מורשת יהדות מרוקו

אמרתי לו שאין לי לאן ללכת אחרי שחרורי. הוא נתן לי את הכתובת של ההורים שלו בתל-אביב ואמר שהם יעזרו לי עד שאסתדר. איזה אדם טוב, בעל לב זהב! הודיתי לו מאוד על עזרתו ונפרדנו לשלום. הייתי עצוב ממה ששמעתי. היה קשה לי להאמין. כשהסתובבתי במחנה פגשתי חבר ותיק מהאנייה ״יהודה הלוי״. הוא סיפר לי שידיד שלי, בן עירי, נמצא בחיפה ואמר לי היכן הוא גר. שמחתי מאוד. כעת אני אזרח רגיל. קיבלתי מקצין העיר תלושים ללינה ואוכל לשבועיים ועליי לחפש עבודה. בכל מקום אליו נשלחתי כדי למצוא עבודה, עברתי את כל המבחנים ועל פניו הכל היה נראה בסדר. ואולם, משנודע מקום מוצאי, ראיתי פרצופים מתפתלים שאמרו לי שאינני מתאים לעבודה. ראו פלא – לפני כמה דקות הייתי מתאים והנה פתאום אני לא מתאים! הכיצד יהודים מרשים לעצמם דברי שקר, כזב ומרמה ללא בושה? נגמרו תלושי הלינה, אוכל ועבודה אין. נזכרתי בידידי רחמים עובדיה והלכתי לראות את משפחתו, שם קיבלו אותי בחמימות. הם חיכו לי, שכן שמעו עליי מהבן שלהם. סיפרתי להם שהתלושים שהיו לי נגמרו ועבודה אין, וכי אין לי מקום לשהות בו. הם הזמינו אותי להישאר אצלם עד שאסתדר. יש עוד אנשים טובים בעולם הזה, חשבתי לעצמי. זה חימם לי את הלב. הודיתי להם מאוד. באחד הימים שלחו אותי מטעם הלשכה לבית הספר החקלאי מקווה ישראל, שם חיפשו פקיד לעבודה במשרד. נסעתי לשם ביום גשום, בחנו אותי בכל עבודות המשרד ונראה היה כי הכל כשורה. אמרו שאוכל להתחיל בשבוע הבא. שמחתי מאוד. לפני שיצאתי קראו לי, ושאלו כבדרך אגב – ״מאיפה אתה?״ עניתי לתומי: ״ממרוקו!״ ואבוי לאשר רואות עיניי – בן רגע מבע פניהם משתנה והנה מודיעים לי שאינני מתאים לעבודה זו! שוב! ״תאלמנה שפתי שקר הדוברות… בגאווה ובוז״. לבי איים לפרוץ מחזי מרוב הכעס והעלבון שחשתי. זעמתי על השקר! על הטמטום ועל עזות המצח! שאלתי אותם בכעס: ״אתם יודעים בכלל מי הקים את המקום הזה שבו אתם עובדים? לא? לא יודעים? הקימה אותו חברת ״אליאנס״ בשנת 1860. אתם בוגדים בכל העקרונות של ארגון זה, שמתבסס על שוויון, עזרה ליהודים, מלחמה בגזענות ובאנטישמיות, בדיוק ההפך מכפי שאתם נוהגים עכשיו נגד חייל משוחרר, בוגר ״אליאנס״ במרוקו. כנראה לא עלה על דעת המייסדים, שיהודי בישראל יצטרך עזרה נגד גזענות כמו בארץ של גויים אנטישמים. ״אליאנס״ האמינה במימרה ״כל ישראל ערבים זה בזה״,וקראה לעצמה ״כל ישראל חברים״. איפה הערבות כאן? אתם גזענים עלובים ויהודים ללא בושה!״ אף אחד לא ענה לי. הקשיבו ולא ענו. יצאתי משם נרגז, כעוס ומתוסכל עד מאוד. אני פשוט לא מבין, מה הבעיה שלהם? האם לקבל עבודה זה בבחינת מתת חסד? האם אין זו זכותו של כל אדם להתפרנס בכבוד? אני פשוט לא מבין את האנשים האלה. והם קוראים לעצמם תרבותיים? לרוע מזלי ירד גשם חזק, ולא מצאתי מחסה מהגשם. עד שהאוטובוס הגיע הייתי כל כך רטוב, שכבר לא שמתי לב ואף לא היה אכפת לי אם מת אני או חי באותו רגע. דמעות ירדו מעיניי, ״אפפוני מים עם נפש״,״ואשאל את נפשי למות״, וחשתי כי טוב מותי מחיי. אינני יכול להבין את השנאה הזו. איך אפשר לבנות מדינה על יסודות מושחתים כאלה? והרי עודנו בתחילת תהליך הקמת המדינה. עולי מרוקו באים מאהבת ארץ- ישראל ולא כדי לתור אחר חיים טובים יותר. הם חיכו לגאולה וזו בשבילם הגאולה! המצב מבחינת האפליה, סביר להניח, ילך ויחמיר. אי אפשר לייסד מדינה על יסודות מוסריים מושחתים. חברה כזו סופה שתתמוטט. הודעתי לאנשים הטובים שאני רוצה לנסוע לחיפה לבקר ידיד שלי ואולי שם אמצא עבודה. על כל פנים, הם הצטערו מאוד על אכזבתי ואמרו לי שאם דרכי לא תצלח בחיפה, אוכל לחזור אליהם וכי הם ישמחו תמיד לראותי. נסעתי לחיפה, פניי מועדות לכתובת שהייתה באמתחתי: רחוב סטנטון, שכעת נקרא ״שיבת-ציון". הגעתי בערב שבת. אשת ידידי פתחה את הדלת. מקץ שיחת חולין מנומסת, ולאחר שהזדהיתי, שאלתי היכן בעלה. היא ענתה שהוא בחדר האמבטיה, ועל כן ישבתי והמתנתי. ראיתי לפניי שולחן מלא סלטים מפורסמים שלנו ממרוקו. כל היום לא בא אוכל לפי, ואני משתאה למראה שולחן זה, ערוך ומלא דברים שאני זוכר מבית אבא ושטרם טעמתי מאז. ישבתי וחיכיתי עד שידידי יסיים עיסוקיו. כשיצא אמר שלום, אך שלום קר שאינו מבשר טובות. לא היה חיבוק ואף לא שמחה להיפגש עם ידיד ותיק מקץ זמן רב. כעת הוא נשוי לאישה ממרוקו. זאת הבנתי מהסלטים שהיו על השולחן. השיחה הייתה קרה, מרוחקת ובקושי מנומסת. לא הרגשתי נוח בכלל. לא הציעו לי אפילו כוס מים. ישבתי נדהם ונכלם! לא כזאת הם ילדי ספרו! וכי מה אירע? בזמן קצר נהפכו לזרים? שכחו את קבלת הפנים וקבלת האורחים שלנו? אבוי לנו! הזוהי השפעתה של המדינה? התארחתי בביתו שעה או שעתיים, עד שלבסוף הבנתי שהם מחכים שאלך טרם שיתחילו לסעוד את לבם. קמתי ונפרדתי מהם נבוך ומתבייש, ויצאתי. כשהגעתי לרחוב, נפגשתי עם מישהו אחר מיוצאי ספרו. הוא נדהם לראות אותי עם דמעות בעיניים. ״מה קרה לך?״, שאל בדאגה. סיפרתי לו על אכזבתי המרה. ״באתי במטרה לבלות אתם את השבת, והנה לא הציעו לי אפילו כוס מים״. גם הוא נדהם! קשה להאמין! מה קרה לאנשים שלנו? כל כך מהר שכחו את המנהגים המקודשים שלנו? ואז אמר לי: ״לא רחוק מפה, במורד הרחוב, גר קרוב משפחה שלך, יקותיאל עוליאל״. ״באמת?״ שאלתי, ובלבי שמחתי מאוד. הוא הורה לי בכיוון הבית, ואכן שם הייתה קבלת פנים כפי שהייתי מצפה לה. זו כבר רוח אחרת! ממש שמחה גדולה לראות אותי.

יקותיאל היה הבן של הדודה, אחותה של סבתי מצד אבא. אלו תמיד הצטיינו ביחסי קרבה חמה בין קרובי המשפחה. סיפרתי להם מה עבר עליי עד שחרורי זה עתה מן הצבא, ומה קרה לי עכשיו אצל פלוני, ודמעות ירדו מעיניי. הם אמרו לי, ובפרט בתו יעל, שהייתה לה נשמה טובה, שאשאר אצלם ככל שאני רוצה. זה הקל על לבי מאוד. יקותיאל היה תלמיד חכם ויכולנו לקיים שיחה מעניינת ומרגשת. גם הם היו עולים חדשים, אבל כבר מסודרים. ערכנו קבלת שבת מפוארת בשירה ובזמרה, וחשתי כי שמחת החיים שבה אליי. בפרט שמחת השבת האהובה עליי, שבה תמיד הרגשתי את הנשמה היתרה. ביליתי אתם את השבת והם לא נתנו לי לחזור לתל-אביב אלא הפצירו בי לנסות את מזלי בחיפה, העיר שאהבתי מאוד. אהבתי את הכרמל שהוא הנוף הראשון שראיתי בארץ; אהבתי את הנוף על הים, את הצמחייה, הכל נראה קסום ומזמין, עיר אירופית של ממש, עם נוף מקסים. השבת עברה בשלום. הגיע יום ראשון. הלכתי ללשכת עבודה. בדרך קניתי עיתון כדי לדעת מה הולך בארץ. כשנכנסתי ללשכה, עומד תוהה ובוהה מהיכן להתחיל ולאן ללכת, שלף לפתע מישהו בכוח מתחת ידי את העיתון ושאל בכעס: ״איך אתה מעז לבוא לכאן עם עיתון כזה?״, לא הבנתי על מה הוא מדבר. שאלתי אותו מה קרה. ממש נבהלתי. האיש שאל: ״אתה לא יודע מה אתה קורא?״ עדיין לא הבנתי. ״שב!״ אמר לי, ״אתה לא יודע איזה עיתון זה?״ עניתי שלא. אמר לי: ״תראה, זה עיתון של הפשיסטים עוכרי ישראל!״ אני נדהם ולא מבין מה זה בכלל פשיסטים, אבל עוכרי ישראל אני מבין מה זה. התפתחה שיחה ונודע לו שאני חייל משוחרר ממרוקו, עולה חדש. הוא התחיל להסביר לי על החיים בארץ ועל המפלגות. ״העיתון שבידי הוא עיתון ״חרות״ של אנשי אצ״ל ופה זה הסתדרות העובדים״. ״זה לא שייך אחד לשני״, אמר לי, ״תזרוק את העיתון הזה לזבל, כי פה הם שונאים את זה. תקנה עיתון ״דבר״ של ההסתדרות ותדע לך שאם לא תהיה חבר מפא״י לא תגיע לכלום ולא תקבל עבודה. מפא״י שולטים במדינה ובכל דבר כאן״. הוא נתן לי קורס מזורז על מפא״י ועל מאבקי הכוחות של המפלגות בארץ.

הודיתי לו ונזכרתי במה שאמר לי ידידי הקצין ממחנה השחרור. ״עוד דבר״, אמר לי, ״אם אתה רוצה להתקבל לעבודה תשנה את מבטא העברית שלך, תבטא כמו האשכנזים וככה לא ידעו שאתה מזרחי, מפני שאתה לא נראה מזרחי״. אוי ואבוי! – חשבתי, לאן הגענו. הודיתי לו מאוד על עזרתו ועל עצותיו והלכתי להירשם, אבל המבטא שלי הוא המבטא הנכון ואני לא מוכן לסרס ולעקם אותו. מדי יום הלכתי ללשכה ועמדתי בתור. תור ארוך, עומדים ומדברים, יום אחרי יום, ועבודה בשבילי אין. איכשהו החברים שהכרתי בתור ודיברו יידיש – קיבלו עבודה, ואני היחידי שעדיין לא מצאו לו עבודה. אחרי שבוע התחלתי לחשוד שמשהו פה לא בסדר. הגעתי לאשנב ושאלתי את האיש בפנים: ״איך זה שכל אלו שהיו אחריי בתור קיבלו עבודה ורק אני לא?״ הוא ענה שאתאזר בסבלנות. עברו עוד כמה ימים ודבר לא השתנה. באחד הימים שאלתי אותו: ״אדוני, יש לך ילדים?״ והוא ענה: ״כן״. אמרתי לו: ״אני פה לבד. אין לי משפחה ואין לי מה לאכול, אני רוצה לעבוד, לא צדקה. כמה זמן עוד?״ הוא הרים עליי את הקול ואמר שאני מפריע. עניתי לו שאני לא הולך מפה עד שייתן לי עבודה והוא ענה בכעס: ״תלך מפה או שאקרא למשטרה!״. ״באמת?! מה אני, פושע בעיניך? מפני שאני רוצה לעבוד לפרנסתי? אני אומר לך שאני לבד פה ואין לי מה לאכול או איפה לישון! תן לי עבודה!״. ״אנחנו נמצא לך, עכשיו תן לאחרים בתור לגשת, אתה סתם מפריע״. ראיתי שוב שעל שכמותו נאמר ״והבור ריק אין בו מים״, אבל נחשים ועקרבים יש בו למכביר. ראיתי שאין לו לב, לא של יהודי ולא של בן אדם. זדים ורשעים אנשי חמס. זהו מצב מייאש! לא תיארתי לי שיש שנאה כזו נוקבת ויורדת עד תהום בין יהודים. מה זה? כולם פה משוגעים? איך זה שאנחנו אהבנו כל יהודי וכאן אני סובל מיחס כל כך גרוע מיהודי כמוני? אני מבין שהערבים שנאו אותנו בגלל הדת שלנו שהיא שונה, אבל כאן אנחנו יחד, שייכים לאותו עם ולאותה דת, אני פה בשביל מטרה נעלה ונאצלת, לבנות את המדינה, לקלוט את בני עמנו מארצות שונות. איך ניצור עם אחד עם שנאה תהומית כזו? אני באמת סובל בנשמתי יותר מאשר בלבי הקרוע. אין פה לא הבנה ולא רחמנות. יש אטימות ואכזריות. מקץ שבועיים חשתי אי נעימות כלפי מארחיי – הקרובים שלי – וחשבתי, אולי אנסה שוב בתל-אביב. נפרדתי מקרוביי. הם לא רצו שאלך, אבל עמדתי על כך. הודיתי להם ונסעתי לתל-אביב. אולי שם יתמזל מזלי. התחלתי לצחוק. מדוע? ובכן, נזכרתי בבלעם שבלק מלך מואב הביא אותו לקלל את בני ישראל מפני שפחד מהם. אבל בלעם, במקום לקלל, נמצא מברך. בכל פעם בלק אומר לו – אולי נשנה את המקום ומשם תוכל לקלל את העם. מאום לא עזר. אני, אם כן, משנה מקום ואולי אשנה מזל. יש לי עסק עם אנשים בעלי לב אבן ומטומטמים. בלי אהבה, הבנה ועזרה הדדית נקים פה עמים שונים עם תהום רובצת ביניהם, ללא גשרים, עד שכל העסק ירד לטמיון. הלוא עוול אי אפשר לסבול לנצח. לזה חיכינו אלפיים שנה? מגיע זמן שזה יתפרץ מאליו, ואז מה? לתקן את המעוות, כמובן! אז למה לחכות? אפשר לתקן עכשיו! על זה נאמר עם חכם ונבון? איפה החכמה? איפה התבונה? בלית ברירה חזרתי למשפחה הזו בתל-אביב, משפחת אפרים ותמר עובדיה שבנם שלח אותי אליהם. הם שמחו לראותי. סיפרתי להם על ההרפתקאות שלי בחיפה. הם הבטיחו לעזור באמצעות הקשרים שלהם. למחרת קראו בעיתון שמחפשים פקיד במשרד הדתות. הסבירו לי איך להגיע ואיחלו לי הצלחה. הגעתי למשרד הדתות. נתנו לי כל מיני מבחנים והיו מרוצים מאוד, אבל בסוף, שוב חזרה השאלה ״מאיפה אתה?״, ועניתי כרגיל ״ממרוקו״. כנראה שהם היו סקרנים באשר למבטא שלי, והנה שוב הפרצופים מתעקמים וההבעה מתפתלת, ולא יודעים איך לשקר ולהגיד לי שעבודה זאת לא מתאימה לי. בלי בושה! אלו דתיים ? ! ככה נוהגים יהודים דתיים ? בשקר ובשנאת יהודים ? גזענים! התמלאתי זעם. אמרתי להם: ״אתם מחללים את דת ישראל! אפילו על גר כתוב בתורה ׳וגר לא תונה ולא תחלצנו׳. איך אתם לוחצים ומרמים אותי? איך אתם כאנשים דתיים מתנהגים כך?״

ואולם הם התעלמו ממני, ואני עמדתי מזועזע ומאוכזב. התרסתי בפניהם: ״שפתכם שפת שקר ולשונכם לשון רמייה״, ויצאתי בטריקת דלת. חזרתי ללשכה ושם נפגשתי עם ידיד ותיק. תוך כדי שיחה סיפרתי לו על אכזבתי מהאפליה הזאת. הוא אמר לי: ״אתן לך עצה. תראה, אם לא היית אומר לי מאיפה אתה, לא הייתי מנחש שאתה ממרוקו. למה אתה לא משנה את המבטא שלך? תבטא כמו האשכנזים ותגיד שאתה מצרפת. האמן לי שרק ככה תשיג עבודה״.

ואלו הם הדברים שכתב עליי מאוחר יותר ק׳ שבתאי במאמר ״חדש בקיבוץ״, שהיה אשכנזי:״…יש מרוקנים ויש מרוקנים. כאלה שמבט אחד דיו להעמידך על כך. שהם באים מקזבלנקה, מביזרט או מעיר אחרת מצפון־אפריקה וכאלה שעד אשר תשמע מפיהם כי הם באים משם, לא תעמוד על כך מדעתך אתה. הבחור הצעיר שנכנס לביתי נמנה בהחלט על הסוג השני. לא צבע הפנים ולא אופן הכניסה, לא סגנון דיבורו ולא שיחו. וסיגו, לא העברית הטהורה הגנדרנית שמקצת שבפיו ולא הקומה הנורמלית ומבנה גופו. בקיצור, שום דבר לא העיד עליו שהוא בא מאחת הארצות שבצפונו של אותו חלק עולם שאין לו ׳עיתונות טובה׳ לא בעולם הגדול ולא אצלנו בעולמנו הקטן. עד שלא סיפר כי משם הוא, לא הבינותי כי אכן כך הוא… שקענו בשיחה. הבחור דיבר על חייו בארץ זו, שהם פקעת של צרות צרורות, עלבונות, מרירות, אפליות וכיוצא באלה, ועל החיים שם באפריקה… ועל מנת חלקם של אחיו עולי צפון־אפריקה אצלנו במדינת ישראל. הדברים הללו היו חדורים משהו, שגם בעיניי, הסבור כידוע, ש׳מרוקני משול ליהודי׳ נראה חדש מעיקרו. מכל מה ששמעתי ממנו היה כה רך ועדין, כה בלתי רגיל בפיו של בחור ממרוקו, שישבתי ותמהתי: מנין לו ל׳מרוקני׳ צעיר זה, היושב בארץ זמן כה קצר, בערך שנתיים וחצי, הבחנה כה דקה בדברים כה מסובכים…״.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-הקליטה

עמוד 273