הדילמה של הסלקציה בעליית יהודי מרוקו וחלקו של שליח הסוכנות היהודית – זאב חקלאי – בסוגייה זו.טל רוסט-

פרק שני:

יהודי מרוקו – מאפיינים עיקריים

יהודים הגיעו לאזור צפון אפריקה כבר בתקופת בית ראשון, לפני יותר מ-2500 שנה, ובאמצע המאה ה-20 מנו יהודי מרוקו כ-250,000 איש.

על מקומם של היהודים בחברה המרוקנית ניתן ללמוד בין היתר מן הנתונים על-פיזורם בארץ ועל חלקם בחיי הכלכלה שלה. שלא בדומה ליהודי אירופה שם עסקו היהודים בעיקר במסחר וכספים והתגוררו בערים, במרוקו הם היו מפוזרים בכל פינות הארץ ובסוגי ישובים עד הכפר הזעיר ביותר ועסקו בעיקר במלאכות שונות.

יהודי מרוקו, לפי מפקד 1947, מנו 2.5 אחוזים מכלל תושבי הארץ, והיוו כתשעה אחוזים מן האוכלוסייה העירונית. הם חיו ב-45-40 קהילות מאורגנות, ובעוד עשרות נקודות יישוב זעירות ללא קהילה מאורגנת. רוב היהודים (למעלה מ-70 אחוז) התגוררו ב-15 הקהילות הגדולות, רק בקזבלנקה באותה שנה חיו כמעט שליש מכלל יהודי מרוקו. עוד ערים בהן התרכזו היהודים היו מראכש, פאס, מכנאס ורבאט. הם התאפיינו בשיעורם הנמוך בתחום החקלאות (דבר המאפיין את כלל היהודים בתפוצות). 

רשימת הקהילות הגדולות על-פי מפקד 1947: (מתוך סקר שחובר על-ידי הג'וינט במטרה להעלות את הרמה החברתית והמקצועית של יהודי הארץ).

מרוקו סביב 1950 – תפרוסת היישובים היהודיים

תופעת התרכזות היהודים בערים התחזקה תחת שלטון הצרפתים כתוצאה של אחת התופעות הבולטות ביותר בתולדותיה של מרוקו בתקופה הקולוניאלית – ההגירה הפנימית – מן הכפר אל העיר ומדרום הארץ ופנים הארץ לאזור החוף. הגירה זו נבעה ממניעים חומריים, שכן תחת שלטון הצרפתים הופר האיזון הכלכלי שהתקיים במשך דורות, ושבו הייתה ליהודים חזקה על מקצועות מסוימים ומהם התפרנסו, אך בתהליך המודרניזציה התפתחה תחרות בין היהודים למוסלמים על העיסוקים הכלכליים המסורתיים. היהודים, שמעמדם היה חלש במיוחד בחברה הכפרית, נדחקו מעמדותיהם ונאלצו לחפש מקורות פרנסה אחרים. העיר הציעה להם אפשרויות פרנסה, לצד מוסדות חינוך מפותחים יותר. עוד סיבה להגירה, הייתה בצורות תדירות, ולעתים גם מגפות, שהיו נפוצים באזור דרום מרוקו. בעיר, לפי השמועה, היה קל יותר להתגונן מפני המוות, ואפילו לעניים המרודים ביותר נמצאה פת לחם.

בשנים שלאחר הקמת מדינת ישראל (מ-1951 ואילך), נוסף החשש הביטחוני (המתח על רקע לאומי בין מוסלמים ליהודים) כמניע להגירה הפנימית, היה מיוחד ליהודים והיה פועל יוצא ישיר של מעמדם כמיעוט. אולם יש להדגיש כי תנועת ההגירה הפנימית הייתה משותפת למוסלמים וליהודים, ורוב התקופה המניע העיקרי שעמד מאחוריה היה כלכלי.

אוכלוסיית יהודי מרוקו הייתה צעירה: למעלה מ-58 אחוזים מהנפשות היו עד גיל 22, ו-75.6 אחוזים עד גיל 35. הנשים נישאו בגיל צעיר יחסית: כ-20 אחוזים מבנות 17-13 היו נשואות ולמעלה מ-50 אחוזים מבנות 22-18. בנוסף, מספר הגרושות גבוה פי ארבע ממספר הגרושים – דבר המלמד על מעמדה הנחות של האישה (קל לגרשה וקשה לה להינשא בשנית). הגודל הממוצע של המשפחה היהודית במרוקו היה חמש נפשות למשפחה. 

שכבות ומגזרים

למעשה היו קיימות בקרב היהודים שלוש שכבות: השכבה הענייה ביותר, השכבה הבינונית והשכבה האמידה, הרואה את עצמה כאריסטוקרטיה. העניים חיו ברובם בגטו (או, בשפת המקומיים – ה"מלאח" – רובע מיוחד שבו התרכזו היהודים), בעלי השכבה האמידה חיו מחוץ לגטו, ובעלי המעמד הבינוני (במרוקו הצרפתית כ-80,000 יהודים) חיו בחלקם מחוץ לגטו וחלקם בתוכו. לא היה קיים כמעט שיתוף פעולה בין שלוש השכבות.

החלוקה לא התבססה רק על מעמד כלכלי, בנוסף לה הייתה הפרדה גם בין בעלי המעמד האירופי לבין בעלי המעמד הילידי, חלוקה שהתבססה על מוצא. בעלי האזרחות של מעצמה אירופית (צרפת במקרה זה) נהנו מזכויות-יתר פוליטיות וכלכליות, והם, על כל שכבותיהם הכלכליות (גם אם היו פועלי חרושת) נטלו חלק בכלכלת השוק העולמי שניצל טכנולוגיות מודרניות והתנהל על-פי שיקולים קפיטליסטיים. לעומת זאת, עולמם הכלכלי של בעלי הנתינות המקומית, של הארץ האפריקנית או האסיאתית, המשיך להתנהל כמדורי דורות – בכפר, במרעה, או בבית-המלאכה הישן, קונים ומוכרים רק לאנשי המקום והאזור מוצרי מלאכה מסורתיים שיוצרו בשיטות שהיו מקובלות בימי אבותיהם. במרוקו התקיימו, אפוא, בשלב מעבר זה שתי מערכות כלכליות: זו של השוק העולמי וזו של השוק הילידי המסורתי.

תופעה דומה התקיימה גם בתחום התרבות. בדומה להתפתחות השוק העולמי ובמקביל לו התפשטה הציוויליזציה המערבית בעולם כולו. אמנם היו, בדרגות שונות, מוסלמים ויהודים בעלי מעמד ילידי שזכו ללמוד בבתי-ספר מודרניים, אלה כונו במינוח הקולוניאלי "מפותחים" או "מתמערבים", אך כאן הסתיימה אפשרות ההתקדמות של בעלי המעמד הילידי. הצרפתים לא העניקו להם אזרחות צרפתית ולכן קו ההפרדה היה ברור בנושאים הפוליטיים והכלכליים.

בקרב היהודים במרוקו התקיים מבנה תלת-מגזרי (אירופאים, "מתמערבים" וילידים) בעיקר בעיר קזבלנקה, ואולי בעוד שניים-שלושה ריכוזים יהודים עירוניים במרוקו, והוא היה מותנה בקיומה של קהילה של יהודים בעלי מעמד אירופי שהגיעו למרוקו מאלג'יריה הסמוכה. בשאר המקומות יהודי מרוקו הוגדרו כילידים, ולכן בדרך כלל הייתה האוכלוסייה היהודית חד-מגזרית או דו-מגזרית (היכן שהיו יהודים "מתמערבים").

ה"מלאח" – הוא שמו של הרובע היהודי שכמותו היו בכמה ערים. בסך הכל התגוררה ברבעים כאלה כמחצית מיהודי מרוקו. ה"מלאח" הגדול ביותר היה בקזבלנקה, והתגוררו בו כ-25,000 נפש. מדובר היה ברבעים צפופי אוכלוסיה ענייה – 80 אחוז מן המשפחות (10-6 נפשות) גרו בחדר אחד. ברבעים התפשטו מחלות רבות עקב הרגלי היגיינה ירודים, כגון: גרענת (מחלת עיניים מדבקת), שחפת, מלריה, דיזנטריה, גזזת, שפעת, חצבת וחזרת.

הדילמה של הסלקציה בעליית יהודי מרוקו וחלקו של שליח הסוכנות היהודית – זאב חקלאי – בסוגייה זו.טל רוסט-