אלעד פורטל-החכם השלם-פרקי הגות, הלכה מנהג וציונות מתורתו של רבי יוסף משאש זלה"ה- מעללי צדיק.
לא תסיג גבול רעך
עוד סיפר לי ר׳ אליהו: יום אחד, עת אכלנו בביתנו, אבי, אמי ואני, נשמעו דפיקות על הדלת, ומו״ר אבי ביקשני לפתוח אותה ולראות במה מדובר. ניגשתי אל הדלת וראיתי את הראב״ד הרה״ג רבי יהושע בירדוגו זלה״ה ניצב ועומד מולי. בהתרגשות רבה קידמתי פניו והכנסתיו לביתנו, ומיד רצתי למטבח לספר לאבי על בואו. תכף כששמע אבי, קם וניגב את פיו ויצא לקבלו בחדר האורחים. ר׳ יהושע זיהה שהיה אבי בזמן סעודתו, וביקש לבוא למטבח כי אין רצונו להפריע לאבי. אבי כמובן ניסה להניא את רבי יהושע בטענה שאין זה מכבוד התורה שהרב ידבר והוא ימשיך לאכול, אך משרבי יהושע התעקש בדרישתו, שכנעו אבא לסעוד עמנו יחד, וישבנו לאכול הסעודה. מיד בסופה הודיע רבי יהושע למו״ר אבי שהוא הוזמן לכהן כרבה הראשי של מרוקו, ומו״ר אבי שמח בשמחתו ואיחל לו הצלחה רבה, אך רבי יהושע אמר שהוא טרם הסכים להצעת הממשלה, כי שמע ששבועיים לפני שהוצעה לו ההצעה, אנשי הממשל הציעו למו״ר אבי לכהן כרב ראשי אך אבי מאן לקבל הצעה זו, ושאל את אבי: מדוע עשה זאת? מו״ר אבי השיבו שאין הוא ראוי לשררה הזאת, והיא מיועדת לכבוד הרב יהושע בלבד כי הוא ראש בית הדין, ולא רצה אבא להסיג גבולו. רבי יהושע אמר למו״ר אבי שהוא מוחל לו, והוא חפץ שיתמנה בעצמו לתפקיד רם זה. אך מו״ר אבי מאן, והפציר ברבי יהושע להתמנות בעצמו לתפקיד החשוב, כי הוא הראוי ביותר בכל הארץ, והמשיך לדבר עמו עד שריצהו והסכים.
ענווה זו של הרב ע״ה, מופיעה ברבות מאיגרותיו, כאשר היו מכותביו מתארים את הרב בתארים רמים, היה הרב מתאכזב מהם ומשיב להם כלשונות הללו:
וכמו חי כמו חרון קראתיה, כי ממסד עד הטפחות, מלאה רק הודאות ותשבחות, אשר אין דעתי מהם נוחות, כי רבת שבעה לה נפשי, כבודי ומרים ראשי, מרבים אשר לשונם בידם חפשי, להרכיב על במותי על, גם את החמור גם את השועל, עד שהכבוד בידם נמאס ונגעל, וכבר הזהרתיך שלא תתארני, באותם התוארים אשר יצערוני, עד כי יכאיבוני, ואם עוד תשנה, ממך אפנה, ואותך לא אענה.
(אוצה״מ א, סי' שכב)
מכתבו הבהיר הגיעני, ותודה רבה על אמריו כי נעמו, חוץ מהתארים הגדולים אשר בהם תארני, שנפשי קצה בהם, כי ערכי עלי שלא הגעתי אף לאחד מהם, ובכן, מכאן ולהבא, לא תזכרם עוד, לא כולם ולא מקצתם.
(אוצה״נז א, סי' שלח)
פעם אחת נתבקש היו״ם לפרש איזה פסוק, כי כל הפרשנים שסבבו פסוק זה לא היו מובנים מספיק והשיב:
וכל המפרשים הנזכרים האריכו בזה, ואם הם לא הרוו את צמאונך, איך אני ארווה את צמאונך. ועל כל זאת לא אחדל מהודיעך דעתי הקצרה בזה, ואם תמצא חן בעיניך, לא תחשוב שהיא סובה מהם חלילה זה רק מפני שאנחנו דומים לתינוק היונק, שאם נאכילהו לחם יחנק, שאף שהלחם הוא מזון לכל חי, מכל מקום לגבי התינוק שגרונו צר וכחו רפה לעכל, יחנק בו. כן המפרשים הם מזון ומחיה לגדולים, ומחניקים לפעמים תינוקות אשר כמונו, שאין להם הנאה רק מהעולה על רוחם, וכן כתיב ״לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו" (משלי יח).
(אוצה״מ א, סי' יח)
ביטויים מעין אלה ניתן למצוא ברבות מאיגרותיו כמו לדוגמא בסימנים: שיו; שנג תקסח; תשר; תשסג; תתקפד; אלף יח; אלף קמה; אלף רנג: אלף רפה; אלף דש; אלף שה אלף שמא; אלף שפ; אלף תכה; אלף תעד; אלף תקמד; אלף תקסד; אלף תרנו; אלף תרכט אלף תשסח; אלף תתנד; אלף תתצו.
כל דכפין ייתי ויאכל
עוד סיפר ר׳ אליהו: זוכר אני שבזמן מלחמת העולם השנייה נחתו חיילים רבים מצבא ארה״ב בשטחי מרוקו, וגם לעירנו מקנס הגיעה קבוצת חיילים כשבוע לפני פסח, וקבעו בה את בסיסם.
הקהילה היהודית, שהייתה בתקופה זו במורא גדול ובחשש עז לגורלה, התכנסה לחוג את ליל הסדר כהלכתו, איש וביתו כיד ה׳ הטובה עליו. גם משפחתנו, יחד עם דודים וקרובים, חגגה בשמחה את ליל הסדר. מספר שניות לפני שהתחיל מו״ר אבי את הקידוש, נשמעו נקישות בדלת. מיהרנו לפתוח אותה וראינו למולנו שלושה עשר קצינים וחיילים מאמריקה. התדהמה הייתה רבה, אך מיד פנה אלינו מישהו בעברית והסביר שהם יהודים והם חפצים לשמוע קידוש לכבוד החג, כמנהג עדתנו. מו״ר אבי ודודיי הכניסו אותם מהר והושיבו אותם במקום יפה, מיד ערכו להם שולחן ונתנו להם ההגדות. אבא החל בקידוש בפנים נסוכות אורה וחירות, והמשכנו בקריאת קטעי ההגדה ובשבח גדול לה׳ יתברך כי גבר עלינו חסדו.
החיילים תכננו לצאת מיד אחרי הקידוש, אך הם לא ידעו כי בעדתנו, ביקור כזה לא יתאפשר! מו״ר אבי הושיבם ולא נתן להם לצאת עד אחר גמר הארוחה וההגדה.
אף על פי שלא ידעו כל החיילים עברית והיה קשה לתקשר עמם,הודה מפקדם על האירוח ותרגם את אשר אמרו חבריו: ״פני ראש משפחתכם כפני מלאך האלוהים, ובלא להבין שפתכם, הרגשנו קדושה רוחנית…״
תשובה מאהבה
מסופר כי פעם ניגשו אל היו״ם נציגים מציבור המתפללים בקהל עדתו וסיפרו לו על יהודי צעיר, עורך דין ממשפחה מכובדת, שמצערם ומעשן סיגר ליד בית הכנסת שלהם ביום שבת קודש, בלי כבוד והתחשבות ברגשות הציבור. הרב הרגיע אותם מחרון אפם והודיעם כי הוא יטפל במקרה זה.
למחרת היום, בשעה מוקדמת, בא הרב למשרדו של עורך הדין היהודי. הלה קיבל את הרב בכבוד רב ושניהם התיישבו זה מול זה, ולאחר שנענה הרב למארחו לשתיית כוס תה שאלו הרב לשלום משפחתו ואמו האלמנה הנכבדת. השיחה הייתה באווירה משפחתית. עורך הדין שאל את הרב על סיבת בואו למשרד, ואמר בהחלטיות כי אם זה בעבור בעיה משפטית, הוא מוכן לשרתו ולהיות לו לעזר. רבי יוסף ענהו שלא בגין בעיה דידיה בא, אלא בקשה בפי בשם הציבור, והיא: היות שמכיר אנוכי את הוריך שהם אנשים יראי שמים ומכובדים, אנושיים ורגישים כלפי הזולת, אזי גם הנך בוודאי אינך שונה מהם בהרבה, ובהיותך מייצג המשפחה כעת עם פטירת אביך ע״ה, הריני מבקשך להתחשב ברגשות קהל המתפללים, ולא לעשן יותר מולם בשבת קודש, ואף כי ידעתי כי מעשיך נעשו בשוגג ולא במזיד, בכל זאת אבקשך להשתדל להבא בעבור הציבור. הדברים נכנסו ללבו של עורך הדין, והלה ענהו כי הוא מבטיח שלא לעשן יותר כלל ביום שבת, לא בסתר ולא בגלוי! ובעבור זה זכה עורך הדין לברכות ולנשיקות חמות מהרב. הרב המשיך לדבר עם עורך הדין ורמז לו כי אם הוא חפץ לעשות נחת רוח לאביו המנוח, יבוא לבקר מדי פעם בבית הכנסת ויאמר עליו קדיש, ובתמורה בירך הרב את עורך הדין שתהיה לו הצלחה בעסקיו ובמעשיו. ומה גדולה הייתה הפתעתם של הקהל בראותם את אותו עורך דין מופיע בבית הכנסת בשבת שלאחר מכן, עטוף בטלית ואוחז בסידור. הרב הושיב את הלה לידו ודיבר עמו בחמימות בכל פעם שראהו, עד אשר חזר אותו צעיר בתשובה שלמה.
אלעד פורטל-החכם השלם-פרקי הגות, הלכה מנהג וציונות מתורתו של רבי יוסף משאש זלה"ה- מעללי צדיק.
עמוד 63
Meknes-Portrait d'une communaute juive marocaine- Joseph Toledano-Rabbi Raphael Berdugo (1747 -1822)
RABBI RAPHAËL BERDUGO (1747 -1822)
Signataire en premier et le plus souvent initiateur de ces taqanot spécifiques à la communauté de Meknès, il fut sans conteste la figure la plus marquante de tout ce demi -siècle et sans doute la plus grande sommité rabbinique de l'histoire de la communauté. Surnommé l'ange Raphaël, il est le fils de rabbi Mordekhay dit Hamartbitz, et petit fils par sa mère de rabbi Moshé Berdugo, surnommé Roch Masbir. Président du tribunal et chef charismatique de la communauté, il lui laissa pour message l'importance suprême des études sacrées. Alors qu'il était à l'agonie, entouré de tous les rabbins et notables de la ville, il délia de son serment de secret un de ses compagnons d'études, rabbi Yossef Maimran et lui demanda de raconter ce qu'il avait vu telle nuit. Rabbi Yossef raconta alors comment une nuit, n'arrivant pas à résoudre une question de Halakha particulièrement ardue, il avait osé malgré l'heure très tardive, se rendre chez rabbi Raphaël pour solliciter ses lumières. Il le trouva plongé dans l'étude, une ficelle enserrant ses cheveux reliée à un clou dans le mur. Il lui expliqua que de cette manière s'il venait à s'endormir involontairement, la ficelle lui tirerait les cheveux et le réveillerait. Pour plus de précautions, il avait disposé à ses pieds un bac plein d'eau afin que s'il venait à s'assoupir, son pied plonge dans l'eau et le réveille. Il lui avait interdit de raconter ce qu'il avait vu, de crainte que cela ne soit interprété comme une manière de se mettre en valeur, mais maintenant qu'il était à l'article de la mort et ne pouvait plus en tirer aucune gloire, il avait voulu donner cela en exemple pour que "vous adonniez toujours nuit et jour à l'étude de la Torah sans jamais vous décourager, car elle est la source de notre vie… ".
Loin de se cantonner dans sa fonction du président du tribunal, il intervint avec énergie dans tous les domaines de la vie communautaire – des questions proprement religieuses aux problèmes sociaux et économiques. Dans son souci d'un code de conduite de la vie communautaire, il entreprit la mise à jour de la compilation des Taqanot des Sages de Castille adoptées à Fès entre 1493 et 1753, compilation qui devait servir de base à leur impression pour la première fois par rabbi Abraham Encaoua de Salé dan son livre Kérem Hémer (Livourne, 1871). Cette source de réglementation tarie, il donna une impulsion décisive à l'autonomie de la communauté en inaugurant le Livre des Taqanot de Meknès, qui devait regrouper les taqanot adoptés dans la ville de 1750 à 1820, dont au moins un tiers prises à son initiative. Ce recueil a servi de base à la publication par le docteur Maury Amar de Paris des deux volumineux tomes des Taqanot hakhmé Meknès (Jérusalem 1999 – 2010) qui nous ont servi de précieuse source dans ce livre. Dans ces taqanot, et ses livres, rabbi Raphaël puisait son audace exceptionnelle dans sa forte personnalité, son extrême érudition reconnue de tous, bien au -delà de Meknès, et dans son souci du bien public.
C'est ainsi par exemple que mettre fin aux dommages causés par les bêtes errantes dans les rues du mellah, il avait fait adopter en 1796 une taqana qui, pour pouvoir poursuivre plus efficacement les propriétaires négligents, faisait une entorse aux règles traditionnelles en matière de témoignage 🙂
" On ne connaît que trop les désagréments causés par les bêtes errantes qui pénètrent dans les maisons et les cours causant toutes sortes de dommages, délits qui restent le plus souvent impunis, faute de témoins autres que les femmes. Aussi, avons -nous décrété que l'auteur du dommage pourra être condamné à réparer, même sur la base d'un seul témoin (alors que la loi en exige ordinairement deux), ou celui d'une femme (dont le témoignage n'est pas valable au tribunal rabbinique) ou même d'un enfant (dont normalement le témoignage ne peut être retenu), s'il est suffisamment éveillé. Même si leur témoignage n'est pas clair et sans équivoque, le juge sera habilité à prononcer la réparation s'il est convaincu qu'il y a eu effectivement dommage. Jusqu'au paiement de la réparation, la bête responsable restera saisie et en cas de refus de réparation, il sera possible de se payer sur elle en la vendant au plus offrant. Car il n'est que justice que ceux qui négligent de surveiller leurs bêtes, en supportent les conséquences..
Autre taqana à caractère éminemment social, celle adoptée suivante, en 1797 et qui allait devenir la norme, protégeant les locataires. Pour être plus facilement compréhensible, elle fut rédigée en judéo -arabe. Adaptée au calendrier hébraïque, elle tenait compte du fait que dans la société juive traditionnelle l'année économique commençait au printemps, au lendemain de Pessah :
"A dater de ce jour, le propriétaire d'une maison ne peut en expulser le locataire avant la fin de l'année (qui commence au début du mois de Iyar (avril -mai) et se termine au mois de Iyar de l'année suivante); que ce soit pour la louer à un autre, soit même pour y habiter lui -même. Il sera de même interdit d'augmenter le loyer au cours de cette période. Même si le contrat stipule une location pour six mois, il ne pourra l'expulser avant le premier jour du mois de Iyar… "
Pour rendre plus compréhensibles les actes de divorce, il y introduisit une traduction en judéo -arabe. Dans le même souci pédagogique, il mit à jour la traduction en arabe des textes sacrés, en premier lieu le Pentateuque, qui avait subi au fil des siècles de graves altérations. Cette version écrite devait prendre le relais de la traduction orale, shrh connue, "afin de corriger les erreurs transmises par les maîtres.
Ce livre permettra au mélamed d'éviter la transmis sion d'interprétations erronées au mélamed d'éviter la transmis
ou tordues. " Effectivement le livre Lashon limoudim, bien que non imprimé, fut désormais entre les mains de tous les enseignants de la ville, recopié à la main à toutes les générations. Ce n'est qu'en 2001 que le livre, avec un grand appareil critique scientifique, a été publié par le président de l'Académie de la Langue Hébraïque, Moshé Bar Asher.
Paradoxalement la communauté en tant qu'organisme, bien qu'elle n'ait d'autre idéal que la perpétuation de la tradition, ne prenait pas en charge l'éducation religieuse primaire des enfants mâles – les femmes en étant exemptées – sachant pouvoir compter sur la vigilance des parents qui trouvaient toujours un mélamed pour préparer leurs fils à la vie religieuse. N'ayant pas de responsabilité directe dans l'éducation, il fallait toutefois lever les éventuels obstacles à son développement. Dans l'extrême promiscuité du mellah, le bruit des élèves récitant à haute voix les versets pouvait être une gêne certaine pour les voisins – mais il fallait qu'ils la supportent. C'est le sens de taqana qu'il édicta en 1798 :: " Les voisins ne peuvent interdire aux maîtres de donner des cours aux jeunes enfants dans leur domicile. Toutefois, pour ne pas leur donner des causes de plaintes; ces derniers devront surveiller en permanence leurs élèves. Ils doivent également s'engager à rembourser tous les dégâts éventuels que leurs pupilles pourraient causer dans la cour commune…"
Meknes-Portrait d'une communaute juive marocaine- Joseph Toledano-Rabbi Raphael Berdugo (1747 -1822)
Page 122
שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר
להשיג אצל מר אשר כנפו
הנייד: 054-7339293
מחיר מומלץ 120 ₪ בתוספת של 30 ₪ דמי משלוח בדואר רשום.
אשר כנפו
איש חינוך שהתמסר לכתיבה. הוא עורך, משורר וסופר. הוא מייסדו ועורכו של ברית – כתב העת הדו־לשוני של יהודי מרוקו, ממנו יצאו עד כה 40 גיליונות. ספריו שיצאו בהוצאת בימת קדם: התינוק מאופדאן, רומן 2000; חתונה במוגדור, אלבום כתובות 2004; הפייטן השתקן ומספד הסיפורים, רומן פיקרסקי 2006; חזן בבית המרחץ, מעשיות מחורזות מחיי יהודי מרוקו 2009; תה עם נענע, ספר הבדיחה והחידוד של יהודי מרוקו 2014; הכינור ואני, ממואר 2016; גשם נדבות, קובץ סיפורים 2019; נשימתו האחרונה, רומן 2022. כן יצאו לאור בהוצאת אות ברית קודש יכי״ן, משנתו החינוכית של ד׳ יוסף כנאפו וספר שיריו מהן אותן מילים…
ד״ר שלום אלדרד(אדרי)
יליד דבאט שבמרוקו, עלה ארצה עם ה1רי1 בשנת 1956. שירת בצנחנים בתפקיד פיקודי, נשוי 1אב לחמישה ילדים וסב לי״א נכדים. כל חייו התמסר לעבודה חינוכית כמדריך וקומונר בבני עקיבא, כמורה מחנך ומנהל בית ספר. כיהן במפקח מחוזי מסעם משרד החינוך במחוז דרום. ד״ר לפילוסופיה מטעם אוניברסיטת בר אילן, חוקר תרבות ומורשת רוחנית של יהדות צפון אפריקה. פרסם 2 ספדי מחקר בשם ׳קול זמרה׳ בנושא פיוטים, ה1צ׳ יד יקותיאל, ירושלים תשפ״ב, זוכה פרס הקרן ע״ש רנה זניסים גאון לשנת תשפ״ד, כן פרסם מאמרים בכתב העת ׳ברית' ובספר ׳׳כי״ן' בעריכת הסופר אשד כנפו. ב-1972 הדליק משואה ביום העצמאות, כנציג של ההתיישמת החדשה(כתושב די-זהב שבמרחב שלמה, שהיה מיוזמי הקמתו).
בפתח הספר
מאת
יצחק גורמזאנד גורן
בטרם אגלה את עיני הקוראים על מה הספר שלפנינו, אזדרז ואומר על מה הוא לא! אף שהוא עוסק בקברים מאי-שם במרוקו, זה אינו ספר על הילולות בקברי צדיקים. על מה הספר הזה, אם כן?
זהו ספר על ציוויליזציה. בין דפיו, קהילה יהודית שלמה – זו של העיר מוגדור במרוקו – קמה לתחייה דווקא ממצבות מתיה. ״התחיינה העצמות האלה?״ כן, בזכות מפעל האדירים של הסופר אשר כנפו והחוקר ד״ר שלום אלדר.
כמו בציוויליזציות עתיקות, גם זו שלפנינו עלתה מתוך חפירה ארכיאולוגית, וככל שנחשפו סודותיה אל אור השמש, כן גדלה הפתעת החופרים כאשר החלו לפענח את החקוק על מצבות האבן. מה שנתגלה לעיניהם לא היו כיתובי קבורה סטנדרטיים נוסח פ״נ ותנצב״ה, אלא… שירה נשגבה. ובעברית!
עברית רהוטה ועשירה, שבמיטבה מתכתבת בכבוד עם שירת ספרד. מצד אחר, מאחר שמדובר במה שנקרא בלעז epitaph – כלומר בכתובות זיכרון על מצבות, הרי לא נצפה שבמאות המצבות המיוצגות בספר יהיו הכיתובים שיקופים פסיכולוגיים של הנפטרים. מצד אחר, לא אחת מוצאים אנו התייחסות לחייהם ולנסיבות מותם. אין להתפלא שהאבנים האילמות מדברות בשבח המתים. דבר זה צפוי כמו בשירי השבח שכתבו משוררי ספרד המהוללים. הפלא הוא דווקא בגילויי המקוריות שניתן למצוא בדברי השירה, בהקשרים הספרותיים המעניינים, בשיבוצי הפסוקים ואף בווריאציות עליהם, לא רק מתוך המקורות הרגילים כמו התנ״ך, המשנה, התלמוד והפוסקים, אלא גם מיצירות שונות של רבנים לאורך דורות, מה שמצביע על כך שהייתה לכותבים גישה לארון ספרים יהודי עשיר ומגוון.
לכן בשירת המצבות שרובה ככולה בשפת עבר, נגלה עולם תרבותי שלם. וזאת יש לזכור, שמוגדור היא עיר קטנה עד בינונית בקצה מרוקו על האוקיינוס האטלנטי. אין היא נמנית עם הערים הגדולות כגון פאם, מקנס, מראכש, קזבלנקה או רבאט. עם זאת, יהדות מוגדור היא מיקרוקוסמוס ליהדות מרוקו, ודי במתגלה בארבע מאות וחמישים המצבות שבספר זה כדי להסיק שבאותן קהילות במרוקו הייתה התפוצצות של תרבות ולא רק יהודית או צרפתית, אלא גם עברית!
איך יכלו הללו שקלטו את עולי מרוקו בישראל לשער את הדבר הזה? איך יכלו לדעת איזה אוצרות תרבות נשאו איתם יהודים אלה מהגולה שסומנו כ״יהדות מצוקה״ במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב – זוכו בכינויים שנימנע כאן מלחזור עליהם.
וגם אנו, יש להודות, וכן רבים מיהודי מרוקו עצמם, לא היינו יודעים דבר על אותו עולם תת קרקעי אילולי פועלם של אלה שחשפו אותו בפנינו. לכן יאה ההשוואה עם ציוויליזציות עתיקות, שאוצרות התרבות שצפנו בקרבן נחשפו בזכותן של חפירות בלתי נלאות.
גם במקרה שלנו, כל אותה שירה שנחקקה באבן לאורך יותר ממאתיים שנה הייתה נעלמת אל הנשייה כאילו נכתבה בחול, אילולי קם אותו ארכיאולוג חובב שכמעט במו ידיו חשף את המצבות מתוך החול שנצטבר עליהן או מסבך צמחיית הפרא שהשתלטה על בית העלמין.
והארכיאולוג החובב הזה הוא לא אחר מאשר יליד מוגדור, אשר כנפו.
ונשאלת השאלה מה מריץ אדם המתקרב לגיל שמונים להתרוצץ בין בתי העלמין של עיר הולדתו, כדי לגאול בעמל רב מאות מצבות מן ההזנחה והשכחה?
במבוא לספר מתוארת בפרוטרוט המלאכה הסיזיפית של גאולת המצבות על מנת לגלות את צפונותיהן. תחילה לא ידע אשר כנפו למה לצפות, אך ככל שנתגלו לו דברי השירה, הוא מיהר ליטול פנקס ושרבט בו את מה שהצליח לפענח. וכל אותו זמן, השמש קופחת מעל לראשו והזמן אוזל והולך. מה שתוכנן כשהות קצרה מתארך לחודש, ומאחר שגם זה אינו מספיק, הוא חוזר למוגדור שבע פעמים נוספות ובכל פעם שוהה שם ימים רבים כדי לגאול את המילים מתוך האבן. אפשר רק לשער את כמות העבודה ואת ההשקעה הכספית שהתלוותה לכך.
בביקוריו בבתי העלמין של מוגדור, מילא אשר כנפו ארבעה פנקסים עבי כרס בשירים מתוך אלף מצבות שחשפו. כן, אלף! מתוכן תיבחרנה כחמש מאות שיהוו את תוכנו של הספר הזה.
ככל שהבשילה באשר כנפו ההכרה שלפניו פרויקט מונומנטלי, הוא גייס למשימה את ד״ר שלום אלדר, מומחה לשירת משוררי מרוקו ושירת ספרד. עכשיו כבר לא היה לבדו. תחילה סייע אלדר במלאכה הכמעט בלתי אפשרית של פענוח השירים וחילוצם מתוך האבן. כמו כן השתתף עם כנפו בכתיבת הטקסטים הנלווים למצבות ובניקודם של השירים והוסיף להם ביאורים. גם מכספו לא חסך, אם זה בטיסה למוגדור, אם זה בהשתתפות בהוצאות לאנשי מקצוע שונים שנזקקו לסיועם, ואם זה בנסיעות כמעט יומיומיות מביתו בקריית מלאכי לביתו של אשר כנפו – וזאת לאורך יותר משבע שנים.
La vie et l'impact de Rabbi Refael Baroukh Toledano- Une ville assiegee
ניתן להשיג בצרפת-בחנויות ספרי הקודש יהודים
ובארץ : -אצל המחבר 03-6180103
וכן בירושלים: בחנות ספרים "אור החיים" חבקוק 2 ירושלים
או ברחוב הפסגה 45 ירושלים
בנתניה : רחוב משה הס 18
או באתרhttps://www.sifreiorhachaim.co.il/
La nuit du sèder de cette année- là, les habitants de Meknès la passent à implorer D. de les protéger. Il est hors de question de sortir du mellah pour les besoins de la fête, et donc les marchands arabes ont apporté les produits nécessaires à la porte du mellah. À l’aube du second jour de ‘Hol hamoèd, un Chabbath, les craintes se réalisent : une foule de rebelles excités vient assiéger la ville et, après un bref combat, parvient à s’y infiltrer. La « ville aux cents minarets », comme on appelle Meknès, tombe entre leurs mains.
C’est une mêlée ensanglantée. Les insurgés détruisent et pillent tout ce qui leur tombe sous la main, s'attaquant aussi bien aux Juifs qu'aux citadins musulmans. Grossis par la pègre de la ville avide de participer au pillage, ils entreprennent de saccager systématiquement les trois cents boutiques juives de la ville, situées en dehors du mellah dans les quartiers commerçants musulmans. Ils s’emparent de tout, même des portes et des dalles des boutiques. Non contents de s’approprier les biens, ces barbares veulent aussi s’en prendre à la vie. Dans les ruelles du mellah, ce ne sont que pleurs et hurlements et, dans les batei kenesseth, on entend le son poignant du chofar, les prières invoquant les treize Attributs de Miséricorde, des seli’hoth et les supplications pour que D. révoque les mauvais édits.
Le lendemain, en pleine prière du matin de ‘Hol hamoèd, des coups d’artillerie se font entendre. Le bruit est infernal et les balles fusent. Les fidèles, obligés de se disperser, vont chercher abri là où ils peuvent, parfois dans de vieilles maisons qui s’écroulent peu après. Un jeune homme, Yehocboua Parienti, atteint par une balle, trouve la mort, Hachem yikom damo.
Un groupe de Berbères masqués s’approche des portes du mellah pour les briser de leurs haches. Mais, du haut des murs du mellah, un tir de feu les surprend : une poignée de Juifs tente de défendre la place avec quelques fusils qu'ils savaient parfaitement manier. Les Berbères reculent, en laissant six morts derrière eux, mais ils ne tardent pas à revenir à la charge, accompagnés de renforts.
Le sixième jour de ‘Hol hamoèd, les munitions, dans le mellah, sont sur le point d'être épuisées. On demande à tous d’apporter leurs ustensiles de cuivre et en plomb aux différents orfèvres pour qu’ils en fassent des balles. Les Berbères reviennent sans cesse vers les murailles, mais on parvient à les repousser. Au mellah, ceux qui n’ont pas d’armes se réunissent pour prier et invoquer la miséricorde divine.
En ces moments de terreur et d'angoisse, Rabbi ‘Hayim Messas était sorti sur la place publique, face à la panique générale, pour implorer le Maître du monde d’avoir pitié d’un peuple démuni et misérable, et l’épargner ! Rabbi ‘Hayim était un véritable saint et on lui attribuait de nombreux miracles. Son visage rayonnant et sa barbe immaculée le faisaient ressembler à un ange. Poussant un gémissement venu du fond du cœur, il s’était laissé tomber face contre terre en invitant la foule à se repentir ; « Mes très chers frères, les avait-il exhortés, repentons-nous de tout notre cœur ! Peut-être D. nous sauvera-t-Il et ne périrons-nous pas ! »
« Chema Israël, écoute Israël, HaChem est notre D., HaChem est Un » avait poursuivi Rabbi ‘Hayim, afin que tous répètent après lui. Puis il avait entonné le psaume 20, si souvent récité par le peuple juif : « D. t’exaucera en temps de détresse… » à voix haute, verset après verset, et l’assemblée avait répété après lui, le visage couvert de larmes.
Et tout à coup, cela avait été le miracle ! Une panique soudaine s’était emparée des assaillants qui se dispersèrent en désordre. Plus tard, les Juifs de Meknès raconteraient qu’en fait, Rabbi ‘Hayim Messas avait donné sa vie pour eux… Car, relativement peu après ces événements – environ un an plus tard – Rabbi ‘Hayim avait soudain rendu l’âme, le huit Tamouz 5664 (1904).
Et une fois de plus, D. ayant entendu les prières, il y a une fuite précipitée des rebelles. Peu après, on entend des cris de joie provenant du palais. Un nouveau roi vient sans doute d’être nommé et il s’empresse de ramener l’ordre. Un messager est bientôt dépêché au mellah : le nouveau souverain a besoin d’un sceau, et nul n’égale les orfèvres juifs pour fabriquer de superbes sceaux d’or fin…
Telle était la vie des Juifs de Meknès : presque sans transition, après avoir voulu les faire disparaître, on les appelle à l’aide…
Après la fin des combats, le mellah peut évaluer la mesure des dégâts. Les boutiques incendiées brûlent encore et les ruines barrent le passage, mais on se console en pensant au nombre peu élevé de victimes.
Le danger n’est cependant pas encore écarté. On évite de se déplacer en cette période trouble, mais un mois après Pessa’h, un Juif porteur de mauvaises nouvelles arrive de Fès. Il est venu prévenir ses frères que les troubles ne vont pas tarder à reprendre, selon certaines sources, à cause des Allemands. Selon d’autres, un Musulman extrémiste cherche à soulever le Sud du pays. Le soulagement ressenti à l’issue de Pessa’h s’avère avoir été prématuré.
La veille de Chavouoth, Meknès se remplit à nouveau d’une foule de Berbères et autres tribus du désert. Les portes du mellah sont de nouveau attaquées. Le bruit court que des forces françaises sont en route pour Meknès, et de nombreux Musulmans affluent vers la ville pour la protéger contre l’envahisseur chrétien. Le mellah suit ces préparatifs belliqueux avec appréhension, car tous sont bien conscients que leur vie sera en danger, quelle que soit l’issue des combats. Pour mettre toutes les chances de leur côté, les Berbères font appel à des sorciers et autres thaumaturges dans l’espoir qu’ils sauront neutraliser les armes sophistiquées des Européens. Aux vingt portes de la ville, on peut assister à d’étranges rituels et voir, entre autres, comment on sacrifie journellement une poule noire pour conjurer le danger à l'approche des troupes françaises, appelées en renfort par le sultan de Fès, Moulay Abdelaziz.
A l’intérieur du mellah, on redouble de précautions. Des sentinelles ont été placées sur les toits pour donner l’alerte en cas d'urgence. La nuit de Chavouoth, les Juifs du mellah, qui récitent le tikoun, ne cessent d’entendre, dans le lointain, les Berbères excités se préparant à l’assaut. « Nous nous occuperons d’abord des Européens, ont-ils promis, puis nous reviendrons régler votre compte ! »
Le jeudi douze Sivan, au matin, les guetteurs aperçoivent un vaste mouvement à l’horizon. On entend comme un grondement de tonnerre et des détonations retentissent. La nouvelle se répand à Meknès qu’il s’agit d’une explosion de joie des Musulmans face à la défaite des Français. Les habitants juifs, tendus, restent ainsi dans l’attente durant des heures, se demandant si les descendants d’Ismaël mettront leurs menaces à exécution ou si, au contraire, ce sont les Européens qui l’emporteront. Des nouvelles contradictoires se succèdent et personne ne sait que penser !
À trois heures de l’après-midi, des troupes bien ordonnées de cavaliers montés sur de puissants coursiers font soudain leur apparition. Leurs uniformes impeccables ne laissent pas le moindre doute : les Français l’ont emporté.
Il s’avère que quelques-uns des soldats français sont Juifs. Après avoir chaleureusement salué leurs frères barricadés dans le rnellah, ils leur crient, moitié en français, moitié en arabe, qu’ils sont venus les délivrer :
« Ouvrez ! crient-ils, ouvrez les portes ! Tout danger est écarté ! »
Cela faisait trois mois que les Juifs de Meknès étaient assiégés et que leur vie était en suspens. Ils allaient enfin pouvoir respirer et profiter de la lumière du soleil. À travers les nuages de poussière enveloppant le rnellah, les soldats français leur sont apparus comme des anges du salut.
« Pour les Juifs, ce fut la lumière et la joie… »… « et la ville de Meknès était en liesse ! » rapportera un témoin, paraphrasant le verset du livre d’Esther. Le Chabbath après-midi, les chefs de l’armée française, montés sur leurs puissants chevaux, pénètrent dans le rnellah et sont reçus par les Juifs avec joie et acclamation. Grande est la joie et « le calme revint dans le pays ».
Cette première rencontre entre les Juifs de Meknès et les soldats français – qui aspireront à prendre, quelques années plus tard, tout le Maroc sous leur protection – fut un moment historique important. Désormais, le judaïsme marocain va devoir affronter des bouleversements matériels et spirituels lourds de conséquences…
Le tout jeune avrèkh, Baroukh Tolédano, est l’un des nombreux Juifs de Meknès sortis pour accueillir les Français. Comprenait-il déjà, en observant d’un regard perspicace les nouveaux dirigeants parlant une langue inconnue, les tournants qu’allait connaître le judaïsme marocain au cours des années à venir, et le rôle central qu’il aurait à jouer dans les combats qu’il faudrait mener ?
Une nouvelle ère avait commencé pour le judaïsme marocain.
La vie et l'impact de Rabbi Refael Baroukh Toledano– Une ville assiegee
Page 33
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-הקליטה
אחרי שלמה, רחבעם בנו רצה להיות מלך: ״וילך רחבעם שכם כי שכם בא כל ישראל להמליך אותו״ העם דרש בתמורה שרחבעם יקל את המסים. רחבעם סרב והתחצף עליהם. מה עשה העם, אם כן? הוא אמר לרחבעם: ״מה לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי. לאהליך ישראל״ והעם המליך עליו מלך אחר, את ירבעם. כך התחילה מלכות ישראל נפרדת ממלכות יהודה. הכוח להמליך הוא בידי העם, לא המפלגה ולא קומץ אנשים במפלגה. כל זמן ששיטת הבחירות לא תשתנה, גם קלקול המידות המוסריות של השלטון לא ישתנה, ובסופו של דבר המפלגות יאבדו את אמון העם, יאבדו מכוחם, יתפוררו ויקרסו. בדומה לכך בהנהגת הצבא, הפרקליטות, בתי המשפט ועוד. צריכים להיות חופשיים ממניעים מפלגתיים ופוליטיים, שאם לא כן, מאבדים את אמון העם. רוב התלמידים קמו עליי וטענו שאני לא מבין, שדרך המפלגות היא הדרך הטובה לעשות מה שטוב לעם. המנהיגים יודעים מה רצוי לעם. ״אולי״, עניתי, ״אבל אל תקראו לזה דמוקרטיה״. ידידיי במפלגה לא היו מרוצים מעמדותיי ויעצו לי לחדול לכתוב ולדבר על האפליה, עם רמז ברור שבדרך זו אין לי, ולא תהיה לי, כל אפשרות להתקדם בחיים בארץ. זה היה גורלם של כל פעילי העדות במפלגות – הם הכחישו שיש אפליה. זה אמנם לא מה שהאמינו בו, אבל זה מה שהם היו חייבים להגיד כדי לשמור על עבודתם, וכתוצאה מכך האמינו לבסוף בשקרים של עצמם. נוצר פחד של ממש להביע דעה עצמאית. הלזה קוראים דמוקרטיה? בישיבות המפלגה אמרתי שאם יתמידו באפליית הספרדים, יבוא יום ויבעטו בהם. אף אחד לא הקשיב לי ואני נענשתי על כך. יהודי מרוקו הגיעו להישגים גדולים על אף כל האפליות, אבל הם עדיין רחוקים מלתפוס את מקומם בצמרת המפלגות, במערכות הבנקים, המשפט ועוד. הגזענים הגדולים ביותר למרבה הצער הם דווקא הדתיים. זה מה שמפליא. האפליה קיימת. אם היא לא גלויה – היא תמיד מתחת לפני השטח. חיה ובועטת. מפלים חלק גדול מהעם, דוחקים אותו לשוליים במקום לעזור לו להתפתח ולתרום לחיזוק המדינה. מה לא הלעיזו על עולי מרוקו, עם עליית הסלקציה שבה ראש משפחה שעבר את גיל 35 נקרא קשיש ולא נתנו לו לעלות. יהדות זו הוציאה מתוכה מלומדים בכל השטחים, מחדשי הדקדוק העברי, פוסקים ידועים, מקובלים, סופרים ומשוררים, ואלה נהיו כעת לחוכא ואיטלולא. עד כדי כך בוטה הגזענות, שד״ר שיבא הכריז כי יהודי מרוקו סובלים גנטית בשכלם ולא יצלחו לכלום, שטוב למדינה בלעדיהם. חברי הסוכנות והממשלה ובראשם הגזענים ללא פשרה כמו יוספטל ואשכול, חזרו על זה. אדם מעיירת פיתוח בדרום שעלה בגיל שנה עם הוריו ממרוקו – זרקו את משפחתו ל״נתיבות״ ואחר כך ל״יבנה״. שני מקומות בדרום שלא היה בהם כדי לעודד, לא לחינוך ולא למצוינות. והנה ״המפגר הגנטי בשכלו״ הזה סיים בגרות בגיל 15, נכנס לאוניברסיטה בגיל זה ולמד שם מיקרוביולוגיה וביו כימיה. הוא היה סרן בצבא ועבד בהוראה כמורה למתמטיקה ולפיזיקה. העירייה ביבנה, בראשות המפד״ל, סירבה לקבל תרומה של יהודי מאנגליה בסך 1.5 מיליון דולר כדי להקים מועדון ספורט, מפני שהמפד״ל התנתה את זה בהקמת שתי בריכות שחייה – אחת לגברים ואחת לנשים. איש זה וחבריו נרתמו לפעולה וקידמו את פועלה של העיר. ברשימת מפלגת העבודה לא רצו אותו. הוא הלך לליכוד, נבחר לראש המועצה וחולל מהפכה בעיר במהלך שתי קדנציות. לאחר מכן הגיע להישגים מרשימים בכנסת ובממשלה כשר מוערך. לא רע בשביל מפגר ממרוקו! כמוהו יש רבים שהגיעו להישגים גדולים, למרות שבאו מאותם יישובים נידחים ולמרות האפליה והדיכוי. עילויים רבים אחרים יצאו משם. הם נאבקו בעוני, בכו, סבלו, התענו והצליחו להקים קהילות מפוארות עם בנים ובנות שהגיעו למצוינות. היו עוד רבים שהגיעו להישגים גדולים למרות כל הקשיים שנערמו בדרכם. מי שיקרא איך התבטאו מנהיגי העם האשכנזים בישיבות סגורות בממשלה ובסוכנות על יהודי מרוקו, יקבל הלם וחלחלה. היה זלזול גמור ביכולתם כבני אדם וכיהודים. ביזו אותם, לעגו להם והעליבו אותם. הייתה שם גזענות, שנאה ובורות. מי שרוצה לגלות כיצד התבטאו מנהיגי העם נגד עולי מרוקו מהמפלגות השונות, שיקרא את ספרו המצוין של חיים מלכה [הסלקציה] או את מחקריו של ד״ר יגאל בן־נון מאוניברסיטה בפריז, צרפת. לפי ד״ר בן-נון, ד״ר שיבא הזהיר שהעלאת יהדי מרוקו עלולה לפגוע בכושרו האינטלקטואלי של העם היהודי בעתיד! אחרי ביקורו במרוקו, בהזמנתו של ינאי אבידוב, במטרה לרכך את התנגדותו לעליית יהודי מרוקו, כאילו הוא היה הממשלה והסוכנות, אמר: ״העץ אולי נראה רענן אך שורשיו רקובים״. בנושא זה לא היו צדיקים או מליצי יושר. משה שרת היה נגד עליית יהודי מרוקו, כי לפי דעתו הם מפגרים ולא יצלחו לעזור בהקמת המדינה. הגרוע מכל הוא שהייתה הכללה לפיה כל עולי מרוקו לא טובים ולא יצלחו לכלום. זו הייתה גם דעתו של בן-גוריון. כולם דאגו שלא ייווצר, חלילה, רוב ספרדי בארץ. אפילו שאמרו להם – אחרי שאירעו פוגרומים בהם נהרגו עשרות יהודים – כי יהודי מרוקו עומדים בפני כליה, לא ריככו את עמדתם.
זה הזכיר לי את ועידת אביאן בעניין יהודי אירופה (EVIAN) שכינס הנשיא רוזוולט בשנת 1938. הבריטים עמדו על כך שעניין ארץ ישראל לא יוזכר בדיונים. ויצמן ביקש להופיע בוועידה זו ונתקל בסירוב מצד הנשיאות האמריקנית של הוועידה. נציגים של האומות שנכחו בוועידה טענו בזה אחר זה שהם לא יכולים לקלוט פליטים יהודים. הרפובליקה הדומיניקנית הקטנה הייתה היחידה שהסכימה לקלוט מספר פליטים. כך נסללה הדרך בפני הנאצים להשמיד את היהודים. הלוא אי אפשר להתמיד בעמדה זו כלפי חלק גדול מהעם מבלי לסכן את עתידו ואת חוסנו המוסרי של העם כולו לטווח ארוך. הם חיבלו בשניים ואף שלושה דורות של עולי מרוקו. בשנת 1952 חזרו למרוקו 1,130 עולים מפאת האפליה האיומה. הם העדיפו לחזור לחיות עם מוסלמים מאשר לחיות עם אחיהם, או מה שחשבו לאחיהם ונהפכו לאויביהם. הם העדיפו לחזור למרוקו מאשר להישאר בארץ ולהתנוון בחיי הספר בלא חינוך ועבודה. אלה שחזרו למרוקו, כמו גם אלה שהיגרו לצרפת, לקנדה ולארצות הברית – עשרות אלפים מהם הצליחו והצטיינו בהישגים במדע, בכלכלה ובשאר תחומים. אין אוניברסיטה בצרפת, בקנדה ובארצות הברית שלא נמנים עמה פרופסורים יוצאי מרוקו. רק בארץ הכשילו אותם. מי מפסיד? ובכן, העם כולו מפסיד! אני מכיר ילדה שלמדה בתיכון בירושלים כשמשפחתה הייתה עוד במעברה. חודש לפני בחינות הבגרות, המנהל זרק אותה מבית הספר בתואנה מופרכת. היא סיימה את לימודי התיכון בכוחות עצמה, נרשמה לאוניברסיטה העברית והוציאה תואר ראשון, בעזרת בעלה היהודי מארצות הברית. היא נסעה לארצות הברית והוציאה תואר שני ואף דוקטורט מאוניברסיטת פנסילבניה בפילדלפיה. עד לפטירתה ללא עת הייתה פרופסורית במשך כשלושים שנה וזכתה לפרסום עולמי.
לפי הסטטיסטיקה, כל החולים הכרוניים והמפגרים בשכלם בארץ היו, למרבה הפלא, עולים אשכנזים, מפני שלהם לא עשו סלקציה. הנורא ביותר היה שאפילו עולים שנולדו וגדלו בצרפת, כמו היהודים הצרפתים מאלג׳יריה, נחשבו כעולים ״מפגרים״. אפילו מנהלי חשבונות מוסמכים, פקידי בנקים מוכשרים – לכולם נתנו רק עבודות דחק בכבישים וביערות.
ישבתי בוועדות שחילקו את הבתים הנטושים בירושלים. וילה יפה נתנו למשפחה אשכנזית, ובניין עלוב או מרתף – למשפחה ממרוקו. האנשים בוועדה לא ידעו שאני ממרוקו ויכולתי לשמוע שנאה ובוז היוצאים מפיהם, כלפי יהודי מרוקו. כאב לי עד מאוד לשמוע יחס כזה ליהודים אחים. בלבי תמיד יקדה אהבה לעם ישראל באשר הוא, ומעולם לא הבנתי מדוע האשכנזים, ובעיקר יהודי פולין, שנאו כל כך את יהודי המזרח. לפעמים שאלתי בוועדה מדוע קיימת אפליה כזו והתשובה הייתה תמיד: ״וכי במרוקו חיו טוב יותר!?״ הם פשוט חשבו שמרוקו זה כפר אחד גדול ומפגר. לא ידעו שהיו ערים מודרניות יותר מאשר בארץ, עמן נמנו אנשים משכילים. בעברי הכרתי אדם אמיד, סוחר מצליח שחי בעושר במרוקו. עם בואו לירושלים נתנו לו מרתף במוסררה, שלא היה ראוי לדור בו. הוא היה אדם מכובד, חכם ויודע תורה. כל מה שקיבל כדי לפרנס את משפחתו, היה עבודת דחק בכבישים. הייתי מבקר אצלו ולבי כאב יחד עם לבו. הוא איבד את טעם החיים והבין שאין לו שום עתיד או תקווה לשיפור במצבו. אפילו פרנסה בדוחק לא עלתה בידו. תוך זמן קצר הוא מת משברון לב. לא כל כך משום המצב הכלכלי, כמו משום היחס המשפיל לו זכה. זה מה שמוטט את לבו. הוא איבד את כבודו האנושי ואת זוהרו. לא היה לו יותר בשביל מה לחיות.
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון–הקליטה
עמוד 346
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-הקליטה-חזק חזק ונתחזק.פרק אחרון בספר.
שקדתי על לימודיי וכתבתי עבודת גמר על ברל כצנלסון – אותו מצאתי איש מעניין, בעל שאר-רוח, ליברלי בדעותיו, יהודי עם נשמה טובה ובעל מצפון אנושי. הוא הזכיר לי את השד״רים ממרוקו -שכן הצטייר בעיניי איש קדוש מארץ הקודש. אם כצנלסון היה קורא היום את ״דבר״ שקורא למקופח ״פרובוקאטור״, ואשר מסית לאפליה גזעית ושנאת חינם נגד עולי מרוקו, ודאי היה מתקומם. בימיו, איש מתנועת הפועלים לא היה מעז להתנהג ברדידות מוסרית, כמו זו הרווחת כיום. תנועת הפועלים היום הפכה למעוז של חבורת קרייריסטים השולטים בה ברודנים ללא רחם. שולטים בה כמו היה זה רכושם הפרטי, להרחיק ולקרב לפי רצונם. על זה נאמר: ״כי השוחד יעוור עיני פקחים ויסלף דברי צדיקים״. השוחד בארץ הוא למעשה הכוח שהקהה את שיפוטם להקל ראש בצדקת החלשים שעליהם צריך להגן ואשר זכאים לפרנסה בכבוד. כצנלסון הקים את מפעלי הפועלים במטרה להקל על החלשים את סבלם ולחזק את מעמדם הכלכלי. הוא לבטח לא היה נותן יד לצעד מקומם כמו שלילת זכויות העלייה והעבודה מיהודים תמימים.
המשכתי להתריע על האפליה נגד עולי מרוקו, אשר מונעת את עלייתם בניגוד לחוק השבות, ואשר שמה אותם ללעג ללא כל בושה. אמנם לא חייבים לאהוב – אבל אסור לשנוא, להטיל דופי, להעליב ולבוז להם. המשכתי להשתתף בדיונים של החוג הרעיוני המרכזי שהתקיים בבית- ברל; המשכתי להיות פעיל בוועדות שונות של המפלגה; המשכתי לנאום ולכתוב מעל דפי העיתונות על יהודי מרוקו, העברתי הרצאה על ברל כצנלסון בכנס לזכרו ב״אהלו״ שבעמק הירדן, ועוד. בשלב מאוחר יותר, ולאחר הכנה מקצועית, הייתי מוכן ומזומן לצאת בשליחות לאלג׳יריה, על תקן מורה לעברית בבתי הספר היהודיים במקום. אי לכך, עזבתי את המכון שבו למדתי ונסעתי לירושלים להתכונן לנסיעה. הסוכנות הוציאה לי דרכון והכל סודר. ואולם, בשבוע האחרון לפני נסיעתי קראו לי מטעם הסוכנות והודיעו שכל התכנית בוטלה. סירבתי לחזור למכון, שכן כבר נערכה לי מסיבת פרידה. נשארתי אפוא בירושלים. והנה, שוב הגלגל חוזר כמו פעם. עם כל הקשרים וההשפעה שלי כפעיל במפלגה, ומזכיר התאחדות עולי צפון־אפריקה בירושלים, אני לא יכול להשיג עבודה. בושה וחרפה! מקץ כמה ימים בחוסר מעש ובביקורים בלשכה – שם אני מכיר את כל העובדים – שוב פנה אליי ידיד, שהיה אחד הפקידים בלשכה, ואמר לי: ״לעת עתה לא תקבל עבודה, הם רוצים לרכך אותך. בינתיים שב בשקט״. הוא לא אמר מפורשות את המילים ״הם רוצים לשבור אותך כדי שתלמד ללכת בתלם ותפסיק לצעוק בדבר האפליה״. הוא יעץ לי ללכת למזכירות המפלגה ולדבר אתם. קבעתי פגישה והלכתי. בקיצור ובלי להאריך במילים, לא מצאתי אוזן קשבת לבעייתי. ציניות ניכרה בפניהם, התנכרות וגסות רוח, ואלה הרי היו ידידיי. הבנתי שלא סלחו לי על עזיבתי את המפלגה, וקראתי להם ״כנופיית בריונים״. איך, לכל הרוחות, מקץ שנים רבות כל כך של פעילות, אין לנו אף נציג במזכירות, במועצת הפועלים או למעשה בכל מוסד אחר? יצאתי מהפגישה בהרגשה שאין לי יותר מה לעשות עם האנשים האלה. פניתי למחלקה לחינוך של הסוכנות וביקשתי לדעת מדוע ביטלו את שליחותי ברגע האחרון ומדוע הסבו לי בושת פנים. אמרתי להם: ״אינני שולל את זכותכם לאשר או לבטל את השליחות שלי, אבל מדוע ברגע האחרון? האין זאת זכותי לדעת מדוע ביטלתם? הלוא שני מוסדות אחרים התעניינו בי ואתם נאבקתם שדווקא המחלקה שלכם תשלח אותי. למה ביטלתם?״ לאחר שיחה ארוכה, כל מה שהצלחתי לדלות ממנהל המחלקה היה זה: הם חושבים שלא אצליח בעבודה זו. ״באמת? וגיליתם את זה רק ברגע האחרון? אני אגיד לכם, ממילא אין לי עבודה וכפי הנראה לא אקבל עבודה לזמן מה. אני נוסע באופן עצמאי לאלג׳יר ואוכיח לכם את טעותכם״. ניסו להניא אותי מצעד זה, ״אתה לא תצליח להגיע לשם בכלל״, אמרו לי. ״עוד נראה״, עניתי.
הודעתי לידידיי שאני עוזב את הארץ. השמועה פשטה חיש קל, ודבר עזיבתי הגיע למזכירות המפלגה. הוזמנתי לפגישה. בפגישה ניסו להטיף לי מוסר בדבר כך שאני עושה טעות גדולה וכו'. אמרתי להם: ״אתם רוצים לשבור אותי נפשית? איזו תועלת תצמח לכם מכך? שאני אהיה פעיל ממושמע ומציית ולא ׳אעשה בעיות׳? הזהו המושג שלכם על מוסר? בשביל לעבוד אני צריך להכיר לכם טובה ולציית לתכתיבים בנפש שבורה? אם אשאר באווירה כזו, אמות מדיכאון. אני לא צריך אתכם כדי להתפרנס. בושה שכך אתם רואים את תפקידכם כמנהיגי המפלגה״. משסיימתי לומר את דבריי אלו יצאתי בטריקת דלת.
הדרכון שהוציאה לי הסוכנות כבר היה בידי. קיבלתי מינוי כעיתונאי ב״דבר״, ב״מעריב״, בסוכנות סט״א בניו יורק ובלונדון, ויצאתי לדרך. בשליחותי הראשונה כסופר ״דבר״ ליוויתי את הנשיא יצחק בן־צבי בנסיעתו לבקר במחנות העולים בצרפת. באנייה ״תיאודור הרצל״ שבה נסענו, ניגשתי לרחל ינאית, אשת הנשיא, והזכרתי לה שהייתי חניך שלה בחוות הנוער בתלפיות בירושלים. כמה שמחה לראותי, ואף שוחחה עם הנשיא על כך. ״תראה״, אמרה לו, ״חניך שלי נוסע אתנו כסופר ׳דבר׳. האין זה עולם קטן?״ היא הזמינה אותי לבקר אותם באנייה ולבלות במחיצתם. בהגיענו למרסיי, המתינו לנו עשר מכוניות שרד ואני נסעתי לבדי באחת מהן. נערכה לנו קבלת פנים בקונסוליה הישראלית, שם פגשתי את חיים צרפתי שהיה שכני במרוקו. למעשה, גדלנו יחד באותו הרחוב. חיים לא חזר מנסיעתו האחרונה שבה מילא את מקומו של חבר שלא יכול היה לנסוע. חיים היה צריך לחזור לארץ ולהתחתן, אבל הוא לא חזר מנסיעה זו וטבע בים עם העולים באנייה ״אגוז״. במרסיי נפרדתי מהנשיא ומרעייתו ונסעתי לפריז לארגן את נסיעתי לאלג׳יר.
בפריז ניגשתי למשרדי ״אליאנס״ – שם שמחו לקבל אותי(שהרי הייתי בוגר הסמינר למורים של ״אליאנס״ בקזבלנקה) ואף הציעו לי עבודה כמורה באלג׳יר. מקץ זמן מה לשהותי בפריז, קיבלתי ויזת כניסה לאלג׳יר ונסעתי לשם. נציג ״אליאנס״ באלג׳יריה, שהוא גם מנהל ״תלמוד תורה״ באלג׳יר, היה מורה שלי ב״אליאנס״ במרוקו ויחד היינו פעילים מאוד בתנועה הציונית בפאס. הוא קיבל אותי בשדה התעופה ושמח מאוד לקראתי. הוא סידר לי מראש אכסניה זמנית ומקץ שבוע כבר החילותי לעבוד. עשיתי חיל בעבודתי ותוך שלושה חודשים כבר הייתי מרצה להיסטוריה יהודית בבית ספר ״אורט״, מורה בכיר בבית ספר תיכון על שם הרמב״ם, ומורה באולפני ערב למבוגרים. כמו כן הייתי מזכיר המחלקה לחינוך עברי, עוזר במחלקת העלייה, (לשם שלחו שליח שלא ידע מילה בצרפתית ואני עזרתי לו), עזרתי במחלקה הכלכלית, והייתי עמום בעבודה, נוסף על עבודתי העיתונאית.
נרשמתי וקיבלתי תעודת עיתונאי ממחלקת ההסברה של ממשלת צרפת במקום. במאי 1958 אורגנה באלג׳יריה מהפכת הגנרלים שהפילה את הרפובליקה הרביעית והביאה את דה-גול לשלטון. הייתי במסיבת העיתונאים הראשונה עם דה-גול באלג׳יר ועד היום אני שומר הזמנה מיוחדת זו. פרסמתי בקביעות מאמרים ב״דבר״, ב״מעריב״ ובסוכנות סט״א היהודית בלונדון ובניו יורק – שם היו מרוצים עד מאוד מעבודתי. כתבתי גם בצרפתית לעיתון היהודי שהופיע במונטריאול, קנדה. כתבתי מאמרים שהופיעו ב״מחברת״, ביטאון חברת כי״ח בארץ לענייני חינוך ותרבות, ספרות ומחקר, בעריכת אברהם אלמאליח, יהודי יקר, שאותו הכרתי בארץ והתיידדנו. סיפורי ״הזקן וההר שבספרו העיר״ הופיעו במוסף הספרותי של ״דבר״ ב-20.11.53. סיפור זה הופיע ב״אורות״ והגיע לצפון־אפריקה. פנו אליי אנשים שדיברו עברית, קיבלו ירחון זה ובו קראו את סיפורי שעשה עליהם רושם גדול. בפנייתם אליי ציינו כי הם שמחים מאוד להכיר אותי. כתבתי למחלקה זו בעניין בית הספר התיכון הרמב״ם בו לימדתי, וביקשתי שישלחו לי ספרים לבית הספר. המחלקה שלחה שני מורים שלימדו ב״תלמוד תורה״ והיו צריכים ללמד באולפן לעברית בערב. היו לנו כמאה תלמידים מבוגרים, ביניהם מנהיגי הקהילה. התלמידים חולקו לשלוש כיתות. התחלתי ללמד ואט אט הבחנתי שמספר התלמידים בכיתתי הלך וגדל. תלמידים עזבו את הכיתות האחרות והצטרפו לכיתתי. בסוף החודש כל התלמידים משתי הכיתות האחרות היו בכיתתי. מנהל המרכז היהודי בא ושאל אותי אם לא מפריע לי לנהל כיתה כל כך גדולה. עניתי שלא. שאלתי את המורים האחרים איך הם מלמדים. רציתי לדעת מדוע התלמידים בורחים מהם. אז התברר לי שבמקום להתרכז בשיחה בעברית היו נותנים להם כללי דקדוק שלא עזרו להם לדבר, בזמן שאצלי התחילו מיד לדבר בעברית בשיחה חיה. רכשתי את הניסיון הזה עוד בירושלים באולפנים של העולים, בהם לימדתי באמצעות הספר ״אלף מילים״. המורים השליחים היו מחוסרי עבודה, חוץ מפעמיים בשבוע, בימי ה׳ ו-א׳, אז לימדו ב״תלמוד תורה״.
ככה נמשך המצב שנה אחר שנה. עבודתי נחלה הצלחה גדולה בכל השטחים. בשנה הרביעית לעבודתי הגיע אלינו מארצו, הברית ד״ר עזריאל איזנברג, סגן נשיא משרד החינוך היהודי בניו יורק. הוא הגיע במטרה לבדוק כיצד הדברים מתנהלים, ולכתוב דו״ח על החינוך העברי בצפון־אפריקה. הוא בא ל״תלמוד תורה״ והמנהל הביא אותו לכיתתי. כך הכרנו ודיברנו. הוא הגיע ל״אורט״ וגם לבית הספר הרמב״ם, לכיתתי. כמו כן ביקר באולפנים בהם לימדתי יום יום. בביקור האחרון כבר התיידדנו. נפגשנו לארוחת ערב, וניהלנו שיחה ארוכה. הוא התרשם כל כך מעבודתי עד כי הציע לי לבוא ולעבוד אצלם בהוראה. ואולם, לא הייתי מעוניין. הוא השאיר אצלי את כרטיס הביקור שלו ואמר: ״אם פעם תשנה את דעתך תכתוב לי״. אחרי חמש שנים, לפני עצמאות אלג׳יריה, קרא לי המנהל של שר ההסברה, איתו הייתי מיודד, והעניק לי שני כרטיסי טיסה, לי ולאשתי. אשתי, שהכרתי בארץ, הצטרפה אליי לאלג׳יר ושם התחתנו. מנהל שר ההסברה יעץ לי לעזוב עוד באותו היום וגילה לי מה שהיה אז עדיין סודי – שלמחרת יוכרז על עצמאות אלג׳יריה. אני הייתי ב״רשימה השחורה״, כיוון שכתבתי נגד העצמאות. לכן, באותו יום עזבתי לפריז. ניסיתי לגשש במוסדות החינוך היהודיים בצרפת עם ההמלצות המצוינות שהיו בידי, אבל לא אהבתי את מצב החינוך העברי ואת מעמד המורה העברי שם, שלא זכה להערכה רבה. כתבתי לד״ר איזנברג וביקשתי עבודה במקום קטן שבו אוכל גם לעבוד וגם לכתוב. תוך שבועיים קיבלתי חוזה עבודה עם משכורת טובה, כמורה בכיר בבית ספר תיכון עברי במרכז קנדה. כך הגעתי לקהילה נפלאה, כשברשותי ויזת עבודה לשנה. הגעתי לקהילה שהיא לדעתי המאורגנת ביותר והיהודית ביותר מכל הקהילות בעולם. מתחילים ללמד שם חינוך עברי מהגן, וממשיכים בבית ספר עממי ובית ספר תיכון. הייתי מורה בכיר לכיתות גמר בתיכון. השתמשנו באותם ספרים לאותן כיתות כמו בארץ. התלמידים דיברו עברית שוטפת. מרגע בואי ראיינו אותי בעיתונות המקומית והיהודית, כיוון שהגעתי מאלג׳יריה. ארץ זו הופיעה לפרקים בחדשות, והייתה חרדה לקהילה היהודית. הופעתי בעמוד הראשון בעיתון היומי והייתי מבוקש – להופיע ולהרצות על מצב הקהילה היהודית שם. חשתי כאילו הגעתי לפלנטה אחרת. עזבתי אחריי מדינה בוערת מטרור ואילו פה מצויים היו השקט והשלווה, הביטחון והשפע. מעולם לא פגשתי יהודים טובים כל כך, נדיבים, שופעים אהבה, חן וחסד. השראה אנושית מעולה שררה על יהודים אלו. ואולם, זה נפגם במעט כאשר פגשתי בפולני שירד מהארץ והביא עמו את ״חיידק השנאה״ ללא גבול כלפי הספרדים. שנאה של מוח רקוב אשר ישיבתו בקרב אנשים נפלאים (שמנדיבותם נהנה) לא הקהתה את שנאתו.
מקץ שנה ביקשו ממני להישאר וכך זה נמשך משנה לשנה, עד אשר הציעו לי ויזת מהגר שקיבלתי במקום, וכך התגלגלו השנים. הניסיונות מצד הסוכנות לחבל בעבודתי לא פסקו אפילו כעת. המורים בבית הספר כתבו לסוכנות שאני לא שליח וכי לא ראוי שאשאר שם. מנהל בית הספר קרא לי למשרדו והראה לי מכתב מהמחלקה לחינוך של הסוכנות, בו דרשו לפטר אותי. ״מה הם חושבים הטיפשים האלה?״, אמר לי, ״שהם ינהלו לנו את בית הספר?״ הוא אמר שאני מצליח בעבודתי ושום סוכנות לא תזיז אותי מפה. לא לדאוג. אותם שליחים שהתלוננו עלי, שבאו על חשבון הסוכנות, נסעו לארץ בתום שליחותם על חשבון הסוכנות, חזרו באופן עצמאי ועד היום הם נמצאים שם על דעת עצמם. עם הזמן קיבלתי את משרת המנהל החינוכי של הקהילה במערב קנדה, והייתי למורה ומנהל בית ספר עברי, מלמד באוניברסיטה עברית ויהדות ופעיל מאוד בקרב יהדות קנדה. כשהרב שלנו עזב, ביקשו אותי למלא את מקומו. היו כל כך מרוצים בקהילה, שתפקידי זה נמשך חמש שנים, עד שעזבתי. במלחמת ששת הימים ניהלתי את המגבית המאוחדת בעירי במשך חמש השנים הבאות. עבדתי ללא לאות במסע הסברה ואיסוף תרומות למען ישראל. בעיתונות המקומית היו כתבות רבות על פעילותי הציבורית. הייתי הכתובת בכל מה שנוגע לישראל ועמדתי בקשר עם השגרירות באוטווה. כרועה רוחני של הקהילה הייתי מעורב כחבר בוועדה הבין־דתית והרצאותיי בנושא היהדות וישראל זכו לביקוש גדול. כל פעילותי הייתה בהתנדבות. כמו כן הייתי חבר הנהלת הקונסרבטוריום, לה הייתה שלוחה באוניברסיטה, ואשר שם שימשתי כיו״ר שתי ועדות במשך שנים רבות.
ב-16.5.69 קיבלתי בשדה התעופה, עם משלחת מהקהילה, את השגריר אפרים עברון ורעייתו וארגנתי לו מסיבת עיתונאים, ראיון בטלוויזיה, ומסיבה אצל מושל הפרובינציה. בדומה לכך עשיתי כאשר ביקר אצלנו הרב הראשי לישראל, הרב גורן ורעייתו ועוד. פרשתי מכל עבודה במשכורת ובמשך שלושים שנה עסקתי בפעילות ציבורית למען ישראל ולמען יהדות קנדה.
באחד הביקורים שלי בארץ, הוזמנתי לראיון בקול-ישראל כאורח השבוע בשידור התכנית בצרפתית ב-16.4.82. הודות לריאיון זה נוצר קשר עם ידידים ותיקים רבים שלא ראיתי זה שנים. הייתי סגן נשיא למערב קנדה של הסתדרות ציוני קנדה, חבר הוועד הפועל של המגבית היהודית המאוחדת בקנדה ועוד.
הייתי חבר המערכת מקנדה של ״ניב״, ביטאון הספרות העברית הצעירה באמריקה, שיצא על ידי ״הנוער העברי״ ליד ההסתדרות העברית באמריקה. תרמתי מאמרים כחבר המערכת בשנים 1966-1963. נסעתי עם משלחות יהדות קנדה לכינוסים בארץ. פעילות זו נמשכה עד אשר החלטתי שהגיע הזמן לחזור לארץ ישראל נחלת אבותיי ולאחיי ובני עמי.
תם ונשלם המעגל.
אחרית דבר.
אנשים רבים שואלים אותי: ״מדוע חזרת לארץ?״ אכן, קשה להם להבין הכיצד זה אדם עוזב את המקום הכי יפה בעולם, הכי נוח, הכי מתורבת וחוזר לארץ. להלן הסבר קצר שיבהיר במעט את הזיקה העמוקה שלי לארץ ישראל, ואת הקשר העמוק לנחלת אבותיי, קשר שדבר לא יוכל להתירו:
השם ׳פוני׳ מופיע בספר במדבר כ״ו, כ״ג לשבט יששכר. במשפחתי מופיעים שמות תנ״כיים כמו ׳צרויה׳ ו׳שרביט׳. סבתי מצד אבי היא בת לשושלת רבנים, משפחת אבוטבול או אביטבול המתייחסים לפרץ בן יהודה.( ראה ד. עבדיה, קהלת צפרו, כרך ד, תולדות הרבנים עמוד מב). היו משפחות שהתייחסו לצדוק הכהן ולשבט בנימין. השורשים שלנו יונקים עוד מימי בית ראשון ושני. יהודים גאים ששמרו, דרך עלייה בלתי פוסקת במשך הדורות, על קשר ישיר והדוק עם ארץ ישראל. עבורנו, לעלות לארץ, זה לחזור הביתה. לכן אני חזרתי, מאחר ורק בארץ אני מרגיש בבית. העושר החומרי אינו תחליף לעושר הרוחני שאני חש בארץ. פה אני מרגיש את משב רוח ההיסטוריה של עמי בכל מקום, ומזדהה איתו. העבר המשותף שלנו כעם מאחד אותי עם כל אחד ולכן הקרבה שבלב, כמו הקרבה שבנפש. אני יכול לחיות את יהדותי בשלמות רק בארץ ישראל, ללא סייגים, פחד או מגבלות. בחו״ל אני חי את יהדותי בבית או בבית הכנסת. זו יהדות חלקית, מתפשרת כמו בהיחבא. פה, לעומת זאת, היא בכל מקום: רואים אותה, שומעים אותה ומרגישים אותה. לחוות את השבת באווירה יהודית שלמה – אפשר רק בארץ ישראל ולא יכול להיות לה תחליף באף מקום בחו״ל. זהו סיפרלו רוחני עילאי. אני מלא בכל הווייתי ונשמתי תרבות יהודית ואהבת עם ישראל שבאים על סיפוקם בצורה מושלמת רק בישראל. זו הסיבה בעטיה חזרתי לארץ, כדי להיות יהודי מאושר ולחיות בין בני עמי.
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-הקליטה-חזק חזק ונתחזק.פרק אחרון בספר.
אפרים חזן-פרשת בא
ראשון הוא לכם /לחדשי השנה
אפרים חזן
אפרים חזן הוא פרופסור אמריטוס במחלקה לספרות עם ישראל ובמחלקה ללשון העברית, וחבר האקדמיה ללשון העברית.
פרשתנו פותחת בתיאור שתי המכות האחרונות. לקראת המכה המכרעת, מכת בכורות, באה מצוות קידוש החודש בלוויית הקביעה "הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים רִאשׁ֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם לְחׇדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה." זו המצווה הראשונה שניתנה לעם ישראל כעם לקראת הגאולה, ובניסוחו המפורסם של רש״י בפתח פירושו לתורה (בר' א:א): ״אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל [את] התורה אלא מ׳החודש הזה לכם' (שמ' יב:ב), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו [בה] ישראל״.
בתקופת המקרא, לראש החודש היה מעמד של חג, כפי שעולה מהפטרת ״מחר חודש״ (שמו״א כ:יח-מב), ומן הפסוק וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ אתי הלכתי [אַתְּ הֹלֶכֶת] אֵלָיו הַיּוֹם לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת
(מל״ב ד:כג). מכאן למדו חכמים מצוות י הקבלת פני רבו ברגל. גם בימינו נשתמרו בקהילות שונות כמה מנהגי חג, וראש חודש עצמו זוכה גם לחגיגיות ולייחוד מסוימים, מלבד התפילה המיוחדת לו. כך נהגו נשים בקהילות שונות להדליק נר ראש חודש ולא לעשות מלאכה ביום זה.
מיוחד הוא ראש חודש ניסן, ראש השנה למלכים ולרגלים, הנקרא בלשון הקדמונים ״ראש ראשי חודשים״. מנהגים ותפילות מיוחדים מלווים אותו. משהו מן המנהגים הקדומים שייחדו את ראש חודש ניסן משתקף במנהגי יהדות תוניסיה. בתוניס הכינו עוגות דבש מיוחדות לר״ח ניסן כסימן לשנה מתוקה. הקנדיל, נר השמן לראש חודש, זוכה בניסן למעמד מיוחד: כל אחד מבני הבית משקע בו תכשיט זהב כלשהו זכר לתרומת- המשכן, שנחנך בא' בניסן. בקהילות שונות, ובמיוחד בג'רבה, מסבים בני המשפחה סביב קערת ה״בסיסה״, העשויה מקמח חיטים, שעורה ודוחן קלויים. כל אחד מבני הבית זוקף זרת ימין מעל הקערה, ואבי המשפחה יוצק עליה שמן זית, תוך אמירת דברי איחולים ותפילה לא-ל הפותח את ידו ומעשיר. בהמשך בוחשים במפתח את התערובת, סימן לפתיחת שערים, ונותנים גם לתוכה תכשיטי זהב לסימן ברכה, הצלחה ועושר. לאחר מכן, בני הבית טועמים מן העיסה המיוחדת.
ראש חודש ניסן הוא גם המועד הראוי לרכוש ולהכין את הכבש המיועד למטעמי הפסח.
יהודי מצרים פותחים את תפילת ערבית של ראש חודש ניסן בסדר לימוד מיוחד, הנקרא ״תאווחיד״, ייחוד ה', הכולל לימוד פרשת ״החודש הזה לכם״ וסדר קורבן פסח, שיר לקידוש החודש, הלל הגדול ופיוטים שונים. המכיר את קהילות יהודי מצרים העתיקה יזהה בסדר הלימוד ובפיוטים הכלולים בו עקבות של מנהגי ארץ ישראל, שנהגו בקהילות בני ארץ ישראל שחיו במצרים. בעניין הייחוד עצמו אפשר לזהות את עקבות השפעתו של הרמב״ם.
במנהגי הספרדים מתחילים בראש חודש ניסן לקרוא בסדר קורבנות הנשיאים, בסוף פרשת ״נשא״, ולאחריהם בחזון העצמות היבשות בנבואת יחזקאל. תחושת הגאולה שבפרקים אלה מודגשת בתפילות הנאמרות לאחר הקריאה במוטו ״כימי צאתנו מארץ מצרים הראנו נפלאות״. אומנם זמנה של ברכת האילנות כל חודש ניסן, אך קהילות רבות מקפידות לברכה בראש חודש, ומהן, כגון יהודי אפגניסטן, נוהגות לצאת אל חיק הטבע ואל הבוסתנים ועורכים סעודות חג. מנהג זה משקף היטב את תחושת הפריחה והלבלוב ואת האביב המלווה את החג הקרב ובא, ואת מצוות התורה שָׁמוֹר֙ אֶת־חֹ֣דֶשׁ הָאָבִ֔יב וְעָשִׂ֣יתָ פֶּ֔סַח לַיהֹוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֞י בְּחֹ֣דֶשׁ הָֽאָבִ֗יב הוֹצִ֨יאֲךָ֜ יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ מִמִּצְרַ֖יִם לָֽיְלָה׃ (דב' טז:*א), פסוק הבסיס למבנה לוח השנה היהודי שעליו נצטווינו בפרשתנו.
פייטנים רבים בכל הדורות ובכל המנהגים כתבו פיוטים לקראת החג, הן פיוטי הלכה, המפרטים את הלכות החג ואת סדר הסדר, והן פיוטים בשבחי החג ובגאולת מצרים. בכל אלה לא נפקד מקומם של הפיוטים לכבוד ראש חודש ניסן.
הפסוק הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים רִאשׁ֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם לְחׇדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה." נעשה למעין סיסמת הגאולה לעתיד לבוא, בהסתמך על דברי חז״ל ״בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל״, כפי שמשתקף מן הפיוט ״פזורים החוכים גאלה אחרונה״, לרבי פרג'י שוואט:
פְּזוּרים הַחוֹכִים / גְּאֻלָּה אַחְרוֹנָה
אֵלִיָּהוּ יִגְאַלְכֶם / כְּפַעַם רִאשׁוֹנָה
בְּצֵאת מִנּוֹף קְהַלְכֶם / בְּחֹדֶשׁ הַלְּבָנָה
רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם / לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה
-רְדוּ שָׁנִים עֲבַדְתֶּם / בְּחָנֵס בְּמַהֲרוּת5
וְיַעַן הֶאֱמַנְתֶּם / בְּאֵל עוֹשֵׂה גְּבוּרוֹת
רַבּוֹת מוֹפְתִים רְאִיתֶם / בְּרוֹבֵץ תּוֹךְ יְאוֹרוֹת
בִּרְכוּשׁ רַב יְצָאתֶם / וּמֵעַבְדּוּת לְחֵרוּת
בְּחֹדֶשׁ חָל לְהַשְׁרוֹת וּבְתוֹךְ מִשְׁכָּן שְׁכִינָה
10-גְּאֻלָּה הָעֲתִידָה / בְּנִיסָן צוּר נִגְלֶה
וּבוֹ יַעְשֶׂה לְעֵדָה / כְּמֵאָז נֵס וָפֶלֶא
וּבוֹ תַּגְדִּיל תְּעוּדָה, / וּמְלוּכָה תִתְעַלֶּה
וְתוֹשִׁיעַ יְהוּדָה, / וְכָל קָמִים תְּכַלֶּה
וְאָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ, רִנָּה
יְמֵי חַג הַגְּאֻלָּה / עֲשׂוּ, רֵעַי וְאַחַי-15
לְאֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא / יְקַבֵּץ נִדָּחַי
לְצִיּוֹן עִיר תְהִלָּה, / וַאֲמַרְתֶּם: "כֹּה לֶחָי!"
וְשָׁם תַּעֲלֶה זְבָחַי, / וְשָׁם תֹּאכַל אֶת פְּסָחַי
רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה
.1פזורים: כינוי לישראל הפזורים בין האומות. החוכים: המצפים והמייחלים. גאולה אחרונה: לגאולה העתידה. 2. אליהו: שהוא מבשר הגאולה (מל' ג, כג). 3. נוף: כינוי למצרים (יש' יט, יג). בחדש הלבנה: בחודש ניסן, שבו הראה הקב"ה למשה לבנה בחידושה. 4. ראשון… השנה: שמ' יב, ב. 5. רדו שנים עבדתם: מאתיים ועשר, ולא כל ארבע מאות שנה (על פי בר"ר, צא, עמ' 1122). בחנס: כינוי למצרים (יש' ל, ד). במהרות: במהירות, שנתקצר הקץ מת' שנה לרד"ו. 7. רבות מופתים: מופתים רבים. ברובץ תוך יאורות: כינוי לפרעה, על פי יח' כט, ג. 8. ברכוש רב יצאתם: הד לדברי הכתוב בר' טו, יד. 9. בחדש… שכינה: בראש חודש ניסן; אותו היום נטל עשר עטרות, ואחת מהן – שהוא ראשון לשיכון שכינה (שבת פז ע"ב). 10. גאלה העתידה: על פי דברי חז"ל: "בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל" (ר"ה יא ע"א). צור נגלה: הקב"ה ייגלה. 11. ובו: בחודש ניסן. כמאז: בימי יציאת מצרים. 12. תעודה: כינוי לתורה, על פי יש' ח, טז. תגדיל תעודה: על פי יש' מב, כא. ומלוכה: מלכות ישראל או מלכות ה'. 13. ותושיע יהודה: על פי יר' כג, ו. קמים: האויבים הקמים נגד ישראל. 14. שחוק פינו, רנה: פינו יימלא שחוק ורנה; על פי תה' קכו, ב. 15. חג הגאלה: חג הפסח שחל בניסן. יקבץ נדחי: ובכך יהא החג גם חג הגאולה האחרונה. 17. עיר תהלה: כינוי לירושלים, על פי יש' כב, ז. ואמרתם "כה לחי": על פי שמ"א כה, ו; כה יהיה לשנה הבאה. 18. ושם… פסחי: על פי לשון המשנה בפסחים ו, ו: "ונאכל שם מן הפסחים ומן הזבחים". ועל פי המשקל מלת "את" יתירה
על המחבר
הפורה והמעולה שבפייטני תוניסיה. נולד בפאס בסוף המאה ה-16 ונפטר במאה ה-17. שירתו חביבה על כל יהודי צפון אפריקה, וזכתה לתפוצה נרחבת. ר' פרג'י עבר לבאג'ה שבתוניסיה, ונודע שם כאחד מתלמידי החכמים המרוקנים שמצאו מקומם בתוניסיה. הוא היה פייטן ומקובל. בשמו נכרכו אגדות, ואודות סיפור חייו ומיתתו נוצר שיר בערבית-יהודית.
ר' פרג'י כתב פיוטים למועדים שונים ממעגל השנה ולאירועים ממעגל החיים. כמו כן יצר שירים דידקטיים להבהרת הלכות. הנושא המרכזי בפיוטיו הוא גלות וגאולה. אף שירים שעוסקים בשבת, בתורה ובאירועים ממעגל החיים רוויים בתכנים לאומיים אלו. מפיוטיו, ובעיקר מאלו שעוסקים ברשב"י ובספירות, ניכרת גדולתו בקבלה.
ר' פרג'י שוואט כתב את רוב שיריו לזמרה בלחנים ידועים – בשמחה המשפחתית או בסעודה בבית ובבית הכנסת. לצד הפיוט היה רושם את הלחן שעבורו נכתבו המלים, על ידי אזכור המלים הפותחות הידועות כמלותיו של לחן זה. עם היקלטותו של הפיוט החדש, היה הלחן זוכה למנגינות חדשות, והחל לשמש בעצמו כסימן היכר ללחנים אלו.
שירתו כתובה בסגנון נקי, הניזון בעיקר מן העברית המקראית, אך באחדים מפיוטיו ניתן למצוא גם ארמית זוהרית. כמו כן מופיעות אצלו צורות פייטניות וחידושי לשון מקוריים. הוא הושפע מר' ישראל נג'ארה, אך לצד כתיבתו במשקל הכמותי ניכרת בשירתו ההינתקות מן החרוז המבריח. רוב שיריו כתובים בתבניות סטרופיות מגוונות. פרג'י גם חידש צורות שיר מקוריות.
שיריו התקבלו על ידי יהודי צפון אפריקה והם מזומרים עד היום.
עיון ודיון
השיר שלפנינו מספר שבחי חודש ניסן וממוקד בו. החודש מכונה 'חודש הלבנה', החודש שבו נקבע סדר ימי החודשים כולם מעתה ועד עולם ולשם כך הראה הקב"ה למשה את הלבנה בחידושה, וכמו הנדרש במכילתא דרשב"י יב 'החדש הזה לכם מלמד שהראה לו הקדוש ברוך הוא למשה באצבע דמות לבנה ואמר כזה ראה וקדש לכם'
הטור הרביעי במחרוזת הפתיחה 'ראשון הוא לכם לחדשי השנה משמש רפרין, החוזר בפי הקהל לאחר כל מחרוזת ומחרוזת ובכך הוא עומד במרכז השיר כולו, ומביא עמו את פרשת החודש כולה. אווירת הגאולה הנושבת מהפרשה וממצוות פסח מצרים והתכונה שמסביבו, שורה על הפיוט שעיקרו בקשה לגאולה העתידה, אמרת חז"ל 'בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל' בונה את השיר: ישראל בגלותם מכונים 'פזורים החוכים גאלה אחרונה', והדובר בשיר מבטיחם 'אליהו יגאלכם כפעם ראשונה'. וה'גאלה העתידה' אף היא בניסן תבוא ותביא עמה חיזוק מעמד התורה ועלייתה של מלכות ישראל ואת מימוש החלום לשיבת ציון כמתואר במזמור קכו שבתהלים ממנו משבץ הפייטן את הלשון 'ואז ימלא שחוק פינו רינה'. השורש 'גאל' חוזר בפתיחת המחרוזת האחרונה בכינוי 'חג הגאלה' לחג הפסח, ובכך הוא מוכתר כזמן הגאולה האחרונה, כמתואר במחרוזת השלישית, כשם שהוא זמן הגאולה הראשונה כמתואר במחרוזת השנייה
סיום השיר הוא קריאה לחוג את חג הפסח ומעין הבטחה לגאולה שלמה ולבניין בית המקדש 'ושם תעלה זבחי / ושם תאכל פסחי', כדברי הסיום בהגדה של פסח 'ונאכל שם מן הפסחים ומן הזבחים' וכלשון המשנה בפסחים ו, ו
הפיוט מעוטר בכינויים המדגישים את תחושת הגאולה: ישראל הם 'חוכי גאולה' 'עדה' 'יהודה 'אחי ורעי'. מצרים מכונה 'נוף' 'חנס', ופרעה הוא 'רובץ תוך יאורות' כינוים הבאים בהקשר של גנאי למצרים ולמלכה. בעת הגאולה 'תגדיל תעודה' כלומר תתחזק התורה כדברי הנביא 'ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר' (ישעיהו מב, כא)
Il était une fois le Maroc…David Bensoussan- le bombardement de Casablanca
C'est en 1907 qu'eut lieu le bombardement de Casablanca et l'occupation d'Oujda…
En effet. Du temps du règne d'Abdelaziz, il y avait eu un certain mécontentement dans le pays suite au traité d'Algésiras. Le chef du dispensaire médical français à Marrakech, le Dr Émile Mauchamp fut assassiné de plusieurs coups de couteau et en riposte, le général Lyautey occupa Oujda et une partie du Maroc oriental. Neuf ouvriers européens travaillant dans le chantier du chemin de fer près du port de Casablanca furent assassinés. La fureur populaire aurait été déclenchée par le fait que le chemin du rail avait traversé un ancien cimetière musulman. Le gouvernement français dépêcha le navire de guerre Le Galilée (66 soldats) qui devait attendre l'arrivée des croiseurs Du Cheyla (75 soldats) et Le Forbin (44 soldats) prévue pour le 5 août et L'Escadre du Nord par la suite. On pensait alors qu'il fallait 1000 soldats pour occuper Casablanca. Il semblerait que le capitaine du Galilée n'ait pas attendu de renforts et, contre l'avis du corps consulaire, dépêcha ses 66 soldats le 5 août même et la ville fut bombardée. L'incendie s'y déclara. Les canons du croiseur Du Cheyla bombardèrent les alentours. L'estimation du nombre de victimes du bombardement varie entre 600 et 2000. Les troubles dans la ville furent tels que les Juifs s'échappèrent dans des barques pour se protéger contre les attaques de pillards. Par la suite, le contingent français compta près de 6300 hommes, dont 2000 tirailleurs sénégalais et soldats de la Légion étrangère auxquels s'ajoutèrent 500 fusiliers marins espagnols de la canonnière Don Alvar de Bazan. Le Maroc était impuissant devant la force militaire française à laquelle se joignait celle de l'Espagne. Les mousquets marocains datant de 1800 ne pouvaient se mesurer aux fusils Lebel à tir rapide et aux canons de 75 mm des Français. Le corps consulaire à Casablanca fut fort mécontent de l'intervention prématurée de la marine. Mais les politiques en France assumèrent l'initiative du capitaine du Galilée. Quant à la presse socialiste française, elle critiqua violemment le bombardement de Casablanca et l'occupation d'Oujda.
Georges Bourdon fit une description bouleversante des évènements de Casablanca dans son ouvrage Ce que j’ai vu au Maroc – Les journées de Casablanca. Il décrit ainsi la ville après le bombardement, le pillage et l'incendie : « Aspirez l'âcre et tiède odeur de pourriture, de charogne et de cendre, qui enveloppe cette ville de trente mille habitants dans une atmosphère de sang et de mort… Errez à travers Casablanca, ouvrez vos yeux et vos oreilles : vous n'y verrez que des tableaux de meurtre et de sang, vous n'y trouverez que des plaintes d'agonie… La corvée des cadavres ensevelit immédiatement ceux qu'elle ramasse, et ne compte pas.»
Le Dr Mauchamp fut décoré de la Légion d'honneur à titre posthume et eut droit à des funérailles nationales dans sa ville natale de Chalon- sur-Saône. Un monument y perpétue son souvenir. Son père compila un ouvrage posthume, La sorcellerie au Maroc à partir des notes de son fils.
Le directeur de l'Alliance Israélite Universelle décrivit ainsi les évènements de 1907 : « Le 3 août, les soldats du Makhzen se précipitent sur le Mellah, suivis de toute la populace, et commencent le pillage. Les 5 ou 6 000 hommes qui attendaient aux portes pénètrent en ville, se répandent tant au Mellah qu'à la médina, volent, pillent, violent, tuent et, pendant trois jours, répandent en ville la terreur, jusqu'à l'arrivée des troupes françaises. Il n'y a pas une maison, pas une famille, pas une personne qui ait été épargnée… La Kaiseria, où il y avait plus de cinq cents magasins israélites, n'était plus que ruines après les incendies. Le Mellah est saccagé d'un bout à l'autre, portes et fenêtres brisées, meubles et effets dispersés, tout est détruit, nos écoles sont mises en pièces, les bancs et les pupitres cassés, le matériel, l'argent, enlevé. Toutes les synagogues sont mises à sac… Partout c'est la désolation, la dévastation. On ne dirait pas que des hommes ont pu faire tant de dégâts, on croirait plutôt qu'un cataclysme s'est abattu sur la ville… Des scènes terribles se produisent, il faut entendre le récit de la bouche des victimes et des rabbins de nos écoles… Un des rabbins avait une fille unique, il avait refusé de s’embarquer. Des Kabyles (Berbères) pénètrent chez lui, il offre tout son avoir, ses économies, ses meubles, on les lui prend et sa fille aussi. Il court après elle, on lui assène un coup de poignard sur la tête, il tombe, quand il se relève, sa fille a disparu. Une jeune femme mariée depuis quinze jours est enlevée. Elle résiste, on la tue. Je vous raconte des scènes entre mille, impossible de tout dire…» Le Mellah de Settat où s'étaient réfugiés près de 800 Juifs de Casablanca fut également pillé. À Mzab, Ouezzane, Alcazar, Demnat et Fès, les exactions et les vexations se produisirent également.
Le rabbin et poète David Elkaïm de Mogador lança un appel dans la revue londonienne de langue hébraïque Hayéhoudi, adressé à toutes les organisations de philanthropie juive afin qu'elles fassent parvenir des armes aux Juifs du Maroc afin qu'ils puissent se protéger des attaques et des razzias de leurs voisins musulmans.
Le mois de mars de l'année suivante, les troupes du général d'Amade défirent les combattants de la tribu des Mdakra, l'artillerie faisant près de 1500 morts. Des centaines de tentes furent brûlées. Les pertes de l'armée française durant l'occupation de la Chaouia s'élevèrent à une centaine de tués et près de 400 blessés. Plusieurs milliers de Marocains perdirent la vie.
Il était une fois le Maroc…David Bensoussan– le bombardement de Casablanca
Page 191
"ויאמר יהוה אל משה: בֹא אל פרעה…"-הרב משה אסולין שמיר
"ויאמר יהוה אל משה: בֹא אל פרעה…" (שמות י, א).
הקב"ה אומר למשה רבנו – ולכל אחד מאתנו: "בא איתי".
בֹא איתי אל פרעה – ללא מורא וללא פחד,
ואני ואתן לך כוחות נגד שרי מצרים/חמאס העליונים,
ואח"כ עם התחתונים {סינואר ונסראלה}, כדברי הרשב"י (זוהר בא. עמ' לד').
הקב"ה אומר לכל אחד מאתנו: בא איתי – ובטח רק בי.
כאז – גם היום. ככל שנבטח בבורא עולם, ולא בכוחי ועוצם ידי,
נצליח למגר את החמאס והחיזבאלה
הקב"ה נקרא "מקום", היות והוא נמצא – בכל מקום.
לכן, בכל מקום בו תימצא – בטח רק בו יתברך – המקום ברוך הוא.
מאת: הרב משה אסולין שמיר
"אמר רבי שמעון: "בא אל פרעה": כעת יש לגלות סודות דבוקים למעלה ולמטה. מה נאמר "בא אל פרעה – היה צריך לומר – לך אל פרעה, מה הוא "בא"?
הרשב"י עונה: הקב"ה הביא את משה אצל תנין אחד עליון וחזק, ומשה נתיירא ממנו ולא יכל להתקרב אליו, היות וזה מעל לכוחותיו הרוחניים כפי שעשה בשבע המכות הקודמות, המוזכרות בפרשה הקודמת – וארא.
הקב"ה אמר למשה: "הנני עליך פרעה מלך מצרים, התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו" (יחזקאל כ"ט). כלומר, בא איתי ואתן לך כוחות נגד שרי מצרים העליונים, ואח"כ עם התחתונים, היות ואני שולט בכל העולמות (זוהר, בא עמ' לד').
משה רבנו צריך לנצח את השר הרוחני של אותה מכה, בטרם יכל להביאה. בשבע המכות הראשונות שהיו נגד שבע הספירות התחתונות ועולם הטבע, למשה רבנו היה קל. מהמכה השמינית הארבה, היה לו קשה, לכן פחד.
דוגמא לכך, רואים אנו אצל יעקב אבינו כאשר עשיו בא להילחם אתו, הוא נאבק תחילה עם שרו של עשיו עד שניצח אותו, ויעקב הסכים לשחררו לפנות בוקר, רק אחרי שבירך אותו. לכן, עשיו לא יכל לנגוע בו לרעה.
כנ"ל, גם במלחמותינו נגד אויבינו. הניצחון יהיה עלי אדמות, רק אחרי הניצחון על שריהם בעולמות העליונים.
"בא אל פרעה" – "לך לפרעה".
מה ההבדל ביניהם?
לעיתים, התורה משתמשת בביטוי "בא" – "בא אל פרעה", ביטוי הפותח את פרשתנו,
ולעיתים בביטוי "לך": "ועתה לך – ואני אהיה עם פיך, והוריתיך אשר תדבר" (שמ' ד, יב).
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שיש הבדל בין "בא אל פרעה", לבין "לך אל פרעה".
וכדברי קודשו: "בא אל פרעה – כלל זה בידך. כל מקום שיאמר 'בא אל פרעה', יכוון לומר לו שיכנס אל טרקלין שלו בלא השאלת רשות. הגם שהיו לו כמשפט המלכים שומרי הבית. אף על פי כן, יעול ויכנס אצלו מבלי שאלת רשות. וכן היה עושה כאומרם ז"ל: כי כמה שומרים היו לפרעה מזויינים ואריות וכלבים – והיה נכנס באין מונע.
ומצאתי ראיה ברורה לדבריהם ז"ל, ממה שאמר פרעה למשה: 'הישמר לך וגו', אל תוסף ראות פני וגו' (שמ' י, כח). כי למה הוצרך פרעה להתרות במשה, והיה לו לצוות לעבדיו שומרי הבית, כי כן מנהג המלכים להעמיד שומרי המלך, ולהם יצווה שלא יניחוהו להיכנס… לזה היה צריך לומר לו 'בא אל פרעה'. פירוש: היכנס ועלה אליו, ולא תשים לבך למונע בעולם.
ובזמן שהיה פרעה יוצא המיימה – היה אומר לו: 'לך אל פרעה', כי שם אין שומרים לירא מהם להצטרך לומר אליו עלה אליו…" (רבנו-אוה"ח-הק'. שמ' ט, א).
ניתן גם לומר שאצל הקב"ה, שני הביטויים "בא" ו"לך" זהים, היות והקב"ה נמצא בכל מקום באותה עת. לכן, כשאומר למשה "לך, ואני אהיה עם פיך", הוא כבר מחכה לו במקום השליחות, ואומר לו "בא" איתי. הקב"ה נקרא "מקום", כדברי רב הונא בשם רב אמי: למה מכנים הקב"ה מקום? שהוא מקומו של עולם.
אמר רבי יוסי בר חלפתא: הקב"ה מקום עולמו, ואין עולמו מקומו" (ב"ר סח, ט
מלכות ה' בעולם הטבע – כמו בשבע המכות הראשונות.
מלכות ה' בבני אדם – כמו בשלוש המכות האחרונות:
ארבה, חושך, בכורות – דרכן החשיך הקב"ה את עולם המצרים.
שם פרשתנו – "בא" {ב + א = ג},
רומז לג' המכות האחרונות: א. ארבה. ב. חושך. ג. בכורות,
ידוע ומפורסם ששמה של כל פרשה מפרשות התורה, רומז לתוכנה ומהותה הרוחנית. הגימטריה המשותפת של כל אחת מהמילים: שם – ספר = 340. שם הפרשה מספר לנו על מהותה, כמו ששם האדם רומז ומספר על אישיותו ומהותו כדברי רבי מאיר: "שמא גרים" (יומא פג, ע"
שם פרשתנו – "בא" {ב + א = ג}, רומז לג' המכות האחרונות: א. ארבה. ב. חושך. ג. בכורות, שהן מכוונות כנגד שלש הספירות העליונות: כתר, חוכמה ובינה. לכן, זה לא פלא שהמכות הנ"ל הן שמימיות, כאשר המכנה המשותף שלהן הוא: החשכת עולם המצרים, בניגוד לעמ"י עליו נאמר: "ולכל בני ישראל היה אור במושבתם" (שמ', י' כג').
א. במכת הארבה – קיים חושך חלקי ע"י נחילי הארבה המסתירים במעט את קרני השמש.
ב . במכת החושך – השמש מוסתרת לגמרי, והחושך ב- ג' ימים ראשונים הוא מוחלט, וב-ג' האחרונים ממשי, בבחינת "וימש החושך" – שניתן היה למשש את החושך.
ג. במכת הבכורות – החושך יהיה יותר קשה, היות והבכורים ששימשו ככמרים לע"ז, עתידים "להיפגש" בחושך וצלמוות הגהינום, כדברי רבנו-אוה"ח-הק': "יש מרבותינו שאמרו שחושך זה היה מגיהינום" (שמ' י כב).
רבנו-אור-החיים-הק': "חושך זה, היה מהגיהנום… וגם כל אחד ואחד מישראל שהיה הולך לבית המצרי, היה לו אור במושבותם של המצרים". כל זה שימש הכנה טובה לבני ישראל, כדי ”לצלם" בבתי המצרים בזמן מכת החושך, ובכך לקיים את מצות ה': "דבר נא באוזני העם וישאלו איש מרעהו… כלי כסף וכלי זהב" (שמ', יא' ב').
אכן, בני ישראל יצאו ברכוש גדול כפי שהובטח לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, ובכך תיקנו במעט את העוול והניצול שנעשה להם ע"י המצרים.
המצרים, כמו עמים פגניים האחרים, עבדו לשמש, לכן הקב"ה רצה להעביר להם סדנא חינוכית אימונית, שהשמש משמשת כשמשו של הקב"ה, להאיר את העולם ולהחיותו, ולא לשעבוד אחרים.
במכת בכורות, הבכורים הגיעו במותם למקום חושך וצלמוות בגיהנום, היות והם שימשו ככמרים לעבודה זרה. המצרים בכלל ואבותיהם בפרט, למדו שיש לעבוד רק לבורא עולם.
מלכות ה' לא רק בעולם הטבע כפי שהיה בשבע המכות הקודמות בה נפגעו היבולים והבהמות, אלא גם בבני אדם, דוגמת הבכורים. רק הקב"ה יתעלה שמו, יודע להבחין בין בכור ושאינו בכור.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "בין טיפה ראשונה של אדם שיקרא בכור, הגם שהוא ב' וג' זולת הוא היוצר, הוא הבורא ברוך הוא, מכיר הטיפות שצר – מי ומי הבכור" (שמ', יא' ד'). דוגמה לכך, יעקב אבינו שהיה הבכור מטיפה ראשונה, מול עשיו שנולד ראשון. וכן ראובן שנולד מטיפה הראשונה.
"ויאמר משה. כה אמר ה': כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים,
ומת {מאליו} כל בכור בארץ מצרים" (שמות יא, ד – ה).
רבנו-אור-החיים-הק': המצאת המגנט,
כדי להבין איך מתים הבכורים, רק ממבט אלוקי. כך גם מטרת המצאת הטל' והצילום.
רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש שבמכוון הקב"ה בכבודו ובעצמו "יוצא בתוך מצרים ומת כל בכור, וזאת לחיבת… הבנים…, שתהיה יציאתם על ידו בכבודו ובעצמו" בבחינת: "אני ולא מלאך" – כפי שנגיד בליל הסדר.
"ומת כל בכור": לא נאמר 'והרגתי כל בכור', אלא "ומת כל בכור" {ע"י שליח}, להיות כי ה' ברוך הוא פועל הטוב בידו, אבל פעולת הרע יצוו למשרתיו עושי דברו". רעתם גרמה להם לעונש בבחינת "תייסרך רעתך" (ירמיה ג יט)
הפעולה נעשית בבחינת "סוד בחינת בירורי ניצוצות הקדושה…, ע"י שהקב"ה עובר בתוך מצרים. בזה ימות בעצמו כל בכור, כנתינת עין של חכמים ברשעים העושים אותם גל של עצמות.
דוגמה לכך: הרשב"י נתן עיניו ביהודה בן גרים שהלשין עליו לרומאים, והפך אותו לגל עצמות. (שבת לד' עא').
כלומר, הקב"ה שואב מן הבכורים הרשעים ששימשו ככומרי דת את חיוניות הקדושה שהייתה בהם, ובכך הם נהפכו לפגרים מתים. את קדושתם העביר לבכורות בני ישראל (רבנו-אוה"ח-הק' ע"פ רמ'ק. פרשת בא).
רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש שכל המצאה מדעית, כמו המצאת המגנט, נועדה כדי להבין איך הקב"ה מנהיג את עולמו, מבלי שנראה אותו.
בפס' נאמר: "ומת כל בכור". הקב"ה אינו מכה את הבכורים, אלא מספיק שהוא עובר במצרים ושואב ע"י כוח המשיכה כמו במגנט, את כוח החיות של הבכורים, ואז הם מתים מאליהם.
את החיות שבהם העביר לבכורי עמ"י,
וכן כמו הרשב"י שנתן עיניו ביהודה בן גרים ושאב ממנו את החיות שבו, ומבלי לנגוע בו, הוא הפך לגל עצמות.
גם המצאת הטלפון, אינטרנט, צילום וכו' – נועדו כדי להבין שגם הקב"ה משגיח עלינו ממרום, וכל אחד יגיע למרום עם תיק מצולם
משה רבנו דואג לעמו,
פרעה דואג לכיסאו, כמו גם רבים ממנהיגנו.
המדרש ילקוט שמעוני מספר, שכאשר שמעו הבכורים על מכת בכורות האמורה לבוא עליהם, הם התחננו בפני פרעה שישחרר את עמ"י, אבל פרעה בשלו: לא ולא. פרעה היה מנהיג יהיר שראה את עצמו כאליל, והיה מוכן לאבד את עמו ואת מולדתו, ובלבד שלא יודה שיש מישהו מעליו הנותן לו פקודות.
לצערנו, גם בימינו קיימים שליטים פרעוניים המכבידים את ליבם על עמם, וגם במחיר הרס מדינתם, ובלבד שלא יודחו מתפקידם, דוגמת העריצים הפרעוניים המקיפים את ארץ קודשנו.
הם ממשיכים להכביד את ליבם בכל הקשור להכרה במדינת ישראל, ממש כמו פרעה שהכביד את ליבו, וחטף מכה אחרי מכה, עד שמצרים נהרסה כליל. הם מעדיפים לעסוק יומם וליל במלחמות כנופיות הטובחות אחת ב"רעותה",
והשקעת כלל משאביהם בנשק חסר תוחלת, כפי שהוכח בכל המלחמות , במקום ברווחת עמם.
משה רבנו הרעיא מהימנא לעומת זאת, מנהיג משכמו ומעלה שכל כולו ענוה ויראת שמים. כאשר התבקש לראשונה להנהיג את עמ"י, מיד ענה: "מי אנוכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים?" (שמ' ג, יא).
המצוה החותמת את תרי"ג מצוות התורה, היא כתיבת ספר. כלפי המלך, התורה מציינת בנוסף, מצוה מיוחדת: "והיה כשבתו על כיסא ממלכתו, וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר, מלפני הכוהנים הלוויים. והיתה עמו, וקרא בו כל ימי חייו, למען ילמד ליראה את יהוה אלוהיו, לשמור את כל דברי התורה הזאת, ואת החוקים האלה לעשותם. לבלתי רום לבבו מאחיו, ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל, למען יאריך ימים על ממלכתו, הוא ובניו בקרב ישראל" (דב' י"ז. יח – כ). מנהיג בעמ"י – מחויב להתנהל לאור חוקי התורה.
"וברכתם גם אותי" – רש"י מפרש: פרעה התחנן בפני משה רבנו שיתפלל עליו שלא ימות, היות וגם הוא היה בכור. וכדברי קודשו: "התפלל עלי, שלא תמות נפשי עם שאר הבכורות!" (רש"י יב לב).
"החודש הזה לכם ראש חודשים…" (שמות יב' א'- כא).
דגם למבנה מצוות התורה.
האדם – תוצר מעשיו ומעלליו.
דרך מעשינו – אנו מעצבים את אישיותנו.
לכן, ניתנו לנו מצוות מעשיות הקשורות לפסח – חג הפיכתנו לעם.
עד פרשת "בא", הצטוו בנ"י רק ג' מצוות – פרו ורבו, ברית מילה, גיד הנשה.
המצוות הנ"ל לא נמסרו ע"י משה רבנו, והם נזכרו מחדש על ידו, ולכן הן מחייבות אותנו.
בפרשת "בא" המתארת את סוף השעבוד והיציאה ממצרים, הצטוו 20 מצוות: 9 – עשה, 11 – לא תעשה, מכלל 111 מצוות המופיעות בספר שמות.
כל זה בא לבטא את יעודה של יציאת מצרים: קבלת עול מלכות שמים, ועול מצוות.
סדר המצוות בפרשת בא, מבטא למעשה את המבוא לכלל מצוות התורה: מצוות המוטלות על היחיד, על הציבור, ועל היחיד בתוך הציבור, כפי שיפורט להלן.
חלוקת המצוות היא:
- 1. קידוש החודש – על הציבור. "כי יהיה {ניסן} ראש לכל החודשים, שהם י"ב כמספר 'זה" (רבנו-אוה"ח-הק'. שמ' יב, ב).
- 2. קורבן פסח – על היחיד בתוך הציבור.
- על האב לבנו – "והגדת לבנך" שזו מצות חינוך.
- 4. על היחיד לעצמו – מצות תפילין המקיפה את האדם בחומר – תפילין של יד. ברוח – תפילין של ראש.
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע אנו מניחים את התפילין על יד שמאל ולא על יד ימין. תחילה, רבנו מביא את דברי חז"ל הלומדים מהמילה "ידכה" = יד – כהה שהיא יד שמאל. רבנו לומד זאת מטעם אותו נתנה התורה בסוף הפסוק: "והיה לאות על ידכה, ולטוטפת בין עיניך – כי בחוזק יד הוציאנו ממצרים" (שמות יג, טז), וכדברי קודשו: "כי הכתוב עצמו נתן טעם הדבר במה שכתב 'כי בחוזק יד', כי יש לך לדעת כי האדון ברוך הוא, יש במידותיו ב' בחינות: האחת – תיקרא 'יד הגדולה'. והאחת תיקרא 'יד החזקה'. היד הגדולה היא צד החסד והטוב {ימין}, והיד החזקה היא הגבורה המשלמת לעושה רע כרעתו. והנה, בהוצאת ישראל ממצרים, נטה ה' 'יד החזקה' והיכה שונאיו עשר מכות, אשר לזה גמר אומר האדון שתהיה הנחת תפילין בכתיבת זיכרון ביד כהה שלנו…", שהיא היד השמאלית.
הרשב"ם אומר על הפס': "והיה לך לאות על ידך ולזיכרון בין עיניך – למען תורת יהוה בפיך כי ביד חזקה הוציאך יהוה ממצרים (שמ' יג, ט): "יהיה לך לזיכרון תמיד, כאילו כתוב על ידך, כעין 'שימני כחותם על ליבך".
רש"י אומר: "והיה לאות' – זו יציאת מצרים תהיה לך לאות. 'על ידך ולזיכרון בין עיניך' – רוצה לומר שתכתוב פרשיות הללו, ותקשרם בראש ובזר
פועל יוצא מהמצוות הנ"ל הקשורות בנסי יציאת מצרים והפותחות את תרי"ג המצוות – להקיף אותנו ולהרגיל אותנו בתורה ובמצוות.
חכמינו אומרים שהאדם הוא תוצר של מעשיו. בפרשתנו מופיעות 20 מצוות, כאשר המטרה – זכר ליציאת מצרים.
ספר החינוך אומר על כך:
"ודע, כי האדם נפעל כפי פעולותיו, וליבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בם – אם טוב, ואם רע.
ואפילו רשע גמור בלבבו, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום – אם יַעֲרֶה [יעורר] רוחו, וישים השתדלותו ועִסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים – מיד יִנְטֶה אל הטוב… כי אחר המעשים נמשכים הלבבות. ואפילו אם יהיה אדם צדיק גמור ולבבו ישר ותמים, חפץ בתורה ובמצוות – אם יעסוק תמיד בדברים של דופי… ישוב בזמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור; כי ידוע דבר אמת שכל אדם נפעל כפי פעולותיו. ועל כן אמרו חז"ל: רצה המקום [הקב"ה] לזַכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות… לכן – אתה, ראה גם ראה מלאכתך ועסקך, כי אחריהם תימשך, ואתה לא תמשכם" (מצוה ט"ז).
דרך מעשינו – אנו מעצבים את אישיותנו. אופי האדם ומצבו הרוחני, תכונותיו ורגישויותיו – מעוצבים על פי פעילויותיו היומיומיות כפי שקבע בעל "ספר החינוך". לכל פעולה יש את ההשפעה על מכלול אישיות האדם. לאור זאת, חשוב לחשוב על כל פעולה. ועוד יותר – איך היא תשפיע עלי? כדוגמא, נציין את מידת העצלות – ההופכת את האדם לעצלן. שמחת חיים – יוצרת אדם שמח. התנהגות עגמומית – יוצרת אדם מדוכא ועצוב. מתנהג באושר – יוצר אדם מאושר. לכן, התורה הרבתה במצוות, ובפרט במצוות הפסח הקשורות לתחילת קיומנו כעם עלי אדמות. ישנן 72 מצוות בתורה בהן מוזכר זכר יציאת מצרים.
ליל ט"ו בניסן – לילה המסוגל לישועות.
"ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות יהוה מארץ מצרים" .
"ליל שימרים הוא ליהוה (אברהם) /
להוציאם מארץ מצרים (יציאת מצרים) /
הוא הלילה (חזקיה) / הזה ליהוה (מרדכי) /
שימורים לכל בני ישראל לדרתם" (גאולתנו העתידית. שמ' יב' מא-מב).
ט"ו בניסן – יום העצמאות של עם ישראל.
פרשת יציאת מצרים מתארת את לידתו של עמ"י, ונקראת בבתי כנסת מזה 3330 {תשע"ט} שנים.
מן הראוי לערוך "מסיבת שחרור" שנתית מהכלא המצרי בפרשת "בא", עד לחג הפסח בו אנו נתיישב מסביב לשלחן הסדר, ונספר את נסי יציאת מצרים, כשאנו מסובים ושמחים.
זהו בעצם יום העצמאות של עם ישראל.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהפס' "ליל שימורים הוא ליהוה…", רומז לחמישה נסים שנעשו לאבותינו, ויעשו גם לנו בליל טו' בניסן בגאולה הקרובה.
א. "ויחלק עליהם לילה" – בימי אברהם שהיכה את ארבעת המלכים, המסמלים את ארבע המעצמות גוג ומגוג.
ב. "ויהי בחצי הלילה" – ביציאת מצרים במכת בכורות.
ג. "ויהי בלילה ההוא" – בימי חזקיהו מלך יהודה בו היכה המלאך גבריאל את חילות סנחריב.
ד. "בלילה ההוא נדדה שנת המלך" – בימי מרדכי ואסתר.
ה. "שימורים לכל בני ישראל לדרתם" – בגאולה העתידה – גאולתנו.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר ע"פ חכמת הח"ן: בלילה הזה ניתן להעתיר לקב"ה, והתפילה לא תשוב ריקם. סיפר לי מגיד שיעור בבית מדרשנו "אור החיים הקדוש" בנתניה בו זכיתי לשמש כרב הקהילה, שבחצות ליל הפסח התפלל לבן זכר, ובאותה שנה נפקד בבן, דבר שחזר על עצמו גם בשנה השנייה. "טעמו = תנסו – וראו יהוה כי טוב".
המדרש אומר: "ויהי מקץ שלושים וארבע מאות שנה' וגו' – כשהגיע הקץ, לא עכבם כהרף עין:
בט"ו בניסן נגזרה גזירה ונדבר עם אברהם אבינו בין הבתרים.
בט"ו בניסן באו מלאכי השרת לבשר על יצחק.
בט"ו בניסן נולד יצחק. בט"ו בניסן נגאלו ממצרים.
בט"ו בניסן – עתידים להיגאל משעבוד גלויות. 'ויהי מקץ שלושים… שנ' – קץ אחד לכולם" (מ. תנחומא "בא", סי' ט').
מרן השו"ע רבנו יוסף קארו: "חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח וביציאת מצרים, ולספר בניסים ונפלאות שעשה הקב"ה לאבותינו עד שתחטפנו שינה. ונוהגים שלא לקרות על מיטתו רק פרשת 'שמע', ולא שאר דברים שקוראים בשאר לילות כדי להגן – כי ליל שימורים הוא שמור מן המזיקין" (סי' תפז סעיף א).
ה"שפת אמת": "ליל שימורים… לדורותם – שמליל פסח, נשארת שמירה על כל ימי השנה. כמו שהיה אז שימורים לדורות. כמו כן, בכל שנה נשאר שמירה מלילה זה לכל ימי השנה. וזה רמז האפיקומן, להשאיר חלק מהמצה על כל השנה. וכן כתיב 'למען תזכור' ע"י לחם עוני – זה 'כל ימי חייך" (פסח. שנת תרנ"ב, ד"ה ליל).
"משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם" (שמ' יב, כא').
תדריך לגאולה עצמית – וגאולה לאומית.
קרבן פסח: בעשירי לניסן, עם ישראל במצרים הצטווה לקחת שה תמים בן שנה וללא מום. את השה הם נדרשו לשמור במשך ארבעה ימים עד ליום י"ד בניסן, ורק בליל טו' בניסן הצטוו לצלות אותו על האש.
החזקוני אומר: הקב"ה רצה להעביר לעמ"י, תרגיל פסיכולוגי אמוני.
רוצים גאולה? קודם כל "משכו ידיכם מן העבודה זרה" כדברי המדרש, היות וגם עמ"י היה נגוע באליל המצרי שהיה הטלה. לכן, עמ"י התבקש לעבור את התהליך הזה בו המצרים – האדונים לשעבר, רואים את אליליהם נגררים, נשחטים ונצלים, וריח המנגל עולה באפם, והם חסרי אונים. כמו כן, להוציא מהם את הפחד מהנוגש המצרי.
בליל ט"ו בניסן – ליל שימורים, בנ"י עברו את הלילה האחרון בבית עבדים, כשהם שלווים ומאמינים בה'. בכך שהם השילו מעצמם את ספיחי האמונה האלילית, ובכך הם גאלו את נפשם, והקב"ה גאל את גופם.
המסר האמוני: הקב"ה אמר להם ואומר לנו: גאולת הנפש תלויה בכם, ואילו גאולת הגוף תלויה בקב"ה.
זהו המסר לגאולתנו: ברגע שנשוב לאבינו שבשמים, הקב"ה יעשה את שלו ויגאל אותנו, בבחינת הכתוב: (תהלים צו, ה): "היום – אם בקולו תשמעו", כדברי אליהו הנביא לרבי יהושע בן לוי (סנהדרין צח, ע"א).
"החודש הזה לכם" – מצות קידוש החודש.
קדושת הזמן אצל עם ישראל.
מצות קידוש החודש הפותחת את מצוות התורה, מצביעה על ממד הזמן הכול כך חשוב אצל עמ"י, דבר הבא לידי ביטוי בקידוש החודש, וכפועל יוצא, קביעת חגי ישראל.
מצוות רבות תלויות בזמן, כמו תפילות, קריאת שמע, ברית מילה ביום השמיני, שמיטה, ועוד מצוות רבות אחרות.
המצוה הזו של קידוש החודש מופיעה בפסוק ה- 1820 בתורה מאז בראשית.
השם המפורש הוי-ה מופיע בתורה 1820 פעם. הוי-ה = 26 * 70 (מספר שמותיו של ה') = 1820.
כל זה בבחינת "סוד יהוה ליראיו " (תהילים כה' יד'). ( 70= סוד) * (הוי-ה= 26 ) = 1820.
כלומר, כדי להגיע למצוה הראשונה של קידוש החודש, היה עלינו לעבור הכנה מדוקדקת בהבנת התורה.
בעל "נתיבות שלום" אומר, שהתורה פתחה במצוות קידוש החודש, כדי להצביע על הצורך שלנו בהתחדשות,
בדומה ללבנה המתחדשת מידי חודש בחודשו עם עליות וירידות, בניגוד לשמש שתמיד מאירה.
"אור זרוע לצדיק"
לאדמו"ר סידנא "בבא סאלי" – רבנו ישראל אביחצירא זיע"א.
יום ההילולה שלו – ד' שבט, אותה ציינו השבוע.
מרנא ורבנא, המלוב"ן סידנא "בבא סאלי" ע"ה –
וראב"ד ירושלים – מרן הרה"ג חכם אליהו אברג'ל שליט"א.
"מטה האלוקים" של בבא סאלי – העושה ניסים ונפלאות.
בחול המועד סוכות תשע"ח, זכינו להשתתף ב"מעמד הקבלת פני רבו", אצל מורנו ורבנו הרה"ג חכם אליהו אברג'ל שליט"א – ראב"ד מקודש של ירושלים תובב"א.
במעמד המקודש והמכובד, זכינו לשמוע מחידושי תורתו על האושפיזין קדישין עילאין, ועל סידנא בבא סאלי ע"ה, אותו זכה הרב להכיר בצעירותו כבחור ישיבה, ובבגרותו כאשר שימש כאב בית הדין בבאר שבע.
הרב סיפר שכאשר למד בישיבה, הוא נהג לעלות לקודש אצל האדמו"ר בבא סאלי ע"ה, שהיה גר בזמנו באשקלון. מספר בחורים מתלמידי הישיבה, נהגו לסדר ביניהם תורנות, כך שמידי לילה, אחד מהם ישן בבית הרב.
הרב אליהו שליט"א סיפר שכאשר ישן בבית הרב, הוא התקשה להירדם, בגלל יללות חתולים לא הרחק מהבית.
בסמוך לבית הרב, הייתה משחטת עופות, דבר שזימן למקום את חתולי אשקלון, שנהנו מארוחות חינם של פגרים.
בעקבות כך, הרב אליהו שליט"א הפסיק לבוא לישון בבית הרב, היות וזה הפריע לו להתרכז בלימוד למחרת.
את הסיפור הנ"ל, הרב סיפר לאחיו ששימש כרב בעוטף ירושלים.
כאשר הגיע אחיו של הרב לביקור אצל בבא סאלי ע"ה, הרב שאל אותו: "מדוע אליהו אחיך אינו מגיע אלי יותר? הרב סיפר לו שהחתולים מסביב לבית הרב, גרמו לו לנדודי שינה, דבר שהפריע לו להתרכז בלימוד הגמרא בישיבה.
בבא סאלי ע"ה, ביקש ממנו להודיע לאחיו להגיע אליו.
בדחילו ורחימו, הרב אליהו שליט"א מגיע לרב: לאחר סיפור החתולים, בבא סאלי ע"ה אמר לו: קח את המטה שלי, ולך ותתחם את חצר הבית מסביב, כך שיהיה מספיק מרחק בין משחטת העופות והבית. החתולים לא יעברו את התחום, כך ששנתך תערב לך, ותוכל לעשות פירות ופרי פירות מלימוד תורה בישיבה.
ראו זה פלא. יללות החתולים לא נשמעו יותר בבית הרב, היות והחתולים יכלו להגיע רק עד "תחום שבת" – תחום אותו תחם חכם אליהו עם "מטה האלוקים" של סידנא בבא סאלי ע"ה.
הרב סיפר עוד, שכאשר הגיע לבבא סאלי ע"ה עם אחיו שרק זה עתה התחתן, שאל אותו הרב: "יש לך כבר דירה משלך? תשובתו היית, בינתיים אני גר בשכירות. בבא סאלי ע"ה, הרים את המזרון והוציא 400 לירות של אז, ואמר לו כהאי לישנא: "קח את הכסף ותקנה דירה". אכן, הסכום הנ"ל הספיק לו לרכישת דירה.
הרב גם סיפר שבהיותו אב בית הדין הרבני בבאר שבע במשך 30 שנה, הוא טיפל בצוואת בבא סאלי ע"ה. התברר שהרב לא השאיר רכוש, וכל התרומות שהתקבלו בבית הרב, הן נתרמו ע"י בבא סאלי ע"ה לנזקקים וליושבים באוהלה של תורה.
מרן חכם אליהו שליט"א, חיבר שו"ת "דברות אליהו 9 חלקים", שזכה להסכמות מגדולי הפוסקים בדור הקודם:
הרב משה פיינשטיין ע"ה, הרב שלום משאש ע"ה, והרב עובדיה יוסף ע"ה, וכו'.
הרב נחשב לממשיך דרכו של רבה של מרוקו וירושלים – הפוסק הגדול הרה"ג שלום משאש ע"ה.
מסירות הנפש של "בבא סאלי",
בקיום מצוות ברכת הלבנה.
רבנו ה"בבא סאלי" היה מאוד נזהר לקיים את מצות ברכת הלבנה מתוך שמחה של מצווה, היות והיא שקולה כקבלת השכינה. לכבוד המצוה, היה לובש גלימה מהודרת כש"מטה האלוקים" בידו. גם בארצות קרות ומעוננות כמו בצרפת שם שהה לעיתים, הוא פעל מתוך מסירות נפש כדי לקבל את פני השכינה, ע"י מצות ברכת הלבנה.
א. כאשר שהה בפריז שבצרפת, הגיע הלילה האחרון למצות קידוש הלבנה, אבל העננים בשלהם, וממשיכים לכסות את הירח. לא צדיק כמו "בבא סאלי" ירים את ידיו בבחינת "אנוס, רחמנא פטריה". הרב הרים את ידיו למרום ולעיני רבים "הסיט בידיו הקדושות את העננים" עד שכולם סיימו את ברכת הלבנה.
לאור פליאתם של האנשים אודות הנס הגלוי שעשה, הסביר להם ה"בבא סאלי" שהקב"ה זיכה אותו לקיים את המצוה, בגלל שהוא מסר את עצמו על קיום המצוה הנ"ל לפני שנים רבות, וסיפר להם באיזו מסירות זכה לקיים את המצוה הזאת בליאון שבצרפת כפי שיסופר להלן. ידועים דברי חז"ל שעל כל מצוה שאדם מוסר את נפשו, הקב"ה יזכה אותו שלא יחמיץ אותה הלאה כמו בסיפור אודות רבן שמעון בן גמליאל שהיה מוכן להיהרג כדי לקיים את מצות ברית המילה לבנו רבי יהודה הנשיא, למרות איסור הרומאים למול. בגלל זה זכה שבנו יערוך את המשנה ויכונה רבנו הקודש. כנ"ל אברהם אבינו, שלמרות זקנותו, הוא קיים ציווי ה' למול. לכן, עם ישראל דבק בקיום מצות ברית המילה.
ב. בהיותו בליאון שבצרפת, התקשה לקיים את המצווה בגלל מזג האוויר הסוער. בגלל מסירותו הרבה לקיום המצווה, הרב ביקש ממארחיו לעקוב דרך הרדיו אחרי מזג האוויר. כאשר נודע לו שבעיר מרסיי מרחק של 380 ק"מ השמים בהירים, עלה על הרכבת הראשונה לשם, וזיכו אותו משמיא "להקביל את פני השכינה".
בעצם, זו היא כל תורת עשיית הנסים של בבא סאלי. העולם נועד לשרת את האדם ככתוב בפרקי אבות: "רבי אומר: כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כולו – כדאי לו…". כלומר, העושה את רצון ה' – העולם כולו נברא עבורו ובשבילו ולכן אם צריך, יעשו לו נסים לעבודת ה'. התכונות אותן מונה רבי מאיר בהמשך המשנה, אכן מתאימות לרבנו "בבא סאלי": אוהב ומשמח את המקום, אוהב ומשמח את הבריות, ענוה ויראה, נהנים ממנו עצה ותושייה, בינה וגבורה, מגלים לו רזי תורה, ונעשה כמעיין המתגבר, צנוע, ארך רוח, ומוחל על עלבונו, ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים… (אבות ו, א).
ג. בהזדמנות אחרת כאשר שהה בפריז אצל תלמידו הרב יחיא שטרית בשנת תשי"ג בי"ב בכסלו, הצטער הרב שלא יכול לקיים את המצוה בגלל העננות הגבוהה שכיסתה את הירח. בשעה שתיים בלילה, העיר את תלמידו ואמר לו: "גילו לי זה עתה מן השמים שהעננים התפזרו, נצא מיד לברך". השניים יצאו ללילה הקפוא, אבל זכו "להתחמם" מאורה של ברכת הלבנה.
מהו סוד ברכת הלבנה?
מצות קידוש החודש ע"פ הלבנה, היא המצוה הראשונה שנאמרה לעמ"י במצרים כעם, כדברי רש"י הראשון בתורה: "אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החדש הזה לכם…".
יום אחד, מתגלה אליהו הנביא זכור לטוב לרבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי ושואלו: "ידעת מה שכתוב "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה?!" הוא ענה לו: אלה השמים, ואלה מעשה הקב"ה בהם יש להתבונן ולברכו שנאמר: "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, ירח וכוכבים אשר כוננת" (תהילים ח, ד), ובאותו פרק, קיים גם הפסוק: "יהוה אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ" (קב הישר פרק ב' עמ' ט"ו).
התורה פתחה במצות קידוש החודש כדי לרמוז איך ללמוד תורה. כמו שהלבנה מתמלאת לאט עד לשיא באמצע החודש, ושוב מתמעטת. כנ"ל בלימוד תורה. יש ללמוד תורה ברצף מבלי להפסיק. אחרת, מתמעטים כמו הלבנה כדברי חז"ל: "אם תעזבני יום – יומיים אעזבך" (ירושלמי ברכות יד, ד).
מסופר על רבי אלעזר בן ערך שהיה "כמעיין המתגבר" כדברי רבו רבן יוחנן בן זכאי (אבות ב, י"ב).
אחרי פטירת רבו, הלך בעצת אשתו לאמאוס – עיר קייט. הוא חשב שחכמים יבואו אחריו בגלל גדלותו בתורה, אבל הם העדיפו להישאר ביבנה, עיר של חכמים, אותה בחר רבו רבן יוחנן בן זכאי.
מסופר עליו ששכח את תלמודו, וכאשר חזר לחבריו קרא "החרש היה לבם" במקום "החדש הזה לכם". כלומר, טעה באותיות "ר י ב". חכמים התפללו עליו וחזר לו תלמודו.
רבנו ה"בן איש חי" מסביר בספרו "בן יהוידע" מדוע טעה רבי אלעזר בן ערך דווקא באותיות רי"ב: "תלמיד חכם שעוסק בתורה נקרא רבי, ששולט על קליפת רי"ב. סנח-ריב מלך אשור שלח בידי רבשקה לומר לבני ישראל: "אל תשמעו אל חזקיהו, כי כה אמר מלך אשור, עשו אתי ברכה וצאו אלי ואכלו איש גפנו ואיש תאנתו…" (ישעיה לו, טו).
ה"בן איש חי" מסביר בהמשך, שרבשקה התכוון לומר להם ליהנות מן החיים ולא לשמוע לחזקיהו המלך שציווה אותם לאכול מלחמתה של תורה, ולשתות יינה של תורה.
כלומר, רצה להשליט עליהם קליפה של רי"ב במקום רב"י, ולכן נקרא "סנח-ריב".
כמו כן, ניתן להסביר את טעותו של רבי אלעזר בן ערך כטעות פרוידיאנית, היות והרי בתשובה לרבו רבן יוחנן בן זכאי ששאל "איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם"? הוא ענה: "לב טוב". כלומר, על האדם להיות מודרך ע"י לבו כלפי הזולת, בכך שינהג בו מתוך רחמים { = רחם אם – הנוהגת ברחמים כלפי תינוקה, היות והוא יצא מרחמה}.
המידה הזו של "לב טוב", מתאימה מבחינה רעיונית ל"טעותו" כביכול: "החרש היה לבם?" – הייתכן שלבם שהיה "לב טוב", הפך להיות אטום ומתנכר לזולת מתוך חרשות, כאילו אינם שומעים ואינם מרגישים בצער חברם. כנראה, שדבריו רומזים למקרה שלו, כאשר חבריו החכמים לא באו אתו לאמאוס, דבר שגרם לו לשכוח את תלמודו. והרי ידוע: "חברותא או מיתותא".
רבי אלעזר בן ערך תואר ע"י רבו "כמעיין המתגבר", ולכן הוא חשב שחבריו יבואו אתו כדי להמשיך ללמוד ממנו חידושי תורה. חבריו לעומת זאת, העדיפו את יבנה שהייתה עיר של חכמים כבקשת ריב"ז מאספסיאנוס לפני החורבן: "יבנה וחכמיה".
"לב טוב" {בגימטריה} = מט' = 49 ימי ספירת העומר, בהם אמורים אנו לתקן את המידות לפני מתן תורה.
מסר חשוב: את התורה יש ללמוד ברצף וללא תפנוקים, ועם חברותא. אז, זוכים להתגדל בתורת אלוקים חיים.
בברכת התורה ולומדיה
משה אסולין שמיר
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה.
א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה ובעלה יוסף אבינעים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. אברהם וישראל בני חניני ע"ה. עזיזה בת חניני ע"ה.
הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. יגאל חיון בן רינה ע"ה.
לברכה והצלחה בעזהי"ת לפרסום מהדורה שניה לספר "להתהלך באור החיים" בקרב עם ה' – המחובר לתורת אלוקים חיים.
בזכות סידנא בבא סאלי ע"ה, שאזכה לברך על המוגמר על הספר החדש "להתהלך באור הגאולה".
לבריאות איתנה וברכה והצלחה ברוחניות ובגשמיות – למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.
לפרנסה בשפע וזיווג הגון לאשר נ"י בר זוהרה ע"ה
לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.
הספר והדפוס העברי בפאס-יוסף תדגי-תשנ"ד- רשימת הספדים של חכמי פאס שיצאו לאור מחוץ לפאס
חאגיז שמואל [השני]
פאס, המאה החמש־עשרה – טריפולי – ונציה – ירושלים 1633.
מבקש ה', דרשות על פרשיות התורה (עד פרשת ניצבים), ונציה, זואן דגאררו, השנ״ו(1596).
דבר שמואל, ביאור מאמרים רבים ממדרש רבות על ספר דברים, נדפס עם ספר ׳מבקש ה" השנ״ו(1596).
חייט יהודה בר יעקב
ספרד, סוף המאה החמש־עשרה – פאס – נאפולי – ונציה – מנטובה, המאה השש־עשרה.
מנחת יהודה, פירוש על ספר מערכת האלהות לר׳ פרץ בר יצחק הכהן גירונדי (פירוש על ספר ה׳זוהר׳). פירארה 1558; מנטובה 1558; זולקוא 1779; קאפוסט 1797.
אבן חיים אהרן
פאס, 1545- מצרים – סלוניקי – קושטא – ונציה – ירושלים 1632.
קרבן אהרן, פירוש לספר ספרא, ונציה השס״ט-השע״א (1611-1609). נדפס מחדש בדעסויא, דפוס משה דעסויא, 1742; ירושלים תש״ל, תשמ״ו (2 כרכים).
מצות אהרן, ביאור על ברייתא דרבי ישמעאל, בעניין המידות שהתורה נדרשת בהן. נדפס כמבוא לספר ׳קרבן אהרן׳ הנ״ל.
לב אהרן, פירוש על נביאים ראשונים (יהושע, שופטים), ונציה, ייואני די גארה, השס״ט(1609). נדפס מחדש עם מבוא על האיש ויצירתו מאת הרב משה עמאר, בירושלים, אגודת בני יששכר, תשמ״ד
הכהן שלמה פאס, 1926-1862.
יומן עיר פאס, משנת תרל״ט (1879) עד שנת תרפ״ה (1925) כהמשך לספר ׳יחס פאס׳ לרבי אבנר הצרפתי. מהדיר: דוד עובדיה, פאס וחכמיה, א, עמ; 248-172
כרם חמר(חלק ב)
תקנות רבני המגורשים מקאשטילייא שהנהיגו במערב וספר ׳עט סופר׳
לר׳ יעקב אבן צור, ליוורנו, אליהו בן אמוזיג, התרכ״ט-התרל״א (1869- 1671). המהדיר: ר׳ אברהם אנקאווא. נדפס מחדש עם מבוא על־ידי שלום בר אשר, ירושלים, מרכז זלמן שזר, התשל״ז (1977), ופעם נוספת (בסידור חדש) ירושלים, אקדמון, תש״ן(1990).
לביא שמעון -ספרד, המאה החמש־עשרה – פאס – טריפולי 1545.
כתם פז, פירוש ל׳זוהר׳ לבראשית שמות(נכתב לפני שנדפס ספר ה׳זוהר׳). נדפס רק החלק לספר בראשית, ליוורנו התקנ״ה (1795). נדפס שוב בג׳רבה התרצ״ה(1935). מהדורה זו כוללת רק עד סוף פרשת וירא.
ביאור מילות זרות שבספר ה׳זוהר׳, נדפס בסוף ספר ׳יד נאמן׳ לר״י מיראנדה, סאלוניקי תקס״ד(1804).
סדר תיקוני כלה ללילי שבועות, כמנהג ק״ק טריפולי דלברבריא, ונציה 1680.
מונסונייגו ידידיה(בה׳׳ר אהרן) פאס, הרס״ז(1907).
פאת י״ם, שאלות ותשובות על ארבעת חלקי ה׳שולחן ערוך', לוד, אורות יהדות המגרב, תשנ״ב. מהדיר: הרב משה עמאר.
פרחי שושנים, אוצר בלום בנושאי ארבעת חלקי השו״ע מתוך ספרות ההלכה, ערוכים בסדר א״ב. נכרך עם ׳פאת י״ם׳.
מונסונייגו יהושע פאס, 1892-1820.
שבילי משפט, אוצר בלום לבירור הלכה ושו״ת בדיני ממונות ערוך בסדר א״ב. המהדיר: הרב משה עמאר, לוד, תשנ״ב(1992).
מונסונייגו רפאל אהרן(בה״ר ידידיה משה) פאס, התק״ב(1760) – הת״ר(11840.
מי השלח, על הלכות גטין וביאור נוסח הגט, כולל תשובות ופסקי דינים, קאזאבלנקה, דפוס מסעוד דהאן, התרפ״ט(11929.
בן מלך שלמה
פאס, 1480– קונסטנטינה. סוף המאה השש־עשרה.
מכלל יופי, ביאור המלים והמשך העניינים ע״פ הפשט על כל ספרי התנ״ד והערות על הנקודות והטעמים. ונציה 1549; קונשטנטינה 1549; שאלוניקי 1567; אמסטרדם 1685.
אבן מלכא יעקב
פאס – תיטואן, המאה השמונה־עשרה.
נר מערבי: ב׳ חלקים, שו״ת פסקי דינים וחידושי דינים, ירושלים התרצ״ה (11935. א: שו״ת לר׳ יעקב אבן מלכא; ב: קונטרס הטרפיות [=הטרפות] לר׳ מנחם עטיאה.
בן נאיים יוסף
פאס, 1961-1882.
מלכי רבנן, ספר ביוגרפי־ביבליוגרפי על חכמי מרוקו, ירושלים, דפוס המערב, התרצ״א(1931). נדפס מחדש בירושלים התשל״ה(1975).
נוהג בחכמה, אוסף מנהגי מרוקו, בני־ברק תשמ״ז (1987). מהדיר: הרב משה עמאר.
צאן יוסף: שאלות ותשובות, ירושלים תש״ן (1990). מהדיר: הרב משה עמאר.
בן נאיים יעקב חיים
פאס, המאה השמונה־עשרה – תיטואן – מעסכר(אלג׳יריה) – אלג׳יר – ליוורנו
1803.
זרע יעקב, שו״ת, ליוורנו, קאשטילו סעדון, 1784.
ישועות יעקב, דרשות על ספר בראשית, נכרך עם ׳זרע יעקב׳ לשבת כלה ולשבת תשובה, ליוורנו 1784.
ספר הזוהר, הגיה והדפיס יחד עם ר׳ חיים אברהם ישראל זאבי, ליוורנו 1791.
חידושים על מסכת ברכות וסוכה, נדפסו בתוך ספר ׳חסד ואמת׳ לר׳ יצחק סבע, שאלוניקי 1813.
משכנות יעקב, דרושים בסדר התורה, שאלוניקי התרפ״א(1921).
צניף מלוכה, קונטריס בדיני המלך, נכרך עם ׳משכנות יעקב׳ הנ״ל.
אמת ליעקב, דרושים והספדים שנשאו הרבנים ר׳ יעקב די מדינה ור׳ משה אהרן רחמים פייאצה מליוורנו לכבוד ר׳ יעקב בן נאיים, ליוורנו 1866.
הספר והדפוס העברי בפאס-יוסף תדגי-תשנ"ד- רשימת הספדים של חכמי פאס שיצאו לאור מחוץ לפאס
עמוד 52
La fête de Tou-Bichbat-Joseph DADIA
« … Un pays qui produit le froment et l’orge,
le raisin, la figue et la grenade,
l’olive huileuse et le miel… »
(Deutéronome VIII, 8)
La fête de Tou-Bichbat trouve son fondement dans la Michna Roch Hachana, chapitre 1er michna 1 : « Il y a quatre Nouvels Ans… le premier chébat est le nouvel an pour les arbres, selon l’école de Chammaï, le quinze chébat selon l’école de Hillel ».
Au 16ème siècle, Isaac Louria (1534-1572) et ses disciples donnèrent une signification ésotérique à Tou-Bichbat, en mettant l’accent sur les rapports étroits entre l’homme et la nature. Ils instituèrent un rituel selon lequel, en cette journée, il faut consommer le plus grand nombre possible de fruits et de céréales, car même par sa nourriture, et à l’aide d’une sélection des aliments consommables, l’homme réalise, pas à pas, la fin des Temps.
Ce rituel de la fête occupe une place de choix dans le livre « Hémdat yamim », publié en 1732, et attribué à Nathan de Gaza (1644-1680). De cet ouvrage, il a été extrait les passages relatifs à Tou-Bichbat, et compilés dans un recueil intitulé « Péri-etz-hadar ».
L’œuvre de Nathan de Gaza eut beaucoup de résonance et de succès au Maroc, malgré une opposition farouche ourdie par quelques rabbins influents, qui le suspectaient d’hérésie kabbalistique, en tant que propagandiste de la « prophétie » de Shabbatai Zvi (1626-1676), sous couvert d’une soi-disant orthodoxie.
La coutume de consommation de fruits, d’abord de tradition sépharade, devint par la suite une règle commune à tous les juifs de par le monde.
La coutume veut qu’il faudrait consommer au moins douze fruits, comprenant autant que possible les sept espèces qui évoquent par excellence la Terre Promise, et qui sont cités en exergue, étant précisé que le miel en question n’est autre que le palmier-dattier ce, pour affermir le lien indélébile entre la Diaspora et la Mère-Patrie, de même que tous autres fruits qui poussent en Eretz-Israël, en particulier des fruits nouveaux qui n’ont pas été consommés durant l’année.
Les Ashkénazes ont pris l’habitude de consommer en ce jour quinze espèces de fruits, rappelant les quinze premiers jours du mois de Chébat.
Les juifs des Balkans consommaient la veille de Tou-Bichbat trente espèces, selon une cérémonie, rappelant celle du Séder de Pessah, suivant le rituel de « Péri-etz-hadar ».
Les trente espèces sont réparties en trois catégories :
- Première catégorie : Il s’agit de dix fruits qui se consomment tels quels, et rien n’est à jeter. Ces dix fruits relèvent du « Monde de la Création, ‘Olam habériah »:
- ‘anabim : les raisins;
- téénim: les figues ;
- tapouhim : les pommes ;
- étroguim : les cédrats ;
- limonim : les citrons ;
- agassim : les poires ;
- habouchim : les coings ;
- toutim : les mûres ;
- sorbache : terme d’origine étrangère, drupes d’une certaine variété de sorbier, mangeables une fois blettes ;
- haroubin : les caroubes
- Deuxième catégorie : Il s’agit de dix fruits ayant un Seule l’enveloppe est comestible. Ces dix fruits relèvent du « Monde de la Formation, ‘Olam hayétsira » :
- zétim: les olives ;
- témarim: les dattes ;
- goudguédanyiot: les bigarreaux ou les cerises d’hiver ;
- soufayafasse :terme d’origine étrangère, c’est
« Habb al-mulûk » en langue arabe.
Dans l’Occident musulman, les cerises.
Cela fait double emploi avec ce fruit déjà cité.
Pour moi, « habb al-mulûk » est un petit fruit à
noyau, ressemblant à une petite olive noire.
Chair ferme et sucrée, du palmier éventail dit
« Washingtonia filifera » ;
- fisqous: terme d’origine étrangère : les pêches ;
- zirgouïlas: terme d’origine étrangère : les prunes ;
- masmissim: en hébreu michméchim : les abricots ;
- visnas: je n’ai pas réussi à trouver la signification de ce terme d’origine étrangère ;
- aqaranis: j’ignore le sens de ce terme d’origine étrangère ;
- nispoulas: terme d’origine étrangère : en arabe za’rour, en hébreu ‘ouzrar, dans le talmud ‘uzrado.
Cela peut être soit l’aubépine monogyne, soit la cenelle, baie rouge comestible, soit l’azerole, de saveur agréable.
- Troisième catégorie : Il s’agit de dix fruits, où seul l’intérieur est comestible, et l’enveloppe se jette. Ces dix fruits relèvent du « Monde du Façonnement, ‘Olam ha’assiya » :
- rimonim : les grenades ;
- égozim : les noix ;
- chéqédim : les amandes ; l’amandier est le
Premier arbre à fleurir
- périssin : (mot d’origine étrangère) : pastèques ou nèfles ;
- ‘armonim : les châtaignes et les marrons ;
- louzim : les noisettes ;
- ‘allonim : les bellottes, glands doux comestibles
d’un chêne connu par les botanistes
sous le nom de Quercus Ilex L. var. ballotta (Desf.)
fruit apporté sur les souks de Marrakec vallées de l’Ourika, de la Reraya, etc.;
- pastouqim : j’ignore le sens de ce terme d’origine étrangère ;
- phinionis : cacahuètes, arachides, pistaches
- maouzisse : les pignons comestibles du pin parasol.
Ces listes de fruits ne sont pas limitatives. De nos jours, primeurs et fruits exotiques arrivent de partout en toutes saisons de l’année.
Il y a aussi les fruits surgelés, secs et grillés, séchés, conservés et confits, les salades de fruits, les compotes, les gelées et les confitures.
A tout cela, chacun peut ajouter à sa convenance des pains de froment et d’orge, des galettes de maïs, des gâteaux, du vin rouge et du vin blanc, des liqueurs et des eaux-de-vie, des poirés et du cidre.
Celui qui préside la cérémonie prononce une prière spéciale :
« Que ce soit Ta volonté, Eternel notre Dieu et Dieu de nos ancêtres, que par la vertu de ces fruits que nous avons consommés et sur lesquels nous avons prononcé la bénédiction, les arbres se chargent d’une profusion de fruits, qu’ils grandissent et fructifient du début de l’année à sa fin, pour le bonheur, la bénédiction, la vie et la paix. »
La fête se termine par des chants et des danses. Les Hassidim se rendent après le repas dans les vergers, où ils bénissent les arbres, leur souhaitant une année bonne et prospère.
Je reviendrai en détail sur l’historique de cette fête et sur son évolution à travers les époques et les lieux, de même que sur sa place dans la poésie et le rituel, en particulier au Maroc et à Marrakech.
Hormis le Professeur Haïm Zafrani, et exception faite de deux ou trois pièces de poètes juifs marocains, le judaïsme du Maroc semble très discret sur le sujet.
« TU-BISHBAT n’est certes pas une solennité remarquable, écrit le Professeur Haïm Zafrani, ni une fête scrupuleusement observée par tout le monde. Elle prend cependant, dans quelques familles marocaines, le caractère d’une festivité qui porte le sceau de l’abondance et de la richesse ; une abondance et une richesse que signale la variété des produits présentés sur une table somptueusement dressée : les sept espèces que célèbre et chante la Bible…une trentaine d’autres espèces…et, plus spécialement, de fruits de saison ou ceux hors-saison qu’on a soigneusement gardés toute l’année pour cet instant privilégié ( de l’orange à la pomme, des jujubes mûres aux gousses mielleuses du caroubier, etc…)… Les enfants ont leur part à la fête, et les pauvres aussi, car on a bien soin de préparer pour les uns et les autres des paquets individuels contenant un peu de tout ce qui a été exposé sur la table et qui a fait l’objet d’une prière et d’un vœu. » 1
Joseph DADIA.
A Kervenic en Pluvigner
Le 28 janvier 2003.
רפאל ישראלי-לחיות עם האסלאם-דת, תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור-2006 -כיבושי האסלאם, הפלגים בתוכו.
אשר על כן, ההסתערות התרכזה בשלב הראשון הזה במזרח ובמערב. במזרח, האסלאם הכובש הכניע את הססאנים בקרב קדיסייה (637, בקושי חמש שנים לאחר מות מוחמד), ופרץ לכל רחבי עיראק ופרס, שם אימץ את השיטה השלטונית הקיימת ומהר מאוד למד את הארגון המנהלי ואת ניהול החצר המקומית. המטבע הססאנית וההכנסות ממיסים הרגילו את הערבים, שלא היו רגילים לשלטון מרכזי מסודר, לחשוב במונחים אימפריאליים. להצלחתו המסחררת של הכיבוש הערבי היתה השלכה מיידית על התאסלמותן של שכבות הולכות ורחבות של האוכלוסייה, דבר שיצר ברבות הימים הבדלה בין מוסלם למוסלם. שלא דין המוסלם המנצח, הכובש, האדון שבא מערב ומייצג את השלטון, כדין הפרסי המתאסלם, הניגף בפני הכובש הערבי. שני היסודות התערבבו זה בזה, משעה שהתרבות והמנהלה הפרסית נהייתה תלויה באדונים הערבים החדשים, ואלה האחרונים לא יכלו לתפקד כאדונים ומנהלים ללא הסיוע ושיתוף הפעולה של אצולת הארץ שהחזיקה ביד את ענייני הארץ. המתח בין שתי השכבות הללו הוליד את תנועת השועובייה, שבעיקרה תבעה פריטטיות בין מוסלם למוסלם. הצבא המוסלמי המשיך להתקדם מזרחה לח׳ורסאן, עבר את נהר האוקסוס (אל-נהר) שם הקים את המחוז המפורסם מה וורא' אלנהר (מעבר לנהר = טראנסאוקסניה) ומשם לנהר החורונטס (כיום שני הנהרות הללו, הנקראים סיר דריה ואמו- דריה, גובלים עם שטחה של אוזבקיסטן הנתון בתווך). אחר כך פנו הצבאות המוסלמיים, בעיקר בראשותו של המפקד המהולל, קותייבה אבן־מוסלם, לגבול סין עד שהגיעו לשיא התפשטותם בקרב טלאס (715). במערב נכבשה מצרים על-ידי עמר אבן אל-עאץ, ומשנתבסס השלטון שם המשיכו חילות משלוח לעבר לוב וצפון אפריקה.
כאש בשדה קוצים התפשט הכיבוש האסלאמי על פני מדבריותיה של צפון אפריקה, שם הוא נתקל בהתנגדות לא מבוטלת של הברברים, יושבי הרים מגזע לא-שמי שהקימו ממלכות משלהם, שאחת מהן הונהגה על-פי המסורת על-ידי מלכה יהודיה – אל-כאהנה. גם בצפון אפריקה חל תהליך מואץ של אסלאמיזציה, והצבאות המוסלמיים חצו את מצרי גיברלטר (נגזר מג׳בל טארק, המפקד המוסלמי שפקד על המבצע) והשתלטו בלחימה עיקשת וממושכת על כל חצי-האי האיברי. משם פנו צפונה, חצו את הפירנאים וכבשו את כל דרומה של צרפת עד לעיר טור/פואטייה, שם עצר את התקדמותם הלוחם הפרנקי שרל מרטל (732). כלומר, 100 שנה בלבד לאחר מות הנביא כללו השטחים האסלאמיים כמעט את כל העולם התרבותי שהיה ידוע אז – משערי סין ללב אירופה. הכיבושים שהחלו בתקופתו של עומר, נמשכו תחת עות׳מאן ותחת האומיים (750-661). אך ככל שגדלו השטחים כך גם נהייתה קשה השליטה המרכזית, ממדינה, מדמשק או מבגדאד, על כל המרחבים העצומים ההם שחודשים רבים של מסע יבשתי הפרידו ביניהם. לפיכך, לבד מן הח׳ליפות המרכזית שמימי הראשידון, דרך הח׳ליפים האומיים ועד לבית עבאס (1253-750), קמו שושלות גדולות ועצומות בימי הביניים, שקראו תיגר על הח׳ליף, וביניהן האומיים של ספרד ופורטוגל שהחזיקו מעמד, בצורות שונות ובגדלים שונים, כ-800 שנה, עד לנפילת גרנאדה לידי הנוצרים 'ב-1492; הפאטמים, שושלת שיעית שבנתה את קהיר והמרתה את פי בגדאד במאות ה-11-10; ושושלות צפון־אפריקאיות שהמורביטון והמווחידון היו האדוקות שבהן, והן פרשו את שלטונן על צפון אפריקה וגם על אנדלוסיה שבספרד, לסירוגין, במאות העשירית עד השלוש-עשרה. לעומת הפתיחות היחסית של השושלות האסלאמיות בספרד, שם ידע עמנו ״תור זהב״ יחסי, רבה היתה ההתנכלות ליהודים בצפון אפריקה ובאנדלוסיה בימי השושלות הקנאיות הללו, שהרבו לעשות שמות ופרעות ביהודיהן.
עומר ידע לרתום את התלהבותם של הלוחמים הבדווים לג׳יהאד למען האומה האסלאמית, דבר שאיחד תוך דורות אחדים את כל מגוון התרבויות והארצות שנכבשו תחת מִטְרִיָה אסלאמית אחת וציביליזציה חדשה שקראה תיגר על הנצרות ועל המסורות האירופיות העתיקות של יוון ורומא. אתה עומד ומשתאה כיצד קומץ של לוחמי מדבר הצליח תוך זמן קצר להשתלט על שטחים כה נרחבים, וכיצד חברה אנאלפבתית מייסדת תרבות, ספרות ואימפריה שלא היה להן משל בימי הביניים. הסברים רבים נתרמו על-ידי היסטוריונים שניסו להבין את סוד החבורות הבדוויות שעלו מן המדבר ובעצם כפו על ההיסטוריה את המעבר מן העולם העתיק של מורשות יוון ורומא, לימי הביניים שנשלטו על-ידי התרבות האסלאמית החדשה. תחילה יש לציין את מיומנות הרכיבה על סוסים וגמלים, שאיפשרה ליחידות האסלאמיות הקטנות ניידות גבוהה, בעיקר באזורי מדבר, שם היו להם יתרונות על פני היחידות הגדולות והמסורבלות יותר של הרומים או הפרסים. הם הכירו יפה את תנאי השטח, וידעו למשוך את האוייב לאזורי ספר של המדבר, אליו יכלו להסתלק בצר להם, או לאזורים נמוכים, עליהם היו מסתערים מן הגבעות. אחרים סבורים, שהגם שהיו בני שבטים שהונעו על-ידי להט הג׳יהאד והסיכוי למות כשהידים (מות קדושים), רבים אחרים סונוורו עיניהם על-ידי השלל הנוצץ שנראה באופק. ישנם עוד החושבים כי שתי מעצמות-הספר הגדולות – ביזנטיון ופרס הססאנית, שהיו מתחרות על ההגמוניה באיזור, היו מותשות מהקרבות שהעבירו שטחים מן האחת לשנייה, הלוך וחזור. לסדק ההזדמנות הזה נכנסו הכיבושים הערביים. כך או כך, עומר היה האיש בעל הכשרונות הצבאיים והמדיניים הדרושים כדי להותיר את רישומו המכריע על בניית הקיסרות האסלאמית המתהווה, שלא נראה איש שיוכל לעמוד בדרכה.
עומר, כיהושע בן נון היהודי וכפאולוס הנוצרי, כסאדאת המצרי וכדנג סיאו-פינג הסיני, היה איש הביצוע והמעשה, איש שניצב על שתי רגלי המציאות, לאחר התנסותו עם קודמו הגדול מוחמד, איש האידיאות והחלום, שהגביה עוף על כנפי חזונו והקביל למשה ולישוע, ולהבדיל לעבדול נאצר ולמאו. הוא כנראה האמין בכוחו לכפות את רצונו על ההיסטוריה ולכבוש את העולם כולו. הוא בנה צבא ערבי למשימה הענקית הזאת וטיפח את רוח הלוחמים שהביאה גאווה בעיסוק הלחימה כמקצוע מועדף. וכך יצא שבתחילה, בעוד הערבים עוסקים בקרבות, בהתפשטות ובכיבושים, חיי הרוח והיצירה הרוחנית נשלטו על-ידי המתאסלמים החדשים מפרס, ממצרים, ממרכז אסיה. וכך יצא שהציביליזציה האסלאמית, שפנתה לדרכה על-ידי הערבים ובעבורם, איבדה יותר ויותר מערביותה והפכה לאוניברסאלית. הערבים דאגו להגנתה, לייצוב גבולותיה ולהרחבתה של האימפריה, ואילו אנשי הרוח של פרס דאגו לניהולה ולהעשרת אוצרותיה הרוחניים והמדעיים. אולי פסגת הצלחותיו של עומר היתה בהכללתה של ירושלים באימפריה הנבנית. רבים הסיפורים על הגעתו האישית של עומר למצור על ירושלים הביזנטית, עד אשר הפטריארך שלה, סופרוניוס, יצא לקראתו עם מפתח העיר ומסרה לידו, כסמל לכניעת תושבי העיר ואמונותיהם לאסלאם המנצח. אחר כך סייר עומר בהר-הבית, התעצב אל ליבו על כיסויו במעטה אשפה עמוק לאורך הדורות שרצו למחוק את זכרו, והורה לנקותו. הוא התפלל במקום, ולאחר מותו בנו שם המוסלמים את כיפת הסלע המהממת ביופיה הארכיטקטוני, על שם הסלע שהנביא המריא ממנו לשמיים, והוא כנראה קשור באבן השתייה באמונה היהודית, שממנה נברא העולם.
רפאל ישראלי-לחיות עם האסלאם-דת, תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור-2006 -כיבושי האסלאם, הפלגים בתוכו.
עמוד 87
Structures et organisation de fa communauté juive de Mogador-Rapports avec les Musulmans-Redacteur:Asher Knafo
En dernier lieu, avec le protectorat français, des compagnies allemandes achetaient des terrains à n’importe quel prix et sans la moindre garantie d’authenticité de documents.
Quand quelqu'un leur proposait un terrain, il suffisait qu'il produise douze témoins, (moyennant quelque menue monnaie), qui déclaraient connaître l’endroit proposé. L'affaire était faite tout de suite et il recevait sur l’heure le montant de la vente.
Toutes les familles juives, possédaient des tableaux de la famille impériale allemande, et certaines familles seulement des tableaux des souverains anglais.
Il y eut le bombardement de Tanger, et surtout de Mogador, en 1844, par le bateau de guerre français commandé par le Prince de Joinville, qui a laissé un mauvais souvenir dans l’esprit des Juifs et surtout des Arabes. Ce bombardement a donné lieu au saccage de la ville par les tribus avoisinantes ; le quartier juif a été pillé et les Juifs l'ont évacué. Ce fut la ruine de plusieurs grandes familles. Ce qui signifie que la population n’a connu la France que par cet aspect brutal, et elle a gardé son amour à l'Allemagne et à l'Angleterre.
Les valeurs traditionnelles
Les traditions chez nous se confondent avec les coutumes, qui sont surtout basées sur la religion.
La croyance en Dieu, et en son assistance est demeurée intacte depuis les premiers siècles après la destruction du Temple jusqu’à nos jours.
Sans cette conviction, les Juifs se seraient assimilés aux Musulmans qui n’avaient d’autre ambition que de faire d'un Juif, un croyant en leur prophète. Quand un Juif, embrassait la religion islamique, on lui faisait une vie honorable pourvu, qu’il se montrât fidèle à sa nouvelle religion. On lui accordait, travail, argent, femme, et parfois il devenait Hadj (ce titre s’applique à celui qui a fait le pèlerinage à la Mecque et en Terre Sainte, et cela lui était facilité).
Quand c’était une femme, elle avait le droit de respecter sa religion, car en général, la femme qui épouse un Musulman n’a pas besoin d’adopter la religion musulmane.
Néanmoins, on ne voyait pas beaucoup de Juifs devenir Musulmans. Un ou deux cas dans chaque génération peut être, et encore, la majorité de ces cas n’étaient pas spontanés, mais sous la pression d’un puissant, ou à la suite d’un faux témoignage. Il suffisait de dire, par exemple, publiquement : "La Illaha lia Allah, O Mohamed Rassoul Allah", pour que l’on devienne Musulman ou bien, lorsque quelqu’un pris de panique s’enfuyait et trouvait refuge dans une mosquée : il en ressortait Musulman, bon gré, mal gré.
Donc, si les Juifs ne devenaient pas fréquemment Musulmans malgré toutes ces facilités et pressions, c’est que vraiment, ils étaient attachés au judaïsme.
Les Rabbins, étaient très respectés et craints, parce qu’on leur attribuait Le pouvoir d'influencer les décisions célestes. Quand un grand Rabbin passait dans la rue, tous se précipitaient pour lui baiser la main. Le Rabbin était servi le premier, souvent bénévolement, et les premières places étaient toujours pour lui. Mais il n’abusait pas de cette situation, et n’allait pas jusqu’à se faire vénérer comme chez certaines communautés juives de l‘Europe.
Un Rabbin qui se respecte ne tire pas profit de son savoir de la Thora.
Grands Rabbins
Il y avait un grand nombre de grands Rabbins dont les livres faisaient autorité, et étaient reconnus dans le judaïsme mondial. Par contre, il y en avait d’autres, qui n’ont rien laissé de leur science qui cependant était étendue. Il y eut également des publications qui sont malheureusement épuisées et n'ont pas été rééditées
A Mogador par exemple, il y eut un fait qui a appauvrit la ville de livres très importants. Une des grandes familles dont l’aïeul n’était autre que le célèbre Rabbin, Rabbi Yossef Elmaleh, auteur d’un livre très estimé, "Tokfo Ckel Yossef', cette grande famille dis-je, entretenait jadis une grande Yéchiva, où l’on étudiait le Talmud et les hautes études hébraïques.
Rabbi Yossef Elmaleh. (Site Mogador – Haïm Melca) Fils de Rabbi Aharon Elmaleh et petit fils de Rabbi Yossef Elmaleh auteur de "Tokpo Chel Yossef". Né à Rabat en 1809 il fut Grand Rabbin de Mogador à partir de 1840. Décédé en 1886 à Londres.
Cela veut dire, que cette famille payait les Rabbins et les élèves ainsi que toutes les dépenses qui s’ensuivent. Il y avait dans cette Yéchivah, une bibliothèque très riche en livres anciens, des recueils de lois talmudiques et des manuscrits etc.
Malheureusement, la chance a déserté cette famille et elle a été d’abord obligée de fermer la Yéchivah puis, de vendre pour une bouchée de pain ce puits de science qu'était la bibliothèque. La personne qui l’a achetée est devenue riche en la revendant en Amérique.
Nos synagogues
Nos synagogues ne sont ni belles ni grandes. Cela vient du fait que comme je l’ai dit, chaque famille en avait une, par conséquent on n’avait besoin ni Le grandeur ni de richesse. C'est seulement quand des Juifs venus d'Europe "en mêlèrent que nous eûmes quelques synagogues de beau style.
A Mogador, il existe une jolie petite synagogue dont le plan ainsi que tous les ornements ont été exécutés à Londres. On peut dire sans crainte d’être démenti que c’est la plus jolie synagogue du Maroc si ce n’est de l’Afrique du Nord. Les bancs et la Téva, le Hekhal, sont en palissandre massif sculpté à la main. Les candélabres en argent, terminés en verre demi-cristal en forme de tulipes qui étaient prévus pour y installer l’électricité. Des lustres qui descendent et montent vers le plafond très haut par un système facile et discret. Une jolie galerie pour les dames (qui venaient assister à l’office du matin et à qui on servait une légère collation).
"Les Rabbins de la ville viennent saluer le Sultan" (Mogador 1933) De gauche à droite : Rabbi Chlomo Benbenisti, Rabbi Abraham Ben Shoshan, Rabbi David Knafo, Rabbi Hdane Ben Abbo,
Rabbi Moché Ben Simhon
L’office s’y passait d’une façon très ordonnée, chose inconnue à l’époque au Maroc. Les chants, les parties chantées, étaient exécutés par une chorale de jeunes garçons choisis pour leur belle voix.
Quoique sans musique instrumentale, sans chef d’orchestre, cela donnait l’impression qu’il y en avait. Les non Juifs, s’arrêtaient fréquemment pour écouter. Tous les mouvements étaient réglés et fixés d’avance, l’ouverture du Tabernacle, la sortie du Sefer Thora, la Hagbaha, ceux qui lisaient la Thora ; tout cela se passait cérémonieusement et tout paraissait important et imposant sans donner le sentiment d'une mise en scène. Chacun de ces acteurs, se sentait vraiment honoré d’avoir été choisi pour l’acte qu’on lui demandait d’exécuter.
La question de l’argent y était secondaire car le propriétaire du Temple réglait toutes les dépenses. Par la suite, cette synagogue a servi d’exemple pour de nouvelles synagogues, mais aucune n’a atteint son élégance et sa noblesse.
Une autre synagogue a été commencée par un Juif d'Europe, mais pendant l'exécution des travaux, il est devenu fou. Aussi, elle a été terminée par d'autres entrepreneurs, ce qui l'a rendue moitié européenne, moitié marocaine. Elle aussi était belle mais sa beauté s’arrêtait au bâtiment. Les fidèles s’y comportaient comme dans les synagogues ordinaires.
Structures et organisation de fa communauté juive de Mogador–Rapports avec les Musulmans-Redacteur:Asher Knafo
Page 77