מורשת יהדות מרוקו

רבה הראשי של קהילת צפרו, רבי דוד עובדיה, סיפר לימים בספרו ׳קהילת צפרו', כי על פי הוראתו של פטן, נצטוו היהודים להצהיר במסמכים על רכושם. לכאורה היה זה על מנת לאפשר לשלטונות לקבוע את שיעור המס שאותו ייטלו למימון הוצאות המלחמה. אלא שרק היהודים חויבו בכך, ולכן רווחו שמועות עקשניות לפיהן זהו רק צעד ראשון להחרמת רכושם של היהודים, וסופו של תהליך מי ישורנו. יהודי מרוקו בכל הערים והכפרים מילאו את טפסי הצהרת הרכוש, אך לא נודע מה היה איתם. על פי השמועה, המטוס שבו הטיסו את כל טפסי ההצהרה לצרפת הופל, וכל החומר הושמד, ומשבאו לשוב ולבקש מהיהודים טפסי הצהרה כבר נכנסו בעלות הברית למרוקו והגרמנים לא הצליחו להוציא לפועל את תכניותיהם.

עם פרוץ הקרבות גבר זרם הפליטים אל הקהילות היהודיות שברחבי מרוקו. רבים מפליטי יהודי אירופה שברחו למרוקו, נותרו בלי ניירות ובלי אמצעי פרנסה, וצפוי היה שיישלחו למחנות עבודה.

יהודייה אחת, מהגיבורות היהודיות העלומות בתקופת השואה, שהצילה את חייהם של עשרות אלפי יהודים פליטים שנמלטו מאירופה העשנה לצפון אפריקה. הייתה זאת גב׳ הלן קאזס בן־עטר, עורכת דין במקצועה, צאצאית למשפחה מכובדת מטנג׳יר. סיפורה המופלא של בן־עטר אינו ידוע כמעט לאיש, גם לא לעולים רבים ממרוקו, מלבד לקומץ חוקרי יהדות צפון אפריקה בתקופת השואה. אביה, איש העסקים עמרם קאזס, התיישב בקזבלנקה וזכה לאזרחות צרפתית בזכות תרומתו למפעלה של צרפת במרוקו, בעוד אמה החזיקה באזרחות אנגלית. במשך שנות המלחמה, תוך שהיא מסכנת את חייה ועל אף טרגדיות אישיות שחוותה, הקימה בן־עטר מערך הצלה ותמיכה לעשרות אלפי יהודים, דאגה להם לטיפולים רפואיים, לינה, אוכל ודמי קיום וסייעה להם להמשיך הלאה בדרכם אל החופש המיוחל.

החיים האישיים של בן־עטר הצעירה היו רוויי טרגדיה. בתה התינוקת נפטרה באופן פתאומי, וזמן מה לאחר מכן היא איבדה גם את בעלה, והוא בקושי בן 39. אך האבל האישי שלה לא עצר אותה. מלחמת העולם השנייה  השתוללה אז, ובן-עטר הגבירה את פעילותה הציבורית. היא החלה לקבל מידע על גורלם של היהודים באירופה, וגמלה בה ההחלטה לסייע להם בכל דרך אפשרית.

את מרצה הבלתי נדלה העמידה לאורך כל המלחמה לסיוע לפליטים. לשם כך הקימה בקזבלנקה את וועדת הסיוע לפליטים. לימים תספר, כי הכול התחיל בתמוז ת׳׳ש (יולי 1940), כשעגנו בנמל קזבלנקה כ־30 אוניות שהפליגו מצרפת. על סיפונן מספר רב של פליטים בעלי אזרחויות שונות שברחו מארצות שנכבשו על ידי גרמניה, ובהם יהודים רבים. השלטונות לא ידעו כיצד לטפל בפליטים, והם נותרו באוניות בתנאים קשים ביותר. אחד הנוסעים, יליד וינה, הכיר את בעלה המנוח של הלן שסחר בבולים, והעביר אליה קריאה נואשת לעזרה: ״תצילו אותנו! ברחנו מאירופה לאפריקה, אבל לא נותנים לנו לרדת לחוף, ומתייחסים אלינו כאל מצורעים. אנו עומדים למות מרעב ומצמא, ובכל יום יש יותר ויותר ילדים חולים".

היא פנתה מיד לראש העיר, המפקח האזרחי שהכירה מפעילותה למען גיוס לצבא של הצעירים היהודים, והוא נעתר ואפשר להם לרדת, בתנאי שקליטתם תהיה על אחריותה האישית. בגילוי של רגש אנושי הסכים להקציב לפעולה סכום ראשוני, וכך נמנעה מהם השהות במחנות ההסגר.

איש לא חשד באישה נמוכת הקומה ושחורת העיניים שהתרוצצה בין היהודים המבוהלים שירדו מהספינות בנמל קזבלנקה, לאחר שנמלטו מציפורני הנאצים. האישה לבושת השחורים ניגשה אליהם, הציעה את עזרתה, אמרה מילה טובה וחייכה במאור פנים. מאחורי החיוך הסתתרה הלן קאזס בן־עטר.

כחלק מן הסיוע, נרתמו רופאים יהודים לטפל בפליטים החולים. וועד קהילת קזבלנקה העניק לוועד הסיוע הלוואה ללא ריבית, שהוחזרה רק לאחר המלחמה. כדי לשכן זמנית חלק מהפליטים הראשונים, העמידה עירייה קזבלנקה לרשות וועד הסיוע מחנה נטוש מטונף בפרבר העיר. צעירי תנועת נוער התגייסו למשך כמה ימים, ניקו את המחנה והכינו אותו לקליטת מאות הפליטים. הם אספו אצל המשפחות והסוחרים מצרכי מזון, כלים, מזרונים, שמיכות, רהיטים ומכל הבא ליד. חלק מהפליטים שהגיעו ללא אשרות, נעצרו ונכלאו במחנות המעצר של משטר וישי, והלן סייעה להם בזמן המעצר וייצגה אותם בהתנדבות כעורכת דין בבתי המשפט, כשאת חלקם אף הצליחה לחלץ.

כאשר המעמסה הכספית סיכנה את המשך הסיוע, יצרה הלן קאזס בן־עטר בחודש תשרי תש״א (אוקטובר 1940) קשר עם נציג ארגון הג׳וינט בליסבון. הנציג לא הכיר אותה אך התרשם מפעילותה, והתחיל להעביר לה הקצבה למימון הפליטים. כך זכו הפליטים לקבל קצבה שבועית, טיפול רפואי, הלוואות זעירות ועוד. הוועד דאג גם לביקורים תכופים לפליטים שבמחנות ההסגר. לפי ההערכות, סייעה בן־עטר בהצלת כשלושים אלף יהודים, תוך שהיא מסכנת לא פעם את חייה, וחשופה למעצר של השלטון האנטישמי. בין היתר הצליחה להשיג אשרות מזויפות לעשרות ילדים יהודים מפריז, שהובאו למרוקו וחייהם ניצלו.

מספר פקידים בנציבות הצרפתית לא חיבבו את פעילותה של הלן קאזס בן־עטר, בלשון המעטה, ומחו בפני פטן על היחס הטוב שהיא מקבלת מנציגי השלטון במרוקו. כשנה לאחר מכן הוציא המפקח האזרחי, אנטישמי מובהק, את הוועד מחוץ לחוק, ואף הוסיף ואיים כי ישלח את בן־עטר למחנה ההסגר בבו דניב.

באחת הפעמים, נעצרו שני פליטים שנמלטו ממחנה מעצר. בחקירתם סיפרו על פעילותה של בן־עטר. בעקבות עדותם, נעצרה אחת העוזרות שלה. זמן קצר לאחר מכן, הגיעו שוטרים לביתה כדי לעצור גם אותה, אך היא חמקה מהבית עוד טרם בואם. במקרה אחר הגיעו קצינים נאצים לביתה, לחפש אחר חומר מרשיע. בן־עטר, שצפתה את בואם, מיהרה להסתיר את המסמכים ובהם שמות היהודים ושמות הארגונים שסייעו לה. אלא שבעוד שמצילי יהודים כאוסקר שינדלר זכורים לכל, הרי שבן־עטר נשכחה עם השנים.

כך בשנות מלחמת העולם השנייה מצאו אלפים מיהודי אירופה מקלט זמני בערי החוף במרוקו, בחפשם מנוח לכף רגלם. הם שהו בממלכה שבועות, חודשים ולעתים שנים.

חלק מן הפליטים נקלטו במשפחות יהודיות בקזבלנקה ובערי השדה כמו פאס, מראכש, מזאגאן וסאפי. ז׳ק חרבון, תושב העיר מראכש, סיפר על אירוח פליט בביתם: "הגיעו שמועות על המלחמה. היה זה נושא השיחה היחידי. מספר, זעום עדיין, של פליטים שברחו מגרמניה, אוסטריה ומקומות אחרים התחילו להגיע למרוקו. הם התארחו אצל משפחות, עד שימצאו מקור פרנסה. אירחנו בביתנו את אחד האומללים האלה. הוא דיבר צרפתית במבטא קשה ושיחק שחמט. הוא היה מספר להורי ולחברים שלהם על זוועות הנאצים. הוא סיפר פעם על תלאות היהודים בגרמניה בבית הכנסת ביום השבת״.

פליט צעיר מבלגיה שברח למרוקו עם משפחתו, סיפר לימים על האירוח אצל משפחה יהודית במוגאדור: ״יום אחד הורו שלטונות וישי להעביר את הניצולים לסאפי ולמוגאדור. היינו 300 ניצולים מבלגיה. התחלקנו פחות או יותר לשתי קבוצות. רצה גורלנו והגענו למוגאדור. כך גרנו בבית משפחת כנפו. היו לנו שני חדרים נוחים. אהבנו אותם מיד. ילדיהם מחונכים להפליא. משפחה חמה ומכניסת אורחים שאץ כדוגמתה. שיחקנו עם ילדיהם ועם ילדי המשפחה המורחבת. שהייתנו אצל משפחת כנפו בפרט, ובמרוקו בכלל, מחממת לי את הלב כאשר אני נזכר בימים ההם״.

כך גם גב׳ סופי פרדד, שנולדה בשנת 1924 בוינה, ולאחר סיפוח אוסטריה לרייך השלישי ברחה יחד עם משפחתה לפריז. כשטבעת החנק החלה להתהדק, ימים ספורים לפני כיבוש פריז על ידי הגרמנים, נסו למרסיי ומשם הפליגו בחודש כסלו תש״ב (דצמבר 1941) לקזבלנקה, והתגוררו בה במשך כשנה עד שקיבלו ויזת כניסה לארצות הברית ובה הקימו את ביתם החדש. פרויד שהגיעה למרוקו כנערה בת שמונה עשרה, זכרה אירועים ופרטים רבים, ומאוחר יותר כתבה את זיכרונותיה בספרה ׳חיים בצל משפחת פרויד׳ (Living in the Shadow of the Freud Family), בו תיארה את התקופה שבה שהתה עם משפחתה במרוקו בתקופת המלחמה. בימי שהותה במרוקו, צילמה אף מספר תמונות מרשימות על חיי הקהילה היהודית בקזבלנקה, שנמסרו מאוחר יותר לארכיון השואה בוושינגטון.

״טיילנו ברובע הערבי״, סיפרה פרויד, ״קשה לתאר עוני כמו זה. אנשים לבושים סחבות, שוכבים ברחובות, ללא כל חוש לניקיון. דומה שנוח להם בעליבותם. מגוון של אנשים צועד ברחובות. הנשים מכוסות בכל גופן ורק עיניהן בולטות מתוך צעיף לבן. ניתן לזהות את היהודים לפי הכובע השחור שהם חובשים, אך גם לפי המבע החכם ותווי פניהם העדינים. ישנם יהודים רבים, והם מלוכלכים כמו האחרים, אך לבושים בבגדים שחורים. רבים מהם עיוורים״.

בקזבלנקה מצאה מקלט בבית משפחת קוריאט, שפתחו בפני משפחתה את ביתם ואפשרו להם חיים שפויים לצד משפחות בקהילה היהודית. ״עברו עלי עשרה חודשים נהדרים״, תיארה. היא הוקירה את הכנסת האורחים של משפחת קוריאט, ״משפחת קוריאט הפכה תקופה בלתי נסבלת לנסבלת ואף לנעימה. אני עדיין אסירת תודה למשפחה ומצטערת שלא התאפשר לי לגמול להם על החסד שעשו עמדי. אימוצנו על ידי משפחת קוריאט עשה את ההבדל עבורי, והפכתי למעשה לבתם המאומצת״. היא מציינת כי בית המשפחה היה פתוח גם עבור פליטים נוספים שמצאו מקלט בקזבלנקה ובכל הארוחות סעדו סביב לשולחן יותר מעשרה אורחים.

צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה.גב' הלן קזאס בן-עטר

עמוד 247

בכל שלב של רדיפת היהודים בארצות ערב על ידי הנאצים, על ידי שלטונות וישי ועל ידי איטליה, ובכל מקום שזו התרחשה, סייעו הערבים לרודפים. ״קדימה, קדימה, אני רוצה להיות אתך, היטלר״, היו המילים של שיר ברברי פופולרי בן התקופה. רבים מהערבים היו טרודים בראש ובראשונה בתקופה זו בבעיות הקיום היומיומי, אולם היו גם רבים ששיתפו פעולה כנגד היהודים.

היו כמה נכבדים ערבים שראו בהטלת החוקים כנגד היהודים של משטר וישי הזדמנות לשפר גם את מצבם הכלכלי האישי. הווזיר הגדול מוחמד אל־מוקרי הסביר זאת לשר החוץ של משטר וישי, פול בודואן: ״לפני שהצרפתים כוננו את מדינת החסות שלהם במרוקו, נזקקו היהודים לעשרים שנה כדי לצבור הון, ושמרו עליו במשך עשר שנים עד שהממשלה גזלה אותו, ואחר כך התחילו את המחזור מחדש. אבל עשרים ושמונה שנים של הגנה צרפתית היו עלולות לשבש את המחזוריות, כך שלמרוקנים נותרו רק שנתיים לפעול במשותף עם משטר וישי כדי לבזוז את היהודים ולהשאיר את מחזור שלושים השנה בעינו״

הרבה פקידי ממשל מרוקנים היו מוכנים לסייע בהשגת היעד הזה. הפחה של מראכש, למשל, יצא נגד הקהילה היהודית כדרך להגן על עצמו מפני האישום המביך והמסוכן של תמיכה מוגזמת בצרפתים. לא זו בלבד שהוא המליץ לחייב את היהודים ללבוש בגדים מיוחדים שיבדילו אותם מהערבים, הוא גם המשיך והנחית ׳מהלומה קשה’, כהגדרת אחד ההיסטוריונים, על יהודי המלאח כאשר הטיל מס בשיעור 100,000 פרנק על התושבים היהודים המקומיים, כפי שסופר לעיל. בדומה לכך, הפחה של סאלה, פרסם צו שאסר על היהודים להעסיק מוסלמים. ובעיירה בני מלאל חברו יחדיו המושל המוסלמי המקומי והמפקח האזרחי הצרפתי לפרסם צו ולפיו כל אירופי שרוצה להתיישב בעיירה רשאי לבחור לו בית שדייריו יהודים.

רדיפת היהודים שיובאה מאירופה לצפון אפריקה, היה בה כדי להפיק עונג וסיפוק לתושבים המוסלמים המקומיים, בראותם את הדיכוי של אותו מיעוט יהודי בארצם, שרבים חשבו אותם לעשירים ולבעלי זכויות יותר מן המגיע להם, ואולי ניתן יהיה להרוויח תוך כדי כך מעט מזומנים שהיו דרושים מאוד בתקופת המלחמה. אלא שערבים רבים לא רק עמדו סתם על המדרכה והריעו בעת שיהודים הוצעדו לעבודת כפייה. רבים נרתמו להיות שומרים, משגיחים, נהגי קמרים ועוד, מה שאיפשר את המשך הרדיפה. לא מעטים מבין אלה ביצעו את המשימות ברצון, אפילו בהתלהבות.

המשתתפים מרצון ברדיפת היהודים היו בכל מקום, וביצעו כל מלאכה שנדרשה כדי להניע את גלגלי הרדיפה. לחיילים, לשוטרים ולפועלים ערבים היו חלק, גדול או קטן, בהחלת התוכניות של הרודפים האירופים על יהוד צפון אפריקה: מאכיפת חוקים אנטי יהודיים, עד לגיוס עובדי כפייה יהודים ולהפעלת מחנות עבודת כפייה. מפרברי קזבלנקה עד למדבריות שמדרום לטריפולי בלוב, היו ערבים ששימשו דרך שגרה כשומרים, משגיחים ומפקחים במחנות עבודת הכפייה האלה. למעט מקרים נדירים, השבויים היהודים פחדו מאוד ממשרתים נאמנים אלה, שמילאו בשמחה את הוראות אדוניהם הנאצים ואנשי וישי.

קצין בריטי ששירת בוועדה של בעלות הברית שנשלחה לחקור, ובסופו של דבר לשחרר, את עובדי מחנות עבודת הכפייה של משטר וישי, תיאר את תפקידם של אותם חיילים ערבים מקומיים ילידי השטחים הדרומיים, במחנה עונשין קטן לא רחוק מעיירת המכרות והרכבת בו ערפה, בדרום־ מזרח מרוקו: "המחנה בעין אל־אוראק כפוף לפיקודם של שישה נגדים לשעבר של לגיון הזרים", תיאר אותו קצין בריטי, ״על השמירה והניהול ממונה פלוגת ערבים מקומיים שבה כשישים איש. הם מונעים ניסיונות בריחה על ידי 'הטלת משמעת׳ על האנשים. הם שומרים על המחנה עם רובים מכודנים, והפקודות מורות להם להשתמש ברובים אם מישהו ינסה לברוח, והם אף מפקחים על חלק מהעבודה שמבצעים הכלואים״.

השומרים הערבים, היו בעצם גם המענים של המחנה. הם היו אלה שהשגיחו על ה׳קבר׳ שתואר לעיל, ודאגו לכך שהאסירים השוכבים בתוך הפרשותיהם יישארו דוממים ללא תנועה כל שהיא, ולא יזוזו כדי להרוג זבוב או להתחמק מעקרב. לדבריו של הקצין הבריטי, ״אלה שהעזו להרים את ראשיהם נחשפו לברד של אבנים שיידו השומרים הערבים, או חטפו בעיטות ומכות מקתות של רובים".

אולם היו מעט מעשים אנושיים של השומרים הערבים במחנות העבודה של משטר וישי במרוקו. בעדויות על מחנה העונשין עין אל־אוראק בסמוך למחנה בו ערפה, סיפרו האסירים מאוחר יותר, כי שלושים שומרים ערבים סיירו במחנה, בפיקודו של סמל צרפתי, ״אך הוחלפה אחת לחודש מחשש שהערבים יתחילו לחוש אהדה לאסירים". באחת הפעמים, כשהטמפרטורה הייתה גבוהה ביותר וחום עז שרר במחנה, הם לא קיבלו מים כל היום, וסירבו האסירים להמשיך בעבודתם. הם פנו אל מפקד המחנה, שהיה קודם לכן עוזר טבח גרמני בעל אזרחות צרפתית, כדי לבקש מים. הוא סירב והורה להם לשוב לעבודה. כשהם סירבו להתפזר, הוא הורה לשומרים לפתוח באש לעברם. השומרים הערבים החטיאו בכוונה, אך שני שומרים צרפתים פצעו שני אסירים. אותם שומרים שהחטיאו בכוונה תחילה, הצילו חיים של יהודים.

משכילים ופשוטי העם בקרב האוכלוסייה הערבית, שמחו לראות את הצרפתים ׳חוזרים בתשובה׳ ומעמידים את היהודים במקומם, ואת היהודים מרכינים ראש ומאבדים את תחושת השוויון שהעניק להם עד כה השלטון הצרפתי. ובכל זאת, היה קשה להעתיק למרוקו את התעמולה של גרמניה הנאצית במלואה, המציגה את היהודים כעשירים מופלגים השולטים במחשכים בכלכלת המדינה, שכן לא היה זה סוד שהיהודים ברובם היו עניים ביותר והגיעו עד פת לחם.

כך גם סיפר רבי דוד עובדיה על קהילת היהודים בצפרו, כי יחסם של הערבים לא השתנה כלפי היהודים, שכן רובם היו אנאלפביתים ולא ידעו בדיוק מה מתרחש בעולם. אך הערבים המשכילים קימעה, ציפו לניצחון הנאצים, וחיכו שיבואו למרוקו על מנת להתחיל בפתרון ׳שאלת היהודים׳.

יום תשעה באב תש״ד (1944) בקהילת היהודים צפרו שבמרוקו. באותם ימים, חנה גדוד חיילי ה׳גום׳ בקרבת העיר. היו אלו חיילים ברברים, כשכל שבט חייב היה להפריש לצבא מכסה קבועה מאנשיו, ואומנו על ידי הצבא הצרפתי, כך שאף הם נטלו חלק במלחמת העולם השנייה. גדוד זה תכננו ביניהם פשיטה על היהודים, וחיפשו עילה שתביאם למימוש תוכניתם.

בבוקרו של יום תשעה באב, התפתחה קטטה בין יהודי מהקהילה לבין חייל מגדוד זה. החייל היכה את היהודי נמרצות, ומשראה היהודי שאין לאל ידו להתגבר עליו, נכנס רצוץ לביתו וסיפר לאחותו את אשר קרהו. האישה שהייתה נמרצת ופעילה, יצאה ומצאה את החייל, ודרשה ממנו שיתלווה אליה לתחנת המשטרה הקרובה. הלה סירב לדרישתה ואף היכה אותה וחבל בה. יהודי בשם ישועה אלקסלאסי שנזדמן למקום, נכנס בקטטה עם החייל, על מנת להציל את האישה מידיו. אלא שתוך דקות ספורות, התפזרו חיילי הגדוד בכל קצות העיר, והגיעו גם לחוותו של מר שמואל חמו הרחוקה מן העיר, והחלו להכות ולחבוט בכל יהודי שהזדמן בדרכם. הם יידו אבנים על בתי היהודים, שברו דלתות וניפצו שמשות, ואף נכנסו לבזוז את בתי היהודים.

באותו בוקר, יום תשעה באב, היו כל חנויות היהודים סגורות, ובעליהן בבתי הכנסת בוכים ומקוננים על חורבן בית המקדש. חיילי הגדוד פרצו לבית הכנסת ׳אם הבנים׳, שהיה באותה העת מלא במתפללים. הם זרקו עליהם אבנים והיכו בהם. כעשרים יהודים נפצעו, ביניהם בצורה קשה, עד שהיה צורך לפנותם מיידית לבית החולים בפאס. אחד היהודים שעשה דרכו לתחנת המשטרה כשהוא מלווה על ידי שני שוטרים שבאו לחוקרו, מצא עצמו מוקף בחיילי הגדוד, שמשכו בזקנו והיכוהו, ללא כל התערבות של מלוויו השוטרים. משהגיע לתחנת המשטרה, מצא שם את הרב ואת נשיא וועד הקהילה, שאף הם הוזמנו. מפקח המשטרה לא היה במקום, וסגנו של המפקח קיבלם. אלא שבמקום להתנצל בפניהם על אוזלת ידה של המשטרה שלא נקפה אצבע כדי להבטיח את שלומם של היהודים, התרה בהם ואמר: ״אתם אחראים על היהודים לבל ינסו לארגן מהומות ופרעות. עליכם להימנע מפרובוקציות, ולשמור על השקט והסדר!״.

ארבעה ימים היה עוצר על קהילת היהודים, אין יוצא ואין בא. על שמירת המלאח הופקדו חיילי גדוד ה׳גום׳, שלא נתנו לאיש לצאת מביתו. בבתים רבים לא נמצא מים, והיהודים עלו לגגות לצעוק לשכניהם שיצילו אותם ויביאו להם מים לשתייה. אלא שגם אם היה מי משכניהם שנכמרו רחמיו עליהם, לא היה לאל ידו להושיעם, כי חיילי הגדוד לא נתנו להם להיכנס.

ביום השני הגיע הקצין של מחוז פאס ופמלייתו, לעמוד על הדברים מקרוב. אלא שהוא הוסיף וחיזק את העוצר. הוא לא הסתפק בכך, ואף הורה על מעצרם של כ־200 יהודים שיוכנסו מיידית לבית הסוהר על ידי פקיד המשטרה שהופקד על כך ששמו ׳בן עלי בן לחסן', שהעליל עליהם כי היהודים הם שגרמו להפרת השקט והסדר.

ביום הרביעי קרא הקצין של מחוז פאס לנשיא הוועד, ומסר לו על הכוונה להפסיק את העוצר, אך תוך שמירה על התנאים הבאים: מעתה ייאסר על היהודים להיראות בבתי קפה, וכן ייאסר עליהם להופיע במקומות ציבוריים שבעיר החדשה. כמו כן, היהודים שנכלאו בבית הסוהר לא ישוחררו ויישארו שם לריצוי עונשם.

אחד מחברי הוועד התלונן בפני הקצין על מכות שספג מאחד מחיילי הגדוד, אך הקצין האנטישמי השיבו: ״טוב לכם יותר אם היו באים כאן הגרמנים". קצין של לגיון הזרים שנכח שם, העלה חשש שמישהו הסית את חיילי הגדוד להתנפל על היהודים. אולם הקצין האנטישמי השיבו: "הס מלהעלות דברים אלה על דל שפתיים. לולא שאתה נכבד וזקן, הייתי מעניש אותך על דברי הסתה אלה"…

הימים עברו, והחל לחץ גדול מצד התומכים במהפכה הלאומית אל מול צרפת של וישי. הם התלוננו שמרוקו נותרה מאחור, והאשימו את הגנרל נוגס ־ הנציב הצרפתי העליון במרוקו – ׳בפשרנות׳. הם החליטו שהגיע הזמן להמריצו לצאת לפעולה תקיפה יותר כלפי היהודים. עתה שממשלת וישי מונהגת על ידי הצורר האנטישמי פייר לאוואל, שבחר בשיתוף פעולה הדוק יותר עם הנאצים, יש להעלות את המאבק בדרגה, לא רק נגד ההשפעה היהודית אלא נגד נוכחותם וקיומם בכלל.

לאוואל רצה להרחיב את החובה לענוד את הטלאי הצהוב הידוע לשמצה, לא רק בצרפת אלא גם במדינות צפון אפריקה שתחת כיבושה. כך גם הוא הסכים לראשונה למשלוחים של יהודים למחנות ההשמדה, תחילה יהודים זרים לא צרפתים, ובהם יהודים ילידי מרוקו שהתיישבו בצרפת. רבים מהם מצאו את מותם במחנות ההשמדה הארורים בפולין.

לצורך כך, הקים יחידת עילית ׳לגיון הלוחמים׳ במרוקו, במטרה להוות חוד החנית של המהפכה הלאומית ושיתוף הפעולה עם הנאצים. אזכור שמה בלבד, זרע טרור ובהלה בקרב הקהילות היהודיות. מאוחר יותר, לאחר שחרורה של צרפת על ידי בעלות הברית, ניסה לאוואל להימלט לאוסטריה, אך הוסגר לכוחות צבא ארצות הברית. הוא הועמד לדין באשמת בגידה ושיתוף פעולה עם הנאצים, תוך רדיפת היהודים ושילוח לעבודות כפייה. נידון לגזר דין מוות, והוצא להורג בידי כיתת יורים.

יום ו׳ בכסלו תש׳׳ג (15 בנובמבר 1942), יום שבועת האמונים ההמונית של לוחמי הלגיון בקזבלנקה, נקבע כמועד למעבר לפעולה ישירה נגד היהודים. כרוזים הופצו, וכרזות הקוראות להתייצב בשערי המלאח הודבקו על הקירות בכל עיר. לימים נודע, שהוכנו רשימות חיסול של מנהיגים יהודים מבעוד מועד, בהם הלן קאזס בךעטר שסייעה לפליטים.

כדי להכין את דעת הקהל המוסלמי המרוקאי לקראת ׳הפתרון הסופי׳ לבעיית היהודים, החלה העיתונות המקומית להפיץ שנאה וארס אנטישמי כלפי הקהילה היהודית. הכותרת הייתה ׳פלוגות הסדר של הלגיון בעד הטיהור מהצרעת היהודית׳. נטען שם כי אין בעולם עם גזעני יותר מהעם היהודי. מכוחם הכספי הם נעשים בכל מקום לגורם מסוכן. "תמיד היהודים ניסו להסתנן למרכזי השלטון כדי לכפות את עקרונותיהם הרי האסון.

כשנתקלו בשלטון חזק, היו הנזקים מזעריים. כך, מימי הביניים הגבילו חוקים את פעילותם הנוגדת את האינטרס של צרפת. המהפכה הצרפתית שחררה אותם, ואפשרה להם לשוב ולחלום על השליטה בעולם. הכנסת האורחים המוגזמת של ארצנו הביאה לנפילתה של צרפת בידי היהודים. והנה בימים החשוכים שאנו חיים בהם, הצבנו לעצמנו יעד להיטהר מהזוהמה הזאת".

הקריאה לפוגרום ולפרעות ביהודים נפוצה בכל רחבי קזבלנקה. קריאה זו זרעה פאניקה בקרב הקהילה היהודית, שהייתה ערה למשמעות מסע התעמולה המתוכנן. עמרם דרעי, אחד מתושבי העיר שהיה אז נער, סיפר איך בשכונת מגוריו במלאח, התכוננו התושבים היהודים למצור והכינו אוכל לימים שיהיה מסוכן בהם לצאת לרחוב.

הפאניקה לא הייתה נחלת העם הפשוט בלבד. כך כתב ביומנו נשיא הקרן קיימת לישראל במרוקו מר שמואל דניאל לוי: "מחר מתכנן הלגיון לתקוף את המלאח. יש להיזהר ולא לצאת מהבתים. המבצע תוכנן היטב, והוא כולל את כל שטח מרוקו. נקבעו יעדים למאות המתפרעים, ואחדים מבטיחים שהם מכינים לנו ׳הפתעה נוסח גרמניה׳״.

הדים לתכנון זה אנו מוצאים במכתב ששלח רבי יוסף משאש לרב משה ליטר בניו יורק, שנים אחדות לאחר המלחמה, ובו הוא מספר על תלאות קהילת מכנאס ׳בימי המבול’: "סבלנו הרבה מחוסר אוכל נפש בכל דבר, ומה גם! ומה גם! מקול פחדים אשר עלה יום יום באזננו מהערבים שכנינו שהיו אומרים לשלול אותנו ולהשמיד. ובפרט גדל הכאב מאוד מיום תפיסת הגרמנים את צרפת, ובאו ראשיהם לפה, כי תיכף גזרו אומר שכל היהודים יפנקסו את נכסיהם קרקע ומטלטלין, מחוט ועד שרוך נעל, וכל אחד ימסור פנקסו בידם וכן עשינו. ובכל יום היו נמצאים כתבים תלויים על הכתלים והחומות, מלאים חרפות וגידופים לישראל, וכמה הסתות להמון הפרוע לקום עלינו״. הוא מספר אף כי שמעו את השואה המתחוללת ביהודי אירופה "כי נפלו בידי זרים בעינויים וכל מיני ייסורים וכל מיני מיתות המחתכים בני מעיים של כל שמעם".

״והצרה האחרונה", ממשיך רבי יוסף לתאר, "כי יום אחד בשבת כ״א חשוון תש׳׳ג, נמצאו ניירות דבוקים בכתלים כתובים באותיות גדולות בהם מכריזים שכל שונאי ישראל יהיו מוזמנים להיות עתידים ליום ה־15 לחודש הנזכר להשמיד לשונאיהם של ישראל ושללם לבוז בכל ערי מרוקו, כגזירת המן ממש. והממשלה ראתה ושתקה ולא חקרה על זאת, שזה אות שגם ידה היה במעל. מה מאוד גדל הפחד והרתת והחלחלה, ונתבלבלו המוחות ולא ידענו מה לעשות, רק צום ובכי וצעקה וצדקה". מכתב זה נדפס בספרו שו׳׳ת ׳אוצר המכתבים׳.

צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה-רדיפת היהודים במרוקו