מורשת יהדות מרוקו

לשון לימודים לרבי רפאל בירדוגו חלק א-ב – פרופ' משה בר-אשר

מוסד ביאליק- תשס"ב

 

לשון לימודים הוא פירוש קצר לרוב ספרי המקרא בערבית יהודית מגרביית שכתב רבי רפאל בירדוגו במכנאס שבמרוקו לפגי למעלה ממאתיים שנה. פירושו בא להחליף את השרח (התרגום) בעל־פה שהילך במרוקו מאות בשנים. הספר הנוכחי מציע בשלושה כרכים: פרקי מבוא לפירוש, מהדורה מבוארת לספר בראשית (ובה שישה מדורים) ומהדורה מוערת לחיבור כולו. כן מוצעים מבואות ומהדורה מוערת לשרח ההפטרות המיוחס לר״ר בירדוגו.

*

פרופסור משה בר־אשר הוא בעל הקתדרה לחקר הלשון העברית על שם חיים נחמן ביאליק, משמש ראש המרכז לחקר תולדות הלשון העברית על שם אליעזר בן־יהודה ומנהלו של המרכז ללשונות היהודים וספרויותיהם באוניברסיטה העברית, ובה שימש בעבר ראש החוג ללשון העברית (תשמ״ב-תשמ״ג, תשמ״ט-תשנ״א) וראש המכון למדעי היהדות (תשמ״ד-תשמ״ו). מתשנ״ג הוא מכהן כנשיא האקדמיה ללשון העברית. כן שימש פרופסור אורח באוניברסיטאות בחוץ לארץ, באירופה ובאמריקה. בתשנ״ג הוענק לו פרס ישראל בחקר הלשון העברית ובחקר לשונות היהודים, ובתשנ״ה הוכתר

בתואר דוקטור לשם כבוד של המכון הלאומי לחקר לשונות המזרח(INALCO) באוניברסיטת פרים.

הקדמה

זה שבע עשרה שנה ויותר עסוק אני במחקרן של מסורות השרח במגרב. תחילה התמקדתי בשרח שבעל־פה כמסירותיו בתאפילאלת שבמרוקו. הקלטתי אותן ועיינתי בהן עיון ראשון; אף עיבדתי עיבוד שלם חטיבות מתוכן וביררתי סוגיות נרחבות  בנוסח ובלשון.

כן נתתי את דעתי לכל מסורת אחרת ממרוקו שמצאתי ממנה חומר מוקלט; בעיקר במה שכינס המרכז לחקר המסורות של קהילות ישראל  מיסודו של מורי פרופסור שלמה מורג המנוח. לאחר מכן פניתי אל טקסטים כתובים, ויותר מכולם אל לשון לימודים של רבי רפאל בירדוגו ולשרח ההפטרות שאף הוא יצא, כנראה, מתחת ידיו.

 וכך מצאתי בצומת המפגיש את הישיבה בספרייה ובשולחן העבודה לשם העיון בכתבי היד עם המגע עם עדים המוסרים חומר חי ועם דוברים של להגי הערבית היהודית במגרב. אנשים אלו היו לי מקור לא אכזב לאיסוף ולריכוז של נתונים ולבירורם. לפי שאיני איש הנזקק לעבודתם של " קבלני משנה "  מעבר לסיוע בהגהות ובמפתוח, נתארכה לי הדרך ( גם בשל מחקריי בתחומים אחרים )

העבודה על תרגומי המקרא במגרב נתרכזה אפוא במסורות השרח שבעל פה ובחקר לשון לימודים הכולל ביאור לרוב ספרי המקרא ועמו שרח ההפטרות. לאחר פרסום של כמה מחקרים קודמים הגיעה השעה לההדיר את הטקסטים עצמם.

כשלב ראשון החלטתי להוציא לאור את לשון לימודים לכלל ספרי המקרא ואת שרח ההפטרות שנספח לו ; פרסום הטקסטים של השרח שבעל פה ידָחה למועד אחר, לאחר שאשלים בעז"ה את עבודותיי הגדולות בחקר לשון חכמים ובתחומים סמוכים.

יודגש כאן שלשון לימודים הוא אחד החיבורים שהועתקו פעמים הרבה במגרב, יש רגליים לסברה שבסוף המאה התשע עשרה הילכו במכנאס וחוצה לה עשרות רבות ( ואולי למעלה מזה ) של טפסים שלו. לבד מקובצי דינים כגון קבצים של " הלכות שחיטה " ומקובצי פיוטים, נראה כי אך חיבורים מגרביים מעטים ממרוקו זכו להעתקות רבות כלשון לימודים. .

 הדבר מלמד על העניין שמצאו בו לומדי מקרא ומלמדיו. לעומת זאת שני פירושי המקרא שכתב רר״ב בעברית, ״ מי מנוחות ״ ו ״משמחי לב ״, הועתקו אך מעט; ועל כן אין פלא שנשרדו מכל אחד מהם כתב־יד אחד או שניים בלבד.

העבודה על לשון לימודים הייתה כרוכה בקשיים רבים. כמעט כל כתבי־היד של החיבור ניזוקו, אחד מעט ואחד הרבה. ברבים מהם נשרף הדיו ונתבקעו אותיות או מילים רבות. קריאתם במקור וכל שכן מתוך צילומים או מתוך מיקרופילם הייתה מלאכה קשה ומייגעת, ודרשה מאמץ רב ובעיקר זמן מרוב

הפענוח דרש את זיהויין של מאות רבות של מילים ( בעצם אלפי מילים ) מסופקות לשם קביעה מדויקת של הנוסח הנמסר בכ״י א' שהפְּנִים במהדורות לבראשית ולחיבור הכולל למקרא הושתת עליו ושל הנוסח הנמסר בכל יתר כתבי־היד. עתה משהושלמה המלאכה במתכונת שקבעתי לעצמי, מוגשים בזה לציבור החוקרים והלומדים פֵרות המחקר

לשון לימודים לרבי רפאל בירדוגו-משה בר-אשר-הקדמת המחבר

המרצה לספרות היה תמיד פונה אליי, מפני שרק אני קראתי את התנ״ך ואת הספרים שעליהם היה מדבר, כמו מיכ״ל – מיכה יוסף לבנזון שמת בגיל 24 בשנת 1852. קובץ שיריו, בשם ״כנור בת ציון״, יצא אחרי מותו בשנת 1851; אברהם מאפו וספריו ״אהבת ציון״, ״עיט צבוע״ ״אשמת שומרון״; יל״ג – יהודה לב גורדון, גדול המשוררים של זמנו(1830- 1892) הוא שאמר ״הייה אדם בצאתך ויהודי באהליך״, ״קוצו של יוד״; מנדלי מוכר ספרים – שלום יעקב אברמוביץ (1917-1835), ״מסעות בנימין השלישי״(1878) מין דון קישוט יהודי; פרץ סמולינסקין(1842- 1885) ״התועה בדרכי החיים״, ״קבורת חמור״, ״גמול ישרים״. הוא שאמר ״בלי שפת עבר אין עם לישראל״; משה לייב לילינבלום (1843- 1910) ״חטאת נעורים״ (1876) ועוד… סופרים שלמדתי וקראתי עוד לפני שעליתי לארץ. התלמידים הסתכלו עליי, כמעט ברוגז: ״איך קראת את כל זה? ועוד במרוקו!״ ואולם, אני קראתי את כל ספרי שלום עליכם. כשלמדתי ספרות עברית באוניברסיטה העברית, לקחתי קורס עם דב סדן על מאה שנה של שירה ביידיש. למדתי יידיש בקפריסין ועניין אותי מאוד לקרוא עוד ועוד באשר למה שנכתב בתקופת ההשכלה. למדתי ספרות באוניברסיטה עם שמעון הלקין, שכל הרצאה שלו הייתה יצירת מופת. הוא קיבל אותי בביתו לשיחה אחרי שקרא את סיפורי שהופיע במוסף הספרותי של ״דבר״ – ״הזקן וההר״. הוא היה איש אשכולות ששחה בים הספרות העברית והכללית מקצה לקצה בפשטות מפליאה. הוא דיבר בכל כך הרבה התרגשות והיה מתלהב כל כך בכל הרצאה, שנשארנו פעורי פה לנוכח הידע העצום שלו. באחת הפעמים, בעודנו מצויים בהפסקת צהריים, בא קיבוצניק אחד ושאל אותי: ״איפה למדת תנ״ך וספרות?״ ״במרוקו״, עניתי.

״קשה להאמין שבמרוקו לומדים את כל זה״, אמר. והוסיף: ״תנ״ך בשבילי זה בזבוז זמן, אני פשוט שונא תנ״ך ושונא את הדת״. ״אתה לא צריך להיות דתי בשביל ללמוד תנ״ך״, עניתי לו. ״איך אתה יכול לשנוא את התנ״ך? הלוא זאת התרבות שלנו, עליה בנינו וממשיכים לבנות את מורשתנו הרוחנית. אגיד לך עוד, מה שקוראים היום, תרבות ׳יהודית נוצרית׳ אינה אלא תרבות יהודית״. ״איזו תרבות יש בתנ״ך?״, שאל.

״אתן לך כמה דוגמאות כדי שתבין, בוא נשב ונדבר. לדוגמה, כשהקב׳׳ה שואל את קין: ׳איה הבל אחיך?׳ מה עונה קין? לא יודע! ומוסיף בחוצפה: ׳השומר אחי אנוכי?׳ – הלוא כבר כאן קיים בסיס לפסיכולוגיה של ימינו וכן הבסיס של תורת הנפש לחיים טובים ואושר בחיים. השיעור הוא שצריך להגיד את האמת, להכיר בטעותך ולקבל את האחריות למעשיך, להתוודות על רשעותך כדי שיקל לך, אחרת הזיכרונות של מעשיך הרעים ירדפו אותך כל ימי חייך, אפילו אם אף אחד לא יודע מה עשית. מספיק שאתה יודע וזה שוכן בתוך תוכך. על אודות כך כתב דוסטוייבסקי את ׳החטא ועונשו׳. גם ספרו של ויקטור הוגו ׳עלובי החיים׳ בא להורות שלפעמים גם בחוק אין צדק ולכן המפקח בסיפור הזה מתאבד בסוף. מה שמציק לך בתוך תוכך זה הניצוץ האלוהי שבך, או תקרא לזה איך שאתה רוצה, כמו: מצפון. זה לא ייתן לך מנוח, ומזה הפרעות נפשיות מתחילות בלי שאתה מודע לסיבה. מה יותר קל מלהגיד: ׳אני מצטער ומבקש סליחה׳? זה פשוט! אבל עד היום יש לאנשים קושי לעשות זאת, כלומר, להודות בטעות. צעד זה כל כך פשוט ובאמצעותו קונים שלווה נפשית, ואולם האנשים מסרבים ללמוד את זה. אתן לך דוגמה בנאלית: מישהו שבר כוס, הוא לא אומר: ׳שברתי הכוס׳ אלא ׳הכוס נשברה׳, הכוס המסכנה קפצה מהשולחן והתאבדה! או אם אתה מדבר עם מישהו אסור להפנות אליו את הגב או ללכת באמצע השיחה בלי להתנצל. זה קורה גם עם אנשים מכובדים שלא יודעים איך להתנהג ולא למדו את כללי הנימוס. אני נזכר שזה קרה לי אפילו עם שרים, וגם עם אנשים משכילים. זה תמיד הפליא אותי. כי באמת דרך ארץ קדמה לכול. היא משפיעה על קשרים חברתיים, גורמת לסכסוכים, כמו הרכילות – לכן נאמר ׳אל תלך רכיל בעמך׳, כמו שעשו ליהודי מרוקו. כי מי ששונא בלבבו, מזיק לעצמו. השנאה זה כמו רעל, אוכלת אותך מבפנים ואז מחפשים נקמה שגם היא אסורה בתורה. האדם הזה שאתה שונא לא יודע על כך ולכן זה לא מפריע לו, אבל אתה ששומר שנאה, טינה ונקמה, זה מזיק לרווחתך הנפשית ולכן לא כדאי. המשורר אמר: ׳אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח. אם אסק שמים שם אתה, ואציעה שאול הנך. אשא כנפי שחר, אשכנה באחרית ים, גם שם ידך תנחני ותאחזיני ימינך׳. אין לאן לברוח ממעשינו הרעים, הם ילוו אותנו וירדפו אותנו. זה הגיהנום שאנו יוצרים בחיינו, בניגוד לחיי גן עדן. אם אנחנו חיים בשלווה נפשית, בשלום עם עצמנו, אם חיים חיי יושר, חיים הגונים, כנים, כאדם טוב ומועיל בחברה ולא טפיל לא יוצלח, שרק מנצל וחי חיים אנוכיים. נמשיך! ׳וירד משה מן ההר אל העם׳. מה לומדים מזה?״

״אני לא יודע״.

״כשאדם שולח אותך בשליחות מסוימת, אתה חייב לחזור לאיש ששלח אותך ולהודיע לו, מה עשית ולא ללכת לביתך בתום השליחות בלי לתת דין וחשבון. משה לא הלך לביתו, ברדתו מן ההר, אלא חזר לעם לדווח לו׳׳. נמשיך הלאה! ׳ויאמר שבו פה, וישבו׳. אומר ר׳ אלכסנדרי: ׳מכאן שאין קטן רשאי לישב עד שיאמר לו הגדול: שב׳. זה פשוט עניין של דרך ארץ. אם אתה בא לביקור אצל מישהו אתה נשאר עומד עד שיזמינו אותך לשבת. בסדר? לפעמים קורה שלא מזמינים לשבת, כפי שקרה לי אצל רב ראשי אחד בארץ גדולה באירופה. רב ראשי גס רוח וחסר רוחניות. נמשיך, אם כן. ׳ויאמר אל משה אני חותנך יתרו בא אלייך׳ וכו׳. מכאן אנו למדים שאתה לא מופיע לביקור אצל מישהו בלי להודיע מראש. דרך ארץ שעד היום הישראלים לא הפנימו. מופיעים באופן פתאומי לבקר בכל שעה. פעם לא היה טלפון והיה להם צידוק, היום יש טלפון ובכל זאת לא מודיעים מראש על בואם. נמשיך – ׳ויצא משה לקראת חותנו וישתחו וישק לו וישאלו איש לרעהו לשלום ויבואו האוהלה׳. כשבא אורח נכבד לבקר אצלך, אתה יוצא לקראתו ולא מחכה לו בביתך בפנים. כשאורח נכבד, כמו ראש ממשלה או נשיא, בא לבקר במדינה זרה, האיש המארח לא מחכה במשרדו לאורח אלא יוצא לקראתו לפתח הבית ונכנסים יחד. זה עניין של כבוד ודרך ארץ. כשבאים למישהו במטרה לדבר על עניין כלשהו, לא ניגשים ישר לנושא שבשבילו נפגשים, אלא מתחילים בדברי שלום, כדי לשבור את הקרח ולהפיג המתיחות ורק אחר כך ניגשים לדבר על מטרת הביקור.

אפילו בקונצרט לא מתחילים מיד ביצירה העיקרית, אלא בקטע קצר או פתיחה כדי להכין את האווירה ליצירה המרכזית של הקונצרט. נמשיך, אם כן – ׳ויבוא אהרון וכל זקני ישראל לאכול לחם עם חותן משה׳,כלומר, כשבא אורח נכבד עושים לכבודו מסיבה ומזמינים נכבדים מהקהילה לפגוש אותו. אם קרוב משפחה בא מארץ רחוקה, אתה מעוניין שיפגוש את יתר בני המשפחה וידידים קרובים – לכן מארגנים ערב לכבוד המאורע. כך נוהגים בחברה מתוקנת. כתוב: ׳וישלח משה את חותנו׳… בדומה לכך אחרי הביקור-אתה יוצא עם האורחים שלך ומלווה אותם החוצה ושולח אותם בכבוד. נמשיך?״

״כן, בבקשה, זה מעניין. אף פעם לא חשבתי על כך״.

״נסתפק בדוגמאות האלה. זו התנהגות חברתית גם בימינו. התנהגות של דרך ארץ שלמדנו מהתנ״ך, ועל זה מבוססת התרבות שלנו ושל העולם המערבי. אגב, לתנ״ך יש המשך, לכן תרבותנו נמשכת מהתנ׳׳ך למשנה, לתלמוד, לפוסקים והלאה עד ימינו. לא היה ניתוק או הפסקה. גם הקבלה, הפילוסופיה, הספרות, השירה ועוד – הכל קשור¡״

״באמת, לא חשבתי על כך״.

־ ״אני מקווה שתתייחס לתנ״ך ברצינות כי זהו ערש תרבותנו מאז ועד היום, חלק מעברנו שלא צריך לשכוח או להתנתק ממנו. אל תשכח, לא בכדי זה הספר היחיד בעולם שתורגם לכל השפות. מישהו אמר בצדק שאם היינו שומרים על זכויות יוצרים על התנ״ך, היינו מתעשרים רק ממכירת ספר זה״.

־ ״יפה, תודה״. – ״שלום חביבי״.

בכך תמה שיחתי עם אותו בחור. הלימודים היו מעניינים מאוד. אני המשכתי בלימודי כלכלה, מדעי המדינה, סוציולוגיה, ותולדות הסוציאליזם העברי והכללי. לצערי, שלושת ידידיי מצפון־אפריקה לא עמדו במבחן הלימודים ונשרו בסוף השנה הראשונה, כמו רבים אחרים. המורים היו מצוינים והחומר הנלמד מעניין מאוד. נהניתי מסופי שבוע שבהם שהה בחברתנו מרטין בובר ומלומדים אחרים.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון- דברי מוסר של המחבר.

יהורם גאון נגד אלי מויאל

יהורם גאון מגיב להתבטאותו הגזענית של אלי מויאל, אש עיריית שדרות לשעבר על יהודי מרוקו.

כה אמר אלי מויאל בין היתר כמובן " טוב שהאשכנזים קיבלו את הספרדים ולא ההיפך, עי אחרת היו מקימים במזרח התיכון עוד מדינה ערבית אחת. אם הספרדים היו מעולים ראשונים הייתה פה עוד מלועה מחורבנת" סוף ציטוט. הויכוח שלי מול אלי מויאל אינו רק אינטלקטואלי, אינו אף עניין של כבוד עדתי. העובדות פשוט אינן נכונות. אין אמת בכך שהאשכנזים קיבלו את עדות המזרח נקודה! פתאום אני מבין טוב יותר את מפעל חייו של אבי ההיסטוריון משה דוד גאון זכרונו לברכה שכתב לפני שמונים שנה בדיוק את הספר ההיסטורי הגדול " יהודי המזרח בארץ ישראל". שם ניסח אבי בלשונו הצלולה והבהירה את המניע שעמד בבסיס כתיבת ספר זה. וככה כתב אבי : שאיפתי היא להאיר את חיי עדות המזרח בארץ ישראל במאות האחרונות והאמת הינה נר לרגלי".

פעולה זו לא נעשתה מתוך כוונה ורצון לפגוע חלילה בזכויותיהם של עדת האשכנזים שהיו נדבך כביר בביסוסו של היישוב העברי בארץ ישראל הגדלתו והתפתחותו אבל ראוי לציין כי בה בעת שיישובי האשכנזים עד תק"ע – 1810 התקיימו באופן ארעי. הנה הספרדים מלבד זאת שהקימו יישובים עוד הרבה זמן קודם לכן, היטו גם שכמם לסבול את כל ייסורי הארץ השונים והמשונים , נאבקו בהם והחזיקו מעמד. חלקם המכריע של יהודים יוצאי ארצות הבלקן וצפון אפריקה נגרע מספרי הקאנון ההיסטורי של שמדינה ואין על שמם ערכים משמעותיים בספרי דברי הימים ובאינצליקופדיה.

בדברי ימי הציוניות מציינים את תחילת תהליך בעלייה הראשונה וייסוד המושבות הראשונות בשנת 1882 בהתנעת הציונות המדינית על ידי הרצל בקונגרסים הציוניים בשנת 1897. בספרי ההיסטוריה הכתובים והנלמדים מתוארת התקופה שקדמה לכך כמדבר שממה. ולא היא! ממש לא! המהפכה הציונית התרחשה למעשה כבר בתחילת המאה ה-19 עם הגעת יהודים מארצות הבלקן וצפון אפריקה ששינו את קוד החשיבה וההתנהגות של יושבי הארץ עד אז, מתושבים המרוכזים בארבעת העשרים הקדושות,  ירושלים חברון וצפת וטבריה. שחיים על כספי הצדקה ליהודים החיים ומתפרנסים בעבודת כפיים וחיי יצירה. המתיישבים בני עדות המזרח הללו הקימו מחורבנן את ערי החוף יפו, חיפה ועכו ויצקו את הבסיס הראשנים להקמתם והתשתית לביסוסם של כל היישובים בעתיד. מתיישבים ראשוניים פרצו גבולות והניחו את היסודות לכל תחומי החיים שבארץ ישראל המתחדשת. מסחר, כלכלה, חקלאות, בניין, בנקאות, ביטוח וסחר בינלאומי ואף תרבות וספורט.

חלקם תפסו עמדות בכירות בקרב הממשל המקומי וייצגו בארץ את המעצמות, אנגליה, צרפת, ספרד פורטוגל. המתיישבים הראשונים שהגיעו בעלייה הראשונה מאירופה לא היו יכולים בכלל להתיישב בארץ ללא מעורבות אישים אלו בני עדות המזרח! שמילאו תפקיד קריטי בהשגת הויזות, ברכישת הקרקעות והיתרי הבניה, והצינור להעברת הכספים. בתמונת המייסדים של ראשון לציון למשל, מופיע במרכז התמונה ובפורמט מוגדל מיתר המתיישבים חיים אמזלג ממרוקו דווקא. שמעמדו כסגן קונסול אנגליה בארץ ישראל איפשר את רכישת אדמות ראשון לציון.. עלייתם לקרקע ובניית הבתים הראשונים של המושבה. יוסף נבון, יליד ירושלים, בן למשפחה שמוצאה מטורקיה ומרוקו שלמד בתלמוד צורה של העדה הספרדית והשלים את לימודיו בצרפת, הוא היזם הגדול והכוח המניע במימון ראשית התשתית התחבורתית המודרנית בארץ ישראל.

סלילת קו הרכבת מיפו לירושלים. משפחת שלוש-סאגה משפחתית מפוארת שהתחילה בסבא אהרן שעלה ליפו מאלג'יריה והיה חלק מקבוצת המתיישבים הראשונים שהקימו את העיר יפו מחורבנה ופרצו את חומותיה העתיקות. יפו תהיה אחר כך לגורם העוגן והבסיס המרכזי שסביבה יקומו כל המושבות הראשונות, מקווה ישראל, פתח תקוה, ראשון לציון, גדרה ורחובות. בניו של אהרן שלוש הקימו חברה לחומרי בנין וישמשו כקבלנים המרכזיים בבנייתה של תל אביב. נכדו של אהרן שלוש, משה היה ראש העיר תל אביב לאחר מאיר דיזנגוף, לזמן קצר אומנם, והיה דמות מפתח בעיר בחיי המסחר הכלכלה, התרבות והספורט. ולו זכות ראשונים להיות ממקימי התזמורת הפילהרמונית והאופרה הישראלית. הייתי רוצה להקדיש למר אלי מויאל את הקטע בספרו של אבי עמוד 379 העוסק בשורשי אילן היוחסין של משפחת מויאל ולהציג את דמותו של אברהם מויאל, כאצור. הוא נולד ברבאט מרוקו בשנת תר"י – 1850 נפטר לבית עולמו בשנת תרמ"ו-1885 .

כישרונותיו הרבים הוכרו על ידי הרשות, וזו קירבה אותו אליה, ומצידו הוא השתמש בהשפעתו לטובת המושבות המעטות בארץ ישראל שהתקיימו בעת ההיא על פיו היו נחתכים כל ענייני הברון רוטשילד בכל הנוגע למושבות. ועד חובבי ציון מסר את כל עניינו החברה לידו של מויאל, הואיל ומצאו בו את האיש לתפקיד נכבד זה הן מצד ידיעותיו והן מפאת מסירותו לעמו. בחירה זו עלתה יפה והשביעה את רצון מנהיגי החברה ברוסיה ופינסקר בראשם, תחת אשר עד אז גיששו באפלה. מויאל הגן תמיד על צעירי ביל"ו והשתדל להאיר את חייהם וגורלם. בדרך כלל נודע לאיש שידע לעמוד על השקפתו הצודקת בכל תוקף. ואני מצטט שוב את הרישא של האמור " המהפכה הציונית התרחשה למעשה בתחילת המאה ה-19 עם הגעת יהודים מארצות הבלקן וצפון אפריקה! ששינו את קוד החשיבה וההתנהגות של יושבי הארץ עד אז" סוף ציטוט.

מסתבר שעדות המזרח באו קודם הם שקיבלו את עולי העלייה הראשונה והיו תשתית וביסוס להקמתם של היישובים לעתיד לבוא, ובא לציון גואל.

https://www.youtube.com/watch?v=4nZ6ihqXQAM

 

 

 

זכרון

מנהג לעשות לזכרון חוט על האצבע שלא לשכוח הדבר. נראה הטעם לדבר דבראותו דבר משונה על אצבעו זוכר הענין. וראיתי בס׳  אוצר דינים ומנהגים, ערך זכרון, גשם ב״ר פ״ח כל היום היה מתנה תנאים (שר המשקים שלא לשכח את יוסף) ומלאך בא והופכן וקושר קשרים ומלאך בא ומתירן (מנהגי ישורון 138). וראיתי בס׳ יד שאול, פ׳ שלח לך, וז״ל: וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' טעם קשר ציצית לפי פשוטן של דברים הוא כמו שדרך אדם לקשור איזה קשר באצבעו או בסודרו למזכרת דבר שלא ישכחהו, שכשהוא רואה הקשר מיד זוכר, עב״ל.

 

חולה

מנהג כשיהיה בתינוקות חולי האבעבועות הנקרא בערבי אזדר״י או בוחומרו״ן, שסוגרים הבית והחלונות ופורשים הוילון שבפתח הבית אין יוצא ואין בא, ומעטפין התינוק בבגד אדום. וכל זמן שהתינוק חולה אב ואם לא ישמשו מטתם, ולא עוד אלא אפי׳ איש ואשה אחרים שיבואו לבקר את התינוק, אם יהיה האיש והאשה בזמן טוהר שמשמשים מיטתם, לא יכנסו לבית ולא תדרוך רגלם אפי׳ על מפתן הבית. ונשמרים מזה כגשמר מן הנחש, וכל זה מלתא בלא טעמא ושומר פתאים ה׳. וחוק יש להם שלא יכנס שום אדם אפי׳ מי שאין לו אשה, שתהיה גזירה שוה על הכל, אשרי תמימי דרך.

 

חיים טובים

מנהג כשאדם מתעטש אומר לישועתך קויתי ה׳, והעומדים לפניו אומרים לו חיים טובים. כי מלפנים היה העיטוש סכנה, בתנחומא, פ׳ תולדות ובפרק ר״א, הובא בילקוט, פ׳ לך לך, רמז ע״ז, ע״פ ויהי כי זקן יצחק. עד ימי יעקב היה אדם עוטש ומת. תדע לך שכך הוא, אדם עוטש והוא אומר לו חיים טובים, מכלל שהוא מת מעיקרא. עמד לו יעקב וביקש עליה רחמים. ועיין של״ה, שער האותיות, סי׳ ה. ועיין מ״ש עוד בזה אות עיין ערך עטוש.

 

חלה

א-מנהג מנהגינו לברך להפריש חלה מן העיסה, ובחלת מצה של פסח להפריש חלה מן המצה. עיין מרן ז״ל ביור״ד, סי׳ שכח. ועיין באה״ט סק״א; ס׳ שמח נפש למהר״ש גאגין, אות חית, ערך חלה.

 

ב-מנהג בהפרשת חלה שאין מפרישין אלא כל שהוא, וכמ״ש מהריק״ש ז״ל, בהגהותיו ליור״ד, סי׳ שרב. וכ״ב בס׳ חרירים, דה מט ע״ב. ולא ראיתי ולא שמעתי חסיד בדורינו נהג כן, עכת״ד. הביא את דבריו בס׳ השמים החדשים, הנדפ״מ בנימוקיו ליוד״ע, אות מח, שציין לעיין בשו״ת הרדב״ז ח״ג, דפוס פיורדא בש׳ תר״ב. וזה דלא כסברת האר״י ז״ל, דכתב בשער המצות, בפ׳ שלח לך, דצריר להפרישה כשיעורה האמיתי ע״פ הסוד, שהוא אחד ממ״ח.

רבי יעקב קאשֹטרו גם קאסטרו; מכונה מהריק"ש; רפ"ה, 1525 בערך – י"ב באדר ב' ה'שע"ב, 1612) היה מרבניה הנודעים של יהדות מצרים. נתפרסם בעיקר מחיבורו 'ערך לחם' שכולל הגהות על השולחן ערוך, הספר היה נפוץ בכתבי יד רבים, עוד קודם להדפסתו בשנת תע"ח

 

ג-מנהג שלוקחים שאור מהעיסה קודם הפרשת חלה, ועיין בברכ״י, סי׳ שכד משם הכנה״ג. וכתב הטעם דאי לאחר הפרשת חלה אז הוי שאור פטור. ומור״ם פסק בסי׳ שכד, שלא ליתן שאור של פיטור בעיסה של חיוב. וב׳ שם הברב׳׳י, דאם עושה כן הוי ברבה לבטלה, עיי״ש הסיבה לזה ועיין בס׳ השמים החדשים, הנדפ״ט יוד״ע, סי׳ מח מ״ש בזה.

 

חלון (ראה גם פתיחת חלון)

מנהג רבני פאס היו דנים להרחיק חלונות בית הכנסת שמונה אמות.

ורציתי לידע על מה הוטבעו אדני שורש מנהג זה, ומצאתי לרבינו ב״י או״ ח, סי׳ קן, וז״ל: ומצאתי כתוב בשם ס׳ האגודה, בפ׳ השותפין, מפירוש ר״ת הבאתי ראיה על אחד שבנה נגד ב״ה ורצה להרחיק ארבע אמות, ואמרתי דבית הכנסת צריך אורה גדולה כמו אספלידא דהבא, עכ״ל. (פירוש אספלידא, שורש הדבר הוא במס׳ ב״ב דף ז, הנהו בי תרי דפלגו בהדי הדדי, חד מטייה אספלידא וחד מטייה תרביצא. פי׳ אספלידא, מערה. פי׳ תרביצא, חצר. וכמו שתרגם המתרגם בתהלים, ומפני שאול במערה, מן קדם שאול באספלידא). והנה מרן הביא האגודה בלי שום חולק ופסקה בקצור או״ח, סי׳ קן, ס״ד, בודאי בן דעתו להלכה. אבל לא ביאר דעתו כמה צריך להוסיף בשיעור ההרחקה, ומצאתי להגאון נוב״י תניינא, ח׳ או׳׳ח, סי׳ טז, שנשאל בנדון בית הכנסת, והביא דברי האגודה, וכתב בדין זה להרחיק בית הכנסת יותר מארבע אמות, הוא דבר חדש אשר המציא בעל האגודה מדעתו, ולא למדונו דבר מדברי הראשונים: הרי״ף, והרמב״ם, והרא״ש. ואדרבא משמעות הרשב״א שהביא מרן הבית יוסף בחו״מ, סי׳ קנד, מחודשים כד, וז״ל: כתב הרשב״א בתשו׳ ד׳ מאות, שאמרו להרחיק מחלונות של חבירו שיעור מוחלט הוא שכך שיערו חכמים שבכך די לנו וכל שהרחיק ד׳ אמות, אע״פ שמאפיל אין צריך יותר להרחיק. וכל שיעורי חכמים כן הוא, הארבעים סיאה טובל, ארבעים סיאה חסר קורטוב פסול. הרי מפורש ששיעור זה מוחלט, ובעל האגודה הוא שהמציא דיו זה בחידושיו לב״ב דף! ז, גבי אספלידא, ועיי״ש־^, שהאריך בנוסחא של בעל האגודה, שיש לפניו שני נוסחאות, והביא מה שתמה מהר״א ששון, סי׳ קצב, על גירסא אחת והסכים לגירסא הב׳ שהעתיק דברי האגודה, שמפירוש ר״ת הביא ראיה וכר, ולזה הסכים מוהר״א ששון, עיי״ש מה שנשא ונתן בגירסא שהביא מהרי״ו ובו׳ ובסוך דבריו כתב, וז״ל: באופן שאין לנו ראיה מבוררת לדברי האגודה, ואמנם כיון שבעל האגודה היה קדמון, כמ״ש בתשובת מהרי״ו שהיה קודם הגזירה ולא מצינו בהקדמונים מי שחולק עליו בפירוש, והבית יוסף, הביאו בשולחנו באו״ח, סי׳ קן, לפסק הלכה בלי שום חולק וגם בד״מ שם הביא לאגודה. ושום אחד מכל האחרונים נושאי כלי השו״ע, לא חלק. ומהר״א ששון העיד שכן נעשה מעשה, אין לנו להשגיח על תשו׳ האחרונים. ולפי הנראה בהשאלה רוב חלונות של בי כנישתא זו, הם מצד זה, לכן בודאי שאין לזוז מפסק רבינו בעל השו״ע, וצריך האיש להרחיק יותר מארבע אמות לפי ראות עיני החכמים שם. ועכ״פ אינו צריך להרחיק יותר משמונה אמות. ההבדל שבין ארבע לשמונה, יכריעו שם החכמים לפי ראות עיניהם שיספיק לבית הכנסת, עכ״ל. וראיתי’ בכך החיים הבבלי, שב׳ עמ״ש מר״ן אינו מספיק לו ד׳ אמות אבל הרחקת ח׳ אמות ודאי סגי. כנה״ג, בח״מ, סי׳ קנד, בהגה״ט, אות מח; א״ ר אות ד; א״ א אות ד; הגט״ ר.

נוהג בחכמה -רבי יוסף בן נאיים זצ"ל

עמוד סא

פרק חמישי

תקופת התלאות, ומעמדם הרם של יחידים

המצב המדיני. — התמוטטות שלטון המרינים. — מרד שריף מחמד. — נבואות היהודי מסעוד בן מצליח. —הטורקים במרוקו. — יהודי שוש ותלאותיהם. — המגפה בפאס. — הבצורת. — עבד אלמליה מושל אלג׳יר —התנכלותו ליהודים. — 11 ימי הפורענות שבאו ע״י מולאי מוחמד. — המרת הדת. — מיסוי חדש. — ״חרם״ רבני פאס בדבר המיסים. — צורר היהודים באריחן. — חילול חגים. — המאורעות בתאדלא. — הישנות הצרות. — דלדול הישוב היהודי בפאס. — יהודים בחצר המלכות. — קינות ר׳ שאול סורירו. — משפחת השגרירים: משפחת פליאג׳י, שמואל יעקב ובנו דוד (1350—1660).

השושלת הוואטוסית, אשר עמדה בראש השלטון במרוקו בזמן בני מרין, נתקיימה תקופה קצרה בלבד (1548־1471). מוחמד השמיני, בנו של סעיד השלישי אלווטאם, נכשל בכמה חזיתות מדיניות. בזמנו גורשו המורים המוסלמים מספרד (1502) גרנאדה נכבשה מספר שנים קודם לכן, ע״י פרדינאנד ואיזבלה (1492), וכמו להשלים את המכות באו הנצחונות הראשונים של ספרד ופורטוגל בצפון אפריקה: מלילה, פנון סה ולז וכל הנמלים האטלנטיים, לבד מסלא־רבאט. לא לחינם איפוא, זכה שליט זה לכינויו: ״הפורטוגזי״.

כריאקציה לכיבושי הנוצרים, נתעוררה לחיים תנועה עממית ודתית שנתנה הזדמנות לבית שריפים חדש. בית זה הצטיין בסדר יוחסין מכובד שהגיע עד למשפחת מוחמד (מהצד הנשי דווקא). השושלת הסעדית (1550—1668) קמה באזור דרעא. השריף מוחמד שייך ואחיו אחמד אספו סביבם מתוך כוונות השתלטות ברורות מספר רב של ברברים. כבר בשנת 1524 הופיעו במראקש כתנועה מדינית עצמאית. מעניין לדעת כי דווקא זרם דתי קנאי זה קיבל את תמיכתו האמוציו­נאלית והעל שכלית (מילאה חלק חשוב עד מאד) מיהודי מסעוד בן מצליח בן גואשאש שהתנבא, כי מוחמד שייך יכבוש את כל מרוקו וראשונה לנצחונותיו תהא העיר תאזא.

מסעוד נחשב כנראה בר־סמכא בשטח ראיית הנולד, כי השריף החדש לא היסס והוליך צבאותיו עד לתאזא שבצפון מזרח הרי מול — האטלס. משכבש עיר זו (הנקראת כיום תאזאנאכת) חשש שמא אין היא אותה תאזא שאליה נתכוון היהודי. לפיכך כיוון משם פעמיו עד לתאזא שבצפון האטלס המרכזי. מרחק של כ־500 ק״מ בדרך שרובה הררית. מאמציו הצליחו וגם עיר זו נפלה. לאחר הכיבושים המוצלחים היה המשך המלחמה קל. מאחורי דגל הג׳יהאד אשר צעדו הצבאות לקראת שיחרור מיד הזרים. תוך שנתיים (50־1549) נכבשו רוב הנמלים שהיו תחת שלטון פורטוגל, ועד סוף המאה ה־17 טוהרה הארץ כמעט לחלוטין מהפולשים האיבריים. לאחר שרשרת הצלחות זו לא ניתקל מוחמד שייך בבעיות בבואו לכבוש את השלטון. מראקש, ספי, אזמור, תארודנאת, ניכנעו ללא קשיים. בשנת 1590 הגיע לפאס, שם נלחם באימאם האחרון על אף עזרת התורכים למרינים, גברו הסעידים מוחמד שייך עלה לשלטון.

השלטון החדש עדיין לא היה יציב, הטורקים המשיכו ללחוץ וללחום ובשנת 1558 עלה בידם לחסל את המושל הסעידי. כעת התרחש מפנה בשלטון שהיה קיצוני ומהיר. עוד בטרם היה סיפק בידי שרידי המרינים, הנתמכים ע״י הערבים האסייאתיים לכונן מחדש מלכותם, כבר עלו מולאי עבדאללה בן מומד ואחיו עותמאן, גרשו את התורכים והניסום מחוץ לגבולות הארץ (1558). כך נעשתה השושלת הסעידית למושלת מרוקו.

כפי שראינו בפעמים קודמות, פסחו גם עתה על שתי הסעיפים. הכוחות שהתחרו על השלטון הביאו בהכרח לתחיה, לחוסר ודאות ולאי יציבות. היהודים, שככל מיעוט היו נוחים ביותר להיפגע בשל כל זעזוע פוליטי, ניסו לשוא לתמרן ולחמוק מנחת זרועם הן של המרינים ובעיקר של התורכים מצד אחד, והן של הסעידים מצד שני.

לבד מתושבי העיר פאס, סבלו כל יהודי מרוקו אשר ניקרו על מסע נצחונותיו של השריף מוחמד (הכונה גם ״אל מהאדי״ — הקדוש). צבאו אשר היה מורכב ברובו מערב רב של ברברים, נזדקק לפורקן. השליט המתנשא חשש לפגוע בתושבי הארץ המוסלמים. הוא ידע היטב כי זוהי הקרקע שהוא ניצב עליה. לפיכך כוונו רגשות החיילים והתפרצויותיהם אל היהודים מחוסרי האונים, שלא הגיבו. סיסמת מלחמת המצווה קיבלה עכשיו משמעות והביאה להצדקת מעשי ההתנכלות. שונה היה המצב בפאס. כאן, בגלל מספרם הרב של בני דת ישראל, היה חשש לפגוע בהם. על כן היטיב מוחמד עם חלק מסויים מן היהודים כנראה מתוך מגמה שהדבר ישתלם מאוחר יותר.

עם בוא התורכים הוחמר גם מצבם של יהודי פאס. מסים כבדים, שהוטלו למען המערכה הסעידית, גרמו בראש ובראשונה להתמוטטות כלכלית בקרב האוכלוסיה היהודית. התורכים ידעו מי הם המממנים העיקריים של המלחמה נגדם. אם כי לא זו היתה הסיבה העיקרית למעשי התועבה הנוראים של האסייתים ביהודי מרוקו הרי שתרמה לכך לא מעט. על מידת רגישות המיעוטים לשינויים מדיניים נוכל ללמוד מתוך התבוננות ביחס התורכים אל בני דת משה. בניגוד לחיי־שלווה שנהנו ממנה היהודים בארצם, הרי במרוקו היה יחם התורכים ליהודים קיצוני באכזריותו. שוב היה הכוח הכובש גם הכוח המתפרע ומחוסר רסן.

מעט נקמה ראו היהודים בהדיפת התורכים, במפלתם ובשבי הרב ששבו מהם הסעידים, אך הרגשת הנקם נמוגה חיש. אם נרגעו הרוחות קמעא מן המלחמות באה עתה מגיפה קשה אשר הכריתה נפשות רבות. בפאס לבדה מתו כ־1600 יהודים ובמרוקו כולה למעלה מ־7600. כן נמלטו רבים מקהילות מושבם מפחד המגיפות ונתפזרו בכל רחבי המדינה, ועד למקומות רחוקים הגיעו.

שנת 1561 שלוש שנים אחר מכן, היתה עת בצורת. היהודים שמיטב רכושם נוצל בזמן המלחמות, סבלו עתה במיוחד. השלימה את מסכת הפגעים, ממשלת ספרד אשר בשנת 1571 ניסתה לספח מחדש כמה שטחים במרוקו. שתי ערים, טיטוואן ומסביה, שהיו מאוכלסות בחלקן הגדול ביהודים נוצלו בידי הספרדים שנכשלו במצור. לזכר המאורע נקבע חג פורים שני. מעניין לציין, כי מלך ספרד דאז, שהיה ידוע בשנאתו ליהודים (ומכאן גם פחד היהודים מפני הכיבוש הספרדי) מינה במרוקו קונסול יהודי בשם יעקב ראניסינו. אחר מותו המשיכו בניו במסורת הנציגות עוד כ־100 שנה.

בשנת 1575 מת המלך עבדאללה. בעוד הוא מצידו לא הרע את היחס ליהודים, טיפל בהם בנו מולאי מוחמר ביד קשה, למרבית המזל, לא נמשך הדבר זמן רב. כשנה לאחר עלות מולאי מוחמר לשלטון עבד אלמליך מושל אלג׳יר. כבר בקרב הראשון גברה ידם של האלג׳ירים. מולאי מוחמר נאלץ לברוח מפאס הכבושה אל מראקש. גם הפעם היו צריכים היהודים לתמוך במנצחים. מם גבוה הוטל על יהודי פאס. עבד אלמליך הטיל חלק גדול מן המס על הרב הגדול אברהם רותי, שהיה מחכמי העיר, יורשו של ר׳ שאול בן רמוך במשרת הנגידות, ונחשב גם כגדול עשירי מרוקו היהודים. לאחר שנתחזק עבד אלמליך, יצא בעקבות המלך הסעידי בכיוון למראקש. המערכה השניה, ליד סלאח, שוב היה לרעת מוחמר, אשר נס והסתתר באזור הררי קרוב למראקש. אלמליך עזב את העיר במהרה, בחששו לגורל ממשלתו בפאס. ברם טרם שהספיק לבסס שלטונו במראקש נתן ביד תושבי המקום היהודים כמעט כחצי הסכום שהעלה מם מאחיהם שבבירה. מחווה זה היה ליהודים לרועץ. מוחמר מולאי, אשר יצא ממחבואו עם עזיבת האלג׳יריה, בא למראקש ושהה שם כ־11 יום. קצפו יצא על היהודים, בהם ראו בני ברית לאויבו. כך ניטלטלו היהודים שוב מבלי יכולת לפעול והיו לכלי משחק ביד כל צד.

כזה היה לא רק גורל יהודי מראקש כי אם גם גורל הקהילות שכנותיה. הסעידי המתעלל הגיע אליהן במהרה, והביא עליהם אסונות קשים. על מידת הפגע שזרע נלמד מכך ש״אחר עבור הפסח, גזרו חכמים תענית וקראו קינות״.

מוחמד אשר ראה כי ללא עזרה לא יוכל לגרש את הפולש השכן, החליט להתעלם מעיקרי אמונתו ותנועתו ופנה לעזרה למלך פורטוגל. השאיפה לשלטון גרמה לו להתעלם מסיסמת הג׳יהאד ואף להעלים מבטו מן האנוסים הפורטוגזיים במרוקו. המלך סבסטיאן הסכים מצדו לתמוך במוחמד על מנת לתפוס שטחים בחופי הארץ האפריקנית. אך כל התקוות נתבדו, כי מלחמת שלושת המלכים (כפי שכונתה מערכה זו) שיכלה את שלושת מנהיגיה. המלחמה עצמה היתה קשה עד מאד ורבים היו ההרוגים והשמיים במחנות. מעניין כי שבויים מפורטוגל אשר נפלו לאזורים שהיו מיושבים ביהודים זכו ליחס חם, כפי שמוסר בכתביו סופר פורטוגזי אשר נימנה עם משתתפי הקרבות.

את המהומה שהשתררה ניצל מולאי אחמד, שתפס את השלטון מן המעידים. הוא מלך משנת 1578 עד לשנת 1602. מולאי אחמד ניגש לביסוס הממלכה מתוך ידיעה, כי יצליח לטווח ארוך רק ע״י ריסון והרגעת היסודות הממורמרים. ראשית מעשהו היתד. דיכוי השרידים האלג׳יריים. כל אנשי המינהל שמונו ע״י עבד אלמליך הוצאו להורג, כשבמקומם מונו אנשי שלומו. הפורטוגזים נסוגו לאחר המפלה לארצם. יחסו ליהודים היה נוח בדרך כלל ולא נודעו כל מקרי התנכלות מכוונים, התערבות אחת מצד המלך מוזכרת ב״אהבת קדמונים״, הוא סידור יהודי פאם. דבר הפקודה שיצאה מן המלך, המבטל איסור לקיחת אשד, נוספת. ניתן לשער כי מאחורי הפקודה עמדו אנשים שניסו לערער את יחס השלטון ליהודים. אולם רבני פאם הצליחו להתגבר על מיכשול זה והשיגו אישור לכך שענין נישואין נוספים ייקבע על ידם.

אירוע אחר, שכתוצאה ממנו נגרם סבל ליהודים, קרה בחבל סוס שבמרכז הארץ, בו שרר רעב בשנת 1695. פגע שאמנם לא נמשך עת ארוכה, אך בעטיו נאלצו יהודי עיר אחת — תרוטדנאת (Tamdand), לכפר קטן אקא, שם התגוררו שנים מספר. שוב השיגם רעב ונוספו לו מקרי התנפלות של ברברים נודדים על תושבי הכפר הערביים. הסכסוכים בין הערבים וברברים נמשכו במרוקו לאורך כל ההיסטוריה שלה, הפעם נמצאו גם היהודים בסבך זה. הם סבלו רבות, גרשו מהמקום, עברו אל תאמגרות ושם חיו בלחץ ובחוסר כל. רק מקץ שנים מספר עזבו כפר זה ופנו שוב לאקא, ששקטה בינתיים.

בשנת 1596 השתוללה במרוקו מגפה נוספת, שביחוד הזיקה לאזור העירוני של מראקש. 6000 יהודים נספו, וכן 70.000 מוסלמים.

תולדות יהודי אל-מגרב-פרופ' ( ג'ורג') הררי- תשל"ד- תקופת התלאות, ומעמדם הרם של יחידים

[70]

בּוֹאִי כַלָּה שַׁבָּת מַלְכְּתָא

בשבת זו, שבת "שופטים", נחזור ונזכיר לעצמנו שאנו בשבת הרביעית משבע שבתות הנחמה, בה קוראים הפטרה שהיא יפה במיוחד: "אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם" (יש' נא:יב). שבע הפטרות הנקראות "שבעה דנחמתא" מסיימות את השנה ומובילות את קהל המתפללים לקראת השנה החדשה מתוך תחושה של תקווה ונחמה. מכאן החשיבות הרבה שייחסו קדמונים להפטרות אלה, שהיו השראה לפיוטים עוד בתקופת הפיוט הקדום. פרשן התפילה הנודע, רבי דוד אבודרהם (בן המאה הארבע עשרה) בנה מעין מדרש על פי התחלותיהן של הפטרות הנחמה, כולן מתוך ספר ישעיהו, וסימן נתן בהן: 'נו"ע ארק"ש', ואלה דבריו:

תיקנו לומר בתחילת הפטרות הנחמות "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי" (הפטרת "ואתחנן", יש' מ:א כו), כלומר הקב"ה אמר לנביאים. על זה משיבה כנסת ישראל (הפטרת "עקב", יש' מט:יד-נא:ג): "וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי", כלומר איני מתפייסת מנחמת הנביאים. ואומר (הפטרת "ראה", יש' נד:יא–נה:ה): "עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה". כלומר הנביאים חוזרים ואומרים לפני הקב"ה: הנה כנסת ישראל לא נתפייסה בתנחומין שלנו. על זה חוזר הקב"ה ואומר עוד (הפטרת פרשתנו) "אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם",   ואומר עוד(הפטרת "כי תצא", יש' נד:א-י): "רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה", ואומר (הפטרת "כי תבוא", ואומר יש' ס:א-כב): "קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ ". על זה משיבה כנסת ישראל (הפטרת "נצבים", יש' סא:י סג:ט): "שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּה". כלומר עתה (אחרי שלוש נחמות מפי הקב"ה עצמו) יש לי לשוש ולשמוח, "תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּא-לֹהַי כִּי הִלְִּבישַׁנִי בִּגְדֵי יֶשַׁע מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי".

דו שיח נפלא זה, שבו הקב"ה עצמו מנחם וחוזר ומנחם את כנסת ישראל נכתב אמנם על 'דרך צחות', כלומר מעין מליצה נאה, כפי שרבי דוד מציג זאת, אולם הוא משקף בהחלט את תחושת הפיוס והריצוי של כלל ישראל. הפטרה זו היא הזדמנות נפלאה להציג פיוט מוכר וידוע הנאמר בקבלת שבת – "לכה דודי", משום שמשובצים בו פסוקי נחמה מתוך שבע הפטרות הנחמה. מן ההפטרה לפרשתנו משולבים שלושה פסוקי גאולה בולטים שעניינם התעוררות והתנערות לקראת הגאולה; משפטים הדורשים מכנסת ישראל יזמה ועשייה, ובזה הם עולים בקנה אחד עם פתיחת הפיוט "לכה דודי לקראת כלה".

המחבר, רבי שלמה הלוי אלקבץ, נולד בסלוניקי בשנת ה'רס"ה, בראשית המאה הט"ז, ושם למד תורה בשקידה רבה. לאחר נישואיו החליט לעלות לארץ-ישראל ונתיישב בצפת, וסביבו התרכזו תלמידים רבים. רבי שלמה הלוי אלקבץ היה החבר הזקן בחוג המקובלים של גיסו, הלא הוא רבי משה קורדבירו, והוא נהג ללמד את תלמידיו גם בזמן טיולים לקברות הצדיקים בצפת ובסביבותיה, בעיקר הרבים. רוב ספריו של רבי שלמה הם פירושים על ספרי המקרא על דרך הקבלה. במירון. דברי התורה שאמר בשעות אלה נרשמו בידי תלמידיו, והם הונחלו לדורות הבאים יחד עם ספריו הרבים. רוב ספריו של רבי שלמה הם פירושים על ספרי המקרא על דרך הקבלה.

 

הפיוט המפורסם "לכה דודי" נכתב גם הוא על דרך הקבלה וחכמת הנסתר, והוא קשור במנהג של מקובלי צפת לצאת לשדה ולקבל את פני השבת. שעות רבות קודם כניסת השבת נהגו מקובלי צפת (וירושלים) לצאת אל מחוץ לעיר, לשדה, כשהם לבושים בגדי לבן. הם יצאו לקבל את פני הכלה, וביציאתם שרו וזימרו פיוטים לכבוד הכלה ומזמורי תהלים מעוררי שמחה ("לכו נרננה" וכו').

 

בפיוט לכה דודי" מתמזגות ההרגשה החגיגית לקראת השבת והתקוות לגאולת השכינה מגלותה. משפסק המנהג לצאת לשדה ממש, נהגו לצאת אל חצר בית-הכנסת, ובימינו נשאר זכר למנהג זה כשהקהל פונה  לצד מערב בשעת אמירת הבית האחרון של הפיוט.

 

"הכול תלוי במזל ואפילו ספר תורה שבהיכל" – אִמרה זו מוכחת פעם נוספת בשירנו. מכל עשרות אלפי הפיוטים שכתבו פייטני ישראל לדורותיהם ולארצותיהם זכה פיוטנו להיות קבוע בכל הנוסחים ובכל הסידורים בשעה של רגשת הנפש. ערב שבת בין השמשות, ברגע שבין "יוֹם הַשִּשִּי" לבין "וַיְכֻלּוּ", רגע של געגועים וכיסופים, נעשה פיוט זה חלק בלתי נפרד מתפילת השבת, כמו שאר התפילות העתיקות שחיברו אנשי כנסת הגדולה. ולא עתיק הוא פיוטנו אלא בן כ400- שנה בלבד, ובפיוט העברי שהוא בן כ1,500- שנה, 400 שנה הן זמן מועט למדיי. יפה מבטא הפיוט שלפנינו את רגשות הלב ואת כיסופי הנפש לשבת ולגאולה, כפי שידעו לבטא זאת מקובלי צפת בני דורו של המחבר. המנהג לצאת לשדה כדי לקבל את פני המלכה, מבטא אף הוא געגועים עזים לשבת ולגאולה. האווירה שסביב השיר היא חלק בלתי נפרד מלימוד השיר עצמו.

 

גרשום שלום מתאר בספרו "פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה" את קבלת השבת של המקובלים בצפת:

שעות רבות לפני כניסת השבת נהגו מקובלי צפת וירושלים לצאת לשדה הפתוח מחוץ לעיר

 כשהם לבושים בגד לבן. היציאה אל השדה היא היציאה לקבל את פני הכלה. קבלת הפנים לוותה בזמרת פיוטים מיוחדים לכבוד הכלה ובמזמורי תהלים מעוררי שמחה. המפורסם בפיוטים אלה הוא הפיוט 'לכה דודי' מאת רבי שלמה, שהיה החבר הזקן בחוגו של גיסו, רבי משה קורדובירו בצפת.

פיוט זה ממזג בתוכו באופן בולט את הסימבוליקה המיסטית של הקבלה עם התקוות המשיחיות לגאולת השכינה מגלותה.

 

בשיר שלפנינו תשע מחרוזות ושני טורי פתיחה (לטורי פתיחה מעין אלה אנו קוראים 'מדריך'), ורק שלוש מהן – שתי המחרוזות הראשונות והאחרונה, עוסקות בעניין קבלת השבת. שאר המחרוזות עוסקות בגאולה. השאלה העולה כאן היא בדבר הקשר בין מחרוזות הפתיחה והסיום – המסגרת

 שעניינן השבת, לשאר המחרוזות העוסקות בגאולה. חז"ל קשרו בין שני הנושאים באמרם: "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחיללו בה את השבת" (שבת קיט ע"ב), ו"אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלין" (שם קיח ע"א)

יותר מקשר רעיוני זה פועלים בשיר מעין השוואה ודימוי סמויים במקצת. השבת מקור הברכה, יום

המנוחה, הכלה – שבת המלכה הבאה בסופם של שישה ימי טורח ושעבוד. שבת זו מסמלת את הגאולה, היציאה מתוך ההפֵכה ומעמק הבכא של ימי החול, את ההתנערות מעפר החולין והשגרה, את ההתעוררות והציפייה לאור, אור הגאולה. ואף-על-פי שהשיר אינו מזכיר במפורש את אור השבת ואת נרות השבת, הרי נשמעים הם מן התיאור של אור הגאולה, "כִּי בָא אוֹרֵךְ קוּמִי אוֹרִי". קשר מעניין אחר הוא הקשר בין הכלה-השבת ובן זוגה, הוא עַם ישראל – הדוד ההולך לקראת הכלה, ובין ציור דומה של חתן וכלה: " יָשׂישׂ עָ לַיִךְ אֱלֹהָיִךְ כִּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה" – והפעם החתן הוא הקב"ה, והכלה – כנסת ישראל.

 

היציאה לקראת השבת סמל ודוגמה היא ליציאה אל אור הגאולה, ויציאה זו – יציאה של שמחה היא, והשמחה מתגלית בחלק הגאולה – "ונשמחה ונגילה" ובחלק השבת – "גַּם בְּשִׂמְחָה [ברנה]

 וּבְצָהֳלָה". אווירה זו של שמחה אופפת את כלל התפילה של קבלת שבת הפותחת במזמור "לכו נרננה."

 

לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה

שָׁמוֹר וְזָכוֹר בְּדִבּוּר אֶחָד הִשְׁמִיעָנוּ אֵל הַמְּיֻחָד
ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד לְשֵׁם וּלְתִפְאֶרֶת וְלִתְהִלָּה

לִקְרַאת שַׁבָּת לְכוּ וְנֵלְכָה כִּי הִיא מְקוֹר הַבְּרָכָה
מֵרֹאשׁ מִקֶּדֶם נְסוּכָה סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה

מִקְדָּשׁ מֶלֶךְ עִיר מְלוּכָה קוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה
רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא וְהוּא יַחְמֹל עָלַיִךְ חֶמְלָה

הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִּפְאַרְתֵּךְ עַמִּי
עַל יַד בֶּן יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְּאָלָהּ

הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ קוּמִי אוֹרִי
עוּרִי עוּרִי שִׁיר דַּבֵּרִי כְּבוֹד ה' עָלַיִךְ נִגְלָה

לֹא תֵּבֹשִׁי וְלֹא תִּכָּלְמִי מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי וּמַה תֶּהֱמִי
בָּךְ יֶחֱסוּ עֲנִיֵּי עַמִּי וְנִבְנְתָה עִיר עַל תִּלָּהּ

וְהָיוּ לִמְשִׁסָּה שֹׁסָיִךְ וְרָחֲקוּ כָּל מְבַלְעָיִךְ
יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ כִּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה

יָמִין וּשְׂמֹאל תִפְרֹצִי וְאֶת ה' תַּעֲרִיצִי
עַל יַד אִישׁ בֶּן פַּרְצִי וְנִשְׂמְחָה וְנָגִילָה

בֹּאִי בְּשָׁלוֹם עֲטֶרֶת בַּעֲלָהּ גַּם בְּשִׂמְחָה בְּרִנָּה וּבְצָהֳלָה
תּוֹךְ אֱמוּנֵי עַם סְגֻלָּה בּוֹאִי כַלָּה בּוֹאִי כַלָּה
בּוֹאִי כַלָּה שַׁבָּת מַלְכְּתָא

 

https://www2.biu.ac.il/JH/Parasha/shoftim/efrp.pdf?fbclid=IwAR2xZEmlgYyvVXQZxZEM2OxOd32Sx4d9Nhwo3XZ_s_kl3duh0kNHSZfNo3U

 

 

בּוֹאִי כַלָּה שַׁבָּת מַלְכְּתָא-פרשת שופטים -פרופ' אפרים חזן

צִיּוֹן – בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה. וְשָׁבֶיהָ – בִּצְדָקָה. (ישעיה א, כז).

בורא עולם יגאל אותנו ברחמים,

רק בזכות שופטים צדיקים – השופטים לפי התורה.

 

הגמרא (מגילה יז) ואנשי כנסת הגדולה בתפילה,

קבעו את תהלכי הגאולה – לפי סדר ברכות תפילת העמידה:

 

א.  "ברכת השנים" – ארץ ישראל נותנת פריה בשפע – V

ב.  "תקע בשופר גדול לחרותנו – קיבוץ גלויות לארץ ישראל –  V

 

ג.  "השיבה שופטינו" – פה אנחנו ת-ק-ו-ע-י-ם  XX

עם שופטים המשליטים טרור משפטי, תוך שימוש

בטיעונים לא משפטיים שמעולם לא נחקקו בכנסת:

כגון: "סבירות", "מידתיות" וכו'.

כך שהם שופטים לפי מצב רוחם

 

"שופטים ושוטרים תיתן לך – בכל  שעריך" (דב' טז ח"י).

ש-ע-ר-י-ך –  שערי הגוף אותם אנחנו חייבים לשמור (מהרח"ו בספר הליקוטים).

העיניים – שער הראיה. האוזניים – שער השמיעה.

 הנחיריים – שער הריח.

הפה – שער הדיבור והאכילה. הידיים והרגליים – שער המישוש.

 

 מחובתנו לשמש כשופטים ושוטרים בשמירת השערים.

נראה, נשמע, נדבר, נאכל, נריח ונמשש,

רק במה שמותר ע"פ התורה, ובפרט ב-א-ל-ו-ל.

                                      

 שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך…

ושפטו את העם משפט צדק" (טז ח"י).

 

השיפוט בבית דין צדק עליון – מול השיפוט בבית דין תחתון:

"אם ישפטו על פי התורה אשר ציוה ה', שיזַכּו הראוי לזכּות…

הנה הם שופטים המשפט עצמו ששפט בי"ד עליון הנקרא צדק"

(רבנו-אור-החיים-הק')

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

פרשת שופטים המכילה 41 מצוות, דנה בארבעה בעלי תפקידים ציבוריים בארץ ישראל, האמונים להנהיג את הציבור ע"פ חוקי התורה.

 

א. מערכת המשפט: "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך… צדק צדק תרדוף" (דב' טז, יח – כ. יז, ח – יב).

ב. המלוכה בישראל: "כי תבוא אל הארץ… ואמרת אשימה עלי מלך וכו'" (דב' יז, יד – כ).

ג. הכהונה בבית המקדש: "וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם" (דב' יח, א-ח).

ד. הנבואה בישראל: "נביא מקרבך מאחיך כמוני, יקים לך יהוה אלהיך" (דב' יח, טו – כב).

 

את התפקידים הנ"ל, ניתן לחלק לשני זוגות:

הכהונה והנבואה הפועלות בתחום הקודש, והמשפט והמלוכה הפועלות בתחום החול.

מתוך עיון קצר בתנ"ך, משתקף המתח הרב בין הרשויות הנ"ל.

לנביא היה "שמור" התפקיד להוכיח את המלך כשאינו הולך בדרך ה'. מצד שני, המלך רוצה לשלוט כרצונו.

השופט אמור לשפוט לפי התורה. מצד שני, הצעות שוחד ולחצים מצד השלטון, כמו בפרשת "כרם נבות היזרעאלי".

הכהנים אמורים לשמש דוגמא בעבודת ה', מצד שני, התערבות השלטון במינוי כהנים גדולים שאינם ראויים.

 

הדוגמאות הן רבות, נציין אחדות מהן:

 

בין שמואל הנביא לשאול המלך, דבר שהוביל לקריעת המלוכה משאול וזרעו, והעברתה לדוד המלך.

בין ישעיהו הנביא לנכדו המלך מנשה, דבר שגרם לכך שהנכד ירצח את הנביא סבו (יבמות מט).

בין ירמיהו הנביא למלך צדקיהו, דבר שהוביל לחורבן בית ראשון, היות וצדקיהו לא הקשיב לנביא.

בין הכהנים למלכים. דוגמא לכך, המרד שאירגן יהוידע הכהן הגדול נגד עתליה אותה הרגו אנשיו, ומינוי יהואש למלך במקומה. בהמשך נאמר: "ויעש יהואש הישר בעיני יהוה כל ימיו אשר הורהו יהוידע הכהן" (מלכים ב,יב ג). עשרים ושלוש שנה אח"כ, יהואש מבקש מיהוידע הכהן הגדול דו"ח על ההכנסות לבית המקדש, ואף הציב כספת בה יופקדו תרומות העם, ורק סופר המלך ויהוידע הכהן הגדול יהיו רשאים לפתוח אותה, כדי לספור את תכולתה (מלכים ב יב, ז – יח).

בין אליהו הנביא למלך הרשע אחאב. אליהו הנביא עושה נסים גלויים בהר הכרמל, בכך שמצליח להוריד אש וגשם מהשמים, והעם מקבל בעקבות כך את מלכות ה' – "יהוה הוא האלהים". הוא גם מצליח להרוג את נביאי הבעל, דבר שאילץ אותו לברוח להר חורב מפחד איזבל אשת אחאב, שזממה להורגו.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע יש צורך במינוי שופטים כשרים השופטים לפי חוקי התורה, וכך דברי קדשו: "ובדרך רמז ירמוז, על דרך אומרו: "והוא ישפוט תבל בצדק – ידין לאומים במישרים" (תהלים ט, ט). ואמרו אנשי אמת: כי בית דין עליון יקרא צדק. ואמרו חז"ל: כי בראש השנה מזונותיו של אדם קבועים {קצובים} לו מראש השנה ועד יום הכיפורים… (ביצה טז ע"א). הנה, כשיפול ההפרש על הממון בין {בני} אדם ועמדו לפני השופט, אם ישפוט על פי התורה אשר ציווה ה' – כשיזכו הראוי לזכות וכו', הנה הם שופטים המשפט עצמו ששפט בית דין עליון הנקרא צדק. פירוש, ששפט בית דין העליון שנקרא צדק".

 

כלומר, כאשר השופטים שופטים בין בני אדם בעולם הזה לפי משפט התורה, הם מקיימים הלכה למעשה את המשפט האלוקי כפי שנקבע לכל אחד מהמדיינים עוד בראש השנה. לעומת זאת, אם לא נפעל לפי דין תורה, עלולים אנו לחייב את הזכאי בניגוד למה שנקבע בבית הדין העליון. {עיין בסיפור בנושא, בסוף המאמר}.

 

המשפט האלוקי מוטבע בעולם אפילו אצל נמלה, כדברי רבי שמעון בן חלפתא לפסוק: "לך אל נמלה עצל, ראה דרכיה וחכם" (משלי ו, ו). מעשה בנמלה אחת שהפילה חיטה אחת, והיו כולן באות ומריחות בה, ולא היתה אחת מהן נוטלת אותה. באה אותה נמלה שהיתה שלה, ונטלה אותה" (דב"ר ה, א). כלומר, הצדק הוא מיסוד הבריאה.

 

הרה"צ חכם מימון מלכה ע"ה, נצר לרבנים וחכמים, מקובלים ומלובני"ם מעירנו תינג'יר, אותו זכיתי להכיר ולהוקיר בזכות גדולתו בתורה וחסידותו כי רבה, כותב בספרו "מעין גנים" (שופטים עמ' קסג), חידוש בוהק וזוהר בבחינת "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע" (דניאל יב ג) ע"פ מנורת המאור (כלל ט' ד' מ"ז), וכן ע"פ (ב"ר. ה, ה).

 "בוא וראה כמה חביבים הדינים לפני המקום ב"ה – ששקולים כנגד עשרת הדברות. שהדברות, כל דיבור ודיבור מצוה היא בפני עצמה. אבל הדינים נאמר בהם י' מצוות עשה, וי' לאווין. ואלו הם הלאווין: לא תכירו פנים, לא תגורו מפני איש, לא תעשו עוול במשפט, במידה, לא תישא פני דל, לא תהדר פני גדול, לא תטה משפט אביונך, לא תטה משפט גר, יתום, לא תיקח שוחד. הא למדת שחביבים הדינים לפני, כעשרת הדברות.

ועוד כתב שם: "אמר רבי אליעזר: במקום שיש דין – אין דין, ובמקום שאין דין – יש דין. ומהו כן? אלא, אמר רבי אליעזר: אם נעשה הדין למטה – אין הדין נעשה למעלה. ואם לא נעשה הדין למטה – יש דין למעלה".

 

הרב מימון ע"ה, מיישם את דברי רבי אליעזר לפס': 'שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך'. "הקב"ה אמר למשה: הזהר את ישראל למנות את הדיינים לדון דין אמת 'בכל שעריך' – דהיינו למטה.

'אשר יהוה אלוהיך נותן לך לשבטיך". הקב"ה נתן המשפט בידך, וכשיש דין למטה – אין דין למעלה.

'ושפטו את העם משפט צדק' – דרך רמז: משפ"ט צד"ק {גימטריא 623} תרכ"ג = תרי"ג וי"ד יתירה. דהיינו, בא להודיענו שכל דיין ודיין שדן דין אמת לאמיתו – כאילו קיים תרי"ג מצוות. וגם כן הוא שקול לעשרת הדברות כמו שאמרנו. וזהו מה דאיתא (פ"ק דשבת ד' י'): כשבתי דין דנים דין אמת לשם שמים – נחשב להם כאילו הם שותפים לקב"ה במעשה בראשית".

 

לכן אמר 'ושפטו את העם משפ"ט צד"ק, ובא הרמז גימטריא תרי"ג, כאילו קיים תרי"ג מצוות, ויו"ד יתירה לרמוז שנעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, שנברא בעשרה מאמרות ודוק והבן".

אצל פנחס נאמר: "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, השיב את חמתי מעל בני ישראל, בקנאו את קנאתי

בתוכם – ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי" (במ' כב יא). פנחס עשה דין למטה, הקב"ה לא התערב למעלה.

 

"כי תבוא אל הארץ אשר יהוה אלהיך נותן לך…

ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי.

שום תשים עליך מלך אשר יבחר יהוה אלהיך" (דב' יז, יד- כ).

 

מינוי מלך בישראל – רשות או חובה?

 

הנושא השני הוא: מינוי מלך שיהיה שונה מהמקובל אצל הגויים: "שום תשים עליך מלך אשר יבחר יהוה אלהיך", והתורה מגבילה אותו בכך ש"לא ירבה לו סוסים, לא ירבה לו נשים, וכסף וזהב לא ירבה לו", כדי שיבטח בה' ולא על כוחו הצבאי {"סוסים"} והכלכלי {"כסף וזהב"}, וכן שלא יהיה פרוץ במעשי זימה {"נשים"}.

 

כ-ס-א = כ – כסף. ס – סוס. א – אישה.

 

התורה גם מחייבת אותו לכתוב ספר תורה בו "יקרא כל ימי חייו, למען ילמד ליראה את יהוה אלהיך לשמור את כל דברי התורה הזאת" (דב' יז, טו – כ). מלך מושלם כזה לא היה, אבל יהיה – מלך המשיח.

 

רבי יהודה ורבי נהוראי חולקים בנושא מצות מינוי מלך. רשות או חובה?

רבי יהודה אומר שישראל נצטוו שלוש מצוות בכניסתם לארץ. א. להעמיד להם מלך. ב. להכרית זרעו של עמלק. ג. לבנות את בית הבחירה. כלומר, מינוי מלך הוא חובה.

 

רבי נהוראי חולק על רבי יהודה, וכך דברי קודשו: "לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן, שנאמר 'ואמרת אשימה עלי מלך וכו'" (סנהדרין כ' ע"ב).   כלומר, רבי נהוראי סובר שמינוי מלך הוא רשות.

 

הפרשנים חלוקים:  רבי אברהם אבן עזרא, רבי יצחק אברבנאל והספורנו, סוברים כרבי נהוראי שזה רשות.

האברבנאל שבנוסף להיותו גדול בתורה, שימש כשר האוצר בפורטוגל אחרי אביו ששימש באותו תפקיד, נאלץ לברוח לספרד שם שימש כיועץ כלכלי. אחרי הגירוש, הוא עבר לנאפולי ולוונציה באיטליה שם שימש כיועץ כלכלי. בכל תפקידיו הוא נחשף לתככים בחצרות המלכים, דבר שכנראה השפיע עליו בקביעתו, שמינוי מלך הוא רשות.

 

רבי יוסף בכור שור: "שום תשים עליך מלך'. זו מצות עשה כי וודאי צריך שיהיה מלך שלא יעשה הישר בעיניו".

הרמב"ן: "והיא מצות עשה שיחייב אותנו לומר כן, אחר ירושה וישיבה" (דב' יז, יד).

 

רבנו הרמב"ם  פוסק להלכה שזו מצות עשה כדעת רבי יהודה: "שלש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתם לארץ:  למנות להם מלך שנאמר "שום תשים עליך מלך", ולהכרית זרעו של עמלק שנאמר "תמחה את זכר עמלק", ולבנות  בית הבחירה שנאמר "לשכנו תדרשו – ובאת שמה" (רמב"ם הלכות מלכים פ"א ה"א).

 

תרגום אונקלוס לפס': "לשכנו תדרשו – ובאת שמה" (דב' יב ה). "לבית שכינתה תתבעון – ותיתון לתמן". כלומר, עלינו לתבוע, להתפלל ולדרוש את בניין בית המקדש בהר המוריה.

כנ"ל דברי רבי יהודה הלוי בסוף ספר הכוזרי: עלינו לרצות להיגאל בבחינת "כי רצו עבדיך את אבניה – ואת עפרה יחוננו", ולא כצפצוף הזרזיר וכו'.

 

רבנו-אור-החיים-הק' הולך בדרכו של רבי יהודה האומר שזו מצות עשה וכך דברי קודשו: "ודברינו עולים לדברי רבי יהודה, ולא לדברי רבי נהוראי".

רבנו מיישב את סברת רבי נהוראי, ולהלן דברי קדשו: "פשט אומרו "שום תשים", יגיד שמצות ה' לשים מלך. ואפשר לומר כי אם ישראל יהיו כשרים ולא ישאלו מלך, והיה יהוה למלך עליהם. כדרך אומרו "ויהוה אלוהיכם מלככם (שמ"א יב יב)…. אבל אם ישראל יכנסו בגדר שאלה שחפצים במלך עליהם, אז מצות המלך עליהם לעשותו כאומרו "שום תשים", ולזה לא אמר הכתוב "שום תשים", אלא אחר מאמר "ואמרת אשימה עלי מלך". וכפי זה אפילו אליבא דרבי נהוראי, יפרש "שום תשים" – מצוה, אחר שיאמרו אשימה עלי מלך".

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את דעת רבי נהוראי שמינוי מלך זה רשות, זה במקרה וכולם צדיקים שמסתפקים

בהמלכת הקב"ה עליהם, לעומת זאת, אם עמ"י יבקש מלך, מצוה למנותו.

 

"כי תצא למלחמה על אויבך,

 וראית סוס ורכב, עם רב ממך.

 לא תירא מהם – כי יהוה אלהיך עמך" (דב' כ' א').

 

רבנו-אור-החיים-הק' נותן לנו מרשם בדוק ומנוסה

 למלחמה ביצר הרע,

לקראת הימים הנוראים הבעל"ט.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' נותן לנו מרשם איך אפשר לצאת למלחמה נגד היצר הרע, המשמש כ"סוס טרויאני" בתוכנו. היצר הרע כל כולו אש וגופרית 'המטייל' בתוכנו כאוות נפשו, אינו מרפה מנפשנו, ומטיל בקרבנו ארס הנחש הקדמוני.

 הוא גם משמש כגורם המרכזי ל"עם רב" של מלאכי חבלה הנוצרים ממעשינו הרעים.

פרשת "שופטים" נקראת במהלך חודש אלול – חודש ההכנות ליום הדין. במקביל, ישנה פרשה נפרדת לענייני מלחמה אותה נקרא בשבוע הבא, הלא היא פרשת "כי תצא למלחמה על אויביך". לכן, מחליט רבנו-אוה"ח-הק' להסביר ברוח קדשו, את הפסוקים הנ"ל לדרכים בהן נשתמש במלחמתנו נגד היצר הרע, ובכך נינצל מהעבירות, ונעשה בעיקר מצוות, ואף נזכה להיכתב בספר של צדיקים בר"ה, ולהיחתם לחיים טובים ולשלום ביום הכיפורים. להלן דברי קודשו:

 "אולי שרמז הכתוב מלחמת האדם עם יצרו, ובא להסיר מלבו מורך {פחד}, ואמר: "כי תצא למלחמה הידועה, שאין גדולה ממנה" –  היות והיצר הרע מלומד בתכסיסי מלחמה ויושב על האדם מבוקר ועד ערב, וכן מצד האדם עצמו שנפשו חושקת בעשיית רע, ככתוב: "כי יצר לב האדם רע מנעוריו".

 

להלן דרכי המלחמה ביצר הרע,

לדעת רבנו-אור-החיים-הק':

 

א.  "סוס – כנגד מה שהוא היצר, סוס מוכן למלחמה, מה שאינו כן האדם" כלשון קדשו. הסוס רומז ליצר הרע העשוי מאש, והמוכן למלחמה תמידית ביצר הטוב, כמו סוס השש אלי קרב. כל זה, בניגוד לאדם שכל כולו בשר ודם. מצד שני, על האדם להאמין שאם ינסה להילחם ביצר הרע, הקב"ה בכבודו ובעצמו יעזור לו להצליח כדברי

 רבנו-אור-החיים-הק' בהמשך, לפס': "לא תירא מהם – כי יהוה אלהיך עמך".

 

 רבנו-אור-החיים-הק' מרחיב את היריעה על הדרגות השונות במסית – היצר הרע, בפרשת "ראה" (דב' יג, ז).  

"כי יסיתך אחיך בן אמך, או בנך, או בתך, או אשת חיקך, או רעך אשר כנפשך בסתר לאמור: נלכה ונעבדה אלוהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבותיך". וכדברי קדשו: "בפרשה זו, רמז ה' הערה גדולה באופני ההסתה הבאה לאדם וכו'. יעוין שם.

 

"בן עזאי אומר. הוי רץ למצוה קלה – ובורח מן העבירה" (אבות ד, ב). על השאלה מדוע לא נאמר: 'ואל תרוץ לעבירה' כמו ברישא: 'הוי רץ למצוה קלה', עונה הרב מאיר גרוזמן ע"ה בספרו ("על חטא ותשובה" עמ' 16). "מכאן משמע, שהמצוה נמצאת בדרך כלל בריחוק מן האדם, שהרי אליה צריך לרוץ! לעומת זאת, העבירה נמצאת בתוך האדם עצמו או לידו… יוצא שמלאכתו של היצר הטוב קשה יותר, ומלאכתו של היצר הרע קלה יותר".

 

      "סוס מוכן ליום מלחמה – וליהוה התשועה" (משלי כא' לא'). הסוס רומז ליצר הרע כאמור.

  רבנו בחיי דן בהרחבה בפס' הנ"ל בהקדמתו לפרשת "שלח": על האדם להשתדל בכל דבר וענין.

בהכנות למלחמה – 'סוס מוכן למלחמה', בבריאות – "ורפא ירפא" (שמות כאי ט) – כשחולים, יש ללכת לרופא וכו'.

 בעבודת ה' – על האדם להילחם ביצר הרע. למרות ההשתדלות, על האדם לדעת שהתשועה הסופית בכל דבר וענין, היא ביד ה' – "וליהוה הישועה".

                                                                                                                  

ב.  "רכב" – גוף האדם מורכב מתכונות רבות. בעצם, הוא מהווה 'גן חיות מהלך' כדברי הזוהר הק' לכתוב: "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו". בבריאת האדם "השתתפו" כל החיות, וכל אחת נתנה תכונה משלה לאדם. לדוגמא : הנמר – העזות, הנחש – הערמומיות, וכו'. על האדם לעדן את מידותיו ולרסן את תאוותיו בכך שילמד בספרי מוסר כמו "מסילת ישרים" לרמח"ל, "חובות הלבבות" לרבנו בחיי אבן פקודה הספרדי וכו'.

 

ג .  "עם רב ממך" – כאשר אדם חוטא, הוא יוצר לעצמו "עם רב" של קטגורים המהווים מלאכי חבלה שנבראו "ממך", כדברי המשנה: "העובר עבירה אחת, קונה לו קטגור אחד" (אבות ד' יא') האוטם את לבו, ומונע ממנו לשמוע לדבר ה'. אותם מלאכי חבלה מצפים בכיליון עיניים מתי להיפרע מן ה"אבא" שיצר אותם.

 

ד.  "לא תירא מהם – כי יהוה אלהיך עמך"- משה רבנו מלמד אותנו שגם כאשר עשינו עבירות, יש לאל ידינו להיטהר, והקב"ה יסייע בידינו ככתוב "כי יהוה אלוהיך – עמך". על כך אמר רבי שמעון בן לוי: "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו… ואלמלא הקב"ה עוזרו – לא יכול לו" (קידושין ל ע"ב).

          רבי שמעון בן לקיש אומר על הפסוק: "אם ללצים הוא יליץ, ולענווים יתן חן" (משלי, ג' לד). בא להיטמא פותחים                      לו, בא להיטהר מסייעים אותו" (שבת קד ע"ב).

בידי/בידך/בידינו – לשוב אל אלוהינו – הקב"ה יהיה בעזרינו.

 

 

"תמים תהיה – עם יהוה אלהיך" (דב' יח' יג').          

 

"אם תהיה עם ה' – לא יחסר לך דבר,

  ואין מה שיגיד המזל עליך" (רבנו-אוה"ח-הק').

 

בתנ"ך, משמעות מילות התואר תם ותמים, זו שלמות. בעברית בת ימינו, המשמעות היא נאיביות, כמו הילד התם בהגדה שאינו מבחין בפרטים, ושואל שאלה סתמית: "והיה כי ישאלך בנך מחר לאמור: מה זאת" (שמות יג, יד).  

בכדי להגיע לאמונה בקב"ה מתוך שלמות, חייבים לעבור את אותו תהליך של התם בהגדה של פסח.

הקב"ה מציב עבורנו תמרור אזהרה שנאמין רק בו יתברך, ובפרט עם כניסתנו לא"י. שלא נפנה אל מגידי עתידות ככתוב: "לא ימצא בך… קוסם קסמים, מאונן, מנחש ומכשף… ושואל אוב וידעוני ודורש על המתים" (דב' יח' י-יא). במילים אחרות, אסור לפנות למגידי עתידות, ולכל מיני "באבות" עטויי גלימות ומחלצות, אלא יש לנהוג בתמימות = בשלמות, כדברי תרגום אונקלוס: "תמים תהיה – שלים תהי", ולהאמין רק בקב"ה יתעלה שמו, בכל מה שקורה לך.

יעקב אבינו הצטיין בהיותו "איש תם יושב אהלים". גם על נח נאמר "צדיק תמים", והתרגום מפרש "גבר זכאי שלים. גם אצל אברהם נאמר "התהלך לפני – והיה תמים" (בר' יז, א).

פועל יוצא מהאמור לעיל: הביטוי תמים = שלם. שנזכה להיות שלמים באמונתנו בבוראנו, מלכנו ומושיענו.

 

א. רבי יצחק מקורביל – מחבר הסמ"ק = {ספר מצוות קטן} אומר: "תמים תהיה – אחת מתרי"ג מצוות. שלא ישאל במגידי עתידות כמו שנאמר בגמרא (ברכות י ע"א) אצל חזקיהו מלך יהודה שלא רצה להתחתן, היות וראה ברוח הקודש שיהיו לו בנים רשעים. ישעיהו הנביא ענה לו ע"פ ה': "בהדי כבשי דרחמנא למה לך…" = מה לך עם סתריו של הקב"ה, היה לך לקיים מצות פרו ורבו, והקב"ה יעשה הטוב לפניו. חזקיהו ביקש מישעיה שיתן לו את ביתו חפצי-בה, ובזכות שניהם יזכו לבנים הגונים. ישעיהו ענה לו שכבר נגזרה הגזירה שימות, אבל חזקיהו ענה לו: "בן אמוץ, כלה נבואתך וצא. כך מקובלני מבית אבי אבא {דוד המלך}: אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים". תפילתו התקבלה, והוסיפו לו 15 שנה. התחתן עם חפצי-בה ונולדו לו מנשה ורבשקה.

 

ב. רש"י הק': "תמים תהיה – התהלך עמו בתמימות ותצפה לו. לא תחקור אחרי העתידות, אלא כל מה שיבוא אליך, קבל בתמימות – ואז תהיה עמו ולחלקו".  

 דעת רש"י מבוססת על פי הזהר הק' האומר שאם תתנהג בתמימות ובשלמות – שכרך יהיה: "תהיה עם יהוה אלהיך". כלומר, הביטוי תמים, מוסב על המלים "עם יהוה אלהיך". וזה שכרך, וזה השכר בה' הידיעה.

בביטוי "ותצפה לו", רש"י מדגיש את נושא האמונה והציפיה לישועת ה' בכל דבר ועניין.

 

ג. הרמב"ן: "שנצטווינו להיות לבבנו תמיד עמו יתברך, והוא שנאמר "תמים תהיה עם יהוה אלהיך". וענין הצוואה  הזאת, שנייחד לבבנו אליו לבדו יתברך, ושנאמין שהוא לבדו עושה כל. והוא היודע אמתות כל עתיד, וממנו לבדו נדרוש, הבאות מנביאיו או מאנשי חסידיו… ונאמין שכל הבאות תהיינה אלינו כפי התקרבותנו לעבודתו… ולשון ספרי: אם עשית כל האמור בעניין, הרי אתה תם לה' אלוקיך" (השגות הרמב"ן לספר המצוות שכחת העשין, מצוה שמינית). לפי רמב"ן, זאת מצות עשה, בניגוד לרמב"ם שאינו מונה אותה כאחת מתרי"ג מצוות.

להלן דברי רמב"ן בהשגותיו על רמב"ם: "ואולי חשב הרב שהיא צוואה כוללת המצוות כולן, ללכת בדרכי התורה".

 

ד. רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הפס' הנ"ל: "תמים תהיה עם יהוה אלהיך" – אם תהיה עם ה', תמים תהיה, לא יחסר לך דבר. ואין מה שיגיד המזל עליך, תתקיים לרעה", כדברי קדשו.

כלומר, אם תהיה עם ה' ותאמין רק בו, ולא במכשפים ובחוזים בכוכבים ככתוב בפס' הקודמים, תהיה שלם בכל מעשי ידיך, ולא יחסר לך דבר.

רבנו מסביר את זה גם מבחינה תחבירית:  הביטוי "תהיה" מוסב על המילה "תמים" שבאה לפני, וגם לביטוי "עם יהוה אלהיך" אחרי.

רבנו גם מדגיש. המאמין בה', גם המזל לא יוכל להרע לו. כדוגמא, הוא מציין את אברהם אבינו שלא יכל להוליד מבחינת מזלו, אבל בגלל שבטח בה', השתנה מזלו וילד את יצחק.

 

הרד"ק מסביר את הביטוי מזל, מלשון נוזל. כמו שאת צורת הנוזל ניתן לשנות בהתאם לסוג הכלי, כך האדם יכול לשנות את גורלו ומזלו, בהתאם למעשיו. עמ"י מעל המזל כדברי הגמרא, בשונה מהגויים שהם תלויים בגורלם.

 

ה. בעל "נפש החיים" והבעש"ט מסבירים את הקשר הפנימי התמידי בינינו לקב"ה, ע"פ הפס': "שיר למעלות אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי…. יהוה שומרך, יהוה צלך על יד ימינך" (תהלים קכ"א, ה).

הצל הוא השתקפות הקב"ה {הנשמה} במקביל לגוף האדם. כלומר, הקב"ה מגיב לפי מעשינו. "בצלמנו כדמותנו": צלמנו = נשמה. כדמותנו = {דם} הגוף. זה פועל כמו מגנט. אתה מתקרב לה' – הוא מתקרב אליך במקביל.

 

פועל יוצא מכך: אם  אני, אתה, אנחנו – נהיה שלמים באמונתנו בקב"ה ולא נפנה למגידי עתידות, מעוננים וקוסמים, ורק נבטח בקב"ה בכל מה שקורה לנו, שכרנו יהיה שנהיה שלמים, ולא יחסר לנו דבר.

וכדברי קודשו: "אם תהיה עם ה' – תמים תהיה – לא יחסר לך דבר".

 

לסיכום:

 

הביטחון הרפואי, כלכלי וצבאי, תלויים במידת אמונתנו בקב"ה, בבחינת: "תמים תהיה עם יהוה אלהיך".

על הפס':  "וצדיק באמונתו – יחיה" (חבקוק ב, ד) הרומז לגאולה בימות המשיח, אומר

 

 רבנו-אור-החיים-הק':

רק אנשי אמונה בה', יזכו לעלות לרכבת הגאולה.

 

בעצם, האמונה בה' היא יסוד ושורש לכל המצוות, בבחינת "כל מצוותיך אמונה" (תהלים קיט פו).

כמו כן, המצוה הראשונה שניתנה לאדם הראשון היא מצות האמונה בה' שלא לאכול מעץ הדעת.

כנ"ל הדיבר הראשון בעשרת הדברות "אנוכי יהוה אלהיך" הרומז לכלל המצוות.

 

 

"הם קנאוני בלא אל, כעסוני בהבליהם –

ואני אקניאם בלא עם, בגוי נבל אכעיסם" (דב' לב, כא).

 

העונש הקשה על חוסר אמונה ב-ה',

  כנופיות טרור – מדרום ומצפון.

 

על חוסר אמונה ב-ה' מצד עם ישראל, הקב"ה מעניש אותו בהתאם למידת "מידה כנגד מידה". על כך אומר הכתוב: "הם קנאוני בלא אל, כעסוני בהבליהם – ואני אקניאם בלא עם, בגוי נבל אכעיסם" (דב' לב, כא).

עתיד ה' לגרות בעם ישראל כנופיות טרור שמעולם לא היו עם, כפי שרואים בחמאס מדרום, וחיזבאלה מצפון המטווחים בטילים את ערי אלוקינו. כל זאת בגלל חוסר אמונה בה', דבר המכעיס את הקב"ה בבחינת: "קנאוני בלא אל" {הכעיסו} אותי, כאילו חלילא הא-ל לא קיים.

 

רבנו יונתן בן עוזיאל, הרמב"ן, ו"דעת זקנים" מסבירים את הפסוק הנ"ל כך:

 

רבנו יונתן בן עוזיאל: "ואנא אקנינון באומא דלא אומא".

רמב"ן: "ואני אקניאם בלא עם… העם שלא היה נחשב לגוי".

דעת זקנים: "והם קרויים לא עם, שהרי הם בזויים".

 

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

"אראנו נפלאות"

לאדמו"ר סידנא בבא סאלי ע"ה.

 וכן לרבי ישראל בעל שם טוב, ותלמידו המגיד ממזריטש.

 

"צדק צדק תרדוף" – משפט צדק בסוד הגלגול,

 לאור פירוש רבנו-אור-החיים-הק' על תורת הגלגול.

 

על הפסוק הראשון בפרשת משפטים "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", אומר רבי שמעון בר יוחאי: "דא רזא דגלגולא". פירוש: סוד הגלגול בו חוזר האדם בגלגול, במידה ופגם באחת מ- "גן" {53} מצוות בין אדם לחברו הפרוסות בפרשה. כנ"ל בפרשתנו הפותחת במשפט "ושפטו את העם משפט צדק… צדק צדק תרדוף".

להלן מעשה בנידון.

 

מסופר על סידנא בבא סאלי ע"ה, שביקש ממשמשו בקודש להסיעו לאחת הבסטות בעזה, בה מכרו אבטיחים.

 הרב נעמד מול האבטיחים, ועיניו הקדושות שוטטו אל מעבר להרי הנשמות המגולגלות.

הרב הצביע על אחד האבטיחים, וביקש מהמוכר לשקול אותו. לאחר התשלום, הרב פרס מהאבטיח חתיכה קטנה. "אמר מה שאמר", בירך בדחילו ורחימו "בורא פרי האדמה", וטעם מהאבטיח אותו השאיר לעזתי.

לתדהמת העוזר, הרב ענה: נשמה של יהודי מגולגלת באבטיח, וכעת לאחר הברכה, הנשמה חזרה למקור מחצבתה.

 

המגיד ממזריטש – רבי דב בער ביקש מרבו הבעש"ט, לדעת את סוד "תורת הגלגול – דא רזא דגלגולא".

הבעש"ט ביקש מתלמידו להתייצב למחרת ביער, שם ימצא מעיין ולידו אילן. הוא התבקש למצוא פינת מסתור מאחורי אחד העצים, משם יערוך תצפית על המתרחש במעבר ליד המעיין, מבלי להתערב במתרחש.

המגיד אכן עשה כמצוות רבו, ולמחרת התייצב על משמרתו ליד המעיין.

תוך פרק זמן קצר, הוא רואה "סוס ורוכבו" נעמדים בשפת המעיין. האיש שנראה כאיש מכובד הנושא תיק יקר, הניח את תיקו הנוצץ ליד העץ, והרווה את צימאונו ממימיו הזכים של המעיין. האיש עלה על "רכבו", ותוך דקות הם נעלמו אל מעבר לאופק. המגיד ממזריטש נדהם לגלות שהתיק הנוצץ של האדון, נשכח ליד אחד העצים, אבל לא התערב כמצוות רבו.

חלפו רק דקות, והנה עוד נווד מגיע למעיין לרוות את צימאונו. לעיני הנווד, הבהיקו קרני אור מפינותיו המוזהבות של התיק. האיש שלנו לא איבד את עשתונותיו, ותוך דקה, תכולתו של התיק נפרשה אל מול עיניו הפעורות.

לתדהמתו, הוא רואה שהתיק מרופד בשטרות רובלים, מראה שהתגלה גם למגיד ממזריטש הצופה ממסתורו על המחזה הנורא. האיש שלנו לא בזבז את זמנו, וחיש מהר הוא סגר את התיק, אותו נשא בריצה אל עברו השני של המעיין, כאילו זה היה שלו מימים ימימה. תוך כדי שהמגיד מנסה לעכל את המחזה, מגיע לאיטו אדם עייף הנראה כאיש עני שהשעה לא שיחקה לו. האיש הרווה את צימאונו ממי המעיין, ונשכב בצל אחד העצים לתנומה קלה.

מרחוק, הגיעה לאזני המגיד ממזריטש צהלת סוס הדוהר לכיוון המעיין. ממרחק של כמאה מטר, התגלו ה"סוס ורוכבו" כ"חברים" מוכרים מהבוקר, היות ורק לא מזמן היו פה. הרוכב קפץ מ"רכבו", והחל בחיפושים קדחתניים אחרי התיק המוזהב והנכסף, אבל לשווא.

את עינו של מיודענו, צדה דמותו של האיש הישן שנת ישרים. בעל הסוס התנהג בתזזיות הזויה, וחיש מהר התנפל על העני בצעקות מחרידות, הוא ניער את האיש אותו האשים בגניבת התיק. העני התחנן על נפשו מבעל הסוס שיעזוב אותו במנוחה, היות והוא לא ראה ולא גנב שום תיק, אבל בעל התיק הפליא בו את מכותיו ללא רחם, ונעלם כלעומת שבא.

בערב לאחר מעריב, המגיד שב לבעש"ט וביקש את פשר המחזה.

הבעש"ט הסביר לו כך: שלושת האנשים הנ"ל חזרו בגלגול לעולם הזה, כדי לתקן פגם של אי צדק בעברם. העני שחטף מכות כביכול על לא עוול בכפו, שימש כדיין בגלגולו הקודם, ואילו בעל הסוס וגונב הארנק, היו אלה שני בעלי הדין שבאו להתדיין בפניו. הדיין התרשל בדין, ולא קיים את הכתוב: "וחקרת ודרשת ושאלת היטב", כך שזיכה את בעל הסוס למרות שהוא היה חייב, ואילו את השני גונב הארנק, היה אמור לקבל את כספו. הם חזרו בגלגול, כדי לתקן את המעוות מהגלגול הקודם, כך שהחוב חזר לבעליו האמתיים, והדיין נענש והתבזה כביכול "על לא עוול בכפו". הסכום בארנק היה שווה לסכום שאיבד בגלגול הקודם.

 (סיפורי הבעש"ט בעריכת ש"י עגנון עמ' 132. הסיפור עובד וסוגנן מחדש ע"י המחבר).

מהו גלגול!

 היהדות מאמינה שמות האדם איננו סופי, אלא מעבר למציאות אחרת בעולמות העליונים שם נשפט האדם על מעשיו בעולם הזה, כדברי רבנו-אור-החיים-הק' לפס': "בנים אתם ליהוה אלוהיכם" – נראה שהתכוון לומר שבמיתת איש, אין אבדה למת, אלא הרי הוא דומה לאדם ששלח בנו לסחורה לעיר אחרת, ולימים שלח האב אחר בנו… ואדרבה, לטוב לו שחזר הבן אצל אביו שהוא מקור החיים" (רבנו-אוה"ח-הק' דב' יד א).

אחת האפשרויות, נשמת המת מתגלגלת אצל אדם אחר, בעל חי או דומם כדי לתקן את אשר עיוות בגלגול הקודם.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את תורת הגלגול ע"פ הפס': "ויאמר אלוהים: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, וירדו בדגת הים, ובעוף השמים, ובבהמה, ובכל הארץ, ובכל הרמש הרומש על הארץ" (בר' א כו).

 להלן דברי קודשו:

"כי ירידה המיועדת לנפשות הרמות כי יחטאו – היא שתרד נפשם להתגלגל בדגים…

ואח"כ אמר ירידה הפחותה ממנה והוא גלגול הנפש בעוף. וזה יצטער צער יתר על הדגים…

 ואח"כ אמר ירידה בבהמה שהיא בחינה גרועה יותר, וצערו מרובה…

 ואח"כ אמר ירידה שהיא בדומם וצומח… וכל אלו הם ירידות הנפשות

 אשר ישנם בתקוות התיקון לשוב לקדמותם.

 

 כי מהדומם יעלה לצומח, ומהצומח יכנס בבעל חי בלתי מדבר,

 ומב"ח בלתי מדבר, יעלה לב"ח מדבר.

וישנו עוד בירידה פחותה – והוא כיליון שאין אחריו תקוה,

והוא ירידה לבחינת שקצים ורמשים – זה אבדה תקוותו,

 והם בחינת הרשעים הממירים דתם פושעי ישראל אשר הפליאו לעשות".

 

מוסר השכל:

שום אדם איננו חסין בפני הצדק האלוקי.

שבת שלום ומבורך וחודש אלול טוב ומבורך.

 ביקרא דאורייתא – משה אסולין שמיר

לכבוד נשמת מורנו ורבנו חיים בן עטר זיע"א בן רבי משה זיע"א, נכד רבי חיים בן עטר הזקן הכשר זיע"א.

 לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. חסיבה בת חנה ואליהו אסולין ע"ה. יגאל חיון בן אסתר רינה ע"ה. יגאל בן מיכל ע"ה. שמחה בת פריחה ע"ה. עזיזה אבינעים בת חניני ע"ה. ישראל בן חניני ע"ה. אברהם בן חניני ע"ה. אלתר חצק בן שרה ע"ה.

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה הי"ו. ענת בת חיה קלרט

ברכה והצלחה בעזהי"ת לספרי החדש  ההולך ונרקם "להתהלך באור הגאולה". לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, ע"י לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת מלך המשיח ולגאולה, וכן לצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה, נכד לזקן הכשר רבי חיים בן עטר ע"ה.

לזיווג הגון לאורי בן נאוה. לאדיר אביחי בן עליזה עישה. דויד ישראל יוסיאן בן רבקה. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. זוהר והדר בנות שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין ודוד.

 

 

הסימטריה והחוקיות המתמטית הטמונים ברבדיה הלשוניים של התורה

[לאחר שהבהרנו לעיל את מהותה של מצוות ת״ת ע״ד הפשט, ננסה לעמוד על ייחודיותה על דרך הרמז).

אמונת תשתית ביהדות אומרת על התורה ש״הסתכל הקב״ה בתורה וברא את העולם״. אימרה מסתורית ועטופת סוד, המציגה בפנינו את העולם והתורה כמשלימים זה את זה, וברבדים הפנימיים, אף יותר מכך, במשתקפים זה בזה.

חמשת חומשי תורה מורכבים מסיפורי בראשית, קורות עם ישראל על נפתוליו ומאבקיו, מימי אברהם ועד מות משה. הדברים הללו באים במשולב עם חוקים ומצוות מעשיות, עם דברי הבטחה ופרקי תוכחת מוסר.

 

ספר זה כסות שהוא, עורר השתאות מאז ימות עולם בלב כל בעל נפש שלמד להכירו מקרוב, בבחינת האמור בתורה עצמה: ״כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים… ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה״(דברים ד/ ז׳).

נראה למשל את דבריו של ניטשה: ״יש בתנ״ך, בספר זה של הצדק האלקי, אנשים, דברים ודיבורים בסגנון כל כך גדול, שאין הספרות היוונית וההודית יכולים להעמיד בצידם כלום. הנך עומד בפחד ובהערצה בפני שרידים נשגבים אלה של מה שהיה האדם לפנים. והנך שוקע במחשבות עצובות על אסיה הקדומה וחצי האי הפעוט של אירופה, הרוצה דווקא להוות לעומת אסיה את הקדמה האנושית. הבנת התנ״ך היא אבן הבוחן לגדולות ולקטנות. ובמקום שאין הערצה לתנ״ך אין מקום לעידון נימוסים כל שהו״.

ניטשה לא היה בודד בהערצתו זו, דברים דומים בשינויי סגנון והתבטאות נשמעו במשך הדורות, מפי גלריה מרשימה של הוגי דעות, ממזרח וממערב, מן העולם הקדום ואף בימינו אלה. גם אדם כוולהויזן, שבביקורתו פגע קשות במקרא היה מסוגל לומר הדברים הבאים: ״התנ״ך אינו רק ספר עממי, אלא ספר העמים, ככל שתגדל השכלת הדורות כן יהיה הוא יותר ויותר מסד ואמצעי לחינוך״.

 

מלומדים על התורה התרשמו ממנה, כל אחד בתחום הקשור לנושא המחקר המיוחד לו. א. קונלל(מדען ממדעי הטבע) כתב: ״מדע הגיאולוגיה והביולוגיה לא היו ידועים בתקופתו של משה והוא כתב כאילו ידע את שניהם״. בהסטוריה, אולברייט כותב: ״טבלת המדינות והעמים בפרק י׳ בבראשית, מצביעה על הבנה מודרנית, ראויה לתשומת לב במצב הבלשני של העולם העתיק, העומד בודד בספרות העתיקה״. או את דבריו של אלדד על ״הדיוק הזהיר של הסיפור התנכ״י שאושר פעם אחר פעם״. וכך עוד מפי מדענים אחרים. דברים, המצביעים היטב על ייחודיותה של התורה וחד פעמיותה בין שאר התופעות.

עתה נוסיף עוד פרט לייחודיות ספר זה. כוונתי לעובדת החוקיות הסתגלה גם בנבכיו הפנימיים בעומקו של הפשט הגלוי, חוזרים ומתגלים, רעיונותיו הגלויים של הספר וסירקם מצוותיו, ברמות שונות. וזאת, ביחס המספרי התואם של הפסוקים המלים והאותיות. התאמה זו של אלפי מבנים פנימיים אל הסמלים הגלויים לעינינו, של מבנים, החוזרים על עצמם בשיטתיות עקבית ברמות שונות מסלקת כל אפשרות של מקריות, או אפילו של מגע יד אדם, וההסתברות הסטטיסטית תאשר זאת.

 

נציג כמה נתונים מעניינים ומפתיעים שיבהירו את הנושא.

בתחילת ספר התורה קבועה עובדת יסוד גלויה שממנה משתלשל כל השאר: זו עובדת בריאת העולם בששה ימים, כשהיום השביעי הוא יום השבת. עובדת בראשית זו הפכה לסמל. השבת נעשתה בכוח המצווה למוקד החיים היהודיים ולאחד מן הערכים המקודשים. בחירת יום השביעי ליום השבת על כל המשתמע מבחירה זו איננה מקרית. היא מעוגנת במשמעות המספר שבע, המסמל, לדעת המהר״ל מפראג, את ההתקשרות האלקית אל עולם הטבע. מספר זה הוא המימד הרוחני של החוסר שסימולו המספרי הוא שש. התקשרות זו באה לידי ביטוי בשביעיות לרוב לאורכה ולרוחבה של התורה. מצוות השמיטה היא השנה השביעית במחזור השנים, היובל הינו שבע שמיטות, שבעה שבועות לחג השבועות וכו'. חותמו של שבע זה טבוע גם בהליכות המשכן: שבעת כלי הקודש, שבעה קנים למנורה, שבעת ימי המילואים לחנוכת המשכן.

כך הם גם המאורעות החשובים בחיי בחירי התנ״ך. אל אברהם ניגלה האלקים שבע פעמים. זהו גם מספר הברכות שהתברך בהם מפי הא-ל בהתגלות הראשונה (בראשית י״ב, ב׳-ד׳). פרט זה חוזר על עצמו בחיי יצחק בנו ובחיי יעקב, אף הם ברכותיהם עומדות בסימן השבע. <שם כ״ו ג׳־ד׳ ושם כ״ז, כ״ח- כ״ט>. די בנתונים חלקיים אלו, הגלויים כראוי, כדי להצביע על חשיבותו של השבע המהווה בכל מקום את המרכז סמנו מסתעפות המערכות כולן.

והנה, למרבה ההפתעה, טמון מספר זה גם מתחת לרובד הגלוי של הדברים. הבטה בפרקי תורה, תחשוף לעינינו בין קפלי הסלים והאותיות את שלטונו המוחלט של השבע.

 

ראו, לדוגמא את הפרק הראשון בתורה בו פתחנו עיון זה. זו פרשת בריאת העולם. נספור את הסלים בפסוק הראשון שבפרק א׳ שבבראשית ונמצא שהן שבע. מלת המפתח בפסוק זה היא ״אלוקים״. בכל פרשת הבריאה נמצא ששמו מופיע שלושים וחמש פעם כלומר חמש פעם שבע. גם שמות התואר – שמים וארץ ־ המופיעים בפסוק זה מונצחים   בפרשת הבריאה עשרים ואחד פעם  3×7. אם נספור את הפסוק השני נמצא בו 14 מלים שהם פעמיים שבע. אלו הם רק חלק סן הממצאים שבפרשה זו.

אך לא נוכל להתעלם סן המבנה היפה הטמון בפסוקים המדברים על השבת, הוא יום השביעי. קטע זה המתאר את סיום ימי ששת המעשה והמספר על מנוחת יום השביעי וקידושו מכיל 35 מלים.

במרכז הקטע מצויים שלושה פסוקים, כל אחד בעל שבע מלים ובכל אחד המלים המרכזיות הן יום השביעי. הנה כי כן מופיע רעיון השבת בשכבה פנימית יותר. השיטתיות והחזרה המתמדת מצביעה על חוקיות, והן מנטרלות כל אפשרות של שעשוע לשוני, או תעלול אחר. אולם קיימות תבניות נוספות החודרות יותר אל העוסק. המספר המשמעותי ביותר בכפולות של שבע הוא 7*7=49

 נבחין בו במצוות שמיטה ובספירת העומר.גם כאן נעמוד מופתעים ומשתאים מול מבנה מספרי מעניין ביותר, שייחשף בפנינו.

המלה ״תורה״ מופיעה בדילוג ארבעים ותשע אותיות בראש כל אחד מארבעת הספרים ״בראשית״ ״שמות״ ״במדבר״ ״דברים״. בספר ״ויקרא״ הספר המצוי בתווך נמצא אותיות אחד משמות האלוקים בדילוג של שבע אותיות. וכך נעשה: נספור מהאות "ת" של המלה "בראשית" 49 אותיות ונמצא שהאות הבאה תהיה "ו". נספור משם עוד 49 אותיות נגיע לאות "ר" ומשם עוד 49 אותיות אל האות "ה"

כך נעשה בספר שמות. נחל את הספירה מן האות ״ת״ של המלה ״שמות״ ושוב לאחר 49 אותיות נגיע לאות ״ו״, נמשיך משם שוב 49 אותיות ונגיע לאות "ה" ספירה נוספת של 49 אותיות ונגיע לאות "ה"

בספר ויקרא, המרכז אליו פונים שאר הספרים, מרומז כאמור אחד משמות האלוקים. נספור מן האות ״י״ שבמלה ויקרא שבע אותיות ונגיע לאות ״ה״, ומשם עוד פעם 7 אותיות והאי האות "ו", ומשם פעם נוספת שבע אותיות אל האות "ה"

עתה נעבור לספר ״במדבר״, שם, ובספר דברים תהיה האות הראשונה הסתגלה לנו ״ה״ ומשם בספירה של 49 אל

האות "ר" ומשם 49 אותיות האות "ו" ומשם עוד 49 אל ה"ת"

בספר דברים נמצא בדיוק את אותה תופעה.

צורת ההופעה ההפוכה של המלה ״תורה״ בבמדבר ובדברים, מצביע על סבנה יפה. בכל אחד מן הספרים פונה המלה ״תורה״ אל המרכז שהוא ספר ״ויקרא״ ובו טבוע שם השם. מבנה הבא לרמוז כנראה על השאיפה וההתקשרות אל המקור ממנו יונקים הספרים כולם את חיותם ועצמתם.

אולם מבנה זה של ״תורה״ בדילוג 49 אותיות מופיע באותה צורה גם בסוף כל אחד סן הספרים, נתון המעמיק את תחושת החוקיות ומפחית עוד יותר את אפשרות המקריות.

ועתה למבנה אחר. מצוות התורה מורכבות מרמ״ח (248) מצוות ״עשה״ ושס״ה (365) מצוות ״לא תעשה״ מספרם הכולל הוא תרי״ג(613). כמקובל בספרות היהודית מכוונות רמ״ח מצוות ה״עשה״ כלפי רמ״ח אברי האדם ואילו שס״ה מצוות ״לא תעשה״ כלפי גידיו. כרמז ברור על מהות המצוות כמתקנות ומשלימות את דמות האדם.

ביסוד האמונה היהודית מונחת הקביעה שהחוק המוסרי מקביל הוא לחוקי הטבע. ולא עוד אלא שחוקי הטבע ופעילותם התקינה תלויה בהתנהגותו המוסרית של האדם, העם והחברה. הפרת האיזון המוסרי המשחיתה את היקום, באה לידי ביטוי מוחץ בסיפור המבול במקרא. תרי״ג המצוות הן איפוא, לעם ישראל תנאי לקיומו הוא ותנאי לקיום העולם. רעיון זה החוזר על עצמו ברמות התייחסות שונות ובוריאציות אין ספור בתנ״ך, בתלמוד ובמפרשיו מתומצת היטב בדברי ירמיה הנביא: ״אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי״(ירמיה ל״ג, כ״ה>. התלות בין השניים ברורה ביותר בפסוק זה.

ואכן בפרשיות תורה רבות מופיעים הרמ״ח והשס״ה והתרי״ג במבנים יפים, מעוררי התפעלות בעקביותם. לפנינו נתון אחד לדוגמא.

נספור את מספר המלים בפרק הראשון של ספר בראשית (תיאור יצירת היקום וחוקיו), ויעלה בידינו כי מספר מלותיו הוא 434. נספור את מלות פרק עשרת הדברות ונמצא כי מספר הסלים 179. יחד נגיע למס׳ תרי״ג 613. הרי לכם הקשר הברור בין פרשת יצירת העולם ועשרת חוקי המוסר האלוקי, העומדים יחד בסימנו של התרי״ג.

הגאון מוילנא שטח בפנינו הקבלה מפליאה נוספת בין שני פרקים אלו. הפסוק הראשון הפותח בתורה ״בראשית״ מורכב משבע מלים ו-28 אותיות וכך הוא גם מספר המלים והאותיות בפסוק הפותח של הדברות.

ולסיום נצביע על התרי״ג בעיון עסוק יותר בחשיפת מספר אותיות.

ספר דברים הוא כידוע ספר חשבון הנפש של משה עם עצמו ועם עם ישראל, בו באו דברי התוכחה והמוסר, הבטחות הגמול הטוב לשומר התורה, ותביעה חוזרת ונשנית לבל יפנו לה עורף פן יבולע להם.

ובשפת המספרים:

נספור סן האות ״ב״ במלה דברים תרי״ג 613 אותיות ונגיע לאות ״ר״ ושוב נמנה משם עוד פעם תרי״ג אותיות ונגיע אל האות ״כ״, ספירה נוספת של תרי״ג תוביל אותנו אל האות ״ה״. אותיות אלו יצטרפו לעינינו למלה ברכה, כשאותיות תרי״ג הצמיחו אותה. הרמז ברור ושקוף.

זוהי הצצה חטופה אל ״הטבע המתימטי של התורה״: אל העולם הקסום שמתחת למעטה החיצוני של הדברים. שם רוחשים החיים בחוקיות משלהם, הבונה סבני תורה שלמים בהגיון שיטתי, הסורים היטב על המחשבה האלקית שמאחוריהם.

(הנתונים לוקטו מספרו של הרב שמואל יניב: ״רמז בפרדס ושפות נסתרות בתורה״)

 

עם ר"ם-שושלת רבני משפחת מאמאן לבית הרמב"ם-ק"ק צפרו-הרב ד"ר רפאל עמרם ממן-ייחודיותה של תורת ארץ ישראל

מט. כָּלוּ עֵינַי מְיַחֵל בְּשׂוֹרָה

כתובת:  פיוט מיחל ומצפה יום בשורה ובו ידובר שבחי מלכנו משיחנו שיגלה בבי״א(=במהרה בימינו אמן) ויצא חוטר מגזע ישי וחלותי היא לקיים הבטחתו בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל כיר״א ( יהי רצון אמן) ושייך לקדיש יום שביעי של פסח. סימן: רפאל משה.

לנועם: ׳דכיל חשבך יא וולד אטיר׳(מסרקי) [מקור: כ״י עברי, מכון בן צבי 1356,עט׳ 14].

התבנית: מעין אזורית. השיר בן שבע מחרוזות המלוות ברפרין תלת טור המשתנה במחרוזת האחרונה בטור חילופי חיתומי. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף ושלושה טורי אזור.

הטור השני של האזור מתחרז עם טורי הענף. המחרוזת הראשונה משמשת גם כמחרוזת פתיחה וכוללת בתוכה גם רפרין הבנוי משני טורי אזור ומטור נוסף.

החריזה: אאאב(מחרוזת פתיחה) אבד(רפרין). ההה.בהב / ווובוב… (שאר מחרוזות). כככ. בכב (מחרוזת אחרונה). כבד (רפרין חיתומי).

המשקל: 10/6/10-9/10/10 (עשר-עשר-תשע הברות בטורי הענף לפי סדרם, עשר-שש-עשר בטורי-האזור.

תשתית: הפיוט נשען בתבניתו על שיר הלחן בשינוי משקל.

מקורות

כתבי-יד: כ״י בית הספרים הלאומי ירושלים 5384, דף לא ע״ב; כ״י כנ״ל 5091, דף כט ע״ב; כ״י בן צבי 2196, עט׳ 86 ; כ״י סינסיניטי 320 MIC, דף לב ע״ב; כ״י ניו-יורק במי״ל 3182, דף צו ע״א; כ״י צפרו תרפ״ט, דף לג ע״ב.

דפוסים: שיר חדש, ירושלים תרצ״ה, דף לא ע״ב [נוסח היסוד]; כנ״ל, ירושלים תשמ״ו, עמ^׳ כד; כנ״ל, הוצאת ר״ש בן הרוש, עמ׳ נו; כנ״ל, לוד תשנ״ה, עט׳ נב; הטיבו נגן, פאס תרפ״ט, עט׳ 165 ; ישיר ישראל, פאס תרפ״ט, עט׳ 6, תהלות ישראל,

פאס תרצ״ו, עט׳ 33, ישמח ישראל, מכנאס תרצ״ו, עט׳ 11.

נזכר:     אוצר השירה, כ-412.

 

כָּלוּ עֵינַי מְיַחֵל בְּשׂוֹרָה / בּוֹא יוֹם יְיָ גָּדוֹל וְנוֹרָא / כְּתִקְוַת עִוֵּר יְצַפֶּה אוֹרָה

שׁוּבָהּ עַד מָתַי כָּל קָצִין כָּלוּ / אֱמֹר דַּי לְצָרָה / עַם זוֹ קָנִית רְאֵה עֲמָלוֹ

 

 

עֵת לְחָנְנָהּ בִּי בָּא מוֹעֵד

אָמַר דַּי לְצָרָה / עַם זוֹ קָנִית רְאֵה עֲמָלוֹ / עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד

 

רוּחִי חֻבְּלָה עֵינִי דָּאֲבָה / בִּרְאוֹתִי אוֹיְבִי בִּרְבוֹת הַטּוֹבָה / אָמַרְתִּי תּוֹחַלְתִּי נִכְזְבָה

 5 אָבְדָה תִּקְוָתִי פָּנַי נָפְלוּ / סְעִיפֵי תְּשׁוּבָה / הֵשִׁיבוּ אִם יִתְמַהְמֵהַ חַכֵּה לוֹ

אָמַר דַּי לְצָרָה / עַם זוֹ קָנִית רְאֵה עֲמָלוֹ / עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד

 

פְּאֵרְךָ חָבֹשׁ וּבִגְדֵי נָקָם / וְהָשֵׁב לִשְׁכֵנֵינוּ אֶל חֵיקָם / שִׁבְעָתַיִם יֹאכְלוּ אֶת חֻקָּם

גְּמוּלָם לָהֶם אֲשֶׁר פָּעֲלוּ / חַרְבָּם וּכְלֵי נִשְׁקָם / יִהְיוּ כְּאַיִן יִתַּמּוּ יִכְלוּ

אָמַר דַּי לְצָרָה / עַם זוֹ קָנִית רְאֵה עֲמָלוֹ / עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד

 

אַהֲבַת דָּוִד וּבְרִית שְׁלוֹמוֹ / תָּקִים לְזַרְעוֹ עוֹמֵד בִּמְקוֹמוֹ / תַּחְתָּיו מִבָּנָיו לְפִי תֻּמּוֹ

מְשִׁיחַ יְיָ יִנּוֹן שְׁמוֹ / לוֹ יִקְּהַת עַמּוֹ / לִהְיוֹת צֵל עַל רֹאשׁוֹ לְהַצִּיל לוֹ

אָמַר דַּי לְצָרָה / עַם זוֹ קָנִית רְאֵה עֲמָלוֹ / עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד

 

10 לִשְׁמוֹ וּלְזִכְרוֹ תַּאֲוַת נֶפֶשׁ / מְבַשֵּׂר שָׁלוֹם דְּרוֹר וְחֹפֶשׁ / .יַעֲלֶה מִבּוֹר טִיט וָרֶפֶשׁ

עַם דַּל וְרָזֶה עָנִי מִגֹּזְלוֹ / וְלָתוּר וּלְחַפֵּשׂ / אַחֲרֵי שׂוֹטְנָיו אִשֵּׁר נוֹאָלוּ

אָמַר דַּי לְצָרָה / עַם זוֹ קָנִית רְאֵה עֲמָלוֹ / עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד

 

מַלְכוּתוֹ תִּכּוֹן יִשְׁקֹט יָנוּחַ / וְנָחָה עָלָיו בִּינָה וְרוּחַ / חֲכָמָה וּגְבוּרָה אַמִּיץ כֹּחַ

לְהָמִית רָשָׁע וְאֵין עֹזֵר לוֹ / נָכוֹן הוּא וּבָטוּחַ / יַחְדָּיו יָשׁוּבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ

אָמַר דַּי לְצָרָה / עַם זוֹ קָנִית רְאֵה עֲמָלוֹ / עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד

 

שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ חוֹכָיו / וְגַם יִירְשׁוּ אֶרֶץ מְבוֹרְכָיו / וְלִלְחֹם יָרִיק אֶת חֲנִיכָיו

15 גּוֹיִים כְּאַיִן נֶגְדּוֹ נִבְהֲלוּ / יוֹרֶנּוּ דְּרָכָיו / מַעֲנֶה יָשִׁיב לְכָל שׁוֹאֲלוֹ

אָמַר דַּי לְצָרָה / עַם זוֹ קָנִית רְאֵה עֲמָלוֹ / עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד

 

הָאֵר פָּנֶיךָ הָשֵׁב שְׁבוּתִי / וּבְרֹב חֶסֶד שְׁמַע תְּפִלָּתִי / וְאַל תֶּחֱרַשׁ אֶל דִּמְעָתִי

כִּי שַׁעֲרֵי דִמְעָה לֹא נִנְעֲלוּ / קָרַב קֵץ פְּדוּתִי / כִּימֵי קֶדֶם בְּנִיסָן נִגְאֲלוּ

תִּגְדַּל תּוֹךְ עֲדָתִי / זֶרַע קֹדֶשׁ קִצְפְּךָ סָבְלוּ / תִּמְלֹךְ עוֹלָם וָעֶד

 

1. 1. כלו עיני מיחל: בכליון עיניים אני מצפה לבשורת הגאולה, על פי תה׳ סט,ד ׳כלו עיני מיחל לאלהי׳. ומה היא הבשורה? בוא…ונורא: על פי מלא׳ ג, כג ׳הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בא יום יי הגדול והנורא׳. כתקרת…אורה: ציפייתי לגאולה דומה לציפייה של עיוור לאור כי הגלות כולה חושך. יצפה אורה: על פי בבלי סנה׳ צח ע״ב. 2. שובה עד מתי: על פי תה׳ צ,יג. כל קצין כלו: כל חישובי הקץ, שחישבו חז״ל לזמן בוא הגאולה חלפו, ומשיח עדיין לא בא, על פי בבלי סנה׳ צז ע״ב ׳כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה׳. עם זו קנית: העם אשר קנית, על פי שמות טו, טז. עמלו: סבלו בגלות. 3. עת לחננה… הגיע כבר זמן הגאולה לחונן את ציון, על פי תה׳ קב,יד. 4. רוחי חבלה: נשחתה, על פי איוב יז,א. עיני דאבה: כואבת, על פי תה׳ פח,י. בראותי…הטובה: כשאני רואה אויבי נהנה מכל טוב. ברבות הטובה: ברב שפע, על פי קה׳ ה, יא ׳ברבות הטובה רבו אוכליה ומה כשרון לבעליה כי אם ראות עיניו׳. תוחלתי נכזבה: תקוותי אבדה, עדה״כ איוב ~מא,א. 5. אבדה תקותי: עדה״כ משלי יא,ז. נפלו פני: עדה״כ בר׳ ד, ו. סעיפי תשובה: אחרי הרהורי האכזבה עלו בי הרהורי תשובה להמשיך ולצפות למשיח. סעיפי: הרהורים כמו ׳בשעפים מחזיונות לילה׳(איוב ד,יג). אם יתמהמה חכה לו: אם יתעכב זמן בא הגאולה והמשיח, אף־-על-פי-כן המשך לחכות לו, על פי חבקוק ב,ג ׳כי עוד חזון למועד…אם יתמהמה חכה לו…׳ וראה גם בבלי סנהדרין צז ע״ב. 6. פארך חבש: לבש כתרך, על פי יח׳ כד,יז. ובגדי נקם: לבש כגיבור היורד למלחמה, על פי יש׳ נט,יז. והשב…שבעתים: שלם את גמולם על רעתם פי שבעה, על פי תה׳ עט,יב. אל חיקם: הפורענות תדבק בהם. יאכלו את חקם: כאן: ייענשו כפי המגיע להם, עדה״ב בר׳ מז,כב. 7. גמולם…פעלו: מוסב על ׳והשב׳, על פי תה׳ כח,ד ׳תן להם כפעלם…השב גמולם להם׳. יהיו כאין: עדה״כ יש׳ מא,יא ׳יהיו כאין ויאבדו אנשי ריבך׳. יתמו יכלו: יאבדו. 8. וברית שלומו: עדה״כ יש׳ נד,י. תקים לזרעו: תקיים לזרעו, עדה״ב בר׳ יז,יט ׳והקמתי את בריתי אתו לברית עולם ולזרעו אחריו׳. עומד במקומו: ימלוך במקומו. תחתיו מבניו: אחד מצאצאי דוד יהיה המשיח, עדה״כ שמות כט,ל. לפי תמו: התם והמובחר מזרע דוד יהיה המשיח. לפי תמו משיח: צירוף אמנותי המקביל ל ׳מסיח לפי תומו׳(בבלי כתובות כו ע״א) ופירושו: המשיח יבוא בהיסח דעת (בבלי סנה׳ צז ע״א) [בהשפעת המבטא של קוראי שירה זו ומחבריה, שאינם מבחינים בין ש׳ לס׳].

 

9. 9. משיח יי: על פי ש״א כד,ז. ינון שמו: על פי תה׳ עב,יז ׳יהי שמו לעולם…ינון שמו', והוא ביטוי רב משמעי: א) ינוב וירבה שמו (ראב״ע). ב) ייזכר לעד מלשון נין ונכד (רד״ק). ג) שמו של משיח הוא ינון, על פי סנה׳ צח ע״ב. לו יקהת עמו: עם ישראל יילווה למשיח ויישמע אליו, על פי בר׳ מט,י ׳עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים׳. להיות…לו: המשיח ישמש מקור הגנה לישראל מאויביו, עדה״כ יונה ד,ז. 10. לשמו…נפש: הכול מתאווים לזכרו של המשיח ומקווים לו, עדה״כ יש׳ כו,ח ׳יי קוינוך לשמך ולזכרך תאות כל נפש׳. מבשר שלום: על פי יש׳ נב,ז. דרור: על פי יש׳ א,ב ׳יען משח ה׳ אותי לבשר ענוים…לקרא לשבויים דרור׳. יעלה מבור: יעלני מבור הגלות, עדה״כ תה׳ מ,ג. טיט ורפש: מלא טיט ורפש, עדה״כ יש׳ נז,כ. 11. עם דל: על פי משלי כח,טו. כאן כינוי לישראל הסובל בגלות. עני מגֹזלו: יציל ישראל מבין הגויים, על פי תה׳ לה, יא. ולתור…ולחפש: עדה״כ קה׳ ז,כה. אחרי…נואלו: אחרי אויביו שהרשיעו. 12. מלכותו תכון: עדה״כ ש״א כ,לא. ונחה…וגבורה: על פי יש׳ יא,ב. אמיץ כח: עדה״ב יש׳ מ,כו. 13. להמית רשע: לפי ההמשך אולי מוסב לאותו מלך גדול המתואר בדניאל יא. ואין עוזר לו: אין עוזר לאותו רשע, על פי דני׳ יא, מה. נכון: כמו ׳וכסא דוד יהיה נכון׳ 1מ״א ב, מה). ישובו יושבי בצלו: הגולים יחזרו לארץ ישראל לחסות בצל המשיח, על פי הושע יד,ח. 14. ששון ושמחה ישיגו: על פי יש׳ לה,יא. חוכיו: המצפים ומייחלים לו משורש חכה כמו ׳אשרי כל חוכי לו׳(יש׳ ל,יח). יירשו ארץ: על פי יש׳,כא. יריק את חניכיו: עדה״כ בר׳ יד,יד. 15. גוים כאין נגדו: על כולם יגבר, על פי יש׳ מ,יז. יורנו דרכיו: המשיח ילמדנו ללכת בדרכיו, על פי מיכה ד,ב ׳והלכו גויים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר יי…ויורנו מדרכיו ונלכה בארחתיו כי מציון תצא תורה ודבר יי מירושלים׳. מענה ישיב: ישיב לכל שואל בענייני הלכה, עדה״כ משלי טו,א.
10. 16. האר פניך: מכאן פונה המשורר לה׳, על פי תה׳ פ,כ. שמע…דמעתי: על פי תה׳ לט,יג. 17. כי…ננעלו: על פי בבלי ברכות לב ע״ב. קרב קץ פדותי: החש זמן הגאולה, עדה״כ איכה ד,יח. כימי קדם…נגאלו: על פי בבלי ראש השנה יא ע״ב ׳בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל׳. 18. זרע קדש: הם ישראל, על פי יש׳ ו,יג. קצפך סבלו: אשר סבלו קצפך שקצפת עליהם בגלות. תמלך עולם ועד: עדה״כ תה׳ י,יז.

 

שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבאז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו-מאיר ניזרי- כָּלוּ עֵינַי מְיַחֵל בְּשׂוֹרָה

 

עמוד 524

78

ציון לנפש חיה מצבת קבורת איש תם וישר העלוב וקצר ימים עודנו באבו נחטף ובימי נעוריו נקטף אהה על פרידתו אויה על רוחו ונשמתו גם בן לא היה לו וזה רעה חולה ה״ה המנוח יהודא נ״ע בר הגמון יעקב מרציאנו ס״ט שנלב״ע יום ב׳ ו׳ ימים לחו׳ אב ש׳ התרצ״ה לפ״ג ויהיו ימיו אשר חי ל׳ שנה תנצב״ה.

YUDA MURCIANO 7  AGOSTO 1935

79

ציון לנפש חיה.,. אהרן ן׳ שלמה הכהן שנלב״ע ביום ט״ו לחו׳ סיון ש״ש תרצ״ה לפ״ק תנצב״ה.

80

קול ציון במרה תבבה האבן הזאת לאות האיש המאושר זך וישר אשר היה מחברת זוהר הרקיע בעל אכסניה של תורה פתאום כבתה נרו ועתו קודם זמנו נטו עליו צלילי ערב המנוח שלמה הכהן נ״ע בר הזה״ב משה נ״ע נלב׳׳ע ג׳ ימים לחו׳ סיון ש׳ התרצ״ה לפ״ג ויהיו ימיו

נ״ח שנה תמ״ך תנצב״ה.

SALOMON COHEN FALLECIO 4   JUNO 1935   A LOS 58 ANOS

81

זאת מצבת קבורת הח׳ הש׳ שלמה מרציאנו בן משישו נ״ע שנלב״ע ביום ט״ז לחודש טבת ש׳ תרצ״ה תנצב״ה.

82

[ציון הזקן הכשר, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב, מדותיו מדות יוצרו, הצדיק ר׳ יוסף בן ר׳ יצחק מרציאנו להרהאר הנק׳ יוסף די עווישא

תנצב״ה].

83

[ציון של הזקן הכשר; נהנה מיגיע כפיו כל חייו, הצדיק ר׳ יוסף בן דוד מרציאנו בן ישו תנצב״ה],

 

 

84

זאת מצבת קבורת איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע מחמד כל עין היה לאין והיה על פניו מסוה הבושה וכל דבריו תמיד בלחישה והיה מדוכה מזורים קשים ומרים אהה כי עודנו באבו נקטף ובמבחר ימיו נחטף עלוב וקצר ימים המנוח דוד הכהן נ״ע נלב״ע ערש״ק ו׳ ימים לחו׳ כסלו ש׳ התרצ״ד ליצירה ויהיו ימי חייו כ״ג שנה פה עי״ת דבדו

יע״א תנצב״ה.

85

זאת מצבת הזקן הכשר איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע מכניס אורחים ופתו מצויה לעובר ושב ובעת זקנתו נתייסר ביסורים קשים ומרים ה״ה המנוח הר׳ אברהם ן׳ חמו נ״ע ויהיו ימיו קרובים למספר 85 שנה ונלב״ע ביום ששי בשב״ק 28 לחו׳ אייר ש׳ תרח״ץ לפ״ק

ויה״ר שתנצב״ה אמן.

86

אשרי איש ירא את ה׳ במצוותיו חפץ מאד זאת מצבת קבורת החכם השלם צדיק תמים ירא אלהים מנעוריו והיה משאו ומתנו באמונה גם בימי זקנתו שהיה מדוכה ביסורים אפ״ה היה מסגף עצמו בסיגופין ותעניות ובימים ההם לא זזו מידיו ספר הזוהר והמשנה הר׳ שלמה בן חמו ז״ל ונתבש״ם ביום ר״ח אייר ש׳ התרצ״ג והיו ימיו אשר חי צ״ד

שנה תנצב״ה.

87

זאת מצבת קבורת בן חכם בחור כארזים קרא ולמד משנה וגמרא עודנו באבו בן י״ג שנה וחצי קראו רבו ויעל יוסף בן מכלוף הכהן השמיטה ביום שב״ק… ש׳ התרצ״ג.

88

ציון לנפש חיה עין תדמ״ע במ״ר וכל לבב סמר אל הלקח מרגלית יקרה עלה לשמים בסערה וי להאי שופרא דבלי כעפרא במבחר ימיו ושניו ובאביב ימי עלומיו חכם לבב בה״ר אברהם ז״ל בבמוהר״ר החה״ש והכולל שמואל מרציאנו דין לחימר בן ב״ד שנה נתבש״ם ב״ו אלול ש׳ התרצ״ג ליצירה תנצב״ה.

 

89

ציון לנפש חיה זאת מצבת קבורת האשה הזקנה והכשרה מאחא בת

אהרן בן חמו תנצב״ה.

90

מצבת… האשה הכשרה עישה אשתו של יוסף בן חמו שנלבע״ה ביום ב״ב לחו׳ אייר ש״ש תרצ״ג לפ״ק תנצב״ה.

91

זאת מצבת האשה הכבודה והצנועה נוחה לשמים ולבריות הזקנה הכשרה אשת חיל עטרת בעלה מרת רוח מרים בת אסתר נ״ע אשת ושל הנו״ח אברהם בן חמו בר יצחק נ״ע נלבע״ה ביום ה׳ בשבת עשרים יום לחודש שבט ש׳ התרצ״ב לפ״ג תנצב״ה.

92

עד הגל הזה ועדה המצבה זאת מצבת קבורת האשה הכבודה הצנועה הצי הב׳ אשר שמרה כל חוקה מנשים צדקניות וחסדניות נפשה דבקה בבתי כנסיות ימיה צומות לילותיה תפילות רבת המעלות אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה יראת ה׳ היא אוצרה רבות בנות עשו חיל והיא עלתה על כולם תנו לה מפרי ידיה ויהללו בשערים מעשיה בת גדולים ואשת גדולים הלוא היא מסעודא מרציאנו אשת הז׳ הכי ירא אלהים וסר מרע סי׳ יהודה בן סוסאן הנק׳ בן טאנא ויהיו ימיה אשר היתה על פני האדמה קרוב לשמונים שנה נתבשמ״ה ליל שב״ק 9 ימים לחו׳ טבת תשנת תרצ״ב תנצב״ה.

 

אבני קודש- אליהו רפאל מרציאנו תולדות בתי העלמין של קהילת דבדו ותולדות רבניה וחכמיה זיע״א
עמוד 38

 

בלימודיי במכון, נעדר נושא היהדות שאני קורא לו חכמת ישראל. אבל פטור בלא כלום אי אפשר. נכון שמרטין בובר הרצה משנתו, אולם היה זה בבחינת מבט על היהדות מהמימד הפילוסופי. מכל מקום, כשהוא נגע ביהדות היה זה בדיון חופשי ולא מתוך דיון מהותי על המוסריות. תחומו היה כאמור בעיקר בפילוסופיה של היהדות והחסידות. הנה קיבלנו רב, שאינו נכנס לדברים מופשטים ולפרשנות פילוסופית על מאורע זה או אחר במדרש או באגדה. הרב מדבר על הגישה המסורתית ועם הנוער שלנו מהקיבוצים, זה מבטיח להיות מעניין. הרב דיבר על היהדות בחיי היומיום ועל נושאים כגון התפילות בחול, בשבת ובחגים, הקריאות בתורה, בר מצווה, והסדר בבית הכנסת. באחת הפעמים התעורר דיון נוקב. הקשבתי בשקט וחייכתי לשאלות התמימות ולתשובות הרב המתחמקות. מה הוא יכול לעשות? אין בידו לשנות שום דבר. הוא מדבר על ההלכה המקובלת והוא לא קובע כלום. כך הוא אמר. הוא הולך בעקבות רבותיו והמפרשים הקלאסיים כמו רש״י, הרב״ע, אברבנאל ועוד שממילא הם לא מכירים אפילו בשמות, חוץ מרש״י שהיה ידוע. הוא הסביר שזה לא עניין של היגיון אלא של אמונה והלכה ואין עוררין על זה. לא ראיתי מה אני יכול להוסיף על הדיון הרעשני שהיה פשטני ולא מעמיק. היו תלמידים שחשבו שאני ידען בנושא היהדות, הסתכלו עליי ורמזו לי, קצת בחיוך וקצת בכעס, החוו בתנועות יד ואמרו לי ״נו, מה אתה שותק״. פתאום נזכרו בי! אנחנו פה בשביל ללמוד ולא לקיים פולמוס שאין בו תכלית. שמרתי על שתיקה עד שהרב ענה לאחת השאלות של קיבוצניק יליד ארצות הברית, שכנראה נולד לאם לא יהודייה. הרב בתשובתו אמר שעד סיני הייחוס היה לפי האב ואחרי סיני – לפי האם. כאן הפרתי את שתיקתי מפני שלא רציתי לשמוע איך הוא מטעה את שומעיו. אמרתי לרב: ״רבי אלעזר המודעי אומר ׳… המגלה פנים בתורה שלא כהלכה, אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא׳. אתה אומר שרק עד סיני לפי האב! אני מבקש שתתקן הצהרה זו, כי אתה יודע שזה לא נכון!״ הרב נדהם לשמוע את זה ולא ידע מה להגיד. הוא ענה בגמגום: ״אתה צודק… אבל יש פרשנות וכו׳ ״. כל התלמידים השתתקו ועקבו בעניין על הדיון עם הרב, בהנאה. אני מספק דוגמה מהתורה, לפיה אחרי סיני הייחוס הוא על פי האב. הוצאתי את התנ״ך וקראתי: ״ויצא בן אשה ישראלית ויעצו במחנה בן האשה הישראלית ואיש הישראלי. ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ויביאו אותו אל משה ושם אמו שלֹמית בת דברי למטה דן. ויניחהו במשמר לפרש להם על פי ה׳. וידבר ה׳ אל משה לאמור: הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה וסמכו כל השומעים את ידיהם על ראשו ורגמו אותו כל העדה״.

לפי רש״י זה היה הבן של האיש שמשה הרג במצרים והוא בכלל לא יהודי אם כי אמו יהודייה משבט דן, כפי שהכתוב מעיד. השאלה שלי, למה הרגו אותו? ״כי הוא קילל את ה׳. אם כי מדובר באדם לא יהודי״. ״השאלה שלי היא, למה קילל את ה׳? אנחנו יודעים שכתוב ׳ונוקב שם ה׳ מות יומת׳ וכן ׳אלוהים לא תקלל׳. אנחנו יודעים גם שיוסף בן מתתיהו, פילו ורש׳׳י, מפרשים במקום אחר ׳אלוהים׳ הכוונה לשופטים, כמו שכתוב בעניין העבד שלא רוצה לצאת לחופשי. כתוב: ׳והגישו אדוניו אל האלוהים׳ וכן ׳והגישו אל הדלת או אל המזוזה כאן הפירוש של אלוהים הוא שופטים. רש״י מפרש כי שופטים מדברים בשם אלוהים, אבל השאלה שלי היא: למה קילל? אדם לא מקלל סתם. משהו קרה כאן שהוציא את האיש מגדרו וקילל בייאושו. רש״י נותן לנו פתח לתשובה. הוא אומר, בגלל מיקומו בין השבטים. ׳ויצא׳. מהיכן יצא? הוא יצא משבט דן, שבט כמו שכתוב ׳איש על דגלו באותות לבית אבותם׳, והם גירשו אותו מפני שהשבטים במחנה היו לפי האב. הוא לא מצא מקום באף שבט כי אביו היה מצרי ולכן התעצבן וקילל. איפה פה הייחוס ? לא לפי האב? זה לא אחרי סיני?״ ״נכון, אבל תלך רחוק יותר. בספר דברים כתוב על העמים בארץ כנען, ׳לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך, כי יסיר את בנך מאחרי ועבדו אלוהים אחרים וחרה אף ה׳ בכם והשמדך מהר׳. רש״י והירש פירשו את הפסוק הזה על הייחוד לפי האם. לא כתוב כלום על ייחוס לפי האם. נראה יותר מאוחר. אבל לענייננו. רש״י חי בצרפת במאה האחת עשרה. שמשון רפאל הירש, הידוע בקיצוניותו הרבה והתנגדותו העזה לציונות, חי בגרמניה במאה התשע עשרה וייחוס האם נקבע הרבה לפני כן. גם חכמי התלמוד הסתמכו על הפסוק הזה בגמרא קידושין בתלמוד ירושלמי. ר׳ יעקב מכפר נבוריא היה דווקא בעד הייחוס לאב, אבל נאמר ׳יחיד ורבים, הלכה כרבים׳, נכנע לחבריו שהחליטו הייחוס לפי האם. זאת אומרת אנחנו במאה הרביעית לספירה. יש חוקרים והיסטוריונים שחושבים שזה הושפע מהמשפט הרומי במאה השנייה. כשאישה יהודייה נאנסה על ידי גוי, הבן שנולד מקשר זה נקרא ממזר, מה שיצר בעיות לילד, לאם ולקהילה בכלל. אחרי השינוי הזה ילד במצב דומה נחשב ליהודי ויכול היה להתחתן עם יהודייה.

שינוי זה קיבל תוקף מכיוון שאחרי כל פוגרום שבו נאנסו בחורות יהודיות רבו הממזרים. זה היה מזעזע את הקהילה ששיקמה את הריסותיה, ולכן קיבלו את השינוי ופתרו בכך את הבעיה הממאירה. ואולם, בתורה גופה אין היגד ברור בשינוי הייחוס לאם. מישהו שאל מדוע עשו שינוי כזה, שהלוא נאמר שאסור לשנות את דברי התורה״. ״נכון״, ענה הרב. ״אסור להוסיף ואסור לגרוע״. ״זה לא נכון״, חזרתי לדיון ואמרתי. ״יש שינוי בתורה גופה. לדוגמה: בעשרת הדברות נאמר ׳פוקד עוון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים׳. אותו הדבר חוזר בבירור, (כמו גם בבמדבר יד, יח ובדברים ה, ט) אבל אנו מוצאים בתורה רמז ראשון לשינוי חוק זה. ה׳ אומר למשה: ׳מי אשר חטא לי אמחנו מספרי׳. אבל השינוי היסודי של חוק זה כתוב בבירור בספר האחרון של התורה. כתוב: ׳לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות. איש בחטאו יומת׳. הפרשנים המסורתיים מתפתלים להסביר את השינוי הזה שהוא ברור. רש״י אומר שפירושו שאין להאשים את ההורים לפי עדות של הבנים שלהם. אבל רשב״ם (ר׳ שמואל בן מאיר) מהמאה השתים עשרה ונכדו של רש״י, דגל בפשט ולכן הוא מקבל את המובן של הפסוק כפשוטו. הפסוק מדבר על כך שאין להתחתן עם עמי כנען כי הם היו עובדי אלילים. היום אין עבודת אלילים והפרשנות עליו דחוקה מאוד. ׳ארבע גזירות שגזר משה רבנו על ישראל ובאו ארבעה נביאים וביטלום. משה אמר: פוקד עוון אבות על בנים… בא יחזקאל וביטלה ׳הנפש החוטאת היא תמות׳.בוא נלך מעט אחורה. משה רבנו התחתן עם מדינית, צפורה בת יתרו כהן מדין.

נולדו לו ממנה שני בנים – גרשום ואליעזר והם נחשבים יהודים. בני אמותיו של יעקב – בלהה שילדה את דן ואת נפתלי, חלפה שילדה את גד ואת אשר נחשבים חלק משבטי ישראל, אם כי אינן נחשבות עם ארבע האמהות. יוסף התחתן עם אסנת בת פוטיפרע כהן און והילדים שלה נחשבים חלק מהשבטים. יעקב אומר ליוסף: ׳אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי׳. ולא רק שהם נחשבים יהודים, אלא יעקב מוסיף: ׳בך יברך ישראל לאמור, ישימך אלוהים כאפרים וכמנשה׳. ועוד מדגיש יעקב ואומר ליוסף בנו: ׳המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים וייקרא בהם שמי ושם אבותיי אברהם ויצחק׳. יהודה לוקח בת איש כנעני לאישה. דוד המלך לוקח את מעכה בת תלמי מלך גשור, ממנה נולד לו אבשלום; שלמה התחתן עם בת פרעה שנתן לו אותה כנדוניה; שלמה המלך ׳אהב נשים נוכריות רבות ואת בת פרעה, מואביות, עמוניות, אדומיות, צדניות, חתיות׳ וכל הילדים שיצאו מהן יהודים. אמו של רחבעם מלך יהודה, נעמה העמונית; רות אשת בועז שממנה תצא מלכות יהודה והמשיח, לפי האגדה, מואביה; איזבל, אשת אחאב מלך ישראל היא בת אתבעל מלך צידונים. ועוד ועוד. כל הילדים של נשים נוכריות אלה הם יהודים, כי יש להם אב יהודי. וזה אחרי סיני״. ״אז מי מחליט על שינוי ?׳׳ שאל מי מהנוכחים, ״איך עושים הלכה ?׳׳ הרב שואל אותי, קצת בצחוק, אולי אני אענה לשאלה זו!

״בבקשה, הנה. ׳וידבר ה׳ אל משה, אמר לפניו: רבונו של עולם, הודיעני היאך היא ההלכה? אמר לו: ׳אחרי רבים להטות׳. ׳רבו המזכים, זכו. רבו המחייבים חייבו כדי שתהא התורה נדרשת ארבעים ותשעה פנים טמא וארבעים ותשעה פנים טהור׳; ׳שבעים פנים לתורה׳.החכמים היו נגד תרגום התורה מפני שזה מגביל את המשמעות הפנימית של התורה. התורה נדרשת גם לפי דרש, פשט, רמז וסוד, בקבלה הלוריאנית של האר״י ושל ר׳ משה קורדובירו מצפת, שכל אחד משש מאות אלף שעמדו בהר סיני יש להם – ורק להם ההבנה של התורה שקשורה אתם. הרמז בתלמוד לפי הפסוק ׳שתים זו שמעתי כי עוז לאלוהים׳ שפירושו: אפשר לפרש כל דבר לכמה טעמים. במחלוקת בין בית הלל ובית שמאי, יצאה בת קול והכריזה: ׳אלו ואלו דברי אלוהים חיים׳. משמע: אין לאף אחד סמכות עליונה ומוחלטת לפרש את התורה. בוויכוח בין רבן גמליאל והזקנים, ר׳ עקיבא אמר: ׳יחיד ורבים – הלכה כרבים׳. נוסיף עוד: יש לנו דיון על הלכה בין ר׳ אליעזר ור׳ יהושע בעניין תנורו של עכנאי. מבלי להיכנס לפרטים הטכניים של זה ׳ר׳ אליעזר מטהר וחכמים מטמאים׳. ר׳ אליעזר חולל כל מיני נסים להוכיח שהלכה כמותו. ואולם, זה לא עזר לו עם החכמים. בת קול יצאה מן השמים ואמרה: ׳הלכה כרבי אליעזר׳. עמד ר׳ יהושע על רגליו ואמר: ׳לא בשמים היא׳. אין אנו משגיחים בבת קול, שכבר כתבת בתורה בהר סיני ׳אחרי רבים להטות׳. כתוב גם: ׳המנהג מבטל את ההלכה׳.

וכן: ׳אין גוזרין גזרה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולין לעמוד בה ועוד נוסיף על יחיד ורבים: ׳עקביה בן מהללאל העיד ארבעה דברים. אמרו לו: עקביה חזור בך בארבעה דברים שהיית אומר, ונעשך אב בית דין לישראל. אמר להם: מוטב לי להיקרא שוטה כל ימי ולא לעשות שעה אחת רשע לפני המקום, שלא יהיו אומרים, בשביל שררה חזר בו… ונדוהו, ומת בנידוי וסקלו בית דין את ארונו. אמר ר׳ יהודה: חס ושלום, שעקביה נתנדה, שאין העזרה ננעלת בפני כל אדם מישראל בחכמה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל. בשעת מיתתו אמר לבנו: בני, חזור בך בארבעה דברים שהייתי אומר. אמר לו: ולמה לא חזרת בך? אמר לו: אני שמעתי מפי המרובים והם שמעו מפי המרובים. אני עמדתי בשמועתי והם עמדו בשמועתם. אבל אתה שמעת מפי היחיד ומפי המרובים – מוטב להניח דברי היחיד ולאחוז בדברי המרובים. אמר לו: פקוד עלי חבריך. אמר לו: איני מפקיד. אמר לו: שמא עלה מצאת בי? אמר לו: לא! מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך׳. יש לנו שינוי מפורסם על ידי הלל הזקן. הפרוזבול. סידור לגביית חובות על ידי בית דין גם בשנת השמיטה. הלל היה נשיא הסנהדרין במאה הראשונה לספירה ותקנה זו נועדה לעקוף שמיטת הכספים הנהוגה בשנת השמיטה״.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון–שיעור בתורה

עמוד 322

 

"כי תצא למלחמה על אויביך,

ונתנו י-ה-ו-ה אלוקיך בידך, ושבית שביו" (דב' כא, י).

 

פרשת "כי תצא" היא הפרשה המעוטרת ביותר במצוות.

  ע"ד = ד"ע {74} מצוות.

 דע את המצוות – עד שיעיד עליך הקב"ה שאתה צדיק.

 

ריבוי מצוות – למה ומדוע?

א. "כי לוית חן, הם לראשך, וענקים לגרגרותיך" (משלי א, ט)

אמר רבי פנחס בר חמא: "מהו "כי לוית חן"?

לכל מקום שתלך, המצוות מלוות אותך" מתוך חן (דב' רבה ו, ג).

 

ב.  "אור זרוע לצדיק, ולישרי לב שמחה" (תהלים צז, יא).

"הקב"ה זרע את אור המצוות בכל מקום,

כדי להנחילם לישראל לחיי העולם הבא (מ"ר יז, ה-ו).

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

פרשת "כי תצא" היא הפרשה המעוטרת ביותר במצוות. יש בה ע"ד {74} מצוות: כ"ז {27} מצוות עשה ו- מ"ז {47} מצוות לא תעשה. {לפי הרמב"ם ע"ב {72} מצוות}. רשימת המצוות בפרשתנו, מקיפה את החלק הארי של המצוות כמו: השבת אבידה, שילוח הקן, מעקה, קידושין, קיום נדרים, איסור הלנת שכר, איסור ריבית, יבום וחליצה וכו'.

 

המצוות הרבות בפרשתנו, הן בבחינת "כי לוית חן – הם לראשך, וענקים לגרגרותיך" (משלי א, ט), כדברי רבי פנחס בר חמא: "מהו 'כי לוית חן'? לכל מקום שתלך, המצוות מלוות אותך: "כי תבנה בית חדש – ועשית מעקה לגגך" (דב' כב, ח). אם עשית דלת – מצוות מזוזה שנאמר: "וכתבתם על מזוזות ביתך" (דב' ו ט). אם לבשת בגדים חדשים, "לא תלבש שעטנז" (דב' כב, יא). אם הלכת להסתפר – "לא תקיפו פאת ראשכם" (ויקרא יט, כז) וכו' ע"פ (דב' רבה ו, ג). כלומר, המצוות מוסיפות חן לאדם, ומלוות אותו כמלאכים בכל אשר יפנה בעולמו של הקב"ה, ובכך הוא זוכה להתקדש, וגם לקדש את עולם החומר.

 רש"י מסביר את הפס': חיבור של חן הם לראשך. כלומר: התורה והמוסר יהיו לראשך לוית חן, וכענקים של עדי זהב יהיו לצווארך.

 

גישה אחרת ומשלימה, מופיעה במד"ר (יז, ה-ו) ע"פ הפס' "אור זרוע לצדיק, ולישרי לב שמחה" (תהלים צז, יא): "הקב"ה זרע את התורה {אור = תורה} במצוות, להנחילם לישראל לחיי העולם הבא. ולא הניח דבר בעולם, שלא נתן בו מצוה לישראל: יצא לחרוש – "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" (דב' כב, י). לזרוע – "לא תזרע כרמך כלאים" (שם, פס' ט)… בנה בית – "ועשית מעקה לגגך" (שם ו, ט). דלתות – "וכתבתם על מזוזות ביתך". נתכסה בטלית – "ועשו להם ציצית" (במ' טו, כח).

המדרש מביא משל לאדם שטבע בים, והקברניט מושיט לו חבל להצילו בבחינת חוט של ציצית. כך הקב"ה אומר לנו: "כל זמן שאתם דבקים במצוות בבחינת "ואתם הדבקים ביהוה אלוהיכם – חיים כולכם היום" (דב' ד, ד).

פועל יוצא מדברי המדרש: כל אחד מאתנו – נאבק ביצר הרע הרוצה להחטיאו, כמו אותו אדם שטבע בים ומנסה בכל כוחו להילחם במים הסוערים, כדי להגיע לחבל הצלה של הקברניט.

 

הקברניט שלנו הוא הקב"ה

 המושיט לנו מידי יום ביומו את מצוות התורה אותן נוכל לקיים,

ודרכן נוכל להינצל מהיצר הרע, אותו מסמלים מי הגלים הסוערים.

 

 אם ננסה להצליב בין שתי הגישות הנ"ל, נוכל לומר שלפי הגישה הראשונה, מדובר בקיום מצוות מתוך אהבה, המלוות אותנו כפנינים יקרות בבחינת "לוית חן" לראשנו, ואילו לפי הגישה השנייה – מדובר בעבודת ה' מתוך יראה, הבאה לידי ביטוי במלחמת הצדיק ביצר הרע – 'אור זרוע לצדיק', כמו אדם הנאבק בגלי הים הסוערים.

בשלב שני, כאשר האדם זוכה להתחסד עם בוראו מתוך 'ישרות לבו', הוא זוכה לעבודת ה' מתוך "לב שמחה".

על ההבדל בין צדיקים לישרי לב אומר רב נחמן בר יצחק: "לא הכל לאורה, ולא הכל לשמחה. צדיקים זוכים לאורה, וישרים לשמחה, שכתוב: "אור זרוע לצדיק – ולישרי לב שמחה" (תענית ט א).

 

"כי תצא למלחמה על אויביך, ונתנו יהוה אלהיך בידך".

 כי תצא מחנה על אויביך, ונשמרת מכל דבר רע…

 כי יהוה אלהיך מתהלך בקרב מחנך להצילך,

 ולתת אויביך לפניך, והיה מחניך קדוש.

ולא יראה בך ערות דבר, ושב מאחריך" (דב' כא י. כג, י-טו).

 

בזכות מה ננצח את אויבינו הרבים?

א. אחדות המחנה: "כי תצא למלחמה" –  כ-י = כ-ל י-שראל. 

ב. אמונה בה' – ניצחון במלחמה: "כי תצא למלחמה" – ולא 'כי תילחם'.

ג. שמירה על קדושת המחנה –"והיה מחניך קדוש".

 

א. רבנו-אור-החיים-הק' מסביר שבשעת מלחמה, יש להיזהר גם על "דקדוקי עבירות שה' לא יעניש עליהם, ואם יעניש, יהיה עונש קל. מודיע הכתוב שבשעת סכנה, שהוא בזמן שיוצאים על אויביהם, צריכים שמירה מכל דקדוקי עבירות" היות והשטן מקטרג בשעת סכנה כדברי רבי חייא בר בא לפסוק "כי תצא מחנה על אויביך, ונשמרת מכל דבר רע" (דב' כג י) – הא אם אינו יוצא, אינו צריך ליה שמירה. אלא מכאן שאין השטן מקטרג אלא בשעת סכנה" (ירושלמי שבת פ"ב ה"ו). 

משה רבנו מעיד בנו ואומר: הקב"ה בכבודו ובעצמו "מתהלך בקרב מחניך" – מחנה בני ישראל הנלחם, ורוצה "להצילך". בנוסף להצלתנו, הוא רוצה גם לעזור לנו לנצח את האויב "ולתת אויביך לפניך". אבל כל זה בתנאי אחד קטן: "והיה מחניך קדוש, ולא יראה בך ערוות דבר".

פועל יוצא מכך: התנאי להצלה והצלחה במלחמה – שמירה על קדושה המחנה.

 

ב. רבנו האר"י הק': "כי תצא" – לשון יחיד. "אויביך"- לשון רבים.  המילה "כי" = כ'ל י'שראל.

אם נהיה מאוחדים כאיש אחד, ננצח את אויבינו הרבים  – "ונתנו יהוה אלהיך בידך".

 

ג. רבי חיים ויטאל: "ממה שכתב "כי תצא למלחמה" ולא כתב "כי תילחם באויבך", רומז לכך שאם עמ"י יבין ויפנים שהוא רק יוצא למלחמה, ומי שגורם לניצחון הוא – הקב"ה, התוצאה תהיה: "ונתנו יהוה אלהיך בידיך".

אחת מעשר הזכירות אותה מזכירים בכל יום: "וזכרת את יהוה אלהיך – כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל".

 

ד. רבי אברהם אזולאי: בעל "חסד לאברהם" עונה שתי תשובות לשאלה מדוע הביטוי: "כי תצא" בלשון יחיד, והמילה "אויביך" בלשון רבים".

 ישנם שני אויבים:

 1  האויב בעולם הזה והשר שלו בשמים כמו שרו של עשיו אתו נלחם יעקב. רק לאחר שהשר בשמים מושפל ע"י הקב"ה, יכולים לנצח את האויב בשר ודם. לכן הביטוי "אויביך" בלשון רבים, ועל היחיד לצאת נגדם, ולכן נאמר "כי תצא" בלשון יחיד.

2. עלינו לדעת שהאויבים החיצוניים בעולמנו, שואבים את כוחם מהאויבים הרוחניים, היות וכאשר האדם עושה עבירה, יוצר לעצמו קטיגור – מעין מלאך חבלה. כאשר חוזרים בתשובה, יוצרים סניגור – מלאך טוב המנטרל את המלאך הרע. התוצאה אז – "ונתנו יהוה אלהיך בידיך".

 

ה. רבנו-אור-החיים-הק' עונה לשאלה מדוע נאמר "ושבית שביו", ולא נאמר "ושבית אותו" כך: למרות שמבחינת יחסי הכוחות בין ישראל לגויים, היינו אמורים להיות "שביו" – בשבי שלו חלילה, "אף על פי כן, ושבית.

ומזה עיניך תחזינה, כי ה' הוא הנותנו לפניך – ולא כוחך ועוצם ידך עושה חיל" כדברי קודשו.

אכן, עינינו ראו שבכל מלחמות ישראל באויביה מסביב, התרחשו נסים ונפלאות.

 

ו. רבנו חיים יוסף אזולאי – החיד"א:

"כי תצא למלחמה על אויביך", סופי תיבות: א-ה-ל-י-ך – הניצחון במלחמה, רק כאשר עמ"י עוסק בתורה הנקראת "אהליך", בבחינת: "מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל".

 

          "וראית בשביה – אשת יפת תואר" (דברים כא' י'א)

בירורי ניצוצי קדושה בגרים – ע"פ רבנו-אוה"ח-הק'.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל מספר שאלות:

1. 1. מדוע ביציאה למלחמת רשות, התורה מתירה אישה נוכריה? הלא גם במלחמה עלינו לנהוג לפי התורה? והוא מביא לכך סיפור מן הגמרא: "מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת איש ונהיה חולה אנוש מזה. הרופאים אמרו: חייו תלויים באותה אישה, חכמים אמרו: ימות אותו אדם, ולא תיבעל לו".
2. 2. מדוע כתוב "וראית בשביה אשת יפת תואר", במקום "כי תראה".

 3."ושבית שביו" ולא נאמר ושבית אותו".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את פרשת "יפת תואר" ע"פ תורת הח"ן בכך שכאן מדובר בגויה שבשורש נשמתה היא שייכת לעולם היהודי, והייתה שבויה אצל הגויים בעקבות חטא אדם הראשון, דבר המסביר איך נשמות יקרות כמו רות המואביה שמזרעה יצא דוד המלך ומלך המשיח, וכן גדולי תנאים שיצאו ממשפחות גרים כמו: אונקלוס, שמעיה ואבטליון, רבי עקיבא, רבי מאיר, וכדברי הגמרא: "מבני בניו של סיסרא למדו תורה בירושלים…, מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק" (סנהדרין צו' ב'). גם בימינו, רבים הם החפצים להתגייר, מהסיבה שהוזכרה לעיל.

זהו הסוג הראשון של נשמות יקרות שהיו שבויות אצל הגויים וחוזרות לעמ"י ע"י גיור.

 

הקב"ה זימן לי ללוות מספר גרים בתהליך גיורם, בזמן ששמשתי כרב קהילת "אור החיים" הק' בנתניה. הדבר שהכי הפתיע אותי היה: רצונם העז להשתלב בעם היהודי, ולעבוד את ה' מתוך שמחה. אחד מהם בשם ניר נ"י אף הפך להיות גבאי ביהכנ"ס שלנו, תפקיד אותו ביצע במסירות רבה. הדוגמאות הנ"ל מאששות את דברי רבנו-אור-החיים-הק' לעיל,

 לגבי הסוג הראשון של המתגיירים שבשורש נשמתם הם שייכים לעם היהודי, והיו שבויים בין הגויים.

 

הסוג השני הוא: נשמות העומדות בפני עצמן בתוך הסיטרא אחרא וצריך להפרידן מהגויים, דוגמת רבי חנינא בן תרדיון שהיה מעשרת הרוגי מלכות ונשמתו הייתה דבוקה אצל שכם בן חמור, וכדברי האר"י הק' לפס': "והארץ הנה –  רחבת – ידיים" המילה  ר-ח-ב-ת = {נוטריקון} רבי חנינא בן תרדיון. כלומר, נשמתו הייתה מעורבת בקליפת שכם בן חמור, ולכן ההשגחה העליונה סובבה שהוא יקח את דינה בת יעקב, היות והחלק הטוב שבנשמתו רצה להדבק בשורשה שהיה אצל דינה, ולכן נאמר: "ותדבק נפשו בדינה" (בר' לד ג), ואף זכה לקיים מצות ברית מילה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הפסוק כך:

"יפת תואר" – נשמה קדושה, שהייתה קשורה בגוים.

"וחשקת בה" – חשק בה – בנשמתה ולא בגופה. על השאלה איך יכלו לדעת? עונה הספרי: מדובר במלחמת רשות לה יצאו רק צדיקי הדור שיכלו להבין בנסתרות, היות והם היו שלוחי מצווה שכידוע אינם ניזוקים לא מן הפורענות ולא מן החטא. 

"וגילחה את ראשה" – שע"י כך תתכער בפניו ולא יחשוק בה. ואם בכל זאת יחפוץ בה, סימן שהיא נשארה עם קדושתה, וכך תהיה לו לאשה. לעומת זאת אם אינו חפץ בה, סימן שנסתלקה ממנה נשמתה הקדושה, ונשארה רק עם  נפשה הבהמית, ולכן נאמר: "ושלחתה לנפשה" – הנפש המסמלת את החלק הבהמי באדם.

 

 

"זכור את אשר עשה לך עמלק…

ואתה עייף ויגע – ולא ירא אלוהים (דב' כה, יז-יט).

 

רש"י: "זכור את אשר עשה לך עמלק –

אם שקרת במידות ובמשקלות – הוי דואג מן גירוי האויב" (כה, יט)

בעל הטורים: חמס {גזל} = 108 = גיהנם. זהירות! – גזל לפניך!

 

רבנו-אור-החיים-הק': "כל עושה אלה: אבן ואבן, איפה ואיפה –

כל עושה עוול הדומה לאלה… על דרך אומרו "פחדו בציון – חטאים" (ישעיה לג יד).

אם היו צדיקים, לא יפחדו ולא יראו במלחמתו" (רבנו-אוה"ח-הק' דב' כה, יח).

 

הגזל והרמאות – הם הגורמים להופעת אויבינו העמלקים (רש"י ורבנו-אוה"ח-הק').

     "סאה מלאה עוונות, מי מקטרג בראש כולם – גזל" (קהלת רבה א, ל"ד).

 

הפרשה חותמת את רשימת המצוות הנ"ל באזהרה שלא לרמות במשקל ככתוב: "לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן, גדולה וקטנה. לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה. אבן שלמה וצדק יהיה לך, למען יאריכו ימיך על האדמה אשר יהוה אלהיך נותן לך. כי תועבת יהוה אלהיך – כל עושה אלה, כל עושה עול" (דב' כה, יג – טז).

הגמרא (יבמות כא ע"א) מסבירה את חומרת המרמה במשקל יותר מאשר עריות, היות ובעריות האדם יכול לחזור בתשובה, לא כן ברמאות במידות, שם יתקשה לזכור את מי הוא רימה, כדי להשיב לו את הגזלה. וכדברי רבי לוי: "קשה עונשין של מידות יותר מעונשין של עריות… הני – {עריות} אפשר בתשובה. הני – {מידות} לא אפשר בתשובה".

 

המצוה האחרונה בפרשה היא, למחות את זכר עמלק:

"זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך… תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, לא תשכח" (דב' כה, יט).

רש"י הק' עומד על הקשר בין הרמאות במשקל ובמסחר, לבין מלחמת עמלק. וכדברי קדשו: "אם שיקרת במידות ובמשקלות – הוי דואג מן גירוי האויב, שנאמר: "מאזני מרמה – תועבת יהוה, ואבן שלמה – רצונו. ובא זדון ויבוא קלון" (משלי יא' א-ב). רש"י מדגיש שהשימוש בביטוי "לא יהיה לך בכיסך – אבן גדולה וקטנה. לא יהיה בביתך – איפה ואיפה גדולה וקטנה" (דב' כה' יג – יד), בא ללמד אותנו מסר חשוב:  מכספי רמאות,  לא תישאר לך פרוטה בביתך ולא בכיסך, וגם תהיה –  "דואג מן גירוי האויב" כמו איומי עמלק המסמל את הרשע עלי אדמות.

מתי לאחרונה "יצאת צדיק" כאשר הוזמנת לבצע תיקון קטן אותו הפכת לגדול, עליו דרשת שכר מופקע!

 

רבנו-אור-החיים–הק' מרחיב את היריעה, לא רק רמאות במשקל, אלא כל רמאות, וכדברי קדשו: "כל עושה אלה, כל עושה עוול – פירוש, כל עושה אלה, אבן ואבן, איפה ואיפה, כל עושה עוול – הדומה לאלה. שלא תאמר שגזרת הכתוב היא רק על שני דברים אלו, אלא על דומיהם, תלמוד לומר 'כל וגו'".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על פרשת עמלק החותמת את פרשתנו: "זכור את אשר עשה לך עמלק… ואתה עייף ויגע ולא ירא אלהים", הכוונה לכך שכאשר עמ"י אינו ירא אלוקים –  הוא ישמע איומי מלחמה, ויכנס למצבי פחד וחרדה כפי שקורה לנו לעיתים קרובות, וכדברי קדשו: "ואומרו ולא ירא אלוהים … פירוש: ובזה המורך (פחד) בליבך על דרך אומרו: "פחדו בציון חטאים" (ישעיה לג' יד'). אבל אם היו צדיקים – לא יפחדו ולא יראו במלחמתו… כי הצר לישראל צרה גדולה שבאה עליהם כאשר ידאה הנשר, כמו שרמז במאמר: "אשר קרך {כאילו במקרה} בדרך".

 

פועל יוצא מדברי קדשו: האויב בא בהפתעה כמו דאיית הנשר, דוגמת  אלפי טילי החמאס מדרום, וטילי החיזבלה מצפון ששוגרו למדינת ישראל בשנים האחרונות, והיד נטויה לצערנו. 

המשך הפסוק בישעיה: "הולך צדקות ודובר מישרים, מואס בבצע… עוצם עיניו מראות ברע", שכרו יהיה: "הוא מרומים ישכון… מלך ביופיו תחזינה עיניך" (ישעיה לג' טו-יז). כלומר, כאשר ננהג ביושר – נשכון לבטח.

רש"י ועוד פרשנים אחרים מסבירים שבביטוי "ולא ירא אלהים", מתייחס לעמלק שאיננו ירא אלוקים, ולכן עושה רע לישראל, בניגוד לדברי רבנו-אור-החיים-הק' המייחס אותו לישראל.

באויבי ה', יקוים המשך הכתוב: "והיו עמים לשרפות.. באש יוצתו" (ישעיה לג' יב').

 

מדברי רש"י ורבנו-אור-החיים-הק' יוצא, שהרמאות האוכלת כל חלקה טובה אצל רבים, גורמת לאיומי אויבינו. מסופר על יצרן יהודי ניו יורקי שהיה לו מפעל לשקיות. הוא נהג לרמות, בכך שהחסיר כחמש שקיות בכל אריזה, בניגוד לכתוב על האריזה.

יום אחד, האיש החליט לחזור בתשובה. במסגרת תהליך התשובה, הוא סיפר לרבו על הרמאות, וביקש דרכי תשובה בנידון. הרב הציע לו לשים יותר שקיות בכל אריזה, מבלי לציין זאת בתווית.

בתחקיר מטעם האגודה למען הצרכן בניו יורק, נבדקו מפעלי שקיות. מה רבה השמחה, כאשר מפעל השקיות של היהודי נבדק, ונמצא שהוא שם יותר שקיות מהרשום. תוצאות הבדיקות פורסמו בתקשורת, דבר שזיכה את היהודי בתעודת הוקרה ובפרסום רב, דבר שהביא לו קליינטים נוספים. כמו כן, הוא זכה לקדש את ה' בקרב הגויים.

 

פועל יוצא מהסיפור:

 המתנהג ביושר – זוכה לעושר.

 

 

"כי יקרא קן ציפור לפניך בדרך…

שלח תשלח את האם – ואת הבנים תיקח לך" (דב' כב' ו-ז).

בירור ניצוצי קדושה בלימוד תורה לשמה, ע"פ "בן איש חי",

לקראת יום ההילולה שלו ביום י"ג באלול.

 

רבנו יוסף חיים המכונה ה"בן איש חי" מסביר את הפס' כך: ע"י לימוד תורה לשמה יכולים  לברור ניצוצי קדושה. לעומת זאת, אם לא לומדים תורה לשמה –  לא זוכים לבירור ניצוצי קדושה. ולהלן דברי קדשו:

"שלח תשלח את האם" – אם תלמד את התורה בפיך וגם מתוך מחשבה לשמה, בבחינת "שלח תשלח". פעם – כנגד המחשבה, ופעם –  כנגד הלימוד בפה.

התורה נמשלה לאם ככתוב: "כי אם לבינה תקרא" (משלי ב' ג' ). אל תקרא – אם – בחיריק, אלא אם – בצירה. (ברכות נז א'), ואז התוצאה תהיה: "הבנים תיקח לך" – אתה זוכה בבנים שהם ניצוצי קדושה.

"למען יטב לך": רומז לשכר בעולם הבא.

"והארכת ימים": בעולם הזה. שנזכה להגות בתורה לשמה.

התורה מתחילה באות ב' היות ולפני הלימוד, עלינו להתקשר לקב"ה ע"י האות א = אלופו של עולם.

 

המסר האמוני מדברי הבן איש חי:

בלימוד תורה, עלינו ללמוד תורה לשמה – לשם שמים, וגם כדי לדעת איך לקיים את מצוותיה {ברטנורא}.

כמו כן, בעבודת ה', עלינו לשלח מתוכנו מחשבות זרות, ולשלח מאתנו מעשים רעים, בבחינת "תוכו כברו".

הנביא ירמיה זועק לפני החורבן: "והכהנים לא אמרו איה יהוה, ותופסי התורה לא ידעוני" (ירמיה ב ח).

הם למדו תורה, אבל התייחסו אליה לעוד טופס  משרדי – 'תופסי התורה'. לתורה יש להתייחס בקדושה.

 

מרן רבנן הרה"ג עזרא עטיה ע"ה – ראש ישיבת "פורת יוסף" מספר, שבמהלך שיעור בגמרא לבעלי בתים, נשאלה שאלה בגמרא: מה הדין במוצא קן ציפור על ראשו של אדם? אחד המשתתפים שאל, היתכן? הרב אמר: אם הגמרא שואלת, בטוח שזה יתכן ויתכן. הרב התפלל לקב"ה שיוכיח לתלמידיו שדברי חכמים, קיימים ונאמנים לעד.

 

 תוך כדי דיון בנושא, נכנס אחד המשתתפים לשיעור שמזה חודש לא נכח בשיעור. הרב דרש בשלומו, ושאל אותו לפשר היעדרותו הממושכת. האיש סיפר שהיה בהודו לרגל עסקיו. הוא גם הוסיף מבלי שנשאל, שראה פקירים הודים העושים מדיטציה במשך ימים, כשהם יושבים ללא תנועה.

הוא אף ראה קן ציפור על ראשו של אחד הפקירים מבלי שהוא זז. משתתפי השיעור נדהמו מההשגחה הפרטית על רבם האהוב רבנו עזרא עטיה ע"ה, שמן השמים הוכיחו לכולם את צדקתו ובטחונו בקב"ה, בכך שקבע קודם לכן, שאם חכמים אמרו זאת בגמרא, זה חייב להיות אמת ויציב, כפי שהעיד התלמיד שחזר מנסיעת עסקים בהודו, שם ראה קן ציפור על ראשו של אדם כדברי הגמרא.

 

"כי יקרא קן ציפור…"

אין מקריות בעולם – הכל בשליטה מלמעלה.

 

הביטוי "יקרא… בדרך" רומז לכך שהמצוה נקראת לאדם בדרכו במקרה.

 ידוע שאין מקריות בעולם, והכל מכוון ע"י ההשגחה העליונה בבחינת הכתוב בתהלים "מצעדי גבר כוננו".

 

הרב נחמיה מחב"ד סיפר, על חסיד חב"ד שנסע ברכבו הפרטי מקנדה לניו – יורק. בלילה, החליט לישון בבית מלון על אם הדרך, כדי לאגור כוחות ליום המחרת, ולקיים בכך "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", היות והיה עייף.

במשרד הקבלה במלון, הודיעו לו שאין מקום פנוי, והיפנו אותו לבית אבות סמוך המשכיר חדרים לעיתים. בהגיעו לבית אבות, נאמר לו שיש לו מזל, היות וזקן אחד מת הלילה, ומיטתו התפנתה.

 

החבדני"ק שלנו לא היה בררן, ועם היכנסו לחדר, נרדם מרוב עייפות. בבוקר, האיש התפלל ופנה למשרדי הקבלה לשלם ולהמשיך בנסיעתו. בקבלה הוא שומע שמזמינים כומר לטקס השכבה לנפטר. הוא גם מזהה שהנפטר יהודי. לאחר דין ודברים, החבדני"ק הצליח לשכנע את מנהל המלון למסור לו את הנפטר, והוא ידאג לקבורה יהודית.

הוא לקח את הנפטר ליישוב הקרוב בו נמצאת קהילה יהודית. בשיחתו עם רב הקהילה התברר לו, שהנפטר היה חבר בקהילה, והוא זה שתרם את החלקה בבית העלמין בה קוברים יהודים עריריים כמוהו.

 

הסיפור התפרסם, וכל חברי הקהילה כיבדו את חברם לשעבר בדרכו האחרונה. רבני וגבאי הקהילה הספידו את הנפטר במלים חמות תוך הדגשת תרומתו לקהילה, דוגמת החלקה בבית העלמין אותה תרם, ובה גם נטמן.

 

המסר האמוני בסיפור: אין מקריות בעולם, והכל מנוהל מלמעלה במרומים.

כאשר האדם עושה את הישר והטוב בעיני אלוקים ואדם, הקב"ה יגמול לו בכפלי כפלים.

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק

לרבנו ה'בן איש חי' – המבקר בארץ ישראל.

יום ההילולה שלו – יג' אלול {תקצ"ג -תרס"ט}  (1909- 1834).

ב-ן  א-י-ש  ח-י: (נוטריקון)   =  בן נולד – איש ירא שמים  – חיים יוסף.

 

רבנו ה"בן איש חי", עלה לגנזי מרומים ב-יג אלול תרס"ט, כאשר את הדרשה הראשונה שלו הוא דרש בי"ג באלול, 50 שנה קודם לכן; "ללמדך, שהקדוש ברוך הוא משלים שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש, שנאמר "את מספר ימיך אמלא" (שמות כג, סוטה יג ע"ב).

תמונתו המפורסמת של ה"בן איש חי", וכנראה היחידה המתנוססת על ספריו, צולמה לפני עלייתו לא"י לזמן מה בשנת התרכ"ט {1869} בהיותו בגיל 36. בדרכו לארץ, הוא השתתף בשיירת גמלים דרך המדבר, כאשר את הקבוצה הנהיג מוסלמי שהיה בקי בדרכי המדבר. בהגיע ערב שבת, הבן איש חי ביקש מאנשיו לחנות במקום עד למוצ"ש כדי לא לחלל שבת, כל זאת, למרות התנגדות המדריך המוסלמי שטען שהמקום מסוכן ושורץ שודדי דרכים.

בליל שבת לאחר הסעודה ושירי שבת, ישב ה"בן איש חי" והגה בתורה כדרכו, לאור הנר.

 

בחצות הליל הבחינו המלווים הערביים שהסתתרו לא הרחק, בקבוצת שודדים שנעה לעבר האוהל בו שכנו היהודים וה"בן איש חי" בראשם. כאשר הם ראו שהשודדים מנסים לפתוח את שערי האהל, הם כבר דמיינו במוחם שסופם של היהודים קרב. להפתעתם, השודדים נתקפו חרדה בראותם את מאור פניו של ה"בן איש חי" כשהוא רכון על ספריו הקדושים, ומיד נסו על נפשם. המלווים המוסלמים שראו איך הנס מתרחש לנגד עיניהם, ניגשו ביראת כבוד ל"בן איש חי" ונישקו את שולי גלימתו, לאחר שסיפרו לו על הנס אותו ראו.

 

רבנו ה"בן איש חי" ביקר בירושלים, במערת המכפלה בחברון, ובקברי הצדיקים בצפון.

 הוא עלה לציון הרשב"י בל"ג בעומר, שם חיבר את שירו המפורסם "ואמרתם כה לחי – רבי שמעון בר יוחאי", לאחר ששמע את הציבור שר את הפיוט "בר יוחאי" של המקובל האלקי רבי שמעון לביא. הוא גם ביקר בציון "בניהו בן יהוידע" שם זכה להארה עצומה, ולכן קרא את שמות ספריו על שמו: בן איש חי, עוד יוסף חי, רב פעלים, בן יהוידע, ועוד ספרים רבים בכל מקצועות התורה, על שמו של "בניהו בן יהוידע בן איש חי {קרי חיל, וכתיב חי} רב פעלים מקבציאל" (שמואל ב, כג כ) שר צבא שלמה וראש הסנהדרין. 

 

 ספריו הקדושים: כתב מעל 100 ספרים.

 

בהלכה: בן איש חי, עוד יוסף חי, רב פעלים, רב ברכות, תורה לשמה, מקבצאל.

 דרושים והספדים: אדרת אליהו, בן איש חי, בן איש חיל, מלאך הברית, עוד יוסף חי וכו'

בפרשנות: אבן שלמה, אורח חיים, בן יהוידע, בניהו, ברכת אבות, חסדי אבות, קרן ישועה וכו'.

בקבלה: דעת ותבונה, חוט המשולש, סוד ישרים, שובי שובי השולמית וכו'.

הוא גם כתב פיוטים כמו "ואמרתם כה לחי רבי שמעון בר יוחאי", תפילות ובקשות וכו'.

חלק מהספרים אבד, בניהם הספר "מקבצאל" אותו מזכיר 133 פעמים בספרו "בן איש חי". יש האומרים שהספר "מקבצאל" מקביל ל"בית יוסף" של מרן רבי יוסף קארו מבחינת עומקו בהלכה, ואילו הספר "בן איש חי", מקביל ל"שלחן ערוך" המהווה קיצור.

 

"כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך" (דב' כב , ח). רבנו שואל: מדוע נאמר 'לגגך" ולא "לגגו" של הבית, שזה מתאים יותר מבחינה תחבירית.

תשובתו: על האדם לעשות מעקה וגדר לראשו, שלא ישגה בדמיונות והבלי העולם הזה. הוא מביא משל לאדם שסחר בביצים ותרנגולות, ורווחיו היו זעומים. יום אחד, כשעל ראשו סל מלא ביצים, ועל כתפיו תרנגולות קשורות לכתפיו, הוא הלך לכפרים כדי למכור אותן. בדרך, הוא דמיין לעצמו איך להיות עשיר. יחזור לחצרו, ויתן לתרנגולות לדגור על הביצים, וכך יהיו לו אלפי אפרוחים אותם יגדל לתרגולים וכו', דבר שיכניס לו ממון רב. עקב העושר, ראשי הקהל יבחרו בו לראש וקצין. הוא גם חשב איך יפגש עם המלך כנציג היהודים. הוא ניסה להדגים לעצמו קידה לפני המלך, דבר שגרם לכך שסל הביצים יתנפץ על הרצפה, וכל הביצים ישברו.

רעם ניפוץ הביצים, העיר אותו מחלומו המדומה. כך האדם, תהיה מציאותי, ולא חולם בהקיץ.

 

הרמב״ם כותב בהלכוטת רוצח פי״א הל״א: ״מצות עשה לעשות מעקה. שנא׳: "ועשית מעקה לגגך״. ובהל״ד כתב: ״כל דבר שיש בו סכנה וכו׳, וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מ״ע להסירו ולהישמר ממנו ולהיזהר בדבר יפה יפה, שנא׳ "רק השמר לך ושמור נפשך", ואם לא הסיר וכו׳, יבטל מ״ע, ועבר ב'לא תשים דמים' עכ״ל.

 

שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר

לכבוד נשמת מורנו ורבנו חיים בן עטר זיע"א בן רבי משה זיע"א, נכד רבי חיים בן עטר הזקן הכשר זיע"א.

 לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. חסיבה בת חנה ואליהו אסולין ע"ה. יגאל חיון בן אסתר רינה ע"ה. שמחה בת פרחה ע"ה. עזיזה בת חניני ע"ה. ישראל ואברהם בני חניני ע"ה. יגאל בן מיכל ע"ה. אלתר חצק בן שרה ויצחק.

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה.

ברכה והצלחה בעזהי"ת לספרי החדש ההולך ונרקם "להתהלך באור הגאולה", כהמשך לספרי הקודם "להתהלך באור החיים". לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, ע"י לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה, נכד לזקן הכשר רבי חיים בן עטר ע"ה.

 

לזיווג הגון לאורי בן נאוה. דויד ישראל יוסיאן בן רבקה. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין ודוד. מיכאל מאיר בן זוהרה.