מורשת יהדות מרוקו

מי אתה ישראל מיר

עוזיאל חזן

הרומן ״מ׳ אתה ישראל מיר״ פורס לפנינו מקרה אמיתי ומרגש, עם חוט בלשי, המספר את קורותיו של יעקב ממן. ממן היה בחור מוכשר ויפה תואר מהעיר פס, במרוקו. יעקב רצה לממש חלום של חופש ועצמאות אישיים ומוצא עצמו נלחם על עצמאותה של ארץ, בה הוא ראה את מקומו האמיתי, יחד עם חבריו, אשר למרביתם לא הייתה ההכשרה והאימון המתאימים לטבילת אש ראשונה.

כל זאת, על רקע מלחמת תש״ח, דרך העלייה הבלתי ליגלית, ההגליה למחנות המעצר הבריטים בקפריסין וההתגייסות לפלמ"ח. גרעין הסיפור מתמקד בדמויותיהן של שני גיבורים טרגיים: יעקב ממן וישראל מיר. האחד, מציאותי והשני הזוי ומסתורי. הסיפור רקום בפרשיית אהבה מרגשת בין גיבור הספר, צעיר מצפון אפריקה, ובין עלמה ניצולת שואה. שפת הקשר ביניהם הייתה לשון היידיש, אותה למד ממן, בעל חוש לקליטת שפות, בשהותו במחנות המעצר בקפריסין, שם פגש בה לראשונה.

שעת צהריים של שבת העשרים ותשעה למאי 1948. מזג אוויר אביבי. אומרים שבארץ ישראל קיים האביב הארוך ביותר, אבל צריך לקטוף אותו מבין העונות, כפטריות חבויות בין עצי היער. לאחר שהם סועדים בכריכים של גבינה לבנה, המובאים אליהם מחדר האוכל של הקיבוץ, לוקחת אותם גילה לסיור בבית העלמין במקום. מקום מנוחתם האחרון של אזרחים וחיילים. גילה אומרת שכדי להילחם ולשמור על החיים צריך להכיר את המתים. בעיקר את אלה שנפלו על הגנת הארץ. מדברת על גיבורים מתים ועל גיבורים חיים. לעיתים קשה ההבחנה ביניהם. שניהם נישאים מעבר למושג הארצי של החיים. מעין מלאכים ההולכים לפני המחנה, כמו ארון הברית.

חיילי הגדוד החדשים נמצאים בתוך ׳בית־החיים׳ של קריית ענבים, כפי שיעקב מכנה אותו. הוא עושה מקבילה לשמו של בית העלמין בעיר הולדתו. שם זה ניתן למקום ההוא מתוך אמונה שהחיים האמיתיים שייכים לנחים על משכבם. אלה המצויים אי-שם בעולמות עליונים. החברה חשים צמרמורת. הרעד שולט להם בעצבים. הם עולים במדרגות לרחבה המוקפת עצי אורן, ברוש וזית. שייקה אומר ביידיש ליעקב שהוא חושב על משפחתו שעלתה בעשן ולא זכתה לקבר ישראל. יעקב מבחין בדמעה ניגרת על לחיו של שייקה. הוא מעניק לו חיבוק של עידוד. שייקה נד בראשו. האם זו מחוות תודה או שמא סימן להשלמה עם עבר קשה מנשא. גילה מסבירה שבית העלמין הוקם לפני עשרים ושש שנים בתוך ערוץ של הגיא, היורד מגבעת הראדאר. מיקומו נועד לחסום את המעבר בין הכפרים הערביים הסמוכים ובין כפר אבו-גוש.

״תזכרו את השם המקולל הזה שנקרא גבעת הראדאר, כי אני עוד אספר לכם עליו״. החיילים מביטים איש ברעהו ומהרהרים מה עוד צופן להם המחר במסעותיהם.

״כאן החיילים, יחד עם האזרחים, טמונים באותו מקום״ מסבירה גילה ״כביטוי לאחווה וכסמל לקרבה ולשיתוף הפעולה בין הלוחמים ובין האזרחים. קשר שנוצק מאז יסוד המקום…״. היא עושה הקבלה לעבר הרחוק של ימי בית־שני, בו האזרחים עבדו את האדמה וכשנדרשו יצאו למלחמת-מצווה או הגנה וגם למדו תורה. בראשיהם של אנשי גח״ל מתרוצצים מושגים חדשים, כביטוי לאורח חיים חלוצי, כמו: קיבוץ, מושב, מושבה. גילה מביטה אל החלקות הדוממות, פולטת אנחה שרקנית וממשיכה:

״קבורים כאן רבים מחללי החטיבה שלנו. כול קבר הוא סיפור גבורה. היו שמועות שיש כאן גם קברי המונים. אני לא רוצה לזעזע אתכם, למרות שיש סוברים שזה מחשל. אנחנו פתחנו את המסורת הזו של מסע בעקבות לוחמים. לא רק סיור במקומות בהם לחמו אלא גם מקום נפילתם ואתרי קבורתם. אני אומרת את זה גם לזכרם. אני נזכרת שהמקרה הקשה ביותר היה רק לפני כחמישה שבועות, בעשרים ושלושה לאפריל השנה. בערב פסח, חג החרות. הרבה מהנופלים לא זכו לחרות המיוחלת. החטיבה שלנו קיבלה פקודה לכבוש את נבי-סמואל. אתם יודעים, זה מקום קברו של שמואל הנביא, בצפון ירושלים. הקרב היה אסון כבד שעלה בעשרות הרוגים. תראו, הם כולם קבורים כאן. בתום הקרב הובלו החללים בשקים לקיבוץ. המובילים הזעיקו את חברי הקיבוץ, שאותם מצאו כשהם מסבים לליל הסדר בחדר האוכל, עסוקים בקריאת ההגדה ושטים על צלילי זימרת החג. מה נשתנה, והיא שעמדה לאבותינו ולנו…שבכול דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב״ה מצילנו מידם. ככה שרים המאמינים. יש קיבוצים שמתקנים את הנוסח ושרים ׳ואנו ניצלים מידם׳. לא כאן המקום לויכוח. מה שבטוח זה שצריך לסמוך גם על עצמנו. אני חושבת שזה אפילו כתוב בתורה. אבל תשמעו את המשך האירוע הטרגי״ מוסיפה גילה. משתהה קצת ולוקחת אוויר ״המובילים קוטעים את שמחת החג. מודיעים לחברים שיש כאן עשרות חללים שיש לקבור אותם. סועדי ליל הסדר המומים. פניהם קודרים. הם שומטים את כלי האוכל מידיהם. נתקפים בחוסר תיאבון. מייד ניגשים למלאכה. המובילים, בעזרת חברי הקיבוץ, מרכזים את ההרוגים בעליית הגג של הרפת ועוד באותו לילה, ובתוקף מצוות כבוד המת ואיסור הלנתו, עובדים החברים כול הלילה במעדרים ומכושים כדי להכין את הקברים.״״ גילה עושה הפסקה. כאילו ביקשה לחלוק לחייליה את האירועים הקשים, את הצער הנוקב, מנות-מנות. אחדים מהבחורים מוחים דמעה. שייקה אומר ליעקב שהוא נזכר, להבדיל, בערימות הגופות של יהודים שנורו בידי הנאצים ונזרקו לבורות. גילה מבקשת להמשיך בהסבריה כדי לדחוק את הדיכאון ואת המחשבות על ההרג ההמוני.

״אני מסיימת עוד מעט. אתן לכם אחר כך זמן של כשעה להסתובב כאן חופשי ואחר כך ניפגש ליד חדר האוכל. טוב. הנה תסתכלו על הקבר הזה עליו כתוב נחום אריאלי, המכונה ג׳וני. הוא נפל בקרב כשעלה בראש חייליו לכיבוש הקסטל. זה היה בשביעי לאפריל. הוא היה אחד מתוך שלושים ותשעה הרוגים שלנו בניסיון ההתקפה הזה. למחרת הקרב, כשעלו לחפש את גופתו היא לא נמצאה. את פיקודיו קברו במעלה החמישה. מספר שבועות לאחר שנפל נתגלתה גופתו בכפר הערבי אבו-גוש, הצמוד לכאן ואיש אינו יודע איך הגיעה לשם. מה שעצוב עוד יותר בסיפור של ג׳וני זה שהוא היה בן יחיד שהתחתן רק שבוע לפני שנפל״.

גילה נאנחת ובעקבותיה נשמעים המהומי צער, כמו נהמות רוח המתגלגלות מן ההרים שמנגד. גילה, למרות הבטחתה, ממשיכה בסיפורים על החללים במין דחף בלתי נשלט, ממש כפי שהיא ידעה להסתער על יעד ולהאריק לכול פעולה שלה את האנרגיה הג׳ינג׳ית הבלתי נדלית, האופיינית לה: ״טמונים כאן גם נערים בני חמש עשרה עד שבע עשרה. ילדים ששיקרו בקשר לגילאים שלהם כדי להתגייס לפלמ״ח. תארו לכם איזו מסירות ונכונות הקרבה, למרות שזה נוגד את העקרונות שלנו. אבל לא ידענו. בלהט הקרב למי יש זמן לבדוק תעודות לידה. זה מזכיר לי את הילדים והנערים של הרובע היהודי, אלה שנפלו ונקברו בחלקת הרובע בהר הזיתים. הם היו תצפיתנים וקשרים. רק אתמול קבלתי מידע על נפילתו של החייל הצעיר ביותר בתולדות הצבא וארגוני ההגנה שלנו. בסך הכול בן תשע וחצי. שמו ניסים גיני. בקרבות האחרונים ברובע, סביב בית הכנסת ׳תפארת ישראל' השתתפו ילדים. אחדים מהם בני תשע ועשר. הם הועסקו בעבודות ביצורים. ה׳מבוגרים׳ יותר, בני שתים עשרה, העבירו מסרים בין העמדות, מזון ואף נשק ותחמושת. אחדים מהם נהרגו ובהם גרציה (יפה), בת השש עשרה וניסים גיגי, שהוא עכשיו החלל הצעיר ביותר במלחמת העצמאות. הוא נפל במילוי תפקידו כשהוא עוטה מדים וסמלים של הצבא וגם נשא מספר אישי. הוא גויס להגנה. בסיום משמרתו כתצפיתן, שתפקידו להעביר ידיעות בין עמדות לוחמי הרובע, הוא חזר לעמדת השמירה. כשהרים את ראשו הוא נורה בידי צלף ירדני ונהרג. הוא נקבר רק אתמול לפני כניסת השבת. יום נפילתו הוא מועד מצמרר. ערב שבת. הוא נפל במרחק מה מהכותל המערבי. זה היה אתמול, העשרים־ושמונה למאי 1948….”.

גילה שוב נאנחת. משא המוות כבד על לבה הרגיש. כול כך הרבה נעורים שאבדו. עתיד שנמחק. שרשרת יוחסין שניתקה.

עוזיאל חזן-מי אתה ישראל מיר.

עמוד 19

תעודה מספר 37

התע"ד.-1714

תעודה שכל כולה עמידה על ציון השנה במלואה ולא ציון השנה בקצרה

בהיות כי אירע מעשה שנמצא חשש זיוף בשטרות בכתיבת זמן השטרות והורע שטר אחד בעניין קדימה ולכן הסכמנו בהסכמתינו ובהסכמת הנגיד כבוד הרב יהודה בן הרוש שמהים והלאה למיגדר מילתא לקיום הדת דתינו האמת תורת משה שתתעלה שמהיום ולהבא שכל סופר יכתוב השטר צריך שיכתוב בו הזמן המבואר דהיינו כגון שנה זאת שעלינו שהיא שנת תעד לפ"ק.צריך שיכתוב ויוסף גם הכלל ויבאר וכך יכתוב חמשת אלפים וארבע מאות וארבעה ושבעים ליצירה וכן על זה הדרך ולא יכתוב תעד או חשבון מלה שתהיה בפסוק אלא יכתוב הכלל והפרט ופרט מן הפרט הכל בחשבון מבואר.

ואם לא יכתוב כך השטר פסול ולראיה כי כן הסכמנו כתבנו פה וחתמנו היום דהיינו שנת חמשת אלפים וארבע מאות וארבעה ושבעים ליצירה וקיים גם בכלל הסכמה אם יכתוב שום שטר בחודש אייר צריך שיכתוב בחודש זו ואם לא יכתוב כך השטר פסול ולראייה חתמנו פה וקיים.

שמואל בן חוטא ס"ט – מאיר בן יוסף דאבילא ס"ט – ישועה בן כבוד הרב משה בן חמו ס"ט –

מיחידי הקהל והנגיד. יהודה בן נסים בן הרוש ס"ט – יום טוב בן הרוש ס"ט – יצחק בן משה חמו ס"ט – יחייא דוד אזולאי ס"ט  סוף התעודה.

תעודה מספר 38

התרמ"ט – 1889

נועדו יחדיו יחידי קהלינו קהל צפרו יש״ץ הלא המה ה״ר אברהם בהר׳ יצחק הן אלבאז וה״ר אהרן בה״ר מרדכי ה״ן אלבאז וה״ר משה בה״ר יעקב הכהן וה״ר שלמה בה״ר יעקב ה״ן חמו וידי׳ אדבדובי וה״ר ישראל בה״ר נסים ה״ן עולייל וה״ר שמואל בה״ר משה ה״ן חמו וידי׳ אדבדובי והר׳ שמעון בה״ר משה ה״ן אפרייאט והר׳ ימין בה״ר שאול ה״ן יתאח והר^, משה בה״ר יוסף ה״ן עולייל וה״ר מאיר שמעון בבה״ר ישועה נ״ע ה״ן אלבאז וה״ר יעקב בה״ר אליהו ה״ן אביטבול וידי׳ אסחראווי וה״ר יעקב בה״ר יוסף ה״ן יעיס וה״ר מרדכי דמתקרי ע״ש אביו הר׳ מרדכי ה״ן אלבאז והר׳ שלם בה״ר שמואל ה״ן אגייני שמהיום הזה והלאה ועוד כל ימי הארץ אין רשות לשום יחידים מהם למנות דיינים או לתת שום שררה מהשררות הנהוגים בקרב ישראל כגון שררת שחיטות ובדיקות וכיוצא לשום אחד מחכמי העיר אף אם ראוי והגון לכך עד שיהיה בהסכמת כל היחידים הנז׳ אשר נקבו בשמות, גם אין רשות לשום יחידים יחיד או רבים מהם בשום זמן לתת מקרקע עניי העיר לשום חכם מחכמי העיר הן חזקת קרקע או גומלי חסדים או גוף לדירה עד שיהיה בהסכמת כולם.

ובכן העי' עד עתה בקנין שלם מעכשיו בד"לב ושבועה חמורה כי אם למה שיועיל האנשים הנזכרים ובכוח הקנין ושבועה חמורה הודה הודאה גמורה וקבלו עליהם התקנה הנזכרת בל תמוט עולם ועד, ואף אם הסכימו רובם או כולם בשום פרט מהפרטים הנזכרים ולא נשאר כי אם אחד מהם שלא הסכים צריכים כולם לקבל דעתו, ואם סרבו ועמדו בהסכמתם מעתה ומעכשיו חייב עצמו בכח הקנין ושבועה החמורה שחייב כל אחד מהמסכימים והמסרבים לקבל דעתו לפרוע להקדש עניי העיר סך אלף צ'ורוס כסף טוב בתורת קנס שלא כדין מעתה ומעכשיו דלא  כאס', גם הואילו לבאר שאם באיזה פרט מהפרטים הנזכרים הסכימו מקצתם והשאר לא הסכימו ומתוך כל נפלה קטטה ביניהם והוצרכו להפסד סך מה רב או מעט על ידי השררה ההפסד ההוא עלי דידהו כולהו ליהדר והתקנה לא תזוז ממקומה בקניין ושבועה חמורה מידם באופן המועיל על כל מאי דכתיב ומפורש על הכל חתומים פה והיה זה בראש חודש אב הרחמן יה"ל ש"ש ובדבר הז"ה תאריכיו ימים ליצירה והכל שריר ובריר וקיים

מסעוד עובדיה ס"ט – אהרן מאמאן ס"ט

סהד רבי רחמים באיין כא יערף אשררה כא יעטיווהא לקהל די ראוי פלווקת ומנור לפטירה דייאלו כא יעטיווהא גם כן לדי ראוי פדאך לווקת אפילו יכון בלא שררה ומא הוואסי מן זרע די מול אשררה אפילו הכי כא יעטיווהאלו וכא יערף באיין צ'אר רבי שמעון כאן ענדהום אנץ פשררה דצלא לכבירא ומנור לפטירה דייאלו זוולולו ארבע מן אשררה ועטאווהא לחד אכור די כאן ראוי בעדן בנו גם כן כאן ראוי למלאת מקומו אפילו הכי זוולולו ארבע ועטאווה לחד אכור

מסעוד עובדיה ס"ט – אהרן מאמאן ס"ט

תרגום

העיד רבי רחמים ? שהוא יודע שהשררה הנהוגה בצפרו היו נותנים אותה הקהל לרב שהוא ראוי בזמנו ואחרי פטירתו חוזרים ונותנים אותה לאחד שראוי למלאת מקומו, וגם אם אין לו שררה או ירושת שררה מאבותיו היו נותנים לו והוא יודע שמשפחת רבי שמעון אזולאי היה להם שררה במחצית בית הכנסת אלכבירא (הגדולה) ואחרי פטירתו הורידו מן היורשים רביע השררה הנזכרת ונתנוהו לרב אחר שהיה ראוי לשמש בקדש הגם שבנו של רבי שמעון אזולאי היה ראוי למלאת מקום אביו אפילו הכי לקחו ממנו הרביע ונתנוהו לאחר

סוף התעודה מספר 38

קהלת צפרו- מקורות ותעודות -ר' דוד עובדיה

עמוד 46