מורשת יהדות מרוקו

איפיוני הפסיקה ההלכתית של רבני המזרח והמגרב. – משה עמאר

ההלכה היהודית על כל חלקיה בין בדיני אדם למקום ובין בדיני אדם לחברו, היא עתיקת יומין ולה היסטוריה של למעלה משלושת אלפים שנה. כאשר ברובה של התקופה הייתה האומה העברית גולה מארצה ופזורה ברחבי תבל, ובחלק ניכר מהזמן לא היה לה מרכז רוחני אחד.  דבר אחד אין לו אח ורע בהיסטוריה העולמית. אובדן העצמאות המדינית ואבדן הקשר הפיזי עם ארץ ישראל, לא הביאו עמם לביטול האוטונומיה ההלכתית והשיפוטית. במשך שנות גלותו הארוכה והמפוזרת בתפוצות רבות, נטל העם היהודי עמו את ההלכה והמשפט שלו ושמר עליהם כבבת עינו מבחוץ ומבפנים. מבחוץ על ידי קבלת כתבי זכויות מן השלטון הכללי, ומבפנים על ידי הטלת משמעת חמורה ליישומם.

ולא זו בלבד אלא רוב בניינה וכוחה של ההלכה באו לה שעה שהעם ישב בגולה. ואם התלמוד הבבלי וחיבורי הגאונים נוצרו שעה שהיה לעם ישראל מרכז רוחני השולט על כל הפזורה היהודית הרי הספרות הרבנית העצומה בת אלף השנים האחרונים הורתה ולידתה בפזורה במקומות רחוקים זה מזה : בצפון אפריקה, ספרד, אשכנז, צרפת, ארץ ישראל, תורכיה איטליה ופולין, ובריכוזים נוספים.

תופעה זו של קיומה והתפתחותה של ההלכה היהודית על כל חלקיה בגולה, ניתן להסבירה באמונה היהודית, שאחד מעקרונותיה שכל מערכת ההלכה היהודית מקורה בהתגלות אלוהית. וכשם שהחיים הדתיים שהם המצוות שבין אדם למקום, כגון שבת ומועד, תפילין וכשרות, לא נפגעה חיוניותן ורציפותן בשל הליכת העם לגולה, כך גם החיים המשפטיים שהם המצוות שבין אדם לחברו, כגון דיני נזיקין ועבודה, יחסי מסחר ועניינים פליליים, מסים והיחסים שבין הפרט לקהילה, הלכו ונמשכו הלכו והתפתחו. ולכל בעיה שהתעוררה הן בחיים הדתיים והן ביחסים המשפטיים החכמים חיפשו ומצאו לה פתרון באותן המקורות עצמם דהיינו בתלמוד ובספרות ההלכה.

בתי דין.

מערכת שיפוטית עברית הייתה קיימת בכל הקהילות ישראל בפזורה למן חורבן הבית ועד לתקופת האמנציפציה ביהדות באירופה. ובקרב הפזורה הספרדית מזרחית עד למאה העשרים ועד בכלל. ראשי העם היהודי ומנהיגיו, עשו כל אשר לאל ידם להשיג מידי מושלי המדינות שחסו בצילן "כתבי זכויות" להבטחת עצמאותו של המשפט העברי, ולמתן סמכויות כפייה לבית הדין ולמוסדות הקהילה. מצויות עדויות רבות על כתבי זכויות שהוענקו לקהילות ישראל בארצות שונות.

במסגרת האוטונומיה השיפוטית היו בידי בתי הדין העבריים ומוסדות הקהילה סמכויות להטלת סנקציות לקיום פסקי הדין. דרכי הכפייה היו שונים ממקום למקום ומתקופה לתקופה. אמצעי הכפייה הרגילים היו עיקול נכסים, קנסות ממון, עונשי גוף, ועוד. היו קהילות שהיו להם גם בתי סוהר וסוהרים יהודים. בתקופות מסוימות בעיקר בספרד, ניתנה לבתי הדין היהודיים גם סמכות למתן פסקי דין מוות. אלה הופעלו בעיקר כלפי מוסרים ומלשינים מועדים. את ההוצאה לפועל של גזרי דין מוות מסרו בידי השלטונות. הסנקציה הנפוצה ביותר לכפות פסקי הדין הייתה איום בהטלת החרם, זה היה איום מועיל ועונש מרתיע ביותר בתנאי החיים והמגורים של היהודים בפזורה. כי בני הקהילה חיו כגוף אוטונומי מבודד בתוך עצמו ונזקקו זה לזה, ולעתים קרובות אף התפרנסו זה מזה, ולכן האיום בהטלת חרם בלבד, היה בו כדי להביא את העקשן הממוצע לקבלת מרות וליישום של פסק הדין, ורק לעתים נדירות נאלצו להשתמש בו בפועל.

איסור ההתדיינות לפני הערכאות.

כדי להבטיח את קיומו, המשכו והתפתחותו של המשפט העברי, אסרו החכמים את ההליכה לערכאות של נוכרים. הם ומנהיגי העם התייחסו בחומרה יתירה לאיסור זה, וכבר סמוך לחורבן הבית אנו רואים ושומעים חכמים המסמיכים איסור זה לפסוק "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (שמות כא, א). לפניהם ולא לפני גויים. אף על פי שדיניהם כדיני ישראל, אי אתה רשאי להיזקק להם (גטין פח, ב). קביעה זו האוסרת הזדקקות לבית משפט נוכרי גם בנושאים שדיניהם כדיני ישראל, שימשה במשך הדורות כחומה לשמירת המשך קיומו ורציפותו של בית הדין היהודי בכל תקופות הגולה.  ההליכה לבית משפט זרים הושוותה לכפירה בבורא ובתורתו וגורמת לחילול השם. חכמי ישראל בגלויות השונות במשך הדורות מדי פעם בפעם חזרו ורעננו איסור זה בתקנות המלוות בסנקציות של נידוי וחרם. וזאת כדי להבטיח את קיומו ויישומו של המשפט העברי בחיי היום יום. במקרים חריגים שהנתבע מסרב להופיע בבית דין רבני, בית הדין היה נותן אישור לתובע ולהגיש את תביעתו בבית המשפט האזרחי.

הבוררות ובתי הדין של הדיוטות.

מאחר והיה קיים מחסור בדיינים בקיאים בדין תורה, כדי לשמור על האוטונומיה השיפוטית היהודית ולמנוע הליכה לערכאות, חכמי ישראל עודדו קיומם של מוסדות שיפוטיים שיהודים יושבים בהם לדין, אף אם אין פסקי דיניהם מבוססים על ההלכה. בהתחלה נדרש שיהיה בהרכב לפחות דיין אחד שיודע את ההלכה. אולם במשך הדורות ויתרו על תנאי זה, וזה בגלל הפיזור הגדול של היהודים, ומיעוט מציאותם בכל מקום של כחמים הבקיאים בהלכה. ויתור זה ומניעיו מוזכר לראשונה בתשובה שכתב רבי שלמה בן אדרת, גדול חכמי יהדות ספרד במאה השלוש עשרה (שו"ת, ח"ב, סימן רץ).  במאה החמש עשרה מתוארת מציאות זו בהרחבה בתקנות ולאדוליר שנתקנו בשנת 1432. בהן נאמר הואיל ונתמעטו החכמים ורק בקהילות בודדות ישנם בתי הדין בהרכב שלושה דיינים הראויים לדון לפי ההלכה. לכן אנו מתקנים ומסכימים שבכל קהל וקהל יבחרו להם דיינים ויקבלו אותם עליהם להיות פוסקים את דיניהם. אבל חייבים לברור לכך אנשים הראויים וההגונים ביותר מתוך בני הקהילה (י'בער, תולדות היהודים בספרד הנוצרית, תל אביב תשכ"ה, עמוד 377-372)

מתן סמכות לבית דין של הדיוטות לדון בכל ענייני המשפט האזרחי, זו הייתה הכרעת חכמים בדילמה קשה של המציאות החברתית בקהילות היהודיות הקטנות. אם לקיים שיפוט יהודי בכל מחיר גם כשהדיינים אינם בקיאים בהלכה והם דנים רק על סמך שיקול דעתם.  או שמא עדיף במצב זה להתדיין לפני בית משפט אזרחי הפועל לפי דינים וקרונות משפטיים קבועים וידועים מראש. הם הכריעו שיש לבחור בדרך של שיפוט יהודי שייעשה על ידי אנשים הגונים, וזאת כדי לשמור על האוטונומיה השיפוטית העברית.

בתי דין של הדיוטות היו קיימים עד למאה הי"ח, הם היו נפוצים בארצות אשכנז גם במקומות בהם נמצאו בתי דין רבניים הבקיאים בדינים. וזו משום שהציבור העדיף להתדיין בפניהם ולא לפני חכמים. וכנראה משום שהדיינים לפני החכמים ומתן פסק דין ארכו הרבה זמן, וזה משום שחלק ניכר מהחכמים היו מיראי הוראה והיה קשה להם להכריע ולחתוך בשאלות ממוניות. בעוד בפזורה הספרדית לאחר הגירוש תופעה זו כמעט נעלמה, כי כל קהילה דאגה לרב אליו פנו בני הקהילה בכל בעיה או סכסוך שהתעוררו. קהילות קטנות שלא היה להם רב פנו לדיינים של הערים הסמוכות.

אישוש לכך שבקהלות אשכנז פנו פחות לבתי דין מומחים, ניתן למצוא בספרות שאלות והתשובות שהגיעו לידינו שנכתבה על ידי חכמי ההלכה במרוצת הדורות בפזורה הספרדית והאשכנזית, ובה נדונו מאות אלפי בעיות הלכתיות ומשפטיות שהתעוררו בחיי המעשה בין אדם למקום ובין יהודי לחברו או בין היחיד לקהילה, בחיי החברה, הכלכלה והמסחר, אשר רובה נכתבה בפזורה הספרדית. יתרה מכך, זו שנכתבה בארצות אשכנז החלק המשפטי תופס בה מקום קטן יחסית, בעוד זו שנכתבה בפזורה הספרדית רובה הגדול עוסקת בחלק המשפטי.

מתוך ויקיפדיה

תקנות ואיאדוליד הן תקנות קהילתיות שחוברו על ידי דון אברהם בנבנשתי (Benveniste) בשנת קצ"ב 1432 בעיר ואיאדוליד (valladolid) במרכז ספרד. דון אברהם בנבנשתי היה שר האוצר של המלך חואן השני מלך קשטיליה והרב הראשי מטעם המלך ליהודי הממלכה. מטרת התקנות הייתה לשקם את הקהילות היהודיות בספרד לאחר רדיפות היהודים מאז גזירות קנ"א (1391).

התקנות כללו חמישה פרקים:

1. לימוד תורה.
2. מינוי דיינים וראשי הקהל.
3. דיני מסירוֹת ומלשינות. לראשי הקהל הייתה סמכות לדון, אפילו דיני נפשות. סמכות זו חלה גם על מעשי המלשינים, שכונו בשפה הספרדית הקסטיליאנית במונח העברי: malsinar.
4. מיסים ועבודות ציבוריות. מס שנתי הוטל על ידי השלטונות על הקהילה. אופן הטלתו על חברי הקהילה היה מבוסס על הונם ונקבע על ידי פרנסי הקהילה.
5. הגבלת המותרות במלבושים ובמשתאות. הגבלה הייתה חשובה בארץ בה היה נהוג לערוך אירועים משפחתיים מפוארים.

התקנות היו בתוקף עד לגירוש ספרד. הגולים שיצאו את ספרד נטלו עמם את התקנות וכך לדוגמה, נכדיו של דון אברהם בנבנשתי דון יהודה בנבנשתי ודון שמואל בנבנשתי הקימו ספריות גדולות וקידמו את התקנות בקהילת יהדות סלוניקי שביוון. גם קהילות מגורשי ספרד במרוקו אימצו את התקנות.

איפיוני הפסיקה ההלכתית של רבני המזרח והמגרב. – משה עמאר

^המהפכה

^{ההתחלה היתה עם מסירות רבה, בזריזות וביעילות, הפעילות והמוסדות החלו להיבנות ולהתפתח במהירות, וצעד אחר צעד הרב מטוסוב הוביל מהפכה שאין לה אח ורע, עד שקשה להבין כיצד איש אחד עשה כל זאת. תוך שנים בודדות הקים אימפריה חינוכית בקזבלנקה, ומאידך סבב בעיירות וכפרי עד שהקים רשת מוסדות ובה אלפי תלמידים שרובם עד אז לא למדו לימודי קודש כראוי, ובמסגרו הלימודיות שלהם התורה והמצוות נדחקו לפינה ואילו רבים אחרים, במיוחד בכפרים, לא למדו כלל במסגרת לימודית.}

^{תיאורי תקופה זו מצויים בזיכרונותיו, ונביא קטע אחד בגוף ראשון מניצני המהפכה:}

^{הרבי הורה מה מוטל עלי לעשות באגרת ששלח אלי "להביא המעיינות למדינת אפריקה ולהפיצם ; כשהגעתי מצאתי כר נרחב לפעילות, גרו שם מאות אלפי יהודים שרצו לשמוע, לדעת ולקבל. במצב של יהדות מרוקו באותה שעה לא חשבנו על קירוב משפחה בודדת, או לימוד תורה עם ילד אחד. היה ברור שעלינו לעבוד בצורה הרחבה ביותר.}

^{מיד בימים הראשונים התחלתי לפעול בכיוון של הקמת תלמודי תורה. התחלנו בקזבלנקה והמשכנו בכפרים שמסביב. בכל מקום שהגענו התחלנו לאסוף ילדים, דאגנו למורים והבטחנו משכורות, כך במשך זמן קצר נכנסו אלפי תלמידים ללימודים על טהרת הקודש.}

^{זו היתה עבודה עצומה. הגענו למקום כלשהו, איתרנו בית מתאים ללימודים, חיפשנו מורים מבני המקום, בחרנו מנהל שידאג לתלמוד תורה באופן ישיר ודאגנו למשכורות לכולם מדי חודש. מיד לאחר מכן פרסמנו אודות התלמוד תורה. לאחר מכן הייתי חוזר אחת לזמן מסוים כדי לשלם משכורות, לבחון את התלמידים, לפתור בעיות שונות, לוודא שהכל בסדר. העבודה היתה עצומה. כך במשך השנים הראשונות הקמנו את התשתית הגדולה של רשת חינוך "אהלי יוסף יצחק ליובאוויטש" במרוקו״.}

^{אלפי תלמידים ברשת תלמודי תורה ברחבי מרוקו אינו דבר של מה בכך, ומעיון בתכתובות של הרב מטוסוב עם הרבי ובמקביל עם רבנים ומנהיגי קהילות בערים וכפרי מרוקו, עולה תמונה מדהימה: הרב מטוסוב לא נח לרגע, ישנם מספר מכתבים בנושאים דחופים ביותר שהוא כותב ומסיים באמצע נושא, כאשר הוא מבהיר שהנה השבת נכנסת ואסור לו להמשיך בכתיבה. לעיתים היה נעדר מהבית לתקופה ונוסע לכפרים מרוחקים, ובמקרים אחרים ערך פגישות ודיונים רבים בכל מקום כדי לשפר את צוות המנהלים והמורים.}

מנהל המוסדות

בתפקידו הרשמי כיהן הרב מטוסוב כמנהל מוסדות חב״ד במרוקו. הרבי הורה שוב ושוב לשלוחים, מנהלים ומורים וגם ליהודים מקומיים מן השורה, כי הרב מטוסוב הוא המנהל ואליו יש לפנות בכל נושא הקשור למוסדות חב״ד במרוקו. כמובן שכל שליח וכל מנהל מוסד היה אחראי על מוסדותיו ופעילותו, אך הכל היה תחת ניהול הרב מטוסוב. כמו כן טיפל בנושאים מרכזיים כמו נושאים כספיים, רכישת או שכירת מבנים למוסדות, ביקור אורחים רמי מעלה, אחריות לסיוע גשמי ורוחני לכלל יהודי מרוקו, כשבין היתר סיפק ספרי קודש, סכיני שחיטה ועוד תשמישי קדושה, לרבנים ויהודים מקומיים ברחבי מרוקו.

בתוקף היותו מנהל, שמר מכל משמר על סדר וקפדנות בכל דבר ועניין, וכך ניהל התכתבויות מפורטות עם כל השלוחים, מנהלי המוסדות, כשאת תמצית הדיווחים שלח לרבי ואת המענות שקיבל העביר ליעדן, וחוזר חלילה במשך עשרות שנים.

הרב מטוסוב ־ מנהל ובא כוח

הרב מטוסוב היה ראשון השלוחים בקזבלנקה, מנהל מוסדות חב״ד במרוקו ובא כוחו של הרבי, אך מצד היותו חסיד אמיתי לא ביקש כבוד. הוא רצה לשקוע בעבודת השליחות וגם בעבודת התפילה ובלימוד התורה, אולם הרבי כתב פעם אחר פעם אליו, אל השלוחים במרוקו ואל אישים אחרים במדינה, כי מנהל יש רק אחד והוא הרב שלמה מטוסוב, זאת למרות שהיה אברך צעיר לאחר חתונתו. מטבע הדברים היו תמיהות בעניין, והנה אחת התשובות מהרבי בנידון זה:

מכמה טעמים והעיקר בהשגחה פרטית, הנה נסתדר הדבר באופן כזה שמהר״ש [הרב שלמה מטוסוב] שי׳ בא לקזבלנקה מקודם בזמן, ובמילא היה הוא מניח היסוד להעבודה שם, המתדבר עם הדזוינט ועם הבעלי בתים וכו׳.

שנית, מפני היות מהר״ש שי׳ יותר רגיל עם אנשי ספרד והדזוינט ואולי – גם מה שהוא צעיר לימים – כיון שהעבודה בכלל והנסיעה לכפרים וכו׳ בפרט דורשת טרחה יתירה, הנה גם מפני זה מוכרח הנ״ל להיות לוקח חלק בראש.

ובשנת תשכ״ד, הרבי ענה לאחד מהשלוחים:

…בנוגע להחלטה בפועל ממש וכן כלפי חוץ – אין לשנות הסדר שהוקבע בכ״מ [בכל מקום] שהמנהל הוא המחליט….

גם בהזדמנות אחרת בעת שמי מן השלוחים רצה לפעול באופן עצמאי, הרבי הורה לו לעבוד כרגיל תחת הנהלת הרב מטוסוב. השליח הנזכר שהיה חייל וחסיד אמיתי עזב מיד לגמרי את תכניתו והמשיך לעבוד כל השנים בהנהלת הרב מטוסוב.

וכיון שידועה טענה הישנה נושנה, שאי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד, […] הנה על פי הנ׳׳ל העבודה דורשת שיהיה זה מהר״ש שי׳ […] מוכרח הדבר, שבעיר אחת לא יהיו שני אחראים ושתי מקצועות וכו' וכו'  , הן מצד הדווינט והן מצד הלשכה שבפריז [הלשכה האירופאית בהנהלת הרב גורודצקי] ובכאן מצד הרבי.

חבד במרוקו-המהפכה

עמוד 30