צרות ורדיפות במאה החמש־עשרה-ח.ז.הירשברג-תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך א'

צרות ורדיפות במאה החמש־עשרה

באותם הימים נקלע לאלג׳יריה חכם אשכנזי, ר׳ יעקב הכוהן, ור׳ שלמה בן הרשב״ץ נושא ונותן אתו בעניינים של הלכה. ר׳ יעקב הקים תלמיד נכבד, שבעל קורא הדורות מונה אותו עם גדולי החכמים שהיו אז באשכנז. ׳בזמן אלו הרבנים האשכנזים הנזכרים (בעל תרומת הדשן, מהר״י וויל, מהר״י קולון) היה ר׳ ישע­יה (!) הלוי בר יוסף הלוי מארץ תלמסאן והיה תלמיד של ר׳ יעקב אשכנזי והוא חיבר ס׳ הליכות עולם בענייני כללי התלמוד ומחמת הגירושין והשמדות ברח מארץ תלמסאן והלך לו לעיר טוליטולה בשנת ה׳ רכ״ז/1467 ליצירה וכמו שמבו­אר כל זה שם בהקדמת ספרו הליכות עולם׳.

בשל פרטים אחדים ראוי להביא קטעים מדבריו של ר׳ ישועה הלוי כלשונם בהקדמה! ׳…אשר מארץ תלמיס״אן. כל ימי גדלתי בין החכמים והיה אמונת עתי חוסן ישועות על ברכי החכמים יולדתי. ובין ספריהם טופחתי. לדבריהם הקשבתי. ואזני לקולם הטיתי. הרבה יגעתי. ואם מעט מצאתי. חלקי יי אמרתי. שבתי בבית יי כל הימים. ושוקד על דלתות חכמים. שומרי בית גנזי חדרי ושלחן הגמר׳ ערוך לפני. זה השלחן אשר לפני יי׳.

לאחר דברים חרוזים אלה עובר ר׳ ישועה לתיאור המאורע שגרם לעזיבתו את אפריקה: ׳ויהי בשנת חמשת אלפים ורכ״ז ליצירה חרה אף יי בעמו וישלח בם משלחת מלאכי רעים זעם ועברה ותלהט אותם אש מתלקחת או דכו במדוכה. ויצאתי אני מתוך ההפכה. ועזבתי בית מדרשי ד׳ אמות של הלכה. ובאתי ארץ קשטילייא להמלט על נפשי כמעט רגע ושעה. כי מלאה הארץ ההיא רעה… וכאשר התעו אותי אלהים מבית אבי ומארץ מולדתי טלטלני הזמן עיר טוליטולה והנה שם לעומתי איש חמודות… הנשיא דון וידא״ל בן לביא… הקשה אלי לשאול ולחבר לו מאמר יכלול דרכי הגמרא, באופן שיוכל עמוד כי הספרים שחוב­רו בזה אינם מספיקים ואפילו לראשי פרקים…׳.

כסבור אני, כי המהומות שלהן רומז ר׳ ישועה נגרמו על־ידי הסתה של אותם חוגים, שידם היתה במאורעות שאירעו בפאס כשנתיים־שנה לפני־כן, ושעליהם נשמע מיד

ר' אבנר הצרפתי(חי במאה התשע״עשרה) מוסר בחיבורו 'יחש פאס׳, כי מצא בקולופון של חומש כתב־יד רשימה על פרעות אכזריות בפאס בשנת 1438. והרי סיפורו! בימי קדם גרו היהודים בפאם אל־באלי, מעורבים בערבים. הם גורשו משם בשנת קצ״ח ועברו להתיישב במלאח, שבו בנו משפחות אחדות את בתיהן. סיבת הגירוש המר היתה ההאשמה שהאשימו אותם׳ כי נתנו יין בקערה שבמסגד. בימי שלטונו של האמיר יעקוב נוסד המלאח, ותעודת הבעלות הראשונה של הבתים שהוקמו בידי היהודים מכילה את התאריך קצ״ח (1438). קצרה מזה היא הרשימה ב׳כסא מלכים׳ של ר׳ רפאל משה אלבאז(בן דורו של אבנר הצרפתי)» קודם לזה בשנת תתנ״ד(להג^׳רה=1449/50 לסה״נ) היא ה' אלפים קצ״ח/1438 (!) נתגרשו היהודים מן פאס אל־באלי בסיבת היין שמצאו בקערה של בית תפלתן. והיה גלות מר ונמהר ועלו איזה משפחות ובנו מלאח פאט ורבים המירו׳.

הידיעה לא ברורה ומלאה סתירות. בהזכרת האמיר יעקוב לכאורה הכוונה לאבו יוסף יעקוב, מייסד שלטון בני מרין בפאם. ואם כן הרי יש כאן אנאכרוניזם. בכל זאת ספק אם הכוונה לאיזה אמיר יעקוב המופיע יחד עם אמיר מעיד בין השנים 1424-1416 ברשימת האמידים של ליין־פול. אבל משנת 1430 ועד 1465 היה השליט בפאם עבד אל־חק, ואפוטרופסו בימי נעוריו היה אבו זכריא יחיא אל­ צרות ורדיפות במאה החמש־עשרה וטאסי. ליאון האפריקאני מספר, כי היהודים הועברו לעיר החדשה של פאם בימי אבו סעיד עותמאן (1398—1421). לפנים ישבו בעיר העתיקה, אולם מדי פעם, במות המלך, היו המאורים שודדים את היהודים. לכן העבירם אבו סעיד לשכונה, שבה ישב לפנים משמר היורים, והעלה בהזדמנות זו את מכסת המם שלהם פי שניים. ליאון ממשיך: ׳כאן הם גרים עד היום הזה, בתופסם עורק ארוך ורחב, שבו נמצאים דוכניהם ובתי־הכנסת שלהם. האוכלוסיה היהודית גדלה לאין־ספור, במיוחד לאחר שהיהודים גורשו על־ידי מלכי ספרד׳.

נראה, כי בימי האנדרלמוסיה שהשתררה בפאס בראשית המאה הט״ו גדל סבלם של היהודים, ולבטחון עצמם עברו גם אלה שנותרו עוד בפאם אל־באלי אל השכונה שליד הארמון. ייתכן שמאז הוקצתה שכונה זו ליהודים בלבד. קרוב לוודאי, שבמהומות היו גם קרבנות באדם. התאריך 1438 אינו נראה מקרי. באותו פרק־זמן התחילה גוברת תעמולת השריפים מצאצאיו של חסן, נכדו של מוחמד הנביא, שטענו למלוכה. אז ׳גילו׳ את קברו של אדריס, מניניו של הנביא ומייסדה של פאס, ללא־ספק כדי להלהיב את המון המוסלמים ולהחיות את רגשותיו הד­תיים. לשם כך השתמשו גם בהסתה נגד יהודים ונוצרים. לא מן הנמנע שהושמעה אז הסיסמה, כי לא ייתכן שהיהודים יגורו בשכנות לקברו של המלך, מצאצאיו של הנביא. אולם בשום־פנים אין לקבל את הסברה, כי אירעו אז מעשי שמד וגירוש כלליים. בפאם קיימת היתה אז קהילה חשובה, שבגלילה נמצאו גם קהילות קטנות יותר, כגון תאזה, בנתיב־האורחות בין תלמסאן לפאס. חכמי אלג׳יר בת­קופה זו, הרשב״ץ (נפטר 1444) ובנו ר׳ שלמה, עמדו בקשרים עם קהילות אלה, ובוודאי היו נשמעים מתוך דבריהם הדים של צרה גדולה, אילו באה על קהילת פאם. מתוך פיסקה אחת בתשובותיו של ר׳ שלמה בן ר׳ שמעון אל משכיל מאנשי פאם אף אפשר להסיק את ההיפך: ׳ואני שמח לבי ויגל כבודי בהיותכם מדקדקים בדברי, אף־על־פי שאתם בצער ואינכם חוששים לממונכם׳. כלומר הם חיים חיי דוחק מבחינה חומרית, אבל אינם חוששים לחייהם.

על מציאות יהודים בפאס בשנים 1438—1439 נודע לנו בעקיפין גם מתוך סיפור מאורעותיו של האינפאנט פרדינאנד מפודטוגאל, שהוחזק אז כבן־ערובה בפאם, ויהודי היה המקשר בינו ובין משפחתו בפורטוגאל, וסוחר ממאיורקה — כנראה גם הוא יהודי, ממגורשי האי, כי מה עניין לנוצרי ממאיורקה כאן — היה מספק מזונות לו ולבני־לווייתו, שביניהם נמצא גם רופא יהודי.

אולם המצב בפאס הלך והסתבך. תעמולת השריפים גברה בארץ, אף כי השלטון עליה נמצא לעת עתה בידי האפיטרופסים העוצרים מבני וטאס, שמשלו בשמו של עבד אל־חק, התינוק־היתום. כשגדל הלה, העדיף לראשונה את תענוגות תקופת ההתאוששות וקליטת מגורשי ספרד המשתאות וארמון הנשים על עמדה נמרצת כלפי אפיטרופסו אבו זכריא יחיא הוטאסי. אולם בסופו של דבר סילק את בני וטאם, אלה ברצח ואלה בגירוש, מהעיר, ולא השאיר אלא אחד מהם כווזיר ללא סמכויות. במקומם מינה יהודי בשם הארון למשרת המוציא והמביא הכול־יכול. מינויו של היהודי המוכשר נעשה גם מתוך שיקול מדיני, שזה בוודאי לא ינסה להדיח את הסולטאן כדי לתפוס את מקומו.

המתיחות בין שלושת הגורמים המכריעים במדינה: הסולטאן, בני וטאס והשריפים, שמעוזם היה בפאס ובדרום הארץ, הגיעה עתה לשיאה. גם השעיר לעזאזל היה מוכן. בקרב האוכלוסיה המוסלמית התחילה מיד תעמולה ארסית נגד היהודים. בראש המסיתים עמד ה׳ח׳טיב׳, כלומר הדרשן במסגד אל־קרוויין הגדול והמפורסם. הסולטאן והארון נעדרו מפאס, והדרשן ניצל את השמועה שהופצה בעיר על הפגיעה שכאילו פגע אחד מקרוביו של הארון ב׳שריפה/ כלומר באשה אצילה ממשפחת הנביא מוחמד, כדי להטיל בעזרת האספסוף את אימתו על אנשי הדת, ואלה התירו את דמם של היהודים. לפי הסיפור נרצחה אז כמעט כל האוכלוסיה היהודית בפאס. הארון נהרג לעיני אדוניו הסולטאן בידי אחד מבני מרין. עבד אל־חק עצמו, בשובו לפאס, נפל קרבן לאספסוף, ששחט אותו ככבשה. בו נסתיימה שושלת בני מרין. לאחר־מכן התפשטו המהומות נגד היהודים גם בערים אחרות.

עדות על חומרת הפגיעה בצאצא מזרע מוחמד הנביא מוצאים אנו בשאלה ששאל ר׳ עמרם בן מרואם מווהראן את ידידו הגדול ר׳ יצחק בן ששת: ׳יהודי קלל כהן ואבותיו קללות נמרצות בפני העם ואמרו… להענישו יען היה כהן… ויען בארץ הזאת ברוב ענינים כחקות הישמעאלים אשר מכללן שהמקלל קרוב נביאם יענש עונש חזק יאמרו היהודים כי כן ראוי לעשות למבזה או מקלל כהן להיותו זרע אהרן'

שאלה זו מסבירה לנו את הרקע, שעליו יכלו לפרוץ מהומות רציניות ביותר — במיוחד כשנפגעה, לפי השמועה שהופצה, ׳שריפה' שבכבודה נזהרו ביותר, וכשלובו היצרים על־ידי תעמולה זדונית.