Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano-Dahan-deuxieme partie
Dahan-deuxieme partie
H A I M BENDAHAN: Un des notables les plus marquants de la communauté de Casablanca au début du siècle. Homme d'aftaires et grand propriétaire terrien né à Tétouan, il s'était installé à Casablanca à l'âge de 17 ans la fin du siècle dernier. Au cours des événements de Casablanca de 1907, il avait sauvé la vie à huit Européens qui s'étaient réfugiés dans sa ferme à Aïn- Mazi en les conduisant au Consulat de France. Président du Comité de l'Alliance Israélite Universelle à Casablanca en 1913. En 1922, 11 mit à la disposition du Protectorat le terrain pour l'Exposition Franco- Marocaine organisée par le maréchal Lyautey pour marquer le dixième anniversaire du Protectorat, et fit don à la municipalité d’un terrain pour le grand parc et jardin d’essais de Casablanca. Sa générosité s'étendit également aux oeuvres de bienfaisance de la communauté Israélite. Mort en 1932. Après sa mort, ses enfants dédièrent la maternité israélite de Casablanca à sa mémoire: Maternité Haïm Bendaham qui continua à fonctionner jusqu'au grand exode des années soixante.
- YAHYA: Fils de rabbi Makhlouf et petit-fils de rabbi Yaacob Abehséra. Rabbin né à Rissani, il fut rabbin à Boudhib jusqu'à sa alya en Israël. Mort à Jérusalem en 1957. Auteur d'un recueil de poèmes à la mémoire de son oncle rabbi David Abeheséra, "Ani lédodi" (Casablanca, 1944).
- DAVÏDî Ancien notaire nommé en 1923 juge au tribunal rabbinique de Casablanca présidé par rabbi Meyer Hay Eliâkim. Il fut comme les deux autres membres du Tribunal, les rabbins Eliakim et Abehséra, pris à partie par rabbi Hanania Azoulay dans l'affaire du lévirat dans son livre polémique "Maguen Hadat". Le président du tribunal et ses membres repoussèrent ces critiques dans l'opuscule "Milhcmet hamaguen" (voir Hanania Azoulay).
JACQUES: Fils de Ménahem, amin (chef de la corporation) des bijoutiers à Rabat Administrateur et professeur d'arabe né à Rabat. Secrétaire Général du Conseil des s Communautés Israélites du Maroc de la fm des années quarante et jusqu'à l'indépendance du Maroc en 1956. Il joua avec l'Inspecteur des Institutions Israélites. Maurcice Botbol, un grand rôle dans la modernisation des structures et des institutions communautaires et dans l'organisation des conciles des rabbins. Il fit du Conseil des Communautés, regroupant les présidents des comités des communautés l’organe représentatif du judaïsme marocain, bien que contesté par certains cercles. A la tête du Conseil des Communautés au cours de la délicate période de la lutte des nationalistes pour l'indépendance, il s'efforça de garder une position "neutre", de ne pas prendre de position trop tranchante, bien que ses sympathies pour la cause française étaient connues. Lors des consulations secrètes sur l'avenir du pays, il proposa en vain à la France d’accorder aux Juifs du Maroc un statut d'attente dans les premières années de l,indépendance garantissant leur liberté de circulation à l'instar des ressortissants français et étrangers. En fin de compte les événments allèrent plus vite que prévu et dès son retour en France, à l'automne 1955, le sultan Mohammed revenu de l'exil de Madagascar, le reçut à Saint Germain- en-Laye et fit parvenir par son intermédiaire son message révolutionnaire garantissant d'égalité absolue des droits des Juifs dans le Maroc indépendant. Sa candidature au poste de ministre juif du premier gouvernement de l'indépendance ne fut pas retenue en raison de ses déclarations et positions jugées trop profrançaises. Installé à Paris depuis le début des années soixante, il vient d'y publier ses mémoires: "Regard d'un juif marocain sur l'histoire contemporaine de son pays" (Paris, 1995).
YAACOB: Fils de Makhlouf, éducateur et militant sioniste né à Salé. Fondateur avec son frère Hanania de la première école hébraïque moderne au Maroc. Monté en Israël en novembre 1948, il se consacra à l'éducation. Mort à Jaffa en 1982, il a laissé une encyclopédie biblique en 14 volumes qui n'a pas encore été imprimée
HANANIA: Fils de Makhlouf, originaire du Tafïlatet installé à Salé. Educateur, administrateur et écrivain israélien né à Salé en 1915. Militant sioniste de la première heure, il fut à moins de trente ans, avec son frère Yaacob le fondateur de la première école hébraïque moderne au Maroc et du groupe sioniste "Mizraha". Arrêté un moment par la police du Protectorat pour activités sionistes illégales, il fut membre de la direction de la Fédération Sioniste du Maroc. Il monta en Israël dès septembre 1948. Chargé par le Mapaï de l'accueil des nouveaux immigrants dans les mochavim, il fut en 1949 l'un des fondateurs avec Maître Prosper Cohen et le futur député Acher Hassine, de l’Union des originaires d'Afrique du Nord. Secrétaire du parti Travailliste à Bat Yam jusqu'à sa retraite à la Fin des années 80, il fut parmi les fondateurs de l'Union des originaires du Maroc en 1968. Secrétaire de l'association des synagagues sépharades de Bat Yam. Passionné par le patrimoine culturel de sa communauté, il a recueilli pendant des dizaines d'années les proverbes et expressions qu'il a publiés en deux volumes (Editions Stavit 1983-85) contenant près de 3000 proverbes regroupés par thèmes avec leurs équivalents en hébreu et d'autres langues. Poète, il a composé encore au Maroc des dizaines de poèmes et en 1990 il a publié une grande étude en hébreu sur "Les sources de la poésie hébraïque au Maroc". En 1996, il a publié un petit dictionnaire d'hébreu-arabe mahgrébin et prépare le grand livre d'Or de l'immigration du Maroc en Israël.
GABRIEL DAGAN: Directeur des Bons d'ïsrael en France. Militant sioniste de la première heure dans sa ville natale, Meknès, il organisa le passage clandestion de la frontière algérienne pour un groupe de jeunes de sa ville pour tenter de monter en Palestine. Il embarqua avec plus de 400 autres immigrants illégaux des côtes algériennes le 16 juillet 1947 à bord du second navire affrété par le Mossad, "Chivat Sion". Repéré dès son départ par la flotte anglaise, le bâteau fut amené à Haïfa et ses passagers aussitôt expulsés vers Chypre. Dans le cadre des accords entre l'Agence Juive et les Anglais, il fut admis à entrer légalement en Palestine avant la proclamation de l’Etat et put ainsi prendre part à la guerre d'indépendance qu'il termina comme officier. Versé dans les unités des Gardes frontières, Michmar Hagvoul, il fut impliqué dans le massacre des habitants du village arabe de Kfar Kassem qui avaient violé par ignorance le couvre-feu imposé à la veille de la Campagne du Sinaï en 1956. Après sa libération, il s'installa en France.
MICHEL: Fils d'André Dahan, professeur. Ingénieur né en 1949 à Oran. Ancien élève de l'Ecole Polytechnique de Paris, diplômé de l'Ecole Nationale de la Statistique et de l'Administration Economique. Après avoir été chercheur en économie internationale à lTJniversité de Paris-Dauphine, il fut notamment conseiller technique au cabinet du ministre de l’Industrie Pierre Dreyfus en 1981-82.
SIMON: Fils de David Dahan, directeur de société. Né à Casablanca en 1931. Ingénieur diplômé de l'Institut Electrotech- nique de Grenoble. Licencié es־sciences, diplômé du Conservatoire National des Arts et Métiers. Ancien proffesseur à l'Ecole Polytechnique Féminine, il fut ingénieur en chef puis directeur de la Compagnie Générale d'informatique et vice-président de Syntec Informatique.
JAMES: Fils de Simon, éducateur et administrateur né à Salé en 1933. Directeur de la Communauté Sépharade du Quebec. Capitaine de réserve de l’armée française, puis Commisaire Général des Eclaireurs Israélites du Maroc de 1967 à 1969, il s'installa au Canada en 1969 où il se lança dans l'activité communautaire et fut en 1970 comme directeur du Département francophone, le premier sépharade embauché comme professionnel dans les services communautaires juifs jusque là uniquement anglophones. Directeur des Relations intercommunataires à l'AJCS, il s'occupe de projets spéciaux tels que l'Appel Juif Unifié, la Marche de Jérusalem, le Projet Renouveau-Beer Chéva et du PASI (programme d'Action Sociale en Israël).
YAACOB: Educateur et adminsitrateur, directeur du Centre Communautaire juif, Mmerkaz Montmartre de Paris. 11 fut auparavant le directeur du Talmud Torah moderne, fondé à Fès en 1957, combinant études sacrées et programme scolaire laïc. Fondateur en 1987 de l'Amicale des Originaires de Fès en France, qu'il préside à ce jour.
CHARLES: Fils de Abraham, pieux négociant et philanthrope bien connu dans la communauté de Marrakech, né en 1935. Directeur d'une société d'import export de vins et alcools à Amsterdam, il fut Pamas de la Congrégation Portugaise de 1970 à 1990. Régent depuis 1980 du Séminaire Etz Haim et de la Bibliothèque du même nom auprès de la célébré grande synagogue d'Amsterdam. Président de l'association des Amis de l'hôpital de Jérusalem Misgav Ladakh en Hollande.
ALBERT: Fils de Charles, né à Paris en 1960. Après des études de médecine en Hollande et aux Etats-Unis, il fut nommé chef de clinique et du laboratoire de physiologie et d'anestéologie de !Université de Leiden en Hollande.
HAIM: Administrateur et homme politique israélien, d'origine marocaine. Monté enfant avec sa famille qui s'installa dans la petite ville de développement de Migdal Haemek, en Galilée. Député de du parti nationaliste de Rapahel Eitan, "Tsomet", depuis 1992. Vice-président de la Knesset. Après son service militaire, il avait fait carrière dans la police.
NISSIM: Homme politique israélien né au Maroc en 1954, arrivé à l'âge d'un an en Israël avec sa famille. Un des fondateurs du village de Gané Mod'in, il a été élu à la Knesset sur la liste du mouvement religieux sépharade le SHAS en 1996. Membre de la Commission des Finances.
GILBERT: Universitaire et historien français originaire du Maroc. Directeur de recherches au C.N.R.S., spécialiste de l'histoire du Moyen-Age. Auteur d'un grand nombre d'études et de livres dont: "Le Juif au regard de l'Histoire"; "Mélanges en l'honneur de Bemhard Bumenkratz" (Paris, 1985); "Gershonide en son temps"; "Science et philosophie médiévales" (Paris, 1991); "Les intellectuels juifs et chrétiens Au Moyen Age" (Paris, 1990); "La polémique chrétienne contre les Juifs au Moyen-Age" (Paris, 1991).
YOSSEF: Homme d'affaires israélien né à Rabat, fondateur et président-directeur général de la première compagnie israélienne de location de voitures, "Eldan".
Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano-Dahan-deuxieme partie
Page 360
השירה העברית המאוחרת מסוג הקצידה במרוקו-מאיר נזרי
השירה העברית המאוחרת מסוג הקצידה במרוקו-מאיר נזרי
יסודתו של חיבור זה היא בעבודת דוקטוראט, שנעשתה באוניברסיטת בר אילן בחוג לספרות עם ישראל. בהנחייתו של פרופ׳ אפרים חזן. שדרוג המחקר לספר נעשה במסגרת עבודתי כעמית מחקר באוניברסיטת אריאל שבשומרון.
שלוש אסכולות של שירה עברית נשענות על שירה זרה בתקופות שונות: השירה העברית נוסח תור הזהב בספרד, שירת ר׳ ישראל נג׳ארה, והשירה העברית המאוחרת במרוקו, נושא הספר הנוכחי, החותם את המחקר הז׳נרי.
זהו מחקר פואטי משווה בין השירה העברית המאוחרת במרוקו נוסח הקצידה, לבין השירה הערבית העממית נוסח המלחון. המחקר המשווה מבוסס על הפואטיקה של שירת המלחון הערבית והסתכלות ביצירות הערביות וביצירות העבריות הנשענות על לחני היצירות הערביות.
המחקר המשווה דן בשני היבטים של השירה: הפואטיקה (מבנה השיר, התבנית הסטרופית, נורמות החריזה והמשקל). והסוגים, הנושאים והתכנים. מימצאי המחקר מראים, שיש זיקה מלאה בן הפואטיקה של השירה הערבית לזו של השירה העברית. בדומה לתורת השיר של השירה העברית של תור הזהב בספרד הזהה עם תורת השיר הערבית המקבילה לה.
באשר לנושאים ותכנים, המימצאים מראים לרוב על זיקה אלגורית. דוגמה אחת לכך: שירים עבריים הנשענים על לחני שירי היין במלחון – השיר הערבי מתאר אווירה פסטוראלית בחיק הטבע על רקע מסיבת יין המלווה במקהלת נגנים ועוד לעומת השיר העברי המוסב על הגאולה בעתיד, שבה ישובו הכוהנים לעבודתם בבית המקדש, יקריבו קרבנות וינסכו יין על המזבח על רקע מנגינת הלויים בדוכנם.
זהו ספרו החמישי של דר׳ נזרי בתחום השירה והפיוט: שני הספרים הראשונים יצאו לאור באכסניה אחת המרכז ללשונות היהודים וספרויותיהם, האוניברסיטה העברית בירושלים: שירת הרמ׳׳א – הרב רפאל משה אלבאז, מאדריכלי השירה העברית במרוקו, ירושלים תשע״ג – היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא, ירושלים תשע״ח.
השלישי והרביעי יצאו לאור במוסד הרב קוק ירושלים: פיוטי הדרן לסיום מסכת ולסיום הש״ס בקהילות ישראל (תש״פ) – כתובות ותנאים לחג השבועות בקהילות ישראל, ירושלים תשפ׳׳א.
ספרים אלה זיכוהו בתואר ׳יקיר העיר׳ פתח תקוה (תשפ״ג).
השירה העברית המאוחרת מסוג הקצידה במרוקו-מאיר נזרי
זהו ספרו החמישי של דר׳ נזרי בתחום השירה והפיוט: שני הספרים הראשונים יצאו לאור באכסניה אחת המרכז ללשונות היהודים וספרויותיהם, האוניברסיטה העברית בירושלים: שירת הרמ׳׳א – הרב רפאל משה אלבאז, מאדריכלי השירה העברית במרוקו, ירושלים תשע״ג – היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא, ירושלים תשע״ח.
השלישי והרביעי יצאו לאור במוסד הרב קוק ירושלים: פיוטי הדרן לסיום מסכת ולסיום הש״ס בקהילות ישראל (תש״פ) – כתובות ותנאים לחג השבועות בקהילות ישראל, ירושלים תשפ׳׳א.
השירה העברית המאוחרת מסוג הקצידה במרוקו-מאיר נזרי
ח.ז.הירשברג-כרך ב' מרוקו- יהודים בשירותים קונסולאריים. יעקב בנידאר ושגרירים אחרים בלונדון
סוכני המלך וחצרניו במארוקו
מסתבר כי הקשיש בהם היה ר׳ משה מאמאן, הנזכר במסמך אנגלי משנת 1751, כסוכן בעל מונופולין של המלך עבד אללה ליצוא עורות לא־מעובדים ושעווה. ממקורותינו יוצא כי היה מראשי העדה והאדם העשיר במכנאס לפחות כעשרים שנה לפני־כן. הוא חותם על הסכמה של ראשי־הקהל בשנת תצ״ו, וכעבור שנה מצאנו חוות־דעתם של חכמי פאם בעניין הטלת מסים עליו בשיעור הגבוה משאר בני העדה. כדי למנוע שיצביעו על אדם יחיד כמשלם מסים וארגוניות ׳בשער הגבוה, על־פי הערכתו גבוה מכל העם/ דבר העלול לגרום לו תקלות רבות, נתפשט מראשית המאה הי״ח המנהג בפאס ובתטואן — אבל לא במכנאס — להטיל על העשיר מסים רק בשיעור השווה לשני לו בהערכה.
׳נדרשנו להודיע דעתינו בענין הנבון וחכם כה״ר משה בן מאמאן נר״ו שאף שזה כמה שנים הוא פורע מם ערך גדול גבוה מכל העם והיה סובל בעצמו לפנים מן השורה. ובשנה זו עדו עליה כמה הרפתקי כידוע ובכן רבץ תחת משאו. ולכן תובע שורת הדין שלא יפרע מכאן ואילך אלא כפי המנהג המבואר לעיל. וראינו שהדין עמו מכמה טעמים. ולכן פסקנו שיתקיים בו המנהג הנז׳ ולא יפרע אלא בערך השני לו בהערכה… כ״ב לכסלו [ת]צ״ז. בפאם. יעקב אבן צור. שלום אדרעי. שמואל אלבאז'.
בזמן מתן חוות־הדעת נתפס מאמאן למלכות, וכנראה היה שרוי במצוקה. אולם מצבו נשתפר, וכפי שראינו היה בעל המונופולין ליצוא סחורות. חשיבותו וכבודו עלו עוד בימי מוחמד, והוא זכה לשם טוב כבעל־תורה, נדיב ועוסק בצורכי־ציבור באמונה. ר׳ משה בן מאמאן נרצח בידי מוסלמי בשבתו בביתו, בשנת תקכ״ג/ 1763.
החצרנים בעיני רומאנילי
בחצרו של מוחמד, עוד בהיותו משנה־למלך, שימש כתורגמן חיים ארוונה[Jayme Arvona], מאנוסי פורטוגאל. לאחר־מכן עלתה השפעתם של בני משפחת די לאמאר, [De Lamar]שלום ומרדכי אליהו לוי, מרדכי אשריקי המכונה ׳לחאזאן בכא/ ויעקב עטאל, מזכירו של מוחמד.
אחדים מאלה פטורים היו מתקנות־ההפליה שחלו על היהודים, ונהגו מנהג אדונים בהופעתם בציבור. אולם אל־נכון תיארם שמואל רומאנילי, איש מאנטובה, שעשה שנים מספר במארוקו בסוף שלטונו של מוחמד ובראשית ימי יזיד בנו: ׳…האנשים האלה אם גוי ואם יהודי הם רק כלי המלך, כל עת אשר ישרת בם המלך הם כלי יקר לא תגע בו יד פן יבולע, אם יסתיר המלך רגע פניו מהם כגללם לנצח יאבדו רואיהם יאמרו אים, נוראים הם ולא נאהבים, נכונים הם להרע ולהיטיב לא ידעו. לא ימלאו רק מחרבות אחרים; אומרים לאביהם ולאמם לא ראיתיו, אחיהם לא יכירו, בניהם לא ידעו. איש ברעהו מחמאות פיו וקרב לבו יקריב לו מנחה, והוא שב מנכליו להכין לו כלי מות. מושכים האבירים בחבלי התוחלת ויסחבו הצעירים בחתת; על פני מרומי גדולתם הרחיבה שאול נפשה תחת רגליהם. רק הדבר יצא מפי המלך ואינם. במשלם יאנה עם ובאבדם תעלוץ קריה. לא כמות כל האדם ימותון רובם ופקודת כל האדם לא יפקד לכלם. הן למות הן לשרושי הן לענוש נכסין ולאסורין או הדמין יתעבדון ובתיהון נולי יתשמון.
אחד מאלף מצאתי אשר מטובו הטיב, ואחד בכל אלה לא מצאתי אשר בא עד קצו. הם הנקראים סא״חאב א״ל סול״טאן(ר״ל אוהבי המלך, ועניינו חובבי השליט), על כן כי יאמרו אליך פלוני נשא מן המלך עד שחקים רחם עליו, התפלל בעדו או בעדך, אז שם בסד נפשו, אז יכונן להשחית. כי תשמע לאמר: פלוני מאצילי בני הארץ הוא, מפנות העם, מזרע הפרתמים לא תאמן; חי ה׳ שקר הם דברים למען החניפו כי יראים ממנו; הוא רק אבן מערמות העפר כי היתה לראש פנה עד ישיג המלך את חפצו. למשרתי המלך אין מערכות במעלות הרוממות, חפץ המלך ממית ומחיה מוריש ומעשיר משפיל ומרומם. על כן רגע יעלו שמים רגע ירדו תהומות ולעד נפשם ברעה או בטובה תתמוגג. לו ידעתי כל זה מני שים רגלי עלי ארץ מערב לא תקרינה אותי כאלה היום. אך מי יגיד לנו האותיות ?
מבין חצרני מוחמד נתפרסם לגנאי יעקב עטאל, יליד תוניס, שנתגלגל לחצרו של מוחמד והצליח לזכות באמונו, שניצלו לצורך עסקיו הפרטיים, המשותפים לו ולאחיו. יזיד נטר לו שנאה עזה והוציאו להורג בצורה אכזרית בתטואן, בעוד שאחיו הציל את חייו בקבלו את האיסלאם. רומאנילי מוסר גם על גורלם המר של אחרים מבין חצרני מוחמד ומציין את עמידתו האיתנה של אחד מהם, מרדכי אשריקי(ה׳חאזאן בכא׳), שלא ניאות להמיר את דתו וקידש את השם.
הגורם היהודי ביחסים בין אנגליה למארוקו במאה השמונה־עשרה
לא מקרה היה הדבר, שליהודים נודעה השפעה חיובית על התפתחות היחסים בין שתי הארצות. האנגלים שנדחקו במאה השמונה־עשרה מהחבל המרכזי והמזרחי של המגרב (הדבר נדון בפרקים ט, א; י) ביקשו לפצות את עצמם בחבל המערבי, ונוסף על תפיסתם את ג׳בראלטאר והאי מינורקה ניסו בכל מחיר לחזק את מעמדם ביבשת אפריקה עצמה. הם ידעו, כי היהודים עלולים להיות בעלי־ברית נאמנים במאמצם זה, ולכן הקפידו על שמירת חוזי־השלום, שבהם הבטיחו לדאוג לשיחרורם של אותם יהודים — גם אם אינם נתיניהם — שיפליגו באנייה אנגלית ויפלו בשבי הקורסארים הספרדים.
בחוזי־השלום מהשנים 1751 ו־1760 הבטיחו האנגלים לעצמם, כי הקונסול והסוחרים האנגלים יוכלו להחזיק בלי הגבלה מאורים או יהודים כתורגמנים וסרסורים, והללו יהיו פטורים מכל המסים, בדומה למשרתיהם (סעיף 4). הקונסולים והסוחרים יוכלו לשלוח את סרסוריהם ומשרתיהם ממקום למקום ביבשה ובים ללא הגבלה; הם יוכלו לסחור בלי כל הגבלה, לעלות על ספינות ולרדת מהן ללא עיכוב או כפייה בנוגע לרכושם, בטוחים מכל סיכון, החרמה או איסור־סחר[embargo].
הנתינים של קיסר פאס ומארוקו, כמאורים כיהודים, הגרים במדינות המלך של בריטאניה הגדולה, ייהנו מאותן זכויות שהוענקו לאנגלים הגרים בברבריה. המשרתים של הקונסולים ונתינים אחרים של מלך בריטאניה, בלי הבדל לאיזו אומה הם משתייכים, יהיה מאורים או אחרים, לא ישלמו מם־גולגולת או כל מם אחר (סעיף 7).
ברור, כי עיקר הכוונה בחוזים אלה ליהודים, והמוסלמים הוכנסו לתפארת המליצה. ואמנם, סעיפים אלה העניקו זכויות רבות ליהודים, ובהם ההסבר לתופעה הנפוצה במאה התשע־עשרה — יהודים רבים המבקשים להיחלץ ממועקת המסים וההיטלים ולזכות בחופש־תנועה על־ידי כניסתם למראית־עין לשירות הקונסולים או הסוכנים האנגליים.
ח.ז.הירשברג-כרך ב' מרוקו- יהודים בשירותים קונסולאריים. יעקב בנידאר ושגרירים אחרים בלונדון
עמוד 294
תולדות היהודים באפריקה הצפונית-ח.ז.הירשברג-כרך א'-סיפורו של עבד אל־באסט והטבח ביהודי פאס בשנת 1465
׳לאחר מכן קרה, כי באותה שנה יצא עבד אל־חק מפאס לרגל עניינים מסוימים ואתו הווזיר היהודי. ומינה יהודי זה כממלא־מקומו בפאס אדם, גם הוא מהיהודים, מקרוביו, הנקרא שאול בן בטש, עוזר בבית־הממשלה בפאס החדשה. קרה שיהודי זה הזמין בעניין מסוים אשה אחת ממשפחות השריפים והעליב אותה בדבריו; יש אומרים שהיכה אותה, או בדומה הזה. הדברים הגיעו אל המטיף של פאס, סידי אבו עבד אללה מוחמד. הוא והמוסלמים היו נרגזים מאוד בשל היהודים, השפעתם ושלטונם על המוסלמים. בדרשתו ביום השישי בג׳אמע פאס הגדול הנקרא ג׳אמע אל־קרויין היה דורש תמיד בעניין היהודים וגם היה מעז להסית את הציבור ולעודדו; אולי יתקוממו בשל עניין זה למען אללה ית׳ ויתמרדו.
ונודע עניינו(של המטיף) ונתפרסם בשל זה. וכשאירעה הפגיעה באותה ׳שריפה׳ מסר את נפשו לאללה, יצא מביתו וקרא בקול גדול בחוצות פאס וברחובותיה; מי שלא יצא למען אללה אין בו לא ׳מרוה׳ (׳אבירות׳ של הבדווים) ולא דת! והמשיך בקריאה: ׳מלחמת הקודש, מלחמת הקודש!׳ הוא ציווה גם לאחרים לקרוא קריאה זו בחוצות פאס, הציבור שמע זאת ומיד התמרדו אתו. אליהם הצטרף ההמון הרב מכל ׳המקומות הנמוכים׳ (סורה כב, כה) בפאס, אחזוהו (את המטיף) והתחילו נוהים לבית השריף מוחמד בן עמראן, והוא הממונה על השריפים בפאס, בדומה למפקח על השריפים בארצות אלה. אבל ההוא, על אף כבודו המיוקר ודברו הנשמע ומרצו השופע, כשנכנס אליו המטיף וביקש לקוממו(נגד היהודים) לא נענה לו, בהתנצלו לפניו, שלא יאה לו להתקומם לבדו ולשאת בעול עניין זה, בעוד שישנם בפאס חכמי־דת שטרם נשאלו לחוות־דעתם הדתית בעניין זה.
הם (ההמון) נחפזו אל חכמי־הדת בפאם, ואספו אותם ואת האחד בהם, והוא הגדול בתוכם באותו זמן, המלומד והמופתי סידי השייך האימאם, גדול החכמים סידי אבו עבד אללה מוחמד אל־קורי. אז הביאו אותו ואת אלה שנאספו אל בית הסייד השריף. המטיף נחפז באמרו להם: צאו איתנו למלחמת הקודש, הילחמו וחדשו את האיסלאם ! הציבור חזר על דבריו, ולאחר־מכן אמרו: אם לא תילחמו איתנו יחד, אזי אתם תהיו הראשונים שנילחם בכם; כי אתם שריפים וחכמי־דת והנכם מרוצים משלטון היהודים עליכם. לאחר־מכן קראו שנית: ׳מלחמת הקודש! מלחמת הקודש ! מתוך כוונה להסיתם על־ידי כך. הם דרשו מהקורי שיתן את חוות־דעתו הדתית, אבל הלה סירב לעשות זאת בהתנצלו במורא הרשות. הם הירבו(להפציר) בו, לאחר שכתבו שאלה על המעשה, ומה שגרם היהודי וכן היהודים, וכי יש בזה משום הפרת הברית (כלומר תנאי עומר) ממש, ואף יותר מזה. הם שלפו את חרבותיהם מנדניהן וקראו אל הקורי! גם אנו מאנשי הרשות והכוח. התקוממנו למען אללה ומסרנו את נפשנו; זו השאלה שאנו מבקשים ממך תשובה עליה לפי משפט אללה ית/ ואם לא (תתנגד,) נניח לעולם בלעדיך, כי אתה חכם־דת שאינך נוהג בהתאם לחכמתך. ועוד אמרו לו דברים מעין אלה. ולא הירפו ממנו עד שכתב בכתב־ידו היתר לרצוח את היהודים, ועוד היתר להתקומם נגדם, וגדולה מזו, אף נגד הסולטאן. ומשסיים לכתוב, נחפזו אל רובע (׳חארה׳) היהודים, נתנו עליהם את החרב והרגו מהם כמה שרצה אללה שיהרגו, ולא נרתעו מפני אחד מהם, עד שהמיתו את האחרון, כדי לפנות את הרובע מהם. והיה זה יום מפואר בפאס וטבח גדול. נהרג בו קהל רב־מספר של יהודים. לאחר־מכן פנו אל ארמון השליט, החריבו אותו, והרגו את היהודי שהיה בו׳ הוא ממלא־מקומו של הווזיר.
׳לאחר־מכן הקימו עליהם את הסייד השריף מוחמד בן עמראן הנזכר, והביאוהו אל הארמון הנזכר וביקשו להביע לו אמונים׳ כשליטם החוקי. אז רמזו להם בעלי הניסיון והתבונה מבין המשכילים והפיקחים, כי אין לנהוג כך לפני שינצחו את עבד אל־חק הסולטאן, שמא יירע להם. לאחר־מכן החליטו כי הנכבדים מאנשי פאס והשריף יכתבו אל עבד אל־חק הנעדר מפאס ויספרו לו על המאורע ועל התקוממות ההמון והתמרדותם, ויודיעו לו, כי ארמון השלטון היה נשדד אילולא הרגיעו את רוח ההמון בהביאם את האדון השריף לתוכו, ״והוא ימלא את מקומך עד שוב הודך וסידור ענייני המוסלמים וההמון, ולא יוצא דבר מסמכותך״. הם שלחו אליו (אל עבד אל־חק) איגרת כזאת ובדומה למליצות אלה. וכשהגיעה האיגרת אליו מיד נקט בהכנות כדי לחזור אל פאס. אז נחפז אליו הווזיר היהודי שלו ואמר לו: שובך אינו לטובה! מה שכתבו היא הערמה על אדוננו. ולו תהא דעת אדוני — אללה יעניק לו את הניצחון — יפנה־נא אל העיר תאזא או אל עיר אחרת, עד שתכבה הלהבה הזאת ויחזק עניין אדוננו. אחרי־כן יפנה לפאס— זה יהיה הדבר הטוב. והיתה נכונה דעתו של היהודי, אולם כדברי הפתגם: ״כאשר נחרץ הגורל תלקה בעיוורון הראייה הנכונה״. עבד אל־חק נזף בו, באומרו: זו היא דעתך הנפסדת מראשיתה ועד סופה !. כל זה בגללך! לא ברכה בך! והיה שם באותו מעמד אדם מבני מרין, שראה את הסולטאן כועס על היהודי. אז נחפז וברומח אשר בידו דקר אותו, במעמד הסולטאן, ויפול (היהודי) מת מיד לפני עבד אל־חק. הוא (הרוצח) התכוון בזה למצוא חן בעיני אנשי פאס, כשייוודע להם על זאת.
-תולדות היהודים באפריקה הצפונית-ח.ז.הירשברג-כרך א'-סיפורו של עבד אל־באסט והטבח ביהודי פאס בשנת 1465
עמוד 295
תרומת חכמי מרוקו בדורות האחרונים לפיתוח המשפט הציבורי העברי-אביעד הכהן-לבי במזרח כרך ב'- הגבלת חופש הלבוש.
והעיר סוגרת ומסוגרת, אין יוצא ואין בא, צרת רעב צרת מלחמות, היושב בעיר ימות ברעב והיוצא מחוץ לעיר ייפול בחרב. וצרת גנבים ושודדי לילה. והצרות האלו הם ראיה ומופת וסימן טוב לתוחלת הגאולה. גזרות אלו אשר אנו עמנו היום יותר קשים מגזרות המן. ולזה אנו מובטחים בחסדי ה' כי אלו הימים קרבה ישועתו לבוא .
להשלמת התמונה נוסיף כי לצד הגבלת חירות הלבוש מטעמים שב"דיני מותרות" , היו קיימות תקנות קהל שהגבילו את חופש הלבוש מטעמי צניעות.
הגבלות על תספורת
[הגבלות על תספורת שהיא חלק מ"חירות הלבוש" וחריגים להן מצויות כבר בתורה – –ובמקורות הקדומים. ראו, למשל: לֹא תַקִפוּ פְאַת רֹאשְכֶם, וְלֹא תַשְחִית אֵת פְאַת זְקָנֶךָ (ויקרא יט, כז). איסורי תספורת אחרים הוטלו מכוח איסור ההליכה ב"חוקות הגוים" (ראו אנציקלופדיה תלמודית בערכו(.]
בדומה להגבלות על הלבוש, התקינו במכנאס גם הגבלות על תספורת. וכך נאמר בתקנה: הסכמת הקהל בהסכמת הנגיד כ"ה [=כבודו הרם? ] ובהסכמת בית דין וכ"ו וראשי ומנהיגי קהל קדוש מכנאס יע"א [=יגן עליה אלקים] הסכימו הסכמה גמורה ששום בן ברית שיש לו בלורית, ולא יגלח אותה מיד ולאלתר מהיום ועד שבת קודש, שהוא עובר על הסכמת הקהל, וייתן קנס כפי הנראה לנגיד כ"ה .
וראשי הקהל וגם התינוקות הקטנים בכלל הסכמה משעה שיהא בן שש שנים ויעשה כובע על ראשו .
המשך התקנה מחיל מגבלות על לבוש בצבע אדום, וכן על לבושים שנהגו ללכת בהם מי שאינם יהודים:
גם הסכימו שהאלבורנוזיס [=מעיל], כל החוטים האדומים שבהם שיצבעו אותם.
וכל מי שילבש מהיום הזה והלאה שום גלימא (נוסחה אחרת: סגוס) שיהיה בה שום כתם אדום, שהגלימא ההיא יוליכוה הקהל בקנס. גם הסכימו ששום איש בן ברית לא ילבש קושאקה.[ לפי המהדיר: חגורה מהודרת ממשי וחוטי זהב.] וכל אשר תימצא חגורה עליו מעכשיו רשות ביד ממונה הקהל להסירה מעליו, ויוליכוהו הקהל בקנס.
"בתקופות מסוימות נועד הצבע האדום רק לבגדי השומרונים. יושם אל לב שבמקורות המשפט העברי יש ביטוי קדום ביותר לאיסור ללבוש בגדים אדומים, כבר מתקופת התנאים. ראו למשל ספרי ראה, פיסקה פא, בעניין איסור ההליכה "בחוקות הגוי": "… שלא תאמר הואיל והם יוצאים בארגמן אף אני אצא בארגמן". וראו עוד בית יוסף ורמ"א, יורה דעה סימן קעח, בשם שו"ת מהרי"ק, שורש פח."
מכאן עוברת התקנה לאסור על כלה ללבוש בגדים מסוימים, בדומה לתקנה שהובאה לעיל, וכן הגבלות על מנגנים בחתונה:
גם הסכימו שהכלה לא תלבש הכיאמר בעודה בבית אביה, גם שנכנסה לחופה, זולת הנשים [השייכות למשפחת הנגיד.]
גם הסכימו שבכל שבעת הימים שקודם החופה, גם ליל יום א' שנותנים המתקאל בכלל, שאינם רשאים לנגן בכלי הניגון, זולת בעת לכת הבחורים לבית הכלה בלבד. וכשיחזור החתן לביתו, שוב אינם רשאים לנגן בכלי הניגון כל הג' ימים.
גם הסכימו שכל ערב שבת, כשירד הנס [אפשר שהכוונה לדגל שהורדתו סימנה את כניסת השבת הממשמשת ובאה ומורה על החיוב לסגור את החנויות.] בשעה עשירית, מיד יסתמו כל החנויות מיד ולאלתר, וכל העובר על דברינו זה עובר על ההסכמה.
עוד הסכמנו ששום איש בן ברית לא ילבש לא בגדי דירי, ולא עקרי, ולא שקרנאט, זולת התינוקות שאינם בכלל.
מהדיר התקנות רמ"מ עמאר הביא השלמה ל"תקנת התספורת" מחיבורו של הרב יוסף משאש, אוצר המכתבים-חלק א, דף סא ע"א.
זכרון דברים בעניין גידול שער הבלורית ושבולי השפם, כבר קדמונינו עשו עליהם תקנות ואסרו איסר למגדלם וקנסו כמה בני אדם על זה .
ובימי החכם הנגיד כמה"ר אברהם בן וואעיש ז"ל בשנת שב"ע, 1612 ]=שע"ב, שהיא שבע למלכותו אסר במאסר והעניש והלקה רבים על זה.
ובשנת ת' לפ"ק [= 1640 ] הוסיפו עוד לחזק התקנה על פי גזירת המלך וגדוליו, כדי שלא יעשו כמעשה הנוצרים שנואי נפשם .
ועמד על זה החכם הנגיר כמה"ר חביב טולידאנו ז"ל כמ"ש כל זה בנוסח התקנות. ובשנת תנ"ב [ = 1692 ] עמד עוד על זה, ובפרט הנגיד השני יצחק בן וואעיש ז"ל .
וזה זמן התחיל ההמון לפרוץ גדר. ובכן עמדו עוד לחוק תקנות הראשונים, ה' יגדור פרצותינו וכו', ויפתח לנו שערי אורה, בשנה זו הבאה עלינו לטובה לחיים טובים ולשלום היא שנת תקי"ח לפ"ק ( 1758 ) וחתום ע"ה דניאל טולידאנו ס"ט .
בחיבורו הקלאסי נר המערב (ירושלים תרע"א), עמ' קמז, מזכיר הרב יעקב משה טולידאנו את רבי אברהם בן וואעיש כאחד מהחכמים, "מתקני התקנות", שחיו בדור השני לאחר הגירוש במראכש, אך מצודתם הייתה פרושה גם על פאס ועל מכנאס. הרב טולידאנו מביא (בספרו, שם, עמ' קנג, הערה פג) ציטוט ממשניות דפוס ונציה שס"ו, שהביא לדפוס "החכם השלם מוהר"ר אברהם בר הר"ר ראובן בנחמן ז"ל ממרויקוש עיר ואם בברבריא" ובהקדמתו הוא מעיד: "כי שלחני פה הנגיד המעולה הר' אברהם בן וואעיש, קרובי ממשפחתי הנזכרת, לקנות למלך כלים יקרים. ואשב פה מצפה חרד שנה וחצי, אולי תבוא האניה אשר בה ישלח אלי הממון לעניין הנזכר, והנה בעוונות, בארצנו כל משפטיו הרעים, חרב, דבר ורעב, כי המלך נלחם עם אחיו ואין יוצא ואין בא". חכמים אחרים מבני משפחה זו ידועים לנו ממכנאס וביניהם רבי שמואל בן וואעיש (ראו נר המערב שם, עמ' רעז, והערה קמג שם. לפי הרב טולידאנו הוא חי בין השנים תצ"ח תקע"ז), ורבי אלישע בן וואעיש.
חופש התנועה והגבלתו
גם חופש התנועה הוא מחירויות היסוד של האדם וניתן למצוא את שורשיו גם במשפט העברי. עם זאת, כשאר זכויות האדם גם חופש זה הוגבל ל"תכלית ראויה". כך, למשל, כאשר היה חשש שתנועה בלתי מוגבלת תביא עימה פריצת גדרי צניעות או תעודד משחקים אסורים כגון משחקי הימורים .
תרומת חכמי מרוקו בדורות האחרונים לפיתוח המשפט הציבורי העברי-אביעד הכהן-לבי במזרח כרך ב'- הגבלת חופש הלבוש.
עמוד 124 PDF
Memoires Marranes-Nathan Watchel- Resurgences marranes au Portugal
Du groupe de Yacov faisait partie un autre journaliste, Luis Gonzaga Dourado Rocha qui, dans un article publié en 1985 dans la principale revue de la communauté juive de Sâo Paulo, évoquait le projet de « réunir les crypto-juifs du Brésil […]. La première rencontre des « marranes » du Brésil a pour but de rassembler tous ceux qui ont conscience d’avoir des origines juives […]. Beaucoup d’entre eux souhaitent revenir au sein de la communauté, d’autres ont déjà accompli leur retour, et peut-être y a-t-il ceux qui n’ont pas encore pris connaissance de ce mouvement et qui viendront accroître les rangs de la communauté juive du Brésil».
Helio Daniel Cordeiro est né en 1963, à Americana, à l’intérieur de l’État de Sâo Paulo. Son père l’instruisit très tôt à la lecture de l’Ancien Testament, et il répétait avec fierté : «Ton grand-père était juif. » Ce grand-père paternel, venu du Portugal au Brésil, était originaire de Bragance, où il avait très probablement été un adepte d’Artur Carlos de Barros Basto, à l’époque où celui-ci y suscita la création d’une communauté juive. Dans un entretien, Helio Daniel Cordeiro explique ainsi sa vocation :
A douze ans, j’ai mieux pris conscience, plus nettement, de mon identité. A surgi en moi une sympathie pour l’Etat d’Israël, que j’ai liée à l’Israël biblique, et à une solidarité pour les Juifs victimes de l’Holocauste. Dès lors, j’ai étudié l’Ancien Testament, l’Inquisition, les Juifs portugais et leurs descendants au Brésil.
II s inscrit d abord a l'université de Campinas, où il suit des cours de théologie et de philosophie, puis il travaille comme journaliste dans diverses publications de la communauté juive de Sâo Paulo (O Hebreu, Informe Bnai-B’rit, Brasil-Israel). C est alors aussi qu’il se joint au groupe qu’anime Yacov et qu il publie, en 1986, un petit livre, Judaismo e Humanismo. Après le départ de Yacov pour Israël, il fonde le SHEMA, qui trouve rapidement un vaste écho : en 1992, donc en l’espace de deux ans, la Société avait déjà reçu deux cent cinquante lettres envoyées de tout le Brésil. Un peu plus tard, en 1995, il publie un autre ouvrage, Os Marranes e a Diaspora Sefardita. Estudo introductôrio sobre a identidade étnica criptojudaica, conçu comme un manuel destiné aux « descendants des nouveaux- chrétiens en quête de leurs racines»; symboliquement, cet ouvrage est dédié à la mémoire de Baruch Spinoza.
Avec David de Andrade, nous sommes en présence d’un cas moins fréquent: venu directement du Nord-Est, c’est à Sâo Paulo qu’il trouva sa voie religieuse. Il est né en effet à Arneiroz, en 1963, dans le lointain sertâo de Inhamuns, au Cearâ, fils du négociant Francisco Elias de Andrade et de Maria Valda Monteiro de Chaves, tous deux issus de familles éminentes de la région. La famille Andrade, liée à l’Église catholique, compte parmi ses membres plusieurs prêtres (un grand-oncle de David était evêque). Quant aux Chaves, on sait que leurs ancêtres sont venus au xviiie siècle de l’Alagoas (qui avait ete occupe par les Hollandais) pour coloniser dans le sertâo du Cearâ les vastes étendues de la Cachoeira de Fora.
– La foi religieuse de David de Andrade l’incita tout d’abord à entrer au séminaire catholique, où il se joignit aux adeptes de la «théologie de la libération». Il devint aussi le correspondant d’un journal de Fortaleza, ce qui l’amena à dénoncer les atteintes aux droits de l’homme commises par un fonctionnaire local ; à la suite de quoi il dut s’enfuir et chercha refuge à Sáo Paulo. Cette rupture bouleversa l’orientation de sa vie : d’une part, il suivit des cours de philosophie à l’université de Sáo Paulo, puis d’économie, et fut reçu à un concours difficile pour un poste élevé dans l’administration publique ; d’autre part, son nouvel environnement, à Sáo Paulo, le conduisit à s’interroger, lui aussi, sur certaines coutumes pratiquées dans sa famille.
Cependant ses parents, et surtout son frère, lui déconseillaient vivement de s’affirmer comme juif: «Tu veux donc, l’avertissaient-ils, humilier notre famille?» David de Andrade entra néanmoins en relation avec Helio Daniel Cordeiro, qui venait de fonder le SHEMA et l’introduisit auprès de Francisco Corrêa Neto. À son tour, David de Andrade se mit à étudier la religion juive au Beit Chabad de Sáo Paulo, puis partit pour Israël, muni d’une recommandation du même rabbin Abraham Anidjar, de Rio de Janeiro, qui avait prononcé la conversion de Francisco Corrêa Neto. Mais, à la différence de ce dernier, David de Andrade refusait de se soumettre à la procédure formelle de conversion ; or se posait le problème, inévitable pour tout descendant de nouveaux-chrétiens, des preuves de son ascendance juive. Après beaucoup d’efforts, David de Andrade réussit néanmoins à être reconnu comme juif non pas à la suite d’une «conversion», mais au titre d’un «retour».
Memoires Marranes-Nathan Watchel- Resurgences marranes au Portugal
Page 52
שירי דודים לר' דוד אלקאיים- מאיר נזרי
- 3. ר׳ דוד אלקאיים – מקום פעילותו
א) מוגדור / אסווירא – עיר מולדתו של ר׳ דוד אלקאיים
למוגדור שרידים ארכיאולוגים המעידים על קיומה כבר מתקופת הפיניקים. ב-1507 הקימו בה הפורטוגזים מצודה בשם מוגדור. מוגדור החדשה בשמה הקדום או אסווירא בשמה הערבי, עיר מולדתו של ר׳ דוד אלקאיים נוסדה בסביבות 1760 על ידי הסולטן סידי מחמד בן עבדללאה. הקהילה היהודית של מוגדור נתאפיינה מראשיתה באווירה משולבת של מסורת ומודרנה גם יחד, ואנשיה דיברו ערבית וצרפתית.
קהילה של מעמדות: בני הקהילה התגוררו בשלושה רבעים המשקפים שלושה רבדים חברתיים כלכליים של הקהילה: א. ה׳קסבה׳ – משכנם של העיליתות שכללה סוחרים, עשירים ואנשי דיפלומטיה, משכילים ואינטלקטואלים. שדיברו צרפתית ואנגלית.
ב. ׳למדינה׳ שאוכלסה על ידי אנשי המעמד הבינוני וביניהם תלמידי חכמים יחד עם המוסלמים.
ג. המלאח שבו התגוררו אנשים מדלת העם. בראשיתה מנתה הקהילה 6.000 יהודים שהיוו כ-50% מן האוכלוסיה הכללית ובתחילת המאה ה-18 הגיעה ל-18.000 יהודים והיוותה למעלה מ-50% מכלל אוכלסיית העיר.
מרכז מסחרי יהודי: עיקר יסודה ותשתיתה של מוגדור היה על רקע מסחרי. עשר משפחות יהודיות עשירות נתיישבו בעיר החדשה ביוזמתו של הסולטאן מוחמר עבדללאה, שבחר בהן כדי לפתח את סחר החוץ של העיר תוך מתן עידוד והנחות ממס. מספר הסוחרים היהודים בתחילת המאה ה-19 הגיע ל-24 שהיוו כ-60% מכלל סוחרי המלך, והנמל של מוגדור היה גדול יותר מזה של קזבלנקה. יחסי מסחר במוגדור נתקיימו עם ארצות אירופה וביניהן אנגליה וצרפת. בראשית שנות ה-80 של המאה ה-20 נמנו 30 חברות מסחריות של יהודים מבין 50 החברות שפעלו בעיר, עד כדי כך שהמסחר היה מושבת בשבת.
מרכז דיפלומטי: מלבד המסחר מילאו היהודים תפקידים דיפלומטיים כמו הקונסולים של אוסטריה וארצות הברית, שקיימו גם קשרי מסחר ותרבות עם קהילות יהודיות בעולם, במיוחד עם קהילות לונדון, אמסטרדם, אלג׳יר, וליוורנו שבה הודפסו הספרים של חכמי מוגדור.
קריה של חינוך: מיוחדת היא מוגדור גם במוסדותיה החינוכיים: לצד המוסדות המסורתיים ללימודי קודש פעלו מסגרות חדשות, ועיקרן בית ספר אליאנס שנוסד בשנת1884 שכלל שני אגפים, אחד לבנים ואחד לבנות. במוגדור פעל בית ספר נוסף ייחודי מסוגו במרוקו, בית ספר לבנות ׳כבוד ואומץ׳ שנוסד מטעם ה׳אנגלו ז׳וייש סקול׳ ב-1885 בהנהלתה של סטילה קורקוס שאכלס בתחילתו 170 תלמידות ומנה בשיאו 225. הלימודים היו ברמה גבוהה, ורוב השיעורים התנהלו בשפה האנגלית. ב-150 שנותיה הראשונות הייתה מוגדור תחת השפעה אנגלית ומשפחות העיליתות נהגו לשלוח את ילדיהן ללמוד בלונדון.
'קריה של אמנויות׳: תחת כותרת זו כותב חיים זעפרני, יליד מוגדור, על האופי האינטלקטואלי של סוחרי הקהילה והעל האווירה האמנותית ששרתה בה בזכות אמני המוסיקה והשירה בדמותם של ר׳ דוד יפלח ור׳ דוד אלקאיים, תוך שהוא מונה שמות של חכמים ורבנים, מוריו התורניים לתלמוד ולמדרש לעד אנשי קבלה.
עברית וציונות: במוגדור פעלה אגודה עברית שכללה חוג מצומצם לעברית וביניהם שלושה ׳דוידים׳: דוד יפלח, דוד אלקאיים ודוד כנפו, שדיברו ביניהם רק עברית. ב-1900 נוסדה בעיר זו אגודה עיונית ׳שערי עיון׳ יחד עם אגודה נוספת בתיטואן בשם ׳שיבת עיון׳ שנוסדה באותה שנה כהיענות לקונגרס העיוני בבזל בשנת.1897 בשנת 1903 נוסדה בעיר סאפי אגודת ׳אהבת עיון׳ וב-1908 נוסדה בעיר פאס אגודת ׳חיבת עיון׳.
תמורות מדיניות ותרבותיות: עם כניסת הפרוטקטורט הצרפתי לתוקפו ב-1912 השתלטה ההשפעה הצרפתית על המקום, שדחקה את ההשפעה האנגלית, ובא הקץ גם על ביה״ס היהודי האנגלי. בתקופה הצרפתית שררה הרמוניה טובה בין האוכלוסיות בעיר: הצרפתית, הערבית והיהודית. בעקבות הקמת מדינת ישראל גבר הרגש הציוני על כל הרמוניה, יהודי מוגדור עלו רובם לארץ, ׳אך נותר בלב בולם רגש של אהבה והכרת תודה לעירם׳ בדברי אשר כנפו ודוד בן שושן.
נג. עורי שפת אמת
פיוט אחר על השפה. כתובת השיר:
תבנית קבע דו טורית. התבנית:
אב. החריזה:
11 הברות בבל טור. המשקל:
אוטוגרף מקיף לד. קיים, ב״י מאוסף מ. בהן, י-ם 26 (ס. 3499), עמ׳ 275; צילום כתב יד ׳שירי דודים/ ירושלים תשמ״ג, עמ׳ 221; יוסף שטרית, שם, עמ׳ 23, ובספרו פיוט ושירה ביהדות מרוקו, תשנ״ט, עמ׳ 290 [מנוקד]; אפרים חזן, דף שבועי, ראה השיר הקודם עמ׳ 3. מקורות:
עוֹרִי שְׂפַת אֱמֶת שָׂפָה בְּרוּרָה / שָׂפָה בֵּין הַשָּׂפוֹת מָה לָךְ נִרְדֶּמֶת
שׁוּבִי לִימֵי נְעוּרַיִךְ הֲדוּרָה / הִתְנוֹסְסִי וְאַל תְּהִי נִכְלֶמֶת
תַּחַת הֱיוֹת בְּחַיָּתֵךְ צְרוּרָה / תִּתְנַשְּׂאִי בְּתוֹךְ עַמֵּךְ נֶעְצֶמֶת
וּבְנוֹת הַשִּׁיר תּוֹךְ עֲלָמוֹת בְּשׂוֹרָה / כִּבְתוֹכֵךְ מַעֲשֵׂה רִקְמָה נִקְסֶמֶת
5 יְלָדָתֵךְ בֵּין נְבִיאִים נְצוּרָה / בָּךְ נָאֲמוּ וְאַתְּ לָהֶם נוֹאֶמֶת
קוּמִי אוּרִי פִּנַּת יִקְרַת כִּמְנוֹרָה / בְּעֶזְרַת נְדִיבִים אַל לָךְ נֶעֱלֶמֶת
יֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתְךְ שְׁמוּרָה / כִּימֵי מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר נֶחְתֶּמֶת
- 1. עורי…נרדמת: ביטוי להתעוררות השפה העברית. עורי: כמו שופ׳ הרב ׳עורי עורי דברי שיר׳. שפת אמת: על פי משלי יב,יט 'שפת אמת תבון לעד,. שפה ברודה: על פי עפ׳ ג,ט ׳כי אז אהפך על עמים שפה ברורה׳. שפה בין השפות: ביטוי למעמדה כשפה מוכרת. מה לך נרדמת: בגלותך עדה״ב יונה א,ו. 2. שובי לימי נעוריך: בהיותך בארעך ובמולדתן. הדורה: נהדרת ומכובדת. התנוססי: התנשאי, הרימי נס ודגל כמו ׳שאו נס עיונה׳(יר׳ דר). 3-2. ואל…ערוךה: אל תתביישי בגלל גלותך בעבר, השווה יש׳ נד,ד ׳אל־תיךאי בי־ לא תבושי ואל־תבלמי בי לא תחפירי בי בשת עלומיך תשבחי ורוךפת אלמנותיך לא תזכרי־ עוד׳. ואל תהי נבלמת: ׳ואל תכלמי׳. תחת…צרורה: בגלל היותך קשורה לגלותך בלי יכולת להתחדש להתפתח עדה״ב שמו״ב ב,ג ׳ותהיינה עררות עד־ יום מתן אלמנות חיות׳. תתנשאי…נעצמת: תתחזקי ותזכי למעמד חדש בתוך עמך. 4. ובנות…נקסמת: את מהלכת קסם ומעוררת עניין כאשר את משתבעת בתוך הטורים של בתי השיר. ובנות השיר: על פי קה׳ יב,ד. כאן: בתי השיר. תוך עלמות בשורה: המילים המעטרות את בתי השיר במעשה רקמה דומות לעלמות המתופפות במעגל עדה״ב תה׳ סח,בו ׳קדמו שרים אחר נגנים בתוך עלמות תופפות׳. 5. ילדתך…נואמת: מעמדם שמור בספרי הנביאים המשמשים דגם ללשון הרטורית הגבוהה, ובך נאמו הנביאים, ואת היית עבורם החומר הלשוני הרטורי לנאומיהם ולנבואותיהם. ילדתך: מקור הולדתך על פי שה״ש ח,ה. 6. קומי אורי: על פי יש׳ ס,א. פנת יקרת: פינה יקרה ומכובדת על פי יש׳ כח,טז ׳הנני יסד בעיון אבן אבן בחן פנת יקרת מוסד מוסד׳. במנורה: המאירה. בעזרת נדיבים: חוקרי הלשון והתורמים לתחייתה. אל לך נעלמת: אל תיעלמי. 7. יש…שמורה: שיעורו יש תקוה שמורה לאחריתך, בלומר תקןוה מובטחת עדה״כ יר׳ לא,ז. כימי…נחתמת: כסוף התקופה של מרדכי ואסתר שהיהודים יעאו ממנה מערה לרווחה. נחתמת: לשון חתימה בבניין נפעל בהוראת קל כמו ׳וחתם הספר׳(דני׳ יב,ד).
שירי דודים לר' דוד אלקאיים- מאיר נזרי
הטקסט עמוד 15 הפיוט עמוד 542
מגורשי ספרד ופליטי השמד בפורטוגל בראשית הזמן החדש -(1700-1492)-שלום בר אשר
בעניין אחר, כדי שלא לעודד גירושין פזיזים, שהיו בניגוד לרצונן של נשים, ושהבעלים התחרטו עליהם, נקבע בתקנה שבקשות לגירושין יתקבלו רק שלושים יום אחרי הרצון המקורי – משנתעורר אצל הבעלים רצון אמתי להיפרד(תקנה מחודש סיון שנת שס״ג). בתקנה נוספת הזהירו ושבו והזהירו שאין להחתים אישה כערבה לחוב, כי אם החוב לא ישולם, והיא תיכלא בכלא נכרי – כבודה יחולל.
התמורות שנתחוללו בשנות כהונתו של הרב שאול סירירו הטביעו חותם בל יימחה בפרט במנהיגותו החברתית. על הזדעזעות הקהילה ועל הפחד הגדול שנפל על יהודי העיר בשנות הרעב ״ניתוסף צער המלחמות עוד – עד שבוחרים מות מחיים״.
בראשית העשור השני של המאה השבע־עשרה, בדרשה לשבת הגדול בשנת ש״ע (1610), תיאר הרב סירירו את העול הכבד המוטל עליו בחלוקת המסים:
"אשר יש לי מטורח הקהל יצ״ו בענין חלוק המסים, וריב כלם אלי בא, ואני צריך כל היום לפשר ביניהם ולשים שלום כרצון איש ואיש, כי לולא זה היו הורגים אלו לאלו, כי בעונות המשא כבד עד מאד, וגדולי העיר מהם ברחו,ומהם מתו. ותכבד העבודה על דלי העם ואין לאל ידם, כי כלתה הפרוטה מן הכיס, ואין ספק כי כבדה עלי העבודה מאד, וכן צער העניים ובעלי תורה וצעקתם עלתה לפני כל היום, כי נתמעטו ההכנסות ורבו ההוצאות."
כבר בשנות הרעב רבו הבדלי המעמד, והנה בשנת 1611 נסו גדולי העיר ממנה, העול נפל עליו, ולו עצמו נגרם נזק אישי: ״מרוב העושק ומריבות בני הקהילות על עניין המסים והארגוניות ומזעקת הדלים, ובאמת כי העושק הנעשה לנו בעונותינו יהולל חכם״.
התמורות השפיעו עוד על תפיסתו הרוחנית של הרב סירירו. תיאוריו ההיסטוריים המשובצים בדרשותיו הציבוריות מאמתים בתיאוריהם הבלתי־אמצעיים את המצוקה שבה הייתה שרויה קהילת פאס בחמשת העשורים האחרונים של חייו, בכל המחצית הראשונה של המאה השבע־עשרה.
בהכשרת האדם היהודי לחיי תורה וקדושה הוא השמיע את לקחו, בפרט בשבת הגדול, לפני פסח, ובשבת תשובה (=שבת בינתיים) לפני יום כיפור. את הסבל של אותן שנים הוא ראה, כקודמיו בכל תפוצות ישראל, אותות משמים להיטיב את התנהלות החברה ואת הצורך בליכוד אנשיה. החידוש בדבריו הוא במסקנותיו על ההבדל בין גלות ספרד לגלות ישמעאל. הוא כאב את גירוש ספרד ועוד יותר את הגלות שנגזרה על המגורשים לחיות בין מוסלמים המשפילים יהודים:
כי הנה אפילו אחינו אשר נטמעו בין הגויים בגירוש קאשטיליא ובאים להתגייר, כשרואים גודל שפלותינו, בוחרים להם המות מהיות יהודי, כמו שאנו רואים בעינינו חוזרים לארצם ולדתם. הגלות הארוכה מייאשת, ובמקום שאדם ישמח בשכר יגיע כפיו להוציאו על בניית בית ונשיאת אישה הנה כל יגיענו האומות חומסים במסים וארגוניות.
כאמור, הרב היה גם מנהיג רוחני מן המעלה הראשונה. הוא הפיח תקווה לגאולה בבני דורו, המתוארים בפיו ״מתייאשים״, אך הוא אינו מציע ליהודים היושבים בארצות ישמעאל (ואדום) להתקומם, משום שאלה רק ״ברוק ובהבל שבפיהם הם יטביעו ויכלו אותנו״. הוא מקונן על כך שראוי לראות את משפטם־עונשם של בני עשו וישמעאל, אבל המציאות אחרת – הם בריאים וחזקים וחיים בשלווה. הפיזור הרב של בני עמו הוא מידה קשה מאוד, כי אילו היו מרוכזים בארץ אחת ״כל זמן שרואים אלו את אלו [הם] מתנחמים או יעזרו קצתם את קצתם לעמוד על נפשם״. אלא שגם בפיזור הוא מוצא נחמה פורתא: עם גודל הצרות חציו של העם היהודי (בספרד ופורטוגל) כלים מן העולם היהודי, ואילו אלה שבפזורה הספרדית אינם כלים. אלא שמותם של אלפים ברעב ובמגפות גורם להתמעטות הקהילה, והמומרים, בפרט מדור הבנים שנטמעו בגויים, הפכו לאויבי הקהילה. מדובר בעדות ממקור מהימן שיחס המומרים לקהילה שממנה הם יצאו היה קשה יותר מיחסם של בני הרוב המוסלמי אליהם. לדידו של רבנו, המצווה לזכור את יציאת מצרים – גדול ערכה ממתן תורה ומענני הכבוד שליוו את בני ישראל במדבר. הייסורים ממרקים את העוונות, וגלות מצרים היא מקור העידוד הגדול שממנו יש ללמוד על מצב היהודים בימיו בארץ מוסלמית קשה.
אין ספק שבדרשותיו של הרב חלו עריכה של מבנה ועיבוד ספרותי, ונראה שהוא חשב שיש להן ערך היסטורי, ושיש להנחילן לדורות. בצד חשיבותן העיונית־ המהותית, הוא הוסיף לדרשותיו הקדמות, הכוללות לא רק את הלקח הדתי והמוסרי שיש ללמוד מהן, גם שמות של אישים שפעלו בזמנו, בהם שמות של מלכי מרוקו, ואת תרומתם לנתיני הממלכה, ובפרט הוא מפרט אם הם השכילו להביא להם ברכה ושלום. בדרוש שנשא בשנת 1609 הוא משבח את המלך מולאי זידאן ש״השכיל להביא שלום בימיו״. הוא שולט במקורות המקראיים, בתלמוד ובמדרשים שליטה בלא מצרים, והוא מצטט מהם.
כאמור, מן התקנות בזמנו של ר׳ שאול סירירו עולים פרטים חשובים על הנהגת הקהילה, ואין ספק שהוא הטביע בה את חותמו האישי בהתנהלות נאותה עם מוסדות רבים: הנגידות, המוסד הגבוה ביותר בהנהגת יהודי פאס, ו״המעמד״, הכולל את ״טובי העיר״, מונח שהובא עם המגורשים ונשתל בקרקע חדשה, סמל מובהק להשפעה של יוצאי ספרד במשך יותר ממאתיים שנה. מכלל זה יוצאת ביקורתו על גדולי העיר שנסו ממנה בשנות הרעב, אך הוא לא פירט למי הוא כיוון.
מהתקנות בזמנו מצטייר חיזוק סמכויות בתי הדין וסדריהם וכן עולה תפקידו של בית הכנסת כמרכז חייה החברתיים של הקהילה. במפורש צוין קיומו של מה שכונה ״בית הכנסת הגדול״, ובו כנראה התפלל ודרש ר׳ סירירו.
כמעט לכל התקנות העקרוניות שתיקן והנוגעות למוסדות הקהל מתלווה מבוא שנועד להסביר בהרחבה את הרקע הרעיוני לתיקון ואת הדרישה מכל חלקי הציבור לשאת בנטל. עוד בתקנות נפתח צוהר ללמוד על מצוקות בני העם הפשוטים. חכמי ישראל הרבו להורות את בני עמם בהוראת שעה והטיפו לצאן מרעיתם על הצורך להיטיב את אורחות חייהם. פעמים רבות, וכאמור בפרט בימים מעיקים של רעב ומחסור, תבע הרב הגדול ר׳ שאול סירירו לדאוג לחלשים, ולנשים בכללם, ובפרט לזכויותיהם של גרושות, אלמנות ויתומים.
המגמה ההלכתית־מעשית של ר׳ שאול סירירו משתקפת בייחוד בפועלו המשפטי ביותר מחמישים תקנות הכלולות ב״ספר התקנות״. מעט מאוד הוא עסק בצד המבני של ההנהגה ותפקידיה. חכם זה, ממוצא ספרדי, לא הרבה לדבר על פעילות מוסדות בתי הדין או על ארגון המיסוי ועל יחסיהם של בתי הדין עם גופים אחרים בארגון הקהילתי. הביקורת על מעשי הדור אינה לו דרך טבע.
התקנות, הדרשות והפרשנות שלו ושל עמיתיו נותנות לנו לא רק ממד רחב יותר של אישיותם ופועלם אלא גם פנים אחרים להשתלבותם בתוך החברה – הם מוצגים כשהם כואבים את כאבה ודורשים את הדרוש תיקון בתוכה. אין הם מורמים מעם אלא מהווים בשר מבשרם של בני הקהילה.
סירירו היה דמות ראשית בהנהגה הרוחנית של פאס ובבית הדין הרבני, ונראה שריבוי התקנות בשנות פעילותו מקורו, בין היתר, בגישה שהוא היה מנציגיה המובהקים – להעמיד את חיי הקהילה על דין ומשפט השווים לכול, כדי להגן על החלשים ועל העניים בקהילה.51 לפני מותו הוא דאג להכשיר שני תלמידי חכמים, ר׳ יעקב בן יוסף בן דנאן, סופר ביה״ד, ור׳ עמנואל בן מנחם סירירו. כוונתו הברורה הייתה שימשיכו את דרכו כדיינים. בשנה שבה נתקבלה תקנת הנגידות הוא היה בן שמונים ושלוש, ומי שחתם ראשון על שטר הסמכת הנגיד יצחק הצרפתי, היה ר׳ סעדיה אבן דנאן. חתימה זו היא סימן לכך ששבע שנים לפני שר׳ שאול הלך לעולמו היה סעדיה המנהיג הרוחני בפועל בקהילת פאס, ושהוא המשיך בדרך קודמיו. כמאה תקנות הותקנו מסוף המאה החמש־עשרה ועד אמצע המאה השבע־עשרה, ורק עשר תקנות נתקנו מן המחצית השנייה של המאה השבע־עשרה ועד שנת 1712. ועם זה, המגמה ורוח הדברים – נשמרו.
מגורשי ספרד ופליטי השמד בפורטוגל בראשית הזמן החדש -(1700-1492)-שלום בר אשר
עמוד 56
דברי שלום ואמת-הרב שלמה טולידאנו-חיזוק כמה פסקי הלכות ברוח הפסיקה של חכמי צפון אפריקה.דין פוחח
ב. דין פוחח
כתוב בספר ילקוט יוסף (ח״א, הלכות שליח צבור, סעיף ב): ״אבל אם כל פרק הזרוע העליון עד המרפק מכוסה, מותר לו לעבור לפני התיבה״.
אבל אנחנו מקפידים אפילו על האמה שתהיה מכוסה ברובה.
- הראשל״צ הגר״ע יוסף מסתמך על לשון מרן הבא: ״פוחח – והוא מי שבגדיו קרועים וזרועותיו מגולות, לא ירד לפני התיבה״(או״ח בסימן נג, סעיף יג). וכבר כתב הרי״ף: ״פוחח שבגדיו קרועים וזרועותיו מגולות״(הרי״ף על מגלה דף כד, ע״א). ומהו זרוע? במצות מתנות כהונה של הזרוע, הלחיים והקיבה, כתב הרמב״ם: ״אי זהו זרוע? זרוע של ימין מן הפרק של ארכובה עד כף של ידו״(הל׳ בכורים, פ״ט, יח), ודבריו מתבססים על המשנה במסכת חולין (פ״י, מ״ד): ״שהן שני איברים זה מעורה בזה״. לפי זה הזרוע היא מן הכתף ועד פס היד. וא״כ מנין לו לראשל״צ שמדובר רק באבר שמן הכתף ועד המרפק? ובכן, התוספות כתבו (מנחות לז, ע״א, ד״ה קיבורת) בשם ר״ת: ״ואותו עצם שבין יד לקודא (coude בצרפתית) אינו קרוי זרוע אלא קנה, כדתנן במסכת אהלות(פ״א, מ״ח) דקחשיב רמ״ח אברים, ל׳ בפיסת היד (ו׳ בכל אצבע), שנים בקנה, שנים במרפק, אחד בזרוע וד׳ בכתף. ומשמע בהדיא דההוא דסמוך לכתף הוא זרוע שבין הכתף למרפק, ומרפק הוא קודא וכד. עוד ראיה מדתנן בם׳ הזרוע (חולין קלד, ע״א) איזהו זרוע ? מן הפרק עד הכף של יד וכר. ומיהו אין ראיה מזרוע דבהמה לזרוע דאדם, דהא שוק דאדם נמי לא הוי כשוק דבהמות וכו׳ ״(ע״כ). א״כ התוספות הביאו ראיות ממסכת אהלות שהזרוע של האדם אינה כמו הזרוע של הבהמה, וכי אצל האדם, הזרוע היא מן הכתף ועד המרפק, ואצל הבהמה, הזרוע היא מן הכתף ועד פס היד.
- יש להבחין בין לשון המשנה במסכת אהלות שהוא לשון מדוייק, לבין לשון בני אדם. במסכת אהלות, התנא נותן שם מדוייק לכל אבר ואבר, כדי שיוכל למנות את כל רמ״ח האברים. ולכן הוא מבחין בין הזרוע לבין הקנה. אבל בלשון בני אדם, אין רגילים להבחין ביניהם, והזרוע כוללת את שניהם. ואפילו התורה השתמשה בלשון בני אדם כשאמרה: ״וגאלתי אתכם בזרוע נטויה״(שמות ו, ו) שפירושה כמו ״ביד נטויה״ שמופיעה פעמים רבות בתנ״ך (ישעיה ה, כה; ט, יא; יד, כז; ועוד), שהרי אי אפשר לנטות את הזרוע בלי לנטות יחד איתה את הקנה. ואין ספק כי הרי״ף שכתב ״וזרועותיו מגולות״ מתכוון למשמעות הנפוצה של המילה ״זרוע״ שכוללת את הכל, ולא למשמעות המצומצמת של מס׳ אהלות.
לכן כתב הרב עובדיה הדאיה זלה״ה (ישכיל עבדי ח״ז, דף שכט, ע״א): ״אפילו אם החולצה של חצי שרוול מכסה את הזרוע עד המרפק, אסור למי שלובשה להיות שליח צבור, כי הקפידה איננה רק על הזרוע, אלא כל שאין גופו מכוסה כראוי כדרך כל בני אדם, הרי זה בכלל פוחח שאסור להיות שליח צבור, שאין זה כבוד הצבור, שהרי אין דרך לעמוד בפני גדולים בחולצה של חצי שרוול, אלא לובשים עליה מעיל שלא יתראו ידיו מגולות. ואפילו במקום שהחברים אינם מקפידים זה על זה בכך, מכל מקום פשוט שאינם מעיזים להיכנס בחצי שרוול לבתי המשפט או לבתי הדין או לנשיא המדינה, וכל שכן שאין לעמוד כך לפני מלך מלכי המלכים הקב״ה, ואפילו אם הוא יחיד שבא להתפלל בחצי שרוול, יש למחות בידו, וכל שכן שאינו יכול לשמש כשליח צבור, וכך אנו נוהגים למחות לא רק בשליח צבור הבא להתפלל בשרוולים קצרים, אלא אף ביחידים הבאים לבית הכנסת להתפלל כך, שיתנהגו ביראת הכבוד״ <ע״כ).
- עטוף לכבוד הצבור
האשכנזים בד״כ מקפידים ששליח ציבור יתעטף בטלית גם בתפילות מנחה וערבית. אך ״בכל ערי המערב לא הקפידו שש״צ יתעטף בטלית לכבוד הצבור״.
- ׳ברוך ה׳ המבורך׳ מעומד
כתוב בספר ילקוט יוסף (ח״א, עם׳ עט, סעיף לג) שאין צורך לעמוד כשאומרים ׳ברוך ה׳ המבורך, ״זולת כשעונים ברוך ה׳ המבורך בערבית של ליל שבת, שאז מקבלים תוספת של נשמה יתירה, אז המנהג לעמוד על רגליהם״. ואנחנו לא נהגנו לעמוד על רגלינו, גם לא בערבית של ליל שבת, שכן אנו מקבלים את השבת כשאומרים ׳מזמור שיר ליום השבת/ ואז אנו עומדים. אבל בזמן קדיש וכשעונים ׳ברוך ה׳ המבורך׳, אנו נוהגים לשבת.
- ניקוד ׳ובנעימה קדושה׳
נוסח צפון אפריקה ביוצר הוא: ׳בשפה ברורה וּבִנְעִימָה קְדוֹשָׁה, כולם כאחד עונים באימה׳. לעומת זה נוסח עדות המזרח הוא: ׳בשפה ברורה וּבִנְעִימָה, קְדֻשָׁה כולם כאחד עונים באימה׳ ־ כמו הנוסח של האשכנזים.
לכאורה הנוסח של האשכנזים ושל עדות המזרח, יש בו הגיון מסויים, שכן אומרים אח״כ קדושה: ״קדוש, קדוש, קדוש״. אך מבחינה תחבירית היה רצוי לומר לשיטתם: ׳בשפה ברורה ובנעימה, כולם כאחד עונים קדושה באימה ואומרים ביראה קדוש קדוש קדוש״. ובעל שבלי הלקט (רבינו צדקיה ב״ר אברהם הרופא מרומא במאה הי״ג) מביא בשם רב נטרונאי גאון זצ״ל שאומר: ״בשפה ברורה בנעימה ובקדושה כולם כאחד לאל הברוך נעימות יתנו״ (שבה״ל יג). וברור שגירסתו היתה ״ובקדשה״. נוסח עדות המזרח מובא ע״י כף החיים (סי׳ מח, אות א, ד״ה ברוך), ושם הוא מתבסס על רש״י ועל אבודרהם. ולא ידעתי איך הוא מתבסס על אבודרהם. אדרבה נראה בהמשך שאין הדבר כך. נוסח צפון אפריקה מתועד בספר תפלת החודש על כל הוצאותיו, החל מן ההוצאה לאור הראשונה בליוורנו בתחילת המאה הי״ט. נוסח זה עתיק מאד, ונמצא כבר אצל ר׳ דוד אבודרהם שחי בטולידו במאה הי״ד והיה תלמידו של ר׳ יעקב בר אשר בעל הטורים. ואלה דבריו: ״בשפה ברורה – על שם ׳ושפתי רננות יהלל פי׳(תהלים סג, ו), ואמר ברורה – על שם ׳ודעת שפתי ברור מללו׳, ובנעימה קדושה – פירוש ובנעימת קול קדושה וטהורה – על שם ׳ושמעו אמרי כי נעמו׳(תהלים קמא, ו)״.
וכבר השתמש התנא רבי ישמעאל בביטוי ״ונעימה קדושה״ בספר ״היכלות רבתי״(פ״ט,
ג). ומרן ב״י(טור או״ח, נט) כותב: ״כתוב באורחות חיים בשפה ברורה ובנעימה קדושה, כך כתוב בפרקי היכלות, וכן שמעתי מגדולי הדור שאומרים כן, עד כאן לשונו״. ולא הוסיף מרן לכתוב בנושא, ומשמע מכאן שהוא מסכים עם נוסחה זו.
דברי שלום ואמת-הרב שלמה טולידאנו-חיזוק כמה פסקי הלכות ברוח הפסיקה של חכמי צפון אפריקה.דין פוחח
עמוד 50
הנהגה וחברה-שלום בר-אשר
הנהגה וחברה
שלום בר-אשר
סוגיות בתולדות ההנהגה והחברה היהודית
במרוקו בזמן החדש
הוצאת אורות יהדות המגרב
הספר הזה מציע עיון ודיון בסוגיות המתארות את חיי היהודים במרוקו משלהי המאה החמש־עשרה וער ההורות האחרונים, ומתמקד בענייני ההנהגה היהודית והקהילה היהורית. הושם בו דגש מיוחד על תולדות מוסדות הקהילה ועל הנהגתה בתחומי הכלכלה והחברה, המיסוי, המשפט וחיי הרוח, אורח החיים והזיקה לארץ ישראל, וכן על הקהילה היהודית ויחסיה עם סביבתה הנכרית.
הספר מבוסס על מחקרים, כתבי יד, מקורות שמחוץ לקהילות ומקורות פגים כאחד, ובמיוחד על ספרי התקנות וספרות הנוסעים הענפה בתקופות הנדונות. התוכן המובא כאן פותה פתח לתחום שלא נחקר דיו, ובמיוחד חושף חיי קהילה וחיי הנהגה ייחודיים שלא כולם נודעו עד עתה.
ד״ר שלום בר־אשר הוא חוקר תולדות היהודים בצפון־ אפריקה. בספריו ובמאמריו שקדמו לספר הזה ובספר הזה עצמו התמקד ומתמקד במיוחד בתולדות הקהילות היהודיות במרוקו, אך נתן מחילו לחקר תולדות הקהילות היהודיות בכל צפון־אפריקה וחוצה לה. הוא פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים לרבות מאמרי ביקורת. הוא לימד במשך שנים את תולדות היהודים במזרח ובמגרב בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית ובמכללה האקדמית ע״ש ליפשיץ בירושלים. אף לימד בחוץ לארץ באוניברסיטאות בארצות הברית ובצרפת.
מחקריו מצוטטים בהערכה רבה בידי חוקרי התחום, והודות להישגיו זכה להוקרת עמיתיו בארץ ובנכר. הוא קיבל את הפרס ע״ש ״עמינוח״ ואת ״פרס גאון״ על מחקריו. כמומחה למרוקו בימי הביניים ובזמן החדש הוביל טיולים מדעיים למרוקו של חוקרים במדעי היהדות, במדעי הרוח ובתחומים אחרים שזכו להערכה רבה.
עיצוב עטיפה: תחיה רוזנטל, ירושלים