מורשת יהדות מרוקו

מנהגים מקומיים

נוסף למנהגים שנהגו בהם כל המגורשים היו מנהגים שקדמו לגירוש, שנהגו בהם בעיקר במראכש ובקהילות בדרומה של מרוקו. היו גם מנהגים מקומיים שחייבו רק את יושבי המקום. יעב״ץ כתב:

אם הוא מנהג אין זקוקין חכמי עיר אחרת לימשך אחר מנהגם, דהיכא דנהוג נהוג,היכא דלא נהוג לא נהוג(יעב״ץ, ימוצב״יי, ח״ב, סי׳ נו).

ר׳ יהודה אבן עטר מצוטט כמי שאמר: ׳כבר ידעת דרוב המנהגים פה פאס הולכים אחר המקל׳(רפאל בירדוגו, 1747־1822, ׳משפטים ישרים׳, דף כה). לעומת זאת בדיני ניקור וכשרות הבהמה נהגו להחמיר(דוד עובדיה, ׳נתן דויד׳, דף שפד).

היו חכמים שכתבו על מנהגי מקומם, שחלקם היו מנהגים משותפים לרוב יהודי מרוקו וחלקם היו נהוגים רק על ידי קהילתם.

מנהגי מכנאס כפי שהובאו על ידי ר׳ חיים משאש: הוסכם ע״י רבני העיר בשנת כת"ר (1860) על חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו, מותר לשתותו. מכל מקום אנשי מעשה נזהרים ואין שותים. היו אפוא הבדלים בין המקילים לבין המקפידים ומחמירים. ומותר לשתות מרה של חמור כל יום כף אחת במשך ארבעים יום, אם כן יעץ רופא ישמעאלי.

כאן נהגו לחייב את הבעל לאפשר לאשתו להשתטח על קברי צדיקים, ורבני פאס וצפרו חלקו על זה (ילקט הקמח׳, דפים קסד־קפג). כאן היו אומרים ׳הנני מוכן ומזומן לקיים מצות בוראי׳(יוסף משאש, ימים חיים׳ אריח, סי׳ סז).

ר׳ שלמה בירדוגו(1854־1906), שכיהן במכנאם החל ב־1897 כתב, כי 'מי שקנה ספר תורה או כתבו, מנהגינו דמברך שהחיינו בשעת עלייתו לספר תורה פעם אחת׳ (די השב ואם למסורת׳, דף יד ע״א). גם היה נהוג לאכול בשבת שלפני ט' באב חמין שונים מאלה של כל השנה, עשויים מחיטה מטוגנת עם בצל.

מנהגי צפרו הובאו על ידי הרב דוד עובדיה בספרו 'נהגו העם׳. גם מחיבורים אחרים של חכמי צפרו ניתן ללמוד על מנהגיהם. למשל, שנוסף לקריאת המגילות הנהוגות בכל תפוצות ישראל היו קוראים את משלי בליל שמיני של פסח, את איוב בשבתות אחרי מנחה ובט' באב, את קהלת בשבתות לאחר חג השבועות, ואת דניאל, עזרא ונחמיה בקיץ(שם, עמי 18־20).

יהודי מוגדור נהגו לומר קדיש יתום גם לאחר שנת האבלות. פיוטים מיוחדים היו נאמרים שם לפני אמירת 'כל נדרי'.

במאה ה־19 היו להם קשרי מסחר הדוקים עם יהודי אנגליה, ובייחוד עם קהל הפורטוגזים בלונדון, לשם היגרו סוחרים ממוגדור, והדבר השפיע גם על מנהגיהם בזמן החדש. כפי שכתב ר׳ ראובן אג'יני מצפרו(1878־1942) התפילה של יהודי מוגדור בתקופה זו היתה לפי הנוסח של קהל הפורטוגזים בלונדון, והם נהגו לשכור נגנים שאינם בני ברית שניגנו בשמחות בבתיהם. הדבר מנוגד לדעת הרי״ף, הרמב״ם והרדב״ז(׳שפתי רננות׳, עמי 43־44).

בתיטואן היה נהוג לאכול דגים בלילות שבת לפני נטילת ידים לסעודה, במטרה להשלים מאה ברכות(יהושע מאמאן, ׳עמק יהושע׳, ח״ד, ׳אבני מילואים׳, או״ח, סי׳ ד).

מנהגים שונים

מנהגי המערב הקדומים היו שונים מאלה שהיו נהוגים בדורות האחרונים במרוקו. ומהם שונים מהמנהגים שנזכרים על ידי ר׳ יוסף קארו. מנהגי התפילה במאתיים השנים האחרונות היו מבוססים על נוסח ׳תפילת החודש', שהודפס בוונציה תקפ״א. הספר יצא ב־40 מהדורות, ונפוץ גם בקהילות מרוקו. החכם כליפא בן מלכא שלמד מפי חכמי פאס וסאפי, עבר לאגאדיר, וחיבר ספר בשם 'כף נקיי שהעתקתו נשלמה שם בשנת תקי״ד, ובו ניסה לשמור על ייחודו של מנהג מרוקו וזיקתו למסורת של רב סעדיה גאון בסידורו. עיקרו של הספר הגהות על מנהגי התפילות.

בדורות האחרונים היה נהוג להפסיק בתפילה בין ׳שירת הים׳ ל'ישתבח׳ בשבתות ובמועדים, בברית מילה, בבר מצווה ובחתונה, ולומר פיוטים (יוסף משאש, ימים חיים׳, או״ח, סי׳ קנז).

אמירת תיקון חצות ותפילות היו משותפים לקהילות מראכש, מוגדור, רבאט וקהילות אחרות, והודפסו על ידי מסעוד בן סריקי, בספר ׳חצות .לילה אקום׳, קזבלנקה תרצ״ב.

הברכה על אמירת הלל: בימים שקוראים בדילוג, כמו בראש חודש ובחול המועד של פסח, מברכים ׳לקרא את ההלל׳. בשלוש רגלים בהם אומרים את כל ההלל, מברכים ׳לגמור׳, כך מנהג הוותיקים לפי השו״ע, אריח, סי׳ תכב, ב (יהושע מאמאן, ׳עמק יהושע׳, חייב, אריח, סי׳ טו, ח״ד, סי׳ כד). היו קוראים את ההפטרות עם תרגום יונתן בן עוזיאל ותרגום לערבית יהודית. היו מקומות בעיקר בצפון מרוקו בהם תרגמו לספרדית.

בערב פסח נהגו לא לעשות מלאכה מחצות היום והלאה. בליל פסח לפני קריאת ההגדה היו אומרים הקדמה בערבית יהודית.

היה נהוג לקרוא פרקי אבות ומשלי מפסח עד שבועות בשבתות אחרי תפילת מוסף. המגילות תורגמו לערבית יהודית וגם חלקים אחרים מהמקרא וההפטרות, וכן פרקי אבות וההגדה של פסח.

בחג השבועות היו קוראים ׳אזהרות׳ (במקום ;אקדמות׳ שהאשכנזים קוראים). מצויים כמה חיבורים בשם זה: של יצחק בן ראובן אלברגלוני, ר׳ שמואל בן גבירול מספרד, ושל ר׳ שמואל אלבאז ממרוקו. אלה כוללים את מצוות תעשה ולא תעשה בצורה שירית. את מגילת רות היו קוראים עם תרגום לערבית יהודית. מנהג נפוץ היה שבשני ימי חג השבועות עולים ילדים על גגות הבתים ומזליפים מים על העוברים ושבים, יהודים ונוכרים, לקיים את הפסוק ׳וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאותיכם׳(יחזקאל לו, 25).

סיבה נוספת למנהג זה – התורה נמשלה למים. (על ההתנגדות למנהג זה ראו להלן חלק ג, פרק ו.)

בי״ז בתמוז נהגו לערוך ׳תיקון חצות׳, וביום היו קוראים יחד עם הילדים קינות על גלות השכינה. בימי 'בין המצרים׳ היה נהוג להצניע את הסכינים בבית, ועל השולחן היו שמים רק סכין עם ידית מעץ. בראש חודש מנחם אב היתה סעודה הנקראת ׳קטוע לחם׳ כלומר הפסקת הבשר. אם היתה ברית מילה בתשעת הימים הכינו סעודה קלה. היו מקומות שבהם קראו את הקינות לט' באב כשהן מתורגמות לערבית יהודית. ברוב הקהילות היו קוראים את סיפור חנה ושבעת בניה, ׳קצידא די חנה צדיקה׳, שחוברה במאה ה־18 בערבית יהודית. בין ט׳ באב לראש השנה היו קוראים בשבתות מספר דניאל.

מראש חודש אלול עד יום הכיפורים היו משכימים לאמירת סליחות, לקריאת ׳הזוהר׳ ויתיקוני זוהרי. היו שהתכנסו בבתי הכנסת לקריאת תהלים. בלילות שני וחמישי התכנסו ליתיקון כרתי, הכולל לימוד מסכת כריתות ופרקי ׳זוהר'. בערב ראש השנה או בערב יום כיפור היה השמש או הרב מלקה את אנשי הקהילה ל״ט מלקות כשהוא מצליף על כל הגוף ואומר: ׳מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו׳(משלי, ג, 11).

בערב ראש השנה נהגו לצום, לטבול וללכת לבית הקברות. על פתיחת ההיכל בליל החג היו מתחרים, וכל המרבה במחיר קיבל את הזכות לפתיחה. האמונה היתה, כי לפותח לא יחסר מזון כל השנה. בחג היו מרבים באכילת מאכלים —מתוקים ושום מאכל מלוח, חמוץ וחריף לא עלה על השולחן. בשבת תשובה נהגו לקרוא לפני מנחה מהספר ׳שיעור קומה׳, הכולל פרקי תנ״ך ו'זוהר'. ביום כיפור היו ילדים באים לבית הכנסת עם חבושים שנעוצים בהם בשמים, כדי לברך עליהם במוצאי החג. למחרת יום כיפור היו עולים לבתי הקברות, והכוהנים עורכים סעודת חג.

בסוכות היו מעטרים את הלולבים בחוטים צבעוניים ובראש הלולב עטרה עשויה מחוטים כאלה. בחול המועד היו מקומות בהם אנשי חברה קדישא היו חוצבים אבנים למצבות. בהושענא רבה היו שוחטים תרנגול כמו בערב יום כיפור. לאחר גמר ההושענות היו משירים את העלים מהלולבים ומוסרים אותם לילדים לשחק בהם. ר׳ שלמה הכהן שלל נוהג זה וכתב: ׳נראה דלאו שפיר עבדיי(׳ויאסוף שלמה׳,סי׳ כו).

בלילה הראשון של חנוכה היו קוראים את ׳מעשה יהודית׳ ואת ׳מגילת אנטיוכוס׳, זו האחרונה הודפסה בסידור ׳בית עובדי, ליוורנו תרכ״ב, ובהוצאות של סידור זה בשנים הבאות. בחנוכה לא שרו את ׳מעוז צורי, אלא את ׳מזמור שיר חנוכת הבית לדוד' (תהלים ל). משחקי קלפים וסביבון לא היו מוכרים. ביום האחרון של חנוכה היו הילדים מדליקים מדורות וקופצים סביבן.

בשבת זכור היו קוראים את הפיוט שחיבר ר׳ יהודה הלוי על מפלת המן, 'מי כמוך ואין כמוך׳. ואת הפסוקים האחרונים קרא הקהל בקול רם ובתרגום לערבית יהודית.

בתענית אסתר נהגו הנשים להשכים ולחפוף את ראשיהן, והאמינו שהזריזות זוכות לחפוף ראשן עם אסתר המלכה והמאחרות חופפות עם המן. בפורים היו מחלקים מעות לכל מי שפושט ידו וגם למוסלמים. היו קוראים את המגילה לנשים בבית, לאחר שהגברים שבו מבית הכנסת, ורק לאחר מכן היו סועדים סעודת פורים. הנשים היו אופות עוגה מטוגנת בשמן וטבולה בדבש בצורה של רשת דייגים, זכר להמן שנפל ברשת.

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- מנהגים מקומיים

עמוד 131

תקנה בפאם למורדת המקבלת מחצית התשלום להנקה

לפי תקנות המגורשים בפאס בשנת האי״ש (1551) עליה חתומים עשרה חכמים ולאחר מכן בשנת ישמ״ח (1598) עליה חתומים שני חכמים נוספים:

אם יהיו איזה נשים מורדות בבעליהן ולפעמים יארע שאיזה מהן תהיה מעוברת ואינה עושה, רק שיולדת ומשלכת הוולד כדי שיניקהו אביו וכן לא יעשה. לכן למגדר מילתא [לטובת הנושא או לשם תקנה] אנו מסכימים שמהיום הזה ואילך שום אדם שתהיה מורדת בבעלה ובעת המרדות תהיה הרה או מיניקה שלא תוכל להשליך הולד שתלד כי אם תהייה מחוייבת להניק את הולד מיום הולדו ועד כ״ד חדשים רצופים בין יהיה זכר או נקבה. ויתנו לה בשכר ההנקה חצי השכירות שלוקחת אשה מינקת (אברהם אנקאווא,

׳כרם חמר׳, ח״ב, סי׳ כה).

בסי׳ קט, דף כ ע״ב, החכם הזכיר את התקנה וסיכם שדין המורדת כמו המגורשת. ר׳ פתחיה בירדוגו הזכיר את התקנה הנ״ל (׳נופת צופים׳, אהע״ז, סי׳ פו, דף ס, ע״ב). בתקנות הנזכרות על ידי חכמים אחרים חוזר נוסח זה:

כל אשה שמרדה על בעלה שדינה לצאת בלא כתובה, אם היתה מניקה או הרה מחוייבת להניק הילד היולד מיום הולדו ועד תשלום כד חודשים, והבעל יתן לה מחצית שכר ההנקה שיתן הבעל לאשה אחרת. התקנה מצוטטת גם על ידי ר׳ דוד צבאח, בספרו ׳שושנים לדוד׳, דף קכה, ע ״ב.

הנקה על ידי אלמנה בשכר.

בשו״ע אהע״ז, סי׳ יג, ס״ק יג: ״אלמנה שהיתה מניקה בנה יכולה לומר איני מניקה אלא בשכר ויכולה היא לתבוע כתובתה לאלתר ואע״פ שאינה יכולה לינשא עד סוף כד חדש״. שם ס״ק יד: ״ויש מי שאומר האשה שמת בעלה והניחה מעוברת וילדה ולא הניקה את בנה צריכה להמתין כד חודש״(מצוטט גם על ידי ר׳ חיים טולידאנו, ׳חק ומשפט׳, סי׳ קעג, דף נה ע״ב).

לפי תקנת המגורשים – לאלמנה רק מחצית השכר. האלמנה מקבלת רק מחצית התשלום שהיו משלמים למניקה שכירה, כי היא מקבלת מירושת בעלה מחצית הרכוש, והחצי ליורשים. אבל אצל אלה שלא קיבלו את תקנות המגורשים ונוהגים על פי הדין, תקבל האלמנה תשלום מלא כמו מינקת שכירה:

אלמנה שהיתה מניקה יש לה לומר שלא תניק אלא בשכר. ומכל מקום תיקנו ז״ל שלא תטול אלא חצי ההנקה. ועוד ינתן לה במה ישכב הילד ובמה לכבס כסותו. ודוקא שחולקת עם היתומים שכתובתה למנהג הקהילות, אבל אם כתובתה כדין, שכרה מושלם (אברהם קורייאט, ׳ברית אבות׳, דף עח). המנהג בתפילאלת בה לא קיבלו את תקנות המגורשים – אלמנה מקבלת מהיורשים רק הוצאות הכלכלה והכסות לתינוק. אלמנה מניקה הניזונית מן היורשים מניקה חינם. ואפילו אם אינה ניזונית מהיורשים,

לא שמענו גם לא ראינו שהיו נותנים לה שכר הנקה מיוחד בשביל ההנקה, אלא נותנים לה דמי מזונות הולד, דהיינו בית דין שמין כמה צריך הוולד לענין כסות ומאכל ומשקה וכו׳ ונותנים לה היורשים מעות דמי כל הדברים האלה מדי חודש בחודשו(שלום אביחצירא, ׳מליץ טוב׳, אהע״ז, סי׳ צה).

החלטת מועצת הרבנים במרוקו על דמי הנקה מלאים לגרושה ולאלמנה

הרב דוד עובדיה מצפרו הביא הצעת החלטה למועצת הרבנים השנייה במרוקו בשנת תש״ט (1949), על תשלום מלא לאלמנה ולגרושה, בהסתמך על עמדתו של ר׳ פתחיה בירדוגו בתשובותיו ׳נופת צופים׳, אהע״ז, סי׳ פו. אשר לאלמנה הוא מסביר את ההצדקה למחצית דמי הנקה בכך, כי ידה היתה על העליונה בחלוקת נכסי הבעל שהוא מעל סכום כתובתה. לכן התקינו שתקבל רק מחצית התשלום. אבל עתה מאז שנתקבלה תקנת הבחירה והיא מקבלת ״רק הפחות שבסכומים״, מדוע ייגרע חלקה בדמי ההנקה ? חברי המועצה לא קיבלו את הצעתו בשלמות, ההחלטה היתה כי רק הגרושה תיטול שכר הנקתה במושלם (מ. עמאר, תש״ם, עמ^׳ 243-242; נזכר על ידי ר׳ יוסף בן נאיים, ׳נוהג בחכמה׳, דף נה; חוות דעתו של ר׳ יהושע מאמאן, בהקשר לתקנה: ׳עמק יהושע׳, ח״ג, אהע״ז, סי׳ יג).

דירוג התשלום למניקות לפי מצב כלכלי. במועצה השלישית שהתקיימה בשנת תש״י(1950) הוחלט על דירוג התשלום למניקות לפי שלוש דרגות של רמת חיים:

דל, בינוני ועשיר. וכן יפסקו על תשלום למינקת ״בעד חלבה ובעד טיפולה ביונק״ לפי השירותים דלקמן:

• מינקת שלמה בחלבה ליונק.
• מינקת בחלבה עם הסעדתו בדברים אחרים.
• אינה מניקה כלל, רק סועדת היונק בדברים הצריכים לו(מ. עמאר, תש״ם, עמ׳ 274).

אשה שהתעברה ללא נישואין תבעה מאבי התינוק דמי הנקה. מעשה בשנות ה־60 של המאה ה־20: אשה התעברה מפלוני, והוא הודה בפני בית הדין שהתינוק ממנו, והאשה מניקה אותו זה שנה ומטפלת בו. היא תבעה ממנו דמי הנקתו, טיפולו, כסותו, רופא ורפואות מיום לידתו עד עתה, ואילו הנתבע אמר, כי היות ולא תבעה אותו עד עתה הוא חשב ש״היא עושה הכל בתורת חסד, כי היא אמא שלו״.

ר׳ יהושע מאמאן פסק בשנת תשכ״ב (1962) כי היא תקבל על עצמה בחרם שלא טענה עליו שקר. והוא ישבע שהיא לא תבעה ממנו מאז יום לידתו ורק עתה, ואז הוא פטור מלשלם לה עבור העבר. ואם לא רצה להישבע, אזי חייב לשלם לה ההוצאות על פי שומת שני בקיאים שיעריכו את ההוצאות (׳עמק יהושע׳, ח״ג, אהע״ז, סי׳ סא).

זונה שילדה תינוק – על האב לשלם דמי הנקה. בתשרי תרצ״ד (אוקטובר 1933) היה מעשה בזונה שילדה לאדם, והוא הודה כי התינוקת ממנו. בהיות התינוקת בת ג חודשים תבעה ממנו דמי הנקה, והאיש טען שאחיותיו יטפלו ויניקו אותה בחינם ״והיא טוענת שקשה עליה פרידתה וגם צער החלב וכו׳ ולכן תתן לה שכר הנקה והיא תניק אותו״, וכן חוששת שהאב או קרובותיו ירצחו את התינוקת.

ר׳ דוד צבאח ציטט את הדין בשו״ע אהע״ז סי׳: ״הבא על הפנויה וילדה ממנו אם הוא מודה שהולד ממנו חייב לזונו״. ההנקה היא בכלל מזונות. וזמן ההנקה יח חודשים לנקבה וכד חודשים לזכר. החכם הזכיר תקנה של שנת תי״א (1651) המחייבת הנקה לנקבה יח חודשים ולזכר עשרים חודשים. הוא התחשב בנימוקיה וכתב: ״כמעט יש סכנה בפרידת הבת מאמה כי בג׳ חודשים יכולה להכיר אותה ובפרט דאיכא [שיש] חששת רציחה… מציאות שכיחה בכל יום מפני הבושה״. לסיכום, החכם חייב את האב בשכר הנקה למשך יח חודשים (׳שושנים לדוד׳, אהע״ז, פו, דף מג ע״א־ע״ב).

אלמנה ילדה מחוץ לנישואין, ותביעתה לתשלום דמי הנקה לא נענתה,

כי הגבר הכחיש שהתינוק ממנו. על מקרה כזה דן ר׳ אליהו ילוז ״ותבעה ממנו דמי הנקה כיחש בה ונשבע להד״מ [לא היו דברים מעולם], ופטרוהו בית הדין״ (אליהו ילוו, ׳יש מאין׳, ח״א, אהע״ז, סי׳ יט).

בזמן החדש היו מניקות מוסיפות ״אבק מקמח״ כפי שכתב ר׳ מכלוף אביחצירא (׳יפה שעה/ או״ח סי׳ מ).

לפי הדין מינקת שמת הולד ״מותרת בימי אבלה לילך למרחץ כדי שיתרככו דדיה״ (דוד מועטי, ׳אשר לדוד׳, יור״ד, דף יח ע״ב).

חלב של שדי האשה כאמצעי רפואי. ר׳ יהושע מונסונייגו מפאס כותב, כי ״מותר לחלוב מדדי האשה לחולה שאין בו סכנה לשתות לרפואה שיעור כגרוגרת. ואם לרפואת עין כשעור ההוצאה, ואם לתת על פדחתו לקרר הקדחת״.

בין העצות שהשיא ר׳ שלום הכהן מג׳רבה לאב, כי בעת העיבור והיניקה של בתו, שלא יגרום לה לכעוס, כי הדבר מזיק לה (׳ברכה ושלום׳, דף יב ע״א־ע״ב).

אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה— תקנה להנקת התינוק

עמוד 141

12. 12. מותו של דוד יוסף!

ועכשיו אספר לכם מדוע התאחר טקס בר המצווה שלי. וזה מביא אותי אל דודי יוסף, אחי אמי.

אבל קודם עליי להתייחם לעניין השחפת, שהייתה לה אחיזה גדולה בעירנו בגלל הלחות הכבדה ששררה בה עקב קרבתנו לאוקיינוס. רבים מבני העיר לקו במחלה וביניהם דודי יוסף. הוא היה רק בן שלושים וחמש שנה במותו.

פטירתו בטרם עת של דודי האהוב, הייתה הגורם לכך שחגיגת הבר מצווה שלי התאחרה בכמה חודשים. תמיד תמהתי על עניין זה. איך אבי, איש שומר מצוות, חזן של בית כנסת, בנו של רב ראשי, הרשה לעצמו לדחות את עלייתי לתורה ואת הנחת התפילין שלי. ההסבר היחיד לכך הוא ההלם ־הצער העמוק שנפלו על משפחתנו עם מותו של דודי, שבעקבותיהם, ככל הנראה, אבד להוריי כושר המידתיות.

דודי יוסף היה מן הבחורים הזוהרים של מוגדור. הוא הצליח בעסקים ורוב המשפחות רצו בו כחתן. אך באחת מנסיעותיו הרבות לקזבלנקה העיר הגדולה, פגש את ז׳רמן, התאהב בה ונשא אותה לאישה לאכזבתן של בנות רבות ממוגדור. את ביתו קבע בקזבלנקה ונולדו לו שם שני בנים.

אם בכל העיר העריכו אותו ורצו בקרבתו, הרי במשפחתנו ובעיקר במשפחת אמי, משפחת קדוש, הוא היה נערץ ואהוב. הוא היה בן יחיד. אמנם נולדו לסבתי עוד שני בנים, אך אלו נפטרו בגיל צעיר. יוסף, בן יחיד בין שבע בנות, הפך למרכז המשפחה ומשך אליו את אהבת הוריו ואחיותיו.

דואני, אמו של יוסף, כלומר סבתי, לא יכלה לחיות הרחק ממנו. על כן לא נתנה מנוח לסבי עד שהם העתיקו את מגוריהם לקזבלנקה.

לנו, הילדים, לא היו ימים טובים יותר מאלו שבהם דוד יוסף היה בא לביקור במוגדור. אני זוכר עדיין את תווי פניו של הסבל שהיה נכנס לביתנו וארגז תה על כתפיו. ארגז התה שהיה משווק במוגדור היה מעין קובייה גדולה מדיקט דק, שכל אחת מצלעותיה כשישים סנטימטר. לוחות הקובייה היו מחוברים זה לזה ברצועת ניקל מהודקת לדיקט בניטים.

בהגיע הסבל עם ארגז התה על כתפיו, היינו מתאספים מסביב לדוד יוסף. הוא היה לוקח ״לום״ – מין מוט ברזל המשמש כמנוף – ופטיש, והיה מסיר את מכסה הקובייה. אז היה מתגלה לעינינו לא תה מיובא מסין הרחוקה, אלא אוסף של צעצועים אותם דחס הדוד אל תוך הארגז. או-אז היה מתחיל טקס שחזר על עצמו בכל ביקור. דוד יוסף היה שולף מהארגז משחק אחר משחק וקורא: אודט, מרגריט וכן הלאה, כל שמות ילדי המשפחה.

הוא לא היה שוכח את הבנות הנספחות שהתחנכו בביתנו.

אוזנו של דוד יוסף הייתה כרויה לרצונותינו. הוא התעניין בכל אחד מאתנו וידע או ניחש מה יסב לו קורת רוח. על כן המתנות תמיד התאימו להפליא למאוויי מקבליהן.

בכל פעם שהתקיים הטקס הזה, קיוויתי בסתר לבי שכינור יישלף מתוך ארגז הפלאים. לצערי הרב הכינור לא נחשב כמשחק ולא נכלל בתכנית הרכישות של דוד יוסף – תקוותי נותרה תמיד בגדר חלום.

אלו היו הימים הטובים שלנו עם דודנו יוסף עד שבאו הימים הרעים.

בנו הקטן נפטר לפתע אחרי מחלה קצרה בגיל שנה וחצי. ז׳רמן שלא ידעה את נפשה מרוב צער, לקתה במחלה שנפוצה במרוקו אחרי מלחמת העולם השנייה, הלוא היא הטיפוייד. המחלה הזאת גרמה לחורים ובקעים במעיים, והרופאים ניסו להצילה, אבל למרבה הצער, האישה הצעירה מתה על שולחן הניתוחים.

דוד יוסף ששיכל תוך זמן קצר את אחד מבניו ואת אשתו, שקע במרה שחורה והיה לטרף למחלת השחפת.

בגלל מצבו הרפואי של יוסף, חמותו לקחה אליה את הבן הנותר, את מישל.

באותה תקופה, הוריי נעדרו זמן רב מהבית, כי נסעו לקזבלנקה ואנחנו הילדים, נשארנו תחת השגחתה של אחת הדודות. יצחק, דודי מצד אבי, גם הוא הגיח מזמן לזמן כדי לוודא שאנו מתנהגים כיאות.

בבתי הכנסת נשאו תפילות לרפואתו, אלא שמחלתו הייתה כבר בשלבים מתקדמים מאוד. ככל הנראה, במשך זמן רב לא גילה לאיש את עצם קיומה, אולי בגלל שהיה עסוק במחלת אשתו, כך שכאשר החל לקבל טיפולים, שתי ריאותיו כבר היו פגועות וכריתתה של אחת מהן כפי שהיה נהוג אז במקרים קיצוניים, אפילו לא נלקחה בחשבון.

מותו של דודי יוסף, שבא אחרי מותם של אשתו ובנו, התקבל כטרגדיה גדולה במשפחה. אמי ואחיותיה ביקשו ללבוש שחורים, אבל אבי התנגד בתוקף. ״זהו מעשה גויים!״ אמר, ״והרי כתוב במפורש: ׳לא תעשו כמעשיהם׳.״

הן אמנם לא לבשו שחורים, אך לבן לבש שחורים, ובמשך כמה שנים אמי ודודותיי לא חגגו את פורים, כי פטירת אחיהן חלה בעיצומו של החג.

אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה- מותו של דוד יוסף!

עמוד 33

בסוף הכנס, הזמין אותי הכרמלי לבוא למשרדו למחרת. כשבאתי אליו סיפר שיש אלפי עולים ממרוקו בירושלים והם רוצים שאסע לשם לארגן את כל הנוער שמסתובב ברחובות ב״נוער העובד״. ״תקים מועדונים ובתי ספר ערב כדי שנוער זה יתפתח וילמד״. הוא נתן לי מכתב המיועד למועצת פועלי ירושלים. הגעתי לירושלים למטרה זו. הוא הוסיף: ״ניסינו עד עכשיו לעשות עבודה זו על ידי שליחים מהקיבוצים אבל הם לא הצליחו בזה, אולי אתה תצליח״. הכרמלי נתן לי כסף למלון ולהוצאות, וכך יצאתי לירושלים.

פניתי למחלקת התרבות במועצת הפועלים. הם שמחו לראות אותי ואיחלו לי הצלחה. ״הלוואי״, אמרו, ״שתצליח״. הסתובבתי בשכונות העולים שזה עתה הגיעו לארץ ודיברתי עם כמה משפחות שיש להן ילדים בגיל בית הספר. חקרתי ושאלתי — מה הם עושים. ״האמת״, אמרו לי, ״כלום!״ מתוך שיחה אתם נודע לי שבבא חכי, אחיו של בבא סאלי, נמצא שם, והוא ידבר בערב באספת עם. חשבתי שזו תהיה הזדמנות בלתי חוזרת להיעזר בו בשליחותי. מצאתי את המקום שבו התאכסן וביקשתי לשוחח אתו. הוא קיבל אותי בסבר פנים יפות, כיאה לתלמיד חכם. הסברתי לו את מטרת בואי לירושלים ומה אני רוצה לעשות בשביל הנוער פה. הוא לא שאל דבר בענייני דת ומה תהיה מגמת החינוך לנוער זה. הוא רק עודד אותי והבטיח לעזור לי. בערב התקיימה אספה גדולה בבית הכנסת בבקעה, ובבא חכי התקבל בהתלהבות גדולה. הוא היה נערץ על ידי יוצאי מרוקו והילת אחיו ובני משפחתו נישאה בכבוד ובחיבה גדולה בכל קהילות מרוקו. הוא דיבר לעולים אלה באהבה ובחיבה ועודד אותם בקליטתם בארץ להמשיך את המורשת של יהדות מרוקו, לשמור על היהדות ולקרב את הנוער ללימוד וליצירה. הוא הציג אותי ואמר להורים שאני כאן כדי לעזור להם, ושיתמכו בפעילותי.

דיברתי אחריו והסברתי את מטרת בואי לירושלים, הלוא היא לארגן את הנוער במסגרות מקצועיות וחינוכיות, לטובת הנערים המשוטטים ברחובות ללא מעש וללא פעילות חיובית לעתידם. ההורים הבינו את חשיבות הדבר והבטיחו לשלוח את ילדיהם כדי לארגן אותם בפעילות חינוכית. הסתובבתי בשכונות בקעה, המושבה הגרמנית וקטמון ומצאתי מועדוני ספורט עזובים, עם הציוד שלהם. במושבה הגרמנית מצאתי מועדון טניס עם מגרש טניס, ועם כל הציוד בפנים. היה זה המועדון הראשון שלי, ושם התחלנו באספה שלנו. מאוחר יותר מצאתי מועדונים אחרים בבקעה ובקטמון וגם אותם לקחתי. בבניין בית ספר עזוב בבקעה, הקמנו בית ספר ערב. לימים, היה זה בית ספר הממלכתי ״גאולה״.

כעת עליי למצוא מקום בשבילי. מצאתי כמה בתים עזובים, ביניהם בניין בן שתי קומות ליד אימק״א. לקחתי את הקומה השנייה וריהטתי אותה ברהיטים שמצאתי בבתים עזובים בסביבה. לימים זה הפך לקומונה של מדריכי הנוער העובד שבאו מהקיבוצים.

על עבודתי זו פרסמתי מאמר בעיתון ״הנוער העובד״• התחלנו בפעילות ארגונית ענפה ויצרנו קשרים עם סניפים אחרים בארץ. התחלתי לארגן טיולים, ביקורים והשתתפות בכנסים ארציים בתל-אביב. הייתה התלהבות גדולה. לאחר הצלחתי, התחילו לבוא מדריכים אחרים מתנועות פוליטיות כדי לארגן נוער במסגרת מפלגתית. לא הרשיתי שטיפת מוח פוליטית לנוער הזה, אלא דאגתי שילמדו, יעבדו ויתאקלמו בארץ. בין המדריכים האחרים התחילה תחרות פרועה, באשר למי ימשוך יותר נוער לתנועה שלו וכך החלו להטיף את התורה הסוציאליסטית שלהם ולבטל את התנועות האחרות. בעצם כך יצרו בלבול בין הנוער שלא הבין בכלל בתנועות הפוליטיות. ואולם אני המשכתי להעניק להם חינוך כללי, כולל הסבר על התנועות השונות הפועלות בארץ, בלי לבלבל אותם בסבך האידיאולוגיות השונות. היה לי חשוב שילמדו בערב בבית הספר שהקמתי את ידיעת הארץ, היסטוריה של התנועה הציונית והיסטוריה יהודית. כל זה היה חדש בשבילם והיה צורך ללכת צעד צעד. המדריכים האחרים לא הבינו זאת ולכן נכשלו. מזכירות המפלגה המליצה שאשתתף במחזור ראשון בסמינר למדריכי נוער שיתקיים בבית ברל. מדריך אחר מילא את מקומי ויצאתי לסמינר לשלושה חודשים.

התחלנו את הלימודים בחולון ואחר כך עברנו לבית ברל בצופית. רוב המשתתפים היו מהקיבוצים ומעט מהמושבים. הלימודים ארכו שלושה חודשים, בנושאים שונים ומגוונים. באחת הכנסים דיבר המרצה לספרות על חיים הזז ועל ספרו ״היושבת בגנים״ – המגולל את חיי התימנים. המרצה ביקש שיביאו לו תנ״ך, ואולם בסמינר לא נמצא תנ״ך. שאלתי את המרצה: ״מה אתה רוצה מהתנ״ך, אולי אני יכול לעזור?״ והוא ענה שהוא מחפש מהיכן לקוח הנושא של הספר. עניתי: ״אני יודע מאיפה ואני יכול לצטט״. ציטטתי את הקטע משיר השירים ואמרתי לו שאני יודע את כל הספר הזה בעל פה. הוא ממש התפלא, פנה לחניכים ואמר להם: ״אתם רואים! לזה קוראים תרבות עברית״.

אני הייתי העולה החדש היחיד. אצל חברי הקיבוצים התנ״ך לא תפס מקום. מהצעירים האלה קיוויתי ליותר פתיחות ויחס חברי. סוציאליסטים, לא? אבל הם היו מתנשאים ויהירים. לא הייתה להם לא קרבה ולא ידידות. לא שלא דיברנו, אלא שהם שמרו על מרחק רגשי. אני לא יודע אם זו טיפשות, ביישנות או סתם זלזול בעולה החדש. הם ידעו שאין לי אף אחד בארץ ובזמן שהם הולכים הביתה בסוף השבוע אני נשאר לבד. קיוויתי שמישהו יזמין אותי לבקר בקיבוץ או במושב שלו. ואולם לא קיבלתי הזמנה כזו מעולם. בזמן שהייתי בסמינר הייתי הולך לצופית ברגל, מרחק ניכר בחום הקיץ, כדי ללמוד נגינה בפסנתר. הייתי הולך יום יום בשעות הצהריים, למורה שלימדה בביתה. לאחר השיעור הייתי מתאמן בספרייה של בית ברל או בחדר אוכל שהיה בו פסנתר. גיליתי לא מזמן מוזיקה קלאסית שעוררה בי רגש עמוק וסיפוק נפשי עילאי. תמיד הערכתי כל דבר יפה. אם זה בניין יפה, עץ גדול עתיק והדור או גשר מרשים.

כל יצירה אנושית עוררה בי הערכה והתפעלות. כל תופעה טבעית ריגשה אותי, אפילו פעולה טבעית שחוזרת על עצמה יום יום, כמו שקיעת החמה. כל יום זו שוקעת בצבעים ובציורים שונים, במשחק צללים וצבעים עם העננים. זה מוכיח כמה אנחנו חלק מהטבע המקסים אותנו ברב גוניותו ובהפתעתו. לאחרונה גיליתי במוזיקה הקלאסית עולם של חוויות נפשיות חדש שדיבר אליי בצורה עמוקה ועורר בי סיפוק נפשי ורגשי עצום. עולם של צלילים עדינים ומהנים שהיה זר לי עד כה. התחלתי להקדיש שעות של הקשבה בריכוז, וקראתי על חייהם של המלחינים השונים שמצאתי בהם עניין רב. הייתי ממש נלהב ללמוד ולהבין כל דבר חדש שגיליתי, וכך הרחבתי את ידיעותיי יותר ויותר בנושאים שונים. תמיד נמשכתי לפיוטים שלנו שאהבתי מאוד, ושרתי ברגש. שרנו אותם במנגינות נעימות לאוזן וגם המילים היו נשגבות, דיברו אל לבי ונגעו בנשמתי. היו אלו מילים על אהבת עם ישראל ועל אהבת ארץ ישראל. באחד הימים התיישבתי בחוץ לעת ערב ובהיתי בשקיעת החמה. זהו הזמן ביום אותו אני אוהב, ובו אני מרגיש התייחדות עם הטבע שמביא לי השראה ומצב רוח מרומם של הרהורים ומחשבות. הנאה מעולמנו הנפלא שבו מהדהדת בכל יופייה שירת הציפורים שמתגברת עם השקיעה עד שהכל נודם כליל עם רדת הלילה. הפרדסים סביב נדפו ריח ניחוח של פרחי הדר ובישמו את הסביבה. לפתע הרגשתי מישהו מתקרב בצעדים חרישיים על הדשא. אותו אדם התקרב אליי והתיישב על ידי. היה זה בחור מהמושב שפניו שזופים מלהט השמש של עבודה בשדות. צעיר חביב ועד כה מרוחק כמו כולם. הוא התעניין מהיכן באתי ואיך זה שאני יודע כל כך טוב את התנ״ך ואת העברית השגורה בפי. הוא התרשם בהרצאה שבה ציטטתי ישר מהתנ״ך ובעל פה. עניתי על שאלותיו ושמחתי שסוף סוף הוסרה המחיצה ואפשר להתחבר למישהו. הוא סיפר לי על משפחתו בבאר טוביה והזמין אותי לנסוע אתו לשבת אצלם. שמחתי מאוד וקיבלתי בתודה את הזמנתו. שאלתי אותו מדוע יתר החבר׳ה מרוחקים ועומדים מן הצד, והוא הסביר שרוב בני הנוער מהקיבוצים לא אוהבים את יהודי הגולה ולא את העבר הגלותי. הם חושבים שיהודי הגולה כפופי גב וקומה. ״הם חושבים שאתה כעולה חדש גלותי – אין לך מה לתרום לתרבות החדשה של בעלי הבלורית זקופי הקומה. הם גם חושבים משום מה, שעולה חדש הוא חסר השכלה ולא יוצלח. לכן הם מופתעים מטיפוס כמוך. הם לא יודעים שבאת מבית מבוסס ושעזבת סמינר למורים. הם חושבים עליך משל באת מארץ מפגרת ופראית״.

״אבל עד כדי שנאה וזרות?״

״זאת סתם טיפשות, אל תיקח ללב. הם פשוט לא יכולים לסבול עולה חדש שיודע משהו יותר טוב מהם״.

־ ״באמת? הנה מה שמדאיג אותי. מה יהיה העתיד של העם הזה שבונה את המדינה? תושבי הארץ הם מיעוט ולא יכולים לבנות את המדינה לבד. הם צריכים כל העזרה דווקא מאלה שבאים מקרוב ונראה שאינם אוהבים. רק יחד נוכל לבנות משהו טוב, אבל במחיצות זרות ושנאה בינינו לא נצליח. אספר לך סיפור על קמצא ובר קמצא שבגללם חרבה ירושלים. היה אדם אחד שאהב את קמצא ושנא את בר קמצא. האיש הזה ערך סעודה וביקש מהשמש שלו שילך להזמין את קמצא לסעודה זו. השמש טעה והזמין לסעודה דווקא את בר קמצא השנוא על בעל הבית. כשבעל הבית ראה אותו, התנפל עליו וצעק: ׳מה אתה עושה כאן?׳. בר קמצא ענה: ׳הואיל ואני כבר כאן הנח לי, ואשלם לך דמי הסעודה׳. ואולם בעל הבית לא רצה לשמוע. אמר לו: ׳אני אשלם בשביל כל הסעודה׳. בעל הבית לא רצה וגירש אותו בבושת פנים מביתו. בר-קמצא כעס על החכמים שישבו שם, ראו איך בעל הבית מבזה אותו ולא הטיפו לו מוסר על התנהגותו, ואמר: ׳אלך ואלשין על כולם לקיסר׳. הלך וסיפר לקיסר שהיהודים מרדו בו. על שנאת חינם חרב בית שני ואני מפחד שאנחנו חוזרים על אותה הטעות״.

״לא״, אמר אורי, ״אל תדאג. זה יסתדר. הם יתבגרו ויבינו בסוף״.

״אני מקווה. תראה! אפילו במקור עשרת השבטים שייסדו את עם ישראל – יש ביניהם בני השפחות בלהה חלפה שנתקבלו כמו יתר הילידים. אנחנו מתחדשים כעם ונצליח לעבור את זה בהצלחה רק באיחוד כל הכוחות של הוותיקים ושל החדשים״.

שמחתי על כך שהיה חבר אחד איתו אפשר היה לקשור קשרי ידידות. הסמינר היה מעניין מאוד והייתי מלא תודה והערכה למפלגה ששלחה אותי. למדתי דברים רבים ומעניינים בתחום תנועת העבודה והזרמים השונים של הסוציאליזם הכללי והציוני. זה פתח לי צוהר ללימודים חדשים שאעמיק בהם בעצמי על ידי קריאה ועיון בספרים. זו דרכי בלימודים. אני לא מרפה מהנושא עד שאני מתמצא בו טוב מאוד. סקרנותי התרבותית חיה ובועטת כל חיי. שמחתי לבלות סוף שבוע עם משפחתו של אורי. אנשים טובים שעמלו קשה לבנות את המשק שלהם שהוא עכשיו מבוסס, וגם הילדים הגדולים עובדים בו. סיפרתי להורים של אורי על החיים במרוקו ועל מה שסבלנו מהערבים עוד לפני בוא הצרפתים. על ההתעללויות האכזריות והסבל רק בגלל היותנו יהודים.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון

283

פרק י"א: חברה חדשה ואגודת “המגן”    

מ. שיינקין ויסוד החברה החדשה * חברה חדשה ורעיון האוניברסיטה * קנית “תל-שמם” ו“ג’דה” * חברת הכשרת הישוב * הוצאת דבה * דברי דיזנגוף אלי * נ. סוקולוב ול. מוצקין השופטים * תוצאות הקניה * פרוק החברה החדשה * שטנת העתונות הערבית הנוצרית על הישוב היהודי * אגודת “המגן” * מטרת ותפקיד האגודה * חפיז-בק-סעיד * ראשי “אילה-מרכזיה” מסוריה * בקורם באגודתנו * גזר-דינם לתליה בתור בוגדי המולדת * מות חפיז-בק-סעיד במאסר *

בשנת 1913 ארגן המנוח שיינקין חברת מניות בכדי לקנות אדמה בסביבות תל-אביב ולמכרה בתנאים נוחים במטרה לפתח את הישוב. כארבעים איש נספחו לחברה זאת ובחרו בועד פועל, שגם לי היה הכבוד להמנות בו בתור חבר. החברה הזאת נקראה “חברה חדשה”. תנאי החברה היו, שכל מניה היא בת שלשת אלפים פרנק: אלף במזומן, אלף בשטר לשנה ואלף בשטר לשנתים. עד 1914 קנתה החברה ששה כרמים ושטחי אדמה אחרים בסביבות תל-אביב. היא מצאה לפניה כר נרחב לעבודה והוכרחה לפתוח משרד מיוחד ולהגדיל בו את מספר העובדים. עלי העמיס הועד את ענין הקניות ואני הייתי האחראי עליהן. כי בהיותי יליד הארץ ובקי בשפתה, ידעתי למצוא דרך נוחה כיצד להגשים קניות גדולות בתנאים משביעי רצון. השתדלתי לדקדק היטב בטיב האדמה, בהצעת התנאים ובכתיבת החוזים עם הערביים ונהגתי בכל אלה זהירות רבה. חברי בעבודה היו: לב, אבוהב, שיינקין וגולדפרב ששבקו חיים לכל חי ויבדלו לחיים ה"ה: אשכנזי, וחייט.

בהמשך עבודתנו החשובה הזאת, הוכנה הצעה על ידי המנוח שיינקין לרכוש שטח אדמה גדול בירושלים בסביבות הר הבית כדי להפריש ממנו מגרש מתאים לבנין המכללה העברית והשאר לחלק למגרשים ולמכרם פי עשרה מהמחיר שקנינו ולהקדיש את הריוח לבנין האוניברסיטה. בהיותנו בטוחים שכל יהודי יחפוץ לרכוש לו מגרש בסביבת הר הבית ואפילו במחיר יקר בהתחשב עם המטרה הנעלה שלה מוקדש הכסף. נסענו לירושלים בקרנו את הקרקעות השונים בסביבת הר הבית ואחרי שראינום, פנינו להא' הנכבד מלכיאל מני, התיעצנו עמו על דבר הקניה ובקשנו מאתו לקבל על עצמו את הגשמת הקניה הזאת. הא' מני הסכים וכעבור שבועות אחדים שלח לנו תכנית מפורטת של כמה נחלאות מסביב להר הבית בצרוף מחירים. הודענו לו שהוא יכול להתקשר בשמנו על פי התנאים שקבענו לו. ואמנם הא' מני הוציא לפועל את הקניה המקווה ולשמחתנו ואשרנו לא היה גבול. ראינו בחזון רוחנו כיצד בנין האוניברסיטה בנוי לתלפיות מסביב להר הבית ואלפי צעירים עולים מכל קצוי תבל לשמוע תורה בשפתנו אנו, ויעוד הנבואי “כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים” התגשם כאילו לעינינו.

באותם הימים קבלנו מכתב מד“ר רופין וד”ר טהון חברי המשרד הציוני לבוא למשרדם. כשבאנו הודיעו לנו האדונים הנ"ל כי בקשתם מאתנו היא שבהיות והם שמעו על דבר הרעיון הנעלה שאנו אומרים להגשימו בקרוב ובהתחשב שהוא נוגע לכלל ישראל ואינו יכול להיות שיך לפרטים עלינו למסור למשרד הציוני שהוא בא כח הציונים את המגרשים וכל הדוקומנטים והפרטיכלים השיכים להגשמת רעיון זה, והם עצמם יטפלו בשאלה חשובה זו ויחזירו לנו את הכסף שהשקענו בהוספת ריוח. בשמחה רבה מסרנו את הכל לידי המשרד הציוני, גם כתבנו להא' מלכיאל מני שמעתה ולהבא עליו לבוא בדברים עם האדונים רופין וטהון, אך לא הסכמנו לקבל כל ריוח. ואחרי חדשיים קבלנו חזרה את כספנו. מה שנעשה בבנין האוניבסיטה עד היום הזה ידוע לכל הקהל.

עברו כבר כשבע עשרה שנה ואין מעלה על הזכרון מי היה הראשון שהגה ברעיון הקדוש הזה ומי הם האנשים שטפלו במסירות-נפש בהוצאתו לפועל – הלא הם חברי “חברה חדשה” שטפלו ברכישת מגרשים לשם הגשמת בנין המכללה על יסוד בסיס איתן.

באותם הימים פנתה אלינו אגודת המתנחלים בבקשה לקנות עבורה אדמת-שדה בעמק יזרעאל. ממנה נודע לנו שישנה הזדמנות לקנות את הכפרים: “תל-שמם” ו“ג’דה” השייכים למשפחה נוצרית. נסענו אל המקום וערכנו חקירה ודרישה ונתברר לנו, שרצון המשפחה הוא למכור את שני הכפרים בבת אחת ובהיות ויד האגודה הנ“ל אינה משגת לרכוש את הכפרים על חשבונה היא, הסכמנו לקנות את שני הכפרים המכילים 16 אלף דונם ולהשאיר שליש לאגודת המתנחלים. ובעוד אנו מטפלים בקניה חשובה זאת, אחרי שתרנו כמה פעמים את האדמה, התחקינו על טיב השכנים וכו' קבלנו מכתב מהמשרד הציוני חתום על ידי ד”ר רופין וד“ר טהון לבל נקנה את הכפרים האלה בהתחשב עם זה שהם מטפלים בקניה זו זמן רב. מבלי להכנס אפילו בוכוחים בדבר זה עם המשרד הציוני מסרנו את המצב כהויתו לאגודת המתנחלים וזו האחרונה פנתה בעצמה למשרד הנ”ל ובקשה מאתו לרכוש עבורה את הקניה הזאת. הועד הבטיח למלא את בקשתם.

כעבור חדשים אחדים וההבטחה לא נתמלאה פנתה שוב אגודת המתנחלים למשרד הציוני בבקשה למלא את התחיבותו וקבלה תשובה שלילית מהכשרת-הישוב בהודיעם שהם מסתלקים מקניה זאת. אז פנתה האגודה שוב אלינו שנטפל בקניה זאת. כתבנו להכשרת-הישוב ובקשנו מאתה להתענין בבקשת אגודת המתנחלים ולטפל בקנית הכפרים הנ“ל או להרשות לנו להוציא לפועל את הקניה הזאת. תשובת “הכשרת-הישוב” היתה שהיא מתירה לנו לעסוק בקניה זאת היות והם מותרים על הקשר שבינם לבני המקום מלפני שנה. בהתאם לרשיון זה נסענו שוב לחיפה ולבירות ונהלנו מו”מ בדבר קנית הכפרים. שנוי יסודי הכנסתי בחוזה שנעשה בין הא' חנקין ב“כ הכשרת-הישוב והא' אבילה סגן הקונסול האנגלי בחיפה המתווך בקניה זאת, אשר הופר ע”י הא' חנקין בזה שלא הכניס כל תשלום ואבד את תקפו. כמעט כל סעיפי החוזה קבלו צורה אחרת: במקום 52 פרנק הדונם כרשום בחוזה חנקין דרשתי שיהיה כתוב 45 פרנק.

במקום שהערכת הבנינים ועצי הזית תעשה ע“י מומחים סתם, דרשתי שההערכה תעשה ע”י מנהל אפ“ק בחיפה הא' קיזרמן, כמו כן דרשתי שהוצאות התווך אמנם תהיינה חלות על הקונים אבל בשעורים לא לשלש שנים אלא לחמש שנים ובתנאי שהקושן ינתן מיד ויהיה ממושכן ע”ש יהודי שאנו נקבע בשמו. בחוזה חנקין היה רשום שעל הבעלים לעזור לקונה לפנות את המקום מהפלחים הדרים עליו ואני דרשתי שמיד אחרי חתימת החוזה יתפנה חצי השטח מאדמה קנויה מהפלחים וחצי השני כעבור שנה. שנויים אלה שנתהוו על ידי, נתנו את היכולת לגמור את הקניה בכי טוב. בהיותי בבירות בגלל החוזה קבלתי פתאום טלגרמה לחזור מיד לתל-אביב. הודעתי לבעלי האדמה כי עלי לחזור לביתי ובקשתי מהם לשמור על תנאי החוזה, בבואי לתל-אביב למשרדנו נודע לי שאתמול התקימה אספה מטעם הכשרת הישוב ובה הוציאו דבה שהאדמה נגועה במלריה ומלאה בצות וכי “חברה חדשה” מוליכה שולל את אנשי קבוצת המתנחלים.

ובאספה הוחלט שאם אגודת “חברה חדשה” תקנה את האדמה תפנה האספה לדעת הקהל בכרוזים וע“י העתונות. מפני כך נאלצו לשלוח לי טלגרמה שאחזור מיד. אחרי שמעי ידיעה זאת, נודע לי גם כן שמר דיזנגוף הנהו חולה ואמש שאל עלי ואמרו לו שאני בבירות, וסרתי מיד לבית הא' דיזנגוף. אחרי שדרשתי בשלומו התחיל הוא להתלונן עלי כיצד נספחתי ל”חברה חדשה" ועושה איתם מעשים שאינם הגונים, ומכיון ששמי הוא מכובד בעיר הוא מיעץ לי לצאת מהחברה ולחדול מקניה זו, היות והאדמה היא מלאה בצות ואינה שוה את המחיר שהשתוינו בו עם המוכרים. וצר להכניס את המתנחלים לבצה זאת בגלל אי אילו פרוטות ש“חברה חדשה” עלולה להרויח. שמעתי בתשומת לב את דברי הא' דיזנגוף שמהם הוברר למדי, עד כמה הספיקה הכשרת הישוב להתנגד ל“חברה החדשה” בפני דעת הקהל. הסברתי להא' דיזנגוף את כל מהלך הענין ועיניו נפקחו להבין את המצב כהויתו. הוא שלח לקרוא מיד את המנוח בצלאל יפה ובנוכחותי מסר לו את כל פרטי דברי אודות המחיר, תנאי החוזה וכל ההפרשים שישנם בין חוזה חנקין והחוזה שנערך על ידי וכמו כן ע"ד הרשיון בכתב מ”הכשרת הישוב" ושניהם השתוממו מאד על התכסיסים שאחזה בהם הכשרת הישוב שאינם לפי כבודה. באותו יום הייתי בועד תל-אביב ונודע לי שמנהיגינו ה"ה סוקולוב ומוצקין באו לתל-אביב כדי לתווך בין שני מוסדות לאומיים חשובים ומיד פניתי בהצעה להנהלת “חברה חדשה” שתכתוב מכתב להא' סוקולוב ותבקש ממנו להתערב בדבר הסכסוך שבינינו ובין “הכשרת הישוב”.

במכתב שנשלח צוין שבמקרה והא' סוקולוב לא יסכים להענות לבקשתנו, כל האחריות על המצב תפול עליו. באותו היום בשעה שמונה בערב הוזמנו ע"י הא' סוקולוב למשרד הכשרת הישוב. בשעה המיועדת באנו בצרוף כל הדוקומנטים שהיו בידינו בדבר הקניה, חליפת המכתבים שבינינו ובין הכשרת הישוב, העתק החוזה של חנקין והעתקה מהחוזה החדש שנעשה על ידינו.

מטעם “חברה חדשה” באנו: המנוח שיינקין, אבוהב ואנכי, ומטעם “הכשרת הישוב” ד“ר רופין ד”ר טהון וחנקין. מצדנו טענתי אני שהיה ברור לי כל הענין. עיקר דרישתי היתה ואזהרתי להשופטים לפני שיוציאו את פסק דינם: היות והכשרת הישוב הוציאה דבה על טיב האדמה העומדת להקנות אין “חברה חדשה” יכולה לקנות בעצמה אלא בשותפות עם “הכשרת הישוב” מפני שהדבר שהיא הוציאה גרמה אחרי כל הכספים שהשקענו למחסור בקונים, באותו זמן שאנו עומדים לגמור כמה קניות אחרות בעיר גופא. רק ע“י פקודת המנהיגים לקנות בשותפות את האדמה יחלש הרושם שעשתה על הקהל האספה שנערכה מטעם “הכשרת הישוב” והוא יבין שזו האחרונה לא חפצה להסכים שהאדמה תקנה רק ע”י “חברה חדשה”. הוספתי לנמק את דברי והוכחתי בעליל כי גם המנהיגים אחרי שיעברו על התעודות שבידינו והרשיון שנתן לנו מ“הכשרת הישוב” ימצאו כמה צדקנו במעשינו. גם המנוח שיינקין בדבריו הסביר את המצב. מצד “הכשרת הישוב” דבר בראשונה ד“ר רופין ואחריו המשיך הא' חנקין, שלו היה נהיר הענין יותר מחבריו. אחרי שנשמעו הטענות משני הצדדים פנה הא' מוצקין לד”ר רופין והוכיח לו שאחרי ש“הכשרת הישוב” הרשתה ל“חברה חדשה” לקנות את הכפרים תל-שמם וג’ידה, לא היתה כל רשות לסדר אספה מזיקה לקניה זאת. שנית, החוזה של חנקין נעשה בין “הכשרת הישוב” ובין הסרסור, בעוד שהחוזה של “חברה חדשה” נעשה בינה ובין הבעלים עצמם. שלישית, ישנם הפרשים עצומים בכל סעיפי החוזה כפי שהוכנסו ע“י “חברה חדשה” העושים את תנאיו נוחים יותר. כרבע שעה הוכרזה הפסקה והמנהיגים התיעצו ביניהם ולבסוף נכנסו. והמנהיגים פנו אלינו ואמרו: אתם חברי “חברה חדשה” רשאים לשוב ולגמור את הקניה כפי שהתחלתם. פניתי להמנהיגים וחזרתי והסברתי להם שאחרי הוצאת הדבה אין ביכולתה של “חברה חדשה” בעצמה לקנות את האדמה הזאת והמנהיגים צוו לקנות את האדמה יחדו. והד”ר טהון הזמין אותי לבוא למחרתו למשרד של הכשרת הישוב לשם בירור המצב כדי שאוכל לחזור לבירות ולגמור את הקניה. למחרתו סרתי למשרד הד“ר רופין והנה הוא מציע לי שאסע ואגמור את הקניה הזאת, אולם אני סרבתי ודרשתי שהשותפות תעשה רק בשם “חברה חדשה” וכך היה. סדרתי חוזה על פי התנאים הידועים וקניתי את הכפרים. אבל הכסף לא נתן לנו מ”הכשרת הישוב" כי אם מ“חברה חדשה” ואגודת המתנחלים, ששלמו דמי קדימה שלשת אלפים נפוליון. אחר כך נסעתי עם המנוח שיינקין לגמור הקניה ובדרך שוחחנו והיינו שבעי-רצון מהצלחת הקניה ושבנו בשלום ובשמחה לתל-אביב.

שמועות מזעזעות החלו לעבור בקרב הישוב על דבר הכרזת מלחמה עולמית. דכאון ויאוש תקפו את כולם, שרשומם נכר היטב גם על התנועה היום יומית. חדלו לחשוב על דבר עסקים, פתוח המסחר, קניות חדשות מכירות וכו'. שיחת היום והלילה היתה רק המלחמה, ברם, על דבר ימי המלחמה עצמה אכתוב בפרקים הבאים, בחלק השני. רצוני להמשיך פה ולכתוב ולגמור על דבר תוצאות הקניה של הכפרים הנ"ל.

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930- פרק י"א: חברה חדשה ואגודת “המגן

ההילולא

התמונה מתארת את ההילולא של הצדיק ר׳ יעקב אבו־חצירא זצ״ל. במרכז התמונה — לימוד הזוהר ע״י הבבא־סאלי וחסידיו. משמאל — אנשים נוהרים לכניסה למבנה שעל הקבר; מוכרים הנר הראשון ובקבוק השמן הראשון; בתוך מבנה הקבר — קהל המאמינים קוראים תהילים — אוהלים של ״עולי הרגל״ שבאו ממרחקים להילולא.

הילולא. בספר הזוהר ובספרי הקהילה והחסידות, קוראים ליום הזיכרון לפטירת צדיק — הילולא,

כי נשמתו שמחה ונכנסת לפני ה׳ ככלה לחופתה. מסופר בזוהר, כי כשנפטר רבי שמעון בר־יוחאי, שמעו קול: (עלו ואתן והתכנשו להילולא דרבי שמעון)עלו ובואו והתכנסו להילולא של רבי שמעון). ומכאן נקראת החגיגה על קברו של רבי שמעון במירון בל״ג בעומר בשם ״הילולא״. כך קוראים גם ליום הזיכרון של צדיקים אחרים, שחסידים ויראים חוגגים באורים ובשמחה, באמירת דברי תורה ובסיפורי צדיקים: הקדוש ברוך הוא גוזר והצדיק מבטל( הצדיק גוזר והקב״ה מקיים. הצדיק גם מרפא חולים, מחולל ניסים, רואה עתידות וכיו״ב.

בערי מרוקו היה מספר רב של קברי צדיקים. רובם היו רבנים־שד״רים(שליחים מארץ ישראל שבאו לאסוף תרומות ליישוב הישן ולקופת רבי מאיר בעל הנס), שנפטרו במרוקו והקהילה הקימה ציון לזכרם, ולכל צדיק התקיימה הילולא ביום הסתלקותו.

אחד הצדיקים המפורסמים ביותר, יליד ארפוד שבמרוקו, הוא הצדיק רבי יעקב אבו־חצירא זצ״ל. אמנם הוא טמון בדמנהור שבמצרים(נפטר בדרכו לארץ), אבל יהודי מרוקו קיימו את ההילולא שלו בערי מרוקו בכ' בטבת מדי שנה.

במסורת ישראל ידועים קברים רבים של קדושים (מלבד קברי האבות והאמהות), שנהגו לעלות אליהם בימים מסויימים ולהשתטח שם בתפילה ובתחנונים; כמו כן נהגו להדליק בכל ערב שבת ויום טוב נרות לזכר הצדיקים והקדושים.

לקברי הקדושים ולעלייה לרגל אליהם נודעת חשיבות רבה בפולקלור של יהודי מרוקו. הזיקה לקדוש אינה מתחילה או מסתיימת בביקור, אלא נמשכת כל ימות השנה. היהודי המרוקאי נשבע בקדוש ומנשק את ידו הוא כל פעם שמזכירים את הקדוש.

רבים מחכמי ישראל התנגדו לפולחן על הקברות, מעין זה שעושים הערבים על קבר משה המדומה וכו'.

שחיטת בהמות ליד הקבר. אחד הטקסים החשובים הוא שחיטת בהמות(פרות וכבשים)

ליד הקבר. יש המביאים את הבהמה עמם ויש הקונים אותה בכפר שליד הקבר. המוסלמים, שהכירו היטב את מנהגי היהודים, היו מרכזים את בהמותיהם בקירבת מקום סמוך ליום ההילולא.

שרשים-יהדות ומסורת-משה גבאי–ההילולא

LA HILOULA

Le tableau représente la Hiloula de Rabbi Ya’acob Abéhséra. Au centre — étude du Zohar par le rabbin Baba Salé et ses disciples. A gauche — la foule se presse à l’entrée de la coupole qui recouvre le tombeau; vente du premier cierge et de la première bouteille d’huile; à l’intérieur du mausolée — les fidèles récitent les Psaumes. A l’arrière-fond les tentes des pèlerins venus de loin pour fêter la Hiloula.

Dans le livre du Zohar et chez les Hassldim le jour-anniversaire de la mort des saints est appelé Hiloula car la mort d'un saint n'est pas un événement triste, au contraire elle le rapproche de Dieu comme une mariée sous le dai. Le Zohar rapporte qu'au moment de la mort de Rabbi Shlm'on on entendit une voix disant: "venez et rassemblez-vous pour la Hiloula de Rabbi Shim'on". Depuis le pèlerinage sur sa tombe à Méron le 33ème jour du'Omer (Lag Ba'omer) porte le nom de "Hiloula". Le nom a été ensuite étendu au jour-anniversaire de la mort des autres saints, fêté dans la joie, la lecture de la Torah et en racontant les prodiges du saint: Dieu condamne et le saint annule la sentence, le saint statue et Dieu exécute, le saint guérit les malades, voit l'avenir, fait des miracles etc …

Grand est le nombre de saints au Maroc, les plus connus étaient les émissaires venus d'Eretz Israël et qui avalent trouvé leur mort au Maroc alors qu'ils étaient venus recueillir des fonds pour les Yéchivot de la Terre Sainte.

Un des plus grands saints de l'histoire des Juifs du Maroc est Rabbi Ya'acob Abéhséra, né à Erfoud dans le Tafllalet et mort à Damenhour en Egypte alors qu'il était en route pour Jérusalem. Sa Hiloula tombe le 20 du mois de Tébet chaque année,

Dans la tradition juive il y a un grand nombre de saints sur les tombes desquels on se prosternait (en plus des Patriarches) un jour l'an en récitant poèmes et prières. Le vendredi avant l'entrée du chabbat on allumait des mèches à leur mémoire.

La Hiloula est un élément central dans le folklore des Juifs du Maroc. En plus de cette visite de la Hiloula, le saint était invoqué tous les jours de l'année. Les Juifs du Maroc appellent leur Intercession, jurent par leurs noms en embrassant la main chaque fois qu'ils évoquent leurs noms.

Nombre de rabbins se sont toujours opposés à ce culte des saints copié des Musulmans.

ABBATAGE DANIMAUX. Typiques cérémonies de la Hiloula est le sacrifice d'animaux (boeufs ou moutons) près du tombeau du saint. L'animal était le plus souvent acheté dans le village voisin ou apporté de sa ville ou village d'origine. Les Musulmans, bien au fait des coutumes des Juifs, se préparaient à cet effet dès I' approche de la Hiloula.

THE HILULLA

The painting describes the Hilulla of the Saintly Rav Yaakov Abu-Hazera, of blessed memory. In the center — study of the Zohar by the Baba-Sali and his hassidim. On the left — people are rushing towards the entrance of the tomb; the first candle and the first bottle of oil are sold; within the mausoleum the crowd of believers read Psalms; in the background — tents of the pilgrims who have come from afar to take part in the hilulla.

Hilulla. In the Book of the Zohar and in the books of the community and of hassidism, the anniversary date of the passing of a Tzaddik is called Hilulla, because his soul is joyful at being gathered unto the Lord, as a bride is to her groom under the wedding canopy. It says in the Zohar, that when Rabbi Simon bar Yochai died, a voice was heard to call out: "Arise and enter the Hilulla of Rabbi Shimon". This is the origin of the celebration at the tomb of Rabbi Shimon in Meron on Lag BeOmer, called "Hilulla". And the remembrance day of other tzaddikim is also called by this name, because we celebrate with lights and joy before the Chassidim and the devout with the reciting of words of Torah and tales of the tzaddikim; the Almighty decreed and the tzaddik has the power to cancel the decrees and the Almighty keeps his word. The tzaddik also heals the sick, performs miracles, and sees the future.

In the cities of Morocco, there were a great number of shrines of Tzaddikim. Most of these were rabbanim who had been emissaries from the land of Israel who came to collect donations for the Yishuv of that time and for the fund of Rabbi Meir Baal HaNess, who passed away in Morocco. The community would set up a monumemt in their memory, and for each tzaddik they would hold a hilulla on the anniversary of his death.

One of the most famous tzaddikim, born in Arpod in Morocco, is the tzaddik Rabbi Yaakov Abu-Chatzera Although he is buried in Damnahur in Egypt, the Jews of Morocco hold his hilulla on the 20th of Tevet of each year. Great importance is attached to the shrines of holy men and pilgrimages to these sites in the folklore of Moroccan Jewry. The Moroccan Jew swears by his holy man and indeed kisses his hand each times the holy man is mentioned.

THE SLAUGHTER OF CATTLE NEAR THE GRAVE. One important ceremony is the slaughter of cattle (cow and sheep) near the tomb. There are those who bring the cow with them and there are those who purchase them at the village adjacent to the tomb. The Moslems, who were well acquainted with the customs of the Jews, used to gather up their cattle nearby before the date of each hilulla.

Racines-Judaisme et tradition-Moche Gabbay- LA HILOULA– THE HILULLA