מורשת יהדות מרוקו

המרצה לספרות היה תמיד פונה אליי, מפני שרק אני קראתי את התנ״ך ואת הספרים שעליהם היה מדבר, כמו מיכ״ל – מיכה יוסף לבנזון שמת בגיל 24 בשנת 1852. קובץ שיריו, בשם ״כנור בת ציון״, יצא אחרי מותו בשנת 1851; אברהם מאפו וספריו ״אהבת ציון״, ״עיט צבוע״ ״אשמת שומרון״; יל״ג – יהודה לב גורדון, גדול המשוררים של זמנו(1830- 1892) הוא שאמר ״הייה אדם בצאתך ויהודי באהליך״, ״קוצו של יוד״; מנדלי מוכר ספרים – שלום יעקב אברמוביץ (1917-1835), ״מסעות בנימין השלישי״(1878) מין דון קישוט יהודי; פרץ סמולינסקין(1842- 1885) ״התועה בדרכי החיים״, ״קבורת חמור״, ״גמול ישרים״. הוא שאמר ״בלי שפת עבר אין עם לישראל״; משה לייב לילינבלום (1843- 1910) ״חטאת נעורים״ (1876) ועוד… סופרים שלמדתי וקראתי עוד לפני שעליתי לארץ. התלמידים הסתכלו עליי, כמעט ברוגז: ״איך קראת את כל זה? ועוד במרוקו!״ ואולם, אני קראתי את כל ספרי שלום עליכם. כשלמדתי ספרות עברית באוניברסיטה העברית, לקחתי קורס עם דב סדן על מאה שנה של שירה ביידיש. למדתי יידיש בקפריסין ועניין אותי מאוד לקרוא עוד ועוד באשר למה שנכתב בתקופת ההשכלה. למדתי ספרות באוניברסיטה עם שמעון הלקין, שכל הרצאה שלו הייתה יצירת מופת. הוא קיבל אותי בביתו לשיחה אחרי שקרא את סיפורי שהופיע במוסף הספרותי של ״דבר״ – ״הזקן וההר״. הוא היה איש אשכולות ששחה בים הספרות העברית והכללית מקצה לקצה בפשטות מפליאה. הוא דיבר בכל כך הרבה התרגשות והיה מתלהב כל כך בכל הרצאה, שנשארנו פעורי פה לנוכח הידע העצום שלו. באחת הפעמים, בעודנו מצויים בהפסקת צהריים, בא קיבוצניק אחד ושאל אותי: ״איפה למדת תנ״ך וספרות?״ ״במרוקו״, עניתי.

״קשה להאמין שבמרוקו לומדים את כל זה״, אמר. והוסיף: ״תנ״ך בשבילי זה בזבוז זמן, אני פשוט שונא תנ״ך ושונא את הדת״. ״אתה לא צריך להיות דתי בשביל ללמוד תנ״ך״, עניתי לו. ״איך אתה יכול לשנוא את התנ״ך? הלוא זאת התרבות שלנו, עליה בנינו וממשיכים לבנות את מורשתנו הרוחנית. אגיד לך עוד, מה שקוראים היום, תרבות ׳יהודית נוצרית׳ אינה אלא תרבות יהודית״. ״איזו תרבות יש בתנ״ך?״, שאל.

״אתן לך כמה דוגמאות כדי שתבין, בוא נשב ונדבר. לדוגמה, כשהקב׳׳ה שואל את קין: ׳איה הבל אחיך?׳ מה עונה קין? לא יודע! ומוסיף בחוצפה: ׳השומר אחי אנוכי?׳ – הלוא כבר כאן קיים בסיס לפסיכולוגיה של ימינו וכן הבסיס של תורת הנפש לחיים טובים ואושר בחיים. השיעור הוא שצריך להגיד את האמת, להכיר בטעותך ולקבל את האחריות למעשיך, להתוודות על רשעותך כדי שיקל לך, אחרת הזיכרונות של מעשיך הרעים ירדפו אותך כל ימי חייך, אפילו אם אף אחד לא יודע מה עשית. מספיק שאתה יודע וזה שוכן בתוך תוכך. על אודות כך כתב דוסטוייבסקי את ׳החטא ועונשו׳. גם ספרו של ויקטור הוגו ׳עלובי החיים׳ בא להורות שלפעמים גם בחוק אין צדק ולכן המפקח בסיפור הזה מתאבד בסוף. מה שמציק לך בתוך תוכך זה הניצוץ האלוהי שבך, או תקרא לזה איך שאתה רוצה, כמו: מצפון. זה לא ייתן לך מנוח, ומזה הפרעות נפשיות מתחילות בלי שאתה מודע לסיבה. מה יותר קל מלהגיד: ׳אני מצטער ומבקש סליחה׳? זה פשוט! אבל עד היום יש לאנשים קושי לעשות זאת, כלומר, להודות בטעות. צעד זה כל כך פשוט ובאמצעותו קונים שלווה נפשית, ואולם האנשים מסרבים ללמוד את זה. אתן לך דוגמה בנאלית: מישהו שבר כוס, הוא לא אומר: ׳שברתי הכוס׳ אלא ׳הכוס נשברה׳, הכוס המסכנה קפצה מהשולחן והתאבדה! או אם אתה מדבר עם מישהו אסור להפנות אליו את הגב או ללכת באמצע השיחה בלי להתנצל. זה קורה גם עם אנשים מכובדים שלא יודעים איך להתנהג ולא למדו את כללי הנימוס. אני נזכר שזה קרה לי אפילו עם שרים, וגם עם אנשים משכילים. זה תמיד הפליא אותי. כי באמת דרך ארץ קדמה לכול. היא משפיעה על קשרים חברתיים, גורמת לסכסוכים, כמו הרכילות – לכן נאמר ׳אל תלך רכיל בעמך׳, כמו שעשו ליהודי מרוקו. כי מי ששונא בלבבו, מזיק לעצמו. השנאה זה כמו רעל, אוכלת אותך מבפנים ואז מחפשים נקמה שגם היא אסורה בתורה. האדם הזה שאתה שונא לא יודע על כך ולכן זה לא מפריע לו, אבל אתה ששומר שנאה, טינה ונקמה, זה מזיק לרווחתך הנפשית ולכן לא כדאי. המשורר אמר: ׳אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח. אם אסק שמים שם אתה, ואציעה שאול הנך. אשא כנפי שחר, אשכנה באחרית ים, גם שם ידך תנחני ותאחזיני ימינך׳. אין לאן לברוח ממעשינו הרעים, הם ילוו אותנו וירדפו אותנו. זה הגיהנום שאנו יוצרים בחיינו, בניגוד לחיי גן עדן. אם אנחנו חיים בשלווה נפשית, בשלום עם עצמנו, אם חיים חיי יושר, חיים הגונים, כנים, כאדם טוב ומועיל בחברה ולא טפיל לא יוצלח, שרק מנצל וחי חיים אנוכיים. נמשיך! ׳וירד משה מן ההר אל העם׳. מה לומדים מזה?״

״אני לא יודע״.

״כשאדם שולח אותך בשליחות מסוימת, אתה חייב לחזור לאיש ששלח אותך ולהודיע לו, מה עשית ולא ללכת לביתך בתום השליחות בלי לתת דין וחשבון. משה לא הלך לביתו, ברדתו מן ההר, אלא חזר לעם לדווח לו׳׳. נמשיך הלאה! ׳ויאמר שבו פה, וישבו׳. אומר ר׳ אלכסנדרי: ׳מכאן שאין קטן רשאי לישב עד שיאמר לו הגדול: שב׳. זה פשוט עניין של דרך ארץ. אם אתה בא לביקור אצל מישהו אתה נשאר עומד עד שיזמינו אותך לשבת. בסדר? לפעמים קורה שלא מזמינים לשבת, כפי שקרה לי אצל רב ראשי אחד בארץ גדולה באירופה. רב ראשי גס רוח וחסר רוחניות. נמשיך, אם כן. ׳ויאמר אל משה אני חותנך יתרו בא אלייך׳ וכו׳. מכאן אנו למדים שאתה לא מופיע לביקור אצל מישהו בלי להודיע מראש. דרך ארץ שעד היום הישראלים לא הפנימו. מופיעים באופן פתאומי לבקר בכל שעה. פעם לא היה טלפון והיה להם צידוק, היום יש טלפון ובכל זאת לא מודיעים מראש על בואם. נמשיך – ׳ויצא משה לקראת חותנו וישתחו וישק לו וישאלו איש לרעהו לשלום ויבואו האוהלה׳. כשבא אורח נכבד לבקר אצלך, אתה יוצא לקראתו ולא מחכה לו בביתך בפנים. כשאורח נכבד, כמו ראש ממשלה או נשיא, בא לבקר במדינה זרה, האיש המארח לא מחכה במשרדו לאורח אלא יוצא לקראתו לפתח הבית ונכנסים יחד. זה עניין של כבוד ודרך ארץ. כשבאים למישהו במטרה לדבר על עניין כלשהו, לא ניגשים ישר לנושא שבשבילו נפגשים, אלא מתחילים בדברי שלום, כדי לשבור את הקרח ולהפיג המתיחות ורק אחר כך ניגשים לדבר על מטרת הביקור.

אפילו בקונצרט לא מתחילים מיד ביצירה העיקרית, אלא בקטע קצר או פתיחה כדי להכין את האווירה ליצירה המרכזית של הקונצרט. נמשיך, אם כן – ׳ויבוא אהרון וכל זקני ישראל לאכול לחם עם חותן משה׳,כלומר, כשבא אורח נכבד עושים לכבודו מסיבה ומזמינים נכבדים מהקהילה לפגוש אותו. אם קרוב משפחה בא מארץ רחוקה, אתה מעוניין שיפגוש את יתר בני המשפחה וידידים קרובים – לכן מארגנים ערב לכבוד המאורע. כך נוהגים בחברה מתוקנת. כתוב: ׳וישלח משה את חותנו׳… בדומה לכך אחרי הביקור-אתה יוצא עם האורחים שלך ומלווה אותם החוצה ושולח אותם בכבוד. נמשיך?״

״כן, בבקשה, זה מעניין. אף פעם לא חשבתי על כך״.

״נסתפק בדוגמאות האלה. זו התנהגות חברתית גם בימינו. התנהגות של דרך ארץ שלמדנו מהתנ״ך, ועל זה מבוססת התרבות שלנו ושל העולם המערבי. אגב, לתנ״ך יש המשך, לכן תרבותנו נמשכת מהתנ׳׳ך למשנה, לתלמוד, לפוסקים והלאה עד ימינו. לא היה ניתוק או הפסקה. גם הקבלה, הפילוסופיה, הספרות, השירה ועוד – הכל קשור¡״

״באמת, לא חשבתי על כך״.

־ ״אני מקווה שתתייחס לתנ״ך ברצינות כי זהו ערש תרבותנו מאז ועד היום, חלק מעברנו שלא צריך לשכוח או להתנתק ממנו. אל תשכח, לא בכדי זה הספר היחיד בעולם שתורגם לכל השפות. מישהו אמר בצדק שאם היינו שומרים על זכויות יוצרים על התנ״ך, היינו מתעשרים רק ממכירת ספר זה״.

־ ״יפה, תודה״. – ״שלום חביבי״.

בכך תמה שיחתי עם אותו בחור. הלימודים היו מעניינים מאוד. אני המשכתי בלימודי כלכלה, מדעי המדינה, סוציולוגיה, ותולדות הסוציאליזם העברי והכללי. לצערי, שלושת ידידיי מצפון־אפריקה לא עמדו במבחן הלימודים ונשרו בסוף השנה הראשונה, כמו רבים אחרים. המורים היו מצוינים והחומר הנלמד מעניין מאוד. נהניתי מסופי שבוע שבהם שהה בחברתנו מרטין בובר ומלומדים אחרים.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון- דברי מוסר של המחבר.

יהורם גאון נגד אלי מויאל

יהורם גאון מגיב להתבטאותו הגזענית של אלי מויאל, אש עיריית שדרות לשעבר על יהודי מרוקו.

כה אמר אלי מויאל בין היתר כמובן " טוב שהאשכנזים קיבלו את הספרדים ולא ההיפך, עי אחרת היו מקימים במזרח התיכון עוד מדינה ערבית אחת. אם הספרדים היו מעולים ראשונים הייתה פה עוד מלועה מחורבנת" סוף ציטוט. הויכוח שלי מול אלי מויאל אינו רק אינטלקטואלי, אינו אף עניין של כבוד עדתי. העובדות פשוט אינן נכונות. אין אמת בכך שהאשכנזים קיבלו את עדות המזרח נקודה! פתאום אני מבין טוב יותר את מפעל חייו של אבי ההיסטוריון משה דוד גאון זכרונו לברכה שכתב לפני שמונים שנה בדיוק את הספר ההיסטורי הגדול " יהודי המזרח בארץ ישראל". שם ניסח אבי בלשונו הצלולה והבהירה את המניע שעמד בבסיס כתיבת ספר זה. וככה כתב אבי : שאיפתי היא להאיר את חיי עדות המזרח בארץ ישראל במאות האחרונות והאמת הינה נר לרגלי".

פעולה זו לא נעשתה מתוך כוונה ורצון לפגוע חלילה בזכויותיהם של עדת האשכנזים שהיו נדבך כביר בביסוסו של היישוב העברי בארץ ישראל הגדלתו והתפתחותו אבל ראוי לציין כי בה בעת שיישובי האשכנזים עד תק"ע – 1810 התקיימו באופן ארעי. הנה הספרדים מלבד זאת שהקימו יישובים עוד הרבה זמן קודם לכן, היטו גם שכמם לסבול את כל ייסורי הארץ השונים והמשונים , נאבקו בהם והחזיקו מעמד. חלקם המכריע של יהודים יוצאי ארצות הבלקן וצפון אפריקה נגרע מספרי הקאנון ההיסטורי של שמדינה ואין על שמם ערכים משמעותיים בספרי דברי הימים ובאינצליקופדיה.

בדברי ימי הציוניות מציינים את תחילת תהליך בעלייה הראשונה וייסוד המושבות הראשונות בשנת 1882 בהתנעת הציונות המדינית על ידי הרצל בקונגרסים הציוניים בשנת 1897. בספרי ההיסטוריה הכתובים והנלמדים מתוארת התקופה שקדמה לכך כמדבר שממה. ולא היא! ממש לא! המהפכה הציונית התרחשה למעשה כבר בתחילת המאה ה-19 עם הגעת יהודים מארצות הבלקן וצפון אפריקה ששינו את קוד החשיבה וההתנהגות של יושבי הארץ עד אז, מתושבים המרוכזים בארבעת העשרים הקדושות,  ירושלים חברון וצפת וטבריה. שחיים על כספי הצדקה ליהודים החיים ומתפרנסים בעבודת כפיים וחיי יצירה. המתיישבים בני עדות המזרח הללו הקימו מחורבנן את ערי החוף יפו, חיפה ועכו ויצקו את הבסיס הראשנים להקמתם והתשתית לביסוסם של כל היישובים בעתיד. מתיישבים ראשוניים פרצו גבולות והניחו את היסודות לכל תחומי החיים שבארץ ישראל המתחדשת. מסחר, כלכלה, חקלאות, בניין, בנקאות, ביטוח וסחר בינלאומי ואף תרבות וספורט.

חלקם תפסו עמדות בכירות בקרב הממשל המקומי וייצגו בארץ את המעצמות, אנגליה, צרפת, ספרד פורטוגל. המתיישבים הראשונים שהגיעו בעלייה הראשונה מאירופה לא היו יכולים בכלל להתיישב בארץ ללא מעורבות אישים אלו בני עדות המזרח! שמילאו תפקיד קריטי בהשגת הויזות, ברכישת הקרקעות והיתרי הבניה, והצינור להעברת הכספים. בתמונת המייסדים של ראשון לציון למשל, מופיע במרכז התמונה ובפורמט מוגדל מיתר המתיישבים חיים אמזלג ממרוקו דווקא. שמעמדו כסגן קונסול אנגליה בארץ ישראל איפשר את רכישת אדמות ראשון לציון.. עלייתם לקרקע ובניית הבתים הראשונים של המושבה. יוסף נבון, יליד ירושלים, בן למשפחה שמוצאה מטורקיה ומרוקו שלמד בתלמוד צורה של העדה הספרדית והשלים את לימודיו בצרפת, הוא היזם הגדול והכוח המניע במימון ראשית התשתית התחבורתית המודרנית בארץ ישראל.

סלילת קו הרכבת מיפו לירושלים. משפחת שלוש-סאגה משפחתית מפוארת שהתחילה בסבא אהרן שעלה ליפו מאלג'יריה והיה חלק מקבוצת המתיישבים הראשונים שהקימו את העיר יפו מחורבנה ופרצו את חומותיה העתיקות. יפו תהיה אחר כך לגורם העוגן והבסיס המרכזי שסביבה יקומו כל המושבות הראשונות, מקווה ישראל, פתח תקוה, ראשון לציון, גדרה ורחובות. בניו של אהרן שלוש הקימו חברה לחומרי בנין וישמשו כקבלנים המרכזיים בבנייתה של תל אביב. נכדו של אהרן שלוש, משה היה ראש העיר תל אביב לאחר מאיר דיזנגוף, לזמן קצר אומנם, והיה דמות מפתח בעיר בחיי המסחר הכלכלה, התרבות והספורט. ולו זכות ראשונים להיות ממקימי התזמורת הפילהרמונית והאופרה הישראלית. הייתי רוצה להקדיש למר אלי מויאל את הקטע בספרו של אבי עמוד 379 העוסק בשורשי אילן היוחסין של משפחת מויאל ולהציג את דמותו של אברהם מויאל, כאצור. הוא נולד ברבאט מרוקו בשנת תר"י – 1850 נפטר לבית עולמו בשנת תרמ"ו-1885 .

כישרונותיו הרבים הוכרו על ידי הרשות, וזו קירבה אותו אליה, ומצידו הוא השתמש בהשפעתו לטובת המושבות המעטות בארץ ישראל שהתקיימו בעת ההיא על פיו היו נחתכים כל ענייני הברון רוטשילד בכל הנוגע למושבות. ועד חובבי ציון מסר את כל עניינו החברה לידו של מויאל, הואיל ומצאו בו את האיש לתפקיד נכבד זה הן מצד ידיעותיו והן מפאת מסירותו לעמו. בחירה זו עלתה יפה והשביעה את רצון מנהיגי החברה ברוסיה ופינסקר בראשם, תחת אשר עד אז גיששו באפלה. מויאל הגן תמיד על צעירי ביל"ו והשתדל להאיר את חייהם וגורלם. בדרך כלל נודע לאיש שידע לעמוד על השקפתו הצודקת בכל תוקף. ואני מצטט שוב את הרישא של האמור " המהפכה הציונית התרחשה למעשה בתחילת המאה ה-19 עם הגעת יהודים מארצות הבלקן וצפון אפריקה! ששינו את קוד החשיבה וההתנהגות של יושבי הארץ עד אז" סוף ציטוט.

מסתבר שעדות המזרח באו קודם הם שקיבלו את עולי העלייה הראשונה והיו תשתית וביסוס להקמתם של היישובים לעתיד לבוא, ובא לציון גואל.

https://www.youtube.com/watch?v=4nZ6ihqXQAM

זכרון

מנהג לעשות לזכרון חוט על האצבע שלא לשכוח הדבר. נראה הטעם לדבר דבראותו דבר משונה על אצבעו זוכר הענין. וראיתי בס׳  אוצר דינים ומנהגים, ערך זכרון, גשם ב״ר פ״ח כל היום היה מתנה תנאים (שר המשקים שלא לשכח את יוסף) ומלאך בא והופכן וקושר קשרים ומלאך בא ומתירן (מנהגי ישורון 138). וראיתי בס׳ יד שאול, פ׳ שלח לך, וז״ל: וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' טעם קשר ציצית לפי פשוטן של דברים הוא כמו שדרך אדם לקשור איזה קשר באצבעו או בסודרו למזכרת דבר שלא ישכחהו, שכשהוא רואה הקשר מיד זוכר, עב״ל.

חולה

מנהג כשיהיה בתינוקות חולי האבעבועות הנקרא בערבי אזדר״י או בוחומרו״ן, שסוגרים הבית והחלונות ופורשים הוילון שבפתח הבית אין יוצא ואין בא, ומעטפין התינוק בבגד אדום. וכל זמן שהתינוק חולה אב ואם לא ישמשו מטתם, ולא עוד אלא אפי׳ איש ואשה אחרים שיבואו לבקר את התינוק, אם יהיה האיש והאשה בזמן טוהר שמשמשים מיטתם, לא יכנסו לבית ולא תדרוך רגלם אפי׳ על מפתן הבית. ונשמרים מזה כגשמר מן הנחש, וכל זה מלתא בלא טעמא ושומר פתאים ה׳. וחוק יש להם שלא יכנס שום אדם אפי׳ מי שאין לו אשה, שתהיה גזירה שוה על הכל, אשרי תמימי דרך.

חיים טובים

מנהג כשאדם מתעטש אומר לישועתך קויתי ה׳, והעומדים לפניו אומרים לו חיים טובים. כי מלפנים היה העיטוש סכנה, בתנחומא, פ׳ תולדות ובפרק ר״א, הובא בילקוט, פ׳ לך לך, רמז ע״ז, ע״פ ויהי כי זקן יצחק. עד ימי יעקב היה אדם עוטש ומת. תדע לך שכך הוא, אדם עוטש והוא אומר לו חיים טובים, מכלל שהוא מת מעיקרא. עמד לו יעקב וביקש עליה רחמים. ועיין של״ה, שער האותיות, סי׳ ה. ועיין מ״ש עוד בזה אות עיין ערך עטוש.

חלה

א-מנהג מנהגינו לברך להפריש חלה מן העיסה, ובחלת מצה של פסח להפריש חלה מן המצה. עיין מרן ז״ל ביור״ד, סי׳ שכח. ועיין באה״ט סק״א; ס׳ שמח נפש למהר״ש גאגין, אות חית, ערך חלה.

ב-מנהג בהפרשת חלה שאין מפרישין אלא כל שהוא, וכמ״ש מהריק״ש ז״ל, בהגהותיו ליור״ד, סי׳ שרב. וכ״ב בס׳ חרירים, דה מט ע״ב. ולא ראיתי ולא שמעתי חסיד בדורינו נהג כן, עכת״ד. הביא את דבריו בס׳ השמים החדשים, הנדפ״מ בנימוקיו ליוד״ע, אות מח, שציין לעיין בשו״ת הרדב״ז ח״ג, דפוס פיורדא בש׳ תר״ב. וזה דלא כסברת האר״י ז״ל, דכתב בשער המצות, בפ׳ שלח לך, דצריר להפרישה כשיעורה האמיתי ע״פ הסוד, שהוא אחד ממ״ח.

רבי יעקב קאשֹטרו גם קאסטרו; מכונה מהריק"ש; רפ"ה, 1525 בערך – י"ב באדר ב' ה'שע"ב, 1612) היה מרבניה הנודעים של יהדות מצרים. נתפרסם בעיקר מחיבורו 'ערך לחם' שכולל הגהות על השולחן ערוך, הספר היה נפוץ בכתבי יד רבים, עוד קודם להדפסתו בשנת תע"ח

ג-מנהג שלוקחים שאור מהעיסה קודם הפרשת חלה, ועיין בברכ״י, סי׳ שכד משם הכנה״ג. וכתב הטעם דאי לאחר הפרשת חלה אז הוי שאור פטור. ומור״ם פסק בסי׳ שכד, שלא ליתן שאור של פיטור בעיסה של חיוב. וב׳ שם הברב׳׳י, דאם עושה כן הוי ברבה לבטלה, עיי״ש הסיבה לזה ועיין בס׳ השמים החדשים, הנדפ״ט יוד״ע, סי׳ מח מ״ש בזה.

חלון (ראה גם פתיחת חלון)

מנהג רבני פאס היו דנים להרחיק חלונות בית הכנסת שמונה אמות.

ורציתי לידע על מה הוטבעו אדני שורש מנהג זה, ומצאתי לרבינו ב״י או״ ח, סי׳ קן, וז״ל: ומצאתי כתוב בשם ס׳ האגודה, בפ׳ השותפין, מפירוש ר״ת הבאתי ראיה על אחד שבנה נגד ב״ה ורצה להרחיק ארבע אמות, ואמרתי דבית הכנסת צריך אורה גדולה כמו אספלידא דהבא, עכ״ל. (פירוש אספלידא, שורש הדבר הוא במס׳ ב״ב דף ז, הנהו בי תרי דפלגו בהדי הדדי, חד מטייה אספלידא וחד מטייה תרביצא. פי׳ אספלידא, מערה. פי׳ תרביצא, חצר. וכמו שתרגם המתרגם בתהלים, ומפני שאול במערה, מן קדם שאול באספלידא). והנה מרן הביא האגודה בלי שום חולק ופסקה בקצור או״ח, סי׳ קן, ס״ד, בודאי בן דעתו להלכה. אבל לא ביאר דעתו כמה צריך להוסיף בשיעור ההרחקה, ומצאתי להגאון נוב״י תניינא, ח׳ או׳׳ח, סי׳ טז, שנשאל בנדון בית הכנסת, והביא דברי האגודה, וכתב בדין זה להרחיק בית הכנסת יותר מארבע אמות, הוא דבר חדש אשר המציא בעל האגודה מדעתו, ולא למדונו דבר מדברי הראשונים: הרי״ף, והרמב״ם, והרא״ש. ואדרבא משמעות הרשב״א שהביא מרן הבית יוסף בחו״מ, סי׳ קנד, מחודשים כד, וז״ל: כתב הרשב״א בתשו׳ ד׳ מאות, שאמרו להרחיק מחלונות של חבירו שיעור מוחלט הוא שכך שיערו חכמים שבכך די לנו וכל שהרחיק ד׳ אמות, אע״פ שמאפיל אין צריך יותר להרחיק. וכל שיעורי חכמים כן הוא, הארבעים סיאה טובל, ארבעים סיאה חסר קורטוב פסול. הרי מפורש ששיעור זה מוחלט, ובעל האגודה הוא שהמציא דיו זה בחידושיו לב״ב דף! ז, גבי אספלידא, ועיי״ש־^, שהאריך בנוסחא של בעל האגודה, שיש לפניו שני נוסחאות, והביא מה שתמה מהר״א ששון, סי׳ קצב, על גירסא אחת והסכים לגירסא הב׳ שהעתיק דברי האגודה, שמפירוש ר״ת הביא ראיה וכר, ולזה הסכים מוהר״א ששון, עיי״ש מה שנשא ונתן בגירסא שהביא מהרי״ו ובו׳ ובסוך דבריו כתב, וז״ל: באופן שאין לנו ראיה מבוררת לדברי האגודה, ואמנם כיון שבעל האגודה היה קדמון, כמ״ש בתשובת מהרי״ו שהיה קודם הגזירה ולא מצינו בהקדמונים מי שחולק עליו בפירוש, והבית יוסף, הביאו בשולחנו באו״ח, סי׳ קן, לפסק הלכה בלי שום חולק וגם בד״מ שם הביא לאגודה. ושום אחד מכל האחרונים נושאי כלי השו״ע, לא חלק. ומהר״א ששון העיד שכן נעשה מעשה, אין לנו להשגיח על תשו׳ האחרונים. ולפי הנראה בהשאלה רוב חלונות של בי כנישתא זו, הם מצד זה, לכן בודאי שאין לזוז מפסק רבינו בעל השו״ע, וצריך האיש להרחיק יותר מארבע אמות לפי ראות עיני החכמים שם. ועכ״פ אינו צריך להרחיק יותר משמונה אמות. ההבדל שבין ארבע לשמונה, יכריעו שם החכמים לפי ראות עיניהם שיספיק לבית הכנסת, עכ״ל. וראיתי’ בכך החיים הבבלי, שב׳ עמ״ש מר״ן אינו מספיק לו ד׳ אמות אבל הרחקת ח׳ אמות ודאי סגי. כנה״ג, בח״מ, סי׳ קנד, בהגה״ט, אות מח; א״ ר אות ד; א״ א אות ד; הגט״ ר.

נוהג בחכמה -רבי יוסף בן נאיים זצ"ל

עמוד סא

פרק חמישי

תקופת התלאות, ומעמדם הרם של יחידים

המצב המדיני. — התמוטטות שלטון המרינים. — מרד שריף מחמד. — נבואות היהודי מסעוד בן מצליח. —הטורקים במרוקו. — יהודי שוש ותלאותיהם. — המגפה בפאס. — הבצורת. — עבד אלמליה מושל אלג׳יר —התנכלותו ליהודים. — 11 ימי הפורענות שבאו ע״י מולאי מוחמד. — המרת הדת. — מיסוי חדש. — ״חרם״ רבני פאס בדבר המיסים. — צורר היהודים באריחן. — חילול חגים. — המאורעות בתאדלא. — הישנות הצרות. — דלדול הישוב היהודי בפאס. — יהודים בחצר המלכות. — קינות ר׳ שאול סורירו. — משפחת השגרירים: משפחת פליאג׳י, שמואל יעקב ובנו דוד (1350—1660).

השושלת הוואטוסית, אשר עמדה בראש השלטון במרוקו בזמן בני מרין, נתקיימה תקופה קצרה בלבד (1548־1471). מוחמד השמיני, בנו של סעיד השלישי אלווטאם, נכשל בכמה חזיתות מדיניות. בזמנו גורשו המורים המוסלמים מספרד (1502) גרנאדה נכבשה מספר שנים קודם לכן, ע״י פרדינאנד ואיזבלה (1492), וכמו להשלים את המכות באו הנצחונות הראשונים של ספרד ופורטוגל בצפון אפריקה: מלילה, פנון סה ולז וכל הנמלים האטלנטיים, לבד מסלא־רבאט. לא לחינם איפוא, זכה שליט זה לכינויו: ״הפורטוגזי״.

כריאקציה לכיבושי הנוצרים, נתעוררה לחיים תנועה עממית ודתית שנתנה הזדמנות לבית שריפים חדש. בית זה הצטיין בסדר יוחסין מכובד שהגיע עד למשפחת מוחמד (מהצד הנשי דווקא). השושלת הסעדית (1550—1668) קמה באזור דרעא. השריף מוחמד שייך ואחיו אחמד אספו סביבם מתוך כוונות השתלטות ברורות מספר רב של ברברים. כבר בשנת 1524 הופיעו במראקש כתנועה מדינית עצמאית. מעניין לדעת כי דווקא זרם דתי קנאי זה קיבל את תמיכתו האמוציו­נאלית והעל שכלית (מילאה חלק חשוב עד מאד) מיהודי מסעוד בן מצליח בן גואשאש שהתנבא, כי מוחמד שייך יכבוש את כל מרוקו וראשונה לנצחונותיו תהא העיר תאזא.

מסעוד נחשב כנראה בר־סמכא בשטח ראיית הנולד, כי השריף החדש לא היסס והוליך צבאותיו עד לתאזא שבצפון מזרח הרי מול — האטלס. משכבש עיר זו (הנקראת כיום תאזאנאכת) חשש שמא אין היא אותה תאזא שאליה נתכוון היהודי. לפיכך כיוון משם פעמיו עד לתאזא שבצפון האטלס המרכזי. מרחק של כ־500 ק״מ בדרך שרובה הררית. מאמציו הצליחו וגם עיר זו נפלה. לאחר הכיבושים המוצלחים היה המשך המלחמה קל. מאחורי דגל הג׳יהאד אשר צעדו הצבאות לקראת שיחרור מיד הזרים. תוך שנתיים (50־1549) נכבשו רוב הנמלים שהיו תחת שלטון פורטוגל, ועד סוף המאה ה־17 טוהרה הארץ כמעט לחלוטין מהפולשים האיבריים. לאחר שרשרת הצלחות זו לא ניתקל מוחמד שייך בבעיות בבואו לכבוש את השלטון. מראקש, ספי, אזמור, תארודנאת, ניכנעו ללא קשיים. בשנת 1590 הגיע לפאס, שם נלחם באימאם האחרון על אף עזרת התורכים למרינים, גברו הסעידים מוחמד שייך עלה לשלטון.

השלטון החדש עדיין לא היה יציב, הטורקים המשיכו ללחוץ וללחום ובשנת 1558 עלה בידם לחסל את המושל הסעידי. כעת התרחש מפנה בשלטון שהיה קיצוני ומהיר. עוד בטרם היה סיפק בידי שרידי המרינים, הנתמכים ע״י הערבים האסייאתיים לכונן מחדש מלכותם, כבר עלו מולאי עבדאללה בן מומד ואחיו עותמאן, גרשו את התורכים והניסום מחוץ לגבולות הארץ (1558). כך נעשתה השושלת הסעידית למושלת מרוקו.

כפי שראינו בפעמים קודמות, פסחו גם עתה על שתי הסעיפים. הכוחות שהתחרו על השלטון הביאו בהכרח לתחיה, לחוסר ודאות ולאי יציבות. היהודים, שככל מיעוט היו נוחים ביותר להיפגע בשל כל זעזוע פוליטי, ניסו לשוא לתמרן ולחמוק מנחת זרועם הן של המרינים ובעיקר של התורכים מצד אחד, והן של הסעידים מצד שני.

לבד מתושבי העיר פאס, סבלו כל יהודי מרוקו אשר ניקרו על מסע נצחונותיו של השריף מוחמד (הכונה גם ״אל מהאדי״ — הקדוש). צבאו אשר היה מורכב ברובו מערב רב של ברברים, נזדקק לפורקן. השליט המתנשא חשש לפגוע בתושבי הארץ המוסלמים. הוא ידע היטב כי זוהי הקרקע שהוא ניצב עליה. לפיכך כוונו רגשות החיילים והתפרצויותיהם אל היהודים מחוסרי האונים, שלא הגיבו. סיסמת מלחמת המצווה קיבלה עכשיו משמעות והביאה להצדקת מעשי ההתנכלות. שונה היה המצב בפאס. כאן, בגלל מספרם הרב של בני דת ישראל, היה חשש לפגוע בהם. על כן היטיב מוחמד עם חלק מסויים מן היהודים כנראה מתוך מגמה שהדבר ישתלם מאוחר יותר.

עם בוא התורכים הוחמר גם מצבם של יהודי פאס. מסים כבדים, שהוטלו למען המערכה הסעידית, גרמו בראש ובראשונה להתמוטטות כלכלית בקרב האוכלוסיה היהודית. התורכים ידעו מי הם המממנים העיקריים של המלחמה נגדם. אם כי לא זו היתה הסיבה העיקרית למעשי התועבה הנוראים של האסייתים ביהודי מרוקו הרי שתרמה לכך לא מעט. על מידת רגישות המיעוטים לשינויים מדיניים נוכל ללמוד מתוך התבוננות ביחס התורכים אל בני דת משה. בניגוד לחיי־שלווה שנהנו ממנה היהודים בארצם, הרי במרוקו היה יחם התורכים ליהודים קיצוני באכזריותו. שוב היה הכוח הכובש גם הכוח המתפרע ומחוסר רסן.

מעט נקמה ראו היהודים בהדיפת התורכים, במפלתם ובשבי הרב ששבו מהם הסעידים, אך הרגשת הנקם נמוגה חיש. אם נרגעו הרוחות קמעא מן המלחמות באה עתה מגיפה קשה אשר הכריתה נפשות רבות. בפאס לבדה מתו כ־1600 יהודים ובמרוקו כולה למעלה מ־7600. כן נמלטו רבים מקהילות מושבם מפחד המגיפות ונתפזרו בכל רחבי המדינה, ועד למקומות רחוקים הגיעו.

שנת 1561 שלוש שנים אחר מכן, היתה עת בצורת. היהודים שמיטב רכושם נוצל בזמן המלחמות, סבלו עתה במיוחד. השלימה את מסכת הפגעים, ממשלת ספרד אשר בשנת 1571 ניסתה לספח מחדש כמה שטחים במרוקו. שתי ערים, טיטוואן ומסביה, שהיו מאוכלסות בחלקן הגדול ביהודים נוצלו בידי הספרדים שנכשלו במצור. לזכר המאורע נקבע חג פורים שני. מעניין לציין, כי מלך ספרד דאז, שהיה ידוע בשנאתו ליהודים (ומכאן גם פחד היהודים מפני הכיבוש הספרדי) מינה במרוקו קונסול יהודי בשם יעקב ראניסינו. אחר מותו המשיכו בניו במסורת הנציגות עוד כ־100 שנה.

בשנת 1575 מת המלך עבדאללה. בעוד הוא מצידו לא הרע את היחס ליהודים, טיפל בהם בנו מולאי מוחמר ביד קשה, למרבית המזל, לא נמשך הדבר זמן רב. כשנה לאחר עלות מולאי מוחמר לשלטון עבד אלמליך מושל אלג׳יר. כבר בקרב הראשון גברה ידם של האלג׳ירים. מולאי מוחמר נאלץ לברוח מפאס הכבושה אל מראקש. גם הפעם היו צריכים היהודים לתמוך במנצחים. מם גבוה הוטל על יהודי פאס. עבד אלמליך הטיל חלק גדול מן המס על הרב הגדול אברהם רותי, שהיה מחכמי העיר, יורשו של ר׳ שאול בן רמוך במשרת הנגידות, ונחשב גם כגדול עשירי מרוקו היהודים. לאחר שנתחזק עבד אלמליך, יצא בעקבות המלך הסעידי בכיוון למראקש. המערכה השניה, ליד סלאח, שוב היה לרעת מוחמר, אשר נס והסתתר באזור הררי קרוב למראקש. אלמליך עזב את העיר במהרה, בחששו לגורל ממשלתו בפאס. ברם טרם שהספיק לבסס שלטונו במראקש נתן ביד תושבי המקום היהודים כמעט כחצי הסכום שהעלה מם מאחיהם שבבירה. מחווה זה היה ליהודים לרועץ. מוחמר מולאי, אשר יצא ממחבואו עם עזיבת האלג׳יריה, בא למראקש ושהה שם כ־11 יום. קצפו יצא על היהודים, בהם ראו בני ברית לאויבו. כך ניטלטלו היהודים שוב מבלי יכולת לפעול והיו לכלי משחק ביד כל צד.

כזה היה לא רק גורל יהודי מראקש כי אם גם גורל הקהילות שכנותיה. הסעידי המתעלל הגיע אליהן במהרה, והביא עליהם אסונות קשים. על מידת הפגע שזרע נלמד מכך ש״אחר עבור הפסח, גזרו חכמים תענית וקראו קינות״.

מוחמד אשר ראה כי ללא עזרה לא יוכל לגרש את הפולש השכן, החליט להתעלם מעיקרי אמונתו ותנועתו ופנה לעזרה למלך פורטוגל. השאיפה לשלטון גרמה לו להתעלם מסיסמת הג׳יהאד ואף להעלים מבטו מן האנוסים הפורטוגזיים במרוקו. המלך סבסטיאן הסכים מצדו לתמוך במוחמד על מנת לתפוס שטחים בחופי הארץ האפריקנית. אך כל התקוות נתבדו, כי מלחמת שלושת המלכים (כפי שכונתה מערכה זו) שיכלה את שלושת מנהיגיה. המלחמה עצמה היתה קשה עד מאד ורבים היו ההרוגים והשמיים במחנות. מעניין כי שבויים מפורטוגל אשר נפלו לאזורים שהיו מיושבים ביהודים זכו ליחס חם, כפי שמוסר בכתביו סופר פורטוגזי אשר נימנה עם משתתפי הקרבות.

את המהומה שהשתררה ניצל מולאי אחמד, שתפס את השלטון מן המעידים. הוא מלך משנת 1578 עד לשנת 1602. מולאי אחמד ניגש לביסוס הממלכה מתוך ידיעה, כי יצליח לטווח ארוך רק ע״י ריסון והרגעת היסודות הממורמרים. ראשית מעשהו היתד. דיכוי השרידים האלג׳יריים. כל אנשי המינהל שמונו ע״י עבד אלמליך הוצאו להורג, כשבמקומם מונו אנשי שלומו. הפורטוגזים נסוגו לאחר המפלה לארצם. יחסו ליהודים היה נוח בדרך כלל ולא נודעו כל מקרי התנכלות מכוונים, התערבות אחת מצד המלך מוזכרת ב״אהבת קדמונים״, הוא סידור יהודי פאם. דבר הפקודה שיצאה מן המלך, המבטל איסור לקיחת אשד, נוספת. ניתן לשער כי מאחורי הפקודה עמדו אנשים שניסו לערער את יחס השלטון ליהודים. אולם רבני פאם הצליחו להתגבר על מיכשול זה והשיגו אישור לכך שענין נישואין נוספים ייקבע על ידם.

אירוע אחר, שכתוצאה ממנו נגרם סבל ליהודים, קרה בחבל סוס שבמרכז הארץ, בו שרר רעב בשנת 1695. פגע שאמנם לא נמשך עת ארוכה, אך בעטיו נאלצו יהודי עיר אחת — תרוטדנאת (Tamdand), לכפר קטן אקא, שם התגוררו שנים מספר. שוב השיגם רעב ונוספו לו מקרי התנפלות של ברברים נודדים על תושבי הכפר הערביים. הסכסוכים בין הערבים וברברים נמשכו במרוקו לאורך כל ההיסטוריה שלה, הפעם נמצאו גם היהודים בסבך זה. הם סבלו רבות, גרשו מהמקום, עברו אל תאמגרות ושם חיו בלחץ ובחוסר כל. רק מקץ שנים מספר עזבו כפר זה ופנו שוב לאקא, ששקטה בינתיים.

בשנת 1596 השתוללה במרוקו מגפה נוספת, שביחוד הזיקה לאזור העירוני של מראקש. 6000 יהודים נספו, וכן 70.000 מוסלמים.

תולדות יהודי אל-מגרב-פרופ' ( ג'ורג') הררי- תשל"ד- תקופת התלאות, ומעמדם הרם של יחידים

[70]

בּוֹאִי כַלָּה שַׁבָּת מַלְכְּתָא

בשבת זו, שבת "שופטים", נחזור ונזכיר לעצמנו שאנו בשבת הרביעית משבע שבתות הנחמה, בה קוראים הפטרה שהיא יפה במיוחד: "אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם" (יש' נא:יב). שבע הפטרות הנקראות "שבעה דנחמתא" מסיימות את השנה ומובילות את קהל המתפללים לקראת השנה החדשה מתוך תחושה של תקווה ונחמה. מכאן החשיבות הרבה שייחסו קדמונים להפטרות אלה, שהיו השראה לפיוטים עוד בתקופת הפיוט הקדום. פרשן התפילה הנודע, רבי דוד אבודרהם (בן המאה הארבע עשרה) בנה מעין מדרש על פי התחלותיהן של הפטרות הנחמה, כולן מתוך ספר ישעיהו, וסימן נתן בהן: 'נו"ע ארק"ש', ואלה דבריו:

תיקנו לומר בתחילת הפטרות הנחמות "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי" (הפטרת "ואתחנן", יש' מ:א כו), כלומר הקב"ה אמר לנביאים. על זה משיבה כנסת ישראל (הפטרת "עקב", יש' מט:יד-נא:ג): "וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי", כלומר איני מתפייסת מנחמת הנביאים. ואומר (הפטרת "ראה", יש' נד:יא–נה:ה): "עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה". כלומר הנביאים חוזרים ואומרים לפני הקב"ה: הנה כנסת ישראל לא נתפייסה בתנחומין שלנו. על זה חוזר הקב"ה ואומר עוד (הפטרת פרשתנו) "אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם",   ואומר עוד(הפטרת "כי תצא", יש' נד:א-י): "רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה", ואומר (הפטרת "כי תבוא", ואומר יש' ס:א-כב): "קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ ". על זה משיבה כנסת ישראל (הפטרת "נצבים", יש' סא:י סג:ט): "שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּה". כלומר עתה (אחרי שלוש נחמות מפי הקב"ה עצמו) יש לי לשוש ולשמוח, "תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּא-לֹהַי כִּי הִלְִּבישַׁנִי בִּגְדֵי יֶשַׁע מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי".

דו שיח נפלא זה, שבו הקב"ה עצמו מנחם וחוזר ומנחם את כנסת ישראל נכתב אמנם על 'דרך צחות', כלומר מעין מליצה נאה, כפי שרבי דוד מציג זאת, אולם הוא משקף בהחלט את תחושת הפיוס והריצוי של כלל ישראל. הפטרה זו היא הזדמנות נפלאה להציג פיוט מוכר וידוע הנאמר בקבלת שבת – "לכה דודי", משום שמשובצים בו פסוקי נחמה מתוך שבע הפטרות הנחמה. מן ההפטרה לפרשתנו משולבים שלושה פסוקי גאולה בולטים שעניינם התעוררות והתנערות לקראת הגאולה; משפטים הדורשים מכנסת ישראל יזמה ועשייה, ובזה הם עולים בקנה אחד עם פתיחת הפיוט "לכה דודי לקראת כלה".

המחבר, רבי שלמה הלוי אלקבץ, נולד בסלוניקי בשנת ה'רס"ה, בראשית המאה הט"ז, ושם למד תורה בשקידה רבה. לאחר נישואיו החליט לעלות לארץ-ישראל ונתיישב בצפת, וסביבו התרכזו תלמידים רבים. רבי שלמה הלוי אלקבץ היה החבר הזקן בחוג המקובלים של גיסו, הלא הוא רבי משה קורדבירו, והוא נהג ללמד את תלמידיו גם בזמן טיולים לקברות הצדיקים בצפת ובסביבותיה, בעיקר הרבים. רוב ספריו של רבי שלמה הם פירושים על ספרי המקרא על דרך הקבלה. במירון. דברי התורה שאמר בשעות אלה נרשמו בידי תלמידיו, והם הונחלו לדורות הבאים יחד עם ספריו הרבים. רוב ספריו של רבי שלמה הם פירושים על ספרי המקרא על דרך הקבלה.

הפיוט המפורסם "לכה דודי" נכתב גם הוא על דרך הקבלה וחכמת הנסתר, והוא קשור במנהג של מקובלי צפת לצאת לשדה ולקבל את פני השבת. שעות רבות קודם כניסת השבת נהגו מקובלי צפת (וירושלים) לצאת אל מחוץ לעיר, לשדה, כשהם לבושים בגדי לבן. הם יצאו לקבל את פני הכלה, וביציאתם שרו וזימרו פיוטים לכבוד הכלה ומזמורי תהלים מעוררי שמחה ("לכו נרננה" וכו').

בפיוט לכה דודי" מתמזגות ההרגשה החגיגית לקראת השבת והתקוות לגאולת השכינה מגלותה. משפסק המנהג לצאת לשדה ממש, נהגו לצאת אל חצר בית-הכנסת, ובימינו נשאר זכר למנהג זה כשהקהל פונה  לצד מערב בשעת אמירת הבית האחרון של הפיוט.

"הכול תלוי במזל ואפילו ספר תורה שבהיכל" – אִמרה זו מוכחת פעם נוספת בשירנו. מכל עשרות אלפי הפיוטים שכתבו פייטני ישראל לדורותיהם ולארצותיהם זכה פיוטנו להיות קבוע בכל הנוסחים ובכל הסידורים בשעה של רגשת הנפש. ערב שבת בין השמשות, ברגע שבין "יוֹם הַשִּשִּי" לבין "וַיְכֻלּוּ", רגע של געגועים וכיסופים, נעשה פיוט זה חלק בלתי נפרד מתפילת השבת, כמו שאר התפילות העתיקות שחיברו אנשי כנסת הגדולה. ולא עתיק הוא פיוטנו אלא בן כ400- שנה בלבד, ובפיוט העברי שהוא בן כ1,500- שנה, 400 שנה הן זמן מועט למדיי. יפה מבטא הפיוט שלפנינו את רגשות הלב ואת כיסופי הנפש לשבת ולגאולה, כפי שידעו לבטא זאת מקובלי צפת בני דורו של המחבר. המנהג לצאת לשדה כדי לקבל את פני המלכה, מבטא אף הוא געגועים עזים לשבת ולגאולה. האווירה שסביב השיר היא חלק בלתי נפרד מלימוד השיר עצמו.

גרשום שלום מתאר בספרו "פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה" את קבלת השבת של המקובלים בצפת:

שעות רבות לפני כניסת השבת נהגו מקובלי צפת וירושלים לצאת לשדה הפתוח מחוץ לעיר

 כשהם לבושים בגד לבן. היציאה אל השדה היא היציאה לקבל את פני הכלה. קבלת הפנים לוותה בזמרת פיוטים מיוחדים לכבוד הכלה ובמזמורי תהלים מעוררי שמחה. המפורסם בפיוטים אלה הוא הפיוט 'לכה דודי' מאת רבי שלמה, שהיה החבר הזקן בחוגו של גיסו, רבי משה קורדובירו בצפת.

פיוט זה ממזג בתוכו באופן בולט את הסימבוליקה המיסטית של הקבלה עם התקוות המשיחיות לגאולת השכינה מגלותה.

בשיר שלפנינו תשע מחרוזות ושני טורי פתיחה (לטורי פתיחה מעין אלה אנו קוראים 'מדריך'), ורק שלוש מהן – שתי המחרוזות הראשונות והאחרונה, עוסקות בעניין קבלת השבת. שאר המחרוזות עוסקות בגאולה. השאלה העולה כאן היא בדבר הקשר בין מחרוזות הפתיחה והסיום – המסגרת

 שעניינן השבת, לשאר המחרוזות העוסקות בגאולה. חז"ל קשרו בין שני הנושאים באמרם: "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחיללו בה את השבת" (שבת קיט ע"ב), ו"אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלין" (שם קיח ע"א)

יותר מקשר רעיוני זה פועלים בשיר מעין השוואה ודימוי סמויים במקצת. השבת מקור הברכה, יום

המנוחה, הכלה – שבת המלכה הבאה בסופם של שישה ימי טורח ושעבוד. שבת זו מסמלת את הגאולה, היציאה מתוך ההפֵכה ומעמק הבכא של ימי החול, את ההתנערות מעפר החולין והשגרה, את ההתעוררות והציפייה לאור, אור הגאולה. ואף-על-פי שהשיר אינו מזכיר במפורש את אור השבת ואת נרות השבת, הרי נשמעים הם מן התיאור של אור הגאולה, "כִּי בָא אוֹרֵךְ קוּמִי אוֹרִי". קשר מעניין אחר הוא הקשר בין הכלה-השבת ובן זוגה, הוא עַם ישראל – הדוד ההולך לקראת הכלה, ובין ציור דומה של חתן וכלה: " יָשׂישׂ עָ לַיִךְ אֱלֹהָיִךְ כִּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה" – והפעם החתן הוא הקב"ה, והכלה – כנסת ישראל.

היציאה לקראת השבת סמל ודוגמה היא ליציאה אל אור הגאולה, ויציאה זו – יציאה של שמחה היא, והשמחה מתגלית בחלק הגאולה – "ונשמחה ונגילה" ובחלק השבת – "גַּם בְּשִׂמְחָה [ברנה]

 וּבְצָהֳלָה". אווירה זו של שמחה אופפת את כלל התפילה של קבלת שבת הפותחת במזמור "לכו נרננה."

לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה

שָׁמוֹר וְזָכוֹר בְּדִבּוּר אֶחָד הִשְׁמִיעָנוּ אֵל הַמְּיֻחָד
ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד לְשֵׁם וּלְתִפְאֶרֶת וְלִתְהִלָּה

לִקְרַאת שַׁבָּת לְכוּ וְנֵלְכָה כִּי הִיא מְקוֹר הַבְּרָכָה
מֵרֹאשׁ מִקֶּדֶם נְסוּכָה סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה

מִקְדָּשׁ מֶלֶךְ עִיר מְלוּכָה קוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה
רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא וְהוּא יַחְמֹל עָלַיִךְ חֶמְלָה

הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִּפְאַרְתֵּךְ עַמִּי
עַל יַד בֶּן יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְּאָלָהּ

הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ קוּמִי אוֹרִי
עוּרִי עוּרִי שִׁיר דַּבֵּרִי כְּבוֹד ה' עָלַיִךְ נִגְלָה

לֹא תֵּבֹשִׁי וְלֹא תִּכָּלְמִי מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי וּמַה תֶּהֱמִי
בָּךְ יֶחֱסוּ עֲנִיֵּי עַמִּי וְנִבְנְתָה עִיר עַל תִּלָּהּ

וְהָיוּ לִמְשִׁסָּה שֹׁסָיִךְ וְרָחֲקוּ כָּל מְבַלְעָיִךְ
יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ כִּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה

יָמִין וּשְׂמֹאל תִפְרֹצִי וְאֶת ה' תַּעֲרִיצִי
עַל יַד אִישׁ בֶּן פַּרְצִי וְנִשְׂמְחָה וְנָגִילָה

בֹּאִי בְּשָׁלוֹם עֲטֶרֶת בַּעֲלָהּ גַּם בְּשִׂמְחָה בְּרִנָּה וּבְצָהֳלָה
תּוֹךְ אֱמוּנֵי עַם סְגֻלָּה בּוֹאִי כַלָּה בּוֹאִי כַלָּה
בּוֹאִי כַלָּה שַׁבָּת מַלְכְּתָא

https://www2.biu.ac.il/JH/Parasha/shoftim/efrp.pdf?fbclid=IwAR2xZEmlgYyvVXQZxZEM2OxOd32Sx4d9Nhwo3XZ_s_kl3duh0kNHSZfNo3U

בּוֹאִי כַלָּה שַׁבָּת מַלְכְּתָא-פרשת שופטים -פרופ' אפרים חזן

הסימטריה והחוקיות המתמטית הטמונים ברבדיה הלשוניים של התורה

[לאחר שהבהרנו לעיל את מהותה של מצוות ת״ת ע״ד הפשט, ננסה לעמוד על ייחודיותה על דרך הרמז).

אמונת תשתית ביהדות אומרת על התורה ש״הסתכל הקב״ה בתורה וברא את העולם״. אימרה מסתורית ועטופת סוד, המציגה בפנינו את העולם והתורה כמשלימים זה את זה, וברבדים הפנימיים, אף יותר מכך, במשתקפים זה בזה.

חמשת חומשי תורה מורכבים מסיפורי בראשית, קורות עם ישראל על נפתוליו ומאבקיו, מימי אברהם ועד מות משה. הדברים הללו באים במשולב עם חוקים ומצוות מעשיות, עם דברי הבטחה ופרקי תוכחת מוסר.

ספר זה כסות שהוא, עורר השתאות מאז ימות עולם בלב כל בעל נפש שלמד להכירו מקרוב, בבחינת האמור בתורה עצמה: ״כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים… ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה״(דברים ד/ ז׳).

נראה למשל את דבריו של ניטשה: ״יש בתנ״ך, בספר זה של הצדק האלקי, אנשים, דברים ודיבורים בסגנון כל כך גדול, שאין הספרות היוונית וההודית יכולים להעמיד בצידם כלום. הנך עומד בפחד ובהערצה בפני שרידים נשגבים אלה של מה שהיה האדם לפנים. והנך שוקע במחשבות עצובות על אסיה הקדומה וחצי האי הפעוט של אירופה, הרוצה דווקא להוות לעומת אסיה את הקדמה האנושית. הבנת התנ״ך היא אבן הבוחן לגדולות ולקטנות. ובמקום שאין הערצה לתנ״ך אין מקום לעידון נימוסים כל שהו״.

ניטשה לא היה בודד בהערצתו זו, דברים דומים בשינויי סגנון והתבטאות נשמעו במשך הדורות, מפי גלריה מרשימה של הוגי דעות, ממזרח וממערב, מן העולם הקדום ואף בימינו אלה. גם אדם כוולהויזן, שבביקורתו פגע קשות במקרא היה מסוגל לומר הדברים הבאים: ״התנ״ך אינו רק ספר עממי, אלא ספר העמים, ככל שתגדל השכלת הדורות כן יהיה הוא יותר ויותר מסד ואמצעי לחינוך״.

מלומדים על התורה התרשמו ממנה, כל אחד בתחום הקשור לנושא המחקר המיוחד לו. א. קונלל(מדען ממדעי הטבע) כתב: ״מדע הגיאולוגיה והביולוגיה לא היו ידועים בתקופתו של משה והוא כתב כאילו ידע את שניהם״. בהסטוריה, אולברייט כותב: ״טבלת המדינות והעמים בפרק י׳ בבראשית, מצביעה על הבנה מודרנית, ראויה לתשומת לב במצב הבלשני של העולם העתיק, העומד בודד בספרות העתיקה״. או את דבריו של אלדד על ״הדיוק הזהיר של הסיפור התנכ״י שאושר פעם אחר פעם״. וכך עוד מפי מדענים אחרים. דברים, המצביעים היטב על ייחודיותה של התורה וחד פעמיותה בין שאר התופעות.

עתה נוסיף עוד פרט לייחודיות ספר זה. כוונתי לעובדת החוקיות הסתגלה גם בנבכיו הפנימיים בעומקו של הפשט הגלוי, חוזרים ומתגלים, רעיונותיו הגלויים של הספר וסירקם מצוותיו, ברמות שונות. וזאת, ביחס המספרי התואם של הפסוקים המלים והאותיות. התאמה זו של אלפי מבנים פנימיים אל הסמלים הגלויים לעינינו, של מבנים, החוזרים על עצמם בשיטתיות עקבית ברמות שונות מסלקת כל אפשרות של מקריות, או אפילו של מגע יד אדם, וההסתברות הסטטיסטית תאשר זאת.

נציג כמה נתונים מעניינים ומפתיעים שיבהירו את הנושא.

בתחילת ספר התורה קבועה עובדת יסוד גלויה שממנה משתלשל כל השאר: זו עובדת בריאת העולם בששה ימים, כשהיום השביעי הוא יום השבת. עובדת בראשית זו הפכה לסמל. השבת נעשתה בכוח המצווה למוקד החיים היהודיים ולאחד מן הערכים המקודשים. בחירת יום השביעי ליום השבת על כל המשתמע מבחירה זו איננה מקרית. היא מעוגנת במשמעות המספר שבע, המסמל, לדעת המהר״ל מפראג, את ההתקשרות האלקית אל עולם הטבע. מספר זה הוא המימד הרוחני של החוסר שסימולו המספרי הוא שש. התקשרות זו באה לידי ביטוי בשביעיות לרוב לאורכה ולרוחבה של התורה. מצוות השמיטה היא השנה השביעית במחזור השנים, היובל הינו שבע שמיטות, שבעה שבועות לחג השבועות וכו'. חותמו של שבע זה טבוע גם בהליכות המשכן: שבעת כלי הקודש, שבעה קנים למנורה, שבעת ימי המילואים לחנוכת המשכן.

כך הם גם המאורעות החשובים בחיי בחירי התנ״ך. אל אברהם ניגלה האלקים שבע פעמים. זהו גם מספר הברכות שהתברך בהם מפי הא-ל בהתגלות הראשונה (בראשית י״ב, ב׳-ד׳). פרט זה חוזר על עצמו בחיי יצחק בנו ובחיי יעקב, אף הם ברכותיהם עומדות בסימן השבע. <שם כ״ו ג׳־ד׳ ושם כ״ז, כ״ח- כ״ט>. די בנתונים חלקיים אלו, הגלויים כראוי, כדי להצביע על חשיבותו של השבע המהווה בכל מקום את המרכז סמנו מסתעפות המערכות כולן.

והנה, למרבה ההפתעה, טמון מספר זה גם מתחת לרובד הגלוי של הדברים. הבטה בפרקי תורה, תחשוף לעינינו בין קפלי הסלים והאותיות את שלטונו המוחלט של השבע.

ראו, לדוגמא את הפרק הראשון בתורה בו פתחנו עיון זה. זו פרשת בריאת העולם. נספור את הסלים בפסוק הראשון שבפרק א׳ שבבראשית ונמצא שהן שבע. מלת המפתח בפסוק זה היא ״אלוקים״. בכל פרשת הבריאה נמצא ששמו מופיע שלושים וחמש פעם כלומר חמש פעם שבע. גם שמות התואר – שמים וארץ ־ המופיעים בפסוק זה מונצחים   בפרשת הבריאה עשרים ואחד פעם  3×7. אם נספור את הפסוק השני נמצא בו 14 מלים שהם פעמיים שבע. אלו הם רק חלק סן הממצאים שבפרשה זו.

אך לא נוכל להתעלם סן המבנה היפה הטמון בפסוקים המדברים על השבת, הוא יום השביעי. קטע זה המתאר את סיום ימי ששת המעשה והמספר על מנוחת יום השביעי וקידושו מכיל 35 מלים.

במרכז הקטע מצויים שלושה פסוקים, כל אחד בעל שבע מלים ובכל אחד המלים המרכזיות הן יום השביעי. הנה כי כן מופיע רעיון השבת בשכבה פנימית יותר. השיטתיות והחזרה המתמדת מצביעה על חוקיות, והן מנטרלות כל אפשרות של שעשוע לשוני, או תעלול אחר. אולם קיימות תבניות נוספות החודרות יותר אל העוסק. המספר המשמעותי ביותר בכפולות של שבע הוא 7*7=49

 נבחין בו במצוות שמיטה ובספירת העומר.גם כאן נעמוד מופתעים ומשתאים מול מבנה מספרי מעניין ביותר, שייחשף בפנינו.

המלה ״תורה״ מופיעה בדילוג ארבעים ותשע אותיות בראש כל אחד מארבעת הספרים ״בראשית״ ״שמות״ ״במדבר״ ״דברים״. בספר ״ויקרא״ הספר המצוי בתווך נמצא אותיות אחד משמות האלוקים בדילוג של שבע אותיות. וכך נעשה: נספור מהאות "ת" של המלה "בראשית" 49 אותיות ונמצא שהאות הבאה תהיה "ו". נספור משם עוד 49 אותיות נגיע לאות "ר" ומשם עוד 49 אותיות אל האות "ה"

כך נעשה בספר שמות. נחל את הספירה מן האות ״ת״ של המלה ״שמות״ ושוב לאחר 49 אותיות נגיע לאות ״ו״, נמשיך משם שוב 49 אותיות ונגיע לאות "ה" ספירה נוספת של 49 אותיות ונגיע לאות "ה"

בספר ויקרא, המרכז אליו פונים שאר הספרים, מרומז כאמור אחד משמות האלוקים. נספור מן האות ״י״ שבמלה ויקרא שבע אותיות ונגיע לאות ״ה״, ומשם עוד פעם 7 אותיות והאי האות "ו", ומשם פעם נוספת שבע אותיות אל האות "ה"

עתה נעבור לספר ״במדבר״, שם, ובספר דברים תהיה האות הראשונה הסתגלה לנו ״ה״ ומשם בספירה של 49 אל

האות "ר" ומשם 49 אותיות האות "ו" ומשם עוד 49 אל ה"ת"

בספר דברים נמצא בדיוק את אותה תופעה.

צורת ההופעה ההפוכה של המלה ״תורה״ בבמדבר ובדברים, מצביע על סבנה יפה. בכל אחד מן הספרים פונה המלה ״תורה״ אל המרכז שהוא ספר ״ויקרא״ ובו טבוע שם השם. מבנה הבא לרמוז כנראה על השאיפה וההתקשרות אל המקור ממנו יונקים הספרים כולם את חיותם ועצמתם.

אולם מבנה זה של ״תורה״ בדילוג 49 אותיות מופיע באותה צורה גם בסוף כל אחד סן הספרים, נתון המעמיק את תחושת החוקיות ומפחית עוד יותר את אפשרות המקריות.

ועתה למבנה אחר. מצוות התורה מורכבות מרמ״ח (248) מצוות ״עשה״ ושס״ה (365) מצוות ״לא תעשה״ מספרם הכולל הוא תרי״ג(613). כמקובל בספרות היהודית מכוונות רמ״ח מצוות ה״עשה״ כלפי רמ״ח אברי האדם ואילו שס״ה מצוות ״לא תעשה״ כלפי גידיו. כרמז ברור על מהות המצוות כמתקנות ומשלימות את דמות האדם.

ביסוד האמונה היהודית מונחת הקביעה שהחוק המוסרי מקביל הוא לחוקי הטבע. ולא עוד אלא שחוקי הטבע ופעילותם התקינה תלויה בהתנהגותו המוסרית של האדם, העם והחברה. הפרת האיזון המוסרי המשחיתה את היקום, באה לידי ביטוי מוחץ בסיפור המבול במקרא. תרי״ג המצוות הן איפוא, לעם ישראל תנאי לקיומו הוא ותנאי לקיום העולם. רעיון זה החוזר על עצמו ברמות התייחסות שונות ובוריאציות אין ספור בתנ״ך, בתלמוד ובמפרשיו מתומצת היטב בדברי ירמיה הנביא: ״אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי״(ירמיה ל״ג, כ״ה>. התלות בין השניים ברורה ביותר בפסוק זה.

ואכן בפרשיות תורה רבות מופיעים הרמ״ח והשס״ה והתרי״ג במבנים יפים, מעוררי התפעלות בעקביותם. לפנינו נתון אחד לדוגמא.

נספור את מספר המלים בפרק הראשון של ספר בראשית (תיאור יצירת היקום וחוקיו), ויעלה בידינו כי מספר מלותיו הוא 434. נספור את מלות פרק עשרת הדברות ונמצא כי מספר הסלים 179. יחד נגיע למס׳ תרי״ג 613. הרי לכם הקשר הברור בין פרשת יצירת העולם ועשרת חוקי המוסר האלוקי, העומדים יחד בסימנו של התרי״ג.

הגאון מוילנא שטח בפנינו הקבלה מפליאה נוספת בין שני פרקים אלו. הפסוק הראשון הפותח בתורה ״בראשית״ מורכב משבע מלים ו-28 אותיות וכך הוא גם מספר המלים והאותיות בפסוק הפותח של הדברות.

ולסיום נצביע על התרי״ג בעיון עסוק יותר בחשיפת מספר אותיות.

ספר דברים הוא כידוע ספר חשבון הנפש של משה עם עצמו ועם עם ישראל, בו באו דברי התוכחה והמוסר, הבטחות הגמול הטוב לשומר התורה, ותביעה חוזרת ונשנית לבל יפנו לה עורף פן יבולע להם.

ובשפת המספרים:

נספור סן האות ״ב״ במלה דברים תרי״ג 613 אותיות ונגיע לאות ״ר״ ושוב נמנה משם עוד פעם תרי״ג אותיות ונגיע אל האות ״כ״, ספירה נוספת של תרי״ג תוביל אותנו אל האות ״ה״. אותיות אלו יצטרפו לעינינו למלה ברכה, כשאותיות תרי״ג הצמיחו אותה. הרמז ברור ושקוף.

זוהי הצצה חטופה אל ״הטבע המתימטי של התורה״: אל העולם הקסום שמתחת למעטה החיצוני של הדברים. שם רוחשים החיים בחוקיות משלהם, הבונה סבני תורה שלמים בהגיון שיטתי, הסורים היטב על המחשבה האלקית שמאחוריהם.

(הנתונים לוקטו מספרו של הרב שמואל יניב: ״רמז בפרדס ושפות נסתרות בתורה״)

עם ר"ם-שושלת רבני משפחת מאמאן לבית הרמב"ם-ק"ק צפרו-הרב ד"ר רפאל עמרם ממן-ייחודיותה של תורת ארץ ישראל

מט. כָּלוּ עֵינַי מְיַחֵל בְּשׂוֹרָה

כתובת:  פיוט מיחל ומצפה יום בשורה ובו ידובר שבחי מלכנו משיחנו שיגלה בבי״א(=במהרה בימינו אמן) ויצא חוטר מגזע ישי וחלותי היא לקיים הבטחתו בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל כיר״א ( יהי רצון אמן) ושייך לקדיש יום שביעי של פסח. סימן: רפאל משה.

לנועם: ׳דכיל חשבך יא וולד אטיר׳(מסרקי) [מקור: כ״י עברי, מכון בן צבי 1356,עט׳ 14].

התבנית: מעין אזורית. השיר בן שבע מחרוזות המלוות ברפרין תלת טור המשתנה במחרוזת האחרונה בטור חילופי חיתומי. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף ושלושה טורי אזור.

הטור השני של האזור מתחרז עם טורי הענף. המחרוזת הראשונה משמשת גם כמחרוזת פתיחה וכוללת בתוכה גם רפרין הבנוי משני טורי אזור ומטור נוסף.

החריזה: אאאב(מחרוזת פתיחה) אבד(רפרין). ההה.בהב / ווובוב… (שאר מחרוזות). כככ. בכב (מחרוזת אחרונה). כבד (רפרין חיתומי).

המשקל: 10/6/10-9/10/10 (עשר-עשר-תשע הברות בטורי הענף לפי סדרם, עשר-שש-עשר בטורי-האזור.

תשתית: הפיוט נשען בתבניתו על שיר הלחן בשינוי משקל.

מקורות

כתבי-יד: כ״י בית הספרים הלאומי ירושלים 5384, דף לא ע״ב; כ״י כנ״ל 5091, דף כט ע״ב; כ״י בן צבי 2196, עט׳ 86 ; כ״י סינסיניטי 320 MIC, דף לב ע״ב; כ״י ניו-יורק במי״ל 3182, דף צו ע״א; כ״י צפרו תרפ״ט, דף לג ע״ב.

דפוסים: שיר חדש, ירושלים תרצ״ה, דף לא ע״ב [נוסח היסוד]; כנ״ל, ירושלים תשמ״ו, עמ^׳ כד; כנ״ל, הוצאת ר״ש בן הרוש, עמ׳ נו; כנ״ל, לוד תשנ״ה, עט׳ נב; הטיבו נגן, פאס תרפ״ט, עט׳ 165 ; ישיר ישראל, פאס תרפ״ט, עט׳ 6, תהלות ישראל,

פאס תרצ״ו, עט׳ 33, ישמח ישראל, מכנאס תרצ״ו, עט׳ 11.

נזכר:     אוצר השירה, כ-412.

כָּלוּ עֵינַי מְיַחֵל בְּשׂוֹרָה / בּוֹא יוֹם יְיָ גָּדוֹל וְנוֹרָא / כְּתִקְוַת עִוֵּר יְצַפֶּה אוֹרָה

שׁוּבָהּ עַד מָתַי כָּל קָצִין כָּלוּ / אֱמֹר דַּי לְצָרָה / עַם זוֹ קָנִית רְאֵה עֲמָלוֹ

עֵת לְחָנְנָהּ בִּי בָּא מוֹעֵד

אָמַר דַּי לְצָרָה / עַם זוֹ קָנִית רְאֵה עֲמָלוֹ / עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד

רוּחִי חֻבְּלָה עֵינִי דָּאֲבָה / בִּרְאוֹתִי אוֹיְבִי בִּרְבוֹת הַטּוֹבָה / אָמַרְתִּי תּוֹחַלְתִּי נִכְזְבָה

 5 אָבְדָה תִּקְוָתִי פָּנַי נָפְלוּ / סְעִיפֵי תְּשׁוּבָה / הֵשִׁיבוּ אִם יִתְמַהְמֵהַ חַכֵּה לוֹ

אָמַר דַּי לְצָרָה / עַם זוֹ קָנִית רְאֵה עֲמָלוֹ / עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד

פְּאֵרְךָ חָבֹשׁ וּבִגְדֵי נָקָם / וְהָשֵׁב לִשְׁכֵנֵינוּ אֶל חֵיקָם / שִׁבְעָתַיִם יֹאכְלוּ אֶת חֻקָּם

גְּמוּלָם לָהֶם אֲשֶׁר פָּעֲלוּ / חַרְבָּם וּכְלֵי נִשְׁקָם / יִהְיוּ כְּאַיִן יִתַּמּוּ יִכְלוּ

אָמַר דַּי לְצָרָה / עַם זוֹ קָנִית רְאֵה עֲמָלוֹ / עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד

אַהֲבַת דָּוִד וּבְרִית שְׁלוֹמוֹ / תָּקִים לְזַרְעוֹ עוֹמֵד בִּמְקוֹמוֹ / תַּחְתָּיו מִבָּנָיו לְפִי תֻּמּוֹ

מְשִׁיחַ יְיָ יִנּוֹן שְׁמוֹ / לוֹ יִקְּהַת עַמּוֹ / לִהְיוֹת צֵל עַל רֹאשׁוֹ לְהַצִּיל לוֹ

אָמַר דַּי לְצָרָה / עַם זוֹ קָנִית רְאֵה עֲמָלוֹ / עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד

10 לִשְׁמוֹ וּלְזִכְרוֹ תַּאֲוַת נֶפֶשׁ / מְבַשֵּׂר שָׁלוֹם דְּרוֹר וְחֹפֶשׁ / .יַעֲלֶה מִבּוֹר טִיט וָרֶפֶשׁ

עַם דַּל וְרָזֶה עָנִי מִגֹּזְלוֹ / וְלָתוּר וּלְחַפֵּשׂ / אַחֲרֵי שׂוֹטְנָיו אִשֵּׁר נוֹאָלוּ

אָמַר דַּי לְצָרָה / עַם זוֹ קָנִית רְאֵה עֲמָלוֹ / עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד

מַלְכוּתוֹ תִּכּוֹן יִשְׁקֹט יָנוּחַ / וְנָחָה עָלָיו בִּינָה וְרוּחַ / חֲכָמָה וּגְבוּרָה אַמִּיץ כֹּחַ

לְהָמִית רָשָׁע וְאֵין עֹזֵר לוֹ / נָכוֹן הוּא וּבָטוּחַ / יַחְדָּיו יָשׁוּבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ

אָמַר דַּי לְצָרָה / עַם זוֹ קָנִית רְאֵה עֲמָלוֹ / עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד

שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ חוֹכָיו / וְגַם יִירְשׁוּ אֶרֶץ מְבוֹרְכָיו / וְלִלְחֹם יָרִיק אֶת חֲנִיכָיו

15 גּוֹיִים כְּאַיִן נֶגְדּוֹ נִבְהֲלוּ / יוֹרֶנּוּ דְּרָכָיו / מַעֲנֶה יָשִׁיב לְכָל שׁוֹאֲלוֹ

אָמַר דַּי לְצָרָה / עַם זוֹ קָנִית רְאֵה עֲמָלוֹ / עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד

הָאֵר פָּנֶיךָ הָשֵׁב שְׁבוּתִי / וּבְרֹב חֶסֶד שְׁמַע תְּפִלָּתִי / וְאַל תֶּחֱרַשׁ אֶל דִּמְעָתִי

כִּי שַׁעֲרֵי דִמְעָה לֹא נִנְעֲלוּ / קָרַב קֵץ פְּדוּתִי / כִּימֵי קֶדֶם בְּנִיסָן נִגְאֲלוּ

תִּגְדַּל תּוֹךְ עֲדָתִי / זֶרַע קֹדֶשׁ קִצְפְּךָ סָבְלוּ / תִּמְלֹךְ עוֹלָם וָעֶד

1. 1. כלו עיני מיחל: בכליון עיניים אני מצפה לבשורת הגאולה, על פי תה׳ סט,ד ׳כלו עיני מיחל לאלהי׳. ומה היא הבשורה? בוא…ונורא: על פי מלא׳ ג, כג ׳הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בא יום יי הגדול והנורא׳. כתקרת…אורה: ציפייתי לגאולה דומה לציפייה של עיוור לאור כי הגלות כולה חושך. יצפה אורה: על פי בבלי סנה׳ צח ע״ב. 2. שובה עד מתי: על פי תה׳ צ,יג. כל קצין כלו: כל חישובי הקץ, שחישבו חז״ל לזמן בוא הגאולה חלפו, ומשיח עדיין לא בא, על פי בבלי סנה׳ צז ע״ב ׳כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה׳. עם זו קנית: העם אשר קנית, על פי שמות טו, טז. עמלו: סבלו בגלות. 3. עת לחננה… הגיע כבר זמן הגאולה לחונן את ציון, על פי תה׳ קב,יד. 4. רוחי חבלה: נשחתה, על פי איוב יז,א. עיני דאבה: כואבת, על פי תה׳ פח,י. בראותי…הטובה: כשאני רואה אויבי נהנה מכל טוב. ברבות הטובה: ברב שפע, על פי קה׳ ה, יא ׳ברבות הטובה רבו אוכליה ומה כשרון לבעליה כי אם ראות עיניו׳. תוחלתי נכזבה: תקוותי אבדה, עדה״כ איוב ~מא,א. 5. אבדה תקותי: עדה״כ משלי יא,ז. נפלו פני: עדה״כ בר׳ ד, ו. סעיפי תשובה: אחרי הרהורי האכזבה עלו בי הרהורי תשובה להמשיך ולצפות למשיח. סעיפי: הרהורים כמו ׳בשעפים מחזיונות לילה׳(איוב ד,יג). אם יתמהמה חכה לו: אם יתעכב זמן בא הגאולה והמשיח, אף־-על-פי-כן המשך לחכות לו, על פי חבקוק ב,ג ׳כי עוד חזון למועד…אם יתמהמה חכה לו…׳ וראה גם בבלי סנהדרין צז ע״ב. 6. פארך חבש: לבש כתרך, על פי יח׳ כד,יז. ובגדי נקם: לבש כגיבור היורד למלחמה, על פי יש׳ נט,יז. והשב…שבעתים: שלם את גמולם על רעתם פי שבעה, על פי תה׳ עט,יב. אל חיקם: הפורענות תדבק בהם. יאכלו את חקם: כאן: ייענשו כפי המגיע להם, עדה״ב בר׳ מז,כב. 7. גמולם…פעלו: מוסב על ׳והשב׳, על פי תה׳ כח,ד ׳תן להם כפעלם…השב גמולם להם׳. יהיו כאין: עדה״כ יש׳ מא,יא ׳יהיו כאין ויאבדו אנשי ריבך׳. יתמו יכלו: יאבדו. 8. וברית שלומו: עדה״כ יש׳ נד,י. תקים לזרעו: תקיים לזרעו, עדה״ב בר׳ יז,יט ׳והקמתי את בריתי אתו לברית עולם ולזרעו אחריו׳. עומד במקומו: ימלוך במקומו. תחתיו מבניו: אחד מצאצאי דוד יהיה המשיח, עדה״כ שמות כט,ל. לפי תמו: התם והמובחר מזרע דוד יהיה המשיח. לפי תמו משיח: צירוף אמנותי המקביל ל ׳מסיח לפי תומו׳(בבלי כתובות כו ע״א) ופירושו: המשיח יבוא בהיסח דעת (בבלי סנה׳ צז ע״א) [בהשפעת המבטא של קוראי שירה זו ומחבריה, שאינם מבחינים בין ש׳ לס׳].

9. 9. משיח יי: על פי ש״א כד,ז. ינון שמו: על פי תה׳ עב,יז ׳יהי שמו לעולם…ינון שמו', והוא ביטוי רב משמעי: א) ינוב וירבה שמו (ראב״ע). ב) ייזכר לעד מלשון נין ונכד (רד״ק). ג) שמו של משיח הוא ינון, על פי סנה׳ צח ע״ב. לו יקהת עמו: עם ישראל יילווה למשיח ויישמע אליו, על פי בר׳ מט,י ׳עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים׳. להיות…לו: המשיח ישמש מקור הגנה לישראל מאויביו, עדה״כ יונה ד,ז. 10. לשמו…נפש: הכול מתאווים לזכרו של המשיח ומקווים לו, עדה״כ יש׳ כו,ח ׳יי קוינוך לשמך ולזכרך תאות כל נפש׳. מבשר שלום: על פי יש׳ נב,ז. דרור: על פי יש׳ א,ב ׳יען משח ה׳ אותי לבשר ענוים…לקרא לשבויים דרור׳. יעלה מבור: יעלני מבור הגלות, עדה״כ תה׳ מ,ג. טיט ורפש: מלא טיט ורפש, עדה״כ יש׳ נז,כ. 11. עם דל: על פי משלי כח,טו. כאן כינוי לישראל הסובל בגלות. עני מגֹזלו: יציל ישראל מבין הגויים, על פי תה׳ לה, יא. ולתור…ולחפש: עדה״כ קה׳ ז,כה. אחרי…נואלו: אחרי אויביו שהרשיעו. 12. מלכותו תכון: עדה״כ ש״א כ,לא. ונחה…וגבורה: על פי יש׳ יא,ב. אמיץ כח: עדה״ב יש׳ מ,כו. 13. להמית רשע: לפי ההמשך אולי מוסב לאותו מלך גדול המתואר בדניאל יא. ואין עוזר לו: אין עוזר לאותו רשע, על פי דני׳ יא, מה. נכון: כמו ׳וכסא דוד יהיה נכון׳ 1מ״א ב, מה). ישובו יושבי בצלו: הגולים יחזרו לארץ ישראל לחסות בצל המשיח, על פי הושע יד,ח. 14. ששון ושמחה ישיגו: על פי יש׳ לה,יא. חוכיו: המצפים ומייחלים לו משורש חכה כמו ׳אשרי כל חוכי לו׳(יש׳ ל,יח). יירשו ארץ: על פי יש׳,כא. יריק את חניכיו: עדה״כ בר׳ יד,יד. 15. גוים כאין נגדו: על כולם יגבר, על פי יש׳ מ,יז. יורנו דרכיו: המשיח ילמדנו ללכת בדרכיו, על פי מיכה ד,ב ׳והלכו גויים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר יי…ויורנו מדרכיו ונלכה בארחתיו כי מציון תצא תורה ודבר יי מירושלים׳. מענה ישיב: ישיב לכל שואל בענייני הלכה, עדה״כ משלי טו,א.
10. 16. האר פניך: מכאן פונה המשורר לה׳, על פי תה׳ פ,כ. שמע…דמעתי: על פי תה׳ לט,יג. 17. כי…ננעלו: על פי בבלי ברכות לב ע״ב. קרב קץ פדותי: החש זמן הגאולה, עדה״כ איכה ד,יח. כימי קדם…נגאלו: על פי בבלי ראש השנה יא ע״ב ׳בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל׳. 18. זרע קדש: הם ישראל, על פי יש׳ ו,יג. קצפך סבלו: אשר סבלו קצפך שקצפת עליהם בגלות. תמלך עולם ועד: עדה״כ תה׳ י,יז.

שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבאז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו-מאיר ניזרי- כָּלוּ עֵינַי מְיַחֵל בְּשׂוֹרָה

עמוד 524

78

ציון לנפש חיה מצבת קבורת איש תם וישר העלוב וקצר ימים עודנו באבו נחטף ובימי נעוריו נקטף אהה על פרידתו אויה על רוחו ונשמתו גם בן לא היה לו וזה רעה חולה ה״ה המנוח יהודא נ״ע בר הגמון יעקב מרציאנו ס״ט שנלב״ע יום ב׳ ו׳ ימים לחו׳ אב ש׳ התרצ״ה לפ״ג ויהיו ימיו אשר חי ל׳ שנה תנצב״ה.

YUDA MURCIANO 7  AGOSTO 1935

79

ציון לנפש חיה.,. אהרן ן׳ שלמה הכהן שנלב״ע ביום ט״ו לחו׳ סיון ש״ש תרצ״ה לפ״ק תנצב״ה.

80

קול ציון במרה תבבה האבן הזאת לאות האיש המאושר זך וישר אשר היה מחברת זוהר הרקיע בעל אכסניה של תורה פתאום כבתה נרו ועתו קודם זמנו נטו עליו צלילי ערב המנוח שלמה הכהן נ״ע בר הזה״ב משה נ״ע נלב׳׳ע ג׳ ימים לחו׳ סיון ש׳ התרצ״ה לפ״ג ויהיו ימיו

נ״ח שנה תמ״ך תנצב״ה.

SALOMON COHEN FALLECIO 4   JUNO 1935   A LOS 58 ANOS

81

זאת מצבת קבורת הח׳ הש׳ שלמה מרציאנו בן משישו נ״ע שנלב״ע ביום ט״ז לחודש טבת ש׳ תרצ״ה תנצב״ה.

82

[ציון הזקן הכשר, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב, מדותיו מדות יוצרו, הצדיק ר׳ יוסף בן ר׳ יצחק מרציאנו להרהאר הנק׳ יוסף די עווישא

תנצב״ה].

83

[ציון של הזקן הכשר; נהנה מיגיע כפיו כל חייו, הצדיק ר׳ יוסף בן דוד מרציאנו בן ישו תנצב״ה],

84

זאת מצבת קבורת איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע מחמד כל עין היה לאין והיה על פניו מסוה הבושה וכל דבריו תמיד בלחישה והיה מדוכה מזורים קשים ומרים אהה כי עודנו באבו נקטף ובמבחר ימיו נחטף עלוב וקצר ימים המנוח דוד הכהן נ״ע נלב״ע ערש״ק ו׳ ימים לחו׳ כסלו ש׳ התרצ״ד ליצירה ויהיו ימי חייו כ״ג שנה פה עי״ת דבדו

יע״א תנצב״ה.

85

זאת מצבת הזקן הכשר איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע מכניס אורחים ופתו מצויה לעובר ושב ובעת זקנתו נתייסר ביסורים קשים ומרים ה״ה המנוח הר׳ אברהם ן׳ חמו נ״ע ויהיו ימיו קרובים למספר 85 שנה ונלב״ע ביום ששי בשב״ק 28 לחו׳ אייר ש׳ תרח״ץ לפ״ק

ויה״ר שתנצב״ה אמן.

86

אשרי איש ירא את ה׳ במצוותיו חפץ מאד זאת מצבת קבורת החכם השלם צדיק תמים ירא אלהים מנעוריו והיה משאו ומתנו באמונה גם בימי זקנתו שהיה מדוכה ביסורים אפ״ה היה מסגף עצמו בסיגופין ותעניות ובימים ההם לא זזו מידיו ספר הזוהר והמשנה הר׳ שלמה בן חמו ז״ל ונתבש״ם ביום ר״ח אייר ש׳ התרצ״ג והיו ימיו אשר חי צ״ד

שנה תנצב״ה.

87

זאת מצבת קבורת בן חכם בחור כארזים קרא ולמד משנה וגמרא עודנו באבו בן י״ג שנה וחצי קראו רבו ויעל יוסף בן מכלוף הכהן השמיטה ביום שב״ק… ש׳ התרצ״ג.

88

ציון לנפש חיה עין תדמ״ע במ״ר וכל לבב סמר אל הלקח מרגלית יקרה עלה לשמים בסערה וי להאי שופרא דבלי כעפרא במבחר ימיו ושניו ובאביב ימי עלומיו חכם לבב בה״ר אברהם ז״ל בבמוהר״ר החה״ש והכולל שמואל מרציאנו דין לחימר בן ב״ד שנה נתבש״ם ב״ו אלול ש׳ התרצ״ג ליצירה תנצב״ה.

89

ציון לנפש חיה זאת מצבת קבורת האשה הזקנה והכשרה מאחא בת

אהרן בן חמו תנצב״ה.

90

מצבת… האשה הכשרה עישה אשתו של יוסף בן חמו שנלבע״ה ביום ב״ב לחו׳ אייר ש״ש תרצ״ג לפ״ק תנצב״ה.

91

זאת מצבת האשה הכבודה והצנועה נוחה לשמים ולבריות הזקנה הכשרה אשת חיל עטרת בעלה מרת רוח מרים בת אסתר נ״ע אשת ושל הנו״ח אברהם בן חמו בר יצחק נ״ע נלבע״ה ביום ה׳ בשבת עשרים יום לחודש שבט ש׳ התרצ״ב לפ״ג תנצב״ה.

92

עד הגל הזה ועדה המצבה זאת מצבת קבורת האשה הכבודה הצנועה הצי הב׳ אשר שמרה כל חוקה מנשים צדקניות וחסדניות נפשה דבקה בבתי כנסיות ימיה צומות לילותיה תפילות רבת המעלות אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה יראת ה׳ היא אוצרה רבות בנות עשו חיל והיא עלתה על כולם תנו לה מפרי ידיה ויהללו בשערים מעשיה בת גדולים ואשת גדולים הלוא היא מסעודא מרציאנו אשת הז׳ הכי ירא אלהים וסר מרע סי׳ יהודה בן סוסאן הנק׳ בן טאנא ויהיו ימיה אשר היתה על פני האדמה קרוב לשמונים שנה נתבשמ״ה ליל שב״ק 9 ימים לחו׳ טבת תשנת תרצ״ב תנצב״ה.

אבני קודש- אליהו רפאל מרציאנו תולדות בתי העלמין של קהילת דבדו ותולדות רבניה וחכמיה זיע״א
עמוד 38

בלימודיי במכון, נעדר נושא היהדות שאני קורא לו חכמת ישראל. אבל פטור בלא כלום אי אפשר. נכון שמרטין בובר הרצה משנתו, אולם היה זה בבחינת מבט על היהדות מהמימד הפילוסופי. מכל מקום, כשהוא נגע ביהדות היה זה בדיון חופשי ולא מתוך דיון מהותי על המוסריות. תחומו היה כאמור בעיקר בפילוסופיה של היהדות והחסידות. הנה קיבלנו רב, שאינו נכנס לדברים מופשטים ולפרשנות פילוסופית על מאורע זה או אחר במדרש או באגדה. הרב מדבר על הגישה המסורתית ועם הנוער שלנו מהקיבוצים, זה מבטיח להיות מעניין. הרב דיבר על היהדות בחיי היומיום ועל נושאים כגון התפילות בחול, בשבת ובחגים, הקריאות בתורה, בר מצווה, והסדר בבית הכנסת. באחת הפעמים התעורר דיון נוקב. הקשבתי בשקט וחייכתי לשאלות התמימות ולתשובות הרב המתחמקות. מה הוא יכול לעשות? אין בידו לשנות שום דבר. הוא מדבר על ההלכה המקובלת והוא לא קובע כלום. כך הוא אמר. הוא הולך בעקבות רבותיו והמפרשים הקלאסיים כמו רש״י, הרב״ע, אברבנאל ועוד שממילא הם לא מכירים אפילו בשמות, חוץ מרש״י שהיה ידוע. הוא הסביר שזה לא עניין של היגיון אלא של אמונה והלכה ואין עוררין על זה. לא ראיתי מה אני יכול להוסיף על הדיון הרעשני שהיה פשטני ולא מעמיק. היו תלמידים שחשבו שאני ידען בנושא היהדות, הסתכלו עליי ורמזו לי, קצת בחיוך וקצת בכעס, החוו בתנועות יד ואמרו לי ״נו, מה אתה שותק״. פתאום נזכרו בי! אנחנו פה בשביל ללמוד ולא לקיים פולמוס שאין בו תכלית. שמרתי על שתיקה עד שהרב ענה לאחת השאלות של קיבוצניק יליד ארצות הברית, שכנראה נולד לאם לא יהודייה. הרב בתשובתו אמר שעד סיני הייחוס היה לפי האב ואחרי סיני – לפי האם. כאן הפרתי את שתיקתי מפני שלא רציתי לשמוע איך הוא מטעה את שומעיו. אמרתי לרב: ״רבי אלעזר המודעי אומר ׳… המגלה פנים בתורה שלא כהלכה, אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא׳. אתה אומר שרק עד סיני לפי האב! אני מבקש שתתקן הצהרה זו, כי אתה יודע שזה לא נכון!״ הרב נדהם לשמוע את זה ולא ידע מה להגיד. הוא ענה בגמגום: ״אתה צודק… אבל יש פרשנות וכו׳ ״. כל התלמידים השתתקו ועקבו בעניין על הדיון עם הרב, בהנאה. אני מספק דוגמה מהתורה, לפיה אחרי סיני הייחוס הוא על פי האב. הוצאתי את התנ״ך וקראתי: ״ויצא בן אשה ישראלית ויעצו במחנה בן האשה הישראלית ואיש הישראלי. ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ויביאו אותו אל משה ושם אמו שלֹמית בת דברי למטה דן. ויניחהו במשמר לפרש להם על פי ה׳. וידבר ה׳ אל משה לאמור: הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה וסמכו כל השומעים את ידיהם על ראשו ורגמו אותו כל העדה״.

לפי רש״י זה היה הבן של האיש שמשה הרג במצרים והוא בכלל לא יהודי אם כי אמו יהודייה משבט דן, כפי שהכתוב מעיד. השאלה שלי, למה הרגו אותו? ״כי הוא קילל את ה׳. אם כי מדובר באדם לא יהודי״. ״השאלה שלי היא, למה קילל את ה׳? אנחנו יודעים שכתוב ׳ונוקב שם ה׳ מות יומת׳ וכן ׳אלוהים לא תקלל׳. אנחנו יודעים גם שיוסף בן מתתיהו, פילו ורש׳׳י, מפרשים במקום אחר ׳אלוהים׳ הכוונה לשופטים, כמו שכתוב בעניין העבד שלא רוצה לצאת לחופשי. כתוב: ׳והגישו אדוניו אל האלוהים׳ וכן ׳והגישו אל הדלת או אל המזוזה כאן הפירוש של אלוהים הוא שופטים. רש״י מפרש כי שופטים מדברים בשם אלוהים, אבל השאלה שלי היא: למה קילל? אדם לא מקלל סתם. משהו קרה כאן שהוציא את האיש מגדרו וקילל בייאושו. רש״י נותן לנו פתח לתשובה. הוא אומר, בגלל מיקומו בין השבטים. ׳ויצא׳. מהיכן יצא? הוא יצא משבט דן, שבט כמו שכתוב ׳איש על דגלו באותות לבית אבותם׳, והם גירשו אותו מפני שהשבטים במחנה היו לפי האב. הוא לא מצא מקום באף שבט כי אביו היה מצרי ולכן התעצבן וקילל. איפה פה הייחוס ? לא לפי האב? זה לא אחרי סיני?״ ״נכון, אבל תלך רחוק יותר. בספר דברים כתוב על העמים בארץ כנען, ׳לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך, כי יסיר את בנך מאחרי ועבדו אלוהים אחרים וחרה אף ה׳ בכם והשמדך מהר׳. רש״י והירש פירשו את הפסוק הזה על הייחוד לפי האם. לא כתוב כלום על ייחוס לפי האם. נראה יותר מאוחר. אבל לענייננו. רש״י חי בצרפת במאה האחת עשרה. שמשון רפאל הירש, הידוע בקיצוניותו הרבה והתנגדותו העזה לציונות, חי בגרמניה במאה התשע עשרה וייחוס האם נקבע הרבה לפני כן. גם חכמי התלמוד הסתמכו על הפסוק הזה בגמרא קידושין בתלמוד ירושלמי. ר׳ יעקב מכפר נבוריא היה דווקא בעד הייחוס לאב, אבל נאמר ׳יחיד ורבים, הלכה כרבים׳, נכנע לחבריו שהחליטו הייחוס לפי האם. זאת אומרת אנחנו במאה הרביעית לספירה. יש חוקרים והיסטוריונים שחושבים שזה הושפע מהמשפט הרומי במאה השנייה. כשאישה יהודייה נאנסה על ידי גוי, הבן שנולד מקשר זה נקרא ממזר, מה שיצר בעיות לילד, לאם ולקהילה בכלל. אחרי השינוי הזה ילד במצב דומה נחשב ליהודי ויכול היה להתחתן עם יהודייה.

שינוי זה קיבל תוקף מכיוון שאחרי כל פוגרום שבו נאנסו בחורות יהודיות רבו הממזרים. זה היה מזעזע את הקהילה ששיקמה את הריסותיה, ולכן קיבלו את השינוי ופתרו בכך את הבעיה הממאירה. ואולם, בתורה גופה אין היגד ברור בשינוי הייחוס לאם. מישהו שאל מדוע עשו שינוי כזה, שהלוא נאמר שאסור לשנות את דברי התורה״. ״נכון״, ענה הרב. ״אסור להוסיף ואסור לגרוע״. ״זה לא נכון״, חזרתי לדיון ואמרתי. ״יש שינוי בתורה גופה. לדוגמה: בעשרת הדברות נאמר ׳פוקד עוון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים׳. אותו הדבר חוזר בבירור, (כמו גם בבמדבר יד, יח ובדברים ה, ט) אבל אנו מוצאים בתורה רמז ראשון לשינוי חוק זה. ה׳ אומר למשה: ׳מי אשר חטא לי אמחנו מספרי׳. אבל השינוי היסודי של חוק זה כתוב בבירור בספר האחרון של התורה. כתוב: ׳לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות. איש בחטאו יומת׳. הפרשנים המסורתיים מתפתלים להסביר את השינוי הזה שהוא ברור. רש״י אומר שפירושו שאין להאשים את ההורים לפי עדות של הבנים שלהם. אבל רשב״ם (ר׳ שמואל בן מאיר) מהמאה השתים עשרה ונכדו של רש״י, דגל בפשט ולכן הוא מקבל את המובן של הפסוק כפשוטו. הפסוק מדבר על כך שאין להתחתן עם עמי כנען כי הם היו עובדי אלילים. היום אין עבודת אלילים והפרשנות עליו דחוקה מאוד. ׳ארבע גזירות שגזר משה רבנו על ישראל ובאו ארבעה נביאים וביטלום. משה אמר: פוקד עוון אבות על בנים… בא יחזקאל וביטלה ׳הנפש החוטאת היא תמות׳.בוא נלך מעט אחורה. משה רבנו התחתן עם מדינית, צפורה בת יתרו כהן מדין.

נולדו לו ממנה שני בנים – גרשום ואליעזר והם נחשבים יהודים. בני אמותיו של יעקב – בלהה שילדה את דן ואת נפתלי, חלפה שילדה את גד ואת אשר נחשבים חלק משבטי ישראל, אם כי אינן נחשבות עם ארבע האמהות. יוסף התחתן עם אסנת בת פוטיפרע כהן און והילדים שלה נחשבים חלק מהשבטים. יעקב אומר ליוסף: ׳אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי׳. ולא רק שהם נחשבים יהודים, אלא יעקב מוסיף: ׳בך יברך ישראל לאמור, ישימך אלוהים כאפרים וכמנשה׳. ועוד מדגיש יעקב ואומר ליוסף בנו: ׳המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים וייקרא בהם שמי ושם אבותיי אברהם ויצחק׳. יהודה לוקח בת איש כנעני לאישה. דוד המלך לוקח את מעכה בת תלמי מלך גשור, ממנה נולד לו אבשלום; שלמה התחתן עם בת פרעה שנתן לו אותה כנדוניה; שלמה המלך ׳אהב נשים נוכריות רבות ואת בת פרעה, מואביות, עמוניות, אדומיות, צדניות, חתיות׳ וכל הילדים שיצאו מהן יהודים. אמו של רחבעם מלך יהודה, נעמה העמונית; רות אשת בועז שממנה תצא מלכות יהודה והמשיח, לפי האגדה, מואביה; איזבל, אשת אחאב מלך ישראל היא בת אתבעל מלך צידונים. ועוד ועוד. כל הילדים של נשים נוכריות אלה הם יהודים, כי יש להם אב יהודי. וזה אחרי סיני״. ״אז מי מחליט על שינוי ?׳׳ שאל מי מהנוכחים, ״איך עושים הלכה ?׳׳ הרב שואל אותי, קצת בצחוק, אולי אני אענה לשאלה זו!

״בבקשה, הנה. ׳וידבר ה׳ אל משה, אמר לפניו: רבונו של עולם, הודיעני היאך היא ההלכה? אמר לו: ׳אחרי רבים להטות׳. ׳רבו המזכים, זכו. רבו המחייבים חייבו כדי שתהא התורה נדרשת ארבעים ותשעה פנים טמא וארבעים ותשעה פנים טהור׳; ׳שבעים פנים לתורה׳.החכמים היו נגד תרגום התורה מפני שזה מגביל את המשמעות הפנימית של התורה. התורה נדרשת גם לפי דרש, פשט, רמז וסוד, בקבלה הלוריאנית של האר״י ושל ר׳ משה קורדובירו מצפת, שכל אחד משש מאות אלף שעמדו בהר סיני יש להם – ורק להם ההבנה של התורה שקשורה אתם. הרמז בתלמוד לפי הפסוק ׳שתים זו שמעתי כי עוז לאלוהים׳ שפירושו: אפשר לפרש כל דבר לכמה טעמים. במחלוקת בין בית הלל ובית שמאי, יצאה בת קול והכריזה: ׳אלו ואלו דברי אלוהים חיים׳. משמע: אין לאף אחד סמכות עליונה ומוחלטת לפרש את התורה. בוויכוח בין רבן גמליאל והזקנים, ר׳ עקיבא אמר: ׳יחיד ורבים – הלכה כרבים׳. נוסיף עוד: יש לנו דיון על הלכה בין ר׳ אליעזר ור׳ יהושע בעניין תנורו של עכנאי. מבלי להיכנס לפרטים הטכניים של זה ׳ר׳ אליעזר מטהר וחכמים מטמאים׳. ר׳ אליעזר חולל כל מיני נסים להוכיח שהלכה כמותו. ואולם, זה לא עזר לו עם החכמים. בת קול יצאה מן השמים ואמרה: ׳הלכה כרבי אליעזר׳. עמד ר׳ יהושע על רגליו ואמר: ׳לא בשמים היא׳. אין אנו משגיחים בבת קול, שכבר כתבת בתורה בהר סיני ׳אחרי רבים להטות׳. כתוב גם: ׳המנהג מבטל את ההלכה׳.

וכן: ׳אין גוזרין גזרה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולין לעמוד בה ועוד נוסיף על יחיד ורבים: ׳עקביה בן מהללאל העיד ארבעה דברים. אמרו לו: עקביה חזור בך בארבעה דברים שהיית אומר, ונעשך אב בית דין לישראל. אמר להם: מוטב לי להיקרא שוטה כל ימי ולא לעשות שעה אחת רשע לפני המקום, שלא יהיו אומרים, בשביל שררה חזר בו… ונדוהו, ומת בנידוי וסקלו בית דין את ארונו. אמר ר׳ יהודה: חס ושלום, שעקביה נתנדה, שאין העזרה ננעלת בפני כל אדם מישראל בחכמה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל. בשעת מיתתו אמר לבנו: בני, חזור בך בארבעה דברים שהייתי אומר. אמר לו: ולמה לא חזרת בך? אמר לו: אני שמעתי מפי המרובים והם שמעו מפי המרובים. אני עמדתי בשמועתי והם עמדו בשמועתם. אבל אתה שמעת מפי היחיד ומפי המרובים – מוטב להניח דברי היחיד ולאחוז בדברי המרובים. אמר לו: פקוד עלי חבריך. אמר לו: איני מפקיד. אמר לו: שמא עלה מצאת בי? אמר לו: לא! מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך׳. יש לנו שינוי מפורסם על ידי הלל הזקן. הפרוזבול. סידור לגביית חובות על ידי בית דין גם בשנת השמיטה. הלל היה נשיא הסנהדרין במאה הראשונה לספירה ותקנה זו נועדה לעקוף שמיטת הכספים הנהוגה בשנת השמיטה״.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון–שיעור בתורה

עמוד 322

שיר במתכונת מליצה

 ״מריבה היא דומה לשבולת / הנהר, ואביה מחללת, / ראשים וגם שרים היא מהוללת, / בכל עת כיונה[?] היא מתגדלת״.

כתובת השיר היא: ״מליצה יסדתיה על אהבת רעים בשעת ריוח והצלה, ובשעת הדחק נתפרדה חבילה, ותשוב להם חוכה ואיטלולה; ואף אם אהבתך להם טובה כפולה, יבקשו מי מריבה לעשותה מהוללה, כאשה חללה אשר בבעלה מעלה; נו[עם]: ק״ב [השווה לעיל]״.

שיר במתכונת ״מחברת״ על אם ובתה שהיו זונות במכנאס. השיר יתפרסם על פרטיו לקמן.

שיר שבח לה׳ במתכונת של ״פיוט – נו[עם]: ׳יערת דבש׳ , על נס שקרה לקהילה שעה שגויים העידו על יהודים עדות שקר, ואלה ניצלו לבסוף מעלילת השווא . המשורר שם עצמו דובר לקהילתו, אך אין הוא מציין בשירו מה הייתה עדות השקר שהושמעה. הפיוט הוא שיר מעין־אזורי המורכב משמונה סטרופות בעלות ארבעה טורים דו־צלעיים עם שלושה טורי ענף תואמי חריזה וטור אזור אחד כמו־פסוקי. הסטרופה הראשונה כוללת אזור דו־טורי שהטור השני שלו – קצר יותר – משמש רפרן. החתימה בראש הסטרופות ״שלמה חלואה״. הסטרופה הראשונה, השלישית והחמישית הן כדלקמן:

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לִשְׁלֹמֹה, / דָּבָר דָּבוּר עַל אָופְנוֹ,

טַעְמוֹ וְנִמּוֹקוּ עִמּוֹ, / עַל גֹּדֶל הַנֵּס תִּקּוּנו

ֹ פָּעַל חְנוּן, כֵּן הוּא כִשְׁמוֹ, / אוֹתוֹת לְטוֹבָה עִמָּנוּ;

שִׁמְעוּ אָזְנִי רָאוּ עֵינַי / נֵס פֶּלֶא מִי יְכִילֶנּוּ.

וְהַבּוֹטֵחַ בַּיְּיָ / חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ.

מְאֹד זַעְתִּי וְחָרַדְתִּי, / כָּשַׁל בְּעֹנִי כֹּחִי,

כִּמְעַט בְּכָל רַע הַיִתִי, / נִזְעָכוּ יָמַי וְרוּחִי;

דִּין הַצּוּר תָּמִים הִצְדַּקְתִּי / עָלַי בְּלִבִּי וּבְטוּחִי,

אָמַרְתִּי לְנַפְשִׁי רוּחִי, / אַךְ זֶה חֹלִי אֶשְׁאָנוֹ.

וְהַבּוֹטֵחַ בַּי / חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ

חֵילִי הֵן שָׁאֲפוּ צָמִים, / זֶה רוֹדֶה וְזֶה מְרַדֶּה;

צַמָּתוֹ בְּבוֹר חַיַּי קָמִים / פִּתְאוֹם, וְקָמוּ כְּעֵדֵי

 שֶׁקֶר, וְכֻלָּם נוֹהֲמִים / כַּאֲרָיוֹת קָמוּ נֶגְדִּי.

יְיָ מֵגֵן בַּעֲדִי, / אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ.

וְהַבּוֹטֵחַ בַּי / חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ

וצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו-ר'שלמה חלואה-יוסף שטרית-שירה ופיוט ביהדות מרוקו-התשנ"ט

עמוד 210

פרשת כי תצא

אוֹיָה לְאִישׁ עָנִי, / נוֹלָד בְּלִי כוֹכָב!

אפרים חזן

פרשתנו היא אחת הפרשות העשירות במצוות, ומונים בה לא פחות מ-ע"ד מצוות. קשה עד מאוד לגלות את העיקרון המארגן את סדר הדברים, או את השיטה העומדת מאחוריהם, אך ניתן בהחלט לארגן מתוך הפיזור קבוצות של מצוות סביב נושאים חברתיים ומשפחתיים. כך הפתיחה באשת יפת תואר, הסמוכה לענייני המלחמה המסיימים את הפרשה הקודמת, מכוונת אותנו למצוות וסייגים, הקובעים כי גם בעת מלחמה כבוד האדם וטוהר הנשק הם ערך עליון. בו בזמן נפתחת סדרה של מצוות בענייני אישות, משפחה ואף חינוך. קבוצה בולטת אחרת של מצוות – לקט, שכחה ופאה –  נכנסת תחת הכותרת "מתנות עניים" (דב' כד:יט-כא). שלושת הפסוקים הללו כוללים את הצירוף "לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה". לכאורה טעם המצווה ברור, עזרה חומרית לחלש, כמו שאר דיני צדקה. ברם, מצוות אלה מקריות בחלקן, שהרי עיקרן חוסר מודעוּת ואפילו שכחה; אין אדם יכול לקיים מצוות "שכחה" מתוך מחשבה ובכוונה תחילה. ייחוד זה הביא את הפרשנים השונים לתהות על טעמן המיוחד של מצוות אלה, כפי שהיטיבה נחמה ליבוביץ  לסקור עניין זה.

בעל "ספר החינוך" מעמיד את עיקר מצוות שכחה על חינוך האדם לנדיבות, ומאות שנים אחר כך רש"ר הירש מציגהּ כמעין "מחאה נגד המושג 'שלי'". הווה אומר, כי בצד התמיכה בעניים כתוצאה ממצוות אלה, כפי שממחישה באופן מופלא מגילת רות, המצוות של "מתנות עניים" מחנכות לתיקון מידותיהם של הנותנים.

בהקשר זה אנו מבקשים להעלות כיוון נוסף, ודומה כי הוא נרמז גם במהלך מימוש מצוות הלקט  במגילת רות, כאשר בעז מצווה על הקוצרים "וְלֹא תַכְלִימוּהָ" (רות ב:טו). כלומר, בצד הנתינה והתמיכה יש עניין לא פחות חשוב, והוא הנתינה דרך כבוד. במצוות אלה לא הנותן הולך אל הנצרך, אלא להפך, ובעיקר אין הדבר תלוי ברצונו הבלעדי. כיוון שהנצרך הולך אל הנותן, יכולה להתפתח אצלו תחושה שהכול תלוי בנותן ובחסדו. באה התורה וזיכתה את העני בלקט שכחה ופאה, ומעתה הוא בוחר לו את השדה, הוא מלקט על פי יכולתו, בדרך המוסכמת עליו ועל חבריו המלקטים, הוא האדון למתנתו, ותודתו שלוחה לבורא עולם ולא לבעל השדה. במצוות אלה העני אינו עומד מול העשיר עמידה המחלקת למעמדות. המעמדות בעצם הגדרתם נותנים העדפה ברורה לעשיר על פני העני ללא קשר לכישרון, למאמץ, לקניין רוחני כלשהו או למידות טובות ולאישיותו של האדם בכלל.

החברה מתחנפת לעשיר, והוא זוכה ליתרון ולסבר פנים יפות בכל מקום, ללא קשר להיותו ראוי לכבוד זה. אין צריך לומר, כי בכל דבר הנקנה בכסף יתרונו של העשיר גדול ורב. יתר על כן, גם המזל מאיר לו פנים והוא "מסתכן" ומצליח, ואילו העני, גם כשהוא זהיר ביותר, ניסיונותיו עולים בדר"כ בתוהו. כנגד מצב זה, וכנגד חוסר ההערכה והזלזול בעני באשר הוא עני, יוצאים במחאה סיפורי עם שונים, וכמה מן השירים היפים שכתבו משוררינו לאורך הדורות. כך הוא, למשל, שירו של רבי אברהם אבן עזרא:

אַשְׁכִּים לְבֵית הַשַּׂר – / אוֹמְרִים: כְּבָר רָכַב!

אָבוֹא לְעֵת עֶרֶב – / אוֹמְרִים: כְּבָר שָׁכַב!

אוֹ יַעֲלֶה מֶרְכָּב, / אוֹ יַעֲלֶה מִשְׁכַּב

אוֹיָה לְאִישׁ עָנִי, / נוֹלַד בְּלִי כּוֹכָב

מה שהביע ראב"ע בתמציתיות רבה, פירט והרחיב שש מאות שנה אחריו פייטן בן מקנס, רבי שלמה חלואה (=שח"ל), בשירו "אמת מארץ חדל חדול". התיאור המפורט והסאטירי, ההומור החד והעוקצני, תוך הבלטת קצות הניגוד בין העני לעשיר, ובעיקר הצביעות הרבה ביחס החברה לזה כנגד זה – כל אלה  בונים סטירה חברתית ושיר מחאה ממדרגה ראשונה.

להלן נציג את המשורר ואת שירו, והם ידברו בעד עצמם.

אֱמֶת מֵאֶרֶץ חָדַל חָדוֹל

       וְאִם תִּרְאֶה מַשּׂוֹא פָנִים דְּבָרָך צְפוֹן לִפְנֵי מִגְדּוֹל

       וְאִם תִּרְצֶה לֵיחָנֵק

       הִתָּלֵה בְּאִילָן גָּדוֹל

5    בַּיוֹם וּבַלַיְלָה שַׁמָּשֵׁי עָשִׁיר לֹא יִיעָפוּ

       וְשַׁמָּשֵׁי חָכָם מִסְכֵּן רֹאשָׁם חָפוּ

       הַלָּלוּ אֲנָשִׁים לָהֶם יִכְסָפוּ

       וְהַלָּלוּ לָהֶם בְּסִירָה אוֹתָם יִדְחֲפוּ

       גַּם זֹאת לֹא תַּכִּירוּ בוֹ וּבִנְעָרוֹ

10   בְּצֵאתוֹ לַשּׁוּק הַכֹּל מִמֶּנוּ יָגוּרוּ

      מִכָּל מַאֲכָל חֵלֶק יָפֶה לוֹ יִבְחֲרוּ

       בָּשָׂר שָׁמֵן וְרֵאשִׁית שְׁמָנִים לוֹ יִבְזוֹרוּ

       דַּל וְעָנִי בְצִדּוֹ שׁוֹבְרוֹ

       כְּסוּתוֹ תָעִיד עָלָיו וְשִׂמְלָתוֹ לְעוֹרוֹ

15   מִכָּל מַאֲכָל חֵלֶק הָרַע לוֹ יִבְחֲרוּ

       כְּרָעַיִם אוֹ בְדַל אוֹזֶן הוּא בְּשָׂרוֹ

       הֵן הוּא בְּעוֹמְדוֹ לִפְנֵי הַגְּבִיר

       מִתְּחִילָּה יִדְמֶה לְשׁוֹפָר הָפוּךְ וְלִבְסוֹף לִתְבִיר

       כִּי הַגְּבִיר לִבּוֹ אַבִּיר

20   וְהֶעָנִי בִבְלִי דַעַת מִלִּין יַכְבִּיר

       וְעוֹד לוֹ כָּל יָמָיו רָעִים

       בְּחַג חוֹדֶש וְשַׁבָּת שִׁינּוּי וֶסֶת לוֹ לִפְגָעִים

       לֹא יַעֲלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעִים

       כִּי אִם בִּשְׁפַל אֶרֶץ יֵשֵׁב וּבַמְּקוֹמוֹת הַמֻּוצְנָעִים.

25   זְמַן לְעָנִי הֶחֱלִיף הַשִּׁיטָּה

       תָּמִיד כָּל יָמָיו יָדוֹ מַטָּה

       בָּרֵיוַח יִטּוֹל שְׁאֵרִית הַפְּלֵיטָה

       וּבַהֶפְסֵד יִמְכּוֹר שֻׁולְחָן וּמִיטָּה

       חֵלֶק לְשִׁבְעָה עָשִׁיר זָכָה בּוֹ

30   הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ וְהוּא עַל מִשְׁכָּבוֹ

       בְּרֹב מִשְׁתֶּה יַיִן יִשְׂמַח לְבָבוֹ

       וְלוֹ מֵעִיר לַעְזוֹר כַּסְפּוֹ וּזְהָבוֹ

       טִרְדַּת הַזְּמָן לְעָנִי נְתוּנָה

       מֵאֱמֶת וְיַצִּיב עַד אֱמֶת וֶאֱמוּנָה

35   יָגַע וְלֹא מָצָא – אֵין אֱמוּנָה

       בָּא עַד כִּיסוֹ וְאֵין עוֹזֵר לוֹ – וְהַיוֹם פָּנָה

       יֶלֶד חָכָם וּמִסְכֵּן חָכְמָתוֹ בְזוּיָה

       עָשִׁיר זָקֵן וּכְסִיל הוּא כְּמוֹ תַאֲוָה נִהְיָה

       עָרֵב לְנֶפֶשׁ אוֹהֲבָיו כְּמַיִם בַּצִּיָּה

40   כִּי הוּא יַצִּילֵם מִפֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה

       כָּל אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאוּהוּ

       כִּי לְאֵין יָדוֹ, עַל מַה יְקָרְבוּהוּ?

       בְּיוֹם שִׂמְחָתָם יְכַחֲשׁוּ בְקִירְבָתוֹ וִיבַזוּהוּ

       וּבְעֵת רָעָתָם יֹאמְרוּ: 'קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ מִגּוֹאֲלֵינוּ הוּא'

45   לֵיל שֶׁלֶג וּמָטָר עָשִׁיר בְּשִׂמְחָה

       וְעָנִי וְאֶבְיוֹן בְּיָגוֹן וַאֲנָחָה

       זֶה מַצָּעוֹ כָפוּל וַחֲבִיתוֹ פְתוּחָה

       וְזֶה עָרוּם יָלִין וְאֵין מַשֵּׂאת וַאֲרוּחָה

       מָטָר יְשַׂמַּח עָשִׁיר כִּי יִבְטַח עַל מְאוֹדוֹ

50   וְעָנִי בוֹ יִתְעַצַּב כִּי אֵין כָּל מְאוּמָה בְּיָדוֹ

       זֶה אוֹצְרוֹתָיו מְלֵאִים בָּר וְלֶחֶם וּמְזוֹן מִסְעָדוֹ

       וְזֶה כָּל יוֹם חַיָּיו תְּלוּיִים נֶגְדּוֹ

       נִכְסֵי עָשִׁיר פַּחַד אוֹחֵז כִּי יֵדַע שַׁדּוּן

       וְנִכְסֵי עָנִי פַלְגָּא מִלְוֶה וּפַלְגָּא לַאֲבַדּוֹן

55   זֶה מַזָּלוֹ גוֹרֵם לִנְכָסָיו וְלֹא יֹאבְדוּן

       וְעָנִי בִּישׁ גָּדוֹ יֹאמַר לוֹ פּוּק דּוּן

       סוֹדוֹת הַצְלָחָה בְאָוזְנֵי עָשִׁיר

       נִדְבְּרוּ וּשְׁמוּעוֹת רָעוֹת לְאָוזְנֵי עָנִי נִבְחֲרוּ

       זֶה רוּחַ סְעָרָה עוֹשָׂה דְבָרוֹ

60   וְזֶה חוֹבֵק אֶת יָדוֹ וְאוֹכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ

       עֲטִינֵי עָשִׁיר מַלְאוּ חָלָב וּמֵחַ עַצְמוֹתָיו יְשֻׁוקֶּה

       וְהֶעָנִי מוּלוֹ שׁוֹכֵב טָמוּן בְּאַרְעָא בְּאַרְנְקֵי

       זֶה מִמִּקְרֶה הַזְּמָן נָקִי וְזֶה לוֹקָה

       וְלֹא מִתְרַפֶּה וְחוֹזֵר וְלוֹקֶה

65   פַּת הַבָּאָה בְּכִיסְנִין לְעָשִׁיר מוּכָנָה

      וְעָנִי מְחַזֵּר בְּתַר צְלִיל שְׂעוֹרִים וְלֹא יִמְצָאֶנָּה

       זֶה מָעוֹתָיו קוֹנוֹת מֵרֵאשִׁית הַשָּׁנָה

       וְזֶה חֶסְרוֹן כִּיס לוֹ לְמָנָה

       צוּף דְּבַש אִמְרֵי נֹעַם דִּבְרֵי עָשִׁיר וְאִם רָעִים

70   וְעָנִי חֲסַר טַעַם וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים

       זֶה תַּחַת כְּבוֹדוֹ מְהֻודָּר לְרֵעִים

       וְזֶה אֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ וּמַדָּיו קְרוּעִים

       קֶרֶן זָוִית לְעָנִי בְּחוּרָה

       וּפְנֵי הַבַּיִת לְעָשִׁיר שְׁמוּרָה

75   זֶה נִפְתְּחוּ לוֹ שַׁעֲרֵי אוֹרָה

       וְזֶה מַזָּלוֹ שׁוֹרֶה בַמְּגוּרָה

       רֶגֶל עָנִי תִּכָּשֵׁל בִּמְקוֹם מִישׁוֹר

       רֶגֶל עָשִׁיר בִּמְקוֹם חַתְחַתִּים תַּעֲצוֹר

       זֶה מַזָּלוֹ עֵינַיִם לוֹ וְלֹא יָשׁוּר

80   דַּרְכּוֹ כְּדֶרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי צוּר.

בצד דרכי הכתיבה המסורתיות נוקט שח"ל דרכי הבעה מקוריות ורעננות. כך בצירופי לשון שונים, כגון הביטוי הנפלא: "מאמת ויציב עד אמת ואמונה" (34) שעניינו מן הבוקר ('אמת ויציב') ועד הערב ('אמת ואמונה'). דוגמה נוספת היא הביטוי "הגביר לבו אביר" (19). במיוחד חביב עליו השימוש בשם פרטי או במונח מקצועי במשמעותו הכללית, והוא בונה דימויי שיר ומשחקי לשון בשמות הטעמים, כגון בתיאור העני העומד לפני העשיר כ"שופר הפוך לבסוף תביר" (18). המשורר מוכיח את קהלו ומתלונן על היחס לעניים. השיר מתאר את "תלאות העני וכבוד העשיר" כלשון הכתובת לשיר, והוא סטירה נוקבת על יחס החברה לעניים, תוך תיאור העני במצוקותיו ובהשפלותיו, וכנגדו החנופה כלפי העשיר. יש בה בשירת המחאה הזו בעלת האירוניה המושחזת ממסורת השירה החברתית של  ר' אברהם אבן עזרא.

       האירוניה והסרקזם החריפים ניכרים כבר במחרוזת הפתיחה בהכרזה "אמת מארץ חדל חדול" שהיא היפוך אמירתו של בעל התהלים (פה:יב) "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח", והיא יוצרת חוסר אמון מוחלט בחברה ובצדק חברתי כלשהו. אין לצפות שהצדק והאמת ינצחו, אדרבה יש להסתיר את האמת מפני "הגדול", העשיר, כדי שלא יפגע בך. מכאן ואילך השוואה מרתקת בין העשיר לעני: יחס החברה כולו שקר, החנופה לעשיר אין לה גבולות, והסוחר והמוכר יודעים היטב את מי להעדיף: העשיר זוכה בכל חלק טוב, והעני "כרעים או בדל אוזן הוא בשרו". לכאורה הוא הבשר שהמוכר נותן לו בתמורה לכספו הדל, אך מתוך הטור השירי עולה גם המשמעות כי בשרו וגופו של העני הפכו אף הם ל"כרעים ובדל אוזן". מעמדו של העשיר הופך כל אמירה מטופשת היוצאת מפיו ל"צוף דבש אמרי נֹעם", וכנגדו "ילד חכם ומסכן חכמתו בזויה", כפי שלימדנו קהלת (ד: יג; ט:טז).

דומה כי שתי נקודות השפל בגורלו של העני הן במזלו הרע, ללא קשר למצבו הכלכלי: "רגל עני תכשל במקום מישור / רגל עשיר במקום חתחתים תעצור". הנה כי כן לא די במצבו הדל, בעוניו, ובהיעדר פרנסה – כל הפסד ופגע מגיעים אליו גם בשאר מהלכי חייו.

נקודה נוספת היא בהדגשה, כי עת חג ושמחה, שהם ימים טובים לכול, קשים הם לעני באשר "בחג חודש ושבת שינוי וסת לו לפגעים". ואין לו ברירה אלא לשבת "בשפל ארץ… ובמקומות המוצנעים", שכן שינוי המאכל גורם חולי מעיים.

השיר מסתיים בשורה 80 אך אין כאן חתימה וסוף דבר, אלא תיאור נוסף של העני חסר המזל כנגד העשיר המצליח, מעין "וחוזר חלילה" או מעין סיום פתוח, שהקורא מוזמן להמשיכו עוד ועוד. קריאה נוספת תלמדנו כי לסטירה החריפה שלפנינו יעד ברור: מעין חץ שהמשורר מבקש לירות ללב החברה המזלזלת והמתעלמת מן העני, ויותר מכך מכוון     החץ ללב העשיר, שהפער הגדול בינו לבין העני זועק לשמים, ותיאורו הפלסטי מבקש לגרום לחרדה אצל העשיר מפני העתיד. חרדה זו עולה דווקא מן התיאור הקיצוני של איתנות מעמדו של העשיר. חוסר הצדק והחרדה מפני העתיד הם תוכחה שאמורה להניע את העשיר לתמוך בעני, ולקיים  את רוח מצוות "מתנות עניים", שהן מתנותיו של הקב"ה לעני מכוח הצדק הטבעי והשוויון האנושי.

פרשת כי תצא- אוֹיָה לְאִישׁ עָנִי, / נוֹלָד בְּלִי כוֹכָב- אפרים חזן

סְתְהִית אָנָּא מְעָא מוּמּמוֹ

נִכְסַפְתִּי אֲנִי עִם הַתִּינוֹק

סְתְהִית אָנָּא מְעָא מוּממּוֹ לִילָּא פִּי לִילָא,

ווּלְעָאם חְתתָּא יִדּוּז גִּיר פְחָאל הָאד לְלִילָא.

לוּכָּאן מָא תְּנְצֵּר שֶׁמּס, מָא תְּדְוִי גְּמְרָא,

גִּיר דְּדלְּמָא פִּי כּוּלל רְכָּאן

ווּנְבִּית אָנָּא וּמוּממּוֹ, גִּיר סְכָּארָא פִּי לְאָמָאן.

נכספתי אני עם התינוק

נכספתי עם התינוק ללילה בתוך לילה,

ולעוד שנה אשר תעבור כמו זה הלילה.

לולא תזרח השמש, לא תאיר הלבנה.

רק אפלה בכל מקום ופינה,

ואני עם התינוק אלון, באמתחת מטמון אמונה.

מִסִּינָא לְקִיסָארְיָּיא, וּסְרִינָא כְסוּוָא דְלְבְרְוֹקָאדוֹ.

יִכְּבֵר מוּממּוֹ ווִירְזְעְלְנָא אַבוּגָאדוֹ.

עִלְלְקְּנָא לְכְוָּאדְרוֹ, וּודְגְגְנָא לְמְסָאמֵר

וּונְתִי יָיא אְנְנְפִיסָא, תְּקוּם בְּיִדִיכּ עָאמֵר.

סרנו לשווקים, וקנינו כסות ובד ברוקאט,

יגדל תינוקנו, ויהיה לנו אדבוקאט.

תלינו המסגרת ותקענו מסמרות,

ואת יולדת קומי וידיך עתירות.

חְנָּא אִלָא כָּא נְשְׁרְבוֹ אֵשׁשׁרָאב, נְתְכַיְּרוּ פְלְמִיזָאן,

יִכְּבֵר מוֹמוֹ ווִיזרע דַּיָּן.

אִלָא כָּא נִדְרְבוּ לְמוֹזִיכָא, כָא נִדְרְבוּ בְּטָטנְבּוּר,

יִכְּבֵר מוּמּמוֹ, וויִרְזַע שְׁלִיחַ צִבּוּר.

אִלָא כָּא נִצְוְבוּ לְמְּעְזוּן, כָּא נְצְווֹבּוָהּ מִן אְזְזְבִּיב,

יִכְּבֵר בָּאַבָּא מוּמּמוֹ, וויִרְזְעְלְנָא טְבִּיב.

כאשר אנו שותים יין, אנו בוררים לנו שיעור לענין,

יגדל תינוקנו, ויהיה לדיין.

כאשר אנו נוגנים נגינה, אנו מכים בתוף מעור,

יגדל תינוקנו, ויהיה שליח ציבור.

כאשר אנו מכינים ריבה, מכינים אותה מצימוק יפה,

יגדל תינוקנו, ויהיה לנו רופא.

הֻוָא לְעָאלִי לְלִי כְלְקְּהוּם. מֵן לִהּ לָא יוּתָא,

כְלְק לְחֻתָּא, ווּבְּעְדָא מֵן דְּהְרְהָא פְלְמוּוָאז תְּעוּם.

כְדוּדֵכ תּוֹתָא, יָיֹא כְיָּאל לִיאָקוּתָא

וּוֹלָא גְרּרָאר פְּסְסְמָא, כִּיף טַטִּיר יִפְרְפְר וִויהוּם,

ווּנְתִּי יָיא אְננפִיסָא, נְעְסְתִּי וּועְבָּאכּב נְנְוּם.

הוא העליון יצר אותם, ורק לו היכולת,

ברא הדג, וכבר שוחה בגבו בגאות סוערת,

לחייך אדומות כתות, ודמותך כפנינה זוהרת.

וכמו ציפור בשמים, וכמו עוף תרחפו ותנהמו,

והתינוק והיולדת, בשינה עמוקה נאחזו ונמו.

יעקב לסרי-השירה היהודית עממית במרוקו- סתהית אנא מעא מוממו

עמוד 41