מורשת יהדות מרוקו

תעודה מספר 39.

התרנ"ג – 1893

חברת קדושה גומלי חסד של אמת ה' עליהם יחיו, אשר פה בצפרו יע"א, נחלקים לארבע משמרות, ועל צבא כל משמרת, פקיד וממונה אחד, צופה ומביט על כל אנשי משמרתו לנחותם הדרך במעגלי צדק על פיו יצאו ועל פיו יבואו, ה"ה האנשים האלה שלימים יקרים ונכבדים ה"ר אברהם נר"ו בן הרב משה ה"ן אסולין, והרב יהודה נר"ו בן הרב כליפא ה"ן הרוש וכבוד הרב פנחס נר"ו בן כבוד הרב שאול יצ"ו ה"ן אלבאז, והרב חיים יצ"ו בן הרב יעקב ה"ן איתאח. ועתה נועצו לב יחדיו ארבעה הפקידים הנזכרים בהסכמת כל החברה והתקינו תקנות קבועות לדורות עולם, לחזק מסד החברה בל תמוט עולם ועד, ואלו הן :

אתפקו באיין חתא רבאעא מן רבאייע הנזכרים, מה תסיב תטללע מעאהא ללמערה סי מרא בין נשואה בין פנויה, תטייבלהום או תאכל מעאהום, ורבאעא די תטללע מעאהא סי מרא תטייבלהום אוו תאכל מעאהום וויסהדו עליהא זוז דלעדים, חייבת דיך ארבאעא תעטי ללכולל די ארבע ארצות קדושות יבנה ויכונן במהרה בימינו סל כמסא ועשרין צ'ורו קנס שלא כדין מעתה ומעכשיו.

וסי וואחד מן לחברה די חאב יכרז מן רבאעתו, וורזע פרבאעא אוכרא, מא תסיב חתא רבאעא תקבלו ענדהא כלל, דהיינו מא תכלליה חתה רבאעא יחפר מעאהא וומא תערדלו חתא רבאעא לסי ערדא די הייא דלחברה, כגון סעודה דזוהר, אוו דלהילולא, אוו לקבוד די סי חק די הווא מן לעניין דלחברה.

מן גיר אידא כאן זאר פצ'אר מעא סי וואחד מן לחברה יקדר יערדלו, ווידא קבלתו סי רבאעא וטלע יחפר מעאהום, אוו ערדולו ךסי סעודה דזוהר, אוו דלהילולא אוי לסי חק דלחברה, וסהדו עליהא זוז דלעדים, חייבת דיך ארבאעא תעטי ללכולל די ארבע ארצות קדושות יבנה ויכונןן במהרה בימינו סך כמסתאס צ'ורו קנס שלא כדין מעתה ומעכשיו.

ובעדן תעטי לקנס הנזכר מאי יסיבוסי יכללוויה מעאהום פרבאעא כלל, ומא יקדר יכדם פלחברה גיר מעא רבאעתו די פאס קאן דווקא, ובכן העדונו על עצמם בקניין שלםמעכשיו כמנא דכשר למקניא ביה ושבועה חמורהכל אחד למה שיועיל ארבעה הפקידים הנזכרים מראש ועד סוף לדורות עולם ובכח הקניין ושבועה חמורה,, הודו  הודאה גמורהוחייבו עצמם לקיים עליהם ועל כל אנשי החברה הנזכרים את כל הדברים הנזכרים מראש ועד סוף לדורות עולם ונגמר הכל בקניין ושבועב חומורהמידם באופן המועיל כפי הדין ולראייה על הכל חתמנו פה צפרו יכוננה עליון אמן והיה זה בצשעה עשר ליום לחודש שבט שנת חמשת אלפים ושש מאות וחמישים ושלוש ליצירה והכל שריר ובריר וקיים.

חיים אליהו אברהם בן שטרית ס"ט – משה אליהו אסודרי י"ץ ישמרהו צור ס"ב.

תרגום

חברה קדושה גומלי חסד של אמת ה׳ עליהם יחיו אשר פה צפרו יכוננה עליון אמן, נחלקים לארבע משמרות, ועל צבא כל משמרה פקיד וממונה אחד, צופה ומביט על כל אנשי משמרתו לנחותם הדרך במעגלי צדק, על פיו יצאו ועל פיו יבואו הלא המה האנשים האלה שלימים, יקרים ונכבדים, הר׳ אברהם נטריה רחמנא ושזבניה בן הר' משה ה״ן אסולין, והר׳ יהודה נטריד, רחמנא ושזבניה בן הר׳ כליפא הן הרוש, וכבוד הר׳ פנחס נטריד, רחמנא ושזבגיה בן כבוד הרב רבי שאול ישמרהו צור המכונה בן אלבאז, והר׳ חיים ישמרהו צור ויחייהו בן הר׳ יעקב הנ׳ יתאח, ועתה נועצו לב יחדיו ארבעה הפקידים הנז' בהסכמת כל החברה, והתקינו תקנות קבועות לדורות עולם, לחזק מוסדות החברה בל תמוט עולם ועד ואלו הן, החליטו ששום משמרה מן הארבעה משמרות הנז' בעלייתה לבית החיים, לא תשתף עמה שום אשה נשואה או פנויה, לבשל או לאכול עמהם [והמשמרה שתעבור על זה ויעידו על זה שני עדים חייבת אותה משמרה לתת מעתה ומעכשיו לכולל ארבע ארצות קדושות יבנו ויכוננו במהרה בימינו סך עשרים וחמשה צ׳ורוס קנס שלא כדין  מעתה ומעכשיו.

ושום משמרה לא תקבל כחבר אצלה חבר ממשטרה אחרת שרצה לעזוב את משמרתו לא תרשה לו לחפור [בקבר] עמה ולא תזמין אותו לאיזו מסיבת המשמרה שהיא סעודת [סיום] הזוהר, מסיבת יום ההלולה [יום ל״ג לעומר], או כשהולכים לבית איזה חבר לקנוס אותו על שלא ציית להוראות המשמרה, זולת אם היה שכן בבית שמקיימים שם מסיבה ממסיבות הללו יכול השכן להזמין את שכנו הנז׳ שעזב את משמרתו ואם יעידו שני עדים על איזו משמרה שלא קיימה ההחלטה הזאת חייבת אותה משמרה מעתה ומעכשו לתת לכולל ארבע ארצות הנז׳ סך חמש עשרה צ׳ורוס, וגם לגרש מיד החבר שעמד לעבור אצלם, והוא לא יכול לעבוד עבודת הקדש בשום משמרה אחרת רק במשמרתו שקבלתו כחבר בראשונה.

ובכן העדונו על עצמם בקנין שלם מעכשו כמנא דכשר למקניא ביה ושבועה חמורה כראוי כל אחד למה שיועל ארבעה הפקדים הנל׳ ובכח הקנין ושבועה חמורה, הודו הודאה גמורה וחייבו עצמם לקיים עליהם ועל כל אנשי החברה הנז' את כל הדברים הנז׳ מראש ועד סוף לדורות עולם ונגמר הכל בקנין ושבועה חמורה מידם באופן המועיל כפי הדין ולראיה על הכל חתמנו פה צפרו יכוננה עליון אמן והיה זה בתשעה עשר יום לח׳ שבט שנת התרנ״ג ליצירה והכל שריר ובריר וקיים.

קהלת צפרו- מקורות ותעודות -ר' דוד עובדיה

עמוד 48

הפסיקה הספרדית.

דרכי הפסיקה ההלכתית אצל חכמי הפזורה הספרדית נושא מורכב ורחב ידיים. כי לכל תקופה ולכל אזור יש אופי פסיקה משלו. זאת ועוד, יצירתו הפסיקתית של כל חכם נגזרת מאופיו, כושרו ואישיותו. עם זאת דומה שיש צד שווה לכולם, להלן כמה מהקווים המיוחדים לפסיקתם של חכמי הפזורה הספרדית.

המקום המרכזי שתפסה ספרות ההלכה בעולם הפסיקה.

חכמי ספרד והפזורה הספרדית מזרחית מימי הביניים המוקדמים ועד למאה העשרים, תפסה אצלם ספרות ההלכה מקום מרכזי יותר מכל מקצועות היהדות, כולל התלמוד הבבלי. כי היא דרושה לחיי היום יום לקיום אורח חיים יהודי. הם ראו תכלית לימוד התלמוד אמצעי להבנת מסקנת ההלכה למעשה. לכן בדרך כלל גם כשהם עסקו בפרשנות התלמוד, כוונתם הייתה כדי לקדם באמצעותו את ההכרעה הנכונה של ההלכה.

בספרות ההלכה הם ריכזו כל מעייני רוחם, וכמות יצירותיהם בתחום ההלכה עולה עשרות מונים על יצירותיהם בחידושי הש"ס. יצירה מכך בשאלות שהועלו בפניהם, הם חיפשו ראשונה את פתרונן בספרות הפוסקים שקדמה להם ולא בים של התלמוד. עדות מאלפת על כך מצויה בתשובה שניתנה לשאלה שנשאל רבי יוסף הלוי אבן מיגאש, תלמידו המובהק של הרי"ף ויורשו בראשות הישיבה בלוסינה, פעל במחצית הראשונה של המאה ה-12, ונחשב לגדול חכמי התורה בספרד בדורו. וזו שאלה שנשאל :

"מה יאמר אדוננו באיש שלא קרה מעולם הלכה (היינו תלמוד)  עם רב, ואינו יודע דרך הלכה ולא פירושה ולא קריאתה, אלא שהוא ראה הרבה מתשובות הגאונים ז"ל וספרי הדינים (היינו שבקיא בספרות השאלות והתשובות ובספרי הלכות)… ומי שאינו מבין עיקר הדין ולא מאיזה מקום יצא מן התלמוד, אם הוא מותר להורות, או אם ראוי לסמוך עליו בשום דבר…"

יבאר לנו אדוננו שורת הדין בזה ביאור מספיק (שו"ת ר"י מיגאש סימן קיד)

השאלה היא לא רק אם מותר לו לדיין לראות בספר ההלכות ספר העומד בפני עצמו, ולא רק ספר עזר, שהוא מעיין בו לאחר שהתעורר אצלו ספק בעניין מסוים שבתלמוד. אלא השואל מבקש לדעת אם מותר לו לדיין להורות ולדון על פי התשובות וספרי הלכות, גם אם אינו יודע כל צורכו את דרך לימוד התלמוד, וגם אם אינו מבין את עיקר הדין ומקור הדין בתלמוד עצמו, ואם ראוי לסמוך על פסק דינו של דיין זה. ועל כך משיב הר"י מיגאש :

"דע שהאיש הזה ראוי יותר להתיר לו להורות מאנשים רבים קבעו עצמם להוראה בזמננו זה ורובם אין בהם אפילו אחד משני דברים אלו, רצוני לומר הבנת ההלכה והעמידה על דעת הגאונים ז"ל. ואותם שמדמים להורות מעיון ההלכה ומחוזק עיונם בתלמוד הם שראוי למונעם מזה לפי שאין בזמננו זה מי שיהיה ראוי לכך ולא מי שהגיע בחכמת התלמוד לכלל שיורה מעיונו מבלי שיעמוד על דעת הגאונים ז"ל.

אבל מי שמורה מתשובת הגאונים וסומך עליהם ואף על פי שאינו יכול להבין בתלמוד הוא יותר הגון ומשובח מאותו שחושב שהוא יודע בתלמוד וסומך על עצמו…עד שאני אומר שמי שאינו סומך על עצמו אם הוא נתלה בתשובות הגאונים ובהוראתם שהם הלכות פסוקות וסברות קצרות ברורות הוא יותר משובח מאותם המדמים להורות מן התלמוד.

מדבריו המפורשים של הר"י מיגאש ניתן להסיק על ייעודם של ספרי ההלכות הוא לא רק לשמש כספרי עזר לפתרונות של בעיה, שקשה לפותרה על סמך העיון במקורות התלמודיים (כפי שסבר רב פלטוי גאון פומבדיתא, פעל באמצע המאה התשיעית). לדעת הר"י מיגאש ספר ההלכות הוא בבחינת חי הנושא את עצמו, ללא תלות בעיון המקורות. ויתרה מזו, אף נודעת להם עדיפות לעניין מציאת פסק ההכלה – מן העיון והחיפוש בסוגיה התלמודית גופה. שהרי אחרי חיפוש פסק ההלכה מתוך דברי התלמוד המסועפים יש מקום לטעות בהבנה, וקיים חשש להבחנה לא נכונה.

לעומת זאת, אם הדיין מסתמך על המסקנה של ההלכה כפי שהיא מובאת – בצורה נוחה וברורה – בספרי ההלכות. הרי שהוא בטוח, שלפחות מבסס הוא את פסק דינו על מסקנה של גדול בתורה ובהלכה, אף אם ייתכן שמסקנה זו עצמה שבספר ההלכות אינה תואמת את המסקנה, שניתן להעלות מתוך שקלא וטריא התלמודית עצמה.

וזה משום "שאין בזמננו זה מי שיגיע לתלמוד לגדר שיוכל לסמוך להורות ממנו". כלומר, הוראת הדין ופסיקת ההלכה מחייבים ודורשים מציאותו של ספר, אשר יציג בפני הדיין והפוסק, בצורה תמציתית, נוחה וברורה, את סיכומה ומסקנתה של הלכה.

דברים ברורים ומרחיקי לכת אלה בדבר עדיפות פסיקת הדין מתוך ספר הלכות מאשר בתוך התלמודים עצמם – נאמרו מפי גדול בהלכה, שהרמב"ם כותב עליו בהקדמתו לפירוש משניות : "כי הבנת אותו האיש (ר"י מיגאש) בתלמוד מפליאה שמתבונן בדבריו ועומק עיונו, עד שאפשר לי לומר עליו : לפניו לא היה מלך כמוהו בשיטתו"

השקפה זו המשבחת את "העמידה על דעת הגאונים" והתלות ב "הוראתם שהם הלכות פסוקות וסברות קצרות ברורות", המשיכה להיות קו מנחה אצל חכמי ספרד אף בדורות שלאחר מכן. כמו רבי משה ב"ר נחמן – רמב"ן – מעיר ג'ירונה, מגדולי חכמי ספרד במאה ה – 13, ותלמידיו של הרשב"א, רבי יום טוב בן אשבילי – ריטב"א, פעל במחצית הראשונה של המאה ה – 14 בברצלונה ובר' נסים ב"ר ראובן גירונדי – הר"ן – שפעל בברצלונה, נפטר סביב שנת 1380, ועוד, עם שהושפעו מחכמי הצרפתים ואימצו לעצמם את דרך לימודם, ועשו את לימוד התלמוד קבע, והעיון המתמיד בו לחובה, הרי התכלית אליה חתרו בלימודים היא ידיעת הפסק.

הרמב"ן לצד חיבוריו על התלמוד, כתב ספרי הלכה "מלחמות ה' " ו "הזכרות" כדי להגן על הלכות הרי"ף, ואף חיבר כהשלמה להן הלכות נדרים ובכורות וספר "תורת האדם". הרשב"א בצד החידושים לתלמוד, חיבר את ספרי הלכה והפסק, כמו "תורת הבית" הארוך והקצר ועוד. וכתב אלפי תשובות. הריטב"א כתב חידושים לתלמוד ופירוש על הלכות הרי"ף וספרי הלכה. הר"ן כתב חידושים על התלמוד וכתב פירוש מקיף לספר הלכות הרי"ף. וכמעט כל אלה שכתבו חידושים על הש"ס השאירו חיבורים גדולים בהלכה : פסקים ושאלות ותשובות, ובכך נשארו מחוברים למסורת הספרדית שראתה בלימוד התלמוד מטרה לידיעת ההלכה.

אף רבי יצחק קנפנטון מקסטיליה האחרון (נפטר בשנת 1463)  שהרביץ תורה בתלמידיו אימנם והדריכם להעמיק העיון בגמרא ומפרשיה, ונתן בידיהם כללים ודרכי לימוד, מדגיש הוא שכל זה נחוץ להפריית הלימוד והעשרתו ביבול רב של הלכות פסוקות ואמיתיות.

איפיוני הפסיקה ההלכתית של רבני המזרח והמגרב. – משה עמאר- היצירה ההלכתית.

עמוד 8