מורשת יהדות מרוקו

 

ו. כתובת ר׳ יוסף משאש

יום ששה בסיון

ר׳ יוסף משאש – תולדות חייו ויצירתו

ת"ח, רב, מנהחג, מחבר ומשורר

(מכנאס, תרנ"ב-1892-תשל"ד-)1974

תולדותיו וחיבוריו של ר׳ יוסף משאש נשענים על מקורות שונים ובעיקר על פי דד־ ספרותית על דמותו של ר׳ יוסף משאש מאת משה בר אשר בספרו, חקרי לב (מערב), ירושלים תשעי׳ו, עמי 374-370

 רבי יוסף משאש נולד בשנת תרנ"ב-1892 בעיר מכנאם שבמרוקו ולמד שם בישיבת הרב הלפרין ובישיבת האחים הרב יוסף והרב רפאל אלקובי. הוא כיהן כרבה של העיר תלמסאן שבאלג׳יריה במשך 17 שנים מגיל 31 ועד 48 [תרפ"ד-1924-תש"א-1941]

במהלך שהותו בתלמסאן השפיע רבות על הקהילה בתקופה שבה שלטה תרבות צרפת בכל מקום. בעת כזאת הקרין הרב יוסף בפניו המאירות על הנוער שלמד בבתי ספר צרפתיים כדי להשאירם בתוך המסגרת היהודית המסורתית. תלמסאן שהייתה חלק מן הרפובליקה הצרפתית שימשה מרכז תקשורת עבור הרב לקיום קשרים בכתב ואחרים עם חכמי ישראל בכל מקום: במרוקו, באירופה ובארץ ישראל כולל עם הרב אברהם יצחק הכהן קוק.

לאחר פטירת הרב משה טולידאנו במכנאס, נתמנה הרב יוסף שם לדיין. אישיותו של הרב יוסף וקסמו קירבוהו למסדרונות השלטון וחלקו לו כבוד מטעם ארמון המלוכה עד כדי זכייה באות כבוד מהמלך מוחמר החמישי, ובמשך כהונתו הפעיל את קשריו המלכותיים לטובת היהודים. בשנת תשכ׳׳ד/1964  עלה לארץ ישראל והתיישב בעיר חיפה. ארבע שנים לאחר עלייתו נתמנה הרב יוסף לרב־ של העיר בשנת תשכ׳׳ח והחזיק במשרתו עד יום פטירתו בשנת תשל׳׳ד. היה דוד: של אביו של הרב שלום משאש, רבה של ירושלים.

גישתו ההלכתית: גישתו של הרב משאש להלכה היא מתונה הן בהתחשבות במנהג המקום והן במציאות המודרנית החדשה, כשמטרתו וכוונתו וכוונתו היא למנוע יציאת אנשים ממסגרת הקהילה ומסורת ישראל בבחינת ׳מוטב להיות שוגגיב מאשר מזידים׳. דוגמאות לך הן היתר לנשים נשואות להלך ללא כיסוי ראש מאחר שפשטה אפנה זו בקרב רוב הנשים או נאמנות של מחללי שבת על כשרות, מאחר שחילול שבת הפך לדבר שגרתי בהשוואה להימנעות של מכירת בשר טרף (שו״ת מים חיים, סימן קמג) או תשובתו הארוכה נגד חזרת הש׳׳ץ (שו"ת מים חיים, סימן דא, עמ׳ מז). הוא הטיף ליחסים תקינים בין אדם לחברו וראה בהם חלק בלתי נפרד מן היהדות.

יחסו למדינת ישראל ולציונות היה אוהד ביותר. הוא התנגד לתכנית החלוקה ותבע להיצמד לשטחי ארץ ישראל המשוחררים ולא לוותר על אף שעל מהם. לפיכך פסק שיש לחגוג את יום העצמאות בהלל והודאה (אוצר המכתבים חלק ח״ג אגרת אלף תשס׳׳ט). הרב יוסף היה צייר ואמן, ורבים מספריו מעוטרים ומאויירים בציורים.

יצירתו התורנית: הרב יוסף משאש חיבר 48 ספרים, ביניהם:

שו״ת מים חיים – שני חלקים העוסקים בכל ארבעת חלקי השולחן ערוך. החלק הראשון עוסק בדיני אורח חיים [יצא לאור בעיר פס תרצ׳׳ד/1894, ואח בירושלים תשכ"ז.

אוצר המכתבים – קובץ המכתבים שכתב הרב יוסף משאש בנושאים שונים: פרשנות המקרא והתלמוד, הלכה, מכתבי נחמה, תיאורים היסטוריים, דיון בנושא הקרבנות לעתיד, סליחות ושירים ומאמרים שונים כולל תשובות לשאלות שהפנו אליו חכמים ומשכילים. הספר יצא לאור בשלושה כרכים בחיפה, בין השנים: תשכ״ח-תשל׳׳ה.

נחלת אבות הכולל שמונה כרכים: פירוש על מסכת אבות ודרשות על פרשת השבוע שנשא כל שבת לפני מנחה.

נר מצווה – הספר מחולק לשמונה חלקים. בין השאר הספר עוסק בחג החנוכה מבחינה הלכתית ומחשבתית, ובאירועים יוצאי דופן, מבחינתו של הרב יוסף משאש, כגון מעשה יהודית ואירוע שהתרחש על יהודי מעגאז בשנת ה׳תרכ״ב. הספר הודפס לראשונה במרוקו(פאס) בשנת תרצ׳׳ט, בשנת תשכ׳׳ט הודפס שנית בירושלים עם כמה תוספות, ולאחרונה יצא על ידי קרן אוצרות המגרב בשנת תש׳׳ס.

זבח תודה על הלכות שחיטה ובדיקה, חיפה תשל׳׳ח.

ויזכור יוסף – חיפה תשל׳׳ט – פירוש להגדה של פסח לפשוטי עם ולמעמיקים ההגדה מעוטרת ומאוירת בציורים המושכים את הלב.

גרש ירחים – דיני גירושין, ירושלים תשמ׳׳ט.

בגדי ישע – פירוש על סדר ההושענות, שו׳׳ת, שירים ודרשות לחג הסוכות, ירושלים תש׳׳ן.

הוד יוסף חי – לקט פסקיו בארבעה חלקי השולחן ערוך.

 

פרטי הפיוט

כתובת: כתובה לחג השבועות – חג תורה נתנה (נר מצוה, עמי קצג)

התבנית: הפיוט בנוי מארבעים וחמש מחרוזות משולשות טורים בחריזה המתחלפת בכל סטרופה.

החריזה: אאא / בבב / …

החתימה: אלפביתי(א-ת) פעמיים ואחריהם יוסף משאש.

מקור: נר מצוה, ירושלים תשכ׳׳ט, עמ׳ קצז.

נוסח הכתובה

יוֹם שִׁשָּׁה בְּסִיוָן יוֹם בּוֹ שָׁבַת צוּר קָדַם

בְּאֶלֶף שְׁלִישִׁי שְׁנַת חֶשְׁ״קָם וּכְבוֹדָם

לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם

 

אֵיךְ הַשֵּׁם הַטּוֹב חָתָן נָעִים וְטוֹב תֹּאַר

5-גֶּבֶ"ר חָכָם בְּעֹז שִׁבְחוֹ הוּא מְבֹאָר

יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר

 

בְּנָן שֶׁל קְדוֹשִׁים שִׁבְטֵי יָה שׁוֹכֵן עֶרֶץ

תָּמִיד עָשׂוּ רְצוֹנוֹ כִרְצוֹנוֹ בְּמֶרֶץ

כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ

 

10-גִּבּוֹרֵי כֹּחַ עֹשֵׂי דְבַר אֶל חַי נֶעֱלָם

הָעֲשׂוּיִים לִבְלִי חַת אֵין עַל עָפָר מָשְׁלָם

הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם

 

דָּמוּ לַאֲבִיהֶם כִּי טָרַח בְּגָדְלָם

כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם הוּא שְׁתָלָם

15-צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם

 

הוֹד וְהָדָר שִׁבְחוֹ לְפָרְטוֹ לֹא אוּכַל

הוּא הִכְנִיעַ אֶת שָׂרוֹ שֶׁל עֵשָׂו הַסָּכָל

וָיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל

 

תאריך החופה

1. 1. יום ששה בסיון: שבו ניתנה תורה לישראל. יום…קדם: רמז שניתנה תורה בשבת על פי בבלי שבת פח ע׳׳ב ׳דכו׳׳ע תורה ניתנה בשבת׳. 2. באלף…וכבודם: בשנת אלפיים וארבע מאות וארבעים לבריאת העולם. 3. למן…אדם: על דב׳ ד,לב. כאן המניין לבריאת העולם. חש״קם: גימטרייה תמ׳׳ח.

תארי החתן וייחוסו

5-4: פירוט שבחי החתן ישראל. 4. איך השם הטוב/איך החתן: מנוסח כתובת הנישואין ׳איך החתן פלוני אמר לה לכלתא דאי. 5. גבר חכם בעוז: בשבח גבורתו וחכמתו של החתן, על פי משלי כד,ה. מבאר: בהמשך. 6. ישראל…אתפאר: על פי ישעיה מט,ג. 7. בנן של קדושים: על פי בבלי פסחים קד ע׳׳א. שבטי יה: בני יעקב, על פי תה׳ קכב,ד. שוכן ערץ: השוכן בשמים. 8. תמיד…במרץ: ישראל העושים רצונו של מקום בזריזות ובתלהבות. 9. כלם…ארץ: על פי יש׳ ס,כא. 10. גבורי… אל: על פי תה׳ קג,כ. חי נעלם: כינוי לה׳. 11. העשויים…משלם: עדה׳׳כ איוב מא,כה. העשויים לבלי חת: חזקים ומחוסרי פחד. אין…משלם: אין מי שימשול בהם ויכניעם או אין דוגמתם בעולם. 12. המה…מעולם: על פי בר׳ ו,ד. 13. דמו לאביהם: יעקב. בגדלם: בחינוכם. 14. כעץ…שתלם: נטעם וטיפל בהם מראשיתם כשתיל. כעץ…מים: על פי תה׳ א,ג. 15. צדיק יסוד עולם: על פי משלי י,כה. 16. הוד והדר: יעקב, על פי תה׳ צו,ו. שבחו…אוכל: אי אפשר למנות את שבחיו הרבים. 17. הוא…עשו: כמתואר בבר׳ לב, כה-לג. הסכל: הטיפש. שרו של עשיו: על פי רש׳׳י בר׳ לב,כה. 18. וישר…ויכל: נאבק עם המלאך וניצחו. על פי הושע יב, ה.

כתובות לשבועות בין הקב״ה החתן לבין ישראל הכלה-פיוט רבי יוסף משאש-מאיר נזרי

עמוד 487

 

 

 

 

העלייה ממרוקו

לאחר הקמת המדינה ובתוך כמה שנים התרוקנה מרוקו כמעט לחלוטין מיהודיה על-ידי שלושה גלי יציאה עיקריים. רוב היהודים בחרו לעלות לארץ-ישראל (בסך הכל עלו בין 1948 ל-1956 למעלה מ-85,000 נפשות) למרות הקשיים הרבים שהציבה בפניהם עלייה זו, וחלקם בחרו במדינות אחרות ובעיקר בצרפת.

העלייה ממרוקו היא שחנכה את גל העליות הגדולות מארצות האסלאם, לאחר שנשלחו לצפון אפריקה בתקופת מלחמת-העולם השנייה ואחריה שליחים ציונים מארץ-ישראל כשבידם תכנית לעידוד העלייה משם. זאת הפעם הראשונה שחלק זה של הפזורה היהודית קיבל התייחסות ועידוד לעלייה מצד התנועה הציונית, שהתרכזה עד כה במקום הריכוז של היהודים ומקור קשיי התנועה הציונית – אירופה.

יחד עם זאת, תהליך הקליטה של יהודי מרוקו בארץ נתקל בקשיים רבים. אחת מהבעיות העיקריות קשורה לתופעת "כור ההיתוך" (ניסיון ליצור חברה בעלת קווי אופי אחידים בארץ על-פי דגם "הצבר"): החברה הקולטת הפגינה יחס עוין ומזלזל כלפי הנקלטים, היא לחצה עליהם לוותר על סמלים וערכים חברתיים שהביאו מארצות מוצאם ואילצה אותם להיטמע בחברה הישראלית על-ידי התערבות בתחומי החיים של העולים- מתעסוקתם ומסגרות התיישבותם ועד לפרטים הקטנים והבסיסיים ביותר, כגון ההיגיינה האישית שלהם.

תופעה זו נגעה במיוחד ליהודי מרוקו והיוותה קושי רב עבורם, שכן היא פגעה בכבודה של מסגרת המשפחה המסורתית המרוקנית ולערעור הסמכות של ראש המשפחה.

קושי נוסף בלתי מבוטל הוא הבעיה העדתית. בעיה זו נולדה במעברות (שלב הביניים אחרי מחנות העולים, בדרך לקבלת דיור אך השהות שם התמשכה והשפיעה מאד על העולים) שם החלה ההפרדה בין "אשכנזים" ל"ספרדים". האינטליגנציה האשכנזית נטתה לשפוט את יהודי מרוקו על-פי העוני, הבערות וחוסר היכולת להשתלב בחברה הישראלית, אף על-פי שלא ידעו דבר על התרבות והאידיאלים שלהם. יחס הבוז פגע בעולים ממרוקו יותר מהעוני, בנוסף התבטאויות רבות שנשמעו בתקשורת (כגון "פרימיטיביים") התפרשו בעיניהם כגזעניות, והעלו בהם את הטענה, כי בארצות מוצאם הם כונו "יהודים" אך כאן, בישראל הם מכונים "מרוקאים" או "מזרחים".

בנוסף לקשיים שצוינו לעיל, עמדו בפני יהודי מרוקו גם קשיים כלכליים, משתי סיבות עיקריות: הראשונה, הייתה פריסת ההתיישבות של העולים בארץ. יישובי הפריפריה היו מאוכלסים בעיקר בעולים ובבני עולים מצפון אפריקה, בכלל, וממרוקו בפרט, וחלוקת המשאבים בין הפריפריה למרכז לא הייתה שווה: מערכות החינוך והתעסוקה בפריפריה היו דלות משאבים. הסיבה השנייה, הייתה "מדיניות הצנע" שהונהגה בארץ החל מ-1952. היא פגעה קשות בעיקר באוכלוסיית העולים, אשר הגיעו לארץ מחוסרי כל. הצמצום בכל ענפי המשק עיכב את חיסול המעברות, הרע את מצב התעסוקה והתזונה של העולים ופגע ברמת השירותים שניתנו להם.

גם האופי המסורתי של יהודי מרוקו היווה מכשול בפניהם, בגלל אופי החברה הקולטת והתנערותה של האליטה האשכנזית מן המסורת והדת. לעומת זאת, במרוקו לא הייתה תנועת רפורמה, ולא אידיאולוגיה חילונית אנטי-דתית. נטישת המצוות באה רק מתוך הנוחיות או מתוך רצון להדמות למתקדמים ולאירופאים.

הדילמה של הסלקציה בעליית יהודי מרוקו וחלקו של שליח הסוכנות היהודית – זאב חקלאי – בסוגייה זו.טל רוסט-תלמידת תיכון

לידתה של עיירה.

 

גוראמה  הוא שמה של עיירה קטנה באזור תאפילאלת שבדרום מרוקו, המרחק בינה לבין גבול אלג'ריה, לצד מזרח, הוא קילומטרים אחדים ואילו ממרכז בירת תאפילאלת היא מרוחקת כמאה קילומטר.

 

גוראמה שוכנת במרכזם של כעשרים כפרים הפרושים ממזרח וממערב, בהם מתגוררים למעלה מעשרים אלף תושבים ערבים, החיים על חקלאות וגידול צאן ובקר. העיירה הוקמה ביוזמת הצרפתים בשנת 1912, עת הסתיים כיבוש מרוקו, והצבא הצרפתי החליט להקים מחנות למטרות פיקוח על המעבר בין שתי ארצות מוסלמיות, אלג'יריה ומרוקו.

—————————————————————————————————-

 

 

תקופת הבהלה של ״אוצרות״ המחצבים הסתיימה, והיהודים חזרו לעסקיהם לאחר ששיקמו אותם, והמשיכו בחייהם הצנועים והפשוטים. הם נאלצו לוותר על הרעיון להתעשר מהר לפני שהפכו לעניים של ממש. היה רק אחד שהצליח למצוא את מקום האוצרות האמיתיים ודאג לרשום אותם כחוק על שמו, לגייס שותפים ולהתחיל בניצולם הלכה למעשה. זה היה עסו־או־ מוחה השייך הערבי, אשר מזלו האיר לו פנים בכל אשר פנה ובכל אשר שלח את ידו. כדי לא להסתבך בצרות עם שלטונות הכיבוש הצרפתי, דאג עסו לרשום את כל עסקי־המחצבים ויתר העסקים על שם אחיו עדי, אך הוא היה ונשאר הבעלים האחד והיחיד.

באחד מלילות החורף של שנת 1950 גרם שיטפון בנהר לאסון מחריד בקרב יהודי ה״מלאח״ בעיר ספרו. הנהר עלה על גדותיו וסחף עימו בתים שלמים על דייריהם היהודים. אבל כבד ירד על אוכלוסיית יהודי ״סיפרו״ ועל היהודים במרוקו בכלל, אשר נחלצו לעזרת אחיהם וסייעו בשיקום שרידי־ המשפחות ההרוסות. רבים התייאשו מחיי ״המלאח״ ועלו מייד אחרי האסון לישראל. יהודי ״סיפרו״ ידועים היו בכל מרוקו כתלמידי־חכמים המרבים בתלמוד־תורה בישיבות הרבות, אשר'בהן נקלטו ילדים רבים מכל רחבי־ הארץ.

בעיר ״סיפרו״, התחילה האישה היהודיה לראשונה בתולדות יהדות־ מרוקו, ללמוד תורה לא פחות מהגבר, ורבות מהנשים הפכו לרבניות והנהיגו את מסורת־ישראל בקרב הנשים. אולם אליה וקוץ בה; דווקא מקרב הנשים המלומדות בתורה, יצאו אחדות מקהל ישראל ונישאו לגויים. כל מחאות הוריהן ופעולות ראשי־הקהילה, לא הועילו כדי להצילן. רוב יהודי ״סיפרו״ עלו לישראל בשנות החמישים וגם המורה אפריאט שלום מגוראמה, יוצא ״סיפרו״ עזב את העיירה אחרי שלוש שנים טובות בהן ביסס את בית־הספר והרחיב את פעולותיו. המורה מתתיהו צרויה שבא להחליפו, היה גם־הוא יוצא ״סיפרו״.

למורה החדש, צרויה, נשלחה מורה, עזר כנגדו והכיתה הגדולה התפצלה לשתיים ונקלטו בהן תלמידים חדשים בגיל צעיר.

בית־הספר היהודי עבר לבנין אחר, שהורחב ולידו נבנה בית־מגורים למורים, ניתנו להם תנאים יותר טובים וגוייסו לעבודה כמה עוזרים: שרת, טבחית ושליח. חלפו אך שנתיים והמורה צרוייה נשא לאישה את המורה פאני שעבדה אתו, והם המשיכו, כבעל ואישה, לשרת את יהודי־העיירה במשך עוד שנתיים נוספות. התפעלותם של יהודי העיירה מהמורה צרוייה לא ידעה גבול, גם בשל עורו האדום ושיערו האדמוני. לאחר ארבע שנים בעיירה, עזבו השניים, ובמקומם באו שני מורים מהעיר פאס, חיים יונס וארוסתו אסתר. אלה זכו לתנאים טובים עוד יותר, ולרשותם הייתה מכונית שבה נסעו כל יום שישי מחוץ לעיר, דבר שהקל עליהם מבחינה חברתית, להמשיך בעבודתם בעיירה תקופה ארוכה. במשך שנה אחת אחרי שהזוג צרוייה עזב את העיירה, ולפני שחיים יונס ואסתר תפסו את מקומם היה שם מורה בשם בן־לולו, אשר במשך כל שנת־הלימודים ישב ממש על ״קוצים״ וחיכה לסוף השנה כדי לעלות לישראל. בן לולו היה אחד היהודים המעטים במרוקו אשר הציונות הייתה כל מאודו ושום נושא אחר לא עניין אותו.

הוא הטיף כל הזמן ליהודי־העיירה לעלות ארצה ושקע עמוק בשאיפתו לשרת בצבא ולהפוך לקצין ישראלי. רבים ״נדבקו״ באהבתו העזה של בן לולו לישראל ומחלו לו על הזלזול בעבודת־ההוראה שלו בבית־הספר. בן־לולו לא התרכז בעבודתו אפילו יום אחד והיה נכנס ויוצא לכיתה פעמים אין ספור מחוסר סבלנות ומחוסר ריכוז בעצמו ובענייניו. נדמה היה לכולם שבן לולו נמצא כבר בישראל ורק גופו ממשיך להתהלך כמו רוח רפאים בעיירה ובסביבה. הוא הספיק במשך הזמן ללמוד את כל נושא הצבא הישראלי, הקיבוץ, המושב, הממשל וכל השאר, וראשו היה שקוע כל כולו אך ורק בענייני ישראל. מישהו היציע לו להפסיק את עבודתו ולעלות מייד, אך הוא דחה זאת למרות רצונו העז, מאחר והתחייב בפני הנהלת־אליאנס לעבוד כל השנה ולזכות אחר־כך בפיצויים על כל שנות עבודתו.

בן־לולו היה קיצוני בדעותיו על הערבים מזה וקיצוני עוד יותר בביקורת על היהודים שאינם מתעוררים לעלות מיד לישראל. הוא לעג בגלוי לכל מי שהתנגד לדעתו על ישראל למרות שחשש מפני הערבים שמא יאשימוהו בפעילות־ציונית. לא זכורה תקופה של התעניינות בישראל כמו תקופתו של בן־לולו בעיירה.

 

אימת החלום-נהוראי מאיר שטרית –פרקים מהאפוס של יהדות מרוקו 1983- מבוכות תש׳׳ח במרוקו

עמוד 89

 

"אם בחוקתי תלכו –

ואת מצותי תשמרו, ועשיתם אותם" (ויקרא כב, ג).

רבנו-אור-החיים-הק' חיבר ברוח קדשו,

מ"ב = 42 פירושים לפסוק הנ"ל, בן שמונה מילים.

מאת: הרב משה אסולין שמיר

רקע לכתיבת הפירושים הנ"ל.

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' נהג לשחוט בכל יום חמישי עגל לכבוד שבת, ואת בשרו חילק לתלמידי חכמים עניים. לקראת אחת השבתות, נטרף כל הבשר שנשחט לתושבי העיר סאלי, מפאת מגיפה שפגעה בבקר.

השוחט התייצב  בפני רבנו-אור-החיים-הק' כדי לשאול את פיו, מה לעשות. הרב לקח אותו לרפת בקר של יהודי, ולאחר שסרק את העדר, הרב הצביע על אחד העגלים ואמר: "זה לא יהיה טרף, היות והוא נועד לתלמידי חכמים". אכן, לאחר השחיטה, הנס קרה ובשרו נמצא "חלק".

 

 לגביר העיירה, מאוד חרה שאין לו בשר לשבת, ודרש בתוקף מרבנו לקבל מנה, ואף היה מוכן לשלם על כל העגל. רבנו הסביר לו שהבשר הוקדש לחכמים, כך שלא יוכל לקבל. כאשר העשיר ראה שתלמיד חכם אחד הנראה כעני מקבל את מנתו, הוא פנה לרב והחל לזלזל באותו תלמיד חכם. הרב שמע ולא הגיב.

בלילה, ניגלה אליו בחלום מו"ר אביו הרה"צ רבי משה בן עטר ע"ה והודיעו, שנגזר עליו בשמים לצאת לשנת גלות, בגלל שלא מחה בפני אותו עשיר, על פגיעה בתלמידי חכם.

במוצש"ק, הרב לקח את מקלו ותרמילו ויצא לגלות, כך שבכל לילה ישן באחת הקהילות, מבלי לגלות את זהותו.

 

"כי טל אורות טלך" (ישעיה כו יט).

בערב שבת ק', יורדים לעולם ט"ל אורות של "נשמות יתירות",

 המתחברות לצדיקים המקבלים את השבת מתוך שמחה, קדושה וטהרה (זהר).

 

ביום שישי ערב שבת פרשת "בחקותי", רבנו-אוה"ח-הק' היה בדרכו לאחת הקהילות. בחצות היום, רבנו טבל בנהר לכבוד שבת, והתיישב בצלו של עץ תמר, כדי לקרוא את הפרשה שניים מקרא ואחד תרגום.

הרב התקדש לקראת שבת המלכה, וזיכוהו משמיא לחבר מ"ב פירושים לפסוק הראשון של הפרשה "אם בחקותי תלכו – ואת מצותי תשמרו, ועשיתם אותם", כאשר בכל פעימה כשישב לנוח, חידש י"ד פירושים אותם חרט במקלו על החול, מחוסר כלי כתיבה, כך שלכל סעודה, חידש י"ד פירושים.

 

"כי טל אורות טלך" (ישעיה כו יט). על הפס' הנ"ל אומר הזהר הק': בעש"ק יורדים לעולם ט"ל אורות בבחינת "נשמות יתירות" המתחברות לצדיקים המקבלים את השבת מתוך שמחה, קדושה וטהרה.

 רבנו-אור-החיים-הק' אכן זכה להתחבר לאותן נשמות קדושות מהעולם העליון, דבר שהשרה עליו רוח ממרום, בדמותם של מ"ב פירושים מתוקים מדבש, המשופעים בחידושים זכים וטהורים מעולם תורת הח"ן.

 

 

 

 

ביום השישי לקראת פרשת "בחקותי",  מן הראוי ללמוד את אותם פירושים בעיון,

  ובכך להתחבר לרבנו הק', בבחינת "אגורה באוהלך – עולמים" (תהלים סא ה).

 כאשר לומדים מתורת הצדיק, הוא מתחבר אלינו. {הלימוד מהמילה 'עולמים', ולא עולם}.

 

בהגיעו לעיר, נכנס רבנו לביכנ"ס והתיישב בפינה, כאחד העניים מדלת העם. בתום התפילה, ניגש אליו השמש והזמינו לביתו, וגם נהג בו כבוד, למרות שלא ידע את זהותו האמתית. בתום הסעודה, סיפר לו השמש שמקובל אצלם אחרי הסעודה, ללכת לרב הקהילה, כדי לשמוע דרשה, ואכן כך עשו.

רב העיר היה מקובל עצום וכבר בפתיחת דבריו גילה להם שגילו לו משמיא י"ד פירושים שחודשו באותו יום, ע"י רבם של ישראל, הרה"ג רבנו חיים בן עטר, בעל האור החיים הק'. הרב גם הדגיש בפניהם, שהפירושים הנ"ל נלמדים בשמים. לשמע התארים, רבנו-אוה"ח-הק' נעמד ואמר: "חיים", (בלי תארים), דבר שגרם למהומה רבתי. "איך אתה מזלזל ברבם של ישראל ומכנה אותו בשמו הפרטי בלבד, צעקו המשתתפים? רבנו-אוה"ח-הק' התיישב ולא ענה.

 

בדרכם חזרה הביתה, המארח הסביר לו שגם למחרת אחרי סעודת שבת, הם ילכו לדרשת הרב, ושלא יגרום בושות, היות ורבי חיים בן עטר נחשב לאיש קדוש, ורבם של ישראל.

 בדרשתו השניה, הרב סיפר על עוד י"ד פירושים שחוברו ברוח הקודש ע"י רבנו-אור-החיים-הק', והוא זכה לקבלם.

כאמש, כן עתה. רבנו-אוה"ח-הק' נעמד על רגליו ואמר "חיים" (ללא תארים).  שוב כולם התרגזו, אבל רבנו לא ענה.

 

 הדברים חזרו על עצמם גם בסעודה שלישית, ומשתתפי השיעור החליטו לשים אותו במעצר באחד המחסנים, על כך שפגע ברבם של ישראל.

במוצ"ש לפני ההבדלה, סערו רוחות חזקות ובית המדרש מט ליפול, דבר שהפליא את הציבור, היות והחורף כבר חלף לו, והאביב במרכזו, כך שלא יכלו לקיים את ההבדלה על היין.

רב הקהילה שכאמור היה מקובל גדול, עשה שאלת חלום בה הוסבר לו, שלא ניתן להבדיל כל עוד רבנו-אור-החיים-הק' נמצא אצלם במעצר, ושר הגהינום זועף, על כך שלא יוכל לחדש את פעילות הגהינום, כל עוד רבנו-אוה"ח-הק' לא הבדיל על היין.

כמו כן, נאמר לרב הקהילה שיבשר לרבנו-אוה"ח-הק', שהיות והוא התבזה במשך השבת – מידה כנגד מידה, רשאי להפסיק את עונש הגלות, ויוכל לשוב לביתו ואל בית מדרשו. הציבור ביקש סליחה מרבנו-אוה"ח-הק' שהסביר להם את פשר המעשה, אח"כ עשו סעודת מלווה מלכה לכבוד ה' ומשיחו – רבנו-אוה"ח-הק'.

מוסר השכל מהסיפור הנ"ל:

 זהירות בכבוד תלמידי חכמים.

 

נ – ע – ל: לחכמים האמתיים ישנם שלושה כוחות:

 נ-שיכה, ע-קיצה, ל-חישה. ר. תיבות נ-ע-ל,

לכן ה' אמר למשה: "של נעליך מעל רגליך".

 אל תשתמש בכוחותיך הרמוזים במילה נ-ע-ל נגד עמ"י.

(רבי צבי אלימלך מדינוב, "בני יששכר").

 

 

חייבים לנהוג כבוד בתלמידי חכמים ככתוב (פרקי אבות ב, טו): "והוי מתחמם כנגד אורן של תלמידי חכמים –

והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה – שנשיכתן נשיכת שועל – ועקיצתן עקיצת עקרב –  ולחישתן לחישת שרף –

וכל דבריהם כגחלי אש". ר"ת נ-ע-ל.

"והוי זהיר בגחלתם": הביטוי הנ"ל רומז לכך שהגחלים מטעים, לעיתים הם נראים ככבויים, אבל במגע איתם, נכווים.   

 כנ"ל תלמידי חכמים. התורה אותה ספגו בקרבם, יכולה לגרום לצרות צרורות לפוגעים בהם, גם אם זה בצדק.

 סיפורים רבים אודות אנשים שנפגעו מקפידת תלמיד חכם, ידועים למכביר.

 

 

 

 

       "אם בחקותי תלכו,

                 ואת מצותי תשמרו, ועשיתם אותם" (ויקרא כו, ג).

"הא מה אני מקיים 'אם בחקותי' – שתהיו עמלים בתורה".

 (רש"י ע"פ תו"כ בחוק' פרשה א, ב).

 

מעלת מצות לימוד תורה, שמקרבת את הגאולה:

"מצות עשה על האיש ללמד את בנו תורה.

ואם לא למדו אביו, חייב ללמד עצמו".

(שו"ע י"ד  סימן רמה).

רמז לגאולת מצרים: "ובני ישראל יוצאים ב-י"ד רמה" (שמות י"ד ח"י).

 

בזכות לימוד תורה – ניגאל ב–י"ד רמה.

רבנו-אור-החיים-הק': "כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצוות,

אין משה חפץ לגאול עם של בטלנים מן התורה" (שמות כז, כ).

 

פרשת השבוע "בחקותי", מבטיחה לעם ישראל שפע של ברכות, בכל תחומי החיים.

א ביטחון כלכלי: "ונתנה הארץ יבולה, ועץ השדה יתן פריו… ואכלתם לחמכם לשובע" (ויקרא כו ד – ה). המדרש אומר: "כדרך שעשתה בימי אדם הראשון" (ספרא). "ואכלתם לחמכם לשובע" – "אוכל קמעא, והוא מתברך במעיו" (שם).

 

ב שלום ובטחון: "וישבתם לבטח בארצכם. ורדפתם את אויבכם, ונפלו לפניכם לחרב…" (ויקרא כו ז).

 

ג. שלום בתוך עם ישראל: "ונתתי שלום בארץ" – בין בני ישראל, כדברי הרמב"ן. (ויקרא כו ו).

 

ד. שלום לחיי עולם הבא: "ונתתי משכני בתוככם, ולא תגעל נפשי אתכם. והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים, ואתם תהיו לי לעם" (רבנו-אוה"ח-הק'. ויקרא כו יא – יב).

 

מהאמור לעיל עולה, שישנו כוח רוחני בידי עם ישראל לשנות את סדרי בראשית, ואף לנסות לחזור לימי אדם הראשון בגן עדן טרום החטא, כדברי המדרש: "בשעת בריאת העולם, נטלו הקב"ה לאדם הראשון והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הם. כל מה שבראתי – בשבילך בראתי.

תן דעתך  שלא תקלקל ותחריב את עולמי. שאם אתה מקלקל, אין מי שיתקן אחריך" (קהלת רבה ז).

 

הצופן לקיום השפע הרוחני והכלכלי הנ"ל – טמון בפס' הפותח את פרשתנו:

"אם בחקתי תלכו, ואת מצותי תשמרו, ועשיתם אותם" (בחקותי כו, ג). ע"י עמל התורה וקיום מצוותיה (רש"י ע"פ ויק"ר)..

כעת ניתן להבין, את הקשר הסמאנטי הבא לידי ביטוי, בסמיכות שבין פרשת בחוקותי, לבין חג מתן תורה הבעל"ט.

 

בחג השבועות – חג מתן תורה, אנו נידונים על לימוד תורה (השל"ה הק').

השל"ה הק' כתב בשם ספר "תולעת יעקב": ודע כי כמו שבראש השנה רצה הקב"ה להשגיח ולדרוש מעשה האדם, כן רצה ביום מתן תורה להשגיח ולדון על 'פירות אילנות העולם'. ופירות האילן הם הנשמות. והדין ביום זה, הוא על שביטלו עצמם מן התורה, והוא אומרם 'נידונים על פירות האילן" –  שלא הושלמו כראוי". שלא למדו תורה כראוי.

יוצא שבחג מתן תורה, נידונים אנו על כמה חידושי תורה נחדש, וכמה אורות מהאור הגנוז האלוקי נגלה, וכו'.

 לכן, חשוב מאוד עניין התעלות בתורה ובמידות, לקראת חג מתן תורה.

 

 מצות לימוד תורה:

שו"ע י"ד סימן רמה.

"מצות עשה על האיש ללמד את בנו תורה. ואם לא למדו אביו, חייב ללמד עצמו…".

הטור מוסיף ב- י"ד סימן רמה: שנאמר: "ולמדתם אותם את בניכם" (דב' יא, יט).

 

י"ד סימן רמה: רמז לכתוב בגאולת מצרים: "ובני ישראל יוצאים בי"ד רמה" (שמות י"ד ח"י).

רבנו-אוה"ח-הק' אומר: בזכות התורה ניגאל ע"י משה רבנו: "ולזה נתארך הגלות, כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצוות, אין משה חפץ לגאול עם של בטלנים מן התורה" (שמות כז, כ).

ב- י"ד סימן רמו פוסק מרן: "כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו, בין בעל יסורים, בחור בין זקן גדול. אפילו עני המחזר על הפתחים,

אפילו בעל אישה ובנים – חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר: 'והגית בו יומם ולילה".

 

       "אם בחקותי תלכו,

                 ואת מצותי תשמרו, ועשיתם אותם" (ויקרא כו, ג).

 

רבנו-אור-החיים-הק'

הקדיש מ"ב פירושים מתוקים מדבש לפס' הנ"ל,

כדי להנחות אותנו – איך לעלות במעלה הר ה', לקראת חג מתן תורה,

 וע"י כך לזכות במנה אחת אפיים מהאור הגנוז שבה.

 

וכן, לזכות בברכות הגשמיות והרוחניות הפותחות את הפרשה:

"וישבתם לבטח בארצכם, ונתתי שלום בארץ… ונתת משכני בתוככם…

והייתי לכם לאלהים, ואתם תהיו לי לעם…", ולהימנע מהקללות שבה.

 

"ודברת ב"ם  – בשבתך בביתך, ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקומך" (דב' ו, ז).

ב"ם = מ"ב גימ' 42. רמז ל- מ"ב פירושי רבנו.

מהפס' לומדים, שמצוה ללמוד תורה בכל מקום בו אנו נמצאים.

להלן י"ב פירושים – ד' לכל סעודת שבת.

 

פירוש א':

רבנו-אור-החיים-הק' מביא בראש דבריו את דברי המדרש המסביר שהביטוי "אם בחקותי תלכו", מתייחס ל"עמל התורה". להלן לשון המדרש: "אם בחקותי תלכו', יכול אלו המצות. כשהוא אומר 'ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם', הרי מצות אמורות. הא מה אני מקיים 'אם בחקותי תלכו' – להיות עמלים בתורה" (רש"י ע"פ תו"כ. בחוקותי פרשה א, ב).

באף מצוה בתורה, לא נאמר שיש לעמול בקיומה, פרט למצות לימוד תורה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' כדרכו בקודש, שואל שאלות על מבנה הפסוק.

א. מדוע "קרא הכתוב 'עמל התורה, חוקה"?

תשובה: "לצד שיש בה אפילו ללמוד דברים שלמדם פעמיים שלוש והם ידועים אצלו. כי חפץ ה' בעסק התורה, חוקה חקק" כלשון קדשו. לכן, הקב"ה ברא את השכחה, כדי "שיהיה האדם לומד ושוכח".

בביטוי "חוקה חקק" רומז רבנו, שיש ללמוד לעומקם של דברים, עד שתהיה התורה חקוקה על לוח ליבנו, כדבריו בספרו "ראשון לציון" {ספרו הראשון בא"י}, וכך דברי קדשו: "יצוונו לטרוח בתורה להשיג עומקם. לא לשטחיות הדברים, אלא החכמה וההתבוננות בה, ולהוציא דבר מתוך דבר, כי זהו עיקר הידיעה… כי כל העוסק בתורה בלי טורח לרדת לעומקה, הרי זה ככוסס חיטים מבלי דעת. ואחר עשות מלאכות הנעשות בחיטים – יטעם כצפיחית בדבש. וזה העוסק בתורה, צריך להתיש כוחו ולהעמיק לדעת עומק דבריה… ואחר שירד לעומק העניין, יולדו לו עניינים רבים" (ראשון לציון. משלי ב, ב).

"אדם לעמל יולד" (איוב ה, ז).

על הפסק' הנ"ל אומר רבי אליעזר: ולהורות כי האדם חסר, וצריך אליו השלמה וכו'.

באדם ישנם ג' כוחות אותם צריך להוציא אל הפעל. א. כוחות הגוף. ב. כוחות הרוח. ג. כוחות הנשמה.

כוחות הגוף – כאשר האדם יאכל באופן בריא ויעסוק בספורט, הוא יפתח את יכולותיו הגופניות.

כוחות הרוח – לאדם יש חכמה בינה ודעת. במידה וילמד וישכיל, יוכל להגיע להישגים גבוהים במדע.

כוחות הנשמה – ליהודי יש נשמה אלוקית היוצאת אל הפעל, רק ע"י לימוד תורה וקיום מצוותיה.

 

"אם תבקשנה ככסף, וכמטמונים תחפשנה – אז תבין יראת יהוה" (משלי ב, ד).

אם נתייחס לתורה כמו שאנחנו מתייחסים להצלחה בעסק, אז נבין מהי יראת ה'. אנשי עסקים עושים לילות כימים להצלחת עוד עסקה, ראה החקירות האינסופיות בתחום.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "בבוא עת הלימוד של אדם, והנה איש אומר לו כי הזדמן לפניו ריווח גדול בלתי נמצא, והוא יעמוד מהספר ויבטל קביעותו, ידע שחורש רעה, כי מכחיש חס ושלום בהבטחת הקב"ה שאמר העוסק בתורה – נכסיו מצליחים" (עבודה זרה יט ע"ב. ראשון לציון משלי ג).

 

בשיר בו חותם רבנו-אוה"ח-הק' את התורה,

הוא מדגיש את עניין הלימוד לעומק. להלן השיר:

 

"מבאר אנוכי תורה הקדושה / שקיבל מסיני רבנו משה.

 הגבר! בי תחדד עשתונותיך / בפירושי שום תשום בינותיך.

במראה מקום תן עיניים / ויאירו דברי באור החיים.

 ואז תיוושע מאלוהי השמים / ברוב עושר ושנות חיים.

 ברכות יחולו על ראשך / כאשר תאווה גם נפשך".

 

(השיר בו חותם רבנו-אוה"ח-הק' את פירושו לתורה, השיר נשמט מדפוסים מאוחרים,

 ע"פ הרב ראובן מרגליות בספרו "תולדות אור החיים" עמ' מו.).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש בשיר הנ"ל, שרק ע"י עמל התורה הכולל מיקוד למידה ועיון במקורות, נוכל לזכות להאיר באור תורת אלוקים חיים. וכדברי קודשו בשיר:

 "הגבר! בי תחדד עשתונותיך / בפירושי שום תשים בינותיך / במראה מקום תן עיניים / ויאירו דברי באור החיים".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בספרו 'חפץ ה': "וצריך המעיין לבדוק עד מקום שידו מגעת. ואם ידע דאיכא תלמיד חכם מעיין יותר ממנו בפלפול ובסברא – יבוא אצלו  לידע עומק הש"ס ומוצאיו ומובאיו, ותבוא עליו הברכה" (שבת פח ע"ב. ד"ה גמרא למיימינים):.

 

הרשב"י – בוצינא קדישא, שבימים אלה עוסקים אנו בהילולתו, זכה להוריד לעולם את אור הזהר הגנוז בתורה – בגלל דבקותו, התמקדותו, צערו, והתמסרותו לתורה ללא גבול, במשך שלוש עשרה שנה. רצף ומיקוד מטרה.

 

"רבי שמעון אומר: המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר, מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו" (אבות ג, ז). אתה לומד – תלמד, בבחינת "אדם כי ימות באוהל" – אוהלה של תורה.

 

רבי עקיבא שישב ועסק בתורה ללא הפסקה במשך עשרים וארבע שנים, זכה שכל המשנה אליבא דרבי עקיבא, כדברי רבי יוחנן: "סתם מתניתין – רבי מאיר, סתם תוספתא – רבי נחמיה, סתם ספרא – רבי יהודה, סתם ספרי – רבי שמעון. וכולהו אליבא דרבי עקיבא" (סנהדרין פו ע"א).

המסר האמוני מדבריהם הקדושים: עלינו להתמקד ולהתמיד במה שאנחנו לומדים ועושים.:

באת ללמוד – תלמד. באת להתפלל – תתפלל, באת לברך – תברך וכו'. אל תפסח על שני הסעיפים. 

 

"במראה מקום תן עיניים / "ויאירו דברי באור החיים".

 עלינו לעיין היטב במקורות הרבים, היות וכל רעיון תורני מבוסס על מקורות רבים אותם קיבלנו במעמד הר סיני.

 

במצות לימוד תורה, קיימות שתי מצוות:

האחת – לימוד תורה על מנת לקיים את מצוותיה בבחינת הכתוב: "והגית בו יומם ולילה, למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו, כי אז תצליח את דרכיך, ואז תשכיל" (יהושע א, ח).

 

השניה – לימוד תורה, לשם קיום מצות עשה של ידיעת התורה. (הלכות תלמוד תורה. שו"ע הרב, פרק ב' סעיף ד).

הלימוד השני נקרא בשם "חוקה".

 

עיקר לימודם של האמוראים היה בשינון החומר. הגמרא בתענית (ח, ע"א) אומרת שהאמורא ריש לקיש היה חוזר על לימודו ארבעים פעם לפני שהגיע אצל רבי יוחנן, כדי שהלימוד יהיה מחודד בפיו.

הגמרא במסכת מגילה אומרת, שהאמוראים חזרו על תלמודם 40 פעם, עד שנראה כמונח בכיס: "תנא מיניה ארבעים זימנין, ודמי ליה כמאן דמונח בכיסיה" (מגילה ז ע"ב). למה בכיס ולא בכספת? בכיס, אדם רגיל למשמש בכיסו, כדי לבדוק את כספו. כלומר, בכל רגע נתון, האדם חייב להיות מחודד בדברי תורה, ולשלוף מיד את חידושיו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "וטעם אומרו 'חקתי' לשון רבים, ירמוז לב' תורות. תורה שבכתב ותורה שבעל פה.

 ומסורת התיבה לשון יחיד, שאין וא"ו בין קו"ף לתי"ו, לומר כי תושב"ע היא כלולה בתורה שבכתב, ושם בנינה.

עוד רמז באומרו 'חקתי לשון רבים, שצריך לקבוע עיתים בתורה ביום ובלילה.

והמסורת לשון יחיד, כי ב' העיתים הם ביום אחד".

 

עוד שאלות: מדוע המילה "בחקתי" שהיא בלשון רבים, נכתבה ללא וא"ו – בחוקותי.

כמו כן, מדוע לגבי שמירת "חקתי" התורה משתמשת בפועל "תלכו".

וכן מדוע לא נאמר: "אם תהיו עמלים בתורה", במקום "אם בחקתי תלכו".

 

 סיכום הפירוש הראשון של רבנו-אור-החיים-הק':

 

א. ללמוד תורה גם בדברים הידועים לנו, "כי חפץ ה' בעסק התורה, חוקה חקק…".

ב.  ללמוד תורה שבכתב וגם תורה שבעל פה.

ג. לקבוע עיתים לתורה יומם ולילה.

 

ד. ללמוד תורה גם בדרך. "וטעם אומרו לשון הליכה, לומר שצריך לעסוק בתורה אפילו בהליכתו, על דרך אומרו 'ובלכתך בדרך'  (דברים ו ז), באהבתה ישגה תמיד" (ע"פ משלי ה יט): "באהבתה תשגה תמיד", עד שישכח את כל טרדותיו המפריעות לו ללמוד תורה.

ה. ללמוד וגם ללמד אחרים. את זאת הוא לומד מכך שמבטאים "בחקתי" בלשון רבים, ללא האות ו'.

ו. התורה צריכה להיות חקוקה בליבנו, לכן השימוש במילה "בחקתי".

 

 פירוש ב':

 להרגיל את הגוף ואת הנשמה בלימוד תורה, עד שרגליו של האדם ילכו מאליהן לבית המדרש, כמו שאמר דוד המלך: "חישבתי דרכי, ואשיבה רגלי אל עדותיך" (תהלים קיט נט).

וכדברי קדשו: "שהיה דוד המלך חושב לעשות עניינים {אחרים} – ורגליו מוליכים אותו מעצמם אל בית המדרש, לרוב החפץ והרצון והרגילות בדבר. והוא אומרו: 'אם בחקותי תלכו' – פירוש, הליכתכם מעצמה תהיה אחריה, כמאמר דוד לרוב החשק והרגילות".

על האדם להרגיל את  בלימוד תורה, עד שרגליו של האדם ילכו מאליהן לבית המדרש, כמו שאמר דוד המלך: "חישבתי דרכי, ואשיבה רגלי אל עדותיך" (תהלים קיט נט).

 

הקנה מידה לאהבת התורה יהיה: ההליכה לביהמ"ד, תהפוך לטבע שני אצל אוהב התורה. המדרש מסביר שדוד אמר: "רבש"ע, בכל יום הייתי מחשב ללכת למקום פלוני…, והיו רגלי מביאות אותי לביהמ"ד. לכן, הסבר הפס' יהיה:

 אם תעמול בתורה = {בחקתי},  התוצאה תהיה: "תלכו" = ילכו רגליך מאליהן לבית המדרש.

 

זוהי אבן הבוחן  לאהבת התורה, כדברי רבי מאיר בפרקי אבות: "הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה… ואם בטלת מן התורה – יש לך בטלים הרבה כנגדך" (ד, י). לימוד תורה על כף המאזניים – מול כל דבר אחר. השאלה, במה אתה בוחר.

                                                                              

 

פירוש ג':

לימוד תורה ע"פ: פשט, רמז, דרש, סוד = פרד"ס. לכן, "תלכו" בד' הדרכים,  בחקתי – ברבים = ד' פירושים.

וכלשון קודשו: "עוד ירצה ע"פ מאמרם ז"ל (זהר בלק, רב ע"א), כי התורה יש בה ד' דרכים, והם פשט, דרש, רמז, סוד. ומאלו נפרדו ע' פנים, וכל אופן לכמה אורחין, ושבילין, ונתיבות – והוא מה שאמר 'חקתי' לשון רבים, תלכו, פירוש: בכל אורחין ושבילין ילך בהם בפירוש הכתובים, ולא יאמר שאין בתורה אלא פשט המובן לכל".

 

פירוש ד':

 "נפש בריאה בגוף בריא". בכדי שתוכל לעמול בתורה, בבחינת "בכל דרכיך דעהו" (משלי ג, ו), תדאג לבריאות הגוף, כך שתוכל לעבוד את ה' בכל אשר תפנה. וכדברי קודשו: "וכתב רמב"ם: ישים אל ליבו שיהא גופו שלם וחזק כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת ה'. שאי אפשר שיבין וישתכל בחכמות והוא רעב וחולה או אחד מאיבריו כואב…". נמצא המהלך בדרך זה כל ימיו עובד ה', עד כאן. והוא מאמר הכתוב כאן: 'אם בחקתי תלכו' – בשביל עסק התורה תלכו בכל דרככם באכילה, במשתה, בדיבור וכו', בכל מעשה המסובב מהטבעיות". כלומר, העיסוק בענייני העולם הזה – יהיו לצורך עבודת ה' כמו לימוד תורה. נדגים מהאוכל. לאכול, בבחינת: "צדיק – אוכל לשובע נפשו" (משלי יג כה), ולא לתאבון.

כ"כ, "תלכו" – הליכה ממש, הליכה רפואית כדברי הרמב"ם בהלכות דעות: "ישים על ליבו שיהיה גופו שלם וחזק כדי שיהיה נפשו ישרה לדעת את ה'" (הלכות דעות פרק ג').

 

אומרים בשם הרמב"ם את נוטריקון המילה בר-יא-ות:

בר = בולם רוגזו + יא = יגביל אכילתו + ות = ויגביר תנועתו.

כך, יוכל כל אחד מאתנו לזכות לעמול טוב יותר בלימוד תורה, ובעצם בכל מה שאנחנו עושים.

 

פירוש ה':

"הרשות נתונה ללומדי התורה לפרש בה ולדרוש בכמה אורחין ושבילים, ותלמיד ותיק יחדש בדרשת הכתובים כאשר יכול הכתוב שאת, ככל אשר תשיג ידו בתורתו… בפרדסה" {ע"פ: פשט, רמז, דרש וסוד}. התנאי יהיה: "ואת מצותי תשמרו' – פירוש: שלא יהיה מגלה פנים בתורה שלא כהלכה. כגון, שלא לטהר את הטמא. 'ועשיתם אותם' – שלא לטמא את הטהור. והוא מאמרם ז"ל: 'המגלה פנים בתורה שלא כהלכה – אין לו חלק לעולם הבא" (אבות פ"ג. משנה יא).

פועל יוצא מאמור לעיל: אתה יכול לדרוש כאוות נפשך, אבל בהתאם לכתוב {"כאשר יכול הכתוב שאת"} והכי חשוב,  בהתאם להלכה.

 

פירוש ו':

"ולא עם הארץ חסיד' (אבות ב, ה). אסור לעם הארץ להתנהג בחסידות, שיעשה חומרות וגדרים כמנהג החסידים. כי לפעמים יעשה חומרא בדבר שהוא אדרבא עבריין", ורבנו מביא דוגמא לכך מהגמרא על אדם שגדר עצמו לקיים מצות עונתה דווקא בליל כיפור, היות והקביל אותה לשבת, וראה בה מצוה גדולה, ברוב עם ארציותו.

לכן נאמר בפס' "אם בחקתי תלכו' שהוא עסק התורה, אז 'ואת מצותי תשמרו' – פירוש: תעשו להם משמרת, כדי לקיימם גדרים ושמירות, ולא זולת זה" כדבר קדשו. כלומר, רק אדם שעוסק בתורה ובקיא בהלכה, יכול להתנהג בחסידות.

 

פירוש ז:

"הוי גולה למקום תורה" (אבות ד, יד) כדברי רבי מאיר. לגלות לכל מקום בו אדם יכול ללמוד תורה, כמו רב אידי שהלך למקום לימודו במשך שלושה חודשים, למד יום אחד, ואח"כ חזר לביתו מהלך ג' חודשים, כך שלמד רק יום אחד (חגיגה ה ע"ב). על שמו נטבע מטבע הלשון: "רבנן בר בי רב – דחד יומא".

הסבר הפס': "והוא אומרו 'אם בחקתי' שהוא עסק התורה – צריכים שתלכו ממקומכם אחריה".

'ואת מצותי תשמרו' – שעיקר עסק התורה צריך שיהיה לשמור ולעשות. והוא אומרו 'אם בחקותי' – שהוא עסק התורה, תנאי הדבר, 'ואת מצותי תשמרו, ועשיתם אותם".

 

רבנו מביא את שאלת התוספות (ברכות י"ז ד"ה 'העושה'): פעם נאמר בגמרא (ברכות  יז ע"א): "הלומד שלא לשמה – נוח לו שלא נברא", ופעם נאמר: "לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה", עונים התוספות: "כי הם ב' אופני לימוד שלא לשמה: א' – לקנטר, וא' להתכבד. לקנטר – נוח לו שלא נברא. להתכבד – יעסוק , שמתוך וכו'" {שלא לשמה יבוא לשמה}.

רבנו אומר עוד: שאין ללמוד בבית, היות ובני הבית יטרידו אותו, לכן נאמר: "תלכו – צריכים שתלכו ממקומכם אחריה".

בהמשך אומר רבנו לאחר פלפול ארוך: "התורה מגנה ומצלא מיצר הרע" (ע"פ סוטה כא ע"א), בתנאי שילמד תורה לשמה. דואג ואחיתופל שלא עסקו בתורה לשמה, התורה לא הגנה עליהם וחטאו. וכדברי קדשו: "אלא מעתה, דואג ואחיתופל מי לא עסקו בתורה, אמאי לא אגינא עלייהו? ולדברנו אין קושיא: שהם היו לומדים {תורה} מתחילתם שלא לשמה, אין כוח בתורה כזו להגן עליו מיצר הרע".

 

פירוש ח:

רבנו מביא שתי סברות מהגמרא, איך להילחם ביצר הרע. רבי יוחנן {חנינא} ורבי יונתן הלכו בדרך, והגיעו לצומת דרכים. בדרך אחת היה בית עבודה זרה, ובדרך שניה – בית בושת. רבי יוחנן הציע לעבור בדרך עבודה זרה, היות ובין כך אנשי כנסת הגדולה ביטלו את יצר עבודה זרה, כך שלא יחטאו. רבי יונתן הציע לעבור בדרך בית בושת, כך שיצרכו להתגבר על היצר הרע, ויזכו לשכר גבוה (עבודה זרה יז ע"א).

רבנו פותר את הבעיה: לאור הפס' שלנו "אם בחקותי תלכו וכו', יש לנהוג כדעה השניה של רבי יונתן, שאם עמלים בתורה = 'אם בחקותי תלכו', ואני מבטיחכם ש'את מצותי תשמרו' –  שיהו כופין יצרם. ואם תאמר ולמה יכניס עצמו בספק {להתגרות ביצר}, לזה אמר 'ועשיתם אותם' – כדי שתטלו שכר כעושה מצוה וכו', כדברי קדשו.

 

פירוש ט:

"התורה נקנית במ"ח דברים – בתלמוד, בשמיעת האזן, בערכת שפתים… במיעוט סחורה, במיעוט תענוג, במיעוט שינה, במיעוט שיחה וכו'" (פ. אבות ו). הסבר הפס' לאור המשנה: "והוא מה שאמר כאן 'אם בחקותי תלכו – אם אתם חפצים להשיג התורה, תנאי הוא הדבר: 'ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם', שהם אותם מ"ח דברים, כי יש בהם בחינת המניעות. וכנגדם אמר 'תשמרו', ויש בהם בחינת המעשה, וכנגדם אמר: 'ועשיתם אותם'.

רבנו-אוה"ח-הק' אומר בנושא עמל התורה: "הצדיקים הגם שעושים מצוות, וכל עסקם בתורה, אינם מרגישים שיש להם עמל, על דרך אומרו (תהלים עג טז): "עמל היא {הוא} בעיני", אלא אדרבא, כאדם המרוויח וכאדם המשתעשע בשעשועים – לרוב חשקם בתורה" (רבנו-אוה"ח-הק'. במ' כג כא).

 

פירוש י:

רבנו טוען: עסק התורה יותר חשוב מקיום מצוות, היות ו"עבירה מכבה מצוה, ואין עבירה מכבה תורה (סוטה כא ע"א).  כאשר אדם עושה עבירה, זה יתקזז לו ע"י מצוה אותה עשה. עם הזמן, אם ימשיך להרשיע, עלול להישאר ללא מצוות. מצות עסק התורה לעומת זאת, תלווה את האדם לעולם העליון, כדברי רבנו בפרשת אחרי מות (ויקרא ח"י ד): "עוד יכוון באומרו ללכת בהם על דרך מה שאמר הנביא: 'צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו' וגו' (יחזקאל לג יב). שאם יהיה צדיק כל ימיו וירשיע לבסוף, הרי זה הפסיד זכותו, ולא ילך עמו {זכותו} ביום לכתו לעולם העליון, לזה ציוה ה' ואמר: "ללכת בהם".

 

פירוש מ"א:

על האדם לזכור כל יום את יום המיתה, כך יקיים מצוות, וכל ימיו יהיה בתשובה.

רבנו אומר ע"פ המשנה: "ושוב יום אחד לפני מיתתך" (אבות פ"ב). וכדברי קדשו: "והוא מאמר 'אם בחקותי', שהיא גזרת המיתה שחקק ה', שאין מידו מציל. אם תלכו בהם, שכל יום יאמר למחר ימות, זה ודאי 'ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם" כדברי קדשו.

 

פירוש מ"ב.

הזוכה ללמוד וללמד תורה מתוך עמל רב כמו רבי חייא, יזכה לעלות ולהתעלות בעולם האמת, ללא סיוע של מלאכים. רבנו מביא את המעשה על אליהו הנביא שאמר לרבנן: "סימן להכיר כסאו של רבי חייא בהליכתו מגן עדן של מטה לישיבה של מעלה – שהיה עולה מעצמו ולא היה צריך למלאכים להעלותו כשאר הצדיקים. וזה השגתו הייתה, באמצעות השתדלותו בעסק התורה לעצמו ולאחרים" (בבא מציעא פה ע"ב) כדברי קדשו.

הסבר הפסק': "אם בחקות – אם תעמול בתורה, 'תלכו' – תלכו ותעלו בעולם האמת, ללא סיוע מלאכים.

 

השם מ"ב.

 

הוא אחד משמותיו הקדושים של הקב"ה. "אמר רב יהודה אמר רב: שם בן מ"ב אותיות אין מוסרים אותו אלא למי שצנוע ועניו ועומד בחצי ימיו, ואינו כועס ואינו משתכר, ואינו מעמיד על מידותיו, וכל היודעו והזהיר בו והמשמרו בטהרה, אימתו מוטלת על הבריות ונוחל שני עולמות – העולם הזה והעולם הבא". (קידושין עא, ע"א).

העולם נברא בשם מ"ב. כיצד? הפסוק הראשון בבראשית פותח באות ב', והשני מסתיים באות מ' = מ"ב.

 

הרמב"ם כתב שבתפילין יש מ"ב אזכרות הוי-ה.

כמו כן, "אהי-ה (אשר) "אהי-ה" גימ' מ"ב – 42. {הוי-ה – גימ' "יוד – 20 + ה גימ' 5  + וו גימ' 12 + ה גימ' 5} גימ' מ"ב.

התפילה הקבלית "אנא בכוח" של רבי נחוניה בן הקנה – בת מ"ב תיבות.

מ"ב מסעות נסעו בני ישראל בדרכם במדבר לארץ ישראל.

בקריאת שמע נאמר: "ודברת בם" – לדבר בתורה "בם" גימ' מ"ב – 42.

 

"אור זרוע לצדיק"

מידת הענוה של רבנו הרש"ש הק'

רבי שלום מזרחי שרעבי ע"ה:

 

רבנו הרש"ש שימש כראש ישיבת המקובלים "בית אל" בעיר העתיקה בירושלים, במשך כ"ו שנים, בין השנים 1751 – 1777. הוא נחשב לאחד מגדולי המקובלים בכל הדורות, ובר סמכא בכל מה שקשור בפרשנות כתבי רבנו האריז"ל.

כתבי הרש"ש, ממשיכים לתפוס מקום של כבוד בכותל המזרח, בעולם הקבלה:

"סידור הרש"ש" בו כלולות כוונות עמוקות ע"פ תורת הקבלה, ובו מתפללים המקובלים.

"רחובות הנהר". "פירוש והגהות שמ"ש" = {שלום מזרחי שרעבי}, "אמת ושלום". "נהר שלום".

 

רבנו הרש"ש נולד בשנת ת"פ – 1720 לרבי יצחק ע"ה. יש האומרים שהוא נולד ביום פטירתו של המשורר רבי שלום שרעבי ע"ה, בצנעא או בשרעב שבתימן. עוד בילדותו, הוא התמסר ללימוד תורת הנגלה ותורת הנסתר.

בילדותו התייתם מאביו, דבר שאילץ אותו לצאת לעבודה לפרנסת אמו ואחיו הקטנים.

למרות העבודה, הנער ברוך הכישרונות, המשיך לעסוק בתורה, ובפרט בספרי קבלה בכל רגע פנוי.

 

יום אחד, שלום הנער החליט להגיע לישיבת המקובלים "בית אל" בירושלים, כדי להתבשם מתורת הקבלה שפרחה בין חכמיה, ובראשם המקובל האלוקי הרב גדליה חיון ע"ה, מייסד וראש הישיבה.

הדרך לירושלים הייתה ארוכה וקשה. מעדן שבתימן לבומביי שבהודו, ומשם לעיר הנמל בצרה שבעיראק. בכל מקום אליו הגיע, הוא עבד כדי לממן את הכרטיס לתחנה הבאה. בבגדד הוא עבד כעגלון של גביר. בערבים ובשבתות המשיך ללמוד בספר הזהר, בישיבה שעל קברו של הרב יצחק גאון. מבגדד המשיך לחלב שבסוריה, ומשם לארץ ישראל.

כאשר הגיע סוף סוף לישיבת המקובלים "בית אל" בירושלים, הוא ביקש מראש הישיבה לעבוד כשמש תמורת אש"ל. מידי יום, הוא ישב בפינה עם ספר תהלים, אבל אוזניו היו כרויות לחידושי תורת הח"ן שבקעו מבית המדרש.

 

עם הזמן, התחילו להתעורר שאלות בשיעורי הקבלה, להן לא היה מענה מצד ראש הישיבה הרב גדליה חיון ע"ה.

בכל לילה, הרש"ש הצעיר נהג לכתוב את התשובות לשאלות על פתק, אותו הסתיר בספרו של ראש הישיבה.

התופעה הנ"ל חזרה על עצמה מספר פעמים, דבר שהדהים את ראש הישיבה כאשר פתח את הספר למחרת. תדהמתו גדלה עוד יותר, מעומק התשובות הקבליות שהיו בפתקים, והיה בטוח שאליהו הנביא זכור לטוב כתב אותן.

 

ביתו של ראש הישיבה חנה, החליטה להתחקות אחרי התופעה. באחד הלילות, היא ראתה איך הרש"ש השמש שם את הפתק עם התשובות בספר. הבת רצה מיד לאביה וסיפרה לו על כך, דבר שפתר את חידת הפתקים.

הרב גדליה ע"ה, ניגש חיש מהר לחכם שלום הצעיר, כדי לתהות על קנקנו. חכם שרעבי ביקש מהרב גדליה שלא יגלה את זהותו האמתית, היות והוא מעדיף להמשיך לשרת כשמש.

 

ראש הישיבה הרב גדליה חיון חשב אחרת, היות והוא הבין שמן השמים העלימו ממנו תשובות, כדי שחכם שלום הצעיר יענה את התשובות, ובכך זהותו האמתית תתגלה. לכן, כבר למחרת הוא הושיב אותו לידו בשיעור לתדהמת חכמי הישיבה, וגם נתן לו את ביתו חנה לאישה.

בהיותו בן 31, הרש"ש התמנה לשמש כראש הישיבה אחרי מות הרב גדליה חיון ע"ה, שהיה ידוע כקדוש עליון.

הרש"ש שימש בקודש כ"ו שנים – כמנין הוי-ה. הוא זכה לכך שגם בנו הרה"ג חכם חזקיהו יצחק ע"ה, ונכדו הרה"ג חכם רפאל אברהם ע"ה, ישמשו בקודש כראשי הישיבה.

 

הרש"ש יסד חברת רבנים מפורסמים בשם "חברת אהבת שלום". בין תלמידיו, ניתן למנות את גאון הגאונים החיד"א שפרסם עשרות ספרים, הרה"ג יום טוב אלגזי ששימש כראש הישיבה אחרי פטירת הרש"ש, הרה"ג ישראל יעקב אלגאזי ע"ה. הרה"ג רבי גרשון מקיטוב – גיסו של הבעש"ט שהיה מבוגר מהרש"ש בעשרים שנה, בכל זאת ראה בו כרבו. הרה"ג חכם חיים די לה רוזה ע"ה – מחבר הספר הק' "תורת חכם" בו העמיק בכוונות הרש"ש. הרב היה ידוע כבעל מופת, ומקובלי ירושלים התייחסו אליו בהערצה וביראה, ואמרו עליו: "הממנו יפלא דבר, וכל רז לא אניס ליה".

הוא נפטר ביום ו' תמוז, ונקבר בהר הזיתים ליד רבו הרש"ש ע"ה.

 

יום אחד, כאשר הרש"ש היה בדרכו לישיבה, הוא פגש אישה עיוורת, יחפה ולבושת בגדים בלויים, המחזיקה בידה את ביתה הקטנה. זה היה יום חורפי בו ירדו גשמים עזים, והדרך הייתה מלאה שלוליות מים ובוץ.

ללא היסוס, הרב פשט מעליו את מעילו, וכיסה את האישה וביתה. הוא גם חלץ נעליו, ונתן אותן לאישה, כשהוא הולך יחף וללא מעיל. כך הוא צעד ברחוב לצד האישה וביתה, עד שהגיעו לביתו.

 

הרב הזמין את האישה לביתו, וביחד עם נאוות ביתו הרבנית חנה, הם כיבדו את האישה וביתה במזון, בגדים ונעליים.

האישה שאלה את הרב לשמו, אבל הוא התחמק באומרו שגם הוא היה יתום וה' עזר לו, לכן הוא עזר לה.

 האישה לא הרפתה, ושוב שאלה לשמו. הרב ענה: "שמי שלום". האישה קישרה את השם שלום עם שם משפחתו שרעבי, עליו שמעה רבות, ואז שאלה את הרב שוב: "האם זה אתה הרב שלום שרעבי ראש ישיבת בית אל?". הרב נאלץ להודות, כדי שלא להוציא דבר שקר מפיו.

 

האישה הזדעזעה מכך שביטלה את הרב מלימוד תורה, וגרמה לפגיעה בכבוד תלמיד חכם, שהלך יחף ברחובה של עיר.

הרב הרגיע אותה ואמר לה: "חסד עשית עמי. שנים שאני לומד תורה, והיום יודע אני שאני לומד כראוי.

רק אדם המסוגל להפסיק את לימודו על מנת לעזור לנצרך – נחשב אדם שלומד תורה באמת".

 

בברכת "חזק חזק ונתחזק", נחתום בעזהי"ת השבת, את ספר ויקרא – ספר הקרבנות.

את נוסח הברכה מוצאים אנו אצל יואב בן צרויה שר צבא דוד שבירך את אחיו אבישי

בצאתם למלחמת מצווה נגד ארם ובני עמון, וכה בירך:

"חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו –  וה' יעשה הטוב בעיניו" (שמואל ב, י, יה).

המלבי"ם מפרש: "ציווהו שיתחזק: א. בעד עם ה' ב. בעד ערי אלוקינו… כי תשועת ה' צריכה שתי הכנות:

• ההכנה הטבעית {להילחם}. ב. וההכנה המחשבתית {לשם ה'},

 

בברכת תורת אלוקים חיים,

 משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. יגאל חיון בן אסתר רינה ע"ה. יגאל בן מיכל ע"ה. ישראל ואבהם בני חיניני ע"ה. עזיזה בת חנינ י ע"ה

 

לבריאות איתנה וברכה והצלחה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה. להצלחת הנכדים נ"י יונתן בן קרן ואורי בן ענבל הי"ו בצבא ה'. משה חי בן חנינה הי"ו.

 

 לברכה והצלחה בעזהי"ת – להשלמה והוצאת הספר החדש "להתהלך באור הגאולה", כהמש לספר הקודם "להתהלך באור החיים" מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות .

מעמדה המיוחד של הלשון הארמית

מכל לשונות היהודים יש מעמד מיוחד ללשון הארמית, או ליתר דיוק לחטיבות שונות של הארמית היהודית. בחטיבות האלה בולטות ארמית המקרא, הארמית של תרגום אונקלוס, לשון התלמוד הבבלי והלשון המלאכותית של הזוהר. כידוע, הארמית מלווה את העברית כשלושת אלפים שנה, עוד מראשית תקופת המקרא, כפי שניבט מספרי המקרא שנכתבו בתקופת הבית הראשון, ובכלל זה השירה הקדומה שבמקרא. המגע של העברית עם הארמית ניכר ביתר שאת בספרי הבית השני, כגון ספר דברי הימים ומגילת אסתר. והוא ניכר כמובן גם במגילות מדבר יהודה ובספרות התנאים. כל הספרות הזאת נכתבה כשהעברית הייתה עדיין לשון חיה ומדוברת, ובכל זאת היא ספגה לתוכה יסודות ארמיים והשפעות של הדקדוק הארמי.

כבר בתקופת הבית השני, ואין צריך לומר בתקופה שלאחריה, צמחה ספרות תרגומים בארמית לספרי המקרא. בסופו של דבר, לפני למעלה מ־1,800 שנה הפכה הארמית ללשון הדיבור והכתיבה של היהודים בארץ ישראל. ובדיאלקט אחר שלה נכתבו החיבורים החשובים של האמוראים והגאונים בבבל, ובראשם התלמוד הבבלי. למעשה מאז שנת 200 בערך העברית והארמית חיות בסימביוזה שנמשכה עד הזמן החדש.

לאורך כל ימי הביניים ליוותה הארמית את העברית הכתובה. מילים וביטויים ארמיים חדרו לרוב לכתיבה העברית בכל התקופות, ויש סוג של עברית שהיה בלול בארמית – הכוונה לעברית הרבנית שהיא לשון מעורבת עברית וארמית. למשל כזאת היא העברית שנכתבה באירופה בימי הביניים, כפי שהיטיב לתאר אליעזר מאיר ליפשיץ ״ויש סגנונים מן הדורות ההם, שהם קרובים להיות ללשון תערובת״.

במעבר של הכתיבה העברית אל המודרנה, שהתחיל באמצע המאה השמונה־ עשרה ואולי עוד לפני כן, ואחר כך בהתחלת מעשה התחייה של הדיבור העברי במוצאי המאה התשע־עשרה ובראשית המאה העשרים, מילאה הארמית תפקיד חשוב בחזרתה של העברית לחיים מלאים. רק בעשורים האחרונים של המאה העשרים חל ניתוק של העברית הכללית מהארמית. עם זאת, הניתוק הזה לא פקד את החברה הדתית, ובמיוחד את החברה החרדית המקיימת מגע חי עם הטקסטים הארמיים.

אם יש לשון יהודית הראויה להיקרא הלשון היהודית בה״א הידיעה ( Par excellence) זו הלשון הארמית. הרבה מהספרים שעיצבו את אורחות החיים של העולם היהודי בגלות לכל אורכה כתובים בארמית, כך הם תרגומי המקרא בארמית ובמיוחד התלמוד הבבלי ובמועד מאוחר יותר גם ספרות הקבלה וראש לכולם ספר הזוהר. ולא מעט ספרים אחרים הכתובים עברית, יש בהם נוכחות ברורה של הארמית.

בעניין זה יש להעיר הערה בלשנית חשובה. הבוחן את לשון התלמוד הירושלמי או את לשון התלמוד הבבלי, יגלה שרוב הטקסט בהם כתוב עברית, ואף על פי כן לשונו של כל אחד מהחיבורים האלה היא ארמית. בראשון מדובר בארמית היהודית של ארץ ישראל, ובשני מדובר בארמית היהודית הבבלית. זאת לדעת: לא מספר המילים בטקסט קובע את לשונו. רק לאחרונה בחנתי את הלשון בשני טקסטים:

השטר מתקופת שמעון בר־כוכבא שהתגלה באזור בית עמר שבדרום הר חברון;

טקסט רבני שכתב חכם יהודי ממרוקו בראשית המאה העשרים. בשטר הקדום כלולות 106 מילים, יותר מ־20 מילים הן שמות פרטיים של אנשים ושל מקומות, רוב מכריע של יותר מ־80 המילים הכלליות הן עבריות, ורק מיעוט קטן של המילים הן ארמיות, ואף על פי כן לשון השטר היא ארמית. הטקסט מדבר ארמית ומשלב בתוכו נוסחאות עבריות ארוכות. וכך הוא בדרוש של החכם ממרוקו שנכתב בערבית. בחלקו הראשון של הדרוש יש כ־1,100 מילים. מספר היסודות העבריים הכלולים בו הוא מעל 700, ומספר היסודות בערבית הוא פחות מ־.400 הדרשן ממרוקו שילב בלשונו מילים רבות וביטויים עבריים; כן שיקע בו פסוקים ומאמרי חז״ל שתרגם לערבית רק תרגום חלקי. יודגש כי בתוך המילים העבריות והארמיות מצויות אצלו גם מיליות לא מעטות, שהיו ידועות לציבור קוראיו כמילים שאולות בערבית שבה כתב את הדרוש שלו, כגון אפילו, ודאי, על זה הדרך, מסתמא, אדרבא ועוד.

משה בר-אשר-לשונות היהודים והעברית-מעמדה המיוחד של הלשון הארמית

עמוד 39

ד. כתובה לר׳ רפאל משה אלבאז –דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ

הרב רפאל משה אלבאז (חרמ״א) – תולדות חייו ויצירתו

(1896-תרנ״ו/1823(צפרו, תקפ׳׳ג/

ייחוסו והשכלתו התורנית: הרב רפאל משה אלבאז(להלן: הרמ״א) נקשר בשלשלת מעוטרת של יוחסין המוליכה עד לדור שביעי של רבני קשטיליא. סבו ר׳ יהודה, אביו ר׳ שמואל ודודו ר׳ עמרם – שלושתם היו תלמידי חכמים, מנהיגים רוחנייב מחברי ספרים ומשוררים. הרמ׳׳א נולד בשנת תקפ״ג/1823 בעיר צפרו הסמוכה לעיר פאס סמיכות גיאוגרפית ותורנית. בהיותו בגיל 20 נפטר עליו אביו המתואר על ידו כ׳אב בחכמה ומרביץ תורה ברבים׳. רישומו של מאורע זה השפיע עליו קשות אבל התאושש ממנו מהר תודות לחסות, שפרשו עליו שני גדולי הדור: ר' עמרם אלבאז דודו ור׳ עמור אביטבול.

הרמ״א היה חכם פורה ואיש אשכולות, וידיו רב לו בכל ענפי התורה: בתלמוד ובהלכה, בספרות המוסר, בספרות הדרוש והמדרש, בפרשנות, בהיסטוריה, בשירה ובמליצה ובמדעים המכונסים בספרו באר שבע: על שם שבע החכמות: דקדוק מתמטיקה, אסטרונומיה ואסטרולוגיה, טבע, מוסיקה וקבלה. היטיב להגדירו ר': משה טולידנו בספרו ׳נר המערב׳ במעט המכיל את המרובה: ׳רב תלמודי, חכם מדעי ומשורר מצוין׳.

מעורבותו בקהילה: נוסף למעמדו כדיין כריש מתא וכריש מתיבתא היה הרמ"א גם דרשן, מוהל, חזן ושליח ציבור מחונן, והיה לו בית כנסת משלו הקרוי ׳אצלא דרבי׳. עסק בהשכנת שלום בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, והיה פשרן וסלחן. ­­­כדי לחבב את השירה על כל שכבות העם כתב גם שירי מוסר ותוכחה בערבית יהודית ובלחנים עממיים. היה מעורב בקהילה והשתתף באירועי המשפחות בעת שמחה כמו בעת צרה. הרמ׳׳א הפך למנהיג נערץ ואהוב בקרב כל שכבות הקהילה שנתאחדה סביבו בזכות מידותיו ׳והאיש משה עניו מאוד׳.

מעורבותו למען יהדות מרוקו בכלל: הרמ׳׳א היה מעורב בענייני הקהילה. דוגמה לכך הוא הדו״ח, ששלח הרמ״א בתקופתו להנהלת כי״ח בפריס על מצב קהילתו, :׳ נתונים כלכליים וסטטיסטיים של הקהילה. הרמ׳׳א העריך את פעילותם של נציגי כי׳׳ח במרוקו ואף חיבר שיר לכבודם ולכבוד בית ספר כי״ח בפאס ב-1885 הנכלל בקובץ שיריו.

קשריו עם המוסלמים תושבי המקום: הרמ׳׳א היה מעורב היטב עם הבריות וידע לקשור קשרים גם עם הערבים תושבי המקום, לדבר בשפתם ולשיר בלחניהם. ״מותו זכתה להערכה בקרבם, והם כיבדוהו, העריצוהו, והיה מקובל עליהם כמלאך. ביטוי נוסף למעורבותו עם המוסלמים הם חילופי שירה ונגינה ונוסחי תפילה, שהיה מנהל עם האימאם, כשהיה עולה למגדל בית תפילתם.

הרמ״א ידע היטב את שירי המלחון, ורוב פיוטיו נשענים עליהם לא רק מבחינה מוסיקלית ופרוסודית, אלא אף במוטיבים, בנושאים ובתכנים.

פטירתו: הרמ׳׳א מסר את נשמתו לבוראו ביום שישי ערש׳׳ק כ׳׳ב תמוז תרנ׳׳ו/1896, ומחשבי חשבונות מצאו כי ׳רפאל משה' גימטרייה תרנ׳׳ו. הרמ׳׳א זכה להספדים גדולים על ידי חכמי פאס, ויום פטירתו הפך ליום הילולה בקרב אנשי קהילתו יבבתי הכנסת הקרויים על שמו בערים שונות בארץ: באשדוד, בלוד ובבאר שבע. ואגדות מעניינות נארגו סביב דמותו.

נוסח הכתובה

דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ לְקַדֵּשׁ אֵשֶׁת נְעוּרִים

בִּשְׁנֵי לוּחוֹת הָעֵדוֹת זַכִּים וּבָרִים

וַעֲלֵיהֶם כְּכָל הַדְּבָרִים

 

צִוָּה שׁוֹשְׁבִין צִיר נֶאֱמָן כִּי בּוֹ בָּחַר

5-לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר

מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר

 

צוּרִי תִּקֵּן חֻפַּת חֲתָנִים בְּזִיו וְזֹהַר

וְאָתָא מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ לְשַׁלֵּחַ סִבְלוֹנוֹת וּמֹהַר

קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר

 

10 יְיָ מִסִּינַי בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים

קִדְּשָׁנוּ בִּמְצֻיָּתָיו מִשְׁפָּטִים יְשָׁרִים

וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים

 

הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו נִרְוֶה דֹּדִים

דִּבֵּר וַיִּקְרָא אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ מוֹשִׁיב יְחִידִים

15 אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים

 

בֹּאִי לִמְסִבִּי וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה

לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים דְּמוּת שִׁמְשִׁי חַמָּה וּלְבָנָה

לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה

 

וְנֹקֵב שֵׁם יְיָ יָנוּעוּ אֲבָרָיו וְיִזְדַּעְזְעוּ חוּשָׁיו

20 יִזָּכֵר וְיִפָּקֵד לְהָרַע לוֹ עַל כָּל מַעֲשָׂיו

כִּי לֹא יְנַקֶּה יְיָ אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא

 

החופה והקידושין בין הקב״ה לישראל

1. 1. דודי שלח ידו: על פי שה׳׳ש ה,ד. כאן: הקב׳׳ה המושיט ידו לקדש את ישראל בלוחות הברית כדרך החתן המושיט ידו לכלתו לקדשה בטבעת. הנמשל לנישואין הוא מעמד הר סיני ומתן תורה ובחירת עם ישראל לעם סגולה. ציור זה מצוי במקרא כמו יר׳ ב,ב ויחז׳ טז,ו-ח, ובמשלי חדל דוגמת תנחומא קדושים, :ב׳ ׳מלה׳׳ד למלך שקדש אשה… כך אמר הקב׳׳ה למשה לך וקדש את העם שנא׳ וקדשתם היום ומחר (שמות יט,יא) קדשם הקב׳׳ה וא׳׳ל לישראל ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (שמות יט,ו). אשת נעורים: כינוי של חיבה לישראל, על פי יש׳ נד,ו. 2. בשני לוחות העדות: הם לוחות הברית, עליהם היו כתובים י׳ הדברות (שמות לב,טו). 3. ועליהם ככל הדברים: על פי דב׳ ט,יא.

5-4. צוה״.בחר: ה׳ בחר במשה כשליח נאמן וכשושבין לקדש את ישראל ולהכינם ליום מתן תורה. שושבין: הוא האיש המתווך בין החתן והכלה (תוספתא כתובות ד). תיאור משה רבנו כשושבין הוא על פי שמ׳׳ר כ,ח ובמ״ר בא,ב ועוד. ציר נאמן: על פי משלי כה,יג. כי בו בחר: על פי רב׳ יח,ה. 5. לך ומחר: על פי שמות יט,יא. כאן: ׳וקדשתם׳ גם מלשון קידושין על פי תנחומא נשא יז ׳משל למלך שקידש אשה ועשה לבתו קידושין… כך כשנתן הקב׳׳ה התורה לישראל עשה להם פומבי שנא׳ וכל העם ראים את הקולת (שמות כ,יח) ולא היו אלא קידושין שנא׳ ויאמר ה׳ אל משה לך את העם וקדשתם וגו״ (שם, יט,י). 6. מי…שחר: על פי שה״ש ו,י, ונדרש על ישראל (תנחומא במדבר,יא). 7. צורי: כינוי לה׳, על פי ש׳׳ב כב,ג. תקן: התקין, הכין וקישט. חפת חתנים: מקום עמידת החתן עם הכלה לשם עריכת טקס הקידושין (בבלי סוטה מט ע׳׳ב). הנמשל כאן הוא הר סיני ׳ויצא משה למחנה ישראל והיה מעורר אותם משנתם אמר להם עמדו משנתכם כבר בא החתן ומבקש את הכלה להכניסה לחופה וממתין להם כדי ליתן להם את התורה׳ (פדר׳׳א מא). בזיו וזהר: כמו ׳הזיו והזהר לחי עולמים׳(מתוך האדרת והאמונה). כאן: התגלות זיו השכינה על הר סיני. 8. ואתא מרבבת קידש: על פי רב׳ לג,ב ועניינו – התגלות ה׳ לעם ישראל בליווי רבבות מלאכים כתרגוב יב״ע. סבלונות: מתנות, ששולח החתן לכלתו גם לפני הקידושין (בבלי פסחים מט ע׳׳א). מ'הר: כאן במובן מתן כמו ׳הרבו עלי מהר ומתן׳ (בר׳ לד,יא) והיינו סבלונות, וראה רד׳׳ק ספר השרשים שורש מהר. 9. ק'לות…ההר: על פי שמות יט,ט*.

כתובות לשבועות בין הקב״ה החתן לבין ישראל הכלה-פיוט רבי יוסף משאש-מאיר נזרי-כתובה לר׳ רפאל משה אלבאז

עמוד 410

מכנאס

האישה הפעילה ביותר בתחום הסוציאלי ובתחום החינוך הייתה רבקה טולידאנו, רעייתו של הרב שלמה טולידאנו. עזרו לידה נשותיהם של נכבדי הקהילה ממשפחות בירדוגו, משאש, עמאר, סודרי וכרייף. היא ייסדה תלמוד תורה למיעוטי יכולת והייתה הנשיאה של ״אגודת תלמוד תורה״ או ״אם הבנים״. הנשים ייסדו חדרי לימוד לבני עניים, שידם לא השיגה לשלם שכר לימוד. הן שכרו בניין ופנו לרב ברוך טולידאנו, שיאות ללמדם. ואכן, הרב זכה לכינוי רבי ברוך דל (=של) עניים. רבקה טולידאנו אספה נשים אחדות בביתה בערבי החגים ויחד תפרו בגדים, ופעמיים בשנה, בפסח ובסוכות, קיבל כל תלמיד בגד חדש.

בשנת 1927 הגיע לעיר שליח מארץ־ישראל, הרב רפאל ביבאס, במטרה לאסוף כסף לבית תלמוד תורה בטבריה, שרבים מעולי מכנאס התיישבו בה החל משנת 1860. בעזרתה של רבקה טולידאנו הצליח לאסוף סכום נכבד. פרנסי הקהילה הסיקו מההצלחה, ש״עניי עירך קודמים״, והחליטו להקים במכנאס בניין לתלמוד תורה, שכל מוסדות החינוך ישוכנו בו. האגודה העמידה לרשות הקהילה מגרש שקנתה במלאח החדש, שנוסד בשנת 1925. הגביר אליעזר בירדוגו הציע לקבל הלוואות מבנקים ואת הריבית לכסות באמצעות תרומות של סכומים קטנים, ככל אשר ידבנו לבו של כל אדם. ואמנם, המבצע עלה יפה וכעבור שנה עמד הבניין על תילו. היו בו 25 חדרים.

הקהילה במכנאס בנתה בניין מפואר עבור מערכת החינוך של ״אם הבנים״ ובו מקום לאלף תלמידים. בשנות ה־30 של המאה ה־20 נוהל המוסד על־ידי הרב ידידיה טולידאנו. הרב משה ויזגאן לימד שם עד שהתמנה לתפקיד דיין במוגדור בשנת תש״ו(ויזגאן, תשנ״ח, 7, 144).

לשם מימון הפעילות נהג ארגון הנשים לערוך נשף שנתי. רבקה טולידאנו התמסרה למפעלים כגון: ״הזנה לילד״ – מפעל שסיפק ארוחות חמות לתלמידי בית־הספר; ״מלביש ערומים״ – מפעל שבזכותו קיבל כל תלמיד בגד חדש לכל חג; ו״עזרת נישואין״ – מפעל לטובת בנות יתומות ועניות שסיפק להן נדוניה ומימן את שמחת הנישואין. רבקה הסתייעה בכלתה ואף הפעילה מתנדבות מקרב נשות הקהילה. לפני החגים נהגה לערוך מגביות למימון המפעלים הללו.

אישה נוספת שהצטיינה בפעילות דומה הייתה הגברת בוטבול, רעייתו של יוסף מאמאן, שהייתה ידועה בכינוי ״שמחה בת המלך״. היא הקדישה את רוב חייה לעזרה לזולת. במשך כעשרים שנה התנדבה לבשל ולהגיש ארוחות חמות לילדים, הלומדים בתלמוד

תורה. היא נהגה לאסוף לחם לנצרכים, ולעזור ליולדות, לכלות יתומות ולבני מצווה יתומים, שהייתה מצרפת אותם לחגיגות בר־המצווה של ילדי הורים אמידים. בשנות ה־30 היו כבר בתי־ספר של ״אם הבנים״ במכנאס נוסף על אלה שבמראכש ובקזבלנקה.

תכנית הלימודים האופיינית למערכת זו

הילדים חולקו על פי גילם ורמת ידיעותיהם. השלב הראשון היה רכישת ידע בקריאת אותיות, מילים ומשפטים. שיטת הלימוד הייתה אישית. פעמיים בשנה, לאחר חג הסוכות ולאחר חג הפסח, נהגו הרבנים לבוא בלוויית אחת הפעילות לבית־הספר, לבחון את התלמידים ולקבוע מי זכאי לעלות לכיתה הגבוהה. מי שלא עמד במבחן חזר לכיתה הנמוכה, שבה למד בעבר. לעתים נערכו המבחנים בימי המסיבות שנועדו למגבית. בשלב הבא למדו קריאת פרשיות מהתורה – תחילה קריאה בלבד ולאחר מכן קריאה עם הטעמים – ובשלב הבא למדו קריאה עם תרגום לערבית יהודית. בשנה שאחריה למדו כתיבה, בשנה הרביעית – תנ״ך עם רש״י ולאחר מכן – גמרא. בתי־הספר עמדו בתחרות מול אלה של אגודת כי״ח והתלמידים למדו גם צרפתית, גאוגרפיה, מוזיקה והתעמלות. זו הייתה תכנית הלימודים עד שנות ה־40 של המאה ה־20 (טולדנו, תשמ״ד, 191-190, 215; לסקר, תשמ״א, 82; 281 ,236 ,1983,199 ,Laskier)

אחרי הקמת המדינה הגיעו שליחים מארץ־ישראל, שדאגו להכניס שיפורים בתכנית הלימודים בהתאם לגיל ולכיתה. התכנית הייתה מבוססת על חלוקה לארבע כיתות.

מעתה היו המורים כפופים בתכנית אהידת לכל המוסדות, בשנת תשט"ז פורסם, שבישיבת תלמוד תירה מצפרו למדו 40 תלמידים, במכנאס – 60 ובקובלנקה – 20 תלמידים (קסטנבאום, תשט״ז, 69).

 

הרב שמעון ברוך בן אברהם אוחיון, יליד מוגדור, כתב בהקדמה לספרו ״הליכות שבא״ (תשל״ב, 29), כי לאחר שעזב את משרתו בישיבת ״כתר תורה״ בקזבלנקה בשנת תשי׳׳א התבקש על־ידי ועדת אורח חיים שעל־יד מוסד ״אם הבנים״ ללמד בישיבה וכך אמנם עשה עד שעלה ארצה בשנת תשט״ו. זגורי־אוחנה(1989) הביאה בנספח מס׳ 3 תכנית לימודים על פי הרפורמה בחינוך, שהונהגה בצפרו: הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, תעודה (28) 3549 בשאר הנספחים מאותו ארכיון 110/12,18?.

ביקורת על התנאים הפיזיים בכיתות בתי־הספר ברשת ״אם הבנים״ מצויה אצל: פוירשטיין, תשכ״ג, 65. לדבריו: ״חדרי כיתות קטנים בדרך כלל, שבהם מצטופף מספר רב של תלמידים (לפעמים עד 80). לרוב מלמדים בהם מורים בעלי הכשרה לקויה. מקצוע הלימוד היחידי הוא השפה העברית הנלמדת תוך כדי קריאת כתבי הקודש. הילד קורא ושונה בסידור ובספרי־דת, ולרוב אין הוא מסוגל לרדת לעומקם של הדברים. זוהי הוראה פורמאלית ומילולית גרידא…

יש וקהילה מפתחת, הודות ליוזמת כמה מחבריה, את ההוראה בבית ספרה בכיוון מודרני יותר. כך למשל אירע בצפרו, בה השתדלו הרב ומנהל בית־הספר לשפר את ההוראה״. תיאור ביקורתי על בית־הספר של ״אם הבנים״ פרסם ש׳ כלפון(תשט״ו, 304-303) ״הבנין נאה והציוד חדש… וילדים בני ארבע ומעלה לומדים כאן תנ״ך, דינים, משנה וגמרא, אלא שדרכי הלימוד בבנינים משוכללים אלה נושנות ביסודן ואכזריות בגישתן אל הילד. שיטת העונשים קשה לאין שיעור. סגירת ילד רך בחדר אפל… הרבי – לעולם מקל חובלים בידו ושימושו בו תכוף למדי״.

על בית־הספר לבנות ״אם הבנים״ בכפר, שבהרי האטלס: תורגמן, תשס״א, 73. בין תלמידי ״אם הבנים״, שהגיעו לדיינות היו הרב יהושע מאמאן, מחבר ״עמק יהושע״(תשל״ז-תשנ״ז), דיין וסגן הרב הראשי במראכש, שעלה ארצה בשנת תשכ״ה.

נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן-נשים כפעילות חינוכית.-פרק יא: חברת ״אם הבנים״

עמוד 118

יום שני כ"ח אייר – יום שחרור ואיחוד ירושלים

 ה – 58 = ח"ן שנים.

כ"ח אייר – הוא גם יום ההילולה של שמואל הנביא.

חג השבועות ויום שחרור ירושלים – יחולו לעולם  באותו יום,

דבר המבטא את הקשר הרוחני בניהם.

 

הקשר הרעיוני בין יום ירושלים,

 לחג השבועות, שמואל הנביא ואחדות עם ישראל.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

יום איחוד ירושלים יכול לשמש כטריגר לאיחוד עם ישראל:

"ירושלים – עיר שעושה כל ישראל – לחברים" (רבי יהושע בן לוי).

כדברי דוד המלך – משוררנו, מלכנו ומשיחנו:

"ירושלים הבנויה – כעיר שחוברה לה יחדיו" (תהלים קכ"ב ג).

 

"אמר הקב"ה: לא אבוא בירושלים של מעלה,

עד שאבוא בירושלים של מטה.

 

וכי ישנה ירושלים למעלה? הן. שכתוב:

"ירושלים הבנויה – כעיר שחוברה לה יחדיו"

(כדברי רבי יוחנן. תענית ה' א. תהילים קכ"ב. ג).

 

 "ירושלים של מעלה וירושלים של מטה", הם מושגים ערטילאיים וקבליים כדברי הרשב"א: "ירושלים ובית המקדש הם ציורים לעניינים שכליים דקים מאוד". לדעת חכמי תורת הח"ן, ירושלים של מטה מכוונת כנגד דרגות רוחניות בעולמות העליונים המשפיעות עליה רוחנית וגשמית, בהתאם לטוהר וזיכוך מידות היושבים בה, וגם  לנחמנו על גלות השכינה מעיר קודשנו, תוך הבטחה שיום יבוא, וקרני הגאולה יפציעו כדברי רבי חייא לרבי שמעון בן חלפתא בהיותם בבקעת ארבל עת עלות השחר שבקע אורה: "כך גאולתם של ישראל. בתחילה קמעא קמעא. כל שהיא הולכת, היא רבה והולכת" (ירושלמי ברכות פ"א ה"א).

 

 הקב"ה בכבודו ישקיף על מעשיהם הטובים של עמ"י, ויצעד בראש פמליה של מלאכים לעבר "ירושלים של מעלה" שתתחבר לשיירת הגאולה של "ירושלים של מטה" כאשר מדרומה, שכונת "חומת שמואל" {בה זוכה אני לגור} המהווה "חומת אש" בשערי "בית לחם", עיר הולדתו של דוד המלך, ומקום קבורתה של רחל אימנו, אליך באים רבבות מעם ישראל לשפוך את ליבם לפני אבינו שבשמים.

ציונה הק' –  ספוג בתפילה ותחנונים לגאולתנו, והקב"ה מנחם אותה:

 "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך", ומזמינה לצעוד בראש "התהלוכה משכונת "רמות" {עירו של שמואל הנביא} בצפונה של י"ם, יצעד בראש השיירה שמואל הנביא ביום איחודה של ירושלים, שזה גם יום פטירתו, ובכך לקיים את נבואת הנביא זכריה:

 

 "כה אמר ה': שבתי אל ציון ושכנתי בתוך ירושלים… עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים… ורחובות העיר ימלאו ילדים משחקים (זכריה ח. ג).

 

שמואל הנביא המכונה ה"איש אשר ברמה" שהיה מורם מעם ואשר "בימיו קיבלו עליהם ישראל עול מלכות שמים באהבה וביראה" כדבר המדרש.

 

שמואל הנביא בניגוד לנביאים אחרים, הוא "הלך מידי שנה בשנה וסבב בית אל והגלגל והמצפה, ושפט את ישראל את כל המקומות האלה" (שמואל א, ז, טו – טז) דבר שהקנה לו את המעמד שהיה שקול כנגד משה ואהרן בבחינת "… משה ואהרן בכוהניו – ושמואל בקוראי שמו, קוראים אל ה' והוא יענם" (תהלים צט, ו).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אף מעמיד את שמואל ההולך ממקום למקום להפיץ את דבר ה' כדרגה הגבוהה בעבודת ה'. ובלשון קודשו: "כנחלים נטיו… – הכתוב מדבר כנגד ד' כיתות הצדיקים שבעם ה'. כת ראשונה: היא כשמואל הנביא שהיה מסבב כל ארץ ישראל ללמד ישראל תורה ומצוות בכל שנה" (במדבר, בלק כד, ו).

 

אחדות בעם ישראל,

כתנאי לשלטון יציב בארץ ישראל בכלל,

 ובירושלים בפרט.

 

הרב משה צבי נריה ע"ה – ראש ישיבת כפר הראה, מסביר מדוע במלחמת השחרור הפסדנו את הרובע היהודי לירדנים, ובמלחמת ששת הימים, זיכנו אותנו ה' לשחרר את ירושלים ואת בית מקדשנו.

 

במלחמת השחרור, הצבא היה בנוי ממחתרות מפולגות, ואילו במלחמת ששת הימים, צה"ל היה צבא מאוחד.

 

הגמרא ביומא י"ב מביאה מחלוקת בין תנא קמא לרבי יהודה בנושא: האם ירושלים התחלקה לשבטים, או שהיא שייכת לכלל ישראל.

 

תנא קמא: ירושלים לא התחלקה לשבטים. רבי יהודה: ירושלים התחלקה לשבטים.

אם נעיין לעומק בדברי רבי יהודה, נוכל להבין שגם הוא יסבור שירושלים שייכת לכלל ישראל, והסיבה לכך: בית המקדש נבנה על שטח שבט יהודה, פרט לרצועה בה נמצא המזבח, שטח השייך לבנימין.

יהודה בן לאה אמנו, מייצג את מלכות יהודה, ואילו בנימין בן רחל אמנו, מייצג את מלכות ישראל.

כל זה מסמל את הצורך באחדות בעם ישראל.

 

בבית הראשון התפלגה הממלכה בין המלך רחבעם משבט יהודה וירבעם בן נבט ממלכות ישראל, 73 שנה אחרי תחילת מלכות דוד. זה הוביל אח"כ לגלות עשרת השבטים שעד היום הם בגדר תעלומה, ואח"כ לחורבן המקדש וגלות בבל.

תופעה דומה, קרתה בתקופת החשמונאים לאחר 73 שנות שלטון. כתוצאה מריב על השליטה במדינה החשמונאית בין האחים הורקנוס ואריסטובלוס, המדינה התפצלה, דבר שהכניס את הרומאים לזירה, ומאוחר יותר החריבו את המקדש

רואים בחוש לאן יכולים להוביל ריב ומדון בין מנהיגי ישראל.

 

 

 

 

 

הגאון מווילנא אומר:

בימים ה' אייר {יום העצמאות} ו- כ"ח באייר {העצמאות},

אין הקליפה יכולה לשלוט,

 

לפי סימני א"ת ב"ש,

לעולם יחול יום שחרור ירושלים – באותו יום בו יחול שבועות – חג מתן תורה.

ב"ש = ב' של חג הפסח – יחול ש–בועות + ש-חרור ירושלים.

 

זה דומה ליום העצמאות החל ביום בו יחול שביעי של פסח לפי סימני א"ת ב"ש:

ז"ע = ז = שביעי של פסח, יחול יום ע-צמאות וכן ט"ו באב {אחדות}.

 

לחג השבועות וליום שחרור ירושלים,

יש מכנה משותף בדמותה של תורתנו הקדושה ככתוב:

"כי מציון תצא תורה – ודבר ה' מירושלים".

 

על כך אמרו חז"ל שעתידים ישראל לקבל את התורה בירושלים, בדמותן של לוחות ראשונות כדברי חז"ל לפס':

"ישקני מנשיקות פיהו" בשיר השירים – קבלת התורה בירושלים כשהמקדש יוקם על תילו ותפארתו.

בדורנו, זוכים אנו לראות את היכלי התורה השוקקים חיים בירושלים, להם אין אח ורע בתולדות עם ישראל.

כל זה מחזק את התהליך בו אנו צועדים – לקראת קבלת התורה מפי הגבורה בירושלים.

 

יום כ"ח אייר – יום הודאה לקב"ה מתוך שמחה על שחרור ירושלים,

ובכלל הודאה, גם אמירת הלל בברכה בתפילת שחרית כפסיקת הרבנות הראשית,

בראשות הרב יצחק נסים והרב איסר יהודה אונטרמן – אחרי מלחמת ששת הימים.

 

הכמיהה לירושלים הבנויה – בשרשרת הדורות.

רבנו-אור-החיים-הק':

 והאיר ה' עיני שכלי: אין זה אלא לקום ולעלות אל מקום חשבתי בו.

 הוא מקום השכינה, עיר הרמה, עיר החביבה על אלוקי עולם…" – ירושלים.

 (הקדמה לפירוש "אור החיים")

הכמיהה אל ירושלים מצאה את ביטויה בתפילה ובשירה לאורך ההיסטוריה האנושית מאז אדם הראשון ועד ימינו אלה. ואתחיל בדוגמא אישית. עד לא מזמן, גרתי בנתניה ליד הים שם שימשתי כרב קהילת "אור החיים" הקדוש וכמפקח במשרד החינוך. והנה חיש מהר ברגע של "הארה רוחנית ירושלמית", נשאבתי לירושלים אותה הפכתי לעיר מגורי, בה אני עושה חיל בהפצת התורה בכלל, ותורת רבנו "אור החיים" הק' בפרט, ע"י מתן שיעורים, והפצת מאמרים.

הפלא הגדול הוא, שנתניה בה גרתי שנים רבות, הולכת ונעלמת מתודעתי, כאילו לא גרתי בה.

מצד שני, מרגיש אני כירושלמי ותיק, ובפרט במישור הרוחני דבר המזכיר לי את דברי הסופר ש"י עגנון שאמר בטקס קבלת פרס נובל לספרות בשנת 1966: "בזכותה של ירושלים – כתבתי את כל אשר נתן ה' בלבי ובעיני", למרות שנולד וחי שנים רבות בגולה.

 

 כאשר אני בודק את סיבות התערותי המהירה בירושלים, אני מרשה לעצמי לומר שתושבי ירושלים הם אנשים ידידותיים  ומסבירי פנים המיישמים את הכתוב "הוי מקבל כל אדם בסבר פנים יפות".

ירושלים במהותה היא "עיר שעושה כל ישראל לחברים" כדברי רבי יהושע בן לוי לכתוב: "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו" (ירו' חגיגה ג' ו').

מידי יום בדרכי לכולל, עובר אני ליד חומת העיר העתיקה ושער יפו, דרך הסמטאות הצרות והרחבות כאחת. הפסוק שקופץ לי בראש הוא:

 

 "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני –  תדבק לשוני לחכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי". (תהילים קלז, ה-ו). הפס' הנ"ל גם מלווה כל זוג בחופתו.

 

החומות ובין החומות, דיים כדי לשאוב כל יהודי למחוזות עתיקים כמו: אדם הראשון שגר בהר המוריה וטבל במעיין השילוח כדי להיטהר,  אברהם ויצחק בעקידה בהר המוריה, יצחק ורבקה בתפילתם לזרע של קיימא, יעקב אבינו בחלום הסולם, דוד המלך המגלה והמתכנן את המקדש אותו בנה שלמה המלך בנו בהר המוריה.

וכלה בעבדכם הנאמן שזכה בעברו, להגות בתורתו בישיבת "פורת יוסף" בירושלים, וגם זכה לשמש כמפקח במשרד החינוך דבר שהצריך אותו לעלות ולהתעלות לעיתים קרובות בסמטאותיה הצרות והרחבות כאחת…

 ואף להקים בנין עדי עד עם נאוות ביתו ילידת ירושלים הבנויה,

 דבר שעבר לילדינו ונכדינו השוכנים כבוד ב"ירושלים של זהב".

 

 

"ירושלים של זהב".

ירושלים בתנ"ך 667 פעם. בקוראן – 00000

 

ירושלים מוזכרת בספרי נביאים וכתובים – 667 פעם. מתוכם 641 בעברית, ועוד 25 בארמית. בדרך כלל, ירושלים מופיעה בכתב חסר {י}, ורק 5 פעמים בכתיב מלא: ירושלים. בקוראן – אינה מוזכרת אפילו פעם אחת.

 

 

השיר "ירושלים של זהב" הפך למעין המנונה של ירושלים. פעם, כאשר אדם רצה להפתיע את נוות ביתו, הוא הזמין לה תכשיט זהב עליו חקוקה דמותה של ירושלים, כפי שעשה רבי עקיבא לאשתו רחל.

מה הקשר בין זהב לירושלים? הדימוי לזהב מבליט את הטוהר של ירושלים.

המאפיינים הבולטים של המתכת האצילית אליה נשואות עיניים רבות, החל מנשים וכלה בבנקים.

הזהב שומר על ערכו ומשמש כמדד לעושר ומעמד. הסיבות לכך: את הזהב לא ניתן להפיק מחומרים זולים. הוא מצוי פחות בטבע בהשוואה למתכות אחרות. ניתן להתכה רק בטמפרטורה גבוהה של 1064 מעלות, ואינו מתרכב בחומרים אחרים.

 

כך ירושלים עיר הנצח שכבר שמה מעיד עליה: ירו – שלם", עיר השלום והשלמות שנקראה על שמם של שני ענקי רוח: "מלכי צדק מלך שלם", ואברהם אבינו שאמר: "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יר- אה = ו = ירו + שלם. ירושלים היא ביטוי לשלמות כמו הזהב. מכל מקום בו מתפללים, התפללו לכיוון ירושלים.

 זוכר אני הכמיהה של מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף אסולין זצ"ל לירושלים עוד במרוקו, ותמיד השתמש בביטוי "לשנה הבאה – בירושלים הבנויה". שנזכה ובקרוב מאוד לבניינה של ירושלים, כשהמקדש מאש ירד מן השמים כדברי זכריה: "ואני אהיה לה חומת אש סביב" (עיין רש"י).

 

הקשר הרעיוני בין יום ירושלים,

 לחג השבועות ושמואל הנביא.

 

כמו שיום העצמאות יחול לעולם ביום שביעי של פסח – כדי להראות לנו שכשם שהייתה לנו גאולת מצרים לפני 3333 שנים, כך גאולתנו כיום, מתחילה ביום העצמאות.

אותו הדבר לגבי ירושלים ושבועות: יום ירושלים יחול לעולם ביום חג שבועות – כדי להראות לנו שכדי לזכות בבניין ירושלים והקמת בית המקדש, צריכים לקבל את התורה וליישמה , כפי שקיבלנו אותה בשבועות – חג מתן תורה.

כמו כן הילולת שמואל הנביא ביום כ"ח אייר יום איחוד ירושלים – הוא הנביא הראשון שהמליך את המלכים הראשונים שאול ודוד, וכך יהיה בקרוב בגאולה השלמה במינוי מלך המשיח ע"י בורא עולם.

כדאי לציין שמלחמת ששת הימים בה שוחררה ירושלים, החלה ביום שני כ"ו = הוי-ה. כלומר, רק לאחר שקיבלנו על עצמנו את מלכות ה' = הוי-ה, זוכים לקבל יומיים אח"כ, כח אלוקי ביום כ"ח אייר ולשחרר את שריד בית קדשנו ועיר תפארתנו ירושלים, ההולכת ונבנית מתוך פאר והדר, והכנתה ליום בו יפצע אור משיחנו ויבנה היכלנו, ורבבות יעלו בשירה ובזמרה לבית מקדשנו.

 

ירושלים בשירה ובזמרה.

 

רבי שמואל הנגיד:

"אם אדם יכתוב אפילו 5000 שירים,

ולא כתב שיר אחד על ירושלים,

כאילו לא כתב כלום.

 

אבל אם הוא יכתוב שיר אחד על ירושלים,

הוא ביטא הכל, כי על ירושלים קשה מאוד לדבר".

 

כמיהה וערגת דוד המלך, הנביאים והמשוררים לירושלים:

 

"אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני…".

שמחתי באומרים לי… עומדות  היו רגלינו בשעריך ירושלים".

 

"כי מציון תצא תורה – ודבר ה' מירושלים".

"ויהודה לעולם תשב – וירושלים לדור ודור".

 

ריה"ל בשירו:

 "לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב"

 

לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב.

אֵיךְ אֶטְעֲמָה אֵת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֵיךְ יֶעֱרָב.

 

אֵיכָה אֲשַׁלֵּם נְדָרַי וָאֱסָרַי, בְּעוֹד

צִיּוֹן בְּחֶבֶל אֱדוֹם וַאֲנִי בְּכֶבֶל עֲרָב.

 

יֵקַל בְּעֵינַי עֲזֹב כָּל טוּב סְפָרַד, כְּמוֹ

יֵקַר בְּעֵינַי רְאוֹת עַפְרוֹת דְּבִיר נֶחֱרָב!

 

נחתום בבית השני מהשיר:

 

"ראי את ירושלים עירי".

מאת: המשורר יעקב יעקב.

 

 "ראי את מקום המקדש / את מצהלות הסוסים /

 את תרועת ההמון / את ההולכים / את שולי אלוקים /

ראי את שמי הנחושה /את השמים הרכים / ההולכים בעין רוגל /

ראי את עירי / ראי אלוקים / חי.

 

בברכת ירושלים הבנויה, ובית המקדש בכתרה

משה אסולין שמיר.

ב. רבי אפרים אנקאוה – שירה אישית

שירת הפולמוס של רשב"ץ טבעית היא לדור סוער ופגוע , אך גם לעת כזאת לא נעלמה שירת הפרט, המציגה את היחיד ואת עולמו בינו ובין קונו , בינו ובין תחושותיו ואמונותיו . שירה זו נדגים ביצירתו של רבי אפרים ברבי ישראל אנקאוה, |(ספרד 1359 ? – תלמסאן 1441 אחת הדמויות הנערצות ביותר על יהודי צפון אפריקה , המקיימים עד היום יום הילולא שלו בל"ג בעומר. אביו , מחבר ספר 'מנורת המאור' , הועלה על המוקד על קידוש ה ' בגזרות קנ "א . רבי אפרים נמלט לצפון אפריקה ושהה בעיר מראכש ואחרי כן נתיישב באלג 'יר. הוא נחשב צדיק וקדוש וכל ימיו היה מתאבל ומתענה על הגזרות שהיכו ביהודי ספרד . הוא מוזכר בהערכה רבה על-ידי חכמי דורו , ביניהם ריב"ש[רבי יצחק בר ששת ברפת]. ממורשתו הגיעו לידינו הספר החשוב 'שער כבוד ה " – הכולל תשובות על השגות הרמב"ן על 'מורה נבוכים' לרמב"ם – שנכתב כתשובה לשאלת בנו , ר' ישראל אנקאוה . לדעת הרב ש' אסף גם החיבור 'פירוש התורה דרבנו אפרים ' הוא לרבנו אפרים אנקאוה.

רבינו אפרים כתב גם פיוטים , ושניים מהם , 'אלה מהימן די ברא זמן ' , הכתוב בארמית, והפיוט 'אדון עולם אשר נעלית' , נתקבלו למחזור אלג 'יר ליום הכיפורים . אף ספרו 'שער כבוד ה" כולל שיר פילוסופי ארוך , במתכונת שירת ספרד ובמשקל המרובה . לידנו הגיע שירו 'אזעק מר ואקונן ' 'להחכם כהה "ר אפרים נקאוה כשראה בחלום שימות באותה שנה' . זו יצירה מיוחדת בטיבה , שאותה כתב רבינו עקב חלום שלו , והיא מעין קינה על מותו . בצד הצער והאבל על המוות, כוללת הקינה תוכחה לאדם באשר הוא אדם . בשתי המחרוזות האחרונות הוא נפרד מן העולם , הוא רץ ל'צרור החיים ' ו 'לעולם זיו השכינה' ומבקש להזכיר שמו לברכה . לזכור את יום המיתה ולא ללכת שבי אחרי קסמי השוא של עולם השקר . זו שירה אישית, המציגה עמדה מפתיעה של דובר בשיר קינה, בעל יסודות של שירת מוסר. מפאת ייחודה היא מובאת בזה , בפעם הראשונה בדפוס , במלואה.

אזעק מר ואקונן

לקראת המוות ועולם האמת. שיר מעין אזור בן שבע מחרוזות. בשלוש המחרוזות הראשונות 3 טורי ענף , טור מעין אזור ורפרן . ובארבע המחרוזות האחרונות ארבעה טורי ענף וטור מעין אזור.

החריזה : אאאבר גגגבר דדדבר ההההבר )ר = רפרן (

משקל : שש הברות דקדוקיות בצלע .

חהימה : אפרים נע.

כתובת : להחכם כהה "ר אפרים נקאוה כשראה בחלום שימות אותה שנה.

מקור : כ "י ביהמ"ד לרבנים . פארים 26 , דף 87 . ע"ב

אֶזְעַק מַר וַאֲקוֹנֵן / עֲלֵי מַכַּת הַמָּוֶת

וְאֵילִיל מַר וְאֶתְאוֹנֵן / לָלֶכֶת בְּגֵיא צַלְמָוֶת

וּמַשְׁחִית לְלָכְדֵי כּוֹנֵן / הוּא מַלְאַךְ הַמָּוֶת

הוּא הַבּוֹגֵד בּוֹגֵד / וְהִיא הַשּׁוֹדֵד שׁוֹדֵד

5 -שָׁמוֹעַ שָׁמַעְתִּי / אֶפְרַיִם מִתְנוֹדֵד

 

פֶּצַח פֶּה בְּתַאֲנִיָּה / וָאֳנִיָּה וְהוֹמִיָּה

לְיוֹם הַמָּוֶת יוֹתֵר / אָנוּס לִשְׁאֹל תַּחְתֶּיהָ

וְאֵין פּוֹדֶה מִשַּׁחַת / רֹב עָפָר מַאֲפֵלְיָה

לְזֹאת הָיִיתִי שׁוֹקֵד / כְּצִפּוֹר עַל גַּג בּוֹדֵד

 

10-רְאֵה בֶּן אָדָם עָלוּב / וְהִתְבּוֹנֵן אַחֲרִיתְךָ

בְּנוֹס לֵחֲךָ בְּעֵת תֶּחְשַׁךְ / וְתִכְהֶה עֵין רְאֹתְךָ

וְתִקְרָא לְשַׁחַת אָבִי / וּלְרִמָּה הִיא אֲחוֹתְךָ

וּמֵאֶרֶץ הַחַיִּים / לְעוֹלָם תִּהְיֶה נוֹדֵד

 

יָרֵא הָאֵל בֶּן אָדָם / בְּטֶרֶם יָבוֹא עִתְּךָ

15-וְהִתְיַשֵּׁר לָלֶכֶת / בְּחֻקּוֹתָיו בְּכָל יְכָלְתְּךָ

וְהוֹד תֵּבֵל אַל יַשִּׂיא / אוֹתְךָ וְאַל יְפַתֶּךָ

כִּי בְּיוֹם תִּסַּע יָסוּר / שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ

לֹא תִּמְצָא בִּלְעָדִי / מְזַעֵק וּמְעוֹדֵד

 

מָה אֱנוֹשׁ כִּי יִזְכֶּה / וְכִי יִצְדַּק יְלוּד אִשָּׁה

וְרֵאשִׁיתוֹ סֵרָחוֹן / וְאַחֲרִיתוֹ הִיא בּוּשָׁה

לְתוֹלַעַת הוּא מַאֲכָל / וְלָרִמָּה הוּא יְרוּשָׁה

לָזֹאת מָרָה וָשׁוֹד יִזְעַק / וַיֶּחֱרַד חֲרָדָה קָשָׁה

לְיוֹם יְגוּרֵהוּ בַּחֲרָמוֹת / וְאוֹתוֹ יְצוֹדֵד

 

נַדְתִּי מֵעוֹלַמְכֶם / עוֹלַם הַכּוֹכָבִים

אֲשֶׁר עִנְיָנָיו כַּעַס / וְכָל יָמָיו מַכְאוֹבִים

וְרַצְתִּי לִצְרוֹר חַיִּים / כֻּלָּם אֲרֻכִּים וְטוֹבִים

לְעוֹלָם זִיו הַשְּׁכִינָה / אֲשֶׁר כָּל יָמָיו עֲרֵבִים

לְהִתְלוֹנֵן בְּצֵל שַׁדַּי / וּבְסִתְרוֹ אֶתְעוֹדֵד

 

עֲלֵיכֶם אַחַי וְרֵעַי/ לְהַזְכִּיר שְׁמִי לִבְרָכָה

קַוּוֹ לְעוֹלָם זֶה מְאֹד / אֲשֶׁר טוֹבָתוֹ אֲרֻכָּה

וְאַל יַשִּׂיא אֶתְכֶם – / עוֹלַם שֹׁד וַהֲפֵכָה

אֲשֶׁר עִנְיָנָיו כַּעַס / וְתוֹחַלְתּוֹ מְמֻשָּׁכָה

וְכָל חַי תַּחַת כַּפּוֹת / רַגְלֵי מוֹת רוֹדֵד

 

ביאורים ומקורות

1 -מכת המוות : הבשורה הרעה שנאמרה לו בחלום כי ימות באותה שנה .

-2 ואתאונן : אתאבל . ללכת בגיא צלמות : על-פי תה' כגיד. וכאן עניינו מוות ממש.

3 -כונן : עומד מוכן ומזומן .

4 -הוא ] . . .[ שודד : על -פי יש' כא :ב .

5 -שמוע ] . . .[ מתנודד : על-פי יר' לא :יז. וכאן עניינו נודד ועוזב את העולם הזה .

6 -פצח פה : קורא עצמו לאבל ולקינה.

7 -יותר : לא נתפרש לי . אפשר שהוא מתייחס לנאמר בטור הקודם , ואולי כוונתו : יותיר – כלומר את התאניה ואניה יש להשאיר ליום המוות. אנוס : האדם באשר הוא אנוס לשאול תחתיה .

-8 ואין פודה : על-פי תה' מט :ח . רוב עפר מאפליה : תמורה ל'שחת' .

-9 לזאת ] . . .[ בודד : על-פי תה' קב :ח . מהורהר ומלא מחשבות.

-11 בנוס ] . . .[ ראוהך : לעת זקנתך וקרבתך למוות, על-פי דב ' לד :ז .

-12 ותקרא ] . . .[ אחותך : על-פי איוב יז :יד.

-15 וההכשר ללכת: לך ישר.16 והוד הבל : הנאותיו המדומות של העולם הזה .

-17 שבטך ומשענתך : רכושך ומשפחתך שאתה סומך עליהם, והלשון על-פי תה' כג :ד .

-18 מזעק ומעודד : המקוננים המבכים את מותך והסובבים אותם העונים להם ומעודדים אותם

בבכייתם.

19 -מה ] . . .[ אשה : איוב טו :יד .

-20 וראשיהו סרחון : בתהליך היווצרותו.

-22 לזאת : על מצבו ואפסותו ועל אחריותו .

23 -ליום : הוא יום המיתה. יגורהו בחרמות : על-פי חבק' א :סו . ימשכהו ברשתו . יצודד : יצוד, ילכוד.

-24 נד,י מעולמכם : דברי הדובר היודע כי הוא עומד ללכת לעולמו. עולט הכוכבים : שהארץ הוא כוכב במערכת כוכבי הלכת, ועם זה מציין הביטוי את הברק שאינו ניתן להשגה ואת תלות האדם בגורלו .

-25 אשר ] . . .[ מכאובים : על-פי קה' ב :כג .

-26 ורצ,י : אני הולך ברצון ובמהירות. צרור החייט : על-פי ש"א כה :כס.

-27 זיו השכינה : על-פי תיאור העולם הבא בברכות יז ע"א .

-28 להתלונן בצל שדי : על-פי תה ' צא :א .

-30 לעולם זה : הוא עולם האמת שאני הולך אליו .

31 -עולם שוד והפכה : עולם של פשעים ושל פגעים .

-32 ותוחלתו ממושכה : התקוה לטוב מתמשכת ואינה מתממשת.

-33 וכל ] . . .[ רודד : המרות רומס ודורס את החיים כולם, ואין לאדם אלא לקוות לחיי העולם הבא .

 

מספרד לצפון אפריקה –השירה העברית במעבר-אפרים חזן-רבי אפרים אנקאוה – שירה אישית

עמוד 58

 

"במדבר סיני" {גימ'}  "בשלום" {גימ'} 378 (החיד"א).

כאשר מקבלים באהבה – את התורה שניתנה במדבר סיני,

 הכל בא על מקומו 'בשלום'.

 

"וידבר יהוה אל משה במדבר סיני… (במ' א' א)

סיני – נקרא לפנים סין, וכאשר ניתנה עליו התורה,

 נוספה לו האות יוד = י' – הפותחת את השם  י –   ה-ו-ה.

 

המסר האמוני:

הרוצה להתקדש לקראת חג מתן תורה – יעסוק בתורה

 

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

"מתוך חיבתן לפניו – מונה אותם כל שעה" (רש"י).

 

חומש במדבר, פותח בהתארגנות בני ישראל לקראת המסע אל א"י, מסע הנמשך ארבעים שנים.

במהלכו, דור יוצאי מצרים מת במדבר, ורק בניהם ובנותיהם זוכים להיכנס אל הארץ המובטחת.

חומש במדבר מכונה בשם "חומש הפקודים", על שם שני המפקדים המתוארים בו:

המפקד בפרשתנו: "שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם" (במ' א, ב), והמפקד השני בפרשת "פנחס" בערבות מואב, לפני הכניסה לארץ.

 

מטרת המפקד: 

רש"י הביא את דברי המדרש: "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה. כשיצאו ממצרים מנאם, וכשנפלו בעגל מנאם לידע מנין הנותרים, וכשבא להשרות שכינתו עליהם, מנאם. באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאם".

דברי רש"י כביכול, סותרים את עצמם. בתחילה אומר רש"י "שמתוך חיבתם מונה אותם כל שעה" ואילו מיד אח"כ, הוא מונה זמנים מיוחדים בהם הם נמנו. משמע מכך, שזה לא היה כל שעה.

 

את הדילמה הנ"ל, מיישב רבי יחזקאל מקוז'מיר על דרך שאלה נוספת, לפי הכלל שכל "דבר שבמניין", יש לו חשיבות מיוחדת. אם כן, איך נמנו כל ישראל יחד, כאילו כולם חשובים, הרי בטוח שהיו ביניהם גם אנשים פחות ראויים?

 המשנה באבות  (ד, ג) אומרת: "אל תהי בז לכל אדם, שאין לך אדם שאין לו שעה" ולכן היו יכולים כולם להימנות כאחד. וזו הייתה גם כוונת רש"י: "שמתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה". כלומר, הקב"ה מונה כל אחד ואחד לאור השעה הטובה שבו, והרי "ישראל מלאים מצוות כרימון", ולכל אחד יש שעה טובה. לכן, כולם חביבים לפניו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל על דברי רש"י. אם אכן "כשבא להשרות שכינתו עליהם מנאם", מדוע לא מנה אותם לפני חודש ניסן, לפני שהשרה עליהם את שכינתו, וחיכה עד לאחד באייר?

במניין הראשון בחודש ניסן בשנה הראשונה, היו "כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף" (שמות יב, לז). במניין השני אחרי כפרת חטא העגל ע"י הבאת מחצית השקל, היו "שש מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמשים" (שמות לח, כו). כלומר, תוספת של 3550. במניין השלישי בפרשתנו נאמר: "ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמשים" {3550} (במ' א, מו). כלומר, לא נוסף אפילו אחד, וזה קשה לרבנו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' משיב: בשני המניינים הקודמים, נימנו גם הלוים, ואילו במניין השלישי בפרשתנו, "והלוים למטה אבותם לא התפקדו בתוכם" (א, מז). לכן, הקב"ה מנה אותם "באחד לחודש השני בשנה השנית", כי גלוי לפניו יתברך, שביום זה יגיע מספר בני ישראל בלא הלוים, לאותו מספר במניין השני. וכדברי קודשו: "ולזה נתחכם הכתוב לומר למשה, לשאת ראש בני ישראל ביום אחד לחודש השני, שכיון שהיה זמן שהגיע המספר, למספר הראשון לבד הלווים, להעירך במה שאמר בפסיקתא, שהמספר הא' היה כמספר הב', ולא מת אחד ונכנס אחר במקומו. והטעם, לצד שהיו עסוקים במלאכת המשכן, על דרך 'ואתם הדבקים ביהוה אלהיכם – חיים כולכם היום".

כלומר, תאריך המפקד נבחר ליום בו התווספו מב"י, שהשלימו את חסרון הלויים.

 

"במדבר סיני" –

"אין דברי תורה מתקיימים אלא

במי שמשפיל עצמו – כמדבר"

 (רבנו-אור-החיים-הק'. שמות יט, ב).

 

פרשת "במדבר" נקראת ברוב השנים, בסמיכות לחג השבועות – חג מתן תורה.

 על דרך הפשט, ניתן לומר שזה בא  להפריד בין הקללות המופיעות בפרשה הקודמת "בחוקתי", לבין חג השבועות.

 

ברובד הפנימי, ניתן לומר שהביטוי בראש הפרשה "במדבר סיני", בא לרמוז על מידת הענווה אותה מסמל המדבר, כבסיס לקבלת התורה שניתנה "במדבר סיני". כלומר, את התורה ניתן לקיים, רק מתוך ענוה.

שמו של מדבר סיני היה לפנים מדבר סין, וכאשר ניתנה עליו התרה, נוספה לו האות י', כנגד עשרת הדברות.

רבנו בעל הטורים: "לעיל מיניה כתיב 'אלה המצוות', וסמיך ליה 'במדבר'. לומר: אם אין אדם משים עצמו כמדבר – אינו יכול לידע תורה ומצוות" (במ' א, א).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמשפיל עצמו כמדבר, וכנגד זה אמר: 'ויחנו במדבר'. פירוש: לשון שפלות וענווה" (שמות יט ב).

 

רבי אלימלך מליזנסק אומר: הביטוי "במדבר סיני באהל מועד" – ללמדנו שני דברים:

א. "במדבר סיני" – שנהיה שפלים בעיני עצמנו כהר סיני שהשפיל עצמו מכל ההרים וזכה שתינתן עליו התורה, כמו שכתוב במזמור לחג השבועות: "למה תרצדון הרים גבנונים {הרים עם גיבנת, כסמל לגאווה} – ההר חמד אלהים לשבתו" זהו, הר סיני אותו חמד אלוקים בגלל צניעותו.

ב. "באהל מועד": שנכניס עצמנו לאוהלו של מועד = חג, ולא ניפול מרוב הכנעה לעצבות. שאין שכינה שורה על אדם מישראל אלא מתוך שמחה ורגשות חג ומועד". שילוב של ענוה פנימית, וקבלת החג מתוך שמחה של מצוה.

 

"במדבר" – מלשון דיבור.

הקב"ה הורה למשה שכל דבריו "במדבר סיני" – יהיו רק דברי תורה.

 

לפני 3337 שנים {תשפ"ה}, קיבלנו כולנו את התורה במעמד הר סיני, כאשר את המשפט המפורסם "נעשה ונשמע", אמרו 60 ריבוא מעם ישראל, "כאיש אחד ובלב אחד". בעקבות כך, הקב"ה הוריד לבני ישראל 60 ריבוא מלאכים שהכתירו כל אחד מהם בשני כתרים: אחד כנגד "נעשה", ואחד כנגד "נשמע". כלומר, הגענו לדרגת מעמד המלאכים כדברי רבי אלעזר: "בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצאה בת קול ואמרה להם: מי גילה לבני רז זה בו משתמשים מלאכי השרת ככתוב: "ברכו ה' מלאכיו גיבורי כוח עושי דברו –  לשמוע בקול דברו". (שבת פח, ע"א). פירוש הדברים: כמו שייעוד המלאכים הוא בעולם העשיה, כך אצל עם ישראל שהתקרבו לה'.

 

 

 

 "במדבר" – התורה ניתנה במדבר, כדי ללמדנו שהקב"ה זן ומפרנס לכל – בכל מצב.

 במדבר אין מים ואין גידולים, אין מגורים ואין עסקים, ובכל זאת ב"י ישבו ועסקו בתורה, כאשר ענני כבוד ריחפו מעליהם כספינת מדבר ממוזגת. הם גם זכו למנה אחת אפיים של מן מידי יום ביומו, בו טעמו מכל טוב. כל זה בא ללמד אותנו, שהקב"ה זן ומפרנס לכל מתוך חסד ורחמים, ובפרט לעוסקים באמת בתורת אלוקים חיים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך בפירושו לפסוק: "בני, תורתי אל תשכח, ומצוותי יצור לבך. כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך" (ראשון לציון, משלי ג, א-ב). רבנו מסביר שכאשר אדם מקיים מצוות מתוך אהבה – "ומצוותי יצור לבך", הוא זוכה לאורך ימים של חיי שלום המשופעים כל טוב. "עוד ירצה לומר, כי – אורך ימים – על דרך עולם שכולו ארוך (קידושין לט ע"ב). ואומרו – ושנות חיים – פירוש, כפל החיים, שתהיה חי אפילו אחרי מיתה" כדברי קודשו. על דרך "צדיקים במיתתם נקראים חיים" (ברכות יח ע"א).

 

המסר לגבינו: ייעודנו בעולם הוא: לשמור ולעשות את מצוות התורה מתוך אהבה ושמחה, בבחינת הכתוב בתהלים: "עבדו את יהוה בשמחה..", ולהתרחק  מכל עבירה באשר היא, כך שכמו שאם נבקש מיהודי לאכול חזיר, הוא לא רק יסרב לאכול, אלא יגעל – כך נרגיש כלפי כל עבירה: קלה כחמורה, קטנה כגדולה, במחשבה ובמעשה. שנזכה.

 

 

 "שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם,

 במספר שמות, כל זכר לגולגלותם מבן עשרים שנה ומעלה,

כל יוצא צבא בישראל – תפקדו אותם לצבאותם" (במ' א, ג).

 

"כשבא ה' לצוות לפקוד את בני ישראל, קדם לומר:

שאו – לשון נשיאות ורוממות" לעם ישראל

  (רבנו-אוה"ח-הק'. במ' א, ג).

 

כל אחד מעם ישראל במעמד הר סיני –

נחשב בעיני ה' – ככינור בשירת הבריאה.

 

"שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם" (א, ב). המפקד אינו מצטמצם לספירה פונקציונאלית בלבד, כדי לדעת את מספר היוצאים, אלא קיימת כאן התייחסות לייחוס המשפחתי של כל אחד – "מתוך חיבתן לפניו".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "כשבא ה' לצוות לפקוד בני ישראל, קדם לומר – שאו – לשון נשיאות ורוממות. למצוא לכל אחד ספר איקונין {יחוס}, מה שאין כן באומות העולם". כלומר, בני ישראל הביאו ספרי ייחוס, כדי להראות שאין בהם פסול, וכדברי המדרש המסביר את הביטוי "שאו את ראש" – עשו להם הרמת ראש להודיע לכל באי עולם שהם מתייחסים מכל אומה ולשון". (מדרש לקח טוב פרשת במ').

במפקד הנ"ל, לא מנו את האנשים רק כדי לדעת את מספרם, אלא "למשפחותם לבית אבותם במספר שמות כל זכר לגולגולותם", ביטוי החוזר בפרק א' י"ד פעמים. כלומר, הבדיקה מתמקדת אחרי שם האדם, לאיזה בית אב הוא משתייך, לאיזו משפחה מתייחס בית האב, ורק לבסוף לאיזה שבט.

 

רבנו-אור-החיים-הק' הדגיש בדבריו, את עניין ספר היחוס לכל אדם ואדם מעם ישראל, שכתוצאה מכך, הקב"ה מנשא ומרומם כל יהודי באשר הוא: "שאו – לשון נשיאות ורוממות".

 

 

"צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ…

 אֲנִי כִינּוֹר לְשִׁירָיִךְ" (רבי יהודה הלוי).

 

צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ, דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיִך.

  מִיָּם וּמִזְרָח וּמִצָּפוֹן וְתֵימָן שְׁלוֹם רָחוֹק וְקָרוֹב, שְׂאִי מִכֹּל עֲבָרָיִךְ.

 וּשְׁלוֹם אֲסִיר תַּאֲוָה, נוֹתֵן דְּמָעָיו כְּטַל– חרְמוֹן וְנִכְסַף לְרִדְתָּם עַל הֲרָרָיִךְ!
לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ אֲנִי תַנִּים,

וְעֵת אֶחֱלֹם שִׁיבַת שְׁבוּתֵך – אֲנִי כִינּוֹר לְשִׁירָיִךְ...".

 

 

דברי רבי יהודה הלוי – המשורר הלאומי, ודברי רבנו-אוה"ח-הק' הפרשן הלאומי,

מזכירים לנו שכל אחד מאתנו, הוא בבחינת כינור ייחודי בתזמורת הכלל עולמית המנגנת לכבוד הקב"ה,

דוגמת שירת המלאכים לכבוד מלך מלכי המלכים הקב"ה.

 

מספרים על קומפוזיטור מפורסם שחיבר יצירות מיוחדות, וניצח על תזמורות פילהרמוניות רבות בעולם. בשלהי ימיו, ביקש מביוגרף שילווה אותו לכל מקום, ויתעד את פעילותו הענפה אותה יהפוך בשלב מאוחר לספר אוטוביוגרפי.

 יום אחד, ביקש הקומפוזיטור מהביוגרף שלא יבוא למחרת, היות ויצטרך להאזין דרך הרדיו לביצוע יצירה מוסיקלית, אותה אמורים לבצע תלמידיו במדינה אחרת, והוא חייב להיות מרוכז. הביוגרף ביקש שבכל זאת ירשה לו לבוא, ויתנהג "כזבוב בקיר", כך שיוכל להתרכז בהאזנה ליצירה.

 

בתום ההאזנה, הביוגרף שאל: "איך הייתה היצירה"? "הביצוע מעולה" הוא ענה. והוא המשיך: "חבל שבמקום 14 כינורות, הם שילבו רק 13 כינורות. היה חסר כינור אחד, וזה פגם ביצירה".

הביוגרף שאל: "איך הצלחת לגלות שחסר כינור אחד, מתוך עשרות כלי נגינה המשתתפים ביצירה?".

 

תשובת הקומפוזיטור:

"אני כתבתי את היצירה, ולכל כינור חיברתי צלילים המיוחדים רק לו.

הנמשל: כולנו כינורות של הקב"ה, ולכל אחד מאתנו, הוא יצר את הצלילים המיוחדים רק לו.

הקב"ה זקוק לכל יהודי באשר הוא, כך שכולנו ניצור תזמורת פילהרמונית עולמית יהודית,

 המהללת והמנגנת לכבוד הקב"ה, בבחינת דברי ריה"ל: "אני כינור לשירייך".

  

 רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע התורה חוזרת על הביטוי "כל יוצא צבא" י"ב פעמים, כך שכל שבט ושבט זוכה לביטוי "כל יוצא צבא"? על כך דברי קדשו:

"אמר הכתוב כן בכל פרטי המספר. לומר שלא היה אחד מכל הבאים לכלל המספר – שלא היה ראוי לצאת לצבא. אלא כולם גיבורי כוח, והוא אומרו 'כל', פירוש: כל אחד מהם יוצא צבא. וזה נס שאינו באומות, שאי אפשר שלא ימצא בכל המספרים שלהם – אחד שאינו ראוי לצאת בצבא".

פועל יוצא מדברי קדשו: ב"י הם גיבורי כח עושה דברו, הזוכים לנצח את אויביהם הרבים מתוך נסים ונפלאות, כפי שעינינו רואות בימינו. כל זה, בתנאי שהולכים בדרך ה', כנאמר במלחמת מדין: "ולא נפקד ממנו איש" (במ' לא מט).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר שכאשר שרי הצבא הגיעו למשה כשבידיהם תכשיטי נשים כמו "אצעדה, צמיד, טבעת, עגיל וכומז", משה כעס עליהם שנאמר: "ויקצוף משה על פקודי החיל שרי האלפים ושרי המאות הבאים מצבא המלחמה. ויאמר אליהם משה: מדוע החייתם כל נקבה?" (במ' לא יד – טו).

הם הסבירו למשה רבנו: "להסיר מהם חשש מכשול עון. כמובן ממין הקרבן אשר הקריבו תכשיטי נשים. ומאמר 'ונקרב את קרבן ה'…", הוא טעם הקרבן שהוא לכפר על הרהור עון" כפי שפירש בספרו (חפץ ה' שבת סד ע"ב ד"ה ונקרב), שהקרבן נועד לכפר על הרהורי עבירה בלבד. כלומר, הם לא חטאו בעבירה, אבל על הרהורי עבירה אם היו, הביאו כקרבן את התכשיטים.

 

חג השבועות – חג מתן תורה,

"הוא יום המקווה לבורא, לתורה, לעולם,

 לעליונים ולתחתונים…

            תכלית הבריאה ותקוותה"

 (רבנו-אור-החיים-הק' שמות יט, ב).

 

שלושת התנאים לקבלת התורה

לאור משנתו של רבנו-אור-החיים-הק'.

 א. זריזות ב. ענוה. ג. אחדות בעם ישראל.

 

פס' א': "בחודש השלישי {סיון} לצאת בני ישראל מארץ מצרים,

ביום הזה – {ר"ח סיון} באו מדבר סיני.

פס' ב': ויסעו מרפידים, ויבואו מדבר סיני,

ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות יט, א ב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע לא הקדימה התורה את פסוק ב' ויסעו מרפידים" המציין את תחילת המסע, ורק אח"כ תכתוב את הפס' "ובחודש השלישי… באו מדבר סיני", המציין את הגעתם למדבר סיני.

 שאלה שניה: מדוע התורה חוזרת על הביטוי "באו מדבר סיני" פעמים, בשני הפס'?

שאלה שלישית:  עם ישראל קיבל את התורה בהר סיני, רק אחרי 49 ימים. מדוע לא נמסרה לו עם יציאתו ממצרים?

 

תשובת רבנו: "אכן כוונת הכתוב להקדים שלשה עניינים שהם עיקרי ההכנה לקבלת התורה, ובאמצעותם נתרצה ה' להנחילם נחלת שדי –  היא תורתנו הנעימה".

 

א. זריזות.   ב. ענווה.   ג. אחדות.

 

א. זריזות

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שכדי להתעצם ולהתגדל בתורה, יש להתרחק מהעצלות, ולדבוק בזריזות, "כי העצלות היא עשב המפסיד השגתה ,ולא תושג אלא בהתעצמות וזריזות, וכנגד זה אמר הכתוב 'ויסעו מרפידים' שהוא רפיון ידיים, והם נסעו מבחינה זו" כלשון קדשו. כלומר, הם חזרו בתשובה מרפיון ידיים, וחזרו לעסוק בתורה ביתר שאת, ויתר עוז וגבורה.

בלימוד תורה, מצווים להיות זריזים, ולהישמר מביטול תורה, כדברי רבי מאיר בפרקי אבות (פרק ד', י): "… ואם בטלת מן התורה, יש לך בטלים הרבה כנגדך". כאשר אינך מזדרז להתחיל בלימוד, ומתחיל להתבטל, ימצאו לך סיבות נוספות שיסייעו לך להמשיך להתבטל.

 

בזמן הלימוד, עלינו להשקיע מאמצים רוחניים ופיזיים עליונים, ולהפוך את התורה לעסק ככתוב: "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה – אז תבין יראת ה'" (משלי ב' ד). כמו שבשביל להצליח בעסקה טובה, האדם יגיע בכל עת, ובכל מזג האויר, העיקר שיצליח לגרוף הון, כך בלימוד תורה.

כדוגמא, נציין חקלאי שיש לו שדה ואינו מעבדו. בשדה, יצמחו רק עשבים שוטים במקום תבואה. על כך אמר "החפץ חיים" על הכתוב בפרקי אבות: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". חלק – מלשון חלקת אלוקים קטנה אותה קיבל כל יהודי בבואו לעולם הזה, ועליו לעבד אותה בתבונה רבה, כדי לזכות בעולם הבא.

כל אחד יקבל את חלקו בעולם הבא, העשוי מהיכלות ומדורים מדורגים, בהתאם להשקעתו בהאי עלמא, ככתוב בפרקי אבות: "אם למדת תורה הרבה – נותנין לך שכר הרבה, ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך. ודע: מתן שכרן של צדיקים – לעתיד לבוא" (פ. אבות ב', משנה טז).

 

רבנו-אור-החיים-הק'  מעיד על עצמו שעסק בתורה "בתוך עמקי ים הצרות: תפיסות על עסקי ממון ועל עסקי נפשות ולמות מתוך תורה חשבתי, ואל אור החיים נתתי לבי ועיני שכלי… " (מתוך הקדמתו לפירושו אור החיים לתורה).

בספרו "ראשון לציון" הוא כותב ש"האלשיך הקדוש" שחי בצפת בתקופת מרן רבנו יוסף קארו והאריז"ל, כתב את פירושו לתורה "בזמן שהיה מתעסק בצרכי הגוף למצוא טרף {פרנסה}. באותן שעות חיבר פירוש על התורה כולה, כי ידיו היו עסקניות {בפרנסה} ומחשבותיו חכמניות בתורה".

 

ב. ענוה

 

"אין דברי תורה מתקיימים

אלא במי שמשפיל עצמו, ומשים עצמו כמדבר,

 

 וכנגד זה אמר: ויחנו במדבר. פירוש: לשון שפלות וענווה כמדבר שהכול דורכים עליו". (מדברי רבנו "אוה"ח הק').  זה מבוסס על דברי הגמרא: "אין דברי תורה מתקיימים, אלא במי שדעתו שפלה עליו" (תענית ז ע"א). וכן ע"פ המדרש: "כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר, אינו יכול לקנות את החכמה והתורה, לכך נאמר – במדבר סיני". (במדבר רבה, פרשה א, ז).

המדבר שהוא חשוף מצמחיה, בניינים ואדם, מהווה מטאפורה להתנהגות הרצויה של האדם הרוצה באמת לקנות את התורה, היות ועליו לחשוף את פנימיותו ואת הצלם האלוקי הפנימי שבו ללא דעות קדומות, ו"לעשות עצמו כמדבר הפקר" כלשון המדרש, ובכך יזכה בתורה.  כמו כן, בני אדם במדבר, שווים בכך שאין לאיש בעלות על שום דבר, לכן כל אחד עשוי להקשיב טוב יותר לחברו ללא התנשאות, ולקבל את האמת ממי שאמרה כדברי הרמב"ם בבראשית "שמונה פרקים"

 

הביטוי "כמדבר הפקר", רומז לכך שכמו שהמדבר הוא הפקר ואין לאיש בעלות עליו, כך התורה, "כל הרוצה לקבל – יבוא ויקבל" כדברי המכילתא דרבי ישמעאל בפרשת יתרו.

 מי לנו גדול כמשה רבנו עליו מעיד הקב"ה: "והאיש משה, עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה". (במדבר יב יג), שזכה לפתח את מידת העווה בכך ששימש רועה צאן במדבר במשך עשרות בשנים. כנ"ל אברהם אבינו שאמר לה': "ואנוכי עפר ואפר", וכן דוד המלך שאמר בתהלים: "ואנוכי תולעת ולא איש".

 אכן, הרוצה לזכות במתנת התורה בבחינת הכתוב "וממדבר מתנה…" (במדבר כאי ח). ישים עצמו כמדבר, ובכך יזכה גם להמשך הפסוק: "וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות".

 

 

 

"אלוקי נצור": את תפילת העמידה אנו חותמים בתפילה הנ"ל. מתי אדם זוכה ל"פתח לבי בתורתך", רק אחרי שאומר ומפנים "ונפשי כעפר לכל תהיה". קיים בברכה הנ"ל תרשים זרימה: 1. "נצור לשוני מרע / ולמקללי נפשי תידום / ונפשי כעפר לכל תהיה" – ורק אז אנו זוכים לברכה בהמשך 2. "וכל הקמים עלי לרעה, מהרה הפר עצתם, וקלקל מחשבותם , יהי כמוץ לפני רוח, ומלאך ה' דוחה….".

 

מרן החיד"א תלמידו של רבנו "אור החיים" הק' מספר בספרו ("שם הגדולים" ערך בית יוסף). שבתקופת מרן השולחן ערוך, היו שלושה חכמים שהיו ראויים לחבר ספר הלכה לכלל ישראל: רבי יוסף טאטיצק, רבי יוסף בר לב, ורבי יוסף קארו. "והסכימו מן השמים, שתינתן דת כי מרן רבי יוסף קארו יחברהו, היות והצטיין בענוותנותו היתרה יתר על השאר" . מסופר עוד על מרן רבי יוסף קארו שכאשר שימש כרב הראשי של צפת וראש בית הדין, חתם מרן על פסקי הדין בראש הרכב בית הדין. כאשר עלה הרדב"ז = רבי דוד בן זמרה ממצרים לצפת, בקשו מרן לחתום במקומו בראש ההרכב, היות והיה מבוגר ממנו, דבר המצביע על ענוותנותו הרבה. שנזכה ונזכה אחרים.

 

ג. אחדות בעם ישראל

 

רבנו-אור-החיים-הק': עם ישראל הגיע למדבר סיני לקראת קבלת התורה, בר"ח סיון.

רבנו אור-החיים-הק' מדגיש את חשיבות האחדות בתוך עם ישראל, כבסיס להצלחה בכלל, וקבלת התורה בפרט.

 

"ויחן שם ישראל". ויחן לשון יחיד –  שנעשו כולם יחד כאיש אחד, והן עתה הם ראויים לקבלת התורה".

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש את האחדות בקרב בני ישראל, כבסיס לקבלת התורה, אבל ביתר שאת הוא מדגיש את האחדות בקרב תלמידי חכמים, וכך דברי קודשו:

"ייעוד חכמים בהתחברות בלב שלם ותמים, לא שיהיו בד בבד, עליהם אמר הכתוב: "חרב אל הבדים" (ירמיהו ג, לו). אלא יוועדו ויסבירו פנים זה לזה".

 

מרן החיד"א מציין שהביטוי "במדבר סיני", שווה בגימטריא שלו לביטוי "בשלום" = 378. כמו שבני ישראל קיבלו את התורה מתוך שלום ואחווה, כך עלינו להיות מאוחדים איש עם רעהו כל העת, ובפרט לפני חג מתן תורה.

 

לצערנו, הפסיפס היהודי מורכב מיותר מידי דגלים, צבעים, מחנות, חצרות, מפלגות, והרשימה ארוכה.

עם עלייתם ארצה של אבותינו הקדושים, הם הופתעו מהרבגוניות היתרה בארץ קודשנו שאינה מובילה לגאולתנו.

מן הראוי שראשי המחנה ייקחו ברצינות את המשולש הנ"ל: זריזות, ענווה ואחדות אותו הציג רבנו-אור-החיים-הק', ויחרטו אותו "בעט ברזל ובציפורן שמיר" כדברי הנביא, ויגבשו תכנית המקרינה "אחדות אלוקית", מתוך מעט ענווה ע"י וויתור על השוליים הרחבים שהם בעצם טפלים, אבל מהווים –  רק תחפושות וכבוד עצמי.

 

 

"אורות מתן תורה –

  מתעוררים מחדש בחג השבועות".

 (רבנו האר"י הק' ורבנו החיד"א).

 

הגמרא מספרת על רבי יהודה בר אלעאי שהיה קושר מטפחת לראשו מפסח לשבועות,

 היות וכאב לו הראש משתיית 4 כוסות יין בליל הסדר.

מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה מסביר את הגמרא כך:

 בימים הללו של ימי הכנה לקראת קבלת התורה, רבי יהודה בר אלעאי, היה מנסה להתרכז בלימוד תורה, כדי לזכות להיות כלי קיבול נאה לתורה בחג מתן תורה.

 כאשר חש בראשו, הוא קשר אותו במטפחת, כדי שיוכל להמשיך ללמוד תורה.  

במשך מ"ט ימי הספירה, מנסים אנו לשחזר מחדש את ההכנות הרוחניות שעשו בני ישראל במדבר, דבר שהוביל אותם למעמד "ממלכת כוהנים וגוי קדוש" בקבלת התורה, ואף זכו להתקרב למלאכים. גם בימינו, מצווים אנו להאיר את נשמותינו כאבן ספיר דוגמת לוחות הברית שהאירו במעמד הר סיני כסנפירינון, וזאת על ידי תיקון המידות על פי הוראות תורתנו הקדושה "שתיבותיה ואותיותיה – ספורות ומזוקקות, חצובות ממחצב קדוש ונורא, נפלאים המה למכיר בהם וכו'" כדברי רבנו-אוה"ח-הק' (במדבר ז,  א).

 

השל"ה הקדוש אומר שבחג השבועות נידונים על פירות האילן – הרוחניים,  "כי היום הקדוש יומא דדינא". האדם נמשל לעץ החיים ככתוב: "עץ חיים היא למחזיקים בה". פועל יוצא מכך שבחג השבועות יורד אור מופלא ממחצב קדוש" (אוה"ח הק' במדבר ז, א ).

 

"אמר רבי יצחק: מה שהנביאים עתידים להתנבאות, קיבלו מסיני נבואתם בכל דור ודור" (מדרש רבה, יתרו כח, ד).  המשנה אומרת: "בארבעה פרקים העולם נידון:  בפסח על התבואה , בעצרת {חג השבועות} על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרום, ובחג הסוכות נידונים על המים". (ראש השנה פרק א).

בחג השבועות, אנו נידונים על הצד הרוחני. כל אחד מאתנו מקבל את המינון בלימוד התורה וחידושיה, אותם ילמד ויחדש כל השנה, בהתאם להכנות הרוחניות שעשה בנידון במשך שבעה שבועות של ימי הספירה, בבחינת "הטורח בערב שבת – יאכל בשבת".

כנ"ל לפני ראש השנה. ישנם שבעה שבועות המתחילות אחרי ט' באב, ונמשכות עד א' בתשרי בהם האדם מתכונן ליום הדין בכל הקשור לגופו: פרנסה, בריאות וכו'.

 

ה-"שפת אמת" אומר: "בימים אלה אחר יציאת מצרים בהם נמשכו בני ישראל אחר הקב"ה במדבר , כדכתיב: "זכרתי לך חסד נעוריך" –  נשארה זכירה בשמים לדורות הבאים, בהם יש התעוררות בנשמות בני ישראל להתבטל אליו, לכן נאמר "וספרתם לכם", כי הזמן מוכשר לכך… בכל שנה ושנה".

כאז, בו בני ישראל התכוננו היטב לקבלת התורה בבחינת "והיו נכונים ליום השלישי" (שמות יט, יא) וספרו את הימים יום יום מתוך ציפייה וכמיהה למעמד הנורא, כך בימינו, ע"י הספירה ותיקון המידות, ובעיקר התעצמות בלימוד התורה, נזכה בעזהי"ת  לקבל מנה אחת אפיים של הארה רוחנית חדשה בחג השבועות בבחינת "והקרבתם מנחה חדשה לה'" = התורה צריכה להיות כחדשה בכל יום כאילו היום ניתנה מסיני". (כלי יקר, אמור כג, טז).

 

 רבנו האר"י הק' ורבנו החיד"א  מסבירים את הכתוב "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל שנה ושנה" (מגילת אסתר). "נזכרים" = קיום מצוות החג. "נעשים" = נעשים מחדש ברוחניות, ומתעוררים מחדש כל האורות שהיו בעבר.

 

"לך אמור להם, שובו לכם לאהליכם" (דברים ה, כז).

לקחת את כלת התורה הביתה –

שם מתחיל קיומה הלכה למעשה.

 

חכם גבריאל החליט לקחת את בנו הקטן נתנאל לחתונה. כדרכם של ילדים השואלים על כל דבר שונה הניצב בדרכם, הוא מאוד התפעל משמלת הכלה הנוצצת בלובנה וביופיה, כאשר הכלה יושבת על כיסא מלכות.

ילד השעשועים נתנאל, שואל את מו"ר אביו: יש לנו כלה. איך מזהים את החתן, הרי כל הגברים לבושים אותו דבר?

האב ענה: בני – מי שיקח את הכלה בסוף הערב לביתו – זהו החתן.

הנמשל: בשבועות קבלנו את כלת התורה. בואו ניקח אותה הביתה ככתוב בסוף מעמד קבלת התורה ב-'ויתחנן':

 "לך אמור להם – שובו לכם לאהליכם" = שובו הביתה לאוהלה של תורה, עם תורת אלוקים חיים אותה קיבלתם.

כמו שביתו של אדם הוא מבצרו, כדברי הפתגם, כך אמורה להיות תורתנו בעינינו.

 

פירוש נוסף המשלים את הפירוש הקודם:

תחילת קבלת התורה – מתחילה בבית עם רעייתו {"אהל"}, כאשר בני אדם אחרים לא רואים אותו. כלומר, על האדם להתחיל לקיים את מצוות התורה בראש ובראשונה – ביחסו לנוות ביתו, ובכל הקשור בביתו כשאנשים בחוץ לא רואים אותו, היות והשכינה נשמצאת בכל אשר יפנה, לרבות בביתו מבצרו.

 

 

חג השבועות בדברי תורה ובשירה

אצל רבני מרוקו.

הראב"ד והמשורר

הרה"ג רבי יעקב אבן צור ע"ה

 

יהודי מרוקו חגגו את חגי ישראל בפיוט ובשירה, היות ורבני מרוקו אהבו לכתוב פיוטים אותם הלחינו, ובכך זכו לעבוד את הקב"ה בשמחה, ועוד יותר בחגים בהם אנו מצווים במצוות שמחת חג. פיוטי משוררי מרוקו ספוגים אהבת ה' וכמיהה לארץ ישראל. הם שילבו בהם את דיני החג.

 

להלן דוגמא מהגאון והמשורר רבי יעקב אבן צור ע"ה,

שחי בין השנים 1673 – 1752 בפס שבמרוקו בה שימש כראש בית הדין.

 

הוא כתב ספרים רבים כמו, שו"ת "משפט וצדקה ביעקב", ספר בו מתגלית גאוניותו כפוסק הלכה וכו'.

הוא פרסם ספר שירה בשם "עת לכל חפץ" בו קיבץ 400 פיוטים שבחלקם זכו למהדורות מדעיות על ידי מורי ורבי פרו' בנימין בר תקוה מאוניברסיטת בר – אילן, חוקר שירת משוררי רבני צפון אפריקה.

 

 במסגרת תפקידי כמפקח במשרד החינוך, זכיתי להפיץ ולהדגים חלק משיריו בקרב רמי"ם ואנשי חינוך, כמו השיר "שמע בני מוסר אביך" לכבוד חג הפסח, שאף הולחן והושר.

השיר:

 "שירו ידידים שירה חדשה".

 מאת הרה"ג רבי יעקב אבן צור ע"ה.

 

ראב"ד בעיר פס במרוקו,

מחבר שו"ת 'משפט וצדקה ביעקב", וכ- 400 פיוטים.

נתן הסכמה לרבנו אור החיים הק', על ספרו 'חפץ ה'

 

 שירו ידידים שירה חדשה /

 ברוך שנתן תורה קדושה.

 

יום בו קולות וגם ברקים / נגלה בסיני שוכן שחקים /

הנחיל לעמו אלו החוקים.

ספרי דת המה מנין חמישה.

 

עמודי שחק רגזו רעשו /   כל יושבי תבל, נמוגו, בושו. /

עד עת ידידים צורם דרשו.

להם ניתנה תורה מורשה.

 

קדוש ישראל זרח משעיר. / לקול אמרתו לי אוזן העיר. /

יחזו אויבי וברוח מסעיר.

יכלמו לעד ותכסם בושה.

 

בני איתנים בתורה דבקו. / בה יתהללו וגם יצדיקו. /

ומצוף דבשה תמיד יינקו.

ותהי על לוח לבם חרושה.

 

חזקו עם האל חוסים בצילו. / עליכם זרח, נרו והילו. /

אמרו: "אשרי העם שככה לו".

דבקים בצור נערץ בקדושה.

                                                                                         

שבת שלום ומבורך וחג קבלת התורה שמח.

משה אסולין שמיר

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית ישראל באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. יגאל חיון ע"ה. יגאל בן חיים ע"ה. אלתר חצק בן שרה ע"ה. שלום בן עישה ע"ה.

 

ברכה והצלחה ובריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. יונתן בן קרן נ"י. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. 

 

ברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאה שניה של הספר "להתהלך באור החיים", וברכה והצלחה על המוגמר לספרי החדש "להתהלך באור הגאולה" מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות. וכל מה שאכתוב בו, יהיה לייחד שמו יתברך של מלך העולם