בחזרה לשום מקום-רפאל ישראלי-2012

ספר זה מתאר את סיפורם של יהודי המצוקה במרוקו, מחייהם בני אלף השנה תחת שלטון מוסלמי כובש ומדכא, ועד לשחרורם בידי הצרפתים ולעלייתם ההמונית ארצה החל בשנות ה־50 של המאה העשרים.

הסיפור מתגלגל דרך חייו של המחבר, נער שנטש את ביתו ואת משפחתו בפאס כשהוא עול ימים ויצא להרפתקה מלאת סיכויים, ספקות, סכנות, פיתויים, סיכונים, פחדים ותקוות לארץ גכר עד שהצליח להיקלט בה ולבנות לו לעצמו קריירה אקדמית שפתחה לו דלתות לאליטות החברתיות בישראל. זהו סיפורם של כ־200 אלף העולים ממרוקו, שידעו פעמי משיח עד שבאו בהמוניהם וחבלי קליטה עד שיצאו ממעגלי העוני והפיגור בישראל, ועד שנכנסו למעגלי הייצור בחרושת ובחקלאות, באקדמיה ובמסחר, במקצועות החופשיים ובפוליטיקה ואף הגיעו לעמדות הנהגה בישראל.

נער הייתי כאשר נטשתי את בית אבא בק״ק פאס המהוללה ויצאתי להרפתקה נועזה שהביאתני לישראל המתחדשת. יותר ממה שכוח משיכתה של הארץ אחזני במוסדותיו בלי להרפות, עצמת דחייתה של החברה הערבית השוטמת את היהודים במרוקו היא שהציתה את הלהבה של להט העזיבה. לחם חוקנו בישראל הוא להתלבט בין שני הקטבים: רוב מניינם של יהודי מרוקו נטשו בהמוניהם, כדרך שנוטשות קהילות מצוקה אחרות ונקבצות בשערי ישראל, מי בתואנה צדקנית של ציונות ומי מתוך חפץ אנושי ויהודי לחפש מדרך בטוח לרגל וכר להניח את הראש. 

דודתי השנייה שמחה, צעירה בשנות העשרה, הייתה תופרת של בגדי נשים ורכונה תמיד על מכונת התפירה ומפליאה את חיתוכיה ביריעות הבד המרהיבות שהביאו נשות המלח. הן גם באו לנסות על גופן את שמלותיהן שהיו גמורות למחצה, בעוד דודתי מתרוצצת סביבן ותוקעת סיכה כאן, סיכה שם, ששלפה מתוך כרית דמוית־קיפוד שסיבות למאות היו דורבניה. מובן שגם בקיפוד הזה השתעשעתי, ולולא מוראה של סבתא שלא נתנה לפגוע בי לרעה, שתמיד אמרה כי אני מביא שמחה לבית וקראה לי ״סל השמחה״, גם בעטיו של קיפוד זה הייתי סופג מלוא החופן גערות וחבטות. ופעם אחת כשנקראתי לבית סבתא, אם להזעיקה ואם לצורך אחר, מצאתי בית ועד לנשים סביב דודתי שמחה שהייתה טובת מראה ומלאה חיות, ואחת או שתיים מהן מודדות את מחלצותיהן החדשות, מתאמצות להחביא את שומניהן ושאר דברים שצנעה יפה להם, ומאשימות לסירוגין את הבגד או את עושת־הבגד על מום שהוטל בהן. ויותר משבאו למדוד, אם לדון על פי השתהותן במקום, באו להלך רכיל על איש זה או אישה אחרת שלא נתמזלה להיות שם, או על עניין זה או אחר שהעסיק את הקהילה בימים ההם.

גם שידוכים נעשו שם, שזו מיועדת לזה, זו משפחה ראויה וזו איננה ראויה, אלה התארסו אך העניין לא עלה יפה, זו נפלה במלכודת אך התעשתה רק לאחר שנפלה וכיוצא באלה. אחת מהן הביאה עמה כפתורים לחולצתה החדשה וביקשה לשבצם במקומם המיועד ליד הלולאות המסולסלות בערבסקות שדודתי התקינה בחולצה לקראת המדידה. ואז זרחו עיני בתדהמה היות וזיהיתי בהם את פרי עמלה של דודתי מסעודה. סודן של כדוריות הנייר העטויות משי נתחוור לי באחת, משל הארת פתאום הייתה לי. ראיתי כפתורים דומים קודם לכן על בגדיהם המסורתיים של גברים ונשים במלח, שנתכנו עקאד, אך משראיתים בנפרד נאספים בצנצנת ונעשים מנייר וממשי לא חיברתי בינם לבין האבזרים ההם המשובצים בבגדים חגיגיים שלמים ונאים. ופעם אחרת טרודה הייתה דודתי שמחה בתפירת כיפות לבנות מבהיקות, זוגות־זוגות התקינה אותן בגדלים שונים. לדרדק כמוני נוח היה להניחן על ראשו כפי שנתבקש מן העניין, ודודתי מעולם לא העירה לי או מנעה ממני, היות וגם לה נתבקש הדבר. והנה החלה לחבר את הכיפות זוגות־זוגות ברצועות בד, ולשאלותי על טיבן של אלו נבוכה מלהשיב וגערה בי על שהפרזתי בחקירותי, ונותר הדבר סתום בעיני. רק לימים הבנתי שחלק ממלאכתה היה להתקין חזיות ללקוחותיה, כי בימים ההם תפרו הכול לפי מידה, לרבות נעליים חדשות וכובעים, כותונות וחליפות, מכנסיים ולבנים ואפילו מעילי חורף כבדים. גרביים וכפפות לחורף סרגו מצמר בלילות הארוכים, וגם מלאכה זו השמורה לנשים ולעלמות צעירות כה שובבה את נפשי ביצירתיות שבה, שעושה יש מאין, עד כי מלאני לבי ללמוד אותה על בוריה לייצר בעצמי את גרבי אחי ואחיותי, שמספרם גדל ותפח כמעט מדי שנה. כמעט ־אינני זוכר את אמי אלא עם בטן תפוחה, עד שבלידתה העשירית כבר יצאתי מן הבית בדרכי לארץ ישראל.

בין כך ובין כך סבתא מוכנה הייתה לצאת, והחלה להאיץ בי, אני שבאתי להזעיקה בבהילות ועתה מתמהמה בשאלות ובחקירות, בשעשועים ובספיגת גערות. בדרך ביקשה לדעת במה העניין הפעם, שרגילה הייתה שיזעיקוה על כל עניין קטן כגדול ומודעת הייתה לסמכותה שאין עליה ערעור לפסוק בסכסוכים, לעוץ במצוקות, ליישב מחלוקות ולהשליט מרות, וגם להביא מרפא למחלות מזדמנות ולמכאובים עיקשים. הפעם היה אבא תלוי על בלימת סולם גבוה, מנסה כוחו בתיקון חשמל שכשל, וממרום מושבו נתן עינו באחי יונתן התינוק, הצעיר ממני בארבע שנים, שהיה משחק בקרבת יורה רותחת של מרק, והוא צעק להתרות באימא שישבה בקרבתו והשגיחה עליו לבל תסיר עינה ממנו. אלא שהיא נבהלה מן הזעקה המתרה וסברה כי אבא הוכה בחשמל, ובעודה תולה עיניה בו מעד אחי והכניס את ראשו וכולו לתוך הקדרה. אבא ראה ושמע וככל שזעק להסב את לבה, כך טעתה לחשוב שאיננו נפטר מאחיזתו של זרם החשמל, נכנסה לבוקא ומבולקא, ועד שהכול הבינו את המתרחש, התבשלו ראשו ופניו הרכים של אחי התינוק, כל העור נשר כנשל של נחש ורק קדקוד מכורכם וצרוב נותר ממנו עד שסברו כי נפה נשמתו.

תוך המהומה האיצה בי השכנה לרוץ ולהביא את סבתא מאין אדם אחר שיוכל להועיל. שלא כבימינו אלה שאין עצה אחרת אלא לקרוא לצוות הצלה רפואי לעזרה, בימים ההם ילדו הנשים בבית, כל התחלואים טופלו בעזרת מרפאים מבין בני המשפחה, סבתות מנוסות ובטוחות בעצמן רקחו תרופות לפצע פתוח של גוף, או שהיו מתעלות למעלות רוחניות אם ילד או עלם נשלטו לדעת כול על ידי שדים ששומה על המרפא לגרשם.

סבתא הייתה בת־סמכא לאלה וגם לאלה. אין זאת אומרת שלא נזדקקו לרפואה מערבית מעת לעת, אלא שזו לא הייתה חרוטה בתודעה, היות ויקרת המציאות הייתה ובכיסי העניים המרודים לא נמצאה הפרוטה, ורק כשכלו תקוות אחרות פנו אליה. בית חולים לא נתפס אז כמקום ראשוני ומידי לענות בו לעת צרה, אלא כתחנה אחרונה לפני המוות. ולרוב, מוטב היה להחזיר את הנשמה לבורא בבית, במקום שניתנה, ולא לטרוח בין הגויים הלוקים בגופם, כי היות ודרכם לא לייחל טובה ליהודים, מדוע להניח בידיהם נפשו של יהודי? תחת זאת היו מפקידים גורלם בידי הצדיקים שלנו, ומשפחות שלמות באו לבית הקברות להתחנן על נפשו של יקירם. אחרים הרחיקו לקבריהם של קדושים במקומות אחרים, שנוהג שבעולם שבימי ההילולה שלהם התדפקו המונים עליהם לחפש מזור, ובימים אחרים נסעו אליהם כל מי שלא האריכו רוח להמתין עד להילולה הבאה.

בחזרה לשום מקום-רפאל ישראלי-2012

עמוד 70