מורשת יהדות מרוקו

 

הילולת רבי מאיר בעל הנס ורבי יהודה בר אלעאי,

ביום שני הקרוב – י"ד באייר – פסח שני.

 ביום י"ד באייר בו חל פסח שני,

הקב"ה נתן הזדמנות שניה לאלה שלא יכלו

להקריב קורבן פסח ב-י"ד בניסן,

 בגלל שהיו טמאים או בדרך רחוקה וכו'.

 

מוסר השכל: גם לגאולתנו – יש הזדמנות שניה.

אם לא נגאלנו בפסח האחרון,

 אל ייאוש, נמשיך להאמין בקב"ה שיגאל אותנו בקרוב.

 

גם רבי עקיבא לא התייאש אחרי מות 24 אלף תלמידיו,

והצליח להעמיד דור חדש של 5 תלמידים – שהעמידו תורה בעולם:

רבי מאיר בעל הנס, רבי שמעון בר יוחאי,

רבי יהודה בר אלעאי, רבי יוסי בר חלפתא, ורבי אלעזר בן שמוע.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

על היום הקדוש הזה יד' באייר שהוא מידת "החסד שבהוד", אומר הזוהר הק',

שבמשך שלושים יום, מליל פסח בו קיבלנו אורות עליונים ועד לי"ד באייר – פסח שני.

ממשיכים להאיר אותם אורות – והרוצה יכול לקבל. אח"כ הם ננעלים.

לשון הזוהר הק': "ומאן דבעי למחמי למטרוניתא, יכיל למחמי".

"מכאן והלאה -ינעלון תרעי, ועל דא פסח שני" (זוהר ח"ג דקנ"ב ע"ב)

 

"אגורה באהלך – עולמים" (תהלים סא, ה).

הגמרא שואלת: "וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמות?

 אלא אמר דוד המלך: יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה,

 

 דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי:

כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה

 שפתותיו דובבות בקבר…  דאמר רבי יצחק בר זעירי מאי קראה {שיר השירים ז. י}:

 "וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים"

לכן כדאי ללמוד מתורת הצדיק כפי שמופיע במאמר הזה,

 ואז בורא עולם יושיעך בכל אשר תבקש.

 

כאשר אנו לומדים את תורת התנאים הנ"ל,

אנחנו מתחברים אל נשמותיהם הקדושות.

הילולה = חתונה = התחברות הנשמה עם השכינה (אידרא זוטא).

 

ביום ההילולה של הצדיק, נשמתו נכנסת לפני ה' ככלה בחופתה,

 כך שהצדיק נמצא בשני עולמות:

מצד אחד, הוא נמצא מול פני ה' במרומים.

מצד שני, הצדיק משקיף ממרום על לומדי תורתו, והולכים בדרכו.

 

 ההתקשרות לצדיק, יוצרת התעוררות בעולם הזה,

וזו מעוררת התעוררות בעולמות העליונים.

 

רבי מאיר בעל הנס.

בעל הנס = מחזיק במפתח עשיית נסים.

 

אמירת "אלהא דמאיר ענני" ג' פעמים, ומתן צדקה לכבוד רבי מאיר,

 – פותחים שערי ישועה.

 

רבי מאיר – סנגורם של ישראל.

רבי מאיר הוא תלמידו המובחר של רבי עקיבא,

ונמנה בגמרא כראשון מבין חמשת תלמידיו:

רבי מאיר, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יוסי בר חלפתא,

רבי יהודה בר אלעאי, ורבי אלעזר בן שמוע.

 

רבי מאיר כונה בתארים חכם וסופר (גיטין סז). "חכם" בתורת הנגלה, "וסופר" בתורת הספירות. הוא זכה ל"סתם משנה רבי מאיר", ומוזכר 331 פעם במשנה. הוא הוסמך כרב עם רבי שמעון ע"י רבי עקיבא ורבי יהודה בן בבא.

 שמו של רבי מאיר היה רבי נהוראי, ולמה נקרא שמו מאיר? בגלל ש "האיר עיני חכמים בהלכה" (עירובין יג ע"א).

רבי אחא בר חנינא אמר: "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שאין בדורו של רבי מאיר כמותו, ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו? לפי שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו, שהוא אומר על טמא טהור, ומראה לו פנים (עירובין יג ע"א).

 

רבי יהודה הנשיא שהיה תלמידו של רבי מאיר, מעיד על עצמו שלא זכה לחריפותו אלא בגלל שלמד אצל רבי מאיר כשהוא יושב בשורה שמאחוריו. ואילו ישב מלפניו – היה יכול להיות יותר מחודד וחריף (עירובין יג ע"א).

מוסר השכל: עד כמה חשוב לראות את פני הרב בזמן השיעור.

רבי יהודה הנשיא עורך המשנה, אכן התחשב בדעתו של רבי מאיר עליו נאמר בגמרא (סנהדרין פו ע"א):

 "סתם משנה רבי מאיר אליבא דרבי עקיבא". כלומר, משנתו של רבי מאיר מהווה יסוד ומסד למשנה.

 

רבי מאיר זכה לכינוי "בעל הנס" = המחזיק "במפתח הנס", לאחר שהציל את אחות אשתו ברוריה, שהיתה ביתו של חמיו התנא רבי חנינא בן תרדיון מעשרת הרוגי מלכות, שהוחזקה בשבי הרומאי במקום לא צנוע (עבודה זרה יח ע"א).

 

 רבי מאיר הציל אותה ע"פ נס, לאחר שגילה שלא נעשה בה איסור. הוא שיחד את השומר, והבטיח לו שעם אמירת "אלהא דמאיר ענני", ינצל משלטונות הכלא, כפי שאכן הוכיח לו רבי מאיר, לאחר שזרק אבנים על כלבי השמירה, הכלבים שעטו לעברו, אבל ברגע שאמר: "אלהא דמאיר ענני", הם נעמדו דום, דבר ששיכנע את השומר לשחררה תמורת שוחד מרובה (ע"ז יח ע"א).

 

רבי מאיר מלמד אותנו כלל חשוב בעשיית נסים:

 נסים נעשים להולכים בדרך ה', כמו אחות ברוריה שלא חטאה.

 

לפרסומו הגדול בעם ישראל, הוא זכה בכך שקבע:

 "בנים אתם ליהוה אלהיכם" (דב' יד א) בני ישראל נקראים בנים של הקב"ה {ולא עבדים}.

 רבי יהודה סבר שבזמן שאנחנו לא טובים – נקראים עבדים, בבחינת הכתוב: "כי לי בי ישראל עבדים, עבדי הם" (ויקרא כה, נה). ואילו בזמן שנוהגים כבנים עם הקב"ה, נקראים בנים.

 

 רבי מאיר אומר: "בין ובין כך אתם קרויים בנים", ומביא פסוקים לכך שגם כשלא נוהגים בהתאם, נקראים בנים: "בנים לא אמון בם" (דב' לב, כא), "בנים משחיתים" (ישעיה, א, ד). המקור לכך (קידושין לו ע"א).

כמו רבי מאיר, גם רבי שמעון בר יוחאי רואה בבני ישראל בני מלכים, לכן מותר להם למרוח שמן של וורד בשבת לשם תענוג… אליבא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא שאמרו: כל ישראל ראויים לאותה איצטלא" (שבת קכח ע"א).

 

הרשב"א פסק כדברי רבי מאיר שלעולם אנו נקראים בנים של הקב"ה, בבחינת הכתוב: "בנים אתם לה' אלוקיכם".

 

המקובל הרה"ג יעקב שאלתיאל ניניו זצ"ל מטבריה עירו של רבי מאיר, כתב בספרו "זרע יעקב" שרבי מאיר זכה לפרסומו הרב בגלל "העין הטובה" שלו, בכך שידע לפרגן לעם ישראל. וכך דברי קדשו: "מדוע זכה התנא הקדוש רבי מאיר שיהיו נודרים לו נדרים ונדבות על שמו, ולא על שם תנא אחר, בזכות זה שלימד זכות על ישראל. וכידוע, הקב"ה אוהב את מי שמלמד זכות על ישראל", כמו בדרשה הנ"ל שאנחנו בנים לה', ולא עבדים.

 אכן, מידה ה"עין הטובה" של רבי מאיר, מתגלית ביתר שאת אחרי מותו. כאשר אדם שרוי בצרה, יתן צדקה לכבוד רבי מאיר, ויאמר ג' פעמים "אלהא דמאיר ענני". כמו כן, יקבל על עצמו קבלות מעשיות בעבודת ה' (בשם הבעש"ט).

 

דוגמאות נוספות ממשנתו של רבי מאיר,

 המשמש כסנגורם של ישראל:

 

כאשר עם ישראל עמד מול ים סוף, והמצרים שועטים אלי קרב מאחוריהם כשהם נושפים בעורפם, נוצרו בעם ישראל כיתות המתנצחות ביניהן:

 

רבי מאיר אומר: "אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו עומדים ומתנצחים, קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה… לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזין לגבורה. {בעל אכסניא לשכינה. רש"י: שבית קודשי קודשים בנוי בחלקו}. שנאמר: "ובין כתפיו שכן".

 

פועל יוצא מדברי רבי מאיר: כל השבטים רצו לקדש את ה' ולקפוץ ראשונים לים. אלא, כל שבט כיבד את שכנו

 

אמר לו רבי יהודה: לא כך היה המעשה. אלא זה אומר: "אין אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אין אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו נוטלים עצה אלו מאלו, קפץ נחשון בן עמינדב ושבטו אחריו לתוך הים. לפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל. שנאמר: "הייתה יהודה לקודשו, ישראל ממשלותיו" (תהלים קי"ד, ב). אמר להם הקב"ה: מי שקידש שמי על הים, יבוא וימשול על ישראל" (סוטה לו ע"ב – לז ע"א. וכן במכילתא בשלח ה).

 

רבי מאיר אומר: "ישראל שחטא, אף ע"פ שחטא – ישראל הוא".

 

רבי מאיר אומר: "אין ארץ ישראל חסרה דבר" (ברכות לו ע"ב).

 

רבי מאיר אומר: "כל הדר בארץ ישראל / וקורא קריאת שמע שחרית וערבית / ומדבר בלשון הקודש – מובטח לו שהוא בן העולם הבא" (ירושלמי שבת פ"א, ה"ג).

 

רבי מאיר אומר:

 "הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה. והוי שפל רוח בפני כל אדם. ואם ביטלת מן התורה, יש לך בטלים הרבה כנגדך. ואם עמלת בתורה, יש לו הרבה ליתן לך" (פרקי אבות ד, י).

 

רבי מאיר אומר:

 "כשאדם בא לעולם, ידיו קפוצות כאומר: כולו שלי ואני נוחל אותו. וכשהוא נפטר מן העולם, ידיו פשוטות כאומר: לא נחלתי מהעולם הזה כלום" (קהלת רבה ה).

 

רבי מאיר מפני מה אסרה התורה אישה נידה על בעלה? אלא כדי שלא יקוץ בה ותהיה עליו ככלה חדשה" (נידה לא:)

 

רבי מאיר קבור בעמידה, כדי לקבל את פני המשיח יותר מהר.

 

רבי מאיר מחל על כבודו, כאשר אפשר לאישה לירוק לו בעינו, למען שלום בית עם בעלה. לאור הסיפור הבא:

רבי מאיר נהג לדרוש בלילות שבת בביכנ"ס של חמתא. כהרגלו, היה דורש שליש בהלכה, שליש באגדה, ושליש במשלים. לדרשה הגיעו רבים, לרבות נשים. פעם אחת, האריך רבי מאיר בדרשתו, וכאשר אישה אחת שבה הביתה לאחר שנר השבת כבה, בעלה כעס עליה ואמר לה, שלא תיכנס יותר הביתה, עד שתירק בפניו של רבי מאיר.

כשנודע לו הדבר, הוא זימן את האישה שתלחש לו לעין הרע, ותירק לו בעינו שבע פעמים. כשעשתה כך, הוא אמר לה: לכי ואימרי לבעלך: אתה אמרת לי לירוק פעם אחת, ואני ירקתי שבע פעמים. תלמידיו כעסו על ביזוי כבוד התורה. רבי מאיר פייסם, והביא ראיה מסוטה, שם מוחים את שם ה' הק' במים, למען שלום בית בין בעל לאשתו, כל שכן אצלו.

 

הקב"ה זיכה אותי ללמד בישיבת רבי מאיר הצמודה לציון הק',

 ונדהמתי לראות מידי יום ביומו איך המקום שקק חיים. מידי יום כאשר סיימתי ללמד את תלמידי בישיבה, נהגתי לעלות לציון שם שמעתי על ניסים ונפלאות בזכותו. מאז, שבוי אני בתורתו מאירת הפנים לכל יהודי באשר הוא.

כאשר הגענו כעולים חדשים, זה היה יום לפני ההילולא. באנייה שאלו שליחי הסוכנות את הורי זצ"ל, איזו עיר אתם בוחרים בארץ? תשובתו הייתה: טבריה – עירו של רב מאיר בעל הנס. אכן, למחרת הנחיתה בארץ, זכינו להשתתף בהילולת רבי מאיר, עם עוד עשרות אלפי יהודים. זכותו תגן בעדכם ובעדנו אמן.

 

פועל יוצא מהדברים הנ"ל:

 

בנוסף להיותו גדול בתורה ומלומד בניסים,

רבי מאיר היה מעורב עם הבריות.

רבי מאיר לימד זכות על כלל ישראל, וכן על ארץ ישראל

 

רבי יהודה בר אלעאי.

 

"פתח רבי יהודה בר אלעאי – ראש המדברים בכל מקום" (ברכות סג ע"ב).

רבי יהודה: "התורה מאירה פני, בבחינת: 'חכמת אדם תאיר פניו" (ירושלמי שבת פ"ח, ה"א).

 התורה האירה פניה לרבי יהודה, והוא האיר פנים לכל אדם (נדרים סו ע"ב).

 

רבי יהודה בר אלעאי הוא תנא בדור הרביעי, ואחד מחמשת תלמידי רבי עקיבא המהווים את הבסיס למשנה. הוא הוסמך על ידי רבי יהודה בן בבא בשעת גזירות השמד, ונאלץ לברוח משהשלטון הרומאי בראשות אדריינוס קיסר עם חבריו (סוכה פ"א ז). הוא למד תורה אצל מו"ר אביו התנא רבי אלעאי שהיה תלמידו של רבי אליעזר בן הורקנוס. הוא גם למד אצל רבי טרפון בלוד (מגילה כ). הוא נולד באושא שבגליל, והאריך ימים.

 

רבי יהודה אומר: "הוי זהיר בתלמוד, ששגגת תלמוד עולה זדון" (אבות ד, יג).

 

רבי יהודה אומר: "כל שאינו מלמד את בנו אומנות, הריהו כאילו מלמדו לסטות (קידושין כט.).

 

רבי יהודה אומר: "אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים. כשהם יורדים, יורדים עד עפר, וכשהם עולים, עולם עד לכוכבים" (מגילה טז.).

 

רבי יהודה בר אלעאי היה מורה הוראה לבית הנשיא (מנחות ק"ד).

 

נאמר עליו בגמרא (ברכות יח ע"ב): "מעשה בחסיד אחד": מיום שנולד ועד מותו לא נמצא בו חטא, מלבד עז שגידל לשתות חלב, בגלל שהיה גונח בליבו, והרופא ציווהו לשתות חלב עזים. מעשה זה היה בניגוד לתקנת חכמים שאסרו לגדל בהמה דקה בא"י (תמורה ט).

רבי יהודה בר אלעאי היה נושא ונותן בהלכה עם חבריו תלמידי ר' עקיבא.

 

מחלוקת בין ר' יהודה ור' מאיר או ר' שמעון –

ההלכה כר' יהודה (עירובין מו, ע"ב).

 

 יוצא שחלק נכבד מפסקי ההלכה, הם אליבא דרבי יהודה. יותר משש מאות הלכות של ר' יהודה נמצאות במשנה. מלבד מסכת קינים, אין מסכת שלא הוזכר בה שמו של ר' יהודה. גם בתוספתא ובספרא, מופיע שמו של ר' יהודה יותר פעמים מכל שם אחר. לא רק בהלכה הוא מוזכר, אלא גם באגדה, והיה מהפוריים ביותר מבין התנאים. רבי יהודה לא קיבל עליו משרת חכם, מפני שדעתו לא הייתה מיושבת עליו, היות ובניו מתו בחייו (מ"ק כ"א. שמחות פ"י), ולכן אמרו עליו "חכם לכשירצה" (גיטין ס"ז).

 

תלמידיו היו מחכמי הדור החמישי לתנאים: ר' אלעזר בר' שמעון (סוטה לד ע"א), ור' ישמעאל בר' יוסי (סוכה יח ע"א). גם ר' יהודה הנשיא מסדר המשנה, היה תלמידו (שבועות יג ע"א). ר' יהודה היה "מוריינא דבי נשיאה" כדברי הגמרא (מנחות קד ע"א). כלומר, היה מורה הוראה בבית הנשיא, שעל פיו היו עושים כל דבריהם כדברי רש"י.

הגמרא במסכת (שבת לג ע"ב) מספרת על ויכוח בין שלושה חכמים על היחס לרומאים. רבי יהודה שיבח את מעשי הרומאים, לעומת רבי יוסי ששתק {נמנע}, ורבי שמעון בר יוחאי שגינה את הרומאים. בעקבות זאת, הרומאים קידמו את רבי יהודה, והוא נחשב "ראש המדברים בכל מקום", ונתעלה בצווי המלך. רבי יוסי הוגלה, ועל רבי שמעון נגזרה מיתה, דבר שאילץ אותו להסתתר במערה בפקיעין במשך 13 שנה.

בני דורו עסקו בתורה יותר מדורו של משה, יהושע וחזקיה. אמרו עליו שבישיבתו היו ששה תלמידים מתכסים בטלית אחת מרוב עוני, ועוסקים בתורה (סנהדרין כ).

רבי יהודה היה עני ביותר, עד שהוא ואשתו התכסו במעיל אחד. הגמרא מספרת: "זימנא חדא גזר רשב"ג תעניתא, ורבי יהודה בר אלעאי לא אתי לבי תעניתא. אמרין ליה "לא אית ליה כסויא". שדר ליה גלימא ולא קביל, דלי ציפתא ואמר ליה לשלוחא: חזי מאי איכא! מיהו לא ניחא לי דאיתהני בהדין עלמא".

תרגום:  רשב"ג קבע תענית ציבור, ורבי יהודה לא בא. אמרו לרשב"ג: אין לו מה ללבוש. שלח לו גלימה, ולא קיבל. הרים מחצלת ונעשה נס. השליח ראה שיש זהובים רבים מתחת לשטיח. אמר לו: לא נוח לי ליהנות בעולם הזה.

 

רבי יהודה בר אלעאי היה יפה תואר

"חכמת אדם – תאיר פניו" (קהלת ח' א').

הגמרא מספרת על מין אחד שראה את רבי יהודה כשפניו מאירות. אמר: אדם זה יש בו אחד משלושת הדברים הללו: או שותה יין, או מלווה בריבית, או מגדל חזירים. בעבודות הנ"ל ניתן להרוויח כסף, בקלות ללא השקעה רבה. שמע רבי יהודה ואמר: תיפח רוחו של אותו האיש. אין בי שום אחד מהם. להלוות בריבית ולגדל חזירים, אסור לי מן התורה. יין אני לא שותה,  ואפילו מצוות ארבע כוסות בליל הסדר בפסח, גורמת לי לכאבי ראש עד שבועות, ואני קושר את ראשי בצעיף, כדי להקל על מיחושים בראשי. אלא, פני מאירות, בזכות התורה שאני לומד שנאמר: "חכמת אדם תאיר פניו" (קהלת ח' א', ירושלמי שבת פ"ח, ה"א).

 

יש המסבירים את עניין קשירת הראש בצעיף בין פסח לשבועות כך: ידוע שחג מתן תורה הוא יום הדין לקבלת התורה. האדם יכול לקבוע כמה חידושים יחדש באותה שנה. לכן, רבי יהודה היה מתאמץ בלימוד תורה בימי ספירת העומר עד שכאב לו הראש, ונאלץ לקשור את ראשו, כדי לזכות במנה אחת אפיים של חידושי תורה, כפי שאכן הוא השיג: 600 הלכות נאמרו בשמו במשנה, והלכה כמותו בכל מקום.

 

רבי יהודה בר אלעאי – האיר פנים לכל אדם.

 

 הגמרא מספרת על איש אחד שכעס על אשתו {כנראה הקדיחה תבשילו}, ואמר לה: "הריני נודר שאין את נהנית ממני דבר, עד שתלכי ותטעימי את תבשילך לרבי יהודה ורבי שמעון. הלכה אותה אישה לרבי יהודה וסיפרה לו את דברי בעלה. רבי יהודה טעם מן התבשיל ואמר: ומה, לעשות שלום בין איש לאשתו אמר הקב"ה: שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים המאררים, אני על אחת כמה וכמה. {כמו במקרה של רבי מאיר שאיפשר לאישה לירוק לו בעין, למען שלום בית}. רבי שמעון לא טעם מהתבשיל, כדי שלא יהיו רגילים בני אדם לנדור נדרים (נדרים טא ע"ב).

 

רבי יהודה בר אלעאי – השתדל לשמח חתן וכלה.

 

 היה נוטל ענף של הדס ומרקד לפני הכלה ואומר: "כלה נאה וחסודה" (כתובות יז ע"א). רואים שהיה מעורב עם הבריות.

בערב שבת, נהג רבי יהודה להתקלח במים חמים, ולהתעטף בסדינים מצויצים, כדי לקבל את פני שבת המלכה, ודמה למלאך ה' צבאות (שבת ע ע"ב).

בערב תשעה באב, היו מביאים לו לסעדה המפסקת פת חרבה במלח, וישב בין תנור וכירים ואכל, ושותה עליה קיתון של מים, ודומה כמי שמתו מוטל לפניו (תענית ל).  הצטער הרבה על גלות השכינה, ועל חורבן בית המקדש.

רבי יהודה בר אלעאי התפרנס מיגיע כפיו, "וכד אזיל לבי מדרשא שקיל גולפא על כתפיה. אמר: גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה (נדרים מט). בדרכו לבית המדרש, היה לוקח חבית מים על כתפו – כדי להתפרנס.

הוא גם אמר: "כל מי שאינו מלמד את בנו אמנות, הריהו מלמדו ליסטות" (קידושין כט ע"א).

 

 

 

פועל יוצא מהדברים הנ"ל הוא:

רבי יהודה בר אלעאי בנוסף להיותו גדול בתורה, והלכה כמותו בכל מקום,

 היה מעורב עם הבריות, ומחובר לכלל ישראל.

 

 

 

בברכת תורת הנגלה והנסתר

   משה אסולין שמיר

 

נ.ב.

ביום ההילולה של הצדיק – י"ד באייר, כדאי ללמוד מתורתו של הצדיק.

במאמר  אותו אתה מחזיק בידך, הובאו גם משניות משמו.

להדליק נר  לעילוי נשמת הצדיק.

 

ורק אז לבקש מבורא עולם שבזכות הצדיק ותורתו,

 ישפיע עליך בורא עולם מטובו.

 

ב. כתובות ישראל והתורה

1. 1. כתובת חביב טלידאנו ׳בסימנא טבא׳: כתובת חביב טולידנו עשויה כמעט במתכונתה ובלשונה של כתובת נג׳ארה על כלל סעיפיה ותנאיה החיוביים והשליליים בשני הבדלים גדולים ובשינויים אחדים. ההבדל הראשון קשור בזהות החתן והכלה, בעוד שהחתן והכלה הרשמיים בכתובת נג׳ארה הם ה׳ וישראל (אלא שמתחלפים בחלק של התנאים), הרי החתן והכלה בכתובת טולידנו הם ישראל והתורה. ההבדל השני הוא שפיוטו של נג׳ארה כולל ציור חופה שאחריה הכתובה, ואילו חביב טולידנו מתמקד רק בכתובה.
2. כתובת חיים כהן ׳אשרי העם שמע קול אלהים חיים׳: כתובתו של חיים כהן דומה לזו של חביב טולידנו יותר מאשר לזו של נג׳ארה, וגם היא פותחת הישר בשטר הכתובה ללא תיאור חופה. הפיוט פותח במחרוזת חגיגית, עובר לתאריך החופה שחל ׳בששי ביום שבת קדש' ומדלג על מקום החופה החסר ועל פירוט שמות החתן והכלה ושבחיהם. החתן מקדש את אשתו בנוסח קצר של תארים יאמר החתן לכלתא דא תורה תמימה׳ ומצהיר על התחייבותיו כלפיה. הכלה מביאה נדוניה של תרי׳׳ג מצוות, והחתן מקבל עליהן אחריות. אח׳׳כ מופיעים ארבעת התנאים השליליים: ׳שלא ישא אשד, אחרת עמה, שלא יגרשנה… שלא ימכור ולא ימשכן ספר תורה נאמנה ושלא ילך בדרך ויניחנה / כי אם יוליכנה׳. בהמשך מופיעים שני תנאים חיוביים: ׳מעשה ידיה לו׳ ו׳הדירה בארץ ישראל׳ ואחריהם בטחונות לכתובה: השבועה והעדים בדמות שמים וארץ.
3. כתובת סעדיה בן יוסף ׳אשרי העם ראתה שכינה עינימו׳: כתובה זו מהווה דגם כמעט מלא למבנה שטר הכתובה ההלכתית וסעיפיו ולזה של כתובות נג׳ארה וטולידנו. יתרה עליהן ב׳תוספת נדוניה׳, סעיף החסר בכתובות הנ׳׳ל. גם תנאי הכתובה השליליים דומים לשאר כתובות, אבל בתוספת תנאי אחד ’ושלא יפתנה למחול לו כתובתה׳… שאינו מופיע בהן. פרטי החתן ושבחיהם התופסים בכתובת נג׳ארה וטולידנו 6 טורים, תופסים 54 טורים בכתובת סעדיה (פי 9). בהשוואה לכתובות אחרות יש בה גם הדגשים ייחודיים: א. שילוב י׳ הדיברות בנדוניה והבדל בנמשל של כמה מסעיפי הכתובה כמו סעיף הסר,״כ המתואר בתיאור מידה של תרי׳׳ג מצוות לעומת תיאור תכלית בכתובות נג׳ארה וטולידנו ׳את האלהים ירא ואת מצותיו… כי זה כל האדם׳. בולטים בהיעדרם כמה סעיפים: עיקר ותוספת, מעשה ידיה ותכשיטיה, וחסרים בה ציור חופה בפתיחה, ז׳ ברכות המשולבות בכמה כתובות ומוטיבים של נחמה וגאולה.
4. כתובת יוסף גאנשו ׳אשרי עין ראתה מעמד הר סיני׳: הפיוט בנוי שני חלקים: א. מעמד הר סיני וי׳ הדיברות (מעין פתיחה) התופס כשליש מן הפיוט (33-1). ב. החופה והכתובה על סעיפיה שבין ישראל והתורה (81-34). בחלק השני מפורטים סעיפי הכתובה: תאריך החופה הוא בשבת שחל בו׳ בסיוון. עיקר כתובה הוא תרי׳׳ג המצוות, ותוספת כתובה היא תקנות חכמים וכיו׳׳ב. הנדוניה של הכלה התורה היא אריכות ימים כשכר לקיום מצוות עשה. התחייבויות החתן הן שאר, כסות ועונה כולל סעיפים כלכליים כמו פרנסה שמשמעם קביעת עתים לתורה ימים ולילות ותמיכה בתלמידי חכמים הלומדים בישיבה. מתנת החתן היא טבעות ונזמים, משל לתקנות חכמים וסייגיהם. גם אבי הכלה מעניק מתנה ׳ארץ חמדה ורחבה׳. סעיפים אחרים חסרים, כמו: הסך הכול, הדירה והירושה, ומבין ארבעת הסעיפים השליליים רק אחד מופיע ׳לא ישא אשה אחרת עליה^,. בטחונות הכתובה כוללים רק העדים בלי שבועה וקניין. מוטיב הנחמה והגאולה המלווה את רוב הכתובות חסר. הפיוט נחתם במשמעות מעמד הר סיני, החופה והכתובה ׳ הוּא אֱלֹהֵיכֶם וְאַתֶּם עַמּוֹ וְגוֹרָלוֹ'.

5.כתובת שלמה רוסו ׳ שִׁמְעוּ מְלָכִים ׳: הפיוט פותח במחרוזת חגיגית, עובר לתאריך החופה, ומיד מופיעים פרטי החתן ושמותיהם בתיאור קצר: ׳החתן הנעים עם בני ישראל, והכלה היפה ונעימה משיבת נפש תורה תמימה׳. אח׳׳כ פונה החתן לכלה ומקדשה במאמר קידושין מיוחד ׳הוי לי לאינתו על ידי האיש משהי. בהמשך מופיעים הסעיפים הכלכליים: המוהר (עיקר כתובה), ונמשלו – התחייבות ב׳תלמוד ומעשה׳, ותוספת כתובה ׳ לִגְדֹר גָּדֵר וּסְיָג סָבִיב לְבֵיתָהּ / וְלַעֲשׂוֹת מִשְׁמֶרֶת עַל מִשְׁמַרְתָּהּ'. נדוניית הכלה התורה היא 'רַמַּ"ח מִצְוֹת עֲשֵׂה וְשַׁסַּ"ה לֹא תַּעֲשֶׂה / פֵּרוּשִׁים .וְדָרוּשִׁים וַהֲלָכָה לְמֹשֶׁה'. סעיף הסה״כ הוא ׳ וְרָצוֹן וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת ׳. תנאי הכתובה החיוביים, מעשה ידיה, הדירה והירושה חסרים, והתנאים השליליים הם שישה: 'שֶׁלֹּא יְגָרְשֶׁנָּה / וּבְדָת אַחֶרֶת וּבְרִית לֹא יְמִירֶנָּה / וְתָמִיד עַל לוּחַ לִבּוֹ יִכְתְּבֶנָּה', דָּרֹשׁ יִדְרְשֶׁנָּה לְהַשְׁלִים אֶת חֻקָּהּ / בְּשָׁכְבוֹ וּבְקוּמוֹ לֹא יָמוּשׁ מֵחֵיקָהּ / 'לֹא יוּכַל לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה' ולהותירה בודדה. בטחונות הכתובה הם שלושה: שבועה, ערבות ׳ וּבַעֲרָבִים טוֹבִים עוֹלָלִים וְיוֹנְקִים',ועדים בדמות ׳שמים וארץ׳. פיוט הכתובה נחתם בשירה ואיחול לכבוד החתן והכלה.

6.כתובת יוסף משאש ׳יום ששה בסיון: כתובת יוסף משאש הולכת בעקבות כתובת נג׳ארה רק מבחינת השם והסוגה, ואין היא דומה לה, לא לכתובה ההלכתית וגם לא לכתובות אחרות, וייחודה מתאפיין במה שאין בה: לא חופה ולא פתיחה חגיגית כלשהי, עיקר ותוספת כתובה, קניין ושבועה וכן התנאים לסוגיהם החיוביים והשליליים המאפיינים את כל כתובות התורה, אבל יש בה סעיפים אחרים: תאריך, פרטי החתן והכלה, מאמר הקידושין, הסכמת הכלה, הנדוניה, קבלת אחריות והעדים. הכתובה מתמקדת בשבחי החתן והכלה המשתרעים על פני 54 מבין 133 טורי הפיוט. עיקרו של פיוט – עלילת הכלולות ובה שלוש דמויות המקיימות ביניהם שיח משולש: תחילה מופיעה דמות החתן על צדדיה, בהמשך פונה החתן בהצעת קידושין לכלה ובמניית שבחיה על ידו, וזו משיבה לו גם כן בדברי שבח. בסופו של דו שיח מופיע אבי הכלה המוסר מעין הצהרת כוונות המופנות לחתן, שיש בהן הבטחות טובות במקרה של התנהגות חיובית מצדו כלפי כלתו, ואיומים כלפיו במקרה של הפרת התחייבויותיו.

7.כתובת יהודה קלעי ׳יאה לשבח לאל הגדול׳: כתובה זו (שמקורה בלאדינו) הולכת בעקבות מבנה הכתובה של נג׳ארה הכולל שני חלקים: ציור מעמד הר סיני כחופה (20-1), ואחריו נוסח שטר הכתובה (66-21). מבחינת נוסח הכתובה, חסרים בה כמה סעיפים: עיקר כתובה, מאמר הקידושין, אחריות שטר הכתובה ועוד, אבל מופיעים בה התנאים השליליים שבכתובת נג׳ארה וגם סעיף הירושה, ומבין בטחונות הכתובה רק סעיף העדים מופיע. ייחודה הוא בכמה שינויים כמו סעיף הירושה המנוסח בלשון של תנאי והבטחה: ׳ לְפִי שֶׁקִּבֵּל עָלָיו הֶחָתָן לַעֲשׂוֹת מִצְוֹת וְחֻקִּים / הִבְטִיחוּ יְרֻשָּׁה הַשְּׁמוּרָה בַּשְּׁחָקִים ׳. כנ׳׳ל לגבי העדים המופיעים לקיום הבטחת ה׳ להציל את ישראל בשעת מצוקה, אם יקבלו את התורה במקום להיות עדים לקיום תוכן סעיפי הכתובה. כמה סעיפים מופיעים בהבלעה ובנוסח פיוטי בלי קישור רשמי, כמו: למניין שאנו מונים כאן; וצבי חתנא דא והוסיף;… ודא נדוניה…

כתובות ותנאים לחג השבועות-מאיר נזרי

עמוד 18

ב) שלשלת יוחסין של משפחת אלקאיים על פי דוד אזולאי

ר׳ עמרם הוא אביה הראשון של המשפחה, שאליו יש לייחס את הפירוש לאזהרות ר׳ יצחק בר ראובן אלברג׳לוני המצוי בכמה כתבי יד.

בנו של ר׳ עמרם הוא ר׳ שמעיה, מחכמי תארודאנת, שאליו מיוחס הפיוט ׳שירו לאל בשירה׳ שנהגו לאומרו קודם ספירת העומר, ידיעה זו מקורה בכתב יד ר׳ דוד אלקאיים השני, כפי שכתב בראש הפיוט: ׳פיוט לספירת העומר לרבי שמעיה אלקיים זיע״א׳.

בנו של ר׳ שמעיה הוא ר׳ משה המכונה ׳ר׳ משה ושמעיה/ מחכמי תארודאנת, מחבר ספר ׳תועפות ראם׳(ליוורנו תקפ״ה), שאליו שלח ר׳ יעקב אבן צור מכתב בשנת תנ״ט. ר׳ משה זה נקבר ליד אביו ר׳ שמעיה בבית העלמין ׳תאדגאייא׳ הסמוך לתארודנאת, באותו בית העלמין מצוי ציונו של בבא יהודה וראובן ויזמאן המפורסם.

בנו של ר׳ משה הוא ר׳ יוסף, מדייני תארודאנת. חיבר בקשות הנמעאות בכמה כתבי יד, הידועה שבהן נתפרסמה על ידי נכדו ר^׳ דוד, כשבראשה כתובת מעניינת: ׳בקשה סי׳ אלף בית, נועם אל אל אשחר. שחיבר הרב הגדול ר^, יוסף לקאים לק׳ביר בבית הכנסת שלו שבה נגלה אליו אברהם אבינו ע״ה בהקיץ בתארודאנת יע״ה׳. בנו של ר׳ יוסף הוא ר׳ שמעיה, אף הוא מתארודאנת, שממנו קיימים כמה חידושי תורה שנשתמרו בכתבי היד.

בנו של ר׳ שמעיה הוא ר׳ דוד המכונה ׳הגדול׳, כדי להבדילו מנכדו, הוא מחבר ׳שירי דודים/ ר״ד הגדול היגר למוגאדור, שבה כיהן לעיתים מזומנות כדיין, וקיימים כמה פסקי דין ממנו. אף הוא כאבותיו משורר גדול היה, וחיבר ספר פיוטים שנקרא ׳מזמור לדוד/ שתחילתו נשתמרה בכתב ידו. פיוטים אחרים נדפסו בכמה ספרים וחלקם פזורים עדיין בכתבי יד. בנוסף לכך חיבר ספר חידושים על התנ״ך בשם ׳חסדי דוד הנאמנים׳. נפטר ביום ראשון ה׳ אדר תר״ז או תר״י.

מצבתו נתפרסמה אצל א׳ כנפו וש׳ אלדד, ׳שירת האבנים: שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור/ [תל-אבים 2023, עט׳ 617. השנה מחוקה, ומכיון שה׳ אדר נפל ביום ראשון בשנים אלו(שהרי בשנת תר״ו עדיין היה חי, ולאחר מכן אין לנו ידיעות אודותיו, ראיתי לתארך השנים כך, ואין להאריך שנות חייו יותר מתרי״ד – שגם בה חל ה׳ אדר ביום ראשון).

נשתמר בידינו זכרם של שניים מבני ר׳ דוד אלקאים הגדול: א. ר׳ יקותיאל שעבר להתגורר במראכש, והתמחה בעבודות עץ מסובכות, מביניהן אפשר להזכיר את בית הכנסת ׳צלאת־הדאן׳ במראכש שמסופר שבנאו ר׳ יקותיאל. לר׳ יקותיאל ואשתו דאדא (ממשפחת אפריאט) נולדו בן וארבע בנות, אחת מהן – חנינא – נישאה לר׳ מרדכי ב״ר שלמה אזולאי, בניהם, יהודה אזולאי היה סבא רבה של החוקר דוד אזולאי. ב. בנו השני של ר׳ דוד הגדול הוא ר׳ נסים, הלא הוא אביו של ר׳ דוד דוד אלקאיים, אין פרטים אודותיו מלבד כך שהיה חבר בחברת חסד ואמת (הברא קדישא). נפטר בי״ז טבת תרל״ט (1879) ונטמן במוגדור.

שבחי צדיקים

453

 

	כתובת השיר: פיוט לסיום הזוהר. מרובע.
	תיאור מעמד בהשתתפות רשב״י, ר׳ יהודה, ר, יוסי ובין גרים על פי בבלי שבת לג; הישיבה במערה, שבחי רשב״י וחבריו.		נושא השיר:
	מעין אזורית.		תבנית סטרופית:
	בשיר ארבע עשרה מחרוזות בנות ארבעה טורים דו צלעיים כל אחת: שלושה טורי ענף וטור אזור המלוות בפזמון רפרני.		מבנה:
אב.אב.אב.בב.אא / גד.גד.גד. גא / הו.הו.הו.הא / …		החריזה:
שמונה הברות בטור.		המשקל:
אני דוד קים חזק.		החתימה:
רַבִּי שִׁמְעוֹן הוּא בַּר יוֹחַאי / בּוֹ מַהְלָלַי וְגַם שִׂיחָי (טור 5).		רפרין/פזמון:
אוטוגרף מקיף לד. קיים, כ״י מאוסף מ. כהן, י-ם 26 3499 ס־^ס, עבר 236; צילום כתב יד ׳שירי דודים׳, ירושלים תשמ״ג, עמ׳ 244.		מקורות:

 

מהדורת הפיוטים

אֶעֱרֹךְ שְׁבָחַי לַחַי / סַפֵּר מִקְּצָת נִפְלְאוֹתָיו

לְשׁוֹנִי מֻדְבָּק מַלְקוֹחַי / שׂבַע שְׂמָחוֹת עִתּוֹתָיו

נִלְאֵיתִי לַעֲרֹךְ שִׂיחִי / טֶרֶם אַגִּיד פְּעֻלּוֹתָיו

אֵין מִי יַעֲרֹךְ תְּהִלּוֹתָיו / בַּאֲלָפָיו וְרִבְבוֹתָיו

5 רַבִּי שִׁמְעוֹן הוּא בַּר יוֹחַאי / בּוֹ מַהְלָלַי וְגַם שִׂיחָי

 

נוֹדַעַת זֹאת בִּימֵי סְבֹל / צָרוֹת תַּנָּאִים נִרְשָׁמִים

לְשִׁבְחָם לֹא נָתְנוּ גְּבוּל / לְסַפֵּר בְּטִיב לְאֻמִּים

מִמִּשְׁכַּן הֵיכְלֵי זְבוּל / עַד מֶרְחָץ גַּנִּים וּכְרָמִים

בֵּית מִשְׂחָק בָּתֵּי עֵץ יְבוּל / מַהְלָלָם שָׁמַע בַּר יוֹחַאי

 

10-יָחִיד שָׁתַק וְלֹא עָנָה / רַבִּי יוֹסִי תּוֹךְ שְׁלָשְׁתָּם

דּוּמָם יָשַׁב גַּם לֹא גִּנָּה / וְהֶחְזִיק בִּבְרִית חֶבְרָתָם

בֶּן גֵּרִים קָרָא רִאשׁוֹנָה / מָה נָאוָה בִּנְיַן טִירוֹתָם

מָה נָאווּ שׁוּקֵי כָּל פִּנָּה / תְּחִיַּת וְנִשְׁמַת כָּל חַי

 

1. אֶעֱרֹךְ שְׁבָחַי לַחַי: הוא רשב״י בבחינת ׳צדיקים שאפילו במיתתן קרויים חיים׳(דב״ר האת הברכה). סַפֵּר מִקְּצָת נִפְלְאוֹתָיו: והם גם שבחיו. 2. לְשׁוֹנִי מֻדְבָּק מַלְקוֹחַי: על פי תה׳ כב,טז. כאן: קשה לי לערוך שבחי רשב״י, כאילו לשוני דבקה לחכי וללסתותיי. שׂבַע שְׂמָחוֹת עִתּוֹתָיו:כל ימיו היו קודש המלווים שמחה רוחנית עדה״ב תה׳ טז,יא. 3. נלאיתי…פעלותיו: קשה לי לשוחח על דבר כלשהו לפני שאספר פעולות רשב״י בעולם. 4. אין…ורבבותיו: אין מי שמסוגל לתאר את כל שבחיו של רשב״י המגיעים לאלפים ולרבבות. 5. בו…שיחי: רשב״י הוא נושא דבריי הן בשיחה הן בשירה. 6. נודעת נרשמים: הרקע לעלילה המתוארת בשיר קשור בתקופת הרומאים, התקופה שבה סבלו חכמים ישראל, התנאים. נודעת זאת: עדה״ב יש׳ יב,ה. 8-7. לשבחם…לאמים: שבתיהם של הרומאים ומעלליהם תוארו על ידם ועל ידי אחרים, משוררים ואנשי התקופה. 7. לשבחם…לאמים: הם תיארו את הישגיהם הלאומיים בהפרזה ובהפלגה. 8. ממשכן היכלי זבול: את הישגיהם האדריכליים בתחום הבנייה, מוסדות והיכלות. מרחץ גנים וכרמים: מרחצאות, פרדסים וגנים עיבוריים. 9. בית…יבול: בתי תיאטראות ובתי שעשועים. בתי עץ יבול: בתים מתוצרת של עץ. מהללם…יוחאי: אה השבחים לרומאים שתוארו במעמד על ידי ר׳ יהודה שמע בר יוחאי בנוכחות ר׳ יוסי ויהודה בן גרים. 11-10. יחיד…גנה: ר׳ יוסי שתק ולא הגיב לא לשבח ולא לגנאי על מפעליהם של הרומאים. 11. והחזיק בברית חברתם: שמר על הקשר המשולש. 13-12. בן גרים…פנה: בן גרים התפעל ממפעלי הרומאים: בניינים, היכלות, שווקים ועוד, שזכו לשבח על ידו. (טורים אלה אינם ברורים, שהרי לא הוא שיבח אלא ר׳ יהודה). 13. תחי-ת…חי: מפעלים שיש בהם תחייה לכלל ולפרט.

 שירי דודים לר'  דוד אלקאיים- מאיר נזרי– רַבִּי שִׁמְעוֹן הוּא בַּר יוֹחַאי / בּוֹ מַהְלָלַי וְגַם שִׂיחָי

2. טקסט עמוד 17
3. פיוט עמוד 454

 

׳אותו רוצח יעץ לעבד אל־חק להסדיר במהירות את העניין על־ידי שיבתו לפאם. אחרים מבין הפמליה של עבד אל־חק הסכימו לעצתו זו, והיתה זו דעה נפסדת בגלל נצחון הגורל והגזירה וסיום תקופת עבד אל־חק ובוא מועדו. הוא יצא בחיפזון עד שהקדים את חייליו והגיע אליה (אל פאס) במתי־מעט מחייליו. רוב חייליו הרגישו כי לא טוב אתו, וכן ברעה (הצפויה לו), ולכן האטו במסעם מתוך פחד לנפשם מפני ההמון, והיו רחוקים ממנו (מעבד אל־חק) ביותר. הוא נכנס לפאס רק בליווי שלושה אנשים מפמלייתו. וכשנודע לאנשי פאס דבר בואו, יצא ההמון לקראתו, בהעמידו פנים כאילו הם יוצאים להקבילו. וכן יצאה קבוצת אנשים, שקוראים להם ׳אל־וכארה׳ והם כמו ה׳זער׳ בארצות אלה (רועי זונות, בני העולם התחתון). וברגע שראו את עבד אל־חק התמרדו בו וקראו זה לזה. ׳מלחמת קודש, מלחמת קודש׳! כשמוע זאת החיילים שהיו עם עבד אל־חק עזבו אותו וערקו. הוא עצמו נתפס בידיו והורד מן הסום. זה היה בקרבת בית־המטבחיים של פאס. וייתפס בבית־המטבחיים, כמו שעושים לצאן, ונשחט ללא התנגדות במו­עדו. זה קרה ב־22 לחודש רמצ׳אן של שנה זו(14 במאי 1465).

׳ההמון חזר לפאס והביע אמונים לסייד שריף מוחמד בן עמראן כשליט חוקי, הודה לו על־ידי ׳הביעה׳ והמליכו. משנודע הדבר לבני וטאס ביקשו לחזור אל פאס ולהיכנס לתוכה. אבל אנשי פאס מנעו אותם מזאת. בעיני השריף מצא חן להישאר במלוכה והוא כינס אליו אנשים משתי הכיתות, מבני מרין המלכים ומבני וטאס הווזירים. והיו חילוקי־דעות בין אנשי פאס והנמצאים מחוצה לה.

׳לאחר־מכן נודע לאנשי הערים הרחוקות מפאס על מאורע זה. הם התמרדו נגד יהודי הערים ועשו בהם בדומה למעשי אנשי פאס ביהודיהם. ״אז ירדה שואה גדולה על היהודים, שכמותה לא היתה לפני־כן, ואבדו מהם כמה שרצה אללה ית׳.

׳לאחר־מכן אירעו בפאם ובמחוזותיה פורענויות ומלחמות ומרידות ומהומה ושחיתות גדולה וחורבן הארץ ואבדן האנשים. ויתפסו הפראנקים במצב־ביניים זה ערים מספר באיזור החוף, כגון טנגה, אצילה ואחרות. לבסוף הגיעו הדברים לידי כך, שבני וטאס מלכו בפאס והוציאו את הסייד השריף מוחמד בן עמראן ממנה לאחר שנים מספר, בערך ארבע. השריף בפאס מלך רק בתוכה בלבד, ולא היה לו שלטון על הארץ שמחוצה לה. המחוזות כולם היו בידי בני וטאם. וגם התקופת ההתאוששות וקליטת מגורשי ספרד נפלגו לשתי כיתות מתנגדות, הערבים של ח׳לט היו עם כת אחת, והשאוויה היו עם הכת השנייה׳ .

זכר המאורעות לפי מקורות אחרים

כאמור בא עוד זכרם של מאורעות אלה בשורה של מקורות: עבריים, ערביים ופורטוגיזיים.

בכרוניקות פאס היהודיות, שנתחברו במאה התשע־עשרה, כנראה על־סמך מסו­רות בעל־פה, נמסרים מאורעות שנת 1465 בצורה מעורפלת למדי. בשנת ה׳ רכ״די מצאו המוסלמים בפאם אחד מהם הרוג. הם האשימו את היהודים ברצח, עלו על השכונה היהודית ועשו בהם כרצונם. אז נהרגו על קידוש־השם אנשים ונשים וטף, ורק משפחות מעטות ניצלו 28.

אין כאן כל זכר לשר היהודי הארון, ומכאן שלמסורת היהודית הזאת אין קשר לאותו סיפור שנתפרסם בקרב הערבים והנוצרים. בעוד שרוב המקורות האלה קובע את זמנו של הווזיר היהודי כפי שצוין למעלה, קיימת נוסחה שלפיה אירע המעשה לאחר גירוש ספרד, וכן הוכנסו בה, בנוסחה זו, פרטים על גזירות בגדים, המזכירות את הידוע לנו מימי המייחדים. כתוצאה של הגירסאות השונות על מאורעות פאם נכתבו הדברים הסתומים ב׳שבט יהודה׳: ׳(החורבן) השלושים ושלושה. בעיר הגדולה פיס היה שמד גדול, ולפי שלא מצאתיו כתוב לא כתבתיו הנה, כי ראיתי בעל פה נוסחאות גדולות נבדלות ילאה המספר לכתבם, באשר לא נתאמת הדבר׳. יש להודות, כי קיים יסוד לספיקות אלה, אם מתייחסים הם לסיפור על השמדת כלל האוכלוסיה היהודית בפאם בימי עבד אל־חק, שהרי בניגוד לסי­פורי הערבים ולכרוניקות המאוחרות שלנו אין היהודים בני הדור ההוא מגלים דבר על שמד כללי בפאם, ולא ייתכן שקשרו קשר של שתיקה על מעשה מזעזע כזה. ובוודאי שאין להסיק על שמד כללי מהפיסקה בדבריו של ר׳ חיים גאגין: ׳ובימי חורפי טלטלוני הצרות ללכת מפאס ולבקש במלכות קאשטיליה מנוחה למקום התורה, כדי לשתות ממים היפים וכו׳ ׳ ²⁷.

ייתכן שזכר המאורעות ההם נשתקע בקינתו של פייטן אלמוני, שפירסמה ח. שירמן. עיקרה של הקינה מוקדש לכיבוש והראן בידי הספרדים בשנת 1509, ועליו נעמוד להלן. אולם כרגיל מתחיל המקונן בצרות שקדמו. לאחר הזכרת גזירות קנ״א בא הקטע:

וְעַתָּה בְּיָמַי אֲנִי גֶּבֶר          רָאָה עֳנִי בְּשֵׁבֶט עֶבְרָה

קָמוּ עַל עֲדָתִי צוֹרְרִים       זֶרַע אֱדוֹם וּבְנֵי קְטוּרָה

תְּחִלָּה אַנְשֵׁי הַמַּעֲרָב

הָרְגוּ יַחַד אִישׁ וְאִשָּׁה

וְחִפְשׂוּ אֶת מַצְפּוּנֵיהֶם

 עוֹד מִקָּרוֹב קָם עָלַי

הָרַג בָּתֵּי גּוֹרְרִין וְתַאֲוָתִי

וְאַחֲרָיו בְּדַּרְעָה קָם אוֹיֵב

וְגַם שָׂמוּ עֲלֵיהֶם חֻקִּים

בַּעֲלֵי הַחְצִינָה וּמָרָה

וְחִלְּלוּ סִפְרֵי תּוֹרָה

וּמִלְּאוּ כְּרֵשָּׁם מַעֲדַנֵּי

צוֹרֵר נוֹדָע מִמְּגִלָה

וְחִלֵּל בַּיִת נוֹרָא עֲלִילָה

וְהָרַס כָּל בֵּית הַתְּפִלָּה,

רָעִים וְקָשִׁים בְּלִי חֶמְלָה

 

לאחר חרוזים אלה בא תיאור החורבן בספרד ובפורטוגאל, והקינה מסתיימת בכיבוש והראן. לכאורה המסגרת ההיסטורית של מוקדם ומאוחר ברורה, ולפיה יש להניח, כי במעשיהם של אנשי המערב התכוון הפייטן למאורעות פאס וערים אחרות בסוף שלטון בני מרין.

שקוף למדי הוא הרמז ל׳צורר הנודע ממגילה/ ומה שעולל בגורארה ותואת — כפי שיש לתקן את השיבוש בכה״י: גוררין ותאותי. על קיום קיבוץ יהודי בנאה גדולה זו בקצה הצחרה, בגבול שבין אלג׳יריה למארוקו, ידוע לנו מראשית המאה הארבע־עשרה. בסוף המאה החמש־עשרה הגיע הנה אחד השייכים ׳המראבוטים׳ בשם מוחמד אל־מגילי, שגורש מפאס, והתחיל בהסתה פרועה נגד היהו­דים, אשר השפעתם גדולה היתה בנאה זו, בסג׳למאסה ובאזורים הסמוכים. הוא טען כנגדם שהם עוסקים בכישוף ואינם נזהרים בתקנות ההפליה. לפי המקורות הערביים הרג רבים מעשירי תואת והכריח את הנותרים לשאת לבוש מיוחד וסימני־הפליה בולטים. לפי ליאון האפריקאני אירע הדבר בשנת גירוש היהודים מספרד.

בעמק הדרעה ישבו אז השריפים בני סעד, שהתייחסו על חסן, נכדו של מוחמד הנביא, ושעתידים היו לכונן במארוקו את שושלת המלוכה שהדיחה את בני וטאם. על השריף מוחמד אל־שייך אל־מהדי (1511—1557) מספרים, כי בימי נעוריו ראה את עצמו כמתקן הדת והמידות, ונוהג היה להלקות את היהודים ולהטיל עליהם קנסות. כן נהג גם בעוברו על־פני תוניס בדרכו אל מכה, והרגיז בזאת את האמיר, שליט תוניסיה, שהזמינו לפניו. וכן עשה בקאהיר, אשר בה שלט אז ד,ממ־ לוך כנסוה אל גורי. לפי זה מותר להקדים את מעשי־התנהגותו אלה של השריף מוהמד עד לראשית המאה השש־עשרה, ולא מן הנמנע שאליו התכוון המשורר. אבל ייתכן שמחבר הקינה שמע על מעשים אחרים דומים לאלה, שקרו לפני מוחמד אל־מהדי.

-תולדות היהודים באפריקה הצפונית-ח.ז.הירשברג-כרך א'- זכר המאורעות לפי מקורות אחרים-הטבח ביהודי פאס בשנת  1465

עמוד 297

ה. כהר״ר אַבְרָהָם אֶלְקַבָּץ

לָמַד וְלִמַד מִתּוֹרָתוֹ

כתובת מצבת המנוח ר׳ אברהם אלקבץ, שהיה – לדברי בנו נסים אמנון אלקבץ – מלמד תשב״ר (תינוקות של בית רבן). הוא לא התפרנס מזה אלא החזיק חנות של תבלינים שממנה התפרנס. בין תלמידיו המפורסמים: פרופסור חיים זעפרני ז״ל; רבי מסעוד אלקבץ, רבה של טבריה; רבי ישראל אלקבץ, רבה של חצור. משפחתו העלתה את עצמותיו מבית העלמין של מוגדור במרוקו לעיר צפת, ביום כ״ג סיון התשנ״ח. (אך מצבת קברו נשארה במקומה במוגדור) על פי עדות בנו, רבי דוד אלקיים הוא מחבר הטקסט הזה.

חריזה: אא // בא // גג

אֶבֶן שַׁיִשׁ מְאִירָה

שֶׁתַּחְתֶּיהָ טָמוּן הַאי שׁוּפְרָא דְּבָלֵי בַּעַפְרָא

יָרְדָה אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם

וְלָקְחָה מַחְמַד עֵינַיִם

5. יוֹדְעָיו וּמַכִּירָיו

עָלָיו יְקוֹנְנוּ בְּדֶמַע עֵינַיִם

זָכְרָה לוֹ אֶל עִלּוּם יִרְאָתוֹ וְצִדְקָתוֹ

מַלְאֲכֵי הַשָּׁלוֹם יָצְאוּ לִקְרָאתוֹ

לָמַד וְלִמַד מִתּוֹרָתוֹ

10. שְׁלֵמָה מַשְׂכֻּרְתּוֹ

תִּהְיֶה אִתְּךָ שְׁמוּרָה

וְשִׂים מְחִיצָתוֹ עִם יְשֵׁנֵי מְעָרָה

וְזֶה שְׁמוֹ הַטּוֹב

הֶחָכָם הַשָּׁלֵם וְהַוָּתִיק

15. כהר״ר ר׳ אַבְרָהָם אֶלְקַבָּץ זהצ״ל

ד' לְחֹדֵּשׁ מַר חֶשְׁוָן

שנת התרצ״ח לפ״ק

ת.נ.צ.ב.ה.

 

3. 3. ירדה… השמים: על פי מל״ב א,יד ׳ הִנֵּה יָרְדָה אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וַתֹּאכַל אֶת שְׁנֵי שָׂרֵי הַחֲמִשִּׁים הָרִאשֹׁנִים וְאֶת חֲמִשֵּׁיהֶם וְעַתָּה תִּיקַר נַפְשִׁי בְּעֵינֶיךָ'. אל עילום:כינוי לקב״ה, שהוא אל עולם, אל נצח. על פי דבהי״ב לג,ז ׳אשים את שמי לעילום׳. 8. מלאכי השלום לקראתו: עפ״י כתובות קד,א ׳בשעה שהצדיק נפטר מן העולם שלש כיתות של מלאכי השרת יוצאות לקראתו… ׳. 10. שלמה משכורתו: על דרך הכתוב ברות ב,יב ׳ יְשַׁלֵּם י־הִוָּה פָּעֳלֵךְ וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם יְ-הֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל׳. 11. תהיה אתך שמורה. שתעמוד לו למליץ יושר. 12. ושים… מערה: כוונתו לישיני מערת המכפלה, אבות העולם. 14. והותיק: תואר לתלמיד חכם הלומד בהתמדה ושקידה כל משך חייו. 15. זהצ״ל: כך חרות במצבה. זכר הצדיק לברכה. 17. שנת התרצ״ח: היא שנת 1937 למניינם. לפ״ק: כך נכתב, למרות המקובל, לכתוב ׳לפ״ג׳ כשמציינים את ה׳ האלפים.

 

שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים-ה. כהר״ר אַבְרָהָם אֶלְקַבָּץ

עמוד 48

ב) שלשלת יוחסין של משפחת אלקאיים על פי דוד אזולאי
כולל צילום של כל הפיוט

ר׳ עמרם הוא אביה הראשון של המשפחה, שאליו יש לייחס את הפירוש לאזהרות ר׳ יצחק בר ראובן אלברג׳לוני המצוי בכמה כתבי יד.

בנו של ר׳ עמרם הוא ר׳ שמעיה, מחכמי תארודאנת, שאליו מיוחס הפיוט ׳שירו לאל בשירה׳ שנהגו לאומרו קודם ספירת העומר, ידיעה זו מקורה בכתב יד ר׳ דוד אלקאיים השני, כפי שכתב בראש הפיוט: ׳פיוט לספירת העומר לרבי שמעיה אלקיים זיע״א׳.

בנו של ר׳ שמעיה הוא ר׳ משה המכונה ׳ר׳ משה ושמעיה/ מחכמי תארודאנת, מחבר ספר ׳תועפות ראם׳(ליוורנו תקפ״ה), שאליו שלח ר׳ יעקב אבן צור מכתב בשנת תנ״ט. ר׳ משה זה נקבר ליד אביו ר׳ שמעיה בבית העלמין ׳תאדגאייא׳ הסמוך לתארודנאת, באותו בית העלמין מצוי ציונו של בבא יהודה וראובן ויזמאן המפורסם.

בנו של ר׳ משה הוא ר׳ יוסף, מדייני תארודאנת. חיבר בקשות הנמעאות בכמה כתבי יד, הידועה שבהן נתפרסמה על ידי נכדו ר^׳ דוד, כשבראשה כתובת מעניינת: ׳בקשה סי׳ אלף בית, נועם אל אל אשחר. שחיבר הרב הגדול ר^, יוסף לקאים לק׳ביר בבית הכנסת שלו שבה נגלה אליו אברהם אבינו ע״ה בהקיץ בתארודאנת יע״ה׳. בנו של ר׳ יוסף הוא ר׳ שמעיה, אף הוא מתארודאנת, שממנו קיימים כמה חידושי תורה שנשתמרו בכתבי היד.

בנו של ר׳ שמעיה הוא ר׳ דוד המכונה ׳הגדול׳, כדי להבדילו מנכדו, הוא מחבר ׳שירי דודים/ ר״ד הגדול היגר למוגאדור, שבה כיהן לעיתים מזומנות כדיין, וקיימים כמה פסקי דין ממנו. אף הוא כאבותיו משורר גדול היה, וחיבר ספר פיוטים שנקרא ׳מזמור לדוד/ שתחילתו נשתמרה בכתב ידו. פיוטים אחרים נדפסו בכמה ספרים וחלקם פזורים עדיין בכתבי יד. בנוסף לכך חיבר ספר חידושים על התנ״ך בשם ׳חסדי דוד הנאמנים׳. נפטר ביום ראשון ה׳ אדר תר״ז או תר״י.

מצבתו נתפרסמה אצל א׳ כנפו וש׳ אלדד, ׳שירת האבנים: שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור/ [תל-אבים 2023, עט׳ 617. השנה מחוקה, ומכיון שה׳ אדר נפל ביום ראשון בשנים אלו(שהרי בשנת תר״ו עדיין היה חי, ולאחר מכן אין לנו ידיעות אודותיו, ראיתי לתארך השנים כך, ואין להאריך שנות חייו יותר מתרי״ד – שגם בה חל ה׳ אדר ביום ראשון).

נשתמר בידינו זכרם של שניים מבני ר׳ דוד אלקאים הגדול: א. ר׳ יקותיאל שעבר להתגורר במראכש, והתמחה בעבודות עץ מסובכות, מביניהן אפשר להזכיר את בית הכנסת ׳צלאת־הדאן׳ במראכש שמסופר שבנאו ר׳ יקותיאל. לר׳ יקותיאל ואשתו דאדא (ממשפחת אפריאט) נולדו בן וארבע בנות, אחת מהן – חנינא – נישאה לר׳ מרדכי ב״ר שלמה אזולאי, בניהם, יהודה אזולאי היה סבא רבה של החוקר דוד אזולאי. ב. בנו השני של ר׳ דוד הגדול הוא ר׳ נסים, הלא הוא אביו של ר׳ דוד דוד אלקאיים, אין פרטים אודותיו מלבד כך שהיה חבר בחברת חסד ואמת (הברא קדישא). נפטר בי״ז טבת תרל״ט (1879) ונטמן במוגדור.

 

 

רשב"ץ – שירת הפולמוס

רבי שמעון בן צמח דוּרָאן (הרשב"ץ; אדר ה'קכ"א, 1361– ה'ר"ד (1444, היה פרשן מקראי, פוסק הלכה בולט, פילוסוף והוגה דעות, מגדולי רבני אלג'יריה. מחבר שו"ת התשב"ץ וספרים נוספים. מתוך המדיה

הרשב"ץ באחדים משיריו נסך ממד של אקטואליה וגם נימות חריפות של ויכוח ופולמוס נגד הנוצרים , ותוך כדי בקשתו ותפילתו להצלה הוא זועק את זעקת הגזרות, הרדיפות והגירושים . דבריו משקפים היטב את האווירה הקשה של העימות עם הנוצרים במאה השנים האחרונות בחיי הקהילה היהודית על אדמת ספרד , עימות שכלל דברי שכנוע ודברי פיתויים, ויכוחים מטעם ודברי איומים , גזרות ושמדות בכפייה ובאונס . לחץ קשה ואלים גם הביא להמרת דת מרצון , הן כדי לזכות ביתרונות חברתיים ולהיפטר מן ההצקות והן מתוך שכנוע פנימי כתוצאה מל המצב בכללו .רשב "ץ ראה בנוצרים עובדי אלילים לכל דבר, כפי שניתן לראות בבירור מן השיר 'ה' שבור זרוע רשע '

בּוֹנֶה בָּמָה / טְלוּאָה וְרָמָה / וּבְקוֹל דְּמָמָה

מַשְׁכִּים וּמַעֲרִיב / מִבַּיִת מָלֵא זִבְחֵי רִיב

לֶחֶם כְּזָבִים מַקְרִיב / וַיִּקְרָא לוֹ 'הַ ' שָׁלוֹם'

תיאור הבמה , המצופה בבד צבעוני (טלואה, על-פי יחזקאל טז :טז ) , הכינוי 'בית מלא זבחי ריב ' (על -פי משלי יז :א ) לכנסייה, הלעג לפולחן ולקורבן הקדוש, המכונה כאן 'לחם כזבים ' (על -פי משלי כג :ג ) – כל אלה אינם מותירים מקום לספק לגבי עמדת הדובר כלפי הפולחן הנוצרי , ומכאן החלטתו הנחרצת – ייהרג ואל יעבור.

וַאֲנִי אָמַרְתִּי: בִּדְמֵי יָמַי / אֵלֵךְ שְׁאוֹל בַּאֲשָׁמַי

כִּי מִפְּנֵי חָטָאתִי בָּעֳצָמַי / אֵין שָׁלוֹם

הדובר מחליט כי מוטב לו להיהרג ולמות קודם זמנו (על-פי ישעיה לח :י) מאשר להיכנע ללחץ הנוצרי , והוא רומז לאלה שעשו כך , כפי שנאמר בטור הקודם לאלה המצוטטים : 'רבו כמו רבו / במי מריבה רבו / בריבם עמדי נצבו ' . 'מי מריבה (במדבר כ :יג ) רמז למי הטבילה , ולפיכך מדבר הטור באותם שהמירו את דתם , והשורש 'ריב' מציין גם לשון ריב וויכוח , גם לשון ריבוי , ובעיקר לשון מרד ומרי בקב"ה , על-דרך 'הוי רב את יצרו' ) ישעיהו מה : ט ( . הדברים מתייחסים אפוא למומרים שהצטרפו לנוצרים בויכוחים הדתיים , והיו קשים מן הנוצרים גם בהיותם דוגמה רעה 'בריבם עמדי נצבו ' .

השיר פותח בסירובו המוחלט של הצד הנוצרי להניח ליהודים . צד זה משנס  מותניים ועושה מאמצים מיוחדים ואף יוזם פרובוקציות : 'חילים מגבר / ושלום כי אדבר / עובר ומתעבר / מה לך ולשלום ? ' . השיר מצטט בכאב רב את דברי המפתים : 'אומר לי : לך עבוד אל זר / ויקם לך אומר הגזר / ובו תהיה נעזר / וישם לך שלום' , וכן במחרוזת הבאה : 'אומר לי : אם עתה / תמיר כבודך – אתה / תבוא אל אבותיך בשלום' . הסיומות המקראיות בסופי המחרוזות מסתיימות במלה 'שלום ' , ובכך מתעצמת תחושת המצוקה האיומה שהדובר נתון בה.

שיר אחר של הרשב"ץ, שעדיין לא נתפרסם , מעלה תיאור מפורט של התקופה הטראגית שלמן גזרות קנ "א ואילך . גם בשיר זה מציג המשורר את האווירה הקשה בדור של גזרות ושמד, בדור הנתון תחת מכבש כבד של איומים אלימים ופיתויים מתמידים להשתמד, בדור שכמה מטובי בניו חצו את הגבול אל העבר השני ועלו שם לגדולה. השיר חוזר וקובע באופן ברור, כי הנצרות אינה אלא עבודת אלילים ועם זה באה התמיהה הגדולה ואף הזעקה על ההצלחה המדינית של הנוצרים ועל שליטתם המוחלטת בישראל .

בשל חשיבות השיר , הוא מובא בזה במלואו מתוך כתב-יד אוקספורד 1180/ 1 , דף11 ע "ב . השיר מוגדר כ'תחינה לפר' וישב יעקב יום ב " , והוא אחד מסדרה של תחינות לפרשות השבוע , שנאמרו , כנראה, בימי שני וחמישי . השיר כתוב בתבנית מטרופית מעין אזורית, בת שש מחרוזות. בכל מחרוזת שני טורים ארוכים, הטור הראשון בן שלוש צלעות והטור השני בן ארבע צלעות, הצלע הרביעית היא סיומת מקראית המסתיימת במילה 'כסף' , ובכך נוצרת התבנית המעין אזורית. המשקל אינו מוגדר והוא נע בין ארבע לעשר הברות

מספרד לצפון אפריקה –השירה העברית במעבר-אפרים חזן

עמוד 55

החברה הקולטת

נכון למאי 1948, ערב הקמת המדינה, מנתה האוכלוסייה היהודית בארץ-ישראל כ-650,000 נפש, כאשר אחד ממאפייניה הבולטים היה ההומוגניות שבה: כ-90 אחוזים מן האוכלוסייה היהודית היו בני העדות האשכנזיות, ורק כ-10 אחוזים – בני עדות המזרח.

ההומוגניות התבטאה גם בתחומים שונים: תרבות – רוב תושבי הארץ שלטו בשפה העברית וכן באידיש (אף שלא הרבו להשתמש בה בחיי היומיום), רובם היו חילוניים בני משפחות דתיות או מסורתיות, שפנו עורף לדרך החיים של הוריהם. השכלה – כשליש מהאוכלוסייה היהודית בארץ היו בעלי השכלה (תיכונית או גבוהה). גיל ומצב משפחתי – צעירים ורווקים או בעלי משפחות קטנות. מספרם של הגברים היה גדול בהרבה מזה של הנשים, 1133 גברים על כל 1000 נשים.

רק מבחינת התעסוקה היה איזה שהוא גיוון, כיוון שחלק ניכר מן התושבים עסקו במקצועות יצרניים בתחומי החקלאות הבניין והתעשייה, ואילו רבים אחרים המשיכו את תעסוקתם במסחר זעיר, במלאכה ובפקידות בארץ כפי שעסקו בה בארצות מוצאם.

ההומוגניות הרבה בחברה היישובית בארץ טרום הקמת המדינה תרמה לגיבוש עיליות חברתיות שעיצבו תרבות פוליטית וחברתית ייחודית. אמנם, יש לציין שעקב העלייה ההמונית לאחר קום המדינה חלו תמורות עמוקות בתרבותה של החברה הישראלית, וכן שינויים בתחום הכלכלה והדמוגרפיה ובמעמדה של העילית החברתית.

בעיות ומכשולים בעלייה ההמונית

הבעיה הכלכלית – מלחמת העצמאות גבתה מחיר כלכלי כבד והוצאות המלחמה הגיעו לסכום של 500 מיליון דולר, סכום גבוה מאוד באותם הימים. בין השאר הייתה ירידה ניכרת בייצור, מפני ש-100,000 צעירים בגיל הפרודוקטיבי הוחזקו במשך שנה וחצי ויותר בגיוס מלא ולא השתתפו בשוק העבודה, וכן ירידה ניכרת בייצוא – ענף הייצוא העיקרי, הפרדסנות, הוכה מכה קשה, והיה נתון במצב של נסיגה חמורה. בנוסף, בשנתיים הראשונות לאחר הקמת המדינה גאתה האינפלציה ועמדה על חמישים אחוזים.

העלייה ההמונית לאחר קום המדינה החריפה את המצב הכלכלי בארץ שבלאו הכי היה קשה, מפני שבמקרים מסוימים (תימן, איראן), נאלצה המדינה לשלם לממשלות שונות בעד מתן רשות ליציאה המונית ליהודיהן (לעתים אף מחיר לכל נפש). כמו כן, העלייה ההמונית הכילה בתוכה רק בשלוש וחצי שנים יותר מ-700,000 עולים, והקליטה והסידור של כל עולה בארץ דרשו כ-3,000 דולר. מה גם שלא היו בידי ישראל האמצעים והתנאים החומריים לקליטתם של המוני עולים אלה, והעולים הראשונים שוכנו בערים, בדירות נטושות של התושבים הערבים, שברחו או גורשו מן הארץ (ביפו, בחיפה התחתית, בעכו וכד') והן נתפסו חלקן בהליכים סדירים וחלקן ביוזמות פרטיות של אזרחים. נשמעו טענות כי בעלי קשרים ו"מקורבים" קיבלו את הנכסים המבוקשים ביותר. אך בראשית 1949 אזל המלאי של הדירות הנטושות, אולם זרם העולים לא פסק ובעיית הדיור נמשכה. עקב כך הוקמו מחנות עלייה במחנות ישנים של הצבא הבריטי, בתנאי מגורים והיגיינה נמוכים ביותר. הגדול שבהם היה מחנה "שער העלייה" ליד חיפה. לאחר זמן מה, כבר לא היו מקומות שאפשר היה להעביר אליהם את העולים ממחנה "שער העלייה" אשר נתמלא לגמרי והם הועברו למחנות נוספים, ביניהם ראש-העין, בית-ליד ועין-שמר. בראשית 1949 היו 30,000 איש במחנות ולקראת סוף השנה עלה מספרם על 90,000. המערכת שטיפלה במחנות אלו כמעט התמוטטה, פקידים רבים עזבו את העבודה במחנות, והמשימה של הטיפול במאות אלפי העולים הפכה לכמעט בלתי אפשרית. התנאים במחנות נעשו מחפירים עוד יותר (במקומות רבים שרר רעב ממש), לעולים במחנות לא הייתה עבודה ואיש לא ציפה שתהיה להם. הייאוש פשה בתוך המחנות, ומפעם לפעם היו פורצות הפגנות. באחת מהן במחנה ראש-העין נהרג עולה מיריות המשטרה. בחודש אפריל סיפרו העיתונים כמעט יום-יום על הפגנות של עולים. מפגינים רעבים מיפו שברו את שער הכנסת ופרצו לחצר לפני שנעצרו בידי המשטרה. האחראים לקליטה בסוכנות היהודית היו מיואשים, הם לחצו על האוצר שיעמיד לרשותם אמצעים ואנשים – ולא היו. 

הבעיה החברתית – אף על-פי שהיישוב הוותיק רובו ככולו היה שותף לחזון קיבוץ הגלויות – היה קשה לתושבים הוותיקים להסתגל לעלייה. מספר העולים בעלייה ההמונית, שתוך זמן קצר גבר על מספר התושבים הוותיקים שינה את הרגלי החיים, איים על רווחתם המועטה של הוותיקים והכביד על עצם קיומם. הפער בין המסודרים בחיים לבין אלה שאינם מסודרים, גרם, מצד אחד לרגשי איבה מצד האחרונים כלפי הראשונים, ומצד שני לחששם של "המסודרים" מפני התפרצות אפשרית של רגשי זעם כלפיהם מצד ה"לא מסודרים". בנוסף לחשש הבסיסי הזה נוספה הזרות התרבותית בין הוותיקים והחדשים. הנורמה הוותיקה של התרבות הציבורית ביישוב תמיד דיברה בשם עדיפותה של טובת הכלל על טובת הפרט. אך העולים עמדו תחת לחץ קשה, גם לזנוח את התרבות שהביאו עמם ואת הלשון בה דיברו ולאמץ סביבה תרבותית ושפה חדשה בלתי-מוכרת, כאשר בארץ שררה גישה של האחדה תרבותית (שלילת המורשת הייחודית שהביאו עמם העולים מארצות מוצאם, הדגשת נחיתותה לעומת המציאות החדשה המתרקמת בארץ) וגם עקב עלייתם המלווה רדיפות וסבל במחנות, בנדודים ובהעפלה. עולים אלו דיברו ללא בושה על טובת עצמם ועל רצונם להסתדר בחיים ולהגיע אל המנוחה ואל הנחלה והתמרמרו על כך שדבר זה נראה רחוק מהם. היו שביטאו בגלוי את החרטה על בואם לארץ. עולם המושגים של הוותיקים היה זר להם והם הקרינו סביבם ניכור, בעיקר בלט הקושי בקרב עולי ארצות האסלאם בכלל לבטא את עצמם.

בקרב הוותיקים רווח החשש שמעמיסים על הארץ דווקא את הנכים, את הקשישים, את חולי הנפש ואת אלה שיתקשו להסתדר. הסיבה לכך הייתה מצויה בקהילות המתחסלות, אשר ביקשו לשלוח תחילה את אלה שמצבם קשה ואינם יכולים להסתדר לבדם. למרות טענה זו, הסגנון הציבורי הלאומי שהעלה על נס את ישראל כארץ מקלט לכלל היהודים, עדיין לא אפשר מקום לדיבורים מפורשים על צמצום ממדי העלייה או על "סלקציה" – ברירה של העולים היותר כשירים לעבודה בארץ. עם זאת, החלו דיבורים על הצורך של הסדר והכוונה של העלייה או "רגולציה" שלה.

עוד ניגוד חברתי היה קיים בין יוצאי אירופה, "האשכנזים" ובין יוצאי ארצות האסלאם, המזרחיים, שאז עדיין נהגו לכנותם בשם "הספרדים". רובו של היישוב הוותיק היה אשכנזי ולוותיקים שבו הייתה שפה משותפת עם העולים מאירופה – האידיש. רבים דיברו שפות שהיו נפוצות בקרב העולים החדשים מאירופה (הונגרית, גרמנית, פולנית וכד'). לעומת זאת, לרובו של היישוב האשכנזי לא הייתה שפה משותפת עם עולי ארצות האסלאם שדיברו ערבית. כך נוצרה חלוקה אחת כללית בארץ-ישראל בין "ישראל הראשונה", שכללה את הוותיקים ואת רובם של העולים החדשים מאירופה, לבין "ישראל השנייה" שכללה את העולים החדשים מארצות האסלאם וחלק מתושבי שכונות העוני בערים הגדולות שהיו ברובם ממוצא מזרחי. 

הדילמה של הסלקציה בעליית יהודי מרוקו וחלקו של שליח הסוכנות היהודית – זאב חקלאי – בסוגייה זו.טל רוסט-עבודת תלמיד

 

 

 

ספירת העומר – בראי פרשנות פנימית קבלית,

והקשר שלה לתיקון הספירות בכלל,

ולתקופתנו רבת התהפוכות בפרט,

לאור פרשת השבוע "אמור".

 

רבי אלעזר בן ערך: המידה הכי טובה – לב טוב  (פרקי אבות).

    "לב טוב" {בגימטריה} = 49  ימי הספירה.

בעל לב טוב  – רואה את הכל בטוב ובנעימים – הכל מאת ה'.

בעל לב טוב –  שמח בליבו בטוב אצל חברו – מפרגן לחברו

בעל לב טוב – מתקן את הגאוה שבלב – ע"י עשיית טוב.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר 

 

"וספרתם לכם ממחרת השבת,

מיום הביאכם את עמר התנופה

שבע שבתות תמימות תהיינה" (ויקרא, כג, טו).

 

 

ספירת העומר.

הקשר בין ספירה – סיפור – ספיר – סנפירינון

לספירת העומר, ע"פ תורת רבנו-אור-החיים-הקדוש.

 

"כי לוחות הברית – של סנפירנון היו,

לזה אמר 'וספרתם לכם'.

פירוש, באמצעות מנין זה,

אתם מאירים כסנפירנון את עצמכם"

 (רבנו-אור-החיים-הק' לפס').

 

פרשת 'קדושים' עסקה בקדושת עם ישראל – "קדושים תהיו – כי קדוש אני יהוה אלהיכם" (ויקרא יט ב).

פרשת 'אמור',   המבורכת ב-63 מצוות. מתוכן 24 עשה, ו-39 לא תעשה, עוסקת בשלושה נושאים מרכזיים, כאשר הציר המרכזי המחבר בניהם, הוא עולם הקדושה:

 

א. קדושת הכוהנים – "קדושים יהיו לאלהיהם, ולא יחללו שם אלהיהם – כי את אשי יהוה לחם אלהיהם הם מקריבים – והיו קודש" (ויקרא כא ו). לכן, אסור להם לטמא אל המתים בגלל מעלתם.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "והוא אומרו 'אמור' – לשון  מעלה אל הכהנים משרתי פני מלך. ומה היא המעלה – שלא יטמאו לנפש אדם כמאמרם ז"ל (תנחומא אמור א). ומטעם זה הקדים התואר = {הכהנים} למתואר {בני אהרן}, להסמיך המעלה לצד היותם כהנים. מה שלא היה נשמע כן, אם היה אומר 'אמור אל בני אהרן".

תורתנו הקדושה היא תורת חיים המעצימה את החיים, ולכהנים יש תפקיד חשוב בכך, לכן לא מטמאים למת.

 

ב. קדושת המועדים – "מועדי יהוה אשר תקראו אותם מקראי קודש, אלה הם מועדי" (ויקרא כג ב).

עמ"י "שותף" לקב"ה בקביעת המועדים ע"פ בית הדין, לעומת השבת אותה קבע הקב"ה מ"שבת בראשית" ואין לשנותה.

 

הרמב"ן מסביר את הביטוי "מקרא קודש – אלה הם מועדי": "שיהיו ביום הזה כולם קרואים ונאספים לקדש אותי, כי מצוה היא על ישראל להיקבץ בבית האלוקים ביום מועד לקדש אותי בפהרסיא, בתפילה והלל לא-ל, בכסות נקיה, ולעשות אותו יום משתה".

 

ג. קידוש ה' וחילול ה': קדושת המעשים. "ולא תחללו את שם קדשי, ונקדשתי בתוך בנ"י – אני יהוה מקדשכם" (ויקרא כב, לב).

 

הבאת העומר וספירת העומר.

 

"כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, וקצרתם את קצירה, והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן. והניף את העומר לפני יהוה לרצונכם, ממחרת השבת יניפנו הכהן…" (ויקרא כג י – יד).

"וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השבת תספרו חמישים יום. והקרבתם מנחה חדשה ליהוה" (ויקרא כג טו – טז).

 

לפנינו שתי מצוות: הבאת העומר וספירת העומר.

 

א. הבאת העומר: התורה מצווה אותנו להביא את האלומה הראשונה מקציר השעורים לכהן ביום ט"ז בניסן, ועד אז אסור לאכול מהתבואה החדשה בכל הארץ, ואילו במקדש, יש לחכות עד להנפת שתי הלחם בשבועות.

 זהו קרבן ציבור המכונה "עומר התנופה" – "והניף את העומר לפני יהוה… מיום הביאכם את עומר התנופה".

ספר החינוך: "משורשי המצוה, כדי שנתבונן מתוך מעשה החסד הגדול שעושה הקב"ה עם בריותיו – לחדש להם שנה שנה תבואה למחיה. לכן ראוי לנו שנקריב לה' ממנה, למען נזכיר חסדו וטובו הגדול, טרם נהנה ממנה" (מצוה ש"ב).

 

ב. ספירת העומר: התורה מצווה אותנו לספור מ"ט ימים, מיום 'הנפת העומר' למחרת היום הראשון של חג הפסח, ועד הקרבת שתי הלחם מהחיטה החדשה בחג השבועות.

הגמרא במנחות (ס"ו ע"א): "גופא, אמר אביי: מצוה למימוני יומי, ומצוה למימוני שבועי. רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי. {ואילו} אמימר מני יומי ולא מנו שבועי. אמר: זכר למקדש הוא.

 

הרמב"ם: "מצות עשה לספור שבע שבתות תמימות, מיום הבאת העומר. שנאמר: 'וספרתם לכם ממחרת השבת… שבע שבתות…'. ומצוה למנות הימים עם השבועות, שנאמר: 'תספרו חמישים יום" (רמב"ם הלכות תמידין ומוספין ז', כ"ד).

לפי מפרשי הרמב"ם, הוא סובר שאביי ורבנן דבי רב אשי חולקים על אמימר, וסוברים שמצוה למנות גם שבועות, כיון שגם בזמן הזה היא מדאורייתא, והלכה כמותם (כסף משנה שם).

 

כדעת הרמב"ם הסובר שמצות ספירת העומר בזמנינו היא מהתורה, ניתן למנות את רב עמרם גאון ורב יהודאי גאון, רבי יצחק גיאת, הרבי"ה – רבנו אבי העזרי (סימן תקכו), אור זרוע (סימן שכט). רבנו-אוה"ח-הק' (מאור החיים עמ' סג) וכו', רבנו בן איש חי, מרן הרב מרדכי אליהו ע"ה ("קול צופיך" לפרשת 'אמור' תשע"ח – מאת הרה"ג שמואל אליהו שליט"א).

 

לעומתם הפוסקים הנ"ל, ישנם פוסקים אחרים הסוברים שזה מדרבנן:

הר"ן המעיד שרוב המפרשים מסכימים שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן (פסחים ע"מ י ע"א). הרא"ש (פסחים ע"מ י ע"א), כסף משנה (הלכות תמידין ומוספין ז, כד). הרוקח (סימן שע"א), מהר"ם מרוטנבורג (סימן שא), אבודרהם (דף סה ע"ג), הרשב"א (בתשובה סימן קכ"ו) וכו'.

הם סוברים שגם אביי ורבנן דבי רב אשי מודים לאמימר שספירת העומר בזמן הזה זכר למקדש, אלא שסוברים שחכמים תיקנו שיעשו את הזכר כמו שעשו כאשר המצוה נהגה מן התורה, שימנו גם ימים וגם שבועות, הלכך כך נפסק להלכה שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן

 

מרן השו"ע (סימן תפט,) לא פסק כרמב"ם, אלא כדעת הרא"ש והתוספות, היות והרמב"ם והרא"ש שני עמודי ההוראה חולקים בניהם, ודעת הרי"ף לא ברורה, לכן פסק כדעת רוב הפוסקים שספירת העומר כיום היא מדרבנן.

 

ספר החינוך: "משורשי המצוה. על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה… והיא העיקר. והסיבה שנגאלו ישראל ויצאו ממצרים, כדי שיקבלו התורה ויקיימוה… ומפני כן נצטווינו למנות ממחרת יום טוב של פסח, עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד…" של קבלת התורה (מצוה ש"ו).

 

ספירת העומר במשנתו של רבנו-אור-החיים-הק',

עם תוספות מפי תלמידו רבי משה פרנקו, בספרו "מאור החיים".

 

רבנו-אור-החיים-הק': ספירת העומר היא מן התורה. הוא סובר כרבנו הרמב"ם, כפי שמביא תלמידו רבי משה פרנקו, בספרו "מאור החיים" (עמ' סג): אף בזמן הזה שאין העומר קרב, ואין שייך לספור לימי העומר, ספירת העומר היא מן התורה. זה שאמר הכתוב: (ויקרא כג טו) 'וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה' – שתי ספירות במשמע. אחת 'ממחרת השבת' ואף על פי שאין עומר, והאחרת 'מיום הבאת העומר', בזמן שהעומר נוהג.

רבנו-אור-החיים-הק': "בדרך רמז באומרו וספרתם על דרך אומרם ז"ל כי נשמות עם בני ישראל הם בבחינת לוחות הברית, ובאמצעות תחלואי הנפש וטומאת התיעוב = {עבירות}, יחשיך אורם. ואמרו רבותינו (ויק"ר פל"ב) כי הלוחות של  סנפירנון היו, לזה אמר וספרתם לכם – פירוש, באמצעות מנין זה, אתם מאירים כסנפירנון את עצמכם".

 

לאור דברי קודשו, סוד ספירת העומר הוא הסגולה להיטהר בימים אלה מתוך מ"ט שערי טומאה. וע"י כך נזכה ללטש את נשמתנו שתאיר באור יקרות, כפי שהאירו לוחות הברית במתן תורה, ונוכל לקבל חידושי תורה משורש נשמתנו בחג מתן תורה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדמה את ימי הטהרה מטומאת מצרים, לימי טהרת הנידה. וכדברי קודשו:

 "וספרתם לכם – אומרו לכם, לצד שיצוו ה' לספור שבע שבתות… לצד שהיו בטומאת מצרים, ורצה ה' להזדווג לאומה זו, דן בה כמשפט נידה שדינה לספור שבעה נקיים. וציווה שיספרו שבעה שבועות, ואז יהיו מוכשרים להכנסתם ככלה לחופה. והגם כי שם שבעה נקיים וכאן שבעה שבועות, לצד הפלגת הטומאה".

 

 רבנו-אור-החיים-הק' מסתמך על דברי רבי חייא ורבי אבא בזהר (אמור צז ע"א): "תא חזי ישראל כד הוו במצרים, הוו ברשותא אחרא והוו אחדן במסאבותא כאתתא דא כד היא יתבא ביומי דמסאבותא". {תרגום: בוא וראה, כשהיו בנ"י במצרים, היו תחת רשות הסטרא אחרא, כמו אישה נידה הנמצאת בטומאתה}.

הרב מסביר מדוע הספירה "ממחרת השבת" ולא מיום השבת – ט"ו בניסן. כדי שמ"ט ימי הספירה יהיו שלמים – 'תמימות תהיינה', אין אפשרות למנות את יום ט"ו בניסן, היות ובאותו יום בבוקר הם יצאו, כך שאותו יום לא נחשב.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בהמשך: "והגם כי זה היה בפסח מצרים, כמשפט הזה יעשה באותו פרק עצמו מידי שנה בשנה, כי כמו כן יעשה בסוד ה' ליודעי חן". רבנו רומז בדבריו שבירור כוחות הקדושה מהקליפה שנעשו במצרים, חוזרים על עצמם מידי ליל פסח. וכדברי קודשו: "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו יצא ממצרים, על כן אמרו יודעי פנימיות התורה, כי כל ליל פסח מתבררים כוחות הקדושה מהקליפה – ונוספים בעם ישראל…" (במ' כג כב). זה מסביר מדוע לא מברכים "שהחיינו" על ספירת העומר, היות ופוטרים אותה ע"י ברכת שהחיינו בליל פסח בו אנו מקבלים את כל האורות הנקראים "מוחין דגדלות".

האורות הנ"ל "נשכחים מאתנו" כביכול, אבל יכולים אנו לגלות אותם מחדש בימי הספירה, ע"י תיקון הספירה/המידה המיוחדת לכל יום מימי הספירה, כפי שהיה במ"ב המסעות, בו תיקנו בכל מסע, מידה אחת.

הימים הללו נקראים "ימי דין וקטנות" כמבוא בשער הכוונות (דרושי העומר, דרוש יא. וכן ב'פרי עץ חיים', שער ס. העומר פ"ז).

המקובל הרב דניאל פריש כותב במבוא לספר 'וספרתם לכם': "כפי הכנת האדם ועמידתו בניסיון בעת 'קטנות' זו, כך ישיג אחר ימי העומר במשך כל השנה את הפרי, שהוא הנקרא 'מוחין דגדלות", שבהם יש הארת הדעת לכל אדם".

 

רבנו משה פרנקו בספרו 'מאור החיים', כותב בשם רבו רבנו-אור-החיים-הק': "וספרתם… שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השביעית תספרו חמישים יום…" (ויקרא כג טו – טז).

רבנו שואל: למה לא הקדימה התורה את ספירת הימים לשבועות? חמישים יום שהם שבע שבתות.

שאלה שניה: מדוע מכנה התורה את השבועות במילה 'שבתות'?

תשובה: היות וספירת העומר באה לטהר אותנו מטומאותינו, ובכל יום עלינו לכוון שאנו מתירים קשר אחד מן הקליפה, ומקרבים קשר לסיטרא דקדושה, לכן מתחיל בשבתות/שבועות, ואחר כך בימים. כלומר, במצרים הגיעו למ"ט שערי טומאה, ובכל יום היו צריכים לתקן מידה אחת, לכן התחיל במכלול שהם השבועות.

לגבי השאלה השניה מדוע השימוש במילה 'שבתות' במקום שבועות? יכולים לקדש את הימים הללו, ולהפוך אותם לשבתות של קדושה וטהרה (מאור החיים עמ' סד).

 

 הרמב"ן קורא לימים הללו: "ימי חול המועד שבין פסח לשבועות".

 

"אם תבקשנה ככסף, וכ-מט-מונים תחפשנה,

אז תבין יראת יהוה" (משלי ב' ד').

 

מהות ספירת העומר – "מ"ט מונים",

להתייחס לספירה העומר – כאל מטמונים יקרים.

 

רבנו בעל 'מאור החיים' כותב בשם רבו רבנו-אור-החיים-הק': "וספרתם לכם" – המילה 'ל.כ.ם' רומזת לשלושת חלקי הנשמה: ל = לב. כ = כבד. ם = מוח.

וכדברי קדשו: "'וספרתם לכם – זהו שאמר הכתוב 'והחוט המשולש לא במהרה ינתק' (קהלת ד, יב). אמר החכם שהוא רמוז בג' דברים שהם מחשבה, דיבור ומעשה. והם כנגד ג' נשמות שיש לכל אחד: נפש, רוח ונשמה. והנפש היא בכבד, והרוח המדברת היא בלב למעלה מהכבד, והנשמה שהיא מעולה יותר, למעלה במוח, וזהו רמוז בתיבת ל-כ-ם = לב, כבד מח. רוצה לומר 'וספרתם' בג' אלה 'לכם' שהם: לב, כבד, מח – אז 'תמימות תהיינה".

כלומר, יש לכוון היטב במחשבה וברגש כאשר סופרים.

 

"כי חלק יהוה עמו – יעקב חבל נחלתו" (דב' לב ט). אנחנו מחוברים לקב"ה דרך "חבל רוחני"  המורכב מחמשת חלקי הנשמה: נפש, רוח, נשמה, חיה ,יחידה. ככל שנקיים יותר מצוות, החבל הרוחני שלנו לקב"ה, יהיה יותר חזק.

על מהות ספירת מ"ט ימי ספירת העומר, ניתן למצוא רמז בפס': "אם תבקשנה ככסף, וכ-מט–מונים תחפשנה, אז תבין יראת יהוה" (משלי ב' ד'). הביטוי "מט – מונים" בפס' הנ"ל, רומז ל- מ"ט ימים אותם מונים בימי הספירה.

הפס' בכללותו, רומז לכך שעלינו לחפש אחרי מהות הספירה – "וכ-מט-מונים תחפשנה", כמו שמחפשים אחר מטמונים, ומבקשים אחר הכסף. רק אז נוכל לזכות להגיע לחג מתן תורה, עם יראת ה', כמובא בסוף הפס' (הרב יצחק גינזבורג. וכמטמונים תחפשנה).

כמו בעסקים, גם בתורה ניתן להתגדל, במידה ונשקיע בה מאמצים, כפי שמשקיעים בעסקים.

 

ימי הספירה מתחילים בחודש ניסן, אבל הם מתקיימים בעיקר בחודש א-י–י-ר הרומז לפסוק "אני י-הו-ה רופאך". זהו חודש בו מזג האוויר אוורירי ונעים הנקי מחיידקים, בניגוד למזג האוויר החורפי אותו עברנו. כל זה, במישור הטבעי.

במישור הרוחני, חודש אייר מאיר באור יקרות את נשמות בני ישראל, היות ורוב ימי הספירה מתרכזים בו.

 הקב"ה דואג לנו לרפואת הגוף, אם אנחנו נדאג לרפואת הנפש. כמו בגאולת מצרים, שרק לאחר שבני ישראל קיימו שתי מצוות מהותיות שהן: מילה וקרבן פסח, ורק אז – נגאלו.

 

במצות "קרבן פסח" בו הקריבו את הטלה ששימש האליל המצרי, הם למעשה שירשו מעצמם את האלילות המצרית, וקיבלו עליהם את מלכות ה'.

במצות מילה, הם קיבלו על עצמם את קדושת הגוף ע"י חותם המלך בגופם.

כל זה בבחינת "סור מרע" {בקרבן פסח – סרו מהאלילות}, "ועשה טוב" {ברית המילה בגופם} כדברי האדמו"ר מלובביץ.

 

כאז כן עתה. ברגע שנפנים את המידות התרומיות והנאצלות הרמוזות בימי ספירת העומר, וכן באמרות הטהורות אותן אנו קוראים בפרקי אבות בימים שבין פסח לשבועות, והמקבילים לימי הספירה, רק אז נוכל לעלות במעלה הר ה' בקבלת התורה בשבועות, כשנשמתנו זוהרת כלוחות הברית שהיו מאירות ומפוסלות מסנפירינון כדברי רבנו-אוה"ח-הק'.

סנפירנון = ספיר + נון = ספירת העומר במשך מט' ימים + נון = יום הנו"ן שהוא יום החמישים בו ניתנה התורה.

 

"וספרתם לכם… מיום הביאכם את – עומר התנופה".

מדוע נקרא "עומר התנופה"?

 

"עומר התנופה": שנניף את ידינו ועינינו השמימה –

 ונבטח בקב"ה שהוא יזון ויפרנס אותנו.

 

מנחת העומר מהווה המשך למן אותו השפיע הקב"ה על בני ישראל במדבר לפי "עומר לגולגולת", היות ולמחרת הפסח בט"ז בניסן עם כניסתם לארץ ישראל, פסק המן לרדת מן השמים, ובני ישראל אכלו מתבואת הארץ לאחר ארבעים שנה במדבר כפי שמסופר בספר יהושע.

הביטוי "עומר", מהווה יחידת נפח ככתוב: "והעומר עשירית האיפה היא". 2.200  – 2.400 ק"ג, ולכן נשאלת השאלה מדוע נקרא בשם עומר?

 כשם שהמן ניתן לפי "עומר לגולגולת" ע"י הקב"ה יתעלה שמו, והוא בעצם זן ופרנס את בני ישראל מן השמים מידי יום ביומו, כך בארץ ישראל, הקב"ה זן ומפרנס לכל, ולכן נקרא "עומר התנופה" – שנניף את ידינו ועינינו השמימה, ונבטח בקב"ה בפרנסתנו שהוא יזון אותנו, כפי שהיה במדבר בו ציפו מידי יום לירידת המן.

 

 בעצם, המן היווה סדנה חינוכית אמונית להפנמת האמונה בקב"ה, שהוא זן ומפרנס לכל. לכן, ניתן לומר שעלינו להפוך את "לחם הארץ" אותו אנו מגדלים בתהליך ארוך ל-"לחם מן השמים".  לכן, בגלל זה ברכת "המוציא לחם מן הארץ" שונה משאר "ברכות הנהנין", היות ואנו מתקנים את חטא אדם הראשון שאכל מעץ הדעת, שלפי אחת הדעות היה "חטה" {גימטריה כ"ב אותיות התורה}, ולכן משתמשים בביטוי "המוציא" – מוציא מחדש את החיטה שלפני החטא, שהייתה דומה במהותה לשאר הגידולים שאין צורך לעמול בהכנתם לאכילה, כמו פירות אותם ניתן לאכול ללא טרחה.

 

כל זה מסביר מדוע חכמים שיבחו מאוד את מצות העומר:

"לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך,

 שעל ידי מצות העומר זכה אברהם לרשת את הארץ",

ומרדכי היהודי גבר על המן האגגי (ויק"ר כח, ו).

 כל זה, בזכות מצות העומר המבטאת אמונה זכה ותמימה בקב"ה.

 

ספירת העומר בעמידה.

 

"שבע  שבתות תמימת תהיינה עד ממחרת השבת השביעת תספרו חמשים יום" (ויקרא  כג, טו – טז).

סך הכל מספר האותיות בפס' הנ"ל: 49. רמז לאותם מ"ט = 49 ימי הספירה.

 

מצות ספירת העומר צריכה להיות בעמידה. את הטעם לכך למדו הגאונים מהכתוב: "מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות" (דברים טז ט). אל תקרי "בקמה", אלא "בקומה". כלומר, יש לספור כשקמים בעמידה.

הרמב"ם כותב שצריך לספור מעומד. ואם ספר מיושב יצא. כלומר, כשהוא לא יכול לעמוד, וספר מיושב יצא (הלכות תמידין ומוספין פ"ז הכ"ג).

 

קיים  כלל בשם רבנו אבודרהם (דט"ו ע"ג) האומר שכל מצוה שנאמר בה "לכם", יש לקיימה מעומד. ולהלן רמז לדבר: "ה.ע.צ.ל.ן ש.ק.ם = ה' = הלל. ע' = עומר. צ' = ציצית. ל' – לבנה. ן' = נטילת לולב. ש' = שופר. ק' – קידוש.

 מ' = מילה. בכל מהמצוות הנ"ל כתובה המילה "לכם", לכן מקיימים את המצוות הנ"ל בעמידה.

"ועצת ה' – היא תקום". ע.צ.ת = ראשי תיבות: עומר, ציצית, תפילת העמידה. בכל אלה – יש לקום.

 

שמונה טעמים לספירת העומר.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מבאר את הפס': "וספרתם לכם ממחרת…"

"בדרך רמז באומרו 'וספרתם' על דרך אומרם ז"ל,

כי נשמות עם בני ישראל הם בבחינת לוחות הברית,

 

ובאמצעות תחלואי הנפש וטומאת התיעוב {עבירות},

יחשיך אורם. ואמרו רבותינו (ויק"ר פל"ב) כי הלוחות של  סנפירנון היו,

לזה אמר וספרתם לכם – פירוש, באמצעות מנין זה,

 אתם מאירים כסנפירנון את עצמכם".

 

פירוש: הספירה, מלשון ספיר ויהלום. כמו שמלטשים אבן ספיר,

 כך עלינו ללטש את נשמותינו ע"י תיקון מעשינו.

הנשמות שלנו מחוצבות מסוג של יהלום יקר הנקרא סנפירנון,

ממנו חוצבו שני לוחות הברית,

 עליהן נכתבו עשרת הדברות במעמד הר סיני.

 

 עם ישראל נדרש להיטהר מטומאת מצרים האלילית

 בה נדבקו, ואף הגיעו ל-מט שערי טומאה.

 

 לכן, ע"י הספירה היומית במשך מ"ט ימים, כשהם מתקנים מידי יום מידה אחת, וכך זוכים להיכנס למ"ט שערי קדושה בחג השבועות בקבלת מתן תורה,

כשהם מאירים כשני לוחות הברית העשויות מסנפירנון.

 

א. הזוהר הקדוש: ספירת העומר מטהרת אותנו, ועל ידי כך זוכים לקבל את חלקנו בתורה בשבועות.

"תא חזי: כל בר נש דלא מני חושבנא …למיזכי לדכיותא {לטהרה}, לא אקרי טהור.."

 

ב ספר החינוך: סופרים כדי להראות את הציפיה לקבל את התורה מחדש בשבועות.

"להראות בנפשנו החפץ הגדול, אל היום הנכבד והנכסף ללבנו = חג מתן תורה".

 

ג. הרמב"ם: "שבועות הוא יום מתן תורה, ולהגדיל היום ההוא, נמנו הימים מן המועד הראשון אליו, כמי שממתין בו הנאמן שבאוהביו, ושהוא מונה היום וגם השעות, וזו היא סיבת ספירת העומר מיום צאתנו ממצרים עד יום מתן תורה,

שהרי היה הכוונה והתכלית ביציאתם". (מורה נבוכים ח"ג פמ"ג).

 

ד. הרמב"ן:  ימי הספירה קדושים כימי חול המועד,

כאשר חג הפסח לפניהם, וחג השבועות בסופם.

"והימים הספורים ביניהם, כחולו של מועד בין הראשון {פסח}, ושמיני עצרת.

 

ה. "צרור המור":  כמו שהנידה טובלת במים,

כך עם ישראל טובלים באש התורה שנמשלה למים.

כמו כן, הם זקוקים לשבעה שבועות,

 היות והיו מוטבעים ומורגלים בדעותיהם הנפסדות של המצרים.

 

ו. רבנו האר"י הק' אומר שימי העומר הם "ימי דין וקטנות".

כלומר, ימי עמידה בניסיון הנקראים "קטנות".

הזוכה להתעלות בהם בעבודת ה', זוכה אחרי העומר למעלת

"מוחין דגדלות", בהם קיימת הארת הדעת לכל אחד מאתנו.

(שער הכוונות, דרושי העומר דרוש יא, ובספר עץ חיים שער ספירת העומר פ"ז)

 

ז. רבנו הרש"ש כתב בספר "נהר שלום" (דף לב ע"ג):

"כי פסח וימים אלו, ימי ספירת העומר – הם שורש לכל ימות השנה,

 ובדרך שהולך בהם, בה מוליכים אותו כל ימות השנה".

כלומר, הימים הללו הם ימי זריעה בהם אנו זורעים מצוות, 

כאשר את הקציר נקצור בחג מתן תורה בו אנו נידונים על מידת חידושי התורה,

 אותם נזכה ללמוד ולחדש.

 

ספירת העומר בראי פרשנות פנימית.

ל"ג לעומר – ספירת ההוד שבהוד – התיקון של רבי שמעון בר יוחאי.

 

שלושת השלבים במניין ספירת העומר:

 

א. מספר = מונה מספרים בעלמא.

ב. סיפור = סיפור חוויתי בבחינת "השמים מספרים כבוד א-ל".

ג. ספיר = אבן ספיר בוהקת דוגמת אבן ספיר שהייתה אחת מאבני החושן של הכהן הגדול.

 

כלומר, מעבר לספירת העומר מידי יום, מן הראוי להבריק את נשמתנו ע"י תיקון המידות. כמובן שיש לעשות עבודת הכנה מקדימה מידי יום ביומו על ידי לימוד הנושא.

אחד הספרים המומלצים לכך, הוא הספר: "וספרתם לכם –  הנהגה ישרה לכל יום ויום לימי ספירת העומר" מאת  הרה"צ דניאל פריש זצ"ל מפרש הזהר. הוא מסביר את המידה אותה אנו אמורים לתקן מידי יום ביומו. הספר מתאים לכל אחד, ושווה לכל נפש שנפשו מצפה להתחבר מחדש לשכינה, בחג מתן תורה הקרוב.

 

 להלן, נדגים את דברינו לעיל ע"י דוגמא מצומצמת לתיקון המידות ביום ל"ג בעומר, שהוא "ספירת ההוד שבהוד". המחבר מחלק בין מידות שבין אדם למקום, לבין מידות בין אדם לחברו.

כידוע, עד ל"ג בעומר, יש "לב" (32) ימים של ספירת העומר, והחל מ-ל"ג בעומר ועד שבועות, יש "טוב" = (17) ימים. סך הכל "לב טוב" = 49 ימי הספירה. כמו כן, הגימטריא של המילה "לב = 32 = כבוד.

 

הגמרא במסכת (יבמות סב ע"ב) מספרת: "12 אלף זוגים תלמידים היו לרבי עקיבא מגבת ועד אנטיפטרוס, וכולם מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום: רבי מאיר, רבי שמעון, רבי יהודה, רבי יוסי, ורבי אלעזר בן שמוע…".  הראשונים לא נהגו כבוד המסומל ע"י גאוות הלב איש בחברו, עד שבא רבי שמעון בר יוחאי  ביום ל"ג בעומר, ותיקן את ה"לב" ע"י "טוב" = "לב טוב", באותם "טוב" = 17 ימים עד שבועות, כדברי רבי חנוך העניך מאלכסנדר. לכן, "וספרתם לכם" – להנאתכם.

ל"ג בעומר – בבחינת ג"ל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" (תהלים קי"ט, ג).

 

הרמב"ן אומר שהימים הללו שבין פסח לשבועות נחשבים כימי חול המועד. לכאורה היינו צריכים לשמוח בהם, ובפרט שבימים הללו, אנו משתוקקים ליום בו נקבל את התורה.

שאלת נוספת: מדוע צריכים אנו להתאבל דווקא על תלמידי רבי עקיבא? הרי לצערנו, אסונות גדולים יותר אירעו לעם ישראל לאורך הדורות?

 

התשובה לכך: מצד אחד, איבדנו 24,000 תלמידי רבי עקיבא. מצד שני, וזה הדבר העיקרי, איבדנו את תורתם ואת חידושיהם אותם שמעו מרבי עקיבא שהיה מגדולי התנאים, והיה ראוי שהתורה תינתן על ידו, כפי שאמר משה רבנו לקב"ה, כאשר הראה לו את סדר הדורות.

לעת זקנותו, דאג רבי עקיבא להעמיד 5 תלמידים חשובים בדמותם של רבי מאיר בעל הנס, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יהודה בר אלעאי, רבי יוסי בר חלפתא, ורבי אלעזר בן שמוע המהווים למעשה את הבסיס למשנה, אליבא דרבי עקיבא.

 דמיינו לכם, מה היה קורה, אם היו ברשותנו חידושים של 24,000 תלמידים, במקום 5 תלמידים.

 

הביטוי "חמישה תלמידים" המופיע גם אצל רבן יוחנן בן זכאי אומר דורשני. הרי היו להם בוודאי יותר תלמידים.

התשובה לכך: כאשר הלומדים נוהגים במידת הענווה והכבוד כלפי רבם, ורואים את עצמם כתלמידים בפני רבם, כמו אותם חמישה תלמידים, הם זוכים להתגדל בתורה.

כל זה מסביר מדוע רבן יוחנן בן זכאי שיבח את המידה הטובה של כל אחד מתלמידיו: 'עין טובה', 'לב טוב' וכו'.

בעצם, ריב"ז גילה לכל אחד מהם את המידה משורש נשמתו, בגינה הוא בא לעולם, ואותה עליו לתקן.

 

  במסגרת תיקון ההודיה  = "ההוד שבהוד" שבין אדם למקום בל"ג בעומר, יש להתמקד לדעת הרב דניאל פריש, בכך שנלמד להודות  לקב"ה על כך שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ובפרט סתרי תורה שהתגלו לנו ע"י התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי, ואפשר לנו בכלל להודות לו, וזו גם ספירת "ההוד שבהוד". כלומר, הודאה פנימית נוספת. ל"ג מלשון גל = ג"ל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" (תהלים קיט, ג). (פסוק אותו מומלץ לומר כאשר מנשקים את המזוזה). 

 

במסגרת המידות שבין אדם לחברו, כאשר הוא רואה מידה טובה אצל חברו. קודם כל, יודה לקב"ה ויאמר "אשרי מלך מלכי המלכים הקב"ה שיש לו בעולמו בריות טובות בעלי מידות טובות ונאצלות.

שנית, במקרה הזה מותר לו לקנא בחברו, ויתפלל לה' שיזכה אותו ללכת בדרכו של חברו, "ונמצא משלים את חסרונו (בקנאתו ששורשה בהוד), על ידי הודאתו לבורא יתברך במידת הטוב שבחברו".

כמו כן, בזמן ההודיה לה' כמו בזמן אמירת ברכות וכו', המקום סביבו חייב להיות צנוע.

 

"וכי תזבחו זבח תודה לה', לרצונכם תזבחו" (ויקרא כב כט). על כך אומר המדרש: כי כל הקרבנות בטלים לעתיד לבוא, {בתחיית המתים}, חוץ מתודה" (ויק"ר ט, ז). זה מראה עד כמה חשוב להודות לה', בבחינת: "טוב להודות לה', ולזמר לשמך עליון, להגיד בבוקר חסדך, ואמונתך בלילות".

 

תיקון המידות בימי ספירת העומר.

 "בדבר שקשה לאדם – שם טמון התיקון"

(האר"י הק', הרמ"ק, הגר"א, רמח"ל).

 

המקובל רבנו דניאל פריש ע"ה מחבר הפירוש לזוהר "מתוק מדבש", הסביר בספרו "וספרתם לכם", מה עלינו לתקן בכל יום מימי הספירה. הוא מחלק את הימים לשבעה שבועות, כאשר בכל שבוע יש לתקן ספירה אחת. כל ספירה כוללת את שבע הספירות כדוגמא, ספירת החסד תתחלק לחסד שבחסד, לגבורה שבחסד, לתפארת שבחסד וכו'.

 

רבנו הרמב"ם מסביר בהרחבה בהלכות דעות, איך ניתן לתקן מידות כמו כעס, גאווה, קמצנות, אכזריות וכו'.

את דבריו בהלכות דעות הוא פותח כך: "דעות הרבה יש לכל אחד ואחד מבני אדם, וזו משונה מזו ורחוקה ממנה ביותר. יש אדם שהוא בעל חמה וכועס תמיד, ויש אדם שדעתו מיושבת עליו… הדרך הישרה היא מידה בינונית שבכל דעה ודעה… כל אדם שדעותיו כולם דעות בינוניות ממוצעות – נקרא חכם. ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה – נקרא חסיד" (רמב"ם. הלכות דעות א – ח).

הרמב"ם סובר שתיקון המידות הוא שלב להשגת חכמת התורה, כאשר המצוות מהוות שלב להשגתה.

 

רבנו משה קורדברו – הרמ"ק אומר: "כי הדבר שיש לו טורח בו, זה הדבר שעליו נתגלגל, ועליו לתקנו…".

 

רבנו האריז"ל אומר: גם טוב לאדם לכוון במ"ט ימים אלו לתקן כל אשר חטא בכל הז' ספירות. והמשל בזה בהיותו בשבוע הראשון, יכוון לתקן את אשר חטא ופגם בספירת החסד וכו' (שער הכוונות ענין פסח דרוש יא דפ"ו ט"ב).

רבנו אריז"ל כותב (שער הכוונות רמ"ב ט"א) שלא קל לתקן את המידות, וכך לשונו: "ונודע כל מי שמגולגל על איזה דבר שקילקל, צריך לתקנו בטורח גדול, ובמסירות עצמו עליו".

 

המגיד ממזריטש עמל שנים רבות בשביל לתקן מידה אחת ("נתיב מצוותיך, נתיב התורה אות ט).

 

רבנו חיים ויטאל בספרו שערי קדושה (חלק ב ש"ג) כותב ,שעל האדם להתמקד במצווה אחת אותה יעבוד בכל כוחו, כדי שעל ידה יבוא לשאר המצוות.

 

הזוהר הק' אומר שכל מי שמקיים מצוה אחת כראוי, כאילו מקיים רמ"ח מצוות עשה, היות ואין מצוה שלא תהיה כלולה מכל רמ"ח מצוות עשה, לפי שהן כנגד רמ"ח איברי האדם, וכל איבר ואיבר כולל את כללות האדם (זוהר ח"ג דקכ"ד ע"א).

 

רבנו הרמח"ל: בדבר הקשה לאדם – שם התיקון. לכל אחד מאתנו, ישנה חולשה לעבירה מסוימת.

 

רבנו הגר"א: "כי במה שנכשל האדם בגלגול זה הרבה פעמים, ובאיזו עבירה שחשקה נפשו במאוד, אלו הם הדברים שעליו להשתדל בהם ביותר לתקנם, כי עבורם נתגלגל עתה" (ביאור לספר יונה ד, ג).

 

רבי אלימלך מליזנסק אמר לתלמידיו שבמשך כ"ה שנים, השקיע בתיקון מצוה אחת, ועדיין לא הגיע בה לשלמות.

 

האדמו"ר סידנא בבא סאלי ע"ה. כאשר היה סופר את ספירת העומר היה כל כולו אחוז שרעפי קדושה, והיה חוזר פעמים רבות על המילה "היום" בטרם יספור. כאשר שאלו אותו למה הוא מתעכב ומכוון כל כך במילה "היום", הרי בסך הכל סופרים את היום וזהו?

 הוד קדושתו ענה להם: וכי הקב"ה אינו יודע איזה מספר היום שאני צריך להזכיר לו? וכי הוא צריך לוח שנה, הרי הכל פרוס לפניו?. את הספירה אני עושה בשבילי. אני צריך להפנים מה עלי לתקן ביום הזה. לדוגמא: היום שהיה אחד לעומר, תיקון מידת החסד שבחסד. כמו שהקב"ה עושה אתנו חסדים אין קץ, כך אנו צריכים לנהוג עם ברואיו. לנהוג לפנים משורת הדין עם כל אדם, כפי שהקב"ה נוהג אתנו.

 

                 "רבי אלעזר בן ערך אומר: "לב טוב"  (פרקו אבות, ב, ט)

 

    "לב טוב" {בגימטריה} = 49  ימי הספירה.

בעל לב טוב  – רואה את הכל בטוב ובנעימים.

בעל לב טוב –  שמח בחלקו ובטוב אצל חברו.

 

 "לב טוב": אחת המידות המהותיות בפרקי אבות, היא מידתו של רבי אלעזר בן ערך עליו נאמר ע"י רבו – רבם של ישראל רבן יוחנן בן זכאי: "כמעיין המתגבר".

התכונה הנ"ל "לב טוב", שווה בגימטריא 49, רמז ל- מ"ט ימי הספירה.

 

רבן יוחנן בן זכאי שאל את חמשת תלמידיו: רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי יהושע בן חנניה, רבי יוסי הכהן, רבי שמעון בן נתנאל, ורבי אלעזר בן ערך: "אמר להם: צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם?

 

רבי אליעזר אומר: עין טובה. רבי יהושע אומר: חבר טוב. רבי יוסי אומר: שכן טוב. רבי שמעון אומר: הרואה את הנולד. רבי אלעזר בן ערך אומר: לב טוב".

 

אמר להם ריב"ז: רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו – דבריכם" (פרקי אבות ב, ט).

ריב"ז בחר בתכונת "לב טוב" של רבי אלעזר בן ערך כתכונה הטובה ביותר מבין התכונות הנוספות אותן הציגו תלמידיו, היות וע"י הבחירה במידת 'לב טוב',  האדם יתעלה גם בשאר מידותיו.

 

בעל "לב טוב", אינו כועס אלא מקבל הכול באהבה, וזה ביטוי לאמונה בקב"ה המבקש מאתנו:

 

"תנה בני ליבך לי – ועיניך דרכי תצורנה" (משלי כג, כו). כלומר, "רחמנא ליבא בעי".

כמו כן, בעל "לב טוב" הוא שמח בחלקו ובהצלחת חברו, בבחינת "ואהבת לרעך כמוך" – עליה אמר הלל: "דעלך סני, לחברך לא תעביד". רבנו יונתן בן עוזיאל תלמידו המובחר של הלל אמר על כך: "דמן אנת סני לך, לא תעביד ליה" = מה ששנוי עליך, אל תעשה לחברך.

רבי עקיבא הלך בדרכם וקבע ש"זה כלל גדול בתורה".

 

 בן עזאי אומר על אותו פסוק: "זה ספר תולדות אדם". כלומר, בני אדם מהווים אדם אחד, נשמה אחת, לכן יש לעזור ולאהוב כל אחד ואחד מעם ישראל, מבלי לקטלגם לרעים ולטובים, ובפרט תלמידי חכמים כדברי האריז"ל.

כנראה שדברי בן עזאי, מהווים את הבסיס לדברי רבנו האר"י הקדוש שנאמרו ע"י תלמידו המובהק רבנו חיים ויטאל בשער הכוונות, שלפני תפילת שחרית, על כל אחד מאתנו לומר: "צריך שיקבל עליו מצוות "ואהבת לרעך כמוך", ויכוון לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו, כי ע"י זה תעלה תפילתו כלולה מכל התפילות, ותוכל לעלות למעלה, ולעשות פרי, ובפרט אהבת החברים העוסקים בתורה ביחד.

צריך כל אחד ואחד לכלול עצמו כאילו הוא איבר אחד מן החברים שלו… ואם חבר בצרה, צריכים כולם לשתף עצמם בצערו… ויתפללו עליו… ומאוד הזהירני מורי ז"ל בעניין אהבת חברים" (ש. הכוונות חלק א, שער השישי, הקדמה אחת קטנה).

 

רבי מאיר בעל הנס – גדול תלמידי רבי עקיבא, קבע שאנחנו נקראים בנים של הקב"ה, בבחינת הכתוב: "בנים אתם לה' אלוקיכם" (דברים יד, א), למרות פסוק אחר האומר "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם" (ויקרא כה, נה), דבר המשקף את מידת הפרגון של רבי מאיר לעם ישראל, ובשל כך זכה להיות בעל הנס. {ראה בהרחבה מאמר על רבי מאיר בספר}.
.תכונת הפרגון = לב טוב, חסרה במחוזותינו, ויש לתת ע"כ את הדעת. המידות הטובות המופיעות בחמשת הפרקים הראשונים של פרקי אבות, מהוות מסר ומסד לפרק השישי – העוסק בדרכי קנין התורה.

 

 

"ולא תחללו את שם קדשי –

 ונקדשתי בתוך בני ישראל, אני יהוה מקדשכם" (ויקרא כב, לב).

חילול ה' – מול קידוש ה'.

 

מהפסוק הנ"ל לומדים אנו על איסור חילול ה' ומצוות קידוש ה'. הגמרא אומרת (יומא פו ע"א): העוון הכי חמור בתורה הוא חילול ה', היות וכאשר האדם עובר עבירה של חילול ה', הוא זקוק לארבעה דברים כדי לתקן: לשוב בתשובה, ליום כיפור, ייסורים תולים, ויום המיתה מכפר. הגמרא מביאה דוגמאות של גדולי אמוראים, שלא לקחו בהקפה, שמא יחשדו בהם אחרים שהם לקחו בחינם וכו'.

הרמב"ם מונה שלוש קטגוריות לחילול ה':

אם מאיימים על יהודי לעבור אחת משלוש עבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים בפני עשרה, יהרג ואל יעבור.

אם מאיימים על יהודי לעבור עבירה ואפילו 'קלה' להכעיס ולהכחיש קיום ה', יהרג ואל יעבור.

יהודי שעובר עבירה סתם 'להכעיס' ולהכחיש קיום ה' קבל עם ועדה – חילול ה'.

אדם הידוע כצדיק העובר אפילו עבירה קלה קבל עם ועדה – חייב משום חילול ה', כגון שיש בידו לשלם ואינו משלם.

 

 ה'חתם סופר' אומר עד כמה תלמידי חכמים מחויבים להיזהר במעשיהם, שלא יגרמו לחילול ה'.

 ההיסטוריה של עם ישראל רצופה קידוש ה', החל מאברהם אבינו באור כשדים, חנניה מישאל ועזריה בבבל, דרך עשרת הרוגי מלכות, חללי השואה, וכלה בחללי מערכות הביטחון.

 

"אור זרוע לצדיק"

למקובל האלוקי ובעל ה"חסד לאברהם" רבנו אברהם אזולאי מחברון.

 נס כניסתו למנהרות מערת המכפלה.

 

רבנו אברהם אזולאי מראשי מקובלי חברון, אליה עלה מפס שבמרוקו, כתב בספרו הקבלי "חסד לאברהם" הדן בעקרונות הקבלה (מעין שני נהר לז'): "אור התורה המאיר בתלמידי חכמים אפילו בדורות הללו – הוא אור תורת משה רבנו, ולכן קוראים אותו רבנו".

ספרים אחרים מפרי עטו הם: "אור החמה" על הזוהר, "מעשה חושב", ו"כנף רננים".

 

זקני חברון מספרים שכאשר ביקר המושל העותומאני במערת המכפלה שבחברון, נפל לו שרביט הזהב לתוך הפיר המוביל למנהרות הפנימיות שם קבורים האבות, ולשם איש לא העז להגיע, פרט לרבי בנאה האמורא עליו מספרת הגמרא שהיה מציין מערות קבורה ומסמן אותן. הרשב"ם אמר כי רבי בנאה היה אדם צדיק גדול וחשוב, ולכן ניתנה לו הרשות להיכנס בקברי צדיקים.

 

 רבי יוחנן תלמידו, מזכיר אותו רבות בגמרא, ולהלן אמרה אחת משמו: "כל העוסק בתורה לשמה – תורתו נעשית לו סם חיים" (תענית ז, ע"א). הוא חי בדור שבין התנאים לאמוראים, ודבריו אף הובאו בברייתא

פתח המנהרות נמצא בכניסה לכיוון רחבת אהל יצחק ורבקה. המנהרות הנ"ל תועדו אחרי מלחמת ששת הימים ע"י קבוצת אנשי חיל מיהודי חברון, שאף הפיקה סרט על כך. שווה לראות.

 

כדרכם של הגויים, המושל דרש מהיהודים להוציא לו משם את השרביט. אחרת, דינם – גזירות קשות.

 לאחר התייעצות בין חכמי חברון, הוטלה המשימה על רבי אברהם אזולאי. הוא היה מפורסם בצדקותו, בענוותנותו, ובגדולתו בתורת הנגלה ותורת הנסתר, כדרכם של חכמי מרוקו בכלל.

לאחר טהרה במקווה והכנות רוחניות, ירד למנהרות כשהוא קשור בחבלים. במקום הוא זכה לגילויים רוחניים, ואף התגלה אליו אליעזר עבד אברהם הממשיך לשמש את אברהם גם בעולם האמת. הוא אמר לו שלא יוכל להמשיך לכיוון האבות. כמו כן, היות וזכה לאורות גבוהים, יחכו לו האבות בעולם האמת למחרת.

אכן, לאחר שעלה והחזיר את השרביט, עשה "משמר" עם החכמים במשך כל הלילה, וגילה להם רזין דרזין מתורת הח"ן. היטהר במקווה, ועלה בסערה השמימה ביום כ"ד מרחשוון הת"ג (1643).

 

רבי אברהם אזולאי היה אבי זקנו של החיד"א, שהיה תלמידו של רבנו אוה"ח הק', וכתב ספרים רבים בכל מקצועות התורה. הילולת החיד"א תחול מידי שנה ב-יא אדר.

 

בברכת תורת אלוקים חיים,

משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה.

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית ישראל באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה. יגאל חיון ע"ה. אלתר בן שרה ע"ה. ישראל ואברהם בני חניני ע"ה. עזיזה בת חניני ע"ה. שלום בן עישה ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.

.

לברכה והצלחה בעזהי"ת, להוצאת הספר החדש "להתהלך באור הגאולה", בהמשך לספר הקודם "להתהלך באור החיים"

 

תנועות נוער יהודיות וציוניות נוסדו והתפתחו במרוקו בשנים 1964-1944 והקיפו מאות ואלפי בני נוער בגילאי 10-8 עד 25.

ספר זה מציג את היקפן, סוגיהן, מעמדן וייחודן. זהו מחקר המנתח את משמעותן ההיסטורית ביחס לנוער שהתחנך בהן ואת חשיבותן לחיי הקהילה היהודית בתקופה שהחלה כשמרוקו היתר, נתונה לשלטון הצרפתי, ונמשכה לאחר קבלת עצמאותה ב-2 במרץ 1956. ביוני 1956 נאסרה הפעילות של תנועות הנוער הציוניות, דבר שחייב שינוי בדפוסי הפעולה שלהן והיערכות חדשה של קשריהן עם מדינת ישראל, עם הסוכנות היהודית ושליחיה ועם תנועות-האם בישראל. תנועות הנוער ניזונו הן מתנועות הנוער הצופיות והכלליות בעולם והן מתנועות-האם שלהן באירופה ובישראל, אולם לידתן ודפוסי פעילותן היו פרי של גורמים ייחודיים שנגעו ליהדות מרוקו ולצורכי הנוער היהודי בתקופה היסטורית זו.

 

בתקופה השנייה התקיימה פעילות התנועות בהיקפים מצומצמים הרבה מבעבר – כ־700-600 בוגרים, ללא שכבות צעירות וללא תהליך חינוכי שלם ורצוף. לפני ההגשמה נמשכה הפעילות לא יותר משנתיים־שלוש. שליחי התנועות, על כיסוייהם המחתרתיים, באו במגע ישיר עם מעט בוגרים שמילאו תפקידי פיקוד, כשרוב חברי התנועה לא ידעו כלל על קיומם. מעבר לשייכותם המפלגתית־פוליטית של השליחים הם היו כפופים לחלוטין להנחיות המוסד ולמפקדי ״המסגרת״. משך שהותם היה קצר ונתון לשיקולי ביטחון בלבד.

בשנים אלו פעלו התנועות הציוניות־חלוציות בשיתוף פעולה מלא ביניהן עם הנהגה מרכזית אחת, מתואמת, ועם זאת, כל תנועה שמרה על ייחודה, על מסריה, על הכשרת הקאדרים שלה ועל ארגון גרעיני עלייה להכשרות בצרפת ובארץ על פי הזרם ההתיישבותי שאליו השתייכו. תנועת בית״ר הפסיקה את פעולתה. ללא שליח היא לא יכלה להשתלב בפעולות של ה״בלט" [בָּלֵטֶ– הוא שם הקוד לפעילותן של תנועות הנוער במרוקו שפעלו במחתרת] שהיה המסגרת הבלתי לגאלית לפעולתן של תנועות הנוער במרוקו.

לעומת תנועות הנוער החלוציות המשיכו התנועות הקהילתיות בפעילותן החינוכית והחברתית כמעט באופן מלא. תנועת הצופים היהודים [F.I.E]שינתה את שמה לתנועת הצופים היהודים המרוקאים [M.I.E] עוד לפני הכרזת העצמאות של מרוקו.

תנועת הדאז׳ אף היא המשיכה בפעילותה, בעיקר הסוציאלית, בקרב היחידות העממיות, והקימה מסגרות חברתיות־חינוכיות נוספות בהנהגת בוגרי וראשי תנועת הצופים היהודים המרוקאים [M.I.E]

תנועת הצופים היהודית צברה ותק. רמתה בתחום הצופיות הייתה גבוהה והיא השפיעה על הפעילות של תנועת הצופים המרוקאית בכלל. לאחר שזכתה מרוקו בעצמאות היא השתתפה, יחד עם תנועות הצופים הערבים, בכנסים ״לאומיים״, כולל כנס גדול במיוחד בנוכחותו של יורש העצר מולאי חסן, אשר כיהן כראש התנועה הצופית המרוקאית. במקביל גויסו על בסיס אישי חלק מראשי התנועה ומפעיליה למשימות של ״המסגרת״, שלא היה להן שום קשר עם הפעילויות של התנועות החלוציות.

בחיבור זה ייבדקו גישתה והתייחסותה של כל תנועה לדת ולמסורת, לעלייה ולהגשמה, תחומים שהיו מוקדי הבחנה והכרעה בין התנועות. יחס התנועות לקהילה, לשלטון הצרפתי, למח׳זן ולסביבה הערבית המרוקאית יאפשר לנו לבחון את מידת הצלחתן כתנועות ועד כמה הצליחו לחדור לרבדים השונים של האוכלוסייה היהודית במרוקו ולהשפיע על כיווני ההגירה ו/או העלייה.

ארגוני נוער ומבוגרים

הגדרת המושג ״תנועת נוער״ לא כוללת ארגונים ומוסדות שפעלו בקרב הקהילה היהודית ובקרב בני הנוער לפני הקמת תנועות הנוער. מסגרות אלו ביטאו בעיקר את הצרכים החדשים של הנוער הלומד. בדרך כלל היו אלה בוגרי בתי ספר ״אליאנס״, שהתחנכו על השפה הצרפתית ועל תרבות צרפת, אולם הם חשו צורך, במקביל לשאיפתם ל״מודרנה״, לשמור על זהותם היהודית ועל ייחודם האתני־לאומי.

ארגונים אלה מילאו תפקיד מרכזי בגיבוש הזהות היהודית־עברית, כולל לימוד השפה העברית המודרנית והתעניינות בתהליכים שפקדו את העם היהודי בכלל ובארץ־ישראל בפרט. הם פעלו בתחומי הספורט, התרבות, העזרה ההדדית, השלמת השכלה ולימוד מקצוע. הם סייעו אחרי מלחמת העולם השנייה לאלפי צעירים בני 40-16 וסיפקו להם אפשרויות לפרוץ אל מחוץ לקהילה המסורתית ונתנו ביטוי את הזרמים החדשים שפעלו בקרב יהדות מרוקו. הם היו באופן מובהק קרקע הצמיחה לפעולתן של תנועות הנוער. להלן הארגונים הבולטים והחשובים שבהם:

1-ארגון בוגרי בתי ספר ״אליאנס״ – Association des Anciens Elèves de

l’Alliance Israélite Universelle (A.A.E.A.I

ארגון זה הוקם על ידי בוגרי המחזורים הראשונים של תלמידי בית הספר ״אליאנס״. העמותה הראשונה הוקמה בטנג׳יר ב־1893. הארגון חנך את המועדון שלו בקזבלנקה ב־1932 ועודד הקמת עמותות ברוב ערי מרוקו. חבריו פעלו כפדרציה ופתחו מסגרות לפעולות תרבות וחוגי העשרה. כמו כן סייע הארגון בתחום החינוך המשלים בקרב בני הנוער של בתי הספר ונתן חסות לקבוצות צופיות יהודיות בראשית דרכן, לפני שקיבלו אישור מן המנהל הצרפתי לפעולה לגאלית ואוטונומיה.

ארגון זה הצמיח לא מעט אנשים שהשתלבו בהנהגת מוסדות הקהילה, הפדרציה הציונית וארגוני צדקה לסוגיהם. התקיימו בו נוהלי בחירות דמוקרטיים יותר מן הנהוג במוסדות הקהילה, ובכך נוצרו תנאים למוביליות חברתית על בסיס השכלה ברוח התרבות הצרפתית.

ארגון ״שרל נטר״ — ” Association de la Jeunesse Juive “Charles Netter ארגון זה קיבל אישור לגאלי כבר בשנת 1929 על בסיס תקנון שהגיש לפעול לקידום תרבותי, פיזי, רוחני ומוסרי של אנשי הקהילה וצעיריה, תוך כיבוד החוק ונאמנות למדינה. לארגון היו מועדון ומגרשי ספורט מחוץ לכותלי המלאח. הוא מילא תפקיד מכריע בגיבוש החוגים שרצו לשלב ״מודרנה״ עם מסורת וזהות יהודית קהילתית. פעולת ״שרל נטר״ אמנם נבלמה בתקופת וישי, אך מיד עם נחיתת הכוחות האמריקאיים בקזבלנקה בנובמבר 1942 חידשו ראשיה, אלפונסו צבע, דניאל לוי ואחרים את פעילותם בקידום הספורט, על כל ענפיו, בקרב צעירי הקהילה, בהפעלת חוגי העשרה בתחומי התרבות, היהדות, בלימוד הלשון העברית ובמתן הכשרה מקצועית. כמו כן הם שאפו לפעול בקרב ילדי השכבות החלשות גם בתוך המלאה. הארגון נתן חסות לארגונים אחרים שפעלו באותם תחומים ושלא זכו לאישור מטעם המנהל הצרפתי, והבטיח אוטונומיה מנהלית וחינוכית לאותם ארגונים. ״שרל נטר״ הוציא עיתון חודשי Noar בשנים 1945-1952. בין החודשים יולי 1948־אפריל 1949 חלה הפסקה בפרסום העיתון. בירחון זה בא לידי ביטוי הקו הציוני של הארגון, וביקורת חריפה שהוטחה במוסדות הקהילה על אי עשייתם בתחומים: הסוציאלי, החינוך, הדיור והבריאות.

ארגון ״טרומפלדור״

ארגון ״שרל נטר״ עודד צעירים שפעלו בקרבו לצאת גם לפעילות חברתית ציונית בקרב ילדי המלאח על בסיס חינוך עברי, ספורטיווי, לאומי וחלוצי.

קבוצת ״טרומפלדור״ פעלה בסקציה ב׳ של ארגון ״שרל נטר״ בתחומי המלאה של קזבלנקה.³⁹

ארגון ״מגן דוד״

הארגון הוקם עוד בשנת 1920 במטרה להפיץ את השפה העברית ואת התרבות העברית. בראשו עמד ש״ד לוי שכיהן גם כיו״ר הקק״ל במרוקו ועמד בראש המשלחת לוועידת אטלנטיק סיטי ב־1944.

ארגון ״מגן דוד״ הביא להקמת בית הספר העברי למורים(Ecole Normale Hébraïque – .E.N.H) שנוהל על ידי ״אליאנס״ והעמיד מורים צעירים רבים להוראת העברית בבתי הספר ״אליאנס״.

ארגון ״בן־יהודה״

זה ארגון של קבוצת צעירים מיליטנטים וציונים. הם פעלו תחילה במסגרת ארגון ״מגן דוד״, אולם פעילותם הציונית האקטיבית הוציאה אותם מ״מגן דוד״ והם נקלטו כקבוצה אוטונומית ב״שרל נטר״ ופיתחו פעילות ציונית חלוצית. יחד עם ראשי ארגון ״טרומפלדור״ הם נפגשו עם אפרים פרידמן בביקורו במרוקו וסיפקו את הקאדרים הראשונים לארגון העלייה הבלתי לגאלית שלפני קום המדינה שהתנהלה דרך אלג׳יריה. כן הקים הארגון קבוצות להגנה עצמית.

ארגון ״חובבי השפה״

גם ארגון זה רשם לעצמו כמטרה את לימוד השפה העברית ואת הפצתה. הוא ריכז בעיקר צעירים ובני נוער דתיים. בראשו עמדו מנהיגים דתיים, וביניהם דניאל לוי מארגון ״שרל נטר״, שראו עם הזמן בארגון זה את הבסיס לפעולתם של ״ברית חלוצים דתיים״(בח״ד), ״בני עקיבא״, ״המזרחי״, ״הפועל המזרחי״ ונשות ״המזרחי״.

פעולתם הענפה של ארגונים ומסגרות אלה, בנוסף לפעולתה של הפדרציה הציונית במקום, התסיסו את הרחוב היהודי. הם הטיחו לעתים ביקורת והביעו התנגדות למוסדות הקהילה שנתפסו על ידם כפאסיביים וכנכנעים למנהל הצרפתי.

הפעילות הספורטיבית, כולל הגאווה על הצלחת הספורטאים היהודים של ארגון ״שרל נטר״ בענפי הספורט השונים: אגרוף, כדורסל, היאבקות ועוד; הפעילות תרבותית וההעשרה האינטלקטואלית; לימוד השפה העברית המודרנית; הפעלת חוגי לימוד על הציונות, על ״פלשתינה״ ופעילות ממשית לעידוד העלייה, לפני ואחרי קום המדינה, של קבוצות צעירים אלה – כל אלה דחפו חלק מהם להרחיב את היקף ־פעילותם ולכלול בה גם ילדים ובני נוער, ולא רק צעירים בוגרים. הילדים והנערים :כללו במסגרות של תנועת נוער שהיו מותאמות להם, תחילה בתנועות צופיות ולאחר מכן גם בתנועות ציוניות־חלוציות.

נוער בסערה-אריה אזולאי- הצגת הנושא–תנועות הנוער היהודיות במרוקו

עמוד 43

הפיוט "ה' למה תביט בוגדים תחריש" הוא אחד הפיוטים החזקים והמטלטלים של הרשב״ץ (רבי שמעון בן צמח דוראן). הוא נכתב ככל הנראה בהשפעת פרעות קנ״א (1391) בספרד, שבהן המוני יהודים נרצחו, נאנסו או הוכרחו להמיר את דתם. הפיוט הוא קינה אך גם זעקת אמונה].א.פ]

שיר אחר של הרשב"ץ, שעדיין לא נתפרסם , מעלה תיאור מפורט של התקופה הטראגית שלמן גזרות קנ "א ואילך . גם בשיר זה מציג המשורר את האווירה הקשה בדור של גזרות ושמד, בדור הנתון תחת מכבש כבד של איומים אלימים ופיתויים מתמידים להשתמד, בדור שכמה מטובי בניו חצו את הגבול אל העבר השני ועלו שם לגדולה. השיר חוזר וקובע באופן ברור, כי הנצרות אינה אלא עבודת אלילים ועם זה באה התמיהה הגדולה ואף הזעקה על ההצלחה המדינית של הנוצרים ועל שליטתם המוחלטת בישראל .

בשל חשיבות השיר , הוא מובא בזה במלואו מתוך כתב-יד אוקספורד 1180/ 1 , דף11 ע "ב . השיר מוגדר כ'תחינה לפר' וישב יעקב יום ב " , והוא אחד מסדרה של תחינות לפרשות השבוע , שנאמרו , כנראה, בימי שני וחמישי . השיר כתוב בתבנית מטרופית מעין אזורית, בת שש מחרוזות. בכל מחרוזת שני טורים ארוכים, הטור הראשון בן שלוש צלעות והטור השני בן ארבע צלעות, הצלע הרביעית היא סיומת מקראית המסתיימת במילה 'כסף' , ובכך נוצרת התבנית המעין אזורית. המשקל אינו מוגדר והוא נע בין ארבע לעשר הברות

ה' לָמָּה תַבִּיט בּוֹגְדִים תַּחֲרִיש / לְבַלַּע עַם עָנִי יִשְׂבַּע רִיש

גּוֹי חָנֵף כְּצִפְעוֹנִי יַפְרִיש

אוֹמֵר: 'אֶשְׂמַח כִי רַב חֵילִי / בְּיֵין נִסְכִּי עֲצַבִּי וּפִסְלִי'

אֶת קָרְבָּנִי זֶה אֵלִי / וְאֶת גְּבִיעִי, גְּבִיעַ הַכֶּסֶף

 

שָלוּ בוֹגְדִים / וְאָהֳלֵי שוֹדְדִים

וְהֵמָּה הָיוּ בַמּוֹרְדִים

'הֶאָח' אָמְרוּ עֲרֵלִים / בְּיִשְׂרָאֵל אֲנַחְנוּ מוֹשְלִים

וְנִמְכְּרֶנוּ  לַיִשְׂמְעֵלִים / בְּעֶשְׂרִים כֶּסֶף

 

מַדּוּעַ יָרַש מַגְדִּיאֵל / אַרְצוֹ הֲבָנִים אֵין לְיִשְׂרָאֵל

אִם יוֹרֵש אֵין לוֹ וְגוֹאֵל

כִּי רֵיחוֹ הִבְאִיש / כָּל בֵּן מַחְפִּיר וּמַבְאִיש

וְכָל עֶבֶד אִיש / מִקְנַת כֶּסֶף

 

עֲבָדִים בּוֹ מָשְלוּ / וּשְאֵרוֹ אָכְלוּ

בָּזְזוּ אִיש לוֹ וְאָכְלוּ

עַם חוֹטֵא וְנוֹאָל / בְּדָם פְּשָעָיו מְגוֹאָל

בְּעֵץ פִּסְלוֹ יִשְאַל / נֶחְפָּה בַּכֶּסֶף

 

וֵאלֹהִים אֵין זוּלָתוֹ / וַיַּעֲזֹב אֶת עֲבָדָיו סְגֻולָּתוֹ

בְּיַד עַם לִפְסִילֵיהֶם – תְּהִילָּתוֹ.

אוֹמֵר: 'בָּם אֶמְשוֹל וְאוֹתָם אַךְ / בְכֹחַ כְּרוּב וּמַלְאָךְ

לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר אַךְ / אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכֶּסֶף

 

נוֹדֶדֶת מִקִּנָּה / שֶׂה פְזוּרָה בְּכָל פִּנָּה

עוֹד תָּבוֹא לְצִיּוֹן בְּרִנָּה

כִּי חֶסֶד נָשְׂאָה / לִפְנֵי אֵל וְחֵן מָצְאָה

מְכָרָהּ בְּלֹא הוֹן – וְיָצְאָה / חִנָּם אֵין כָּסֶף

 

ביאורים ומקורות

1 -ה' [ . . .] לבלע : על-פי חבק' א :יג , ובוגדים הם הנוצרים . עם [ . . .] ריש : כינוי לישראל הנמקים בגלות.

-2 גוי חנף : עם רשע ונוכל , על -פי יש' י : ו .

-3 אומר [ . . .] ופסלי : דברי רהב של האויב , המתרברב כי הצלחתו באה לו בזכות דתו. על -פי יש' מח :ה .

4 -את [ . . .] אלי : הקרכן הקדוש המסמל בעיני הנוצרים את אל משיחם . ואת [ . . . ] הכסף : על-פי בר' מד :ב , ועניינו הפולחן הנוצרי .

-5 שלו בוגדים : על -פי יר' יב :א .

 -7 האח : קריאה של שמחה על שלטונם בישראל . ערלים : כינוי לנוצרים שאינם נימולים.

– 8 ונמכרנו [ . . .] כסף : על-פי בר' לז :כז-כח .

10 -9 מדוע [ . . ] וגואל : על -פי יר' מט :א .

-11 ריחו הבאיש : דיברו בו סרה.

-12 וכל [ . . .] כסף : על -פי שמות יב :מד.

-16 בעץ פסלו : כינוי של לעג לצלב העץ . ישאל : על -פי הו' ד :יב . נחפה בכסף : על -פי תה ' סח :יד

-19 כרוב ומלאך : שהנוצרים מייחסים כוח של הכרעה ועזרה למלאכים .

20 -לא בכח יגבר : ש" א ביט. אך [ . . .] הכסף : על-פי במ ' לא :כב .

21 -נודדת מקנה : זו כנסת ישראל הנודדת בגלות. שה פזורה : כינוי לישראל על-פי יר' נ :יז .

-22 עוד ] . . .[ ברנה : על -פי יש' נא :יא .

-23 כי ] . . .[ מצאה : על -פי אס' ב : טו -יז .

-24 מכרה בלא הון : על -פי תה ' מדייג ; יש' נב :ג . ויצאה ] . . .] כסף : על -פי שמ' כא :יא

 

מספרד לצפון אפריקה –השירה העברית במעבר-אפרים חזן

עמוד 56

 

 

 

פרחים ופרחחים

ניסים מ. אלבז

פתח דבר

רגיל הייתי לראות אותו – גבר נאה בשנות החמישים לחייו, עוסק בתיקון מכוניות פאר באחד הרחובות הסמוכים למקום מגוריי. כיוון שאהבתי מכוניות ספורט, קסמו לי אלה שבמוסך שלו, ורציתי לבחון אותן מקרוב. בעוד אני מהסם אם להתקרב, החליקה מפי קריאת התלהבות: ״אילו מכוניות! רק בסרטים רואים כאלה." זו משכה את תשומת לבו, והוא התקרב והציג את עצמו:

״שמי פרנסיסקו, ואתה נראה לי מוכר… אפילו מוכר מאוד." שמחתי שלא ראה בי טרדן ושהיה מוכן לפתוח בשיחה. "אני גר בשכונה,״ אמרתי, ״רק כמה בתים מכאן.״ ״אני מכיר אותך,״ אמר בהתרגשות, ״אבל מהיכן?״

״שמי ניסים,״ המשכתי, שמח על ההזדמנות לשוחח איתו. ״אני גר לא רחוק מכאן!״ הוא התאמץ להיזכר. ״יהודי אני, מישראל,״ המשכתי, ״חבר בבית-הכנסת האורתודוקסי, כמה בלוקים מכאן.״

״זהו זה! משם אני מכיר אותך, מבית-הכנסת. גם אני יהודי,״ צהל משמחה. "אתה יהודי?״ שאלתי בחיוך, כאילו היה אחד מידידיי האבודים.

״בוודאי, אני יהודי!״ ענה, ובהתרגשות חסרת מעצורים החל לספר לי את קורות משפחתו, והוסיף על אביו, שגילה להם את סוד היותם יהודים שבועות אחדים לפני שהלך לעולמו.

״לאבי קראו ׳פלביו דלה כרוז׳,״ סיפר, ״מאז ומתמיד שימש דרשן קתולי בכנסיות הפזורות בין מקסיקו להונדורם. האל הרחמן לקח אותו מאיתנו לפני כעשר שנים.״

בעודו מנגב עיניים לחות מדמעה הוסיף פרנסיסקו ואמר: ״לפני מותו גילה אבי ז״ל לשלושת בניו, שהוא יהודי שקיבל על עצמו למראית עין את הדת הקתולית מתוך הכרח המציאות של אותם הימים. כהוכחה, הוציא צרור בד מתוך ארגז עץ ששכב בעליית הגג, ובו חבילת ניירות, שהסתיר קרוב ליובל שנים, ושם סופר על מקורותיו היהודיים, על אבות אבותיו ועל כל קורות משפחתו. שנים רבות חש רגשי אשם על שהוא ומשפחתו חיו בשקר.

״באותם הימים שלטה הכנסייה הקתולית בכל מקום – כנסיות ובתי-ספר קתוליים היו פזורים בכל כפר. את כל ילדותנו בילינו, אחיי ואני, בבתי-ספר קתוליים. כילדים, לא שמענו על יהודים, המידע הזה הודחק, שכן שום יהודי לא היה יכול להתקיים בכפרים האלה. השנאה ליהודים – לאותו עם מקולל שלדבריהם צלב את ישו הקדוש הייתה לחלק מן התרבות העממית, הסביר לנו אבי, ובימי ילדותו פורעים היו בוזזים כל אדם שנחשב יהודי ואף פוגעים בו.

״אבות אבותיי העמידו פנים שהם נוצרים, ועם השנים התחתנו והתערבבו בבני המקום,״ המשיך כשראה שאני מתעניין. ״אבי היה לדרשן בכנסיות הקתוליות באזורים האלה, ושמו התפרסם בין הכפרים. בני המשפחה, שגילו את יהדותם מאוחר, התנגדו לפרסום העניין ואף איימו שיהרסו את חיי אם אגלה את הסוד. כאן, כיהודי – איני צריך להתבייש או לשנות את שמי.״

פרנסיסקו הזמין אותי אל ביתו, כדי שאוכל להביט באלבום תמונות משפחתו. בעוד הוא מחפש את אלבום התמונות, סקרתי את הקירות ואת המדפים בביתו. על אחד המדפים הבחנתי בספר תנ״ך גדול ועתיק, ולידו חנוכייה קטנה מכסף וספרים אחדים העוסקים בקבלה. ניגשתי למדף כדי לבחון את ספר התנ״ך מקרוב, שמא הוא מאותם הספרים שהיו המיסיונרים בירושלים נותנים לנו חינם. פתחתי בעמוד הראשון, הבחנתי בשורה ארוכה של תאריכים ושמות הכתובים באותיות לטיניות. בשורה התחתונה זיהיתי אותיות עבריות, ״פרימו דלה כרוז – ברית אברם – 1964״.

״מי זה פרימו?״ שאלתי אותו. ״זה אני – אפרים!״ ענה, ״אבל במקסיקו, בבית-הספר של הקתולים, נתנו לי את השם פרנסיסקו.״

סיפורו של פרנסיסקו או פרימו אינו יחיד במינו: כזה הוא סיפורם של אלפי יהודים אנוסים שאיבדו את זהותם.

גירוש יהודי ספרד הוא ללא ספק אחד הפרקים הטרגיים בהיסטוריה היהודית, וגם אם איני היסטוריון של אותם הימים, הרי עצם היותי ילד צעיר שעלה ממרוקו לישראל וחווה על בשרו גירוש מבתי-ספר ומישיבות בארץ, מחייב אותי, לתחושתי, לפתוח את הספר בסיפור הגירוש. זאת ועוד, הנדודים שנדדתי ממדינה למדינה כאן באמריקה גם הם הוסיפו סיבות לרצות ולהתעמק בהיסטוריה של אבות אבותיי בספרד.

ממרוקו לשלומי-שרידיה של תרבות חומרית- ידידה כלפון-סטילמן

 

הקדמה

בשנת תש״ם נוהלה בשלומי, עיירת הפיתוח הגלילית, עבודת שדה אינטנסיבית במסגרת פרוייקט רחב־ ממדים של אנשי אוניברסיטת חיפה שיזם ד״ ר יוסף שיטרית. הפרוייקט כלל חקר שירה, סיפורי־עם ותרבות חומרית.

אנו חקרנו אספקטים שונים של תרבות חומרית שחלפה — תרבותם של יהודים מדרום מרוקו. המחקר בשלומי בא לאחר מחקר ממושך שערכנו במרוקו בשנים 1971־1979 בנושא תרבות יהודית. במשך שני קייצים (1971־1972) עמדנו על טיבה של קהילה יהודית אחת ובשנים לאחר־מכן נסענו ברחבי מרוקו. ביקרנו בכל מקום שגרו או גרים בו יהודים: מאיזור תפילאלת והסוס בדרום ועד הריף בצפון. באותה עת חקרנו גם את התרבות המוסלמית כדי למצוא תקבולות, השאלות ואת שורשי ההשפעות ההדדיות של שתי התרבויות. כמו־כן ערכנו מחקר בארצות השכנות — אלג׳יריה וטוניסיה, כדי להבין את מכלול התרבות הצפון־אפריקאית.

המחקר בשלומי בא לבדוק מה נותר מתרבות העבר של יהודי דרום מרוקו בעולם החדש, את ההמשכיות ואת השוני. נושא מחקרנו הוא תרבות חומרית, דהיינו הביטויים הפיסיים המוחשיים של תרבות: בית, אמנות זעירה, כסות ומזון. אולם לדעתנו אין לבודד יצירה עממית או רוחנית מהמסגרת החברתית — תרבותית שבה צמחה, לכן הבאנו סקירה היסטורית קצרה ותיאור הווי חייהם של אנשי שלומי בעולם הישן. תושבי שלומי יוצאי מרוקו באו ברובם מקהיליות כפריות בהרי האטלס. הם באו עם העלייה הגדולה של שנת 1956. כל מה שייאמר כאן מתייחס לאותן קהילות — מסגרתן החברתית הכלכלית, הדתית והתרבותית. שיחזור חייהם בעולם הישן יתרום להבנת מכלול בעיות הסתגלותם בארץ והתמודדותם עם תנאים חדשים—טופוגרפיים, חברתיים ודתיים. תנאים שמחד ערערו את עולמם הישן ומאידך לא סיפקו להם תוכן חדש למלא את החלל הריק. השיחזור נעשה על פי ראיונות בשפה הערבית־יהודית. המראיינים סיפרו את קורות חייהם: חיים בכפר, נישואים, אומנויות, מקצועות, מסחר, היחסים עם המוסלמים, ההכנות לעלייה ארצה, הנסיעה, לאן הובאו, ואת חבלי הקליטה וההסתגלות בעולם החדש. סיפור חייהם של מספר מתראיינים מובא בפרק האחרון, בהסכמתם.

הבחירה היתה קשה, כי לכולם עבר עשיר וגדוש. הקריטריון היה לפי ייצוג האוכלוסייה בשלומי(כפר, עיירה, עיר), לפי מקצועותיהם־אומנויותיהם: אורגות ותופרות, עובדי מתכת ועור, וכן הובאו דברי אותם אנשים שבבעלותם נמצאו חפצים רבים. קבוצת המתראיינים היא בעיקרה מדור המעבר, דהיינו הקבוצה המבוגרת יותר.

החפצים נבחרו לייצג את התרבות החמרית הכפרית ואת האומנות העממית לפי מספר שיקולים. בראש ובראשונה עמדו היצירות של אומנים שהמשיכו את מלאכתם בשלומי, דוגמת העששית היפה או של אומנים שהביאו עמם את עבודותיהם וכליהם, כגון: החנוכייה, שטיחים ושמיכות. נכללו כלים שנרכשו מאומנים יהודים שונים אשר חתמו את שמם על יצירותיהם, או חפצים שנעשו לפי הזמנה על ידי אומנים יהודים במרוקו, דוגמת הכתובה המאוירת המרשימה שהאומן אף חתם עליה. המשותף לכל הכלים האלה הוא שהם בשימוש אצל יהודים והם נותנים לנו היבט נוסף לנושא התרבות היהודית. מרבית הכלים באים מדרום מרוקו, כי כאמור מרבית אוכלוסיית שלומי באה מכפרי הדרום. כמו כן מיוצגים כלים מן העיירה צפרו ומעיר החוף הדרומית אצווירה (מוגאדור).