה יותר רחבה, כפי שעינינו רואות לאורך ההיסטוריה רבת התלאות בגלויות השונות, כאשר האחרונה שבהן הלא היא גלות אדום. לכן, קפץ עליו רוגזו של יוסף שיוביל את עמ"י לגלות הראשונה במצרים, הפותחת את שער הגלויות.

זה היה במצרים ע"י יוסף שהכין את התשתית הכלכלית לאביו וב"ב.

זה היה ע"י יהושע בן נון מזרעו של יוסף שכבש לראשונה את א"י, ויצר את התשתית למולדת עמ"י.

זה היה ע"י שאול המלך מזרעו של יוסף שאיחד את עמ"י לעם אחד, כאשר לפני כן, היו בעיקר שבטים "מנותקים". זה היה ע"י מרדכי ואסתר מזרעו שהיו שליחי ההשגחה להציל את עמ"י משמד.

זה יהיה בעגלא ובזמן קריב בימינו, משיח בן יוסף המכין את התשתית לגאולה השלמה ע"י משיח בן דוד.

 

"וישב יעקב בארץ מגורי אביו, בארץ כנען" (בר' לז, א)

             יעקב אבינו יורש את כל א"י – עשיו יורש רק את שעיר (רבנו-אוה"ח-הק').

 "כל מי שהיה מסתכל בצורת יוסף – היה אומר שזו היא צורתו של יעקב" (זהר וישב קפ).

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: הרי כבר נאמר בפרשה הקודמת "ויבוא יעקב אל יצחק אביו ממרא קרית הארבע – היא חברון אשר גר שם אברהם ויצחק" (בר' לה כז), כך שאנו יודעים את מקום מגוריו, אם כן מה החידוש בחזרה בראש פרשתנו? שאלה נוספת בעניין הכפילות במקום ישיבתו: "ארץ מגורי אביו", וכן "ארץ כנען" שזה אותו המקום.

 

לשאלות הנ"ל עונה רבנו: היות ונאמר בפרשה הקודמת שעשיו התיישב "בהר שעיר הוא אדום מכוח זכות אביו, חל על הכתוב להודיע ירושת יעקב, ואמר – וישב – וגומר".

כלומר, החזרה הנ"ל נועדה ללמד אותנו על התפלגות ירושת הארץ כפי שהובטח לאברהם ויצחק: עשיו בשעיר דרומית לים המלח, ויעקב בכל ארץ ישראל כמובטח.

 

רבנו לומד זאת מהביטוי "אלה תולדות' – כל מקום שנאמר 'אלה' – פסל את הראשונים. וכאן פסל תולדות עשיו…. והיוצא מפסול – פסול".

דבר שני, הביטוי "מגורי אביו" בא לחדש שיעקב אבינו הלך בדרכי אביו יצחק והתיישב בארץ כגר, למרות הבטחת ה'. וכדברי קודשו: "והיה מתגורר בגרות כמו שהיה אביו בארץ כנען. פירוש, שהיה מתנהג בה כארץ לא לו, אלא ארץ כנען".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מביא עוד פירוש בו הוא קושר בין יעקב ליוסף המוזכרים בשני הפס' הראשונים הפותחים את הפרשה: "וישב יעקב… אלה תולדות יעקב, יוסף בן שבע עשרה שנה". יעקב התיישב בארץ ישראל שניתנה לו בירושה "עד שנתגלגלו הדברים ע"י תולדות יוסף… ונמכר למצרים, וירדו אבותינו מצרים, והעלה אותם המבטיח לקיים הבטחתו אל הארץ וירשו נחלתם" כדברי קודשו.

 

המסרים החשובים מהאמור לעיל, לאור דברי רבנו-אור-החיים-הק':

 

א. החיים בעולם הזה הם זמניים, ומהווים רק פרוזדור צר לטרקלין שהוא העולם הבא. אשרי המחכה לו, ואשרי האיש המכין לו צידה של מעשים טובים ליום פקודה, בו יתייצב לדין לפני מלכא דעלמא.

ב.  גם כיום, בא תבוא גאולתנו. כמו שאז נגאלו אבותינו ע"י נסים ונפלאות למרות השעבוד הקשה, גם כיום תזרח עלינו הגאולה מתוך נ' פלאות, בבחינת הכתוב: "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נ- פלאות (מיכה ז טו).

ג. ארץ ישראל שייכת רק לעמ"י. עשיו ירש את שעיר בלבד, הנמצאת דרומית לים המלח.

ד. ישמעאל ירש את מדבר פארן דרומית לשעיר, ונחשב לקנין עמ"י,  כדברי רבנו-אוה"ח-הק' בפרשה תולדות: "ומעתה יצא הדין – כי ישמעאל וזרעו – קנויים לנו קנין גמור… והעד הנאמן לדברינו הוא, מה שאמר הבורא יתעלה: 'וגם את בן האמה, הרי שקראה אמה, וקראו בנה ולא בנו" (בר' טז, ה. ד"ה: "ויש לדון בישמעאל").

.

"וישראל אהב את יוסף מכל בניו –

כי בן זקונים הוא לו. ועשה לו כתונת פסים" (בר' לז, ג).

 

הרקע הנפשי לקרע בין יוסף לאחיו,

  לאור פרשנות רבנו-אור-החיים-הק'.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הרקע הנפשי לשנאת יוסף ע"י אחיו, ומנמק זאת מתוך עומק הפשט, וגם לאור המבנה התחבירי של הפסוקים. רבנו אומר שמקורה של השנאה נובע מהאהבה היתרה של יוסף ע"י אביו,  בהשוואה לשאר האחים ככתוב: "וישראל אהב את יוסף מכל בניו", ולא בגלל שהוציא את דיבתם רעה ככתוב : "ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם". הסיבות המרכזיות לכך הן:

 

 א. "וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום", מופיע אחרי "וישראל אהב את יוסף וכו'", ולא אחרי הוצאת דיבתם.

 

 ב. רבנו מדגיש שאת עניין הוצאת הדיבה, יכלו לפתור האחים בשיחה פנים אל פנים עם יוסף. וכדברי קדשו: "ואמר 'וישראל אהב את יוסף' וגו'. פירוש, כי הגם שיוסף הוציא דיבת אחיו, אעפ"כ לא היה דבר רע יוצא {מן הדיבה}, כי היו האחים מתווכחים עמו, ומוכיחים אותו וסרה קנאתם".

כלומר, ע"י בירור העובדות הלא מבוססות נגדם, סביר להניח שגם יוסף היה משנה את יחסו אליהם.

 

הסיבה האמתית לדעת רבנו היא: האהבה היתרה ליוסף ע"י אביו, דבר שקיבל גושפנקה בדמותה של "כתונת הפסים". נגד זה, לא יעזרו דיבורים וויכוחים עם יוסף, היות ומקור הבעיה נעוץ ביחסו  של יעקב אבינו. ובלשון קדשו: "ומעתה, בבוא השנאה, לא היה לה תקוה לתקן ולשים שלום. והוא אומרו 'וישנאו אותו', פירוש – ממה שקדם ממעשיו שהביא דיבתם רעה. 'ולא יכלו וגו', לצד רואם – כי הוא אהוב מכולם לאביו, אין מציאות להתווכח עמו, כי דבריו יצדקו, ולא דבריהם… והוא אומרו 'ולא יכלו דברו – בקושי – לשלום. פירוש לעשות באמצעות זה שלום". המילה "דבר" בתנ"ך, רומזת לאמירה קשה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מתאר לאור עומק הפשט והמבנה התחבירי של הפסוקים, את הרקע הנפשי לקרע בין יוסף לאחיו, דבר שלא היה ניתן לפתרון בוויכוח ביניהם, היות וזה היה קשור יותר לאבא שאהב את יוסף אהבה יתירה, שכידוע מקלקלת את השורה.

להתנהגות יעקב אבינו בחיר האבות, קיימות וודאי סיבות קבליות נסתרות.

על פני הדברים, זה קשור לקיום הצו האלוקי לאברהם אבינו בברית בין הבתרים – "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם – ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" (בר' טו יג).דוגמא לכך, אנו מוצאים אצל אדוניה בן חגית שמרד באביו דוד, והמליך את עצמו במקומו ללא רשותו. זה נבע מכך שאביו דוד: "לא עצבו אביו מימיו לאמר: מדוע ככה עשית? וגם הוא טוב תואר מאוד, ואותו ילדה אחרי אבשלום" (מלכים  א, א, ה-ו), כנ"ל היה אצל אבשלום אחיו.

 

"ויהי כאשר בא יוסף אל אחיו,

ויפשיטו את יוסף את כתונתו, את כתונת הפסים אשר עליו" (לז, כג)

"והסירו – כל הבגדים –  וגם החלוק כולם יחד עמה,

 מרוב הכעס והשנאה" (רבנו-אור-החיים-הק').

 

האחים הפשיטו את יוסף אחיהם מכתונת הפסים אשר עליו, היות והיא מסמלת את עליונותו עליהם בעיני אביו. ורק אח"כ השליכו אותו לבור. הפרשנים והמדרשים דנים בשאלה, האם אכן הפשיטו ממנו רק את כתונת הפסים, או גם שאר בגדיו. כמו כן, כמה בגדים היו עליו?

 

 מדרש רבה (פרשה פד, טו) אומר: שהיו ליוסף ארבעה בגדים: שתי כתונות, בגד עליון הנקרא פינס, ומכנסים.

 וכך לשון המדרש: "ויפשיטו את יוסף… את… אשר עליו – {ולמה נכתבו כל הלשונות האלו?} אלא, 'ויפשיטו את יוסף' – זה הפינס = האדרת. 'את כותונתו' – זה חלוק. 'את כתונת הפסים' – זה הפרגוד = המעיל המצויר. 'אשר עליו' – זו פמלניא שלו = מכנסים".

 

 רש"י מפרש: "את כותנתו – זה חלוק. את כתונת הפסים – הוא שהוסיף לו אביו יותר על אחיו".

מפרשי רש"י חלוקים בדבריו. רבי אליהו מזרחי – הרא"ם מפרש, שהייתה ליוסף כתונת אחת, בה היה סימן היכר לחשיבותה, והיא כתונת הפסים המפורסמת. הגור אריה מפרש, שהיו ליוסף שתי כתונות.

 

רבנו-אור-החיים-הק' פותר את הבעיה כדרכו: "לפי פשט הכתוב, אומרו כותונתו היא החלוק. כתונת הפסים היא לבוש העליון שעשה לו אביו". כלומר, יוסף לבש חלוק, ומעליו הייתה כתונת הפסים.

רבנו מפרש את המילה השלישית "את" בפסוק, במשמעות "עם". כלומר, מרוב כעסם ושנאתם ליוסף, הם קרעו את כל בגדיו, למרות שחשבו לקרוע ממנו רק את כתונת הפסים שסימלה את עליונותו. וכדברי קדשו: "האחים לעולם לא רצו להפשיטו לחלוטין ולהניחו ערום, אלא להסיר מעליו כתונת הפסים שבה הייתה הקנאה בו. ומודיע הכתוב כי כשהסירו כתונת הפסים ברוב הכעס והשנאה – לא דקדקו להסיר אותה במיתון ובנחת רוח, אלא בשנאה גדולה, ובכל כך אכזריות, עד שהסירו עמה גם הכתונת שהיא החלוק".

וזהו שיעור הכתוב 'ויפשיטו את יוסף' – פירוש, לא נשאר כי אם גופו של יוסף ערום… ואומרו 'אשר עליו' – נתכוון להגדיל הדבר כי כתונת הפסים היא הייתה מלבוש העליון, והסירו כל הבגדים וגם החלוק – כולם יחד עמה מרוב הכעס והשנאה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הכתוב, לאור המבנה התחבירי, בעקבות החזרה על המילה "את" במשמעות "עם". כמו כן, רבנו מתייחס להיבט הנפשי פסיכולוגי של הנפשות הפועלות, הבא לידי ביטוי בשנאת האחים כלפיו עד שהשאירו אותו ערום, למרות שחשבו לקרוע ממנו רק את "כתונת הפסים" שסימלה את מעמדו הנבחר ע"י אביהם.

 

 

"ויהי כמשלש חודשים, ויוגד ליהודה לאמר:

 זנתה תמר כלתך… ויאמר יהודה: הוציאוה ותישרף.

 היא מוצאת, והיא שלחה אל חמיה לאמר:

לאיש אשר אלה לו – אנוכי הרה.

ותאמר: הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה. 

ויכר יהודה ויאמר:

צדקה ממני, כי על כן לא נתתיה לשלה בני" (בר' לח כד – כו).

 

הקשר בין פרשת יהודה ותמר,

לחנוכה ומלך המשיח (רבנו האר"י הק').

 

"איה הקדשה היא – בעיניים" (בר' לח, כא)

 קדושת האדם, תלויה בעיניים.

 

רבנו האר"י הק' אומר: עיקר גמר החתימה של גזר הדין שהיה לכל אחד מאתנו בראש השנה הוא בחנוכה, דבר הרמוז בפסוקים הנ"ל. גם השמות ראש השנה ו-מתתיהו שווים בגימטריא שלהם השווה 861.

"ויהי כמשלש חודשים" רומז לחודש השלישי כסליו, כאשר סופרים מחודש תשרי בו חל ראש השנה. משמעות המילה כסליו היא: מבצר ובטחון לאור הכתוב באיוב: "אם שמתי זהב כסלי – ולכתם אמרתי מבטחי" (לא כד). כלומר, בחודש כסלו המסמל הגנה וביטחון, עלינו לבטוח בקב"ה שיגן עלינו, ויעשה אתנו רק טוב.

 

"ויכר יהודה ויאמר: צדקה ממני, כי על כן לא נתתיה לשלה בני" (בר' לח כו).  יהודה מתגלה בשיא גדלותו, בכך שהוא מודה לעיני כל, שהוא האשם העיקרי. אותו קהל שבז בתחילה לתמר כשהייתה בדרכה לשריפה, בז כעת ליהודה. על כך נאמר: "היתה יהודה לקדשו – ישראל ממשלותיו" (תהלים קיד, ב). אמר הקב"ה: הואיל והוא קידש שם שמים ברבים והודה על האמת – הבטיחו הקב"ה שמזרעו תהיה המלוכה לישראל.

 

"ויוגד ליהודה לאמר, זנתה תמר כלתך"השטן מקטרג בפני הקב"ה המכונה יהודה {אותיות הוי-ה}, על עם ישראל  שהוא "כלתו" של הקב"ה.

"ויאמר יהודה – הוציאוה ותישרף" – הקב"ה המכונה יהודה אומר שיש להעניש את "כלתו" שיא כנסת ישראל.

"היא מוצאת, והיא שלחה אל חמיה לאמר: לאיש אשר אלה לו – אנוכי הרה" – תמר המסמלת את כנסת ישראל טוענת בפני ה' שהיא דבוקה "והרה" רק לקב"ה שהוא מקור ה"חסד" השווה בגימטריא לביטוי בפסוק "אלה לו" = ע"ב {אחד מארבעת שמות ה'}. היא טוענת, שגם אם לעיתים אנו טועים, זה בגלל טרדות הזמן, אבל מבחינה פנימית, אנו דבוקים בו יתברך. כמו כן, בגלל העיכוב הרב בהבאת מלך המשיח, כפי שיוסבר בהמשך.  

 

"ותאמר: הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה" –  שלושת הביטויים הנ"ל רומזים למצות חנוכה. "החותמת"פך השמן שהיה חתום בחותמו של כהן גדול.

"הפתילים"פתילים המשמשים להדלקת נר חנוכה.

"המטה"רומז לכלי בו שמים את השמן והפתילים. כ-ל-י = "המטה" {עם א' של הכולל} = 60.

 

כנסת ישראל אומרת לקב"ה: קיום מצות חנוכה ע"י עם ישראל, מראה שאנחנו דבוקים רק בך. ועוד יותר, חנוכה היא המצוה היחידה אותה מקיים עם ישראל מתוך "מהדרין מן המהדרין" כדברי הגמרא: "תנו רבנן: מצות חנוכה, נר איש וביתו. והמהדרין – נר לכל אחד ואחד. והמהדרין מן המהדרין, בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמונה…, ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך" (שבת כא ע"ב).

 "ויכר יהודה ויאמר: צדקה ממני – כי על כן לא נתתיה לשלה בני" הקב"ה מקבל את תשובת עם ישראל ואומר: כנסת ישראל "צדקה ממני" היות ולא הבאתי לה עדיין את "שלה" שמזרעו אמור לזרוח מלך המשיח.

 

רבנו-אור-החיים-הק' חותם את פרשת יהודה ותמר כך: "תירצו רבותינו ז"ל כי – מה' מצעדי גבר" – ותיקן עלילות {הקב"ה גרם לכך שיהודה יפגוש את תמר} כדי להוציא לאור תעלומות {מזרעו יולד מלך המשיח}, וצא ולמד מה שפירשנו בפרשת "ויחי" בפסוק "גור אריה וגומר", שם נרחיב ברצו"ה.

 

              "איה הקדשה היא – בעיניים" (בר' לח, כא).

קדושת האדם – תלויה בעיניים.

 

יהודה מקיים את הבטחתו לתמר, ושולח לה גדי עזים בידי רעהו העדולמי, כדי שתחזיר לו את העירבון שכלל את החותמת, הפתילים והמטה שלו. תמר נעלמה, וחזרה ללבוש בגדי אלמנותה, כך שהשליח לא מצאה. לשאלת אנשי המקום: "איה הקדשה היא בעינים על הדרך", נענה השליח ש"לא הייתה בזה קדשה".

 

רש"י מציין שיהודה נענש ב"מידה נגד מידה". כשם שרימה את אביו "בגדי עזים שהטביל כתונת יוסף בדמו – רימוהו גם אותו בבגדי עזים" כדברי קודשו (בר' לח, כג).

 

מהביטוי "הקדשה בעיניים על הדרך", ניתן ללמוד שעל האדם להיזהר בשמירת העיניים, בעיקר בהיותו ברשות רבים – מקום בו ניתן להיתקל ולהיכשל בראיות לא צנועות.

הגמרא אומרת ששיעור הדלקת נר חנוכה הוא: "אמר רבי יוחנן: עד דכליא רגלא דתרמודאי" (שבת כא, ע"ב). בהמשך (דף לא ע"א), הגמרא מספרת על גוי אחד ששאל את הלל: "מפני מה עיניהם של תרמודאים תרוטות"? הלל ענה לו: "מפני שדרים בין החולות". המהרש"א: אנשי תרמוד הלכו אחר עיניהם. כלומר, לא הייתה להם שמירת עיניים.

 

על נרות חנוכה נאמר: "אין לנו רשות להשתמש בהם – אלא לראותם בלבד". חז"ל בוודאי התכוונו בביטוי "לראותם" – להתבונן בהם, וללמוד מהם כהמשך לנרות המנורה בבית המקדש כדברי הרמב"ן בפרשת בהעלותך למדרש (במד"ר טו, ח): "כל זמן שביהמ"ק קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו".

 

הרמב"ן לומד מפה רמז לנרות חנוכת החשמונאי, שהיא נוהגת אף לאחר החורבן בגלותנו", ובכך הקב"ה פייס את אהרן הכהן כאשר לא נמנה עם הנשיאים שהקריבו בחנוכת המשכן, כאשר אמר לו: "שלך גדולה משלהם".

נא לעיין בראשית פרשת בהעלותך, שם הרחבנו בנושא, ע"פ פירושו של רבנו-אוה"ח-הק'.

 

רב ששת אומר על הכתוב: "מחוץ לפרוכת העדות באהל מועד, יערוך אותו אהרן מערב עד בוקר לפני ה' תמיד" (ויקרא כד, ג). וכי לאורה הוא צריך? והלא כל ארבעים שנה, שהלכו בני ישראל במדבר – לא הלכו אלא לאורו"? על כך משיב רב ששת: "אלא עדות היא לבאי עולם, שהשכינה שורה בישראל" (שבת עכ, ע"ב). כלומר, מטרת הדלקת הנרות במקדש היא, השראת השכינה בישראל, לכן נאמר "אל מול פני המנורה", ולא נאמר: אל מול פני ה'.

 

על תפקיד הכהן נאמר ע"י הנביא מלאכי:

"תורת אמת הייתה בפיהו, ועוולה לא נמצא בשפתיו, בשלום ובמישור הלך איתי, ורבים השיב מעוון. כי שפתי כהן ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאות הוא" (מלאכי ב, ו-ז). כלומר, כאשר הכהן המדליק את המנורה הולך בדרך ה' ומלמד תורה לעם כנאמר בפסוק, הוא זוכה שיהיה נס, בכך שהנר המערבי ידלק כל הלילה, דבר שמשפיע על כלל העם ללכת בדרך ה'.

רואים אנו מפה, שמטרת הדלקת הנרות בבית המקדש היא קדושה. קודם של העיניים, היות ודרכם רואים את אור הנרות, ואותם צריך לקדש. כנ"ל בנרות חנוכה.

לאור זאת, ניתן להבין את המדרש האומר: הרואה דבר ערוה ולא זן ממנה, זוכה להקביל פני השכינה (ויק"ר כג).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפרשת קדושים (ויקרא יט, ב): אם אדם נשמר מלעשות עבירת עריות, הוא זוכה בנוסף למצות לא תעשה, גם במצות עשה, וכדברי קודשו: "והוא מאמר הכתוב "קדושים תהיו". במצות עשה, בבא עבירה לידו שיתרחק מעשותה. ובזה קיים מצוות עשה שנצטווה במאמר "קדושים תהיו". והוציא זיכרון מצוה זו בלשון זה של קדושים, לומר שכל המקיים מצווה זו – נקרא קדוש". רבנו טוען שגם את מצוה זו יוכל לקיים כל אדם באשר הוא, ולכן נאמר בפסוק "אל כל עדת בני ישראל" – כל אחד יכול. שנזכה אמן סלה ועד.

 

"קדושים תהיו – כי קדוש אני". רבנו מסביר את טעם התורה "כי קדוש אני". היות ובטבע האנושי קיימת התאווה "והיא תאווה השולטת על הרצון" כדברי קודשו, ולכן איך יוכל להינצל ממנה בבואו לקיים מצות "פרו ורבו".

תשובת רבנו: "שיקדשו עצמם במעשים אשר באה עליהם המצוה לעשותם. פירוש, שלא יעשו הדבר לתאווה… אלא בקדושה ובטהרה, כמו שמתעטף בציצית, ומכניס תפילין בזרועו… ולאיש כזה קדוש יאמר לו".

 

"אור זרוע לצדיק" – לנחום איש גם זו ורבי עקיבא,

בעקבות יוסף הצדיק – גדול המאמינים, עליו קראנו בפרשה.

 

 את עיקרון האמונה, ניתן ללמוד מדברי "נחום איש גם זו" שפסק: "גם זו לטובה". וכן מתלמידו רבי עקיבא שקבע: "כל מה דעביד רחמנא, לטב עביד".

 אכן, שני התנאים הקדושים הנ"ל "נאה דורשים ונאה מקיימים", ויעידו על כך הסיפורים הבאים אודותיהם:

 

"נחום איש גם זו": הוא מוזכר בפרקי אבות והיה רבו של רבי עקיבא. על כל דבר שקרה לו, אמר: "גם זו לטובה", ומכאן שמו "נחום איש גם זו". פעם אחת, נשלח על ידי חכמים בשליחות דיפלומטית לקיסר רומי כדי לבטל גזירה מסוימת. במטענו הוא לקח מתנה לקיסר מטעם יהודי ארץ ישראל. באכסניה בה התאכסן גנבו לו את המתנה, ושמו במקומה עפר. בבוקר הוא גילה את הגניבה, אבל לא איש כנחום איש גם זו, יכעס ויתלונן. את הכל קיבל באהבה, וכדרכו אמר: "גם זו לטובה". ללא היסוס, הוא החליט לקחת לקיסר את "מתנת החול".

 

כאשר הקיסר ראה את "המתנה", הוא החליט להורגו על כך שעשה ממנו צחוק, בכך שהביא לו כמתנה, עפר. בשמים התפעלו מאמונתו התמימה, ושלחו לעזרתו את אליהו הנביא בדמותו של אחד היועצים. "היועץ המדומה", הציע לקיסר להשתמש בעפר ככלי נשק, כנגד מדינה שכנה שהיה קשה לנצחה, כפי שהיה בניצחון אברהם אבינו על ארבעת המלכים כאשר השליך עליהם עפר שהפך לחרבות כדברי הנביא ישעיה: "יתן כעפר חרבו – כקש נדף קשתו" (ישעיה מא, ב).

 

הניסיון אכן הצליח, ולא רק שכל מבוקשו התקבל, אלא מילאו את המזוודה במתנות יקרות. (תענית כא ע"א).

בעל האכסניה שגנב מנחום איש גם זו את המתנות ושם במקומן עפר, שמע על סגולת העפר מנחום איש גם זו.  האיש ראה כי טוב, לכן החליט גם הוא להביא עפר כמתנה לקיסר, כדי לקבל תמורתו כסף וזהב.

סגולת החול שהביא נבדקה, ונמצאה כעפרא דארעא. הפושע בא על עונשו, והוצא להורג על ביזוי הקיסר.

 

 רבי עקיבא בא להתארח בכפר אחד ולא נתנו לו להיכנס, כך שנאלץ לישון בשדה כאשר מסביבו, חמורו עליו רכב, תרנגול שהעירו לעבודת הבורא בבחינת "חצות לילה אקום להודות לה'", ונר לאורו למד בבחינת "נר מצוה ותורה אור". באותו לילה, נטרף חמורו ע"י האריה, תרנגולו ע"י שועל, ונרו כבה ע"י הרוח.

רבי עקיבא לא התבלבל ולא כעס, אלא קבע לנו כלל לדורות: "כל מה דעביד רחמנא – לטב עביד" – כל מה שעושה הקב"ה, רק לטובה. בבוקר הוא זוכה לגלות את פשר אירועי הלילה. הוא גילה שאת הכפר בו רצה להתארח וסרבו להכניסו, פקדו שודדים ועשו בו שמות, דבר שהציל את רבי עקיבא. בכך שאולץ להישאר מחוץ לכפר. הנר כבה, התרנגול והחמור נטרפו, כדי שלא יזוהה ע"י השודדים.

זוהי ההשגחה האלוקית עלי אדמות במלוא תפארתה על הצדיקים.

ניתן גם לומר שאילו היו מאפשרים לצדיק כמו רבי עקיבא ללון בכפרם, היו כנראה ניצלים בזכותו. 

 

ברכת רבנו-אור-החיים-הק' למחבר ולקוראים,

לכבוד יום הולדתו החל בפרשת וישב,

ויום הברית חל בשבת, ר"ח וחנוכה לסדר מקץ.

 

"בעזרת האל וישועתו / גדול השלום שניתן לעליונים /

בהם אדברה נא שלום כלי מחזיק ברכה / לנדיבי עם תומכי ומחזיקי ברית אלוקי עולם.

העומד אחר כותלנו 'בשלום סוכו' / יקשור שלומו מעל לראשו קשר של קיימא /

החיים והשלום יחדיו, יהיו תמיד על ראשו".

 

שבת שלום ומבורך וחנוכה שמח מאיר באור יקרות

 משה שמיר.

 

ברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר.

לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.

לזכות בסייעתא דשמיא להוציא לאור בקרוב מאוד את הספר החדש "להתהלך באור הגאולה".

 

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. עזיזה, אברהם וישראל בני חניני ע"ה. שמחה בן דוד בת מרים ע"ה. ימנה בת פריחה ע"ה. יגאל בן חיים בר מיכל ע"ה. אהרן אזרד בן סימי ע"ה.

לבריאות איתנה וברכה והצלחה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.

 

 

 

 

 

אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו-חנניה דהן

457-אִידָא גָ׳אךּ אְ־דּ׳יף, כְּתר־לו בְ־סְּלָאם, וּקְּלְלְ בְּל־כְּלָאם.

אורח כי יבוא אליך, הרבה לו בדברי שלום, והמעט בדיבור.

إدا جاك أضيف كتر بسلام وقلل بلكلام

Ida jak adif, ketr bessalam uk'elel bilklam

לאורח תן אוזניך וסגור פיך. (פתגם ערבי)

امنح أذنيك للضيف وأغلق فمك.

 

458-אֵ־טְעָאם, עְלָא קֵּד מוּוָאלֹיה.

האוכל, לפי מידת בעליו.

إطعام قد موءلله

Et3am k'ed mualleh

 

אוצר הפתגמים ש יהודי מרוקו-חנניה דהן

היהודים המערבים בארבע ערי הקודש ממלחמת העולם הראשונה עד תום השלטון הבריטי -1948-1914-משה עובדיה-הרקע ההיסטורי-ארץ ישראל ויהודיה

מלחמת העולם השנייה

כידוע, מלחמת העולם השנייה פרצה בשל שאיפות גרמניה הנאצית להרחיב את גבולותיה ובד בבד להשמיד את הגזע היהודי הנחות, כדבריה, השמדה פיזית ורוחנית. באותה עת התלבטה הנהגת היישוב היהודי באם להקדיש את מאמציה למאבק בספר הלבן או בגרמניה, ולבסוף החליטה לשתף פעולה עם הבריטים, ויהודים רבים התגייסו ליחידות הצבא הבריטי. ליהודים היה אינטרס בשיתוף פעולה עם הבריטים להגן על ארץ ישראל ואף להילחם מחוץ לגבולותיה. גנרל ברקר דחה הצעה זו מחשש להתקוממות הערבים, אך למרות הדחייה הוסיף היישוב היהודי להפגין רוח של התנדבות ושיתוף פעולה, וחלקו אף התפקד לכוח הלוחם שמנה כ 136,000- איש ואישה. בסתיו 1939 החליטו הבריטים להקים יחידות מעורבות ליהודים ולערבים שישמשו טכנאים וחופרים. בהנהגת היישוב הייתה מחלוקת בדבר הגיוס לצרכים אלו, ואף על פי כן גייסו הבריטים חיילים ללא השתתפות מוסדות היישוב. הבריטים טענו שהמרד הערבי הסתיים, ואין צורך בכוח מגן יהודי, לכן הם גירשו אניות מעפילים ועצרו 43 חברי 'הגנה' שהשתתפו בקורס מפקדים 'לחיל השדה'. מחד גיסא גברה המתיחות בין הבריטים ליישוב היהודי, ומאידך גיסא הוכרה 'הסוכנות היהודית' כגוף מתווך העוזר ליהודי הגולה. הוכנו תכניות הגנה על המזרח התיכון והוחדרו סוכנים סמויים לסוריה כדי לבדוק מהן מזימות משטר וישי הצרפתי ששיתף פעולה עם גרמניה.

מצבה של בריטניה הורע כשגרמניה השתלטה על יוון וכרתים בראשית 1941 . באביב הגיע המצביא הגרמני ( ארוין רומל ) 1944-1891  לשערי מצרים. הבריטים נזקקו לעוד כוח לוחם וכלי נשק, אפילו נשק בלתי חוקי, בשל המצב המדיני שנוצר סביבם. בד בבד גיבשה ה'הגנה' מערכת צבאית חדשה בקנה מידה ארצי בעקבות המאורעות הבין-לאומיים. ב 1941- הוקמו 'פלוגות המחץ' (הפלמ"ח) כיחידות מיוחדות של ה'הגנה'. לפלמ"ח היו שני תפקידים: פעולות נגד התקוממות הערבים וסיוע לבריטים במידת הצורך.

ביוני 1941 כבשו בעלות הברית את סוריה ופרס. ארץ ישראל הייתה בסכנת פלישה של הגרמנים, והבריטים הכינו תכניות לנסיגה מארץ ישראל ומצרים. סכנת הפלישה של הגרמנים הייתה גם בצפון הארץ בעקבות פלישתם לברית המועצות ועד לסטלינגרד ולשדות הנפט בקווקז. אירועים אלו הביאו את הנהגת היישוב לתגבור 'הנוטרות' 'וההגנה' הבלתי לגאלית. אלא שבקיץ 1942 נבלם רומל וצבאו באל-עלמיין שבמבואות אלכסנדריה, וסכנת הפלישה לארץ חלפה.

במאי 1942 התקבלה בפומבי תכנית מדינית בוועידת בלטימור בניו-יורק, ולה שלושה סעיפים: פתיחת שערי הארץ לעליית יהודים, מסירת הפיקוח על העלייה ועל פיתוח הארץ לידי הסוכנות היהודית והקמת קהילייה יהודית בארץ. לתכנית בלטימור הייתה השפעה רבה על היישוב היהודי בארץ, יותר משהשפיעה על ארצות הברית, בעקבות טביעת האנייה 'סטרומה' בים השחור ב 24- בפברואר 1942 , לאחר שהבריטים סירבו להתיר את כניסתה לארץ ישראל. בדצמבר 1943 דנו הבריטים בחלוקת הארץ – קנטוניזציה, אך למרות ההצעה הורעו יחסי היהודים עם הבריטים שניסו להחליש את כוחו המדיני והביטחוני של היישוב. באותם ימים הלכו ונתבררו ממדיה של השואה, לכן היישוב היהודי רצה לסייע עוד לבריטים, אך הם שלחו רק מעטים לאירופה הכבושה. ה'הגנה' לחצה להגביר את שיתוף הפעולה עם הבריטים. בקיץ 1944 הוקמה 'הבריגדה היהודית' והצטרפה לקרבות בצפון איטליה, כאשר המלחמה הייתה קרובה ל קצהּ.

יש לציין את הפילוג שחל בין היישוב המאורגן ובין 'האצ"ל' ו'הלח"י' בעקבות מחלוקות אם להילחם  בבריטים. אברהם שטרן)יאיר 1942-1907ראה בבריטים אויבים, ואילו דוד רזיאל – 1941-1910 סבר שיש לארגן את כול הכוח היהודי למלחמה נגד גרמניה הנאצית. עד 1946 פגע האצ"ל בבניינים ובמחנות של הבריטים, אף שראשי היישוב ניסו למנוע מראשי האצ"ל לפגוע בבריטים, והבריטים מצדם תבעו מ'הסוכנות' להפסיק את פעולות הארגון. פעולות האצ"ל הובילו לתקופת 'הסזון' ולשיתוק פעולותיו על-ידי ה'הגנה' מאוקטובר 1944 ועד למאי 1945 . ב 5- בנובמבר 1944 רצחו אנשי לח"י את הלורד אלפרד מוין1944-1880  שר המדינה הבריטי למזרח התיכון, ובעקבות הרצח הוחלט לנקוט צעדים נוקשים נגד הלח"י ולהסגיר את אנשיו לבריטים. אבל כאמור, רק לזמן קצר הצליחו 'הסוכנות' וה'הגנה' לשתק את האצ"ל, ובאביב 1945 חידש הארגון את פעולותיו. ערב סיום מלחמת העולם השנייה עדיין הייתה ההנהגה הציונית שבויה בכבלי 'הספר הלבן של 1939 ' אך הייתה אופטימית לאור הבטחת הקבינט לענייני ארץ ישראל ועמדת מפלגת הלייבור הפרו-ציונית. בצד הביטחוני היו הישגים להנהגת היישוב בהקמת 'הפלמ"ח', הבריגדה היהודית', בשמירה על כוחה של 'הנוטרות' ובהפסקת 'הסזון.

סוף ימי המנדט הבריטי ופרוץ מלחמת השחרור

ב 8- במאי 1945 הסתיימה מלחמת העולם השנייה. ב 22- במאי ניסחה הסוכנות מחדש את תביעותיה בנוסח החלטת בלטימור והדגישה את העלייה המיידית של פליטי השואה ואת ארץ ישראל כמקום מקלט בלעדי ליהודים. 'הסוכנות' הביעה ביטחון בהסכמה של ארצות הברית וברית המועצות בדבר הקמת מדינה יהודית שהערבים ישלימו עמה. ראש ממשלת בריטניה צ'רצ'יל סירב לתת הבטחה, כיוון שהמעצמות היו טרודות בסיום המלחמה במזרח הרחוק ובדיונים להסדרי שלום לאחר המלחמה.

הציפייה להחלטת ממשלת בריטניה בדבר עתידה של הארץ, אי שיתוף נציגים יהודים בהסדרי השלום לאחר המלחמה ואכזבה ממפלגת הלייבור, שביולי 1945 עלתה לשלטון ודגלה במדיניות 'הספר הלבן של 1939 הביאו את בן-גוריון להורות ב 1- באוקטובר 1945 על תחילתו של מאבק נגד הבריטים מצד כל הפלגים ביישוב. בן-גוריון סבר שיש לזמן את האצ"ל והלח"י לשיתוף פעולה מלא במרות אחת כדי להבטיח אחדות ביישוב ובקרב הלוחמים, וכך צמחה 'תנועת המרי העברית'.

'תנועת המרי' פעלה בחסותה המלאה של הסוכנות היהודית. פעולותיה היו שידורי תעמולה, עצרות מחאה, שביתות, שחרור כ 200- מעפילים ממחנה המעצר בעתלית, פעילות למען העלייה וההתיישבות ופגיעה במתקנים בריטיים. הפעולה הראשונה הייתה פגיעה ברשת מסילות הברזל ב 153- נקודות בארץ ב'מבצע ליל הרכבות' ב 1- בנובמבר 1945 . עוד פעולות בולטות של 'תנועת המרי' היו 'ליל הגשרים' – פיצוץ 11 גשרים שחיברו בין נקודות מרכזיות בארץ. יצוין שלמרות קיומה של 'תנועת המרי' שמרו האצ"ל והלח"י במידה רבה על עצמאותם. אנשי האצ"ל חטפו חמישה קצינים בריטים, ומעשה זה היה הקיצוני שבפעילות 'תנועת המרי'.

הבריטים בראשות הפילדמרשל ברנרד לו ויקאונט מונטגומרי, 1967-1887  החלו לנקוט צעדים נוקשים נגד היישוב. ב 23- ביוני ניתנה פקודה למבצע 'ברודסייד', שמטרתו הייתה פגיעה בפלמ"ח ובהנהגה של הסוכנות וחיפוש מסמכים המפלילים את הפעילות הבלתי לגאלית של הסוכנות. ב 29- ביוני החל מבצע בריטי המכונה 'השבת השחורה', ובו נעצרו ראשי 'הסוכנות' וחבריה, נערכו חיפושים יסודיים, ובמהלכם נתגלה מחסן נשק של ה'הגנה' בקיבוץ יגור. הפעולות של ה'הגנה' חודשו. וייצמן דרש להפסיק את ההתנגדות ואיים להתפטר מנשיאות 'ההסתדרות הציונית'. 'ועדת x ', שהייתה ממונה על הפסקת פעילות 'תנועת המרי' הסכימה ברוב דעות לחדול, אבל האצ"ל והלח"י המשיכו במאבק. ב 22- ביולי פוצץ האצ"ל את מלון 'המלך דוד' בירושלים. פעולה זו גונתה מצד ה'הגנה' ו'הסוכנות'. ב 30- ביולי פורסמה 'תכנית מוריסון-גריידי', שעיבדו מומחים אנגלים ואמריקאים, ולפיה היה אזור יהודי, מחוז ירושלים והסביבה, מחוז הנגב ואיזור ערבי שיכלול את שאר ארץ ישראל. התכנית המחישה את הפער בין עמדות היישוב, התנועה הציונית והבריטים.

היהודים המערבים בארבע ערי הקודש ממלחמת העולם הראשונה עד תום השלטון

הבריטי -1948-1914-משה עובדיה-הרקע ההיסטורי-ארץ ישראל ויהודיה

חכמת ערב-1001 משלים, אמרות ופתגמים ערביים-רחמים רג'ואן

لا تقل ما لا تعلم, ولا كل ما تعلم

לַא תַקֻל מַא לַא תַעְלַם, וַלַא כֻּל מַא תַעְלַם.)

אל תאמר מה שאינך יודע, ואף לא כל מה שאתה יודע.

 

אל לך לפטפט בפני אנשים על דברים שאינך בקיא בהם. הם ילעגו לך. ובעיקר, אל תגלה את כל הידוע לך, כדי שתוכל לנצל זאת בבוא הזמן.

למד לשונך לומר: איני יודע, שמא תתבדה ותאחז(ברכות, ד׳).

 

السر بين إثنين درج ـ وبين ثلاثه ـ فتح الباب وخرج

אִ(ל)סִר בֵּין אִתְנִין – דַרַג׳, וְבֵּין תְלַאתֶה – פַתַחִ־(א)לְבַּאבּ וְחַ׳רַג׳.

הסוד בין שניים — מעלה, ובין שלושה — פותח את הדלת ויוצא.

 

בין שניים הסוד נשמר.

גלה סודך לאחד מאלף (יבמות ס״ג).

אנשי שלומך יהיו רבים, ובעל סודך אחד מאלף (בן־סירא, א׳, עמ׳ ה׳, מהדורת מ.צ. סגל,

ירושלים, תרצ״ג).

סוד בין שניים, ובשלושה אינו נסתר (מבחר הפנינים, שער כ״ט).

 

إن كان بدك تناكيه اسكت وخليه

אִן כַּאן בִּדַכּ תְנַאכִּיהְ, אֻסְכֻּת וְחַ׳לִיה.

אם ברצונך להרגיזו(מוטב) תשתוק ותעזבנו.

 

ישנם אנשים האוהבים לריב עם הזולת ולהרבות דין ודברים. כדי להיפטר מהם, מוטב

שלא לענות להם.

בעוד רשע לנגדי, ריב מעורר, יהי שתקי כלי נשקי וזיני (שלמה בן משולם דאפיירה, דיואן, מהדורת ש. ברנשטיין, באפס יד, עמי 4).

 

חכמת ערב-1001 משלים, אמרות ופתגמים ערביים-רחמים רג'ואן

עמוד 36

זוהאר תא טאח מן פמהא- زوهار تا يطيح من فومها-פיה מפיק מרגליות-יעל לזמי.

אִילָא עְמְלְתִי אְלְחִ'ְר – עְמְלוֹ בְּסְתָאר

תרגום – אם עשית טוב – עשה בצנעה. בסתר.

הסבר – אם אדם רוצה לעזור שיעשה זאת בסתר ולא בגלוי. ולא ילך ויגיד וישאל מי רוצה או זקוק לעזרה. עזרה שהיא בסתר היא המצווה והצדקה האמיתית. הסבר בסיפור –

פעם היה איש אחד שהיה עשיר מאוד והוא פחד להתחתן שמא הילדים יקחו לו מהכסף שלו. ככה אסף ואסף וראה אין החיים עוברים לו אמר אני עכשיו יחפש מישהו שבאמת זקוק ואני אלך ואתרום לו מהכסף שלי. הלך למישהו שיש לו 12 ילדים ואמר לו: ״האם אתה רוצה את הכסף שלי שאני אתן לך ואעזור לך?״ אמר לו: ״לא, מה פתאום אני צריך את הכסף שלך? יש לי ברוך השם ילדים הם יעזרו לי אם אני אצטרך״. הלך למישהו שעבד קשה ושאל אותו: ״אתה רוצה את הכסף שלי שאני אעזור לך?׳ אמר לו: ״מה פתאום?! יש לי ברוך השם עבודה היא תעזור לי אם אני צריך״. הלך והלך והסתובב ימים רבים בשוק פתאום פגש אדם קרוע ובלוי ועני כזה מקבץ נדבות ומסכן ואמר לו: ״אתה רוצה את הכסף שלי שאני אעזור לך?״ אמר לו: ״לא, מה פתאום? אלוהים הוא שיעזור לי אם הוא רוצה״.

אמר האיש: ״מה, אף אחד לא רוצה את הכסף שלי?״ טוב. מה עשה? הלך ומכר את כל ההון שהיה לו ובתים ובתי חרושת, הכל. הכניס הכל לכד אחד וקבר את הכד מתחת לעץ. ככה חי עד שנגמר לו הכסף.

יצא לחפש איפה קבר את הכד. אבל כיוון שעברו שנים רבות שכח איך נראה העץ והתחיל לחפור ולא מצא. חפר במשך כל היום וכל הלילה ולא מצא. עד הבוקר פתאום הוא הרים את עיניו ראה את העץ איך שהוא חפר מצא את הכד. בא להוציא את הכד תפסו אותו צבאו של המלך ואמרו לו: ״הכסף הוא של המלך לא שלך״. הוא נשבע להם שהכסף שלו. ושהוא קבר אותו שם. הם לא האמינו לו. לקחו אותו ואת הכד למלך. הוא בא בפני המלך כולו קרוע ומלוכלך ועייף ומסכן כמו מקבץ נדבות ונשבע בפני המלך כי הכד מלא הכסף שלו הוא. המלך אמר למשרתים שלו, קחו אותו תלבישו אותו טוב תתנו לו מקלחת טובה ואוכל ושתייה ותביאו אותו אליי.

ככה עשו.

הוא הובא בפגי המלך לבוש. והמלך אמר לו: ״אתה לא מכיר אותי, אבל אני מכיר אותך. אתה אותו האיש שלפני הרבה שנים רצית לתת לי, העני שקיבץ נדבות בשוק, את כספך לעזרה״. מיד שאל אותו: ״אז איך הגעת להיות מלך?״

אמר לו: ״כשבאת לתת לי את כספך הבנתי שאדם צריך לעזור לעצמו ורק אז אלוהים יעזור לו. באותו היום עזבתי את השוק ויצאתי מהעיר לעיר אחרת. בעיר הזו הייתה מהפכה ובלגן. המלך מת והרגו את יורשיו ולא היה מי שינהיג אותם. חכמי העיר החליטו כי מי שיכנס בשער ברגע מסוים יהיה מלך וזה הייתי אני. מאז אני מלך ומנהיג אותם. אתה רואה? אלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו. ומי שרוצה לתת בפומבי עזרה לא מתקבל. רק מי שנותן בסתר ועוזר בסתר״.

זוהאר תא טאח מן פמהא- زوهار تا يطيح من فومها-פיה מפיק מרגליות-יעל לזמי עמ' 88

  1.  

Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano-Charbit-Chaya-

Chelly-Chekoury-Chayo

une-histoire-fe-familles

CHARBIT

Nom patronymique d'origine hebrai'que qui signifie "le sceptre", attribut traditionnel de la royaute et qui indiquerait peut-etre une descendance de la famille royale de David. Le peut-etre est de rigueur car il n'existait aucune telle tradition dans la memoire familiale. Ce patronyme etait deja repandu au temps du Talmud a Babylone. L'autre hypothese rapportee par rabbi Yossef Messas en se basant sur le sens textuel en arabe dialectal maghrebin – marchand de mouchoirs ou serviettes – est peu plausible, ce patronyme n'etant pas limite au Maghreb, se retrouvant dans toutes les communautes juives orientales et sepharades. Se rencontre egalement avec l'indice de filiation: Bencharbit. Autre orthographe: Cherbit. Au XXeme siecle, nom peu repandu porte au Maroc (Fes, Sefrou, Meknes, Oujda) et en Algerie, essentiellement a Tlemcen et a Oran, mais egalement a Constantine et Sidi Bel-Abes.

  1. SLIMANE: Celebre poete, grammairien et astronome, descendant d'une famille originaire d'Espagne, a Salonique au XVIeme siecle.
  2. SHELOMO: Rabbin tres pieux et commercant prospere a Tlemcen au XVIIIeme siecle.

MOCHE: Les annales de la communaute de Tlemcen citees par rabbi Yossef Messas rapportent son election a la tete de la communaute en 1792.

  1. MESSOD: Rabbin celebre a Tlemcen au milieu du siecle dernier.
  2. SAADIA: Rabbin ne a Tlemcen, il fut entre 1930 et 1955 rabbin a Relizane et Mostagnem.

GEORGES: President du Consistoire de Sidi Bel-Abes dans les annees cinquante.

MESSOD: Fondateur de l'une des premieres imprimeries hebraiques a Fes. Entre comme apprenti a l'imprimerie municipale, la Makina, il en racheta en 1925 le materiel quand il fut decide de la fermer avec son ami le comptable Amram Hazan – le futur president de la communaute pour hebrai'que et fonda l'ecole du Talmud Torah dans la ville nouvelle en 1957. Fondateur avec son ffere de la librairie Colbo a Paris qui s'est specialisee au cours des demieres annees dans l'edition de livres de prieres.

  1. YAACOB (1885-1982): Ne a Tlemcen, il fut intronise rabbin a 19 ans par rabbi Haim Bliah. Conformement a la tradition qui recommande de ne pas vivre de la Torah en d'en faire profession, il dirigea parallelelement a ses fonctions de grand rabbin, un commerce florissant. Il fut a la tete du comite de gestion de la synagogue du Rab, portant le nom du saint local rabbi Ephraim Encaoua, jusqu'a 1'exode de 1962. Mort a Paris, enterre a Jerusalem.

ANDRE: Fils de rabbi Yaacob. President directeur general de societe, ne a Tlemcen en 1928. President de la Fratemelle des Anciens de Tlemcen, une association particulierement active qui regroupe les anciens de la "Perle du Maghreb" en France. L'association a organise des pelerinages sur la tombe du rabbin de Tlemcen rabbi Ephraim Encaoua, et a contribue a l'edition de plusieurs livres. Vice-president de la Federation Sepharade de France, membre du comite directeur du C.R.I.F.

ARMAND-AMRAM: Fils de Yaacob. Artiste, peintre et sculpteur francais ne a Fes. Apres quelques annees passees en Israel, il s'est installe en France. Medaille d'Or du Salon des artistes Frances et Medaille d'Or de l’Academie Europeenne des Beaux Arts. Trois de ses oeuvres mounmentales oment la Maison France- Israel a Paris.

YOSSEF: Fils de rabbi Michael, educateur et enseignant ne a Constantine en 1957. Installe en Israel depuis 1970. Maitre de conferences en histoire juive a 1'Universite Ben Gourion et secretaire de l'lnstitut Gan Inasse d'etudes sur le judaisme algerien a la memoire de son grand-pere matemel, rabbi Yossef Renassia a Kiriat Arba. L'institut s'est fixe pour objectif la promotion des etudes sur le judaisme algerien par la publication de livres, brochures, l'organisation de semi naires et de journees d'etudes. II a consacre sa these de doctorat aux relations entre l'elite rabbinique d'Algerie et Eretz Israel. Auteur d'une etude intitulee: "Elite rabbinique d'Algerie et modernisation ־ 1750-1914" publiee par l'institut en 1994.

  1. YOSSEF: Grand rabbin d'Achkelon et membre du Conseil du Grand Rabbinat d'Israel.

CHAYA

Nom patronymique d'origine arabe, ethnique de la tribu des Chaya dans la region de Tiaret, en Algerie. Autre explication possible: alteration de Yechaya, prenom biblique qui a pour sens Dieu delivre, Dieu sauve – auquel cas il aurait le meme sens que le patronyme suivant: Chayo. Autre orthographe a la marocaine: Bensaya. Au XXeme siecle, nom tres peu repandu, porte en Algerie (Oran, Blida, Alger) et au Maroc.

CHAYO

Nom patronymique d'origine hebraico-espagnole, sans doute abreviation hispanisee du prenom biblique Yeshaya, abreviation de Yeshayahou, qui a pour sens Dieu est delivrance. Ce prenom illustre par le premier des trois grands prophetes de la Bible etait tres peu donne au Maghreb, sans doute de crainte que son porteur n'en soit pas assez digne et n'a subsiste que comme patronyme hispanise. Au XXeme siecle, nom extremement rare, porte uniquement en Algerie, dans le Constantinois, a Setif.

CHEKOURY

Nom patronymique au sens et a l'origine difficiles a cemer en raison des difficultes de transcription en français. Il semble qu'il que ce soit une francisation de Ascouri, ethnique de la tribu berbère des Banou-Sakkour de la confrérie Haskoura des Masmuda du Grand Atlas marocain. Les Banou-Sakkour ont donné, selon David Corcos, leur nom à la région de Skoura, dans la haute vallée du Draa, au sud de la kasbah de Telwet qui abritait jusqu'au grand exode une active communauté juive. Autre hypothèse basée sur la signification textuelle du mot en judéo-arabe: l'ivrogne, skouri. Le nom est attesté en Espagne au XlIIème siècle et au Maroc au XVIème siècle, à Fès et Meknès. Au XXème siècle nom peu répandu porté au Maroc (Marrakech, Fès, Casabalanca).

  1. RAPHAËL MOCHE: Fils de rabbi Yéhouda. Un des éminents rabbins de Fès au XVIIIème siècle. Talmudiste et kabbaliste miraculeux. On raconte que lorsque son fils Eliahou eut un garçon et qu'il n'avait pas les moyens pour financer la cérémonie de brit mila, il lui avança une petite somme dans l'espoir qu'il pourrait la faire fuructifier. Sur les conseils de son père, il se rendit deux jours de suite dans la médina – sans succès. Le troisième jour, un Musulman lui proposa de lui vendre des pièces d'or à un prix dérisoire. Il lui acheta tout son stock et le revendit avec un grand bénéfice. Le lendemain, il se rendit à nouveau dans la Médina à la recherche du goy malgré l'avertissement de son père qu'il n'avait aucune chance de le retrouver. Quand il revint bredouille, son père lui expliqua alors que l'Eternel avait fait pour lui un miracle pour lui permettre de faire la cérémonie d'entrée de son fils dans l'Al­liance d'Abraham comme il se doit. Une autre fois, son fils fut accusé par la rumeur publique du mellah d'adultère. Son père qui croyait en son innoncence adressa cette prière à Dieu: si la rumeur est fondée que mon fils meurt dans la semaime. Sinon que ceux qui ont médit de lui soient punis ! Une semaine plus tard, le mellah de Fès était mis à sac.

RAYMOND: Agent d’assurances à Paris. Un des fondateurs et des animateurs de l'Association des originaires de Fès en France.

CHELLY

Nom patronymique d'origine arabe, dont le sens d'après le rabbin Eisenbeth est indicatif d'une particularité physique: le gaucher. Le nom s'est particulièrement illustré à Djerba, porté par une grande famille de rabbins. Au XXème siècle, nom très peu répandu porté uniquement en Tunisie (Sousse, Djerba, Sfax, Tunis, Moknine).

  1. HOUTA (1870-1953): Célèbre notaire et copiste à Djerba, auteur de l'ouvrage "Ma'assé Hocheb", paru à Jérusalem en 1983.

DAVID Héros de la Résistance française, capitaine, né à Sfax. Il s'installa en France peu avant la guerre. Pris dans les événements, il se joignit à la Résiatance sous le nom de Marras, dans le réseau organisant les passages entre la zone libre et la zone occupée. Après l'invasion de la zone libre en novembre 1942 par les ,Allemands, il continua à organiser le passage en Espagne d'aviateurs alliés tombés en France. Trois fois arrêté, il réussit à s'évader et termina la guerre dans les Forces Françaises Libres comme capitaine.

  1. SHAUL MIKIKES (1887-1970): Fils de rabbi Emanuel, un des plus grands maîtres de Torah à Djerba. Enseignant, copiste, traducteur de l'arabe, poète et scribe. Il fit sa alya en Israël dès la création de l'Etat et s'installa à Shélomi, en Haute Galilée où il mourut. Auteur d'un ouvrage de commenatires publié à Djerba en 1946: "Midracho chel chem".

Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano-Charbit-Chaya-Chelly-Chekoury-Chayo

Page 305

Juifs marocains – le prix de l'exil

 

Juifs marocains – le prix de l'exil

Dans un récent article,l’historien Yigal Bin Nunrévèle les dessous de la négociation entre l’Etat d’Israël et les autorités marocaines pour l’évacuation des juifsdu Maroc.

 

Histoire

«

L’histoire des juifsdu Maroc aprèsl’Indépendance est marquée par l’évacuation presque totale d’unquart de million de juifsen direction d’Israël ».Comment une population enracinée dans une terre depuis près de 2000 ans a-t-elle été ame-née à la quitter en si peu de temps ? La question continue de préoccuper des chercheurstels que Yigal Bin Nun, convaincus que despans entiers de cette histoire restent à découvrir. Les raisons du départ massif des juifs ne sont pas simples à élucider. Seule une conjonction de facteurs – culturels, socio-économiques et historiques – permet de rendre compte del’état d’esprit qui a poussé cette population audépart.

Un avenir incertain.

Dans son dernierarticle intitulé «La négociation de l’évacuationen masse des juifs du Maroc », ce professeur del’Université Paris VIII dresse le catalogue des raisons de ce départ. Pour l’historien, « une des raisons que l’on n’évoque jamais mais qui reste primordiale est le changement démographique» :un processus qui avait débuté bien avant leXe siècle et qui avait conduit la populationjuive à migrer des campagnes vers les petitesvilles, ou des petites villes vers les grandes villes.Ces migrations intérieures expliquaient pour-quoi, à l’indépendance, Casablanca concentrait plus dela moitié de la population juive duMaroc. Tout était prêt en quelque sorte pour faciliter une émigration de masse. «

La grande majorité des juifs qui ont quitté le Maroc l’ont  fait pour améliorer leurs conditions de vie et leur situation socio-économique», explique Bin Nun.Un autre facteur de taille qui a facilité le départdes juifs est l’occidentalisation rapide de la communauté. Celle-ci fréquente, en effet, depuis1864, les écoles de l’Alliance universelle israélite où l’accès au savoir se fait par la langue française – devenue vecteur de la modernité. Imprégnés de la culture républicaine, les juifs aspirent désormais à l’assimilation avec lesFrançais. Cependant, la nationalité ne leur sera jamais accordée comme en Algérie, et les lois antisémites de Vichy pendant la guerre finiront de décevoir les espérances françaises dont certains se berçaient. Cependant, l’éducationqu’ils ont reçue n’en a pas moins contribué àcreuser un fossé entre eux et la majorité des musulmans.

Sentiment d’asphyxie.

Dès 1948, avec la création de l’Etat d’Israël, les exactions contre les juifs se multiplient au Maroc comme dansles autres pays arabes. En juin 1948, un mois seulement après la création d’Eretz Israël, ont lieu les événements sanglants de Jerada et d’Oujda qui feront 43 morts. Un autre incident, bien qu’il n’ait pas de lien direct avec leconflit israélo-arabe, est à déplorer le 3 août 1954 à Petit-Jean (Sidi Kacem) : six commerçantsjuifs sont tués. Quoi qu’il en soit, le panarabisme, en plein essor à cette époque, ajoute au malaise de la communauté. Vient alorsl’époque de l’Indépendance et son lot d’espoirs.Une certaine euphorie s’empare de la communauté. Un juif, Léon Benzaquen, est nommé ministre. Mais cet enthousiasme ne durera guère. En cause, pour l’auteur, la politique du jeune Etat indépendant marocain. Même si, d’après lui, «le Maroc est le seul pays où leschoses se sont passées différemment. Dans la plu part des pays arabes (Libye, Syrie, Liban), les juifsont été expulsés

». Cependant, certaines de ses premières décisions en tant nouvel Etat indépendant ne pouvaient pas rester sans conséquence. Plus particulièrement la promotion,dans les discours, de l’arabisation fera craindre aux juifs de perdre leurs avantages acquis grâ-ce à leur maîtrise de la langue française sous le Protectorat (la connaissance de la langue française était un atout pour travailler dansl’administration). Mais surtout, le Maroc va commettre l’erreur stratégique de bloquer l’octroi de passeports à ses citoyens juifs. Jusqu’en 1956, l’émigration vers Israël s’organisait sous l’égide de Qadima (organisation créée parle Mossad), qui avait des bureaux dans plusieurs villes importantes du Royaume. Mais la politique de blocage de l’octroi des passeports vapousser les juifs candidats au départ à entrer dans la clandestinité. Pour l’ensemble de la communauté, cette atteinte à la liberté de circulation crée un sentiment d’asphyxie, aggravé par la rupture unilatérale des relations postales avecl’Etat d’Israël à l’occasion de l’adhésion à l’union postale arabe. Finalement, ce sont des facteurs d’ordre psychologique – la crainte d’une «catas-trophe» – qui seront à l’origine de ces départs,plus que la réalité des événements eux-mêmes.

Extrait "La fin du judaïsme en terres d’islam" sous la direction de Shmuel Trigano

El Fassi et les jeunes  filles juives

 Au début des années soixante,alors que l’émigration était déjà légale bien que discrète, un phénomène nouveau vint ébranler lavie de la classe moyenne juive auMaroc. Ce furent quelques cas de conversions de jeunes filles juives àl’Islam. Ces cas seraient passes inaperçus si le nouveau ministre desaffaires islamiques, le chef du parti del’Istiqlal Allal El Fassi, fervent partisan du panarabisme et défenseur de l’Islam, n’avait décidé d’en tirer politiquement profit. Dans l’organe arabe de son parti, Al Alam , il publia quotidiennement les noms et les photographies de jeunes juives qui se convertissaient à l’Islam. Il alla même jusqu’à consacrer le stand de son ministère à la Foire internationale de Casablanca à une exposition de ces photographies, incitant par cet acte d’autres jeunes à se convertir. Les dirigeants de la communauté ne tardèrent pas à réagir durementcontre les méthodes de ce héros du Mouvement national marocain, don’t certaines opinions inquiétaient déjà la rue juive.

La Voix des communautés ,rédigé par Victor Malka, consacra trois numéros à ce problème et en fits on cheval de bataille contre leministre. David Amar ameuta l’opinion publique en publiant un supplément de l’organe descommunautés en arabe, destiné aux dirigeants politiques arabisants. Il accusa le ministre de vouloir tire rprofit sur ses adversaires politiques sur le compte de la communauté, au lieu de s’occuper des mosquées, des prêches et des pèlerinages. Ils’adressa au ministère de la Justice pour arrêter la publication de ces photographies dont quelques-unes,avec onze noms de jeunes juives,furent reproduites dans l’organe de lacommunauté.

 Opération Yakhin.

1961 marquera un tournant. L’année commence avec le naufrage du Pisces – un bateau transportant des juifs qui émigraient clandestinement – le 11 janvier et qui fait 43 morts. A cette occasion, le Mossad organise une opération de communication comprenant la distribution de tracts dénonçant la politique de blocage des passeports. Quelquesjours auparavant, la visite de Nasser, qui s’est accompagnée de nombreuses exactions commises par la police sur les juifs, a traumatisé la communauté (voir extrait). 1961, c’est aussi l’année de l’accession au trône de Moulay Hassan, plus pragmatique sur la question et assez ouvert à la possibilité d’une émigratio n«légale» dont il comprend qu’il peut tirer un bénéfice politique. Tous ces changements annoncent l’avènement d’une troisième étape dans l’histoire de l’émigration juive marocaine, celle de l’opération Yakhin (1961-1966) qui succède à celle de l’époque de Qadima (1948-1956), et celle, clandestine, de la Misgeret (1956-1961). C’est grâce à une longue série d’entretiens et de contacts entre agents israéliens et proches du Palais par l’intermédiaire de juifs marocains que tout cela a été rendu possible. Dès mai 1961, « commencèrent les premiers préparatifs pour contacter le ministre du Travail Abdelkader Benjelloun et le prince Moulay Ali Alaoui, tous deux proches du roi», écrit Bin Nun. Depuis le naufrage du Pisces, Israël est convaincu de l’intérêt de mener des négociations pour débloquer la situation. Le raisonnement de l’Etat juif est le suivant : puisque« le départ des juifs du pays porterait atteinte àson économie (…) par conséquent le Maroc devait être indemnisé ». Deux personnalités de la communauté seront chargées d’établir des contacts avec les autorités marocaines : Sam Benazeraf et Isaac Cohen Olivar. Entre la mi-juin et fin juillet, une série de pourparlers ont lieu entre les protagonistes. Un accord de compromis est trouvé. Cet accord secret – conclu oralement -prévoyait le versement d’un montant variant entre 100 et 250 dollars par émigrant juif aux autorités marocaines. L’organisation logistique de l’évacuation est assurée par la HIAS, au moyen de passeports collectifs. Ainsi, entre novembre 1961 et la fin de 1966, ce sont 97005 juifs qui sont évacués. Selon Yigal Bin Nun, les autorités marocaines auraient reçu pour les 26000 premiers migrants 100 dollars par personne puis ce montant serait passé à 200 dollars, puis 250 dollars. Plusieurs personnalité smarocaines d’envergure auraient été impliquées dans cette transaction : des ministres -dont bien évidemment Benjelloun – mais aussi le cousin du roi Moulay Ali. L’article de BinNun évoque notamment les avantages qu’ont pu en tirer certains hauts fonctionnaires don’t le directeur de cabinet d’Oufkir Abdelwahab Lahlali et des personnalités possédant des intérêts dans le secteur des transports.Au total, cette évacuation, qui a été menée en un temps record, aurait coûté à Israël entre20 et 30 millions de dollars de l’époque. Une telle précipitation était-elle vraiment nécessaire ? Pour l’auteur, « les juifs marocains ne couraient aucun danger. Tôt ou tard, ils auraient quitté le Maroc mais cela aurait pu se faire plus doucement" 

Le contexte troublé de la seconde moitié du XXesiècle explique peut-être une telle frénésie.

MAJDA FAHIM

Le test de la visitede Nasser à Casablanca

Extrait La fin du judaïsme en terres d’islam sous la direction de Shmuel Trigano

 

La visite du président égyptien à Casablanca fut un événement traumatisant pour la communauté. Il était le symbole du réveil nationaliste panarabe et del’effondrement de plusieurs régimes monarchiques. Cette tendance ne manqua pas d’inquiéter le régime marocain qui dut s’aligner, contre son gré, sur les tendances pro-nassériennes de son opinion publique. La politique anti-israélienne de Nasser rapprocha le conflit israélo-arabe du cœur des Marocains, ce qui renforça leur nationalisme arabe et suscita unecertaine hostilité envers l’Occident,imperceptible auparavant. Les juifs, deleur côté, attendaient avec angoisse l’ennemi d’Israël, pour voir comment sa visite pouvait avoir une influence surleurs relations avec les musulmans.Nasser atterrit au Maroc le 2 janvier 1961 mais, dès la veille, des témoignages avaient fait état d’exactions policières contre des passants juifs. Des policiers insultèrent des vieillards, des femmes et des enfants dans la rue parce qu’ils portaient des vêtements avec un mélange de couleurs bleue et blanche,rappelant, à leur avis, le Drapeau israélien. On leur reprocha aussi deporter des vêtements noirs, comme signe de deuil envers l’ennemi d’Israël.Des policiers insultaient le Premier ministre israélien Ben Gourion. On entendit parallèlement des policiers glorifier Nasser, le dirigeant du monde arabe. Il est nécessaire de noter à cesujet que cette atmosphère n’avait rien de spontané. Elle est la conséquence, au moins en partie, de la propaganda panarabe diffusée dans la presse en langue arabe des partis politiques, à laveille de la visite.

יהדות מרוקו-אבותינו ואמותינו ספרו לנו-משה חיים סויסה-הנער שנמצא-רבי שלום בר חנין

הנער שנמצא

מעשה היה באחד מנכבדי המוסלמים שבכפר א־נטיפה (כיום: פום אלג'ומעא –[Foum el Joum3a], המצוי בין כפרי הרי האטלס, שביום בהיר נעלם בנו, ולא נודעו עקבותיו. כל בני הכפר יצאו לחפש את הנער ברחבי הכפר ומחוצה לו בסביבות ההרים, אך החיפושים אחריו לא העלו דבר.

אביו של הנער, שהיה מנכבדי הכפר, האשים את היהודים בכך שחטפו את בנו, ולפיכך הכריז והודיע, שאם בנו לא יימצא לאלתר – יגורשו היהודים כולם מהכפר.

היהודים נחרדו למשמע הגזירה הקשה שניחתה עליהם כרעם ביום בהיר. בצר להם הם פנו לרבם רבי שלום בר חנין, כדי שיעמוד בתפילה בערב בתגובה, אמר להם החכם לקרוא לאביו של הנער שיגיע אל ביתו.

משלחת מהקהילה היהודית יצאה אל ביתו של הנכבד המוסלמי, כדי להביא לפניו את בקשתו של החכם. הנכבד המוסלמי נענה לבקשה. כשדרך על מפתן ביתו של החכם, עמד החכם על רגליו ואמר לו: ״בנך נמצא עתה במקום פלוני״. מיד יצא האב אל המקום שאותו הזכיר חכם היהודים, ומצא שם את בנו. המעשה התפרסם, ושמעו של החכם היהודי יצא למרחוק.

בקרב יוצאי העיירה א־נטיפה, נפוצה הייתה המסורת, כי רבי שלום זכה לגילוי אליהו הנביא. ומעשה שהיה כך היה: באחד הפעמים ביקשה רעייתי להיכנס אל החדר הצר שבו ישב ועסק בתורה, והנה להפתעתה ראתה בפתח החדר אור מיוחד כעין אש. היא הבחינה כי אדם זר יושב ולומד תורה יחד עם בעלה, ונחרדה למראה זה, שכן היא הייתה כל אותה העת בבית ולא חשה בכניסת מאן דהו לבית, אך חששה להפריע לבעלה בעת לימודו.

כעבור שעות מספר, יצא רבי שלום מחדרו. או אז ניגשה אליו ושאלה אותו לפשר האור שבקע מחדר הלימוד, ומי הוא אותו אדם זר שעסק עמו בתורה. רבי שלום השיב לה: ״אשרייך רעייתי שזכית לראות את מ­שנאמר עליו ׳אשרי מי שראה פניו בחלום; אך זאת אבקש ממך, שלא תספרי זאת לאף אדם עלי אדמות, כל ימי חי’”. מעשה זה התפרסם רק לאחר הסתלקותו.

החכם רבי שלום בר חנין, נולד בעיירה סקורה שבמרוקו למשפחת בן דוד. בעקבות אסונות שאירעו במשפחתם, שינה אם שם המשפחה ל׳בר חנין- מלשון רחום וחנון, שירחם עליהם האל ויושיע אותם. עלה לגנזי מרומים ביום כ׳׳ב בטבת תרח"צ (26 בדצמבר 1937), והקהילה היהודית כולה ליוו אותו למנוחת עולמים, כשאליהם הצטרפו גם ערביי הסביבה. זקני העיירה א־נטיפה סיפרו, כי בעת הלווייתו של החכם נראתה צורת מנורה מאירה מהשמיים עד לביתו של הצדיק. בערב ראש חודש מנחם־אב שנת תש״ס (2 באוגוסט 2000), הועלו עצמותיו ארצה, ונטמן בבית העלמין בשדרות.

יהדות מרוקו-אבותינו ואמותינו ספרו לנו-משה חיים סויסה-הנער שנמצא-רבי שלום בר חנין

עמוד 249

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 200 מנויים נוספים
דצמבר 2022
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר