מורשת יהדות מרוקו

ההילולה של המקובל האלקי רבי יצחק אביחצירא ע"ה

בנו הצעיר של המלוב"ן מרן רבי יעקב אביחצירא ע"ה י"ד שבט – אור ליום ט"ו בשבט חג האילנות.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

10 תובנות על גדולתו וצדקתו של הרה"צ רבי יצחק אביחצירא ע"ה.

וכן שירו המפורסם "אעופה אשכונה", עם ניתוח ספרותי קצר.

 

א. משפחת אביחצירא זכתה להעמיד דורות של רבנים קדושי עליון, הידועים בגדלותם בתורת הנגלה, ועוד יותר בתורת הח"ן, כמו ה'אביר יעקב', 'בבא סאלי', 'בבא חאקי' – רבה הראשי של רמלה לוד, וכו'.

ב. ה"אביר יעקב" שגילה ברוח קודשו שיש ברך הנולד ניצוץ מנשמת האר"י,  קרא לו על שמו יצחק. לכן התיר לו לעסוק בקבלה מגיל צעיר

 

ג. רבי יצחק היה תלמיד חכם ומקובל, שפעל בתאפיללת – עירם של צדיקי אביחצירא בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20.

נשמתו עלתה לגנזי מרומים ביום י"ד שבט תרע"ב 1912

 

ד. רבי יצחק נהג להסתגר בעליית הגג כדרכם של רבני אביחצירא, ולשקוד על לימוד התורה יומם ולילה, מתוך קדושה וטהרה.

להלן כמה מספריו הקדושים:

 "אלף המגן", "לב טהור", "השבת הגדול", "זבח צדק",  "שערי בינה", "כתר תורה", "שרביט הזהב".

 

ה.  רבי יצחק נודע בבקיאותו בכל מכמני התורה, ובמשך 5 שנים, הוא הספיק לסיים את הש"ס עם פוסקים, כשהחברותא שלו היה בבא סאלי, כאשר הלימוד המשותף שלהם התנהל רק בלילות.

 

וכך מעיד עלי "בבא סאלי", בדברי הקדמה לספריו:

"האשל הגדול אשר ברמה שתול על פלגי מים ומעיני החכמה, ואשר יראתו קודמת לחכמתו… הדר הוא הצדיק הקדוש, מו"ר דודי הדרי והודי… יצקתי מים על ידו ולמדתי, והוא מורי ורבי…  כמוהר"ר יצחק אביחצירא זצוק"ל.

ו.  על גדולתו כי רבה, מסופר שכאשר יצאו המתפללים במוצאי כיפור לברך על הלבנה,  הירח היה מכוסה בעננים. ה'אביר יעקב' הורה לבנו הקטן שיורה ללבנה להתגלות, והנה זה פלא, ברגע שיצחק הקטן בהיותו בן 8  בלבד עשה כמצות אביו, העננים נשמעו לתפילתו והירח יצא בגבורתו.

מאז כולם הבינו שהילד הזה גדול יהיה בתורה, ונועד לגדולות ונצורות.

 

ז. בחג הסוכות כאשר הזמין את האושפיזין ונטל ידיו, הרים את הלחם בשתי ידיו כדי לבצוע עליו. הרב המשיך להחזיק את הפת דקות ארוכות וחיוך נסוך על פניו, להפתעת האורחים הרבים אותם נהג להזמין לסוכתו. כאשר שאלו אותו לפשר ההפסק בין הברכה לבציעה על הפת, הוא הסביר להם שהוא זכה לראות את האושפיזין קדישין עילאין צועדים לעבר הסוכה.

 

ח. נס גדול שהיה למו"ר הרה"צ רבי יוסף אסולין ע"ה בציון רבנו יצחק ע"ה. אחותי הצדיקה חלתה, ואמו"ר לקח אותה להילולת הצדיק כדי להתפלל לבריאותה. במהלך ההילולה, אמו"ר סיפר שבא אליו אדם נשוא פנים והחל לרקוד ולשיר אתו ליד שוקת בה הודלקו נרות ומדורות לכבוד הצדיק.

אמו"ר שהיה גם פייטן בחסד עליון, המשיך לשיר עם האיש, ומרוב שמחה של מצוה, האיש הוביל אותו לתוך המדורה כשמסביב מתפלאים.

 

אמו"ר מספר שצלחו את התעלה הבוערת ללא שהרגיש באש, ועם יציאתם מהתעלה, איש הפלא נעלם כלא היה.

מיותר לספר שאחותי הבריאה בזכות הצדיק. אמו"ר חזר לציון כדי להודות לבורא עולם ושליחו הצדיק על רפואתה, והנס שהיה לו עם איש הפלא.

 

ט. סגולה מהצדיק:

הרב עובדיה יוסף שליט"א בנו של הרב יעקב יוסף ע"ה בנו של מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה מספר, שהוא נושע מהסגולה הבאה, וגם שמעתי מקרובת משפחה שגם היא נושעה בזכות הסגולה, וביתה זכתה לעמוד תחת החופה, לאחר עיכובים רבים.

 

הסגולה פשוטה: לוקחים בקבוק ארק ומבקשים בזכות הצדיק רבי יצחק בן רבי יעקב אביחצירא בקשה אחת, ופותחים את הבקבוק רק בעוד שנה בהילולה הבאה, ואז מברכים ושמחים. הישועה כבר תגיע קודם לכן.

 

הרקע לנס הפלאי בקצרה (מופיע בספר אביר יעקב מאת חנוך ריגל עמ' 228).

הצדיק נהג לשתות ארק כל יום כדי להתרכז בלימודו שארך שעות רבות ורצופות. בני המשפחה שדאגו לשלומו, החליטו להוריד את הסולם שהוביל לעליית הגג בה הסתגר, כך שיוכלו לדאוג לו לארוחות ללא ארק.

השכנה של ה"אביר יעקב", התפרנסה מארק משובח שהכינה בביתה מתמרים שגדלו בחצרה. באותם הימים הארק שלה לא הצליח כל כך.

היא נדרה שתקדיש ארק לצדיק שהוגה בתורה יומם וליל, וכך עשתה.

כאשר הגישה את הארק לצדיק, הוא אמר לה שבמידה והיא רוצה שיצור הארק יצליח, תביא לו ארק, ואכן הארק שלה הפך למשובח ומבוקש.

 

י. בי"ד בשבט ה'תרע"ב – 1912, יצא רבי יצחק למסע איסוף תרומות עבור ישיבת "אביר יעקב". הוא אף שכר שומר חמוש שילווה אותו.

בסמוך לעיירה תולאל = גרמה, התנפלה עליהם קבוצת שודדים, ובמהלך חילופי היריות, השודדים נסו על נפשם מבלי ליטול את הכסף, אבל כדור אחד השיב את נשמתו ליוצרה, והוא רק בן 52 שנה.

 

 

יהי זכרו הקדוש ברוך – וזכותו תגן עלינו אמן.

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

 

הפיוט "אעופה אשכונה"

מאת: הצדיק רבי יצחק אביחצירא ע"ה.

 

הפיוט "אעופה אשכונה" אותו חיבר רבי יצחק ע"ה,

זכה לתפוצה ותהודה רבתי, ורבים שרים אותו.

בתפילת שחרית בקבר רחל, מנגינת הפיוט מלווה את נקדישך וכו'.

 

אָעוּפָה אֵשְׁכּוֹנָה. וְאַרְחִיקָה נְדֹד. בַּמִּדְבָּר אָלִינַה. וְאוּלַי אֶמְצָא דּוֹד.
נֶשֶׁק אַהֲבָתוֹ. בְּלִבִּי בּוֹעֵרָה. מִיּוֹם פְּרֶדַתוֹ. נַפְשִׁי עָלַי מָרָה.
יְדִיד מְנֵי בָּרַח. הָלַךְ עֲזָבַנִי. אֵיזוֹ דֶּרֶךְ אָרַח. וְאֵלְכָה גַּם אֲנִי.

יָצָאתִי לְבַקֵּשׁ. דּוֹדִי בֵּין חֲבֵרִים. נִלְכַּדְתִּי בְּמוֹקֵשׁ. הִכּוּנִי הַשּׁוֹמְרִים.
צִפִּיתִי לְדוֹדִי. מָתַי יָבוֹא אֵלַי. יַלְבִּישֵׁנִי עֲדַי. וִירַחֵם עָלַי.
חָשׂף זְרוֹעֲךָ. לְקַבֵּץ פְּזוּרִים. גַּלֵּה קֵץ יִשְׁעֲךָ. וְדִגְלֵךָ הָרֵם.

קוּמִי יְחִידָתִי. וְשׁוּבִי בִּתְשׁוּבָה. אֲחוֹתִי רַעְיָתִי. הִנֵּה גוֹאָלֵךְ בָּא.

חֲמוּדָה יְקָרָה. רַבַּת הַמַּעֲלוֹת. גַּם מִפָּז נִבְחֲרָה. צְאִי נָא בִּמְחוֹלוֹת.

זָכַרְתִּי לְךָ חֶסֶד. נְעוּרָיִיךְ נְעוּרִים. הֵיכָלֶךָ אֲיָּסֵד. בְּאַבְנֵי סַפִּירִים
קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים. קוּמִי לָךְ אֲהוּבָהּ. כִּי בָּא קֵץ דְרוֹרִים.

 

מדר/שיר

 

1. הפיוט כולל 10 בתים כנגד 10 הספירות.

 

2. המוטיבים המרכזיים בפיוט הם:

בששת הבתים הראשונים, הרעיה שהיא כנסת ישראל, מבקשת את דודה שהוא השכינה, שיבוא ויגאל אותה, ולשם כך היא מוכנה לנדוד למרחקים, ואף ללון במדבר, הרומז למעמד קבלת התורה בהר סיני – "אעופה אשכונה וארחיקה נדוד, במדבר אלינה – ואולי אמצא דוד וכו'". בביטוי "אשכונה" רומז לשכינה.

 

3. 3. בבית השביעי, רבנו מציע שהפתרון לגאולה, תלוי רק בתשובת עם ישראל – "היום אם בקולו תשמעו", כדברי אליהו הנביא לרבי יהושע בן לוי, אבל תשובה אמיתית עליה הוא רומז במילים "קומי יחידתי" – החלק הגבוה בחמשת מרכיבי דרכי התקשרותנו לבורא עולם – נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה.

 

4. בשלושת הבתים האחרונים, מתאר הצדיק את שמחת הדוד שהוא בורא עולם שמרוב שמחה, הוא מדלג על ההרים כדי לגאול אותנו. וכדברי רבנו אור החיים הקדוש לפס' "ליל שימורים לכל בני ישראל לדורותם – הקב"ה שומר את הלילה הזה ט"ו בניסן, ומצפה לגאול אותנו בגאולה האחרונה שהיא גאולתנו.

 

5. 5. בפיוט, הצדיק משתמש בשיבוצים מהתנ"ך, כאשר בחלק הארי, תופסים השיבוצים משיר השירים שכידוע הוא קודש קודשים כדברי רבי עקיבא בה מתנהל דיאלוג בין השכינה לכנסת ישראל על תהליך הגאולה.

 

 

 

ألسكوت من الرضا

אַ(ל)סֻכּות מִנַ-(אל) רִיצָ'א

השתיקה פירושה הבעת הסכמה.

נוהגים לשאול את דעתה של הנערה לפני שמחתנים אותה. אם אין היא עונה כאשר תישאל, פירוש הדבר שהיא מסכימה. נוהג זה מנצלים הורי הנערה ואחיה. הם מתדיינים ביניהם אודות נישואיה כשהיא יושבת בצד, עטופה בגלימה ופניה מוסתרים. לאחר שמגיעים הצדדים לידי הסכמה, שואלים להסכמתה. מרוב בושה ופחד מפני קרוביה, שכבר הסכימו על גורלה, היא שותקת ואינה עונה, ואז, הם מפרשים זאת כהסכמה.

שתיקה כהודאה דמיא (מארמית: שתיקה כמוה כהודאה)(יבמות, פ״ז).

 

تِقْرَا مَزامِيرك عَلَى مِين يَا داوُد

תִקְרָא מַזַאמִירַאכּ, עַלַא מִין, יַא דַאוּד ?!

דוד המלך, בפני מי אתה קורא את מזמוריך!׳

אלה הם אנשים בורים, נאומיך והטפותיך אינם מובנים להם. אנשים אלה חזקים ממן, ודברין אליהם לא יזיזו אותם מעמדתם.

כאשר המוסלם מתפעל מדבר מה, מיד הוא מפליט: ״אללה, צלי עלא מחמד״ = אלוהי, התפלל על מחמד. בעיר עמארה שבעיראק אסף לו כומר נוצרי מספר מוסלמים וביקש להעבירם על דתם. הם שמעו את הטפותיו וקיבלו אותן בשמחה גלויה. בסיומן, הזמין הכומר את הממונה עליו כדי להראות לו את הפלא, בהעבירו מוסלמים לנצרות. החל הממונה לשבח את הנסים שחולל ישו בזמנו, ובהגיעו לנסי ההליכה על המים, הפליטו השומעים, מרוב התפעלות: ״אללה, צלי עלא מחמד״…

אס אוזן ערלה, מה יעשה הפעמון?! (רשב״ג, שירי ״ניחר גרוני״)

אשרי המדבר על אוזן שומעת (בן־המלך והנזיר, כ״א).

משחית דבריו לריק.

 

חכמת ערב-1001 משלים, אמרות ופתגמים ערביים-רחמים רג'ואן

עמוד 37

אברהם חיים

ג. קטעים ממכתבי הרב פינטו לראשי עדת הספרדים* מכתב א

בע״ה יום ה׳ לח׳ שבט ש׳ בס׳ קומה עזרתה לנו לפ״ק  

למע״כ הרבנים הגדולים, מאירים ומזהירים, והאדונים היקרים, יקרים מפנינים, פו״מ כוללות עיקו״ת ירושת״ו ולעילא מנהון ראשי עדת ישראל אשר בית יעקב נשען עליהם הרבנים הגאונים הגדולים והמפורסמים לש״ט־ ולתהלה משה רעיא מהימנא, חיים עד העולם, כי יעקב בחר לו, על ראש עם סגולתו, המאיר לארץ ולדרים יחד כולם יהי שלום בחילם, נכון יהיה כסאם, בימיהם ובימינו תושע יאודה וישראל, ובא לציון גואל אמן.

 

הערות המחבר: רוב המכתבים נשלחו לראשון־לציון, היים משה אלישר, ראש הרבנים בירושלים, ולרב יעקב מאיר, ראש הרבנים בארץ ישראל. מכתב ד נשלח לרב מאיר בלבד. הבאתי את המכתב הראשון במלואו, לרבות הפתיחה הארוכה וקטעים בלבד מן האחרים. כל מכתבי הרב פינטו, שטר התנאים ויומן שליחותו כתובים בכתב חצי קולמוס. תודתי לידידי הרב אפרים לוי על עזרתו בהארת כתבי־היד.

רבנים גדולים! בטח נודע לכם מפי ידידנו הרב המורשה רא״ג הרב המופ' (רב אחאי גאון הרב המופלא) וכו', כמוהרי' הלוי (הרב יוסף הלוי, מראשי עדת הספרדים בירושלים ויד ימינו של הרב יעקב מאיר. נולד בירושלים בכ״ח סיוון תרל״ה ונפטר בה בי״ד אלול תש״ז; ראה עליו אצל גאון, ב, עמ^׳ 326—327.) יצ״ו מכל מעשי מיום צאתי מקודש לחו״ל ועד היום. כי כבר כתבתי בארוכה להרב הנ״ל יצ״ו והודעתי לו את כל הצעדים אשר עשיתי מאז ועד הנה. והן היום הנני פונה אליכם בדרך ישרה במכתבי זה בבקשה למלאת את דרישותי, כי מבלעדם לא אוכל לעשות את שליחותי וטרם כל הנני מעיר את אזנם שמץ דבר מהצער הגדול אשר אני סובל בשליחותי זה, כי מלבד הנסיעות על הפרדות חוץ מכבוד מורי, כי ידוע כמה קשה לאיש אשר לא הורגל באלה, ובפרט לאיש חלוש כמוני. מלבד זאת, גדול צערי על דבר קבוץ הנדבות כי קשה לשער את העמל והטורח אשר יש לי עד אשר אתפשר עם כל או״א, כי האנשים האלה מעולם לא הורגלו לתת נדבות גדולות, והנדיב הגדול שבהם היה מורגל לתת מד׳ דורו (מטבע כסף שערכו חמישה פראנקים צרפתיים.) עד ח^, דורו ומעולם לא העלו את נדבתם עד סך 10 דורו. א״כ מובן כמה קשה לרצות אותם, עד אשר יקבלו לתת 15 דורו או 20 דורו. אספר לכם למשל מענין הפשר בעיר אירבאט כי התאספו חברי הקומוניטה והדיינים לדון על דבר הנדבה והזמינו אותי לבא אליהם, ובאתי אל האסיפה ודרשתי להם וספרתי להם את צער הבת ירושלם הן מצד יוקר השערים, הן מצד התרבות העניים והאלמנות ויתומים מסבת המלחמה, ומה גם כי ע״י ירידת שער הכספים העשרה דורו לא יעלו לד׳ דורו, וכאלה רבות עד אשר העלו מהחמשה דורו שהיה נותן הגדול עד 15 דורו. ושלש פעמים קמתי מתוך האסיפה באמרי להם שאיני מקבל את נדבתם, עד אשר לתחש לי הרה״ג ר׳ רפאל אנקווא(נשיא הקהילה) יצ״ו, שאם לא אקבל, ישלחו הם את הנדבה ישר ירושלימה. וסו״ד(וסוף דבר) נתפשרנו בסך 16 דורו ואחרי צאתנו מן האסיפה אמר לי הפריזידנט סי׳ יעקב בן עטר יצ״ו, אם היית בא בשנה שעברה, היינו נותנים מאה דורו, ובשנה זאת ירד המסחר מאד ורוב הסוחרים ירדו מנכסיהם וכו׳ וכו'.

ועד ראיה הוא ידידנו הרב המופ׳ ר׳ רפאל עזריאל», אשר ראה את הצער הגדול אשר סבלנו בער דיבדו, שהיו רגילים לתת 200 דורו. כמה טרחנו עמהם, עד אשר יכולנו לקבל מהם 600 דורו, אחר נכוי הרביע הנהוג אצלם משנים קדמוניות. ועל כל אילין דהוו, גדל צערי, על כי אין בידי מכתבים למסור לכל או״א מהגבירים. כי המכתבים אשר מסרו בידי הם כתובים בלה״ק  והם לא מבינים בלה״ק וצריך לכתוב להם בלשון הערבית המדוברת ביניהם או בלשון צרפתית, ויותר כבוד הוא לכתוב להם בלשון צרפתית וצריך לבאר להם את גודל הצרה אשר בה נמצאים תושבי ירושלם ורבניה, יתומיה ואלמנותיה מצד יוקר השערים, בעת אשר חסרון כיס קשה מכולם, ולבאר להם את ירידת מחיר שער הכספים, לבכות ולבכות ולחזור ולבכות בדברים המעוררים את הרחמים בכולי האי. ואולי ימס לבבם הקשה, ויתנו נדבה הגונה. והנה בג׳ חדשים האחרונים הייתי בכפרים אשר בין פאס ובין תאפיללאת ושמה יכולתי לעשות את עסקי מבלי מכתבים, והסתפקתי בתת להם לנשק את מכתב הכוללת. אבל בחדשים הבאים אהיה בע״ה בערים הגדולות פאס, צפרו, מכנאס וקאזהבלאנקה, ובמקומות האלה צריך תעמולה גדולה כדי להשיג מהם נדבה גדולה והגונה.

כי רוב תושבי הערים האלה הם כבר משכילים, וצריך להתנהג עמהם בדרך חדשה, ובכן הנני בא במכתבי זה לבקש ולחלות פניכם, לתת צו לעושי רצונכם להכין לי מכתבי בקשה להגבירים תושבי ארבע ערים הנזכרות בלשון צרפתית ושמות הגבירים ואיכותם ומהותם יוכלו להודע מפי ידידנו הרב ר׳ דוד ניגרין  יצ״ו, שזה זמן קרוב היה במקומות האלה והוא בקי בהם ובשמותיהם. וגם צריך לכתוב להרבנים לכל או״א לפי סגנון הראוי לו, וגם יצוו להכין לי קבלות בדפוס יפה. וגם צריך לי קופות, כי בכל המקומות אשר עברתי בהם אין קופות (ובטאנכיר וטיטוואן עשיתי קופות). ומה טוב ומה נעים לשלוח אותן עשויות בקופסאות קטנות ויפות, באופן שתהיינה ראויות להקבע בחנויות והנני בטוח כי תיכף לקבלת מכתבי זה יתנו פקודה למלאות את כל דרישותי ולקיים מצות שלוח במועדם היותר אפשרי, כדי שיגיעו לידי בעתם ובזמנם ולא יאחרו את המועד. יחד עם זה, ישלחו נא הצדיקים את ברכתם היקרה כי ה׳ יצליח דרכי ויזכני לשוב לחזות בנועם ה׳ ולבקר בהיכלו ולראות את פני כבוד תורתם בשלום. ובסיום דברי אני פוסע שלש פסיעות אחורנית ומשתחוה מול הדרת כסא כבוד תורתם ביראת הכבוד.

הצב״י אברהם פינטו ס״ט

והנני בא להעיר, כי לא יכולתי לקיים מצות שילוח כספים מהנקבץ בידי מח׳ תשרי ועד הנה מסבת היותי בכפרים ובבואי בע״ה לפאס אשתדל לשלוח בע״ה סך הגון הנ״ל.

הרב ר׳ דוד ניגרין   מורה בישיבת ״תפארת ירושלים״, מחכמי ישיבת המקובלים ״בית אל״ ודיין בבית־ הדין לעדת הספרדים. כן שימש סופר סת״ם, גיטין וכתובות. בתרע״ג יצא למארוקו כשד״ר, ובעקבות מלחמת העולם הראשונה נתארכה שהייתו שם עד שנת תר״פ לערך. נפטר בירושלים בד׳ סיוון תרפ״ז. — עדות בנו, יעקב ניגרין, תושב ירושלים.

אברהם חיים-שליחותו של הרב אברהם פינטו למארוקו-ממזרח וממערב כרך ב'

עמוד 182

״חכם״ יוסף שלוש

מאת: י. בן חגי.

הספרדים קראו לו חכם יוסף שלוש, ואילו המערבים בני עדתו קראו לו רבי יוסף שלוש, עם הדגשת האות ״ב״ ברבי והשורוק באותיות ״לוש^,׳, המסתיים בקמוץ שפתיים.

חכם יוסף שלוש היה אחת הדמויות המענינות והמושכות ביותר בירושלים העתיקה והחדישה כאחת, דמות שתפסה מקום נכבד בקרב שתי העדות הספרדית והמערבית, הוא התהלך בין שתיהן ללא מחיצות את שתיהן אהב ואת שתיהן שירת בנאמנות ובמסירות.

 

קראו לו ׳חכם׳ אף כי לא התהדר באותו הלבוש ההדור והקפדני שהיה מנת חלקם של רבנים. מצנפת לא חבש ואת גלימתו נשא ללא התלהבות רבה ״ככפרת עוונות״. הוא התהלך לפעמים ב״אנטרי׳״ הקטן או כשהגלימה היתה שמוטה לו על כתפו או שהחזיקה כחבילה מאחורי גבו. כלו פשטות ועממיות. ואכן לא היו קיימות מחיצות בין חדרי ביתו ורחובותיה של ירושלים.

בעל גוף קטן, גבו כפוך במקצת והליכתו זריזה כנער. היינו פוגשים אותו תמיד, בשעות הבקר המוקדמות ובשעות הלילה המאוחרות ברחובותיה של ירושלים כשמקלו תלוי על אחת מזרועותיו, סיגריה בפיו ושקוע במחשבות כשהוא הולך לבדו, או בשיחה עירנית וסוערת עם בני עמך שהלכו אחריו.

קיץ וחורף הלך עם מקלו. לא שינה ממנהגו. מטריה לא החזיק לא בקיץ ולא בחורף, מוכן ללכת לכל שליחות שהוטלה עליו. פחד לא ידע אף בימים הקשים והסוערים ביותר שהיו מנת חלקה של ירושלים בשנים האחרונות. יכול היה להתחרות באומץ לבו עם מיטב הנוער. לא חת מפני איש. וכשהיו מבקשים אותו להשמר על נפשו היה עונה ״יא באסטה״. ״דברים בטלים״ בהדגשת האות ״ט״. שומר מצוה לא ידע דבר רע.

כלו אש וגפרית, ״פ׳לאמה״ (להבה) היה אומר עליו אבא ז״ל מעולם לא ראיתי אותו נוסע בעגלה או באוטובוס. נהגים לא יכלו להשיגו. עם קום המדינה הייתי רואה אותו רק במכונית ״חברה קדישא״. נדמה היה כי רק במכונית זו מצא את מקומו ואת שלותו. ושהיית רואה אותו על יד הנהג כשהוא אומר את ״ויהי נועם ה״׳ או את ״יושב בסתר עליון״ היית רואה את פניו כשהן מאירות, שכן טרוד היה בשליחות מצווה. והמצווה מלאה את לבו שמחה וחדווה. נדמה היה כי הוא והמכונית ״של חברה קדישא״ קורצו מחומר אחד. כאן הרגיש את עצמו כבן בית. נצח על המלאכה בהתלהבות וחבריו צייתו לו בכבוד ומתוך רצון טוב.

חריף היה וממולח ואף בעל הומור, אתו היית יכול לדבר גם מלי דבדיחותא ועיניו הקטנות חייכו תמיד.

כשהייתי רואה אותו הולך ברגל ממחנה יהודה לעיר העתיקה או ממנה הייתי שואל את עצמי, האם זוכה הגוף הקטן הזה גם למנוחה. מתי עולה הוא על מטתו? מתי הוא נותן שינה לעיניו ומנוחה לאבריו? ואין פלא אם הייתי רואה אותו בביתו או בלמוד בבית הכנסת כשרגליו מקופלות תחתיו. אכן גם רגליו דרשו קצת מנוחה.

כלו היה קודש לחלכאים ולנדכאים של בני עדתו. לא היתה מסיבת אבל שלא השתתף בה. נחם אבלים, סדר את סעודת ההבראה, קדש על היין דאג למנין בשעות הבקר והערב, נחם ועודד, והכל נעשה בפשטות, בטבעיות ובעיקר בלבביות שנגעה ללב. הוא לא ראה כל גבול בין החיים והמות. המות והחיים השתזרו יחד למקשה אחת. בביתו ״גזרו” את התכריכים כשם שתופרות גזרו שמלות. לא היתה כל יראה מפני המות. וכשהגיעה שעתו להסתלק מהעולם ידע בעצמו את היום: ׳׳אותי לא תרמו אמר לבני ביתו, סמוך לפטירתו. אף רופא לא יועיל אני מסתלק בעוד עשרה ימים״.

ומי לא זוכר אותו בימי ״המשמרות״ בערבי ראש חדש ניסן ואלול בהר הזיתים. הוא ידע את מקום קבורתם של כל איש ואשה וכשהיו באים אליו לשאול על מקום קבורתו של פלוני או אלמוני, היה מציין מרחוק במטהו את המקום. הוא הכיר כל פינה בהר הזיתים. כל שכני עפר. קפץ ממצבה למצבה כאיילה שלוחה וענה ברצון לכל מי שפנה אליו.

מעין קונסול כבוד של העדה המערבית היה עד קום המדינה. ושמש לה מעין ״משרד סעד״. עודד ועזר לכל האלמנות שעלו לירושלים בתקופה התורכית, כדי למות בה.

פנקס חשבונות לא החזיק. את חשבונותיו ואת זכרונותיו העלה על גבי קופסת הסיגריות שהיו טמונות עמוק בכיסי האנטרי שלו. וכשהיו שואלים אותו: חכם שלוש, הכיצד אין לך פנקס לרשום בו את כל ״עסקיך״? היה עונה בנימה בדחנית ״דברים בטלים, מקום המשפט שם הרשע״. ״במקום שיש הנהלת חשבונות ופנקסים שם תמצא מעילות״, ואכן הוא זכר את הכל. אולם קרה והיה מאבד מדי פעם בפעם את ״ארנקיו״ שהיה טומן אותם בחזהו בין האנטרי והאבנט. וכשמצא מאן דהוא ארנק בסיטמאות העיר העתיקה ידע כי זה היה ארנקו של חכם יוסף שלוש ורץ אליו והחזירו לו.

עומד הייתי מן הצד, ומסתכל בו שהיה יושב ולומד עם תלמידי חכמים אם בישיבה ואם בבית האבל. ובהיותו בעל תפיסה מהירה היה ״מוציא״ מפי חברו את הפרוש בטרם היה ספק בידו לבאר את הסוגיה, פרושי סרק לא אהב. ״יה סי אי אינטינדיו אדילנטרה״. (הבנתי, הלאה) במלים אחרות:

 

דבר אל הענין, ואם הסתבך בקושיה עם אחד הלומדים לא נח ולא נרגע עד שהוכיח והסביר את נמוקיו.

אף תולדות חייו היו מופלאים כמוהו. נולד בשנת תר״ן במראקש לאביו רבי דוד שלוש זצוק׳׳ל אשר היה גדול בתורה ובחכמה והעמיד מאות תלמידים. אביו היה נערץ בעיני תושבי מרוקו וקופות צדקה עמדו בכמה מבתי הכנסת של מרוקו באזורי מראקש עד יום עלות אחינו ארצה. על אביו המנוח התהלכו כל מיני אגדות ומעשי נסים.

אביו לא זכה לזרע בר קיימא. כל בניו מתו עליו בחייו. לעת זקנה נולד לו בנו יוסף. בהיותו בן שנתים חלה הילד במחלה קשה ונשקפה סכנה לחייו. אביו רבי דוד שלוש פנה בשעת צרה זו להיכל הקודש ושפך בפניו את מר שיחו ׳׳רבונו של עולם הגעתי כבר לגיל תשעים שנה ומכל בני שמתו עלי נותר לי רק הילד הזה. הנגזר עלי למות ערירי? תהא נא נפשי תחת נפשו. ואכן הבן החלים ממחלתו והאב נפטר לאחר שבועיים ימים.

ולפי מנהגי מרוקו נחשב הבן ׳׳לפדויי׳ ומשום כך התלבש רק בבגדים אשר נתנו לו השכנים. כך נהגו בו עד הגיעו לגיל שתים עשרה שנה, ובהגיעו לבר מצוה עלה לירושלים יחד עם אמו ואחותו. בירושלים למד בישיבתו של הרב יוסף הכהן ובהיותו יתום ונצרך נעזר להתקיים מקריאת מכתבים וכתיבתם לנשים זקנות שהתגוררו בירושלים. ו״המדרינאס״ שלו היו הזקנות המערביות. הולך היה בכל מוצאי שבת לדואר הצרפתי, לוקח את הדואר המיועד לזקנות אלו ופודה את ״המנדטים״ (המחאות כסף) שנתקבלו מקרוביהן שבמרוקו ותמורת טרחתו זו היה זוכה בכמה פרוטות מנשים צדקניות אלו, כך יצר עוד מנערותו את הקשרים הראשונים עם אלמנות ויתומים, קשרים אשר נמשכו עד ימיו האחרונים.

בהיותו נתין צרפתי גורש מהארץ ערב מלחמת העולם הראשונה. התגורר כמה חדשים באלכסנדריה של מצרים ושם נמצא בחברתו של הרב אברהם אביכזיר, אשר שמש בסוף ימיו גם כראש אב׳׳ד וחבר מועצת הרבנות הראשית בירושלים, דמות יפה הדורה שכלה אומרת כבוד.

ממצרים נסע למרוקו. ושם לא שנה מאורח חייו שהיה רגיל בהם בירושלים. גם שם יסד חברות ואגודות לשמירת השבת. התקין קומקומי תה בבתי הכנסת בערב שבת, כדי שהקהל הלהוט כידוע אחר התה הירוק המרוקני, לא יפנה למוכרי התה הערבים אשר נהגו להעמיד את קומקומי התה ביום השבת בכניסה לרחוב היהודים.

 

חכמי המערב-שלמה דיין–הרה״ג יוסף יצחק שלוש זצ״ל.

עמוד 376

שירת ההודיה לה' – על הגאולה בים סוף,

ושירת ההודיה – על תהליך הגאולה ב-י-מ-י-נ-ו,

בתורת רבנו-אור-החיים-הקדוש

 

שירת הגברים

מול שירת הנשים בים סוף:

 

שירת הגברים: "אז ישיר משה ובני ישראל,

 את השירה הזאת ליהוה,

  ויאמרו לאמר: אשירה ליהוה…" (שמות טו, א).

 

שירת הנשים: "ותען להם מרים:

שירו ליהוה כי גאה גאה – סוס ורוכבו רמה בים" (שמות טו, כא).

 

שירת הגאולה:

"ביום ההוא יושר השיר הזה…

                  פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים" (ישעיה כו', א – יט)

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

"בשלח" – שמה של פרשת השבוע, מעיד על תוכנה ומהותה:

הקב"ה משלח את בני ישראל מגלות מצרים, למרות ההתנגדות העיקשת של פרעה לשלח את העם מארצו.

פרעה טוען בפני משה רבנו: "את עם ישראל לא אשלח" (שמ' ה, ב). משה רבנו לעומת זאת, אינו מתייאש, ודורש בכל תוקף לשלח את העם: "שלח את עמי ויעבדוני" (שמ' ז, כו). הסיפור מתמקד במילות מפתח מהשורש ש.ל.ח.

הדבר בא לידי ביטוי גם בגימטריא של שם הפרשה: בשלח = 340 = ספר. כלומר, בפרשת "בשלח" הנמצאת בספר הספרים, מתואר השלב השלישי בתכנית האלוקית לגאול את עמ"י מתוך נסים ונפלאות, כדברי הכתוב: "וגאלתי אתכם בזרוע נטויה" (שמ' ו, ו), דבר הבא לידי ביטוי בקריעת ים סוף לעמ"י, והטבעת פרעה וחילו (רבנו-אוה"ח-הק').

 

פרשת "בשלח" גם מתארת איך הקב"ה דואג לעמ"י כאבא לצאצאיו, והוא מלווה אותם במסע המדברי לכיוון א"י "בעמוד ענן לנחותם הדרך, ולילה בעמוד אש, להאיר להם ללכת יומם ולילה" (שמ' יג כא).

הקב"ה גם דואג לפרנסתם "דבר יום ביומו", ע"י הורדת לחם מן השמים, בדמות המן בו הרגישו כל טעם שרצו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את מטרת מתן המן: "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא' – כי לחם מן השמים לא יצטרך שום תיקון, ובזה יהיו פנויים מכל – ואראה הילך בתורתי אם לא" (שמ' טז, ד). זה בעצם הניסיון: האם ינצלו את הזמן הפנוי ללימוד תורה.

 בימינו, לרבים מאתנו יש זמן פנוי. השאלה, איך בוחרים למלא אותו, תורה או בטלה.

בפירושו השני, רבנו מסביר את סיבת ההזדקקות למן 'דבר יום ביומו', ולא פעם בשנה לכל השנה. ההזדקקות היום יומית למן {פרנסה} – תוביל לתפילה לקב"ה לקבלתו, מידי יום ביומו.

 

רבי שמעון בר יוחאי הביא משל לכך: מלך שפסק לבנו תקציב שנתי. הבן הפסיק להתעניין באביו. ברגע שהמלך החליט לתקצב את בנו מידי יום, הבן התייחס בכבוד יותר לאביו. כך אנו מול הקב"ה (יומא עו ע"א).

הגשמים בארצנו, מהווים את המקורות העיקריים לתצרוכת מי השתיה והחקלאות, בניגוד למצרים, אירופה ואמריקה המשופעות במים. הסיבה לכך, הקב"ה רוצה שנתפלל אליו לגשמי ברכה, כפי שאנו עושים בתפילת העמידה – "ותן טל ומטר לברכה".

 

פועל יוצא מהאמור לעיל: הקב"ה שולט בעולמו ביבשה, באויר ובים, כפי שראינו בעשר המכות ובקריעת ים סוף, וכן במחשבת פרעה, בכך שנאלץ להסכים לשלוח את עמ"י ממצרים, אחרי מכת בכורות.

פרעה גם אולץ ע"פ רצון ה' לרדוף אחרי עמ"י אל תוך הים, דבר המנוגד לכל הגיון, היות והרי קודם לכן, הוא טען: "אנוסה מפני ישראל – כי יהוה נלחם להם – במצרים" (שמ' יד, כה).

הקב"ה אוהב את עמ"י ודואג להם בכל מצב, ואפילו במדבר. הם זכו למסע במעין ספינת תענוגות ממוזגת, כאשר ענני כבוד סוככו עליהם, סעודות מצוה חינם, עמוד ענן ועמוד אש שהיו להם לשמירה ולהכוונה, כמו "וואז".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על השלב השלישי בגאולת מצרים: "וגאלתי אתכם – היא יציאתם מארץ מצרים, ובכלל זה היא קריעת ים סוף". כלומר, "וגאלתי" הוא השלב השלישי בגאולתם של בני ישראל הרואים במו עיניהם, איך מעניהם המצריים טובעים לעיניהם במצולות ים.

 

המדרש מספר שכל מצרי נשטף ע"י גלי הים לחוף, היישר לרגלי היהודי אותו עינה, ורק אח"כ מת, כך שכל יהודי ראה איך הקב"ה מפעיל "מידה כנגד מידה", בכך שהקב"ה משלם למצרים הרשעים כרשעם וכרעתם, ובאותו מטבע. כמו שהמצרים הטביעו את ילדי העברים ביאור, כך ה' הטביע אותם בים סוף.

 

התופעה הנ"ל של הענשת אויבי עם ישראל, תחזור על עצמה בבוא משיח צדקנו, בבחינת דברי הנביא עובדיה: "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו – והיתה ליהוה המלוכה" (עובדיה א, כא).

"מצודת דוד" אומר על כך: "ר"ל, המושיעים שבהר ציון הם מלך המשיח ושריו, כאשר יעלו בהר שעיר לעשות בהם משפט – על מה שהרעו לישראל, אז תהיה לה' המלוכה. ר"ל, אז הכל יודו במלכותו ויקבלוהו".

 

כל זה, יהיה מתוך נסים ונפלאות ככתוב: "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות" (מיכה ז, טו).

נ-פלאות נאמר, ולא פלאות. לומר לנו, הנסים והפלאות בגאולה הבאה –  יהיו פי נ' = פי חמישים.

האדמו"ר הרה"צ רבי ישראל אביחצירא – בבא סאלי ע"ה, כותב בפיוטו הנפלא:

 

"יודו לך רעיוני, אל מבטן יוצרי":

"אתה הוא האלוקים העד והדיין / קום נא לקראת גבהים צא נא מזויין /

לנקום נקמתך מהם, להשלים כל ענין / שמך וכיסאך, שהם מעין כל חי נעלם".

 

פרשת בשלח – שבת שירה.

 

"שבת שירה": השבת נקראת גם "שבת שירה", היות וקוראים בה את "שירת הים" (ירושלמי מגילה פ"ג ה"ז).

 השירה כוללת ח"י פסוקים, כאשר המילה "ים" מופיעה 8 פעמים, דבר המשתלב בגימטריא של המילה "אז" = 8, הפותחת את השירה: "אז ישיר משה ובני ישראל וכו'".

המילה "אז" = ח', רומזת לספירת הבינה שהיא מעל הטבע, בבחינת: "למנצח בנגינות על השמינית" (תהילים ו, א).

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: "לא היה צריך לומר 'אז', אלא וישר משה וגו'. והדבר מובן – כי אז שוררו". כלומר, הפס' מובן גם ללא המילה 'אז'.

רבנו משיב: "אכן יכוון הכתוב להודיענו הבנת המושג, כי כשנכנסה בליבם יראת הרוממות והאמונה השלימה – אז זכו לומר שירה ברוח הקודש" כדברי קדשו.

כלומר, המילה 'אז' לא באה לציין רק את זמן אמירת השירה, אלא מהותה. המילה 'אז' פותחת גם שירות אחרות בתנ"ך, כמו שירת הבאר: "אז ישיר ישראל" (במ' כא, י-כ).

 

 

שני הפס' המרכזיים מתוך "שירת הים", המבטאים את חיסול הכוחות המצריים, ומצד שני גאולת עמ"י הם:

"סוס ורוכבו רמה בים" (שמ' טו, א). "רמה" – במשמעות השליך והטביע את החילות המצריים בים.

"ובני ישראל יוצאים ביד רמה" (שמ' יד, ח) – "רמה" – מלשון לרומם ולהושיע את עמ"י.

 

יוצא שהביטוי "רמה", מהווה תקבולת ניגודית. ההסבר לכך הוא: הקב"ה המנהיג את עולמו בדין, מסוגל באותה עת לבצע דברים מנוגדים. מצד אחד, לרומם את בני ישראל שקיבלו את מלכותו יתברך, ובאותה מידה, להטביע את המצרים שהמשיכו ברשעם לרדוף את עמ"י, למרות הנסים.

"יהוה הוא האלהים": הביטוי הנ"ל, מהווה גם כן תקבולת ניגודית. מצד אחד, ה' מסמל מידת החסד, מצד שני "אלוקים" מסמל מידת הדין. כנ"ל בקריאת שמע: "שמע ישראל, יהוה אלהינו…".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר שהקב"ה טוב כלפי הטובים, כפי שבאותה מידה, הרשע ישלם על רשעו, בבחינת: "תייסרך רעתך" (ירמיה ב, יט). רעת האדם גורמת לו ליסורים, היות ו"מפי עליון לא תצא הרעות והטוב" (איכה ג לח).

 

השלב הרביעי בגאולה: "ולקחתי אתכם לי לעם…", רומז לקבלת התורה שתהיה בהמשך בפרשת "יתרו" ביום השישי ו' בסיון, כפי שהקב"ה הבטיח למשה רבנו בסנה. כל זאת, לאחר מט' ימי ספירת העומר, בהם  תיקנו בני ישראל את מט' שערי טומאה, ונכנסו למט' שערי קדושה.

 

"שירת הים כאיש אחד ובלב אחד",

 בתפילת שחרית.

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על שירת הים אותה אנו שרים כל בוקר בתפילת שחרית: "נכנסה בליבם יראת הרוממות והאמונה השלמה. אז זכו לומר שירה ברוח הקודש. ואומרו "ישיר" לשון עתיד… שישנה לשירה גם לעתיד, וכל הבא לשיר שירה זו לפני ה'  – יש לאל ידו".

 

או ירמוז למצוה, שמצוה לאומרה תמיד" כדברי הזוהר בפרשתנו (ח"ב נד ע"ב): "כל אדם שאומר שירה זו בכל יום ומכוון בה, זוכה לאומרה לעולם האמת… ונתלים עליה כל אותם תשבחות האחרות שאומרים עליונים ותחתונים".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר לאור זאת: "קבעוה בתפילת שחרית בכל יום".

 

"אשירה לה'":  "אשירה" –  בלשון יחיד, למרות שנאמר ע"י בנ"י, והיה ראוי לומר נשירה.

רבנו-אור-החיים-הק' מיישב כך: "שיאמרו שירה יחד, בלא בחינת השתנות וההפרדה – עד שיהיו כאיש אחד, הגם היותם רבים".

מסר חשוב: בתפילת שחרית, יש לשיר את שירת הים בשירה ובכוונה, כדברי הזוהר ורבנו-אוה"ח-הק'.

 

רבי נחמן מברסלב אומר על מעלת השירה:

"טוב לאדם להרגיל את עצמו, שיוכל להרים את עצמו עם איזה ניגון – כי ניגון הוא דבר גדול וגבוה מאוד, ומעלת הניגון אי אפשר לשער".

 

 

"שירו ליהוה כי גאה גאה

סוס ורוכבו רמה בים" (שמ' טו כא).

 

שירת הנשים – מול שירת הגברים.

 

 

"בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור, נגאלו ישראל ממצרים" (סוטה יא' ב').  מאחורי הגברים במצרים, הסתתרו להן נשים צנועות, מאמינות ובוטחות בישועת ה', שהניעו את הגאולה.

רש"י הק' שנפטר לפני 914 שנים {תשע"ט) אומר: "מובטחות היו צדקניות שבדור, שהקב"ה עושה להן ניסים והוציאו תופים ממצרים" (רש"י שמות טו' כא).

הנשים האמינו בניסים שיהיו להן גם אחרי יציאת מצרים, ולכן הכינו מראש את התופים.

 

"שירת הנשים" מתמקדת בפסוק אחד בלבד: "שירו ליהוה כי גאה גאה – סוס ורוכבו רמה בים" (שמות טו כא), מול ח"י פסוקים של הגברים. מרים הנביאה זכתה לתמצת את כל השירה בפסוק אחד שחציו הראשון עוסק בגאות ה', כלומר שלטון ה' בים, ככתוב: "מושל בגאות הים" (תהילים פט' י'), ואילו החלק השני של הפסוק מתייחס לניצחון על המצרים – "סוס ורוכבו רמה בים", כאשר בני ישראל עוברים דרך יב' שבילים "ביבשה בתוך הים".

 

 "ותיקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה": על מרים מעידה התורה שהייתה נביאה ואחות אהרון, כדי להראות את דבקותה בתכונה הבולטת אצל אחיה אהרון – מידת השלום, בבחינת "אוהב שלום ורודף שלום". עקב כך, היא זכתה עם בעלה נחשון בן אבינדב שהיה הנחשון הראשון שקפץ לים, להעמיד את זרע המלכות – דוד המלך ומלך המשיח שיבוא בעזרת ה' ובקרוב. וכן את בצלאל בן אורי בן חור בונה כלי המשכן.

 

חוקרי השירה קבעו:

 

 משורר טוב, הוא האיש המסוגל לתמצת רעיונות נשגבים,

במילים ספורות מלשון ספיר ויהלום,

דוגמת מרים הנביאה,

שהצליחה לתמצת ח"י פסוקים של הגברים – בפסוק אחד.

 

"ויאמר יהוה אל משה: מה תצעק אלי,

דבר אל בני ישראל ויסעו.

 

ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו,

ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה" (שמ' יד, טו – טז).

 

כוחה של אמונה ומסירות נפש.

רבי מאיר בעל הנס – סנגורם של ישראל.

 

כאשר בני ישראל עמדו מול ים סוף, הם נדהמו לגלות שפרעה וכל חילו שועטים אלי קרב אחריהם, דבר שגרם לפחד אימים ככתוב: "ויראו מאוד, ויצעקו בני ישראל אל יהוה. ויאמרו אל משה, המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר…" (שמ' יד, י – יא).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהפחד שלהם נבע משרו של עשיו שניצב בראש המחנה המצרי, ושמו "מצרים", ככתוב: "ופרעה הקריב, וישאו בנ"י את עיניהם – והנה מצרים נוסע אחריהם – ויראו מאוד" (שמ' יד, י).

 על כך אומר רבנו: "פירוש, שר של מצרים". רבנו מבדיל בין "פרעה הקריב", לבין "והנה מצרים נוסע אחריהם". פירוש רבנו מבוסס על המדרש: "תלו עיניהם לשמים וראו שרו של מצרים פורח באויר…" (שמו"ר כא, ה).

משה מרגיע אותם ואומר להם: "אל תיראו, התייצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום … ה' ילחם לכם, ואתם תחרישון" (שמ' יד, י-יד). כלומר, הקב"ה מנהל את המלחמה נגד השר של מצרים, ונגד פרעה וחילו.

 

רבנו-אור-החיים-הקדוש אומר בפירושו הראשון לפס' הנ"ל: הרי פחדם נבע משרו של מצרים שהוא שר שמימי, ובני אדם כידוע, לא יכולים להילחם נגדו, ורק הקב"ה יוכל להילחם בו, לכן אין להם מה לפחד.

בפירושו השני אומר רבנו: "כי לא לעזרה לבד יהיה להם במלחמה, אלא הוא יערוך כל המלחמה", כפי שעשה הקב"ה לחזקיה המלך במלחמתו נגד סנחריב. חזקיה אמר: "אין בי כוח לא להרוג ולא לרדוף, ולא לומר שירה – אלא הריני ישן במיטתי ואתה עושה". אכן, מלאך ה' חיסל את כל חילות סנחריב בלילה אחד (ילקו"ש ש"ב רמז קסג).

בעם ישראל, נוצרו כיתות שונות המתנצחות ביניהן כדברי המדרש:

 

רבי מאיר בעל הנס אומר: "אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו עומדים ומתנצחים, קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה… לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזין לגבורה. {בעל אכסניא לשכינה. רש"י: שבית קודשי קודשים בנוי בחלקו}. שנאמר: "ובין כתפיו שכן".

 כלומר, כל השבטים רצו לקפוץ לים, אלא שכל שבט כיבד את השני.

אמר לו רבי יהודה: לא כך היה המעשה. אלא זה אומר: "אין אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אין אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו נוטלים עצה אלו מאלו, קפץ נחשון בן עמינדב ושבטו אחריו לתוך הים. לפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל. שנאמר: "היתה יהודה לקודשו, ישראל ממשלותיו" (תהלים קי"ד, ב). אמר להם הקב"ה: מי שקידש שמי על הים, יבוא וימשול על ישראל" (סוטה לו ע"ב – לז ע"א).

 

מהמדרש הנ"ל עולה, שרבי מאיר בעל הנס מפרגן כדרכו בקודש לב"י, אותם הוא רואה כ"כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ", המוכנים לקדש שם שמים ברבים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל מספר שאלות:

 "מה תצעק אלי – קשה, ולמול מי יצעק אם לא לה' אלוקיו, ובפרט בעת צרה…" כדברי קדשו.

כמו כן, "עוד קשה אומרו דבר אל בני ישראל ויסעו – להיכן יסעו, אם רודף מאחור, והים לפניהם…".

סדר האירועים בפס' הנ"ל, היה צריך להיות כך: "הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו", ורק אח"כ לומר: "דבר אל בני ישראל ויסעו", דבר המתאים להתפתחות העלילה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מיישב את הקושיות כך: הזוהר הק' אומר ששרו של עשיו קטרג על עם ישראל: 'מה אלו עובדי עבודה זרה – אף אלו עובדי עבודה זרה', לכן לא מגיע לעם ישראל להינצל (זוהר ח"ב קע ע"ב). הקב"ה אומר למשה: "מה תצעק אלי – אין הדבר תלוי בידי, הגם שאני חפץ לעשות נס, אלא הדבר תלוי במעשיהם של ישראל. לכן אמר ה' למשה: "דבר אל בני ישראל, פירוש – זאת העצה היעוצה להגביר צד החסד והרחמים… ויתעצמו באמונה בכל ליבם, ויסעו אל הים שיחלק. על סמך הביטחון אני אעשה להם נס, ובאמצעות זה, תתגבר הרחמים, ויבקע הים – כי גדול הביטחון והאמונה הלז להכריעם, ואתה הרם את מטך – פירוש, באמצעות מעשה הטוב – נעשה להם הנס לטובה. ותמצא שכך היה, וצדיק הראשון הוא נחשון בן עמינדב ונכנס עד גרונו, ולא נבקע הים, עד שאמר "כי באו מים עד נפש" כמאמרם ז"ל…" כדברי קודשו.

 

 

ארבע דרגות בעבודת ה'

לאור משנת רבנו-אור-החיים-הק':

• יראת העונש ב. יראת הרוממות ג. אמונה ד. שירה.

 

"ויושע יהוה ביום ההוא את ישראל מיד מצרים.

וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים.

וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה יהוה במצרים.

ויראו העם את יהוה. ויאמינו בה' ובמשה עבדו.

         אז ישיר משה ובני ישראל" (שמות יד ל-לא. טו א).

א.  יראת העונש.

 

רבנו-אור-החיים-הק':  "אבל יראת העונש, מן הסתם היתה להם קודם במצרים" (שמ' יד, לא), כאשר

 הם ראו את משעבדיהם נענשים במשך שנה שלמה ב-י' מכות ע"י הקב"ה, בבחינת "מידה כנגד מידה".

 

 הרש"ר הירש בפירושו לתורה (שמ' ז, ט"ו) אומר: דבר זה גרם להם להפנים את נושא שכר ועונש.

תהליך השעבוד במצרים, היה מורכב משלושה שלבים: גירות, שעבוד ועינוי ככתוב: "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" (בר' טו, יג).

הרב הירש חילק את המכות לשלש קבוצות:

 

 א. המכות: דם, ערוב וברד – מסמלות את הגירות, היות והן מכות חיצוניות, מהן ניתן לברוח.

 ב. המכות: צפרדע, דבר וארבה – מסמלות את  העבדות, היות וקשה להתפטר מהן.

 ג. המכות: כינים, שחין וחושך – מסמלות את העינוי, היות והן גורמות לעינוי הגוף, ולא ניתן להשתחרר מהן.

 

להלן הדגמות ע"פ "הנתיבות שלום", לאור פירושו של הרב יהודה עובדיה ע"ה, במאמרו לפרשת וירא:

במכת הדם, היאור בו הטביעו את ילדי ישראל, ובו תלו את ביטחונם האלילי והכלכלי, הפך לדם, ובכך החלו לאבד את תחושת האדנות על המיעוט העברי.

 

במכת הצפרדע –  המצרים ניסו למחוק את זהותם וייחודם של ב"י. הקב"ה במקביל, שלח להם צפרדעים שהם יצורים זהים שחדרו לכל פינה בביתם.

 

במכת הכנים חסרי הזהות, נגרמה להם השפלה רבתי כפי שהם השפילו את עמ"י.

 

במכת הערוב, התבטלו הגבולות בין העיר ליער, כאשר חיות טרף טרפו מצרים כאוות נפשם, דבר שטשטש גבולות, והשרה בהם חוסר ביטחון.

 

במכת הברד – השתנו סדרי בראשית, היות וגשם כמעט ולא יורד במצרים, כל שכן ברד, דבר המוכיח להם, שרק הקב"ה שולט ביקום.

 

בשלש המכות האחרונות, הקב"ה החשיך עליהם את עולמם בשלבים: תחילה הארבה המסתיר את עין הארץ. אח"כ החושך עליו כתב רבנו-אוה"ח-הק' שהיה חושך מהגיהנם, וכדברי קדשו: "יש מרבותינו שאמרו שחושך זה היה מהגיהנם… ב' חושך היה… ג' ימים לא ראו איש את רעהו. ג' ימים שלא קמו", כאשר לעם ישראל אור במושבתם.

במכת בכורות – הקב"ה בכבודו ובעצמו עבר במצרים, וכל הבכורים כולל של הבהמות מתו מאליהם, כנתינת עין של חכמים ברשעים, ועושים אותם גל של עצמות" כדברי קדשו. רבנו מסביר בהמשך, שרק אחרי מכת בכורות עמ"י יכל לצאת ממצרים, היות והבכורים היוו את הקליפה האוחזת בקדושה, וע"י חיסול הבכורים בסוד "בירורי ניצוצי  הקדושה", הבכורה עברה לבכורי עם ישראל, בבחינת "בני בכורי ישראל" (שמ' ד, כב).

ב.  ויראו העם את יהוה" (שמ' יד, לא).

יראת הרוממות.

 

במסגרת שרשרת הניסים בים, הם ראו את המצרים טובעים בים לעיניהם, כאשר כל יהודי ראה את מעבידו לשעבר מושלך לשפת הים כשהוא גוסס, ורק אח"כ מת. כל זאת, "כדי שיכירו בהם ישראל בעודם חיים, ותכסה אותם בושה" כדברי קודשו.  

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שמדובר פה "ביראת הרוממות". כלומר לאחר שבני ישראל ראו את הניסים בים.

 בעל העיקרים אומר: "כמו אצל אברהם אבינו עליו נאמר: "עתה ידעתי כי יראה אלהים אתה", והיא התכונה האחרונה שאדם מגיע אליה באמצעות מצוות התורה" (מאמר ג, לב').

הרמח"ל: "עיקר היראה היא יראת הרוממות, עליה צריך האדם לחשוב ולכוון בעודו מתפלל או עושה מצוה" (מסילת ישרים יט). אברהם אבינו זכה ליראת הרוממות לאחר העקידה, ככתוב: "עתה ידעתי כי יראה אלהים אתה…".

 

 

ג. "ויאמינו ביהוה ובמשה עבדו" (שמ' יד, לא).

                           האמונה בה' – כמקפצה לרוח הקודש.

 

רבי נחמיה אומר:

כל המקבל עליו מצוה אחת באמונה,

כדאי הוא שתשרה עליו רוח הקודש,

שכן מצאנו באבותינו, שבשכר שהאמינו בה',

 

זכו ושרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה. שנאמר:

"ויאמינו ביהוה ובמשה עבדו – אז ישיר משה ובני ישראל" (מכילתא,  בשלח).

 

 

הגר"א: האמונה הזכה בה', דומה לאמונת תינוק באמו או באומנת המטפלת בו, בהן הוא בוטח במאת האחוזים, כדברי לפסוק בתהילים: "ודוממתי נפשי, כגמול עלי אמו – כגמול עלי נפשי (קל"א ב'). הוא מדמה {"ודוממתי"} את נפשו המאמינה בה', לתינוק הבוטח ומאמין באמו, ככתוב בשירת הים "ויאמינו בה'", מלשון אומן = א-מ-ן = א-ל מ-לך נ-אמן. על כל מה שקורה לו, הוא אומר "אמן", ורואה בקב"ה "מלך נאמן", המנהל את עולמו מתוך אמונה.

 באמונה, יש גם את ממד האמנות והיצירתיות, היות ובשביל להאמין בה' באמת בבחינת "וצדיק באמונתו – יחיה"   (חבקוק ב, ד), חייב האדם להתעלות בעבודת ה' מתוך למדנות יצירתית.

 

באמונה, קיים גם ממד הביטחון בה', על ידי אמירת אמן על כל מה שקורה לנו, היות והכל מאתו יתברך.

אברהם אבינו נקרא אבי אבות המאמינים בה', היות והמשיך להאמין בה' למרות עשרת הניסיונות. המאמין בה' נמדד ברגעי מצוקה כשהוא מפנים את הקורה אתו, ואומר תמיד: "אמן", "גם זו לטובה". {ראה בסוף המאמר את סיפורי נחום איש גם זו שקבע את הכלל: "גם זו לטובה". וכן רבי עקיבא שקבע: "כל מאן דעביד רחמנא, לטב עביד}.

 

רבנו בחיי אבן פקודה הספרדי בעל "חובות הלבבות" אומר על מהות הביטחון בה': "מנוחת נפש הבוטח, ושיהיה לבו סמוך על מי שבטח עלי, שיעשה הטוב והנכון לו בעיניו אשר יבטח עליו כפי יכולתו ודעתו, במה שמפיק טובתו" (ח. הלבבות שער הביטחון פ' א). כלומר, על המאמין בה', להיות רגוע ולא מודאג. ויאמין שה' עושה רק טוב בשבילו.

 

            ד. "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת ליהוה" (שמות טו, א).

עבודת ה' מתוך שירה לה'.

 

 

הדרגה הגבוהה בעבודת ה' היא כאמור עבודה מתוך שירה, לכן נאמר בשירת הים "ישיר" בלשון עתיד. תלמוד לומר "ישיר" – שישנה בשירה זאת גם שירה לעתיד, "וכל הבא לשיר שירה זאת לפני ה', יש לאל ידו.

או לרמוז למצוה, שמצוה לאומרה תמיד, קבעוה בתפילת שחרית בכל יום" (רבנו-אוה"ח-הק'). יש לה מנגינות רבות.

לעבוד את ה' מתוך שירה, זה לעבוד את ה' מתוך שמחה.

 

"ויבאו מרתה, ולא יכלו לשתות מים ממרה – כי מרים הם…

ויאמר אם שמוע תשמע לקול יהוה אלהיך, והישר בעיניו תעשה,

והאזנת למצוותיו, ושמרת כל חוקיו,

 

כל המחלה אשר שמתי במצרים, לא אשים עליך,

  כי אני יהוה רופאך" (שמ' טו, כג – כו).

 

מן ההנהגה הנסית האלוקית שמעל הטבע בים סוף,

 ירדו אל ההנהגה ההתנסותית, בה ניסה אותם ה' – ע"פ הטבע במרה.

המים מרים – יש להתפלל לקב"ה כדי לרפא אותם, ולא להתלונן.

 

בקריעת ים סוף – ראינו ניסים עצומים כאשר עמ"י נשאר פסיבי לגמרי, בבחינת "ה' ילחם לכם – ואתם תחרישון" (שמ' יד, יד). השאלה המתעוררת היא: האם ככה צריך להתנהל העולם? שרשרת האירועים הבאה אח"כ, מראה שהקב"ה מנהל את עולמו ע"פ ניסים בתוך הטבע, ולא ע"פ נסים גלויים מעל הטבע כפי שהיה בקריעת ים סוף.

עם ישראל הולך ג' ימים מים סוף למדבר שור, ולא מוצא מים, וכאשר הוא מוצא, המים מרים. הם מתלוננים בפני משה הצועק ומתפלל לקב"ה, שמורה לו להשליך עץ למי מרה, דבר שגרם להמתקת המים.

 

רבנו-אור-החיים-הק': הקב"ה מסר להם במרה: "מקצת מצוות, שבת ודינים, {וכן, פרה אדומה וכיבוד אם ואם} קודם לנסותם אם ישמעו למצוות אלו – יצוום תורה כולה, והוא אמרו למעלה 'שם, שם לו חוק ומשפט, ושם נסהו' (שמ' טו, כה). פירוש: אם יעמוד בקבלת התורה. ותמצא שכאן רמז הכתוב ד' מצוות: ללמוד וללמד, לשמור, ולעשות.

 

כנגד ללמוד – אמר 'אם שמוע תשמע לקול יהוה אלהיך' – זו תלמוד תורה. וכפל השמיעה לטעם הנזכר. גם לרמוז להם שיהיה עסק התורה בחשק גדול שהגם שעודנו לומד, יתאווה ללמוד עוד. וזה יגיד שאינו שבע וקץ בלימודו.

וכנגד ללמד {אחרים}, אמר 'והישר בעיניו תעשה'. על דרך אומרם ז"ל, 'מה אני בחינם, אף אתם בחינם' (נדרים לז ע"א).

 

וכנגד מצות עשה, אמר הכתוב: 'והאזנת למצוותיו,

וכנגד מצוות לא תעשה, אמר 'ושמרת כל חוקיו', לשון שמירה הצודקת על לא תעשה",  כדברי קדשו.

התורה מציינת את השכר על קיום המצוות הנ"ל: "כל המחלה אשר שמתי במצרים, לא אשים עליך כי אני יהוה רופאך" (שמ' טו כו).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מפרש: הקב"ה ירפא את עושי רצונו, גם על מחלות שנגרמו באשמתם, כגון "צינים ופחים" (כתובות ל, ע"א). לדוגמא, אדם שיצא לקור מבלי להתלבש בהתאם, או נחשף למכת שמש וכו'.

יש המסבירים את הביטוי: "והישר בעיניו תעשה" – לנהוג לפנים משורת הדין.

 

בעל הטורים אומר: "מחלה {83} – אותיות הלחם, ואותיות המלח. לומר לך ששמונים ושלושה מיני חולאים תלויים במרה, ופת שחרית {הלחם} במלח וקיתון של מים מבטלתן, ולכך סמך לו עינות מים".

 בפרשת משפטים (כג כה) נאמר: "ועבדתם את יהוה אלהיכם – וברך את לחמך ואת ממך – והסירותי מחלה מקרבך". המחלות נובעות בעיקר מאכילה ושתיה לא מפוקחות, כגון שתיית משקאות ממותקים, והפרזה באכילה וכו', כדברי הרמב"ם בהלכות דעות: "כל המנהיג עצמו בדרכים אלו שהורינו {להימנע ממאכלים לא טובים וכו'} – אני ערב לו שאינו בא לידי חולי כל ימיו, ואינו צריך לרופא" (דעות פרק ד  ל).

 

 ה"כלי יקר" אומר: בניסיון במרה, רצה הקב"ה להפנים בליבם ובליבנו את האמונה בקב"ה שהוא הרופא האמתי המסוגל לרפא. כמו שהוא מסוגל להפוך מים מרים למתוקים, כך יכול לרפא כל מחלה. לכן, הקב"ה ביקש ממשה רבנו לזרוק עץ למים, דבר שהמתיק את המים.

 

כמו שהחולה סומך על הרופא ושותה תרופות מרות מבלי לדעת מה טיבן, כך עלינו לסמוך על הקב"ה.

ישנה דעה בחז"ל האומרת, שזה היה עץ זית שהוא כידוע מר, דבר המסמל את תהליך לימוד התורה. רק אחרי כתישה, זוכים לקבל ממנו שמן שהאיר את המנורה במקדש, ולאורו למדו תורה.

 

כך בלימוד תורה. עלינו להשקיע מאמצים בלימוד, דבר שמוביל אח"כ ללימוד מתוך מתיקות, בבחינת "תורת יהוה תמימה משיבת נפש {חמש מלים כנגד ה' חומשי תורה}… – ומתוקים מדבש ונפת צופים" (תהלים יט א-יא).

הם הלכו שלושה ימים ללא תורה, היות והתעסקו יותר מידי בביזת הים, לכן התיקון ע"י המים המסמלים את התורה.

 

מסר אמוני: עמ"י חייב לעסוק בתורה ולשמור את מצוותיה בשביל לקבל שכר, ולא כפי שהיה בנסי המדבר, אותם קיבלו בחינם. מהיום – אין ארוחות חינם. עמ"י עבר מנסים – להתנסות טבעית בעולם הטבע הנוהג כמנהגו, תחת הנהגה אלוקית.

 

עשר שירות בתנ"ך – נחתמות בשירת הגאולה.

 

האות הראשונה במילה "ישיר" היא י' הרומזת ל- י' שירות שעמ"י שר וישיר:

ים, באר, האזינו, יהושע, דבורה, חנה, דוד, שלמה, חזקיה ושירה לעתיד (ב. הטורים, טו').

במילה "לאמר", יש מרבותינו האומרים שכל האומר אותה בעולם הזה,

יזכה לאומרה לעולם הבא, לתחיית המתים וגם במלחמת גוג ומגוג.

 

השירה העשירית לעתיד. מופיעה בישעיה,

ויש בה ח"י פסוקים כמו בשירת הים:

"ביום ההוא יושר השיר הזה…

פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים…" (כו', ב – יט).

 

 

"נחית בחסדך – עם זו גאלת.

נהלת בעוזך – אל נוה קדשך {בזמן הגאולה}.

 

שמעו עמים ירגזון: {העולם יתנגד לגאולתנו}.

חיל אחז יושבי פלשת {הפליסטינים יזדעזעו}.

אז נבהלו אלופי אדום {הנוצרים יבהלו}.

 

אילי מואב יאחזמו רעד {הערב רב ירעדו}.

 נמוגו כל יושבי כנען… {ערביי ארצנו יפחדו}.

 

תביאמו ותטעמו בהר נחלתך…

מקדש יהוה כוננו ידך" {הגאולה ובנין המקדש} (שמ' טו, יב – יח).

 

תהליך הגאולה באחרית הימים לאור שירת הים,

במשנתם של רבנו-אור-החיים-הק' ורבנו הגר"א.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר ששירת הים רומזת לימות המשיח. וכדברי קדשו: "אז נבהלו וגו'. אומרו 'אז', לומר כי אינו בזמן שדיבר בו עד עתה, שהוא זמן של הנכנסים לארץ – אלא על זמן ביאת גואלינו", ולזה אמר 'אז נבהלו אלופי אדום', וכן הוא אומר 'והיה אדום ירשה' (במ' כד יח), {כלומר, כיבוש אדום בימינו}. וגם אז, יחול זמן לזכות במואב ועמון, ולזה אמר 'אילי מואב יאחזמו רעד".

רבנו אומר שבזמן המשיח, עם ישראל יזכה גם באותן ג' ארצות: אדום, מואב ועמון, ארצות אותן לא כבשו יוצאי מצרים כמצות ה'. עמון אמנם לא הוזכרה, אבל היא כלולה במואב, היות ושניהם נולדו מאותו אב.

 רבנו מסתמך על הזוהר הק' האומר על שירת הים: "תא חזי: שירתא דא אתמר – על ההוא זימנא דיתער מלכא משיחא. דכתיב 'ימינך ה' תרעץ אויב – רעצת {בזמן עבר} לא נאמר, אלא תרעץ" {בעתיד}. (זוהר בשלח, נז ע"ב).

 

הזוהר גם אומר שכאשר יתגלה מלך המשיח בעולם, ולו תינתן המלכות, ובני העולם… ימצאו בצרה תוך צרה – ושונאי ישראל יתגברו – כאשר יתעורר מלך המשיח עליהם וישמיד לאדום החוטאים, וכל ארץ אדום תישרף באש כמו שכתוב  'וישראל עושה חיל' (זוהר ח"ב, בלק ריב ע"ב).

 

הגאון מוילנא אומר בפירושו לחבקוק בפסקה שהושמטה ע"י הצנזור: "אלה השלושה הם שלושה מיצרים של א"י: מואב ממזרח, אדום מדרום, פלישתים ממערב.

מואב – היא אבות הטומאה שנטמאו בו ישראל {ע"י בנות מואב בשיטים}.

אדום – הוא אבות הנזיקין שהזיקו לישראל ביותר {בפגיעה בגוף וברכוש}.

פלישתים הצרו לישראל במאוד – ולא הניחו להם שום ממשלה ושלטון" {בעבר, וכפי שעינינו רואות כיום}.

 

שלוש האומות: פלשת, אדום ומואב יפריעו לעמ"י בימות המשיח, כפי שצוין לעיל ע"י הזוהר הק' ורבנו-אוה"ח-הק', בבחינת "נחית בחסדך… אל נוה קדשך – שמעו עמים ירגזון: חיל אחז יושבי פלשת. אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד. נמוגו כל יושבי כנען". פחד אוחז בהם, למראה עמ"י השב לארצו.

 

א. אדום – מאז ומעולם, אדום מבקש לחסל את עמ"י. עשיו ניסה לחסל את יעקב אבינו כאשר קידם את פניו עם 400 לוחמים, בשובו לארץ מלבן הארמי, וכדברי הגר"א: "הוא מבקש את גופו, את עצם קיומו עלי אדמות. הרי הוא אבות נזיקין, שהזיק לישראל ביותר".

לאורך ההיסטוריה, אדום ביצע רצח עם בישראל. זה התחיל בגזירות השמד בימי בית שני, דרך חורבן הבית, וכלה בשעבוד וחיסול שארית הפליטה. בימי הביניים, יהודי אירופה סבלו קשות מרדיפות ואנטישמיות, גזירות שמד וגירושים המוניים כמו גירושי ספרד ופורטוגל,  החרבת קהילות יהודיות במהלך מסעי הצלב. בימינו, השואה הנוראה, ההגבלות על העליה לארץ ע"י הרוסים והאנגלים וכו'.

 

ב. פלשת – רבנו הגר"א כותב עליהם: "הצרו לישראל במאוד, ולא הניחו להם שום ממשלה ושלטון".

בראשית מלכות שאול, הפלישתים נלחמו נגדו. כאשר שמעו שדוד נמשח למלך, הם ניסו להרוג אותו, כדי שלא ימלוך מלך בישראל, והם ימשיכו לשלוט על עמ"י ככתוב: "וישמעו פלישתים כי נמשח דוד למלך על כל ישראל – ויעלו כל פלישתים לבקש את דוד. וישמע דוד ויצא לפניהם… ויכו את מחנה פלישתים מגבעון ועד גזרה… ויצא שם דוד בכל הארצות. וה' נתן את פחדו על כל הגוים" (דברי הימים א. יד, ח-יז).

 

בפרקי דרבי אליעזר (עמ' קב) נאמר: "רבי ישמעאל אומר: חמישה עשר דברים עתידים בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים. ואלו הן: ימדדו את הארץ בחבלים, ויעשו בית הקברות למרבץ צאן ואשפתות… וירבה השקר, ותיגש האמת, וירחק חוק מישראל… ויבנו את החרבות, ויפנו הדרכים, ויטעו גנות ופרדסים… ובימיהם יעמוד צמח בן דוד…".

בעמ' ק"ח נאמר: "ולמה נקרא שמו ישמעאל – שעתיד הקב"ה לשמוע בקול נאקת העם – ממה שעתידים בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים. לפיכך נקרא שמו ישמעאל, שנאמר: 'ישמע אל ויענם" (תהלים נה, כ).

אכן, עלינו להתפלל לקב"ה שיציל את עמ"י מקללתו של ישמעאל, השוכן סביבנו, בתוכנו וכנגדנו.

 

ג. מואב – רבנו הגר"א אומר: כי מואב – הרי הוא אבות הטומאה, שנטמאו בו ישראל. והוא כידוע ממזר, היות ונולד מאבי אמו. מואב גם שלח את בנותיו להחטיא את בני ישראל בשיטין.

 

מסר אמוני:

 

אדום – לאירופה של ימינו, היה תפקיד מרכזי נגד עמ"י בגלות. וכן, להפריע לו לעלות לארץ ישראל, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בהגבלות על העליה לארץ ע"י הבריטים, הרוסים וכו'.

 

פלישתים – הפליסטינים היושבים בתוכנו, מסביבנו וכנגדנו, תפקידם היה והווה –  להפריע  לעמ"י למשול בארץ.

 

מואב – מסמל  הפקרות, ממזרות וחוסר צניעות.

 

 רבנו-או-החיים-הק' אומר: כאשר עמ"י ישמור צניעות – יגאל, בבחינת: "כִּי יהוה אֱלֹהיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ – וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ, וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ" (דב' כג טו).

 

 

"כי האדם – עץ השדה" (דב' כ, י"ט).

חשיבות הנטיעות בארץ ישראל.

ט"ו בשבט – יחול בסמיכות לפרשת "בשלח".

 

 

אמר להם הקב"ה לישראל:  "כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל" (ויקרא יט כג'). אף על פי שתמצאו את ארץ ישראל מלאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא ניטע, אלא היו זהירים בנטיעות … כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם נוטעים לבניכם. שלא יאמר אדם – אני זקן, כמה שנים אני חי, מה אני עומד ומתייגע לאחרים? לא יבטל אדם מן הנטיעות, אלא יוסיף עוד ויטע" (מדרש תנחומא). 

אמר רבי אלעזר בן עזריה: "כל שחכמתו מרובה ממעשיו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובים ושורשיו מועטים, והרוח באה ועקרתו, והופכתו על פניו. אבל מי שמעשיו מרובים מחכמתו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מועטים ושורשיו מרובים. ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזות אותו ממקומו. שנאמר: "והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו, ועלהו לא יבול – וכל אשר יעשה יצליח" (תהילים א' ג).

מעשה באדם שהיה הולך במדבר והיה רעב, עייף וצמא, ומצא אילן שפירותיו מתוקים, צלו נאה, ואמת המים עוברת תחתיו. אכל מפירותיו, שתה ממימיו, וישב בצלו. וכשביקש ללכת, אמר: אילן, אילן, במה אברכך? אם אומר לך שיהיו פירותיך מתוקים, הרי פירותיך מתוקים, שיהא צלך נאה, הרי צלך נאה, שתהא אמת מים עוברת תחתיך, אמת המים עוברת תחתיך. יהי רצון שכל נטיעות שנוטעים ממך –  יהיו כמוך".

 

"שירת הים" –

ו"שירת העשבים" – ט"ו בשבט.

 

הזוהר הק': "תניא אמר רבי אליעזר: אדם שאומר שירת הים בכל יום ומכוון בה, זוכה לאומרה לעולם הבא" (זהר בשלח ח"ב נד' עב') שנאמר: "ישיר" ולא "שר".

רבנו-אוה"ח-הק': הדרגה הגבוהה בעבודת ה' היא, עבודה מתוך שירה. לכן, בשירת הים נאמר: "ישיר" בלשון עתיד:

"וכל הבא לשיר שירה זאת לפני ה' – יש לאל ידו". וכן  הוא אומר: "שכל הבריאה אומרת שירה לפני הבורא":

האילנות שרים: "אז ירננו עצי היער מלפני ה'…". התמר שר: "צדיק כתמר יפרח". הרימון שר: "כפלח הרימון רקתך מבעד לצמתך".

 

"ויקרא את שמם אדם ביום הבראם" (בר' ה, ב).

המשותף לאדם ולאדמה, לאדם ולנוות ביתו.

 

"אֱלֹהים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה, מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת… (תה' סח ז),

הכתוב מדבר על בני זוג שאך זה נישאו היושבים בביתם כיחידים.

 המילה "בכושרות" = בכי + שרות.

על הזוג להחליט האם לחיות בבכי, או מתוך שירה.

 

 

"ויקרא את שמם אדם ביום הבראם" (בר' ה, ב). הקב"ה קרא את שמם של אדם וחוה "אדם". השאלה המתבקשת, מדוע לא נקראו "נשמה" מצד שורש נשמתם? כ"כ, מדוע בלשון יחיד?

הרב חרל"פ אומר: אדם מלשון אדמה. כשם שהאדמה זקוקה לטיפול יסודי כדי להצמיח פירות, כך האדם. עליו לטפל בעצמו כדי לצמוח ולהתעלות בעבודת ה'.

כנ"ל בין בני זוג. עליהם לטפל ולתחזק את הזוגיות כמו שמטפלים בצמח, כך שהזוגיות תעלה על דרך המלך – מלכו של עולם, דבר שיזכה אותם להתצמיח בנין עדי עד על אדני התורה.

כשם שבכל צמח יש זרע אותו זורעים שוב, כך במצוות: האדם זורע דרכן מלאכים. "כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך" ("מי מרום". תה' צא, יא).

 

השימוש במילה אדם בלשון יחיד, בא ללמדנו שכל זוג הוא נשמה אחת היורדת לעולם בזוג, שכאשר נישאים, הם מתחברים מחדש לנשמה אחת. לכן, מברכים פעמיים בשבע ברכות את ברכת "יוצר האדם", הרומזת לחיבור מחדש מבחינה גופנית, וכן מבחינה רוחנית כפי שהיו בגן עדן. כל זוג יכול לחיות את חייו לפי הדגם הקודם בגן עדן. הוא רק צריך לרצות.

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

"אור זרוע לצדיק"

לחוני המעגל שהיה גדול בתורה, ובעל מופתים.

הקשר בין חוני המעגל והנטיעות בארץ ישראל.

 

חוני המעגל היה מהלך בדרך. ראה אדם נוטע חרוב, אמר לו חוני: החרוב לכמה שנים נוטע פירות?

אמר לו האיש: לשבעים שנה. אמר לו חוני: כלום יודע אתה שתחיה שבעים שנה? אמר לו האיש: מצאתי את העולם בחרובים. כשם שנטעו אבותי, אף אני אטע לבני".

הרקע למעשה, הם דברי רבי יוחנן על חוני המעגל: "כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על מקרא זה (תהלים קכו, א): "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון {אחרי שבעים שנות גלות} – היינו כחולמים". שאלתו של חוני המעגל הייתה: איך יתכן שהאדם ישן = כחולמים, במשך שבעים שנה?

 

חוני ישב לאכול ליד עץ החרובים אותו נטע האיש, ונרדם. הסלע שהייתה ליד העץ, כסתה אותו מעיני האנשים. כשהתעורר, ראה אדם שליקט חרובים מאותו העץ. חוני שאל אותו: האם אתה נטעת את החרוב? תשובתו הייתה: סבי הוא זה שנטע, ולכן הבין שחלפו שבעים שנה. הלך לביתו ושאל על בנו. אמרו לו שהוא נפטר, אבל נכדו בחיים. אמר להם: "אני חוני", אבל בני ביתו לא האמינו לו.

הלך לבית המדרש ושמע את התלמידים אומרים שעכשיו מאיר להם הלימוד, כמו בזמן חוני המעגל שהיה מתרץ לחכמים את כל הקושיות. הארת הלימוד נבעה מעצם נוכחותו בביהמ"ד.

אמר להם: "אני חוני",  ולא האמינו לו. חלשה דעתו של חוני והתפלל לה' שיעלה אותו לגנזי מרומים, ואכן נשמתו עלתה השמימה. רבא סיכם את העניין בביטוי: "או חברותא או מיתותא" (תענית כ"ג ע"א).

 

אגדה נוספת מספרת על תקופת בצורת בה לא ירדו גשמים. חוני המעגל התפלל לגשם אבל לא ירדו גשמים.          "עג עוגה ועמד בתוכה… אמר לפניו: ריבונו של עולם! בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך, נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך. התחילו גשמים מנטפין… אמר: לא כך שאלתי – אלא גשמי בורות, שיחין ומערות… ירדו גשמים בזעף. אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי ברכה ונדבה. ירדו כתיקנן.

 

שמעון בן שטח שהיה גדול החכמים באותו הדור, כעס על חוני ואמר: אלמלא חוני אתה – גוזרני עליך נידוי. שאלו שנים, כשני אליהו הנביא שמפתחות גשמים בידו, לא נמצא שם שמים מתחלל על ידך?! אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך, כבן שמתחטא בפני אביו ועושה לו רצונו… ועליך הכתוב אומר: "ישמח אביך ואמך, ותגל יולדתך.." (משלי כג, כה, תענית ע"א).

 

שמעון בן שטח כועס עליו היות וכאשר לא יורדים גשמים כמו בימי אליהו הנביא והמלך הרשע אחאב, עמ"י צריך לשוב בתשובה, וחוני המעגל במעשהו, דילג על הקטע הזה של חזרה בתשובה ע"י בני ישראל.

 

מעשיו של הקב"ה מורכבים מאוד ושלמים כדברי הכתוב: "גדול אדונינו ורב כוח – לתבונתו אין מספר" (תהלים קמז). היה צריך לכתוב "אין חקר לתבונתו" היות והתבונה אינה ניתנת למספור. התשובה לכך היא, שזה רומז לדברים ולמספרים הרבים בהם שולטת תבונתו יתברך. כל דבר בעולם, מורכב ממיליוני פרטים כמו פאזל ענק. לכן הנס משנה סדרי בראשית, וראוי לפעול בתוך עולם הטבע.

ידועים סיפורים רבים בהם הדברים שונו על ידי נס, והפכו אחר כך למפגע, כמו אותו רב מני שביקש מרבו רבי יצחק בן אלישיב שיתפלל על בית חמיו שיהיו עניים, היות מצערים אותו. נהיו עניים, אבל כעת יותר מצערים אותו. ושוב ביקש שיחזרו להיות עשירים, וכך היה. שוב ביקש על אשתו שתהיה יפה. מאז שנהיית יפה, החלה לצער אותו, ואז ביקש שתחזור למצבה הקודם.

המסר האמוני:

 

לומדים מפה שהמצב בו נמצא האדם,

זה המצב המתאים לו, ולכן, קבע לו הקב"ה כך.

 

בשם "חוני"

טמונים רמזים של "חנון" ובעל "תחינה" – היודע להתפלל.

 

באגדות הנ"ל הוא מתואר כתלמיד חכם שתירץ את כל השאלות שהועלו ע"י החכמים בבית המדרש. כמו כן, כבעל מופתים הדואג לעמו, והקב"ה נענה לתפילותיו. גם גדול הדור וראש הסנהדרין שמעון בן שטח מכיר ומוקיר את סגולותיו כבן בית אצל הקב"ה.

יוסף בן מתתיהו המכונה יוספוס פלביוס מספר, שחוני חי בתקופת מלחמת האחים הורקנוס ואריסטובלוס, ומכיוון שרדף שלום, התחבא במערה כדי להישאר ניטראלי. הוא התגלה ונדרש בכוח להתפלל על ניצחונם במלחמה כנגד הכוהנים הנצורים בבית המקדש, דבר שלא עשה. הוא התפלל כך: "ריבונו של עולם, העומדים מסביב, עמך הם. והנצורים – כהניך הם. אבקש שלא תשמע לאלה נגד אלה. רגמו אותו והרגו אותו"

(פלביוס יוסיפוס – קדמוניות היהודים, ספר י"ד, פרק ב', סימן א'. וכן בספר יוסיפון, חלק א' עמ' 148-149).

 

בברכת תורת אלוקים חיים – משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה.

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. יגאל בן חיים בן מיכל ע"ה. יגאל חיון בן רינה. חניני בת עליה ע"ה, ובעלה יוסף אבינעים ע"ה

 

לברכה והצלחה בעזהי"ת להפצת הספר "להתהלך באור החיים" בקרב עם ה' – המחובר לתורת אלוקים חיים.

ברכה והצלחה לסיום הספר החדש "להתהלך באור הגאולה"

 

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו. לאלתר בן שרה. חיה בת שרה

 

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. והדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה 

פיוטיו לא נדפסו עדיין והם נמצאים בפזורי הגניזה. ופיוט אחד שלו ״ארבעה המה שערים / אשר לעבור משוערים״ (סי׳: אלפבית) נתפרסם על ידי מ. שטיינשניידר : ב"כרם חמד״ ט׳(ברלין תרט״ז) עט׳ 42-41 בכותרת: ״ארבעה שערים דמ^׳ יוסי אלנהרואנאי ״. בסוף השיר העיר שטיינשניידר: ״אחרי כן יבא פירוש ר׳ סעדיה הנ״ל [הגאון] שעל זה השיר בלשון ערבי, ומהקדמתו נראה שעשהו לבקשת זקן אחד אשר שאל ממנו פירוש מארבעה המה השערים, מפני שאמרו לו קצת ממיודעיו שהוא קשה על הרבה מן החכמים ולא יהיה בהם מי שיבין ענינו אלא מי שהיה מומחה בחכמת העיבור. וסֻפַּר לו (אל הזקן), שיוסי אלנהרואני ע״ה חיברו כמו זכרק למלאכת העיבור על ידי שירה שקולה(או: שיר זכרון)׳׳…

בכותרת כתוב בטעות: ״יוסי אלנהרואנאי״. ואף על פי שאין שום ספק כי המחבר היה נסי אלנהרואני, וכבר העירו על כך שניאור זקש וא. א. הרכבי, נכנס שמו של יוסי אלנהרואני ל״אוצר השירה והפיוט״ לישראל דוידסון כרך רביעי עמ' 398 כשם פיייטן זכה ״וִדּוּיד׳, השייך לסוג הבקשות, ונדפס בסידורים ובמחזורים, ואף מצא לו הרבה מחַקִּים. כוונתי ל״רבונו של עולם, קודם כל דבר אין לי פה להשיב ולא מצח להר־ב ראש״. בבקשה זו הוא אומר:

בַּמָּה אֲקַדֵּם אוֹ מָה רְפוּאָה אֲבַקֵּשׁ,

כְּבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה הָיִיתִי

כְּעֶבֶד מוֹרֵד עַל אֲדוֹנָיו,

כְּתַלְמִיד חוֹלֵק עַל רַבּוֹ.

אֶת אֲשֶׁר טִהַרְתָּ טִמֵּאתִי

וַאֲשֶׁר טִמֵּאתָ טִהַרְתִּי.

אֶת אֲשֶׁר הִתַּרְתָּ אָסַרְתִּי

וַאֲשֶׁר אָסַרְתָּ הִתַּרְתִּי.

אֶת אֲשֶׁר אָהַבְתָּ שָׂנֵאתִי

וַאֲשֶׁר שָׂנֵאתָ אָהַבְתִּי.

אֶת אָשִׁי הֲקִלּוֹתָ הֶחֱמַרְתִּי

וַאֲשֶׁר הַחְמָרַת הֲקִלּוֹתִי.

אֶת אֲשֶׁר קֵרַבְתָּ רִחַקְתִּי

וַאֲשֶׁר רִחַקְתָּ קֵרַבְתִּי;

אַךְ לֹא לְהַכְעִיסְךָ נִתְכַּוַּנְתִּי.

וּבְעַזּוּת מֵצַח בָּאתִי לְבַקֵּשׁ סְלִיחָה מִלְּפָנֶיךָ.

שַׂמְתִּי פָּנַי כַּכֶּלֶב, הֵעַזְתִּי מֵצַח כַּזּוֹנָה

וְגַשְּׁתִי לְפָנֶיךָ בְּבשֶׁת פָּנִים.

וְכֵן כָּתוּב 'וּמֵצַח אִשָּׁה זוֹנָה הָיָה לָךְ מֵאַנְתְּ הִכָּלֵם'… (ירמיה ג, ג)

 (סידור־בער 325>.

לשון פיוטיו מצטיינת בפשטותה, ונשמע בהם עדיין הֵדו של הפיוט הארצישראלי, אבל גם צליל חדש נשמע בהם לפרקים.

הוא קונן ואמר:

כִּי מִיּוֹם לְיוֹם נִתְמַעַטְתִּי

כַּלָּה מְשׂוֹשִׂי וּבְחַיַּי נָקַטְתִּי

לַגְּזֵרוֹת נִמְסַרְתִּי וְלֹא נִמְלַטְתִּי

וְלֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי (איוב ג, כי).

 

מֵעֹצֶם גְּזֵרָה בְּהִתְגַּבֵּר

מִתִּגְרַת יָד אוֹיְבִים בָּהּ נְחַבֵּר

נִתְיָאֲשָׁה נַפְשִׁי מִמְּצֹא סֵבֶר

נִפְעַמְתִּי וְלֹא אֲדַבֵּר…         (תהלים עז, ה)

 

ו״שֶׁבַח לניסי אלנהרואני״, שלא נדפס, כך התחלתו:

אֱנוֹשׁ כְּחָצִיר נֶחְבָּא

בְּהֶבֶל הוּא בָּא וּבְחֹשֶׁךְ הׇחְבׇּא

גְּזֵרָה גְּזוּרָה לָשׁוּב כְּשֶׁבָּא

דּוֹוֶה יֵלֵךְ וְדְוֹוֶה בָּא

הוּא כְּצִיץ לְצִיץ וְרִגְבָּהּ

 וְקִדְמַת שָׁלַף יָבֵשׁ וְכֻבָּה

גָּזוּ יָמָיו וּבִנְקִיקִים יֵחָבֵא

חָלְפוּ עִם אֳנִיּוֹת אֵבֶה… (כ״י פילדלפיה הנ״ל).

אבל ציון וגאולת ישראל לא נשכחו גם מפי פייטני בבל, וניסי אומר בסוף פיוטו "תציץ בעלבוני״(גם הוא לא נדפס עדיין):

גּוֹלֶה וְסוּרָה בְּצִלְּךָ תְּגוֹנְנֶהָ

יְרוּשָׁלַיִם תְּכוֹנְנָהּ וּתְחוֹנְנֶהָ

כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ.

 

בְּכוֹנְנָךְ עִיר דָּוִיד

חֹטֶר יֵצֵא מִגֶּזַע דָּוִיד

כִּי שָׁמָּה יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט כִּסְאוֹת לְבֵית דָּוִיד.

אֶקְרָאֲךָ דּוֹרֵשׁ וְשׁוֹאֵל

יֶעֶרְבוּ לְפָנֶיךָ שְׁאֵלוֹתַי הָאֵל

כִּי תַּעֲנֵנִי אֶל.       (כ״י פילדלפיה הנ״ל)

 

הפיוט בבבל-הפייטנים בבבל- א.מ.הברמן

עמוד 104

יעיש קריספין בן משה. תר״ל (?) – תרצ״ט. חיבוריו הרבים מצביעים על ידע קבלי רחב, ויש שהוא אף מעודד ללמוד קבלה (פרח שושנה, בראשית, עמ^׳ קלד), ו״כי המקובלים ז״ל נוחים לכל כשמן״(שם, דברים, עמ׳ צב). ייזכרו: פרח שושנה, נכתב באייב איוב בשנת תר״ע, והוא פירוש מקיף על התורה (תשנ״ג); רנה ותודה, פירוש על תהלים (ירושלים תשנ״ה); רקיק אחד, פירוש על הגדה של פסח (ירושלים תשנ״ז); סידור לימודי ה׳, פירוש קבלי לסידור התפילה, מושפע מאוד מהרמ״ק, האר״י והשל״ה. נערך ונדפס בקרית ביאליק תש״ס; ענף שושן, והוא פירוש לפרקי אבות, אך הקבלה תופסת בו מקום מועט.

יעקב אבטאן בן מרדכי. נפטר ער״ח אייר תרל״ג. מו״ץ במראכש. תואר כ״חסידא קדישא ופרישא המקובל האלוהי סבא דמשפטים״(מ״ר, ע ע״ג).

יעקב אביחצירא בן מסעוד, סבו של דוד הנ״ל. תאפילאלת, תקס"ז דמנהור, מצרים, כ בטבת תר״ם. מגדולי הקבלה במארוקו. מכונה ״אביר יעקב״, ומפורסם בכל צפון אפריקה בזכות מעשיו ונפלאותיו. ראה עליו בספר מעשה נסים, ״סיפורים ומעשיות תולדותיו ונפלאותיו של מו״ר ועט״ר הרה״ג החסיד המפורסם המקובל האלקי… יעקב אביחצירא זצוקללה״ה זיע״א״, מאת אברהם מוגרבי, ירושלים תשכ״ח. חיבוריו הקבליים: אלף בינה, ביאור על תמניא אפי(ליוורנו תר״ן); בגדי השרד, פירוש על הגדה של פסח (ירושלים תרמ״ח); גנזי המלך, פירושים על בראשית א א, ובסופו פירושים לעניינים שונים בשם לקוטי שושנים (ירושלים תרמ״ט, ליוורנו תר״ן, ירושלים תשכ״ח); דורש טוב, דרושים (ירושלים תרמ״ד). מכיל מעט דברי קבלה; מחשף הלבן, פירוש על התורה, נשלם בתרל״ז, נדפס בירושלים תרנ״ב ותשל״א. מזכיר את הזוהר, והרבה את האר״י. הוא מן החיבורים הכי חשובים של אביחצירא; מעגלי צדק, פירושים על פסוקים לפי סדר א״ב (ירושלים תרנ״ג); פתוחי חותם, פירושים לתורה (ירושלים תרס״ג); שערי ארוכה, כמו מעגלי צדק (שם תרמ״ד); יגל יעקב, פיוטים (שם תשכ״ב ועוד). פיוטיו נעתקו גם בכתבי יד שונים. פיוטים לכבודו נדפסו בספר אני לדודי (כאזאבלאנכא תש״ד, ד ע״ב, י ע״א) של נכדו, יחייא אדהאן; וכן בספר קדש הלולים מאת ר׳ שאול נחמייאש (תונס תר״ע. נדפס גם בויאמר שאול, עמ׳ ז); ישמח ישראל, עמ^׳ 84 (״מלא דעת יתירה פרדס גם גמרה הרב אדוננו יעקב אביחצירא״); שבחי צדיקים, גרבה תש״ח (מנהג גרדאיא), נב ע״ב – נה ע״א; שבח ורנה, מאה יהודה בן יעקב שמחוץ, מכנאס חש״ד, עמ׳ יו-יח, יח-כב (עברית וערבית); קצידא בערבית בס׳ שמחה וששון ליהודים, 8ב-9ב; מכלל יופי, פ ע״ד. ביגל יעקב, שם, נדפסו פיוטים לכבודו מבני המשפחה, ובהם נשזרו שמות ספריו.

 

יעקב אותמזגין. מאה י״ט־כ. חיבורו רני ושמחי כולל בקשות ופיוטים לשבת, נכתב בשנת תרע״ח בסיסאוא איתהאדי, באזור מראכש. י^הוא בכ״י ניו־יורק/בהמ״ל, בן־נאיים 131     

 

יעקב איפרגאן(אלפרגאן) הצורף (היוצר) ״בן יצחק המכונה אבן סנה  מאות 17-16. חי בתארודנת, ממנה יצא בשנת שנ״ח בגלל מגיפה. מצטט בהערצה את רבו, ר׳ משה בן מימון אלבז, בעל היכל הקדש; וכן את אחי אמו, ר׳ יהודה חנין; את ספר אבני זכרון; ואת חברו, ר׳ יצחק הכהן, בעל גנת ביתן. בשנת ש״ע החל לחבר את פרח שושן, פירוש למסכת אבות (נעתק בכ״י ניו־יורק/בהמ״ל 1510; ובכ״י קיימברידג׳ 105 =(7)563.Dd, ללא הקדמה), ערוך בשני טורים: פשט וסוד. למרות גילו הצעיר ותלאותיו, מזכיר הרבה חיבורים ומחברים, פשטנים ומקובלים כאחד. כן הדבר בספרו מנחה חדשה, פירוש מקיף ביותר על התורה, אותו החל לחבר בשנת שע״ט. חלק גדול ממנו נמצא בכתב־יד בספריית אוניברסיטת ליברפול M12044, המחזיק 682 דפים. כן יצוינו שני שיריו אשר בסוף פרח שושן. עוד אזכיר כי בקובץ פירושים לזוהר, כ״י ניו־ יורק/בהמ״ל 1650, שנכתב בשנת תנ״ג, מצטט מאיפרגאן. בכל חיבוריו ־נזכרים אין שום השפעה של האר״י.

יעקב אלבאז. לפי מסורת משפחתית הוא היה ממגורשי ספרד, ושני בניו, שמואל ואהרן, נתיישבו בפאס וצפרו. בצפרו ידוע יצחק בן שמואל בן ־צחק בן שמואל ״בלאו״ץ [= בן לאותו צדיק] החכם השלם והכולל בישראל להלל המקובל האלוהי מבחר העדר וראש הסדר הוא הראש אבי התעודה כמוהר״ר יעקב זצ״ל אלבאז״.

יעקב אלבאז. המאה הי״ח. מחכמי פאס, ״והיה מקובל גדול״ (מ״ר, סח ע״ב).

יעקב בירדוגו. סביב.1800  מכנאס. בשירתו ישנה השפעה קבלית. יעקב גדליה. ר׳ שלום בוזאגלו מזכירו בברכת המתים בהקדמת מקדש מלך, שנכתבה בלונדון בשנת יקה״ת (1750). ושם נרשמו דברי שבח לכבודו, כמי שלימדו קבלה, ״והוא אחד המיוחד מבני עליה, מעלת החכם השלם הדיין המצוין״. ממקום אחר מתברר שהוא חי באגאדיר, ולפי השערת בניהו, הוא שעשה לביסוס הקבלה בעיר זו. בספר כף נקי, קרוב לתחילתו, כותב ר׳ כליפא לעניין תפלין: ״כך הייתי נוהג וכך היה נוהג החכם הכולל כמוה״ר יעקב גדליה ז״ל שנטה אחרי בזה כשהיינו שנינו שבת אחים גם יחד משמשים לקהל אחד של ב״ה הי״ג [שבעיר אגאדיר] הנקראת מקור חכמה״.

יעקב הלוי. 1600 בערך. תיטואן. מקובל גדול וממורי־ההוראה הגדולים (נה״מ, עמ^׳ 108).

הקבלה בצפון אפריקה למן המאה הט"ז-משה חלמיש

עמוד 39

קהלת ישראל בארץ פזוריה במארוקו, דייניה, רבניה, ומנהגיה.

מאת: הרה ׳ג שלום משאש – רבה הראשי וראב״ד ירושלים

קהלת ישראל בארץ מארוקו מאז נתיישבו שם, היתה מליאה חכמים וסופרים, מהם נקראו תושבים כלומר אזרחים מארוקים שעולים עד זמן הבית, ומהם נקראו מגורשים שבאו מגירוש ספרד מקסטילייא, ונקראים חכמי קאסטילייא שהיו מתקדמים בחכמה ובדעת ונטעו את שרשי תורתם ומנהגיהן בשחיטה, בנישואין, ובכל דבר, ומאז מלאו תפקיד גדול בישיבות, ובתלמידי חכמים ודיינים, רועי־צאן קדשים, מה שהם מוכרים אצלינו ונתפרסמו בעולם בחיבוריהם כעמודי התורה וההלכה, הם רבינו יצחק אלפאסי עמוד ההוראה הידוע בשם הרי״ף, ואחריו תלמיד תלמידו הרב משה בר מיימון הנודע בשם הרמב״ם והוא ג״כ א׳ מעמודי ההוראה, אשר הוא הראשון שנתן רוח חדשה בהלכה בסגנונו הנעים ובלשונו העברית הצחה, וכהבדלי ההלכות למיניהן אשר קודם לו היו בלולים ומעורבים בתוך התלמוד בבלי וירושלמי ספרא וספרי וגם בהלכות הרי״ף אחת הנה וא׳ הנה וזרחה עליהם שמש תורתו הנאורה, הקלה והחמורה, קלה בלשונה וחמורה בעומקה ומאז קמו אחריו הטור והב״י ומר״ן הקדוש בשלחנו הטהור והלכו בסגנון שלו ובדרכו אשר התוה ואחריהם זמן רב, אז קמו רבנים גדולים ומנהיגי הדור בכל עיר ועיר, החל מהרב שמואל אבן דנאן זלה״ה הקדמון אשר הוא אחד ממאתים רבנים אשר סמכו את מר״ן הקדוש מהר״י קארו לקבל הוראותיו כפתגם הנודע לכו אל יוסף (קארו) אשר יאמר לכם תעשו, (ראה בקש שלמה אבן דנאן ז״ל), ובימינו נתפרסם מזרעו הרה״ג שלמה אבן דנאן ורבנו ראש רבני מרוקו מוהר״ר שאול אבן דאנן ואחריו נהרו כמה משפחות קדושות אשר היו בהם רבנים גדולים, מתוכם כעין החשמל, הרה״ג המפורסם רויה הא', הב׳ והג׳ (הרב וידאל הצרפתי) והרה״ג אליהו הצרפתי, ועד אהרן הרב אבנר ישראל הצרפתי.

משפחת סירירו, משפחת מונסונייגו, משפחת בן עטר, אשר מתוכם נוצץ הרה״ג מוהר״ר יהודה בן עטר (מהריב״ע) שהיה ראש לכל הרבנים בדורו, וכולם היו נכפפים לו ולדבריו כתלמיד לפני רבו, עי׳ במשפט וצדקה ביעקב בהרבה תשובות.

משפחת מלכא, שמתוכה היה רב ועצום בישראל מוהר״ר יעקב מלכא שהיה לבסוף רב ודיין בעיר תיטוואן יע״א.

משפחת אבן צור, שמתוכה האיר וזרח כוכב מיעקב, הרה״ג המליץ המפואר מוהר״ר יעקב אבן צור עי׳ בספריו משפט וצדקה ביעקב, ועוד ועוד, כל אלו חו״ר פאס יעא׳.

ובעיר מקנאם, היו גכ׳ הרבה משפחות קדומות, אשר הגיעו בזמן המגורשים נן׳. ה״ה משפחת טולידאנו ומשפחת בירדוגו, ומשפחת מימראן, המפורסמים בהם היו הה״ג משה בירדוגו הנק׳ בשם הרב המשבי״ר והרה״ג מרדכי בירדוגו הנק׳ בשם המרבי״ץ ובנו הרב הגאון המפורסם המלאך רפאל בירדוגו המפורסם בחיבורו ותקנותיו ומנהגיו, ובנו הרב מימון בירדוגו, הנק׳ בשם הרב המבי״ן, הרב מוהר״ר יקותיאל בירדוגו אחיו הגדול של המלאך רפאל ובנו הרב מוהר״ר פתחיה, בעל ס׳ נופת צופים ופתוחי חותם, ואחיו מוהר״ר יעקב בעל ס׳ שופריה דיעקב, ומוהר״ר יוסף בירדוגו בעל כתונת יוסף ודברי יוסף, ועד אחרן הרה״ג מוהר״ר יהושע בירדוגו שהיה אב״ד במקנס, ועוד היה רב ראשי וראב״ד למרוקו, ועוד ועוד.

משפחת טולידאנו היו בה ב׳ אחים גדולים מוהר״ר משה ומוהר״ר חביב טולידאנו שהיו בזמן קודם למוהריב״ץ, ועוד אחריהם מוהר״ר חיים טולידאנו ומוהר״ר יעקב אחיו, המפורסמים בשם מהרח״ט ומוהרי״ט, גם מוהר״ר משה טולידאנו בעל שמים החדשים, ועד אחרן הרה״ג החסיד מוהר״ר רפאל ברוך טולידאנו ראב״ד בקנס.

גם משפחת משאש, הרבה דורות רבנים ומביניהם הרה״ק מו״ז הרב שר שלום משאש, בעל ס׳ דברי שלום ואחיו מוהר״ר מגן דוד. ואחיו הרב החסיד מוהר״ר חיים ובנו הרה״ג הוד יוסף משאש שהיה רב ראשי לחיפה, ולהבדיל בין החיים אני ע״ה שמשמתי במארוקו שלושים שנה בתור רב ראשי וראב״ד והיום זכיתי ועליתי לירושלים ומשמש כרב ראשי וראש אבות בתי הדין בירושלים.

ומשפחת עמאר האחים הרה״ג מוהר״ר אברהם ומוהר״ר שמואל עמאר ובנו הה״ג מוהר״ר שלום עמאר, ומשפחת אבן צור, הרה״ג ר׳ רפאל אבן צור. ועוד הרבה משפחות קדושות.

בעי״ת צפרו, היו משפחת אביטבול, הרב שאול ישועה, בעל ספר אבני שי״ש והרב עמרם לבאז בעל ס׳ חיי עמרם, והרב רפאל משה לבאז, בעל ס׳ הלכה למשה, הרב רפאל מאמאן הא׳ והב', והרב ישמח עובדיה, בעל ישמח לבב

בעיר סאלי ורבאט זרחו אורים גדולים הרה״ק המפרוסם ר׳ חיים בן עטר, והרה״ג ר׳ אליעזר דאבילה בעל ס׳ מגן גבורים ומעין גנים ובאר מים חיים, הרב הגדול יוסף אלמליח בעל תקפו של יוסף. ועד אחרן הרה״ג מוהר״ר רפאל אנקאוה רב ראשי וראב״ד לערעורים, ובנו הרה״ג השר מיכאל חבר ב״ד הגבוה, ועוד, וכן בערי מראקש היו רבנים גדולים מפורסמים אשר שמענו את שומעם כהר׳׳ב דודצבאח וחביריו רק שלא חיברו ספרים הרבה או חיברו ונאבדו.

בערי תאפילאלת אחד היה נודע למשגב בתורתו בחסידותו ובחיבוריו, הרה״ק יעקב אביחצירא ובניו והקדושים, עד הדור הזה, נמצא בינינו נכדו האדמו״ר המפורסם ר׳ ישראל אביחצירא ובניו, ואחיו הה״ג יצחק אביחצירא ובניו הרבנים שמתוכם נוצץ אור בהיר, הר׳ אהרן אביחצירא שר הדתות.

בכל התקופות הרבנים מלאו את תפקידם, כראשי העיר כדרשנים, כמורים, כטובי העיר, באופן שעל פיהם יקום כל דבר, והיה בידם הכל לנדות ולהחרים למי שיעבור על דבריהם.

אלו הידועים בעולם התורה מתוך חיבוריהם, והשאר לך נא ראה בספר נר המערב וספר מלכי רבנן, כמה חכמים ורבנים של מרוקו, באופן שמעולם לא פסקה שלשלת התורה והרבנים, וכל דור מוסיף חוליא לשלשלת הארוכה, עד זה זמן קרוב שהתחיל זרם העליה לארץ ואז כל רבני המערב עלו לארץ.

תמיד היהודים בכל ערי מרוקו היו דרים לבדם במחנה מיוחד להם, כמעט היו גוי בקרב גוי, הערבים בכללותם אינם יודעים כלל ואינם מתערבים בענייני היהודים, היו עושים כל מנהגיהם וסדר תפלותיהם כמו שירצו ובזמן שירצו, וזר לא יקרב אליהם, והממשלה אדרבה מחזקת ידיהם ושומרת עליהם לקיים את דתם כפי רצונם, יש להם בתי דינים משלהם, כל המשפטים בין איש לאשתו, ובין איש לרעהו היו אצל הרבנים, ומי שתובע חבירו אצל הערכאות והפסידו שלא כדין, חוזר ומוציא בלעו מפיו על ידי הרבנים, והממשלה מאשרת משפטם, הרבנים וחכמי הדור מנהיגים קהלותיהם, בדרכי התורה והדת והמוסר, בחדר לקטנים, ובישיבות לגדולים, וקול תורה נשמע במחנה העברים, וכמעט כל אנשי הקהלה היו דתיים במלא מובן המלה, ואשה שנמצא בה איזה כיעור היתה לחרפה ובוז לשמצה וקלון.

המשפט העברי בקהילת מרוקו-דייניה, רבניה ומנהגיה-הרב שלום משאש.
עמוד 449

54 – אל קדוש בצדקה נקדש

ט. אל קדוש בצדקה נקדש

ל׳יראו עינינו׳. שיר מעין אזור בעל מדריך דו-טורי דו-צלעי ועוד שש מחרוזות. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור מעין אזור.

חריזה: א/ב א/ב גגגב דדדב.

משקל: שמונה הברות בטור וכן בצלעיות המדריך.

כתובת: פיוט ל׳יראו עינינו׳. נועם ׳יד צר התם׳, והסימן: אני דוד חזק.

מקור: א- יח ע״ב; ק- יג ע״ב.

 

אֵל קָדוֹשׁ בִּצְדָקָה נִקְדַּשׁ / בַּקָּהָל עִם אֲרוֹמְמֶנּוּ

וַיִּתֵּן בְּפִי שִׁיר חָדָשׁ / תְּהִלָּה לֵאלֹהֵינוּ:

 

נִדְבוֹת פִּי רְצֵה נָא הָאֵל

פּוֹדֶה מוֹשִׁיעַ וְגוֹאֵל

5-יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל

בְּךָ בָּטְחוּ אֲבוֹתֵינוּ:

 

יַחַד אֲנָשִׁים וְנָשִׁים

דְּרָכָיו תִּהְיוּ חֲפֵצִים

כִּי כָּל הָעֵדָה קְדוֹשִׁים

10בִּנְעָרֵינוּ בִּזְקֵנֵינוּ:

 

דִּרְשׁוּ ה' וְעֻזּוֹ

מִדְּרָכָיו אַל תָּזוּזוּ

שִׂמְחוּ לְפָנָיו וְעִלְזוּ

פִּצְחוּ זַמְּרוּ רַנְּנוּ:

 

15-וְטוֹב לָכֶם כָּל הַיָּמִים

יַשְׁפִּיעַ יָה צוּר עוֹלָמִים

וּלְאֶרֶץ שִׁבְעָה עֲמָמִים

שָׁם תַּעֲלוּ וְתִשְׁכֹּנוּ:

 

דָּוִד בְּנוֹ יִשַׁי מֶלֶךְ

יִמְלֹךְ בְּכָל עִיר וָפֶלֶךְ

יִשְׁפֹּט צֶדֶק יַצִּיל הֵלֶךְ

וְעָנִי מֵחָזָק מִמֶּנּוּ:

 

חָזָק, כְּגִבּוֹר קַח רֹמַח

וְצַר צוֹרֵר – שְׁמוֹ יִמַּח

 יִרְאוּ עֵינֵינוּ וְיִשְׂמַח

לִבֵּנוּ וְתָגֵל נַפְשֵׁנוּ:

 

1. 1. אל… נקדש: על-פי יש׳ ה, טז. בקהל עם ארוממנו: על-פי תה׳ קז, לב. ויתן… לאלהינו: על-פי תה׳ מ, ד. 3. נדבות… האל: על-פי תה׳ קיט, קח, קבל את מתנת שירי. 4. פודה מושיע וגואל: על-פי תפילת ׳עזרת אבותינו מלך גואל ומושיע׳. 6-5. יושב… אבותינו: על-פי תה׳ כב, ה-ו. 9. כי… קדושים: על-פי במ' טז, ג. 10. בנערינו ובזקנינו: על-פי שמ׳ י, ט. 11. דרשו ה׳ ועוזו: על-פי תה׳ קה, ד. 13. שמחו לפניו ועלזו: על-פי תה׳ קה, ב. 14. פצחו, זמרו, רננו: על־פי תה׳ צח, ד. 15. וטוב… הימים: על-פי דב׳ ו, כד. 16. ה׳ צור עולמים: על־פי יש׳ כו, ד. 17. ולארץ שבעה עממים: היא ארץ ישראל, שהייתה ארצם של שבעת העממים, על-פי ירושלמי שביעית ו, א. 19. דוד… מלן: שמ״ב כג, א. 21. ישפוט צדק: תה׳ צו, יג. 22-21. יציל… ממנו: על-פי תה׳ לה, י. 24. שמו ימח: תה׳ קט, יג. צר, צורר: על-פי אס׳ ג, י. 26-25. יראו… נפשנו: רמז לפסוקים המיוחדים הנאמרים לפני עמידה של ערבית בגולה, והוא ייעוד הפיוט.