מורשת יהדות מרוקו

במאי באותה שנה, קרוביי בעיר העתיקה נלקחו בשבי ירדני מקץ כניעת התושבים המעטים שנשארו שם. ירושלים הייתה עדיין במצור, לכן סללו כביש עפר עוקף בהרים שנקרא ״דרך בורמה״. באמצע הדרך ירדנו מהמשאית ואך דרכנו על האדמה שקענו כמו באבקת גיר. לא ראיתי עוד את נעליי. אחרי טלטולים בדרך זו הגענו לתל-אביב ולקחו אותנו מיד למסעדה לאכול. נשארנו המומים למראה השפע שהיה על השולחנות. הסתכלתי על האוכל בצלחת המלאה ודמעות זלגו מעיניי בלי שליטה. ארוחה כזו לא ראיתי כמעט עשרה חודשים. פה אין מצוקה, אין מלחמה, אין מצור ויש שפע. זה נראה היה לי עולם דמיוני. כאשר שהינו בירושלים, חשבנו שכל הארץ שרויה במצב דומה לשלנו, ואולם הנה נוכחנו לדעת שמחוץ לירושלים אנשים חיים אחרת. אין פגזים ברחובות, אין צלפים. היה קשה להאמין. זה עולם שונה כל כך ממה שעזבנו בירושלים. לא האמנתי שיש עוד שפע כזה בארץ. לא יכולתי לסיים את האוכל. לאחר האוכל המשכנו לחיפה, והלכנו לבסיס צבאי בשער-עלייה שהפך יותר מאוחר למחנה עולים. אנחנו, כמו הרבה חיילים, הלכנו בבגדים אזרחיים. לא היו אפילו דרגות לקצינים. שלחו אותי למפקדה בבניין יפה על הר הכרמל. ואולם, לא יכולנו לתקשר – הם היו זקוקים לאדם שיודע טוב יידיש כדי לתקשר עם חיילים שלא יודעים עברית. למדתי אמנם יידיש בקפריסין, אך לא מספיק טוב, כדי לתקשר עם חיילים שלא יודעים עברית. חזרתי לבסיס. איכשהו גילו שאני מדבר צרפתית וערבית מרוקנית. בדיוק אז חיפשו מישהו כזה במטרה ללוות עולים מצרפת. אז גם החלה הפוגה מהמלחמה ולפי ההסכמים אסור היה להביא חיילים. אבל אנחנו מביאים. אנחנו מביאים כל מה שצריך תחת אפם של מפקחי או״מ. ב-16 ביולי עליתי על האנייה ס.ס. מאלא [SS MALA] עם רב חובל אמריקני[דניאל מלטיז]. היו בה מלחים יהודים מארצות הברית שמשרתים כמתנדבים.

יצאנו לדרך והגענו למרסיי שבדרום צרפת. עגנו ברציף ״קאפ ז'ני היינו צריכים להכשיר את האנייה לקבלת העולים. הנגרים עבדו באופן גלוי עם מוזיקה ברמקולים על הסיפון. מזג האוויר היה טוב והאווירה עליזה. בנינו דרגשי עץ בבטן האנייה, אך הם היו מרווחים ונוחים. לאחר העבודה הייתי הולך לעיר מרסיי. באחת הפעמים, ביושבי בבית קפה בשדרה המרכזית ״לא קאניבייר״, פגשתי חברים מעירי במרוקו ובילינו יחד. לפעמים נשארתי ללון בעיר. עדיין הייתי רזה וכחוש אבל הרגשתי בסדר. גמרנו להכשיר את האנייה ושטנו לאורך החוף הדרומי לעיר סיט – משם היינו צריכים לקחת את העולים. אחרי כמה ימים התחילו להגיע משאיות עם עולים שסידרנו באנייה ולקראת הבוקר יצאנו לדרך. לא יכולתי שלא לצלול בזיכרונות אודות האנייה ״יהודה הלוי״, שבאתי אתה ארצה. ואולם, עולים אלה לא יסבלו כמונו. תוך כמה ימים, בתנאים די נוחים, יגיעו לארץ בלא מאבק וללא המעבר בקפריסין. באחד הימים קרא לי חבר שהיה מרוקני ואמר שפולני אחד שנתנו לו לחלק דברים טובים – שוקולד, ביסקוויטים ועוד דברים כאלה – נותן רק לאשכנזים ולא למרוקנים. ירדתי לבטן האנייה וראיתי את האיש המתועב בפעולה שעוררה התמרמרות רבה בקרב העולים. העניין היה כמעט מגיע לתגרות ידיים אם לא הייתי משליט סדר. ניגשתי לאיש שלא היה מצוות האנייה, ושאלתי אותו מדוע הוא מפלה בין העולים. הוא בקושי הבין עברית, נשאר שקט וגמגם כמה מילים נגד המרוקנים. כעסתי ואמרתי לו: ״מה זה, וירוס של שנאה יש לכם? זאת מחלה כרונית אצלכם? עוד לא הגעת לארץ וכבר אתה מתנהג כגזען! תלך מפה לעזאזל !״ הוצאתי אותו משם שילך לכל הרוחות, והשמחה חזרה לשרות בין העולים. חילקתי את הממתקים לכולם שיהיו שמחים. אין, ולא יהיה אצלי, שום הבדל בין יהודי ליהודי! חרפה ובושה! התנהגות כזו ממש מקוממת אותי וצריך להילחם בכל הכוח ולעקור אותה מהשורש. אם לא, אנו כבר זורעים חורבן בית שלישי.

הגענו ארצה ואני ביקשתי לעזוב עבודה זו, ולהתגייס לצבא כחייל מן השורה. הלכתי לבסיס שממנו יצאתי כאזרח־חייל והתגייסתי כחייל סדיר. עברתי את כל הבדיקות והייתי גאה מאוד להיות חייל בצבא ההגנה לישראל. עברתי שוב אמונים בנשק וכל מיני תרגילים ומקץ כמה שבועות נשלחתי למחנה בן עמי בתל-אביב. נסענו מתל- אביב לרמת גן נסיעה די ארוכה. מחנה בן עמי היה בין לבין ומסביב הכל היה ריק, מגרשים עצומים שהיו עזובים. לזמן מה הייתי מזכיר המפקד, במפקדה ביפו, אבל עקב בעיות תחבורה מצאו לי עבודה במשרדים במחנה. גרנו באוהלים וסבלנו מקור בחורף. מקץ כמה חודשים בריאותי הידרדרה והרגשתי חלש. הרופא במחנה קבע לי פגישה לבדיקה בבית חולים תל ליטוינסקי. הורו לי להגיע בשמונה בבוקר, לאחר צום. קמתי מוקדם מאוד והגעתי לבית החולים בשעה הייעודה. ישבתי והמתנתי. עברה שעה, עברו שעתיים, ארבע, ואף שש שעות. משפגה סבלנותי, קמתי, פניתי לאחות והרמתי את קולי: ״אני יושב פה בצום משמונה, ועד עכשיו אף אחד לא מתעניין בי. אני חלש ורעב ואתם עושים ממני צחוק!״ הגיע הרופא ושאל לפשר הצעקות. הסברתי ואולם הוא אמר שכעת מאוחר ושאחזור מחר. צעקתי אף יותר ואמרתי לו שלא אבוא מחר, וכי הם אנשים חצופים וחסרי תרבות, שאינם יודעים לעשות את עבודתם. הרופא אמר שהוא לא יקבל אותי אפילו מחר. אמרתי לו שאני מצפצף עליו וממילא לא חשבתי לחזור. אישה אחת בגיל העמידה אמרה להם: ״אתם לא מתנהגים יפה עם החייל הצעיר הזה! ראיתי אותו מזמן יושב פה. עכשיו אני שומעת שהוא יושב פה משמונה בבוקר. זה לא יפה!״ ישבתי על הספסל כעוס. אישה זו ביקשה שאחכה שם, הלכה והביאה לי כריך לאכול, מפני ששמעה שאני רעב. הודיתי לה מאוד. אכלתי את הכריך וחזרתי למחנה. הרופא במחנה בדק אותי, אמר שאני בריא לחלוטין והמליץ לשחרר אותי מטעמי בריאות. לא הבנתי אותו, שהרי אם אני בריא – מדוע לשחרר אותי? מקץ שבוע שלחו אותי למחנה בסרפנד ליד רמלה, כדי שאשתחרר.

במחנה זה הכרתי קצין שהתיידדתי אתו. הוא נולד בארץ, דור שלישי ליוצאי מרוקו. סיפרתי לו על החיים שלי בארץ, וכמה שסבלתי בגלל היותי יוצא מרוקו. הוא אמר שכך זה היה מתמיד. האשכנזים לא אוהבים אותנו. הם רוצים לנהל את המדינה והם זקוקים לעולים ממרוקו רק בשביל העבודות השחורות, במקום הערבים. אפילו אם הנך בעל מקצוע – לא תקודם. אתה יכול להיות רואה חשבון מוסמך, מהנדס או אפילו רופא – ואולם אם מיוצאי מרוקו הנך , מאום לא יעזור. רבים שבו לחו״ל בעקבות זה. הם חשבו שכל מי שבא ממרוקו, הוא פרא אדם. אותו קצין סיפר לי שהיה חבר אצ״ל, והוא והחברים שלו סבלו בגלל זה. הוא סיפר לי איך נרדפו על ידי ההגנה של הסוכנות היהודית. בנוסף, הם היו תופסים חברי אצ״ל, מכים אותם נמרצות, זורקים אותם בתעלה לצד הכביש וקוראים לבריטים שיבואו לאסור אותם. הוכיתי בהלם כשסיפר לי את זה. הייתה זו מלחמת חורמה באצ״ל ובלח״י על ידי מפלגות של תנועת העבודה הסוציאליסטים. יהודים שנלחמים באויב המשותף נמסרים לאותו אויב רק מפני שלא סרו למשמעתם של המפלגות היריבות. וכי אפשר למסור יהודים לאויבים של העם היהודי בארץ ישראל? איזו מן חברה רוצים להקים במדינה החדשה? רודנות בנוסח בולשביקי? אם אתם נלחמים בהם, זו נחשבת מלחמת אחים.

״לא״, הוא אמר לי, ״אנחנו לא רוצים מלחמת אחים ולכן לא נלחמנו בהם״. הוא סיפר לי איך יאיר, מנהיג לח״י, נרצח בתוך ארון שבו התחבא כשהבריטים חיפשו אותו. לפי השמועה, אנשי ההגנה הראו לבריטים היכן הוא מתחבא. ״אוי ואבוי! איזו מדינה תהיה לנו! תשמע״, הוא אמר לי, ״אתה עוד תשמע מה שנעשה בארץ. תהיה זהיר עם מי שאתה מדבר. תשמע ותשתוק. אל תביע שום דעה. אני רואה שאתה יהודי בלב ובנפש וזה לא הולך בארץ. קודם המפלגה. זו המפלצת שכולם סוגדים לה. שום ידידות או נאמנות לא נחשבת. רק המפלגה וראשיה. הם הקובעים והם השולטים. אל תגיד לאף אחד מה שאתה חושב או במה שאתה מאמין. ביום הבחירות תבחר מה שאתה רוצה, אבל אל תגיד לאף אחד. רק ככה אפשר להתקיים בארץ, זה עצוב אבל זה המצב. עד היום יש להם רשימה שחורה של אנשי אצ״ל לשעבר שלא יקבלו אף עבודה במשרד ממשלתי, ממש רדיפה. נקווה שעם הזמן זה ישתנה. בינתיים זה המצב״. זה הזכיר לי את הרדיפה של המתנגדים נגד החסידים וההלשנות עליהם לשלטונות הרוסים. וכי מה זה? יהודים דתיים או סוציאליסטים – שניהם לא מכבדים את כבוד האדם וחירותו שהם ערכים אנושיים בכל חברה מתוקנת? מה קורה עם אהבת עם ישראל?

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-הקליטה

עמוד 267