המשפט העברי במרוקו-משה עמאר
יחסי יהודים וגויים
מתוך ספר התקנות נראה שהיחסים ששררו בין יהודים לגויים היו מניחים את הדעת, הם קיימו ביניהם יחסי מסחר והלואות הדדיים . קשרי משפט בפניה לערכאות – בהיתר שנקבע על ידי תקנה,המחייבת לאשרר כל עוסקת מקרקעין גם בכתיבת אלעק״ד בערכאות, כדי להבטיח העיסקה מפני הרמאים . וכן במקרה שצד אחד אינו נשמע לבית־דין . או באיסור בפניה לערכאות . היהודים אף סיפקו למוסלמים משקאות חריפים, דבר האסור להם לפי דתם. והשלטונות ראו זאת בחומרה ודרשו פעמיים מהקהילה לסתום פרצה זו, בהטלת איסור כליל על המסחר במשקאות חריפים .
ממה שתקנה בענין זה חוזרת ונשנית, ומהטכס היחודי רב הרושם, שבו התקבלה תקנה זו בפעם השלישית, במעמד כל הקהל ובהוצאת ספרי תורה לרחובה של עיר ביום השבת . מראה בעליל שהמדובר בבעיה בוערת,ושאין הקהלה מצליחה ליישם את התקנה על כלל אזרחיה הלכה למעשה. והאיסור למכירת יין לא קויים במילואו.חרף העונש החמור – הוצאה להורג והחרמת רכוש העבריין על־ידי השלטונות. וזאת בגלל בצע הכסף שהביא העראק – מאחיי״א בעקבותיו. תופעה זו חוזרת ונשנית בכל הדורות,ובמקומות רבים בארצות האסלאם. ועד השנים האחרונות נמצאו יהודים שמכרו בסתר משקאות חריפים לערבים . יש לציין שתקנה האוסרת מכירת משקאות חריפים היתה קיימת מקדמת דנא באלג׳יריה וגם שם מכח פניית השלטנות .
גם היחסים בין היהודים לשלטונות היו נסבלים. המלך העניק לרבנים סמכות שיפוטית מלאה לדון בין יהודים , ואף כאשר הוציא פקודה המתירה פוליגמיה לכל האזרחים, כולל היהודים , דבר שעמד למוטט את סדרי המשפחה היהודית , לאחר פניה אליו הוא חזר בו והפקיד היתר זה בידי הרבנים בלבד, והם הרשאים להחליט אימתי ולמי יעניקו את ההיתר, דבר שרוקן פקודתו מתוכנה כלפי היהודים.
במאה הי״ז והי״ח הוטלו מסים כבדים: ״ביען וביען כובד המסים והארגוניות מבלה אפילו הגויות…״ . עד כי היה כבד מנשוא, אולם מלבד המיסוי הכבד לא השתנה יחם השלטון ליהודים מבחינה עקרונית.
תקנות בתחום החברה .
בתקנות זכו לתשומת לב המנהגים שנהגו בהם היהודים במארוקו,וההווי שאיפיינם במסיבותיהם הרבות והמגוונות,כגון: ברית מילה, פדיון, אלכתאייב . בר מצוה, חתונה על מסיבותיה ומנהגיה הרבים, ועוד. דבר שהביא בעקבותיו הוללות ותחרות, ופגע בטוהר המידות והמוסר שלבני הקהלה . מנהגים אלה היו מושרשים עמוק בחיי הציבור והיה קשה מאד לעוקרם, על כך יעידו התקנות החוזרות ונשנות בנידון . בתקנות מוזכרות גם סיבות חיצוניות ופנימיות שהביאו לקבלתן, בתקנה האוסרת ראוותנות יתר ומגבילה ענידת תכשיטים ומלבושי פאר מוזכר ׳…כמה נזיקין יבאו בסיבת הנשים היוצאות מלובשות ומקושטות בתכשיטי זהב ואבנים טובת כאלכאליס אי תאזראש או עקוד די אלג׳ופאר ועיני העמים ראות וכלות…״ .
הרקע לתקנה מודגש כדי שלא לעורר קנאת הגויים ושנאתם. בתקנה המגבילה את סכומי הנדוניה שנותנים ההורים לבנותיהם, מודגשת הדאגה לבנות העניים ולהוריהן, מחמת הנוהג שהחל להתפשט אז להעניק לבנות מלבד הנדוניה המקובלת.שכללה דברי מלבוש, כלי בית ומיטה, גם תכשיטי זהב ויהלומים, קרקעות ועזרה כספית לחתן, דבר שהעמיד הורים רבים שאינם אמידים בדאגה מתמדת לנדונית בתם, ועורר אצלם החשש שאם לא יצליחו להכין לה נדוניה כמו בנות העשירים, לא יהיה מי שישאנה לאשה. השתדלות ההורים מעל ליכולתם למען נדונית בנותיהם, השקיעה אותם בחובות גדולים שהרבית היתה אוכלת בהם .הדבר בא לידי ביטוי ברור יותר גם בתקנה המגבילה את ההוצאות למסיבות, סוגי התפריטים והמוזמנים:
מפני שרבו כמו רבו משאלות לב שכנינו בעניני המסים ושערי ההשפעה דחוקים וראינו שהקהל עם דוחקם ומיעוט השפעתם, מוכרחים להוציא הוצאות יתרות בעניני הסעודות, עניים ועשירים לוקחים ברבית, כדי לצמצם במותרות מפני שרואים אחרים מתפארים ומוציאים שלא בצמצום, לכן גם מי שהוא דחוק לפרנסה, הוא מפסיד ומוציא הוצאות במותרות. כדי שישוה עצמו במעשיו גם למושפעים.
מתקנה זו נלמד על ההוצאות המופרזות הנהוגות במסיבות,מתוך הרצון לעמוד בנורמה החברתית, נאלצים העניים לקחת על עצמם נטל חובות שאינם יכולים לעמוד בו. בתקנה אין הבחנה בין עני לעשיר והיא מחייבת הכל לנהוג לפיה.
מניעיה של התקנה האוסרת נוכחות נשים בבית קברות בשעת הלוית המת. היו הלכתיות משום צניעות . היא מזכירה לנו את ההווי ומנהגי קבורה,הנהוגים בין יהודי מארוקו עד עצם היום הזה. גם תקנה זו תוקנה פעמיים. בראשונה נתבקשו הנשים לצעוד בנפרד מן הגברים,בהליכתן אחר המטה.(= ארון המת ) ובבית הקברות לעמוד במרחק מה מהקבר, מאחר שהן לא כיבדו את ההוראות, נתקנה תקנה שניה האוסרת לגמרי את השתתפותן בהלויות
מסים
במאה הי׳׳ז וביותר במאה הי״ח,הוכבד עול המסים מטעם השלטונות על הקהילה היהודית במארוקו. מאז הפכה שומת המם וגבייתו למוקד של מתחים בקהילה. היו עשירים שניסו להתחמק מלישא בנטל, בחסות השלטונות והמקורבים למלכות . וכן נסיונות להכליל ברשימת משלמי המס,גם את אלה שמקדמת דנא היו פטורים מתשלומי מס, כמו תלמידי־חכמים ומשרתים בקודש . נסיון לחלוקת המס בצורה שמכבידה יותר על הבינונים ומקילה על העשירים , ועוד. ואכן הרבנים גילו אומץ ועוז רוח לעמוד נגד כל שינוי לרעה,שיפגע במשרתי הקודש ובפשוטי העם . הם עמדו על כך שהשומה להערכת מס,תיעשה על ידי ועדה מורחבת של שנים עשר אנשים, וגם לאחר קביעתם תשמר לנישום הזכות לערער, וערעורו יתקבל לאחר שיצהיר על ההון שיש לו בשבועה .
השומה תקבע רק לפי הממון והרכוש ולא לפי נפשות, כמו־כן עמדו על כך, שתלמידי חכמים ומשרתים בקודש יהיו פטורים מכל מם . כנראה להוכחת טענתם ולחיזוק עמדתם, העתיקו גם תקנה קדומה שנתקנה בירושלים,ואשר עליה חתמו חכמים מכמה דורות בין השנים הרס׳׳ט- הת״ח (1648-1509) הפוטרת תלמידי חכמים מתשלומי מס,ואשר נדפסה בשנת התי״א (1651). התקנה הובאה למארוקו בידי אחד השדרי׳׳ם, והיא הועתקה ואושרה על ידי חכמי פאס הרשומים בשנת התס״א , שנה שבה המלך אסמאעיל הטיל על היהודים מס מיוחם בסך מאה ככרות . (יש לציין שהתקנה הירושלמית השתמרה והגיעה לידינו רק מהעתקות שנעשו במארוקו) . מתוך ספרות השו״ת מתברר ששחרור תלמידי חכמים ממס ( במיוחד האמידים שבהם),לווה במאבק מתמיד גם בארצות אחרות. עם זאת יש לציין שחכמי מארוקו היו מאוחדים בדיעה,לפטור תלמידי חכמים מכל מס,כולל מס הסיגא .דבר שרוב רובם של חכמי ישראל במזרח היו מאוחדים בו. אך נשמעו מדי פעם דעות חורגות של חכמים נגד שחרורם של תלמידי חכמים ממס. ידועה דעתו של רבי דוד בן זמרא המצדד בחיובם בתשלום מס. אם כי הם נהגו לשלם מס הסיג׳א על בשר, שמן, בורית, חמאה, פחם ועראק, זאת כנראה מרצונם החופשי,מאחר שהדבר התבטא בסכום מועט .
הקהילה דאגה לעניים . ולא רק לעניי העיר אלא גם לעניים המגיעים מחוץ לעיר "… מצורף לזה העניים האומללים בבואם לכאן הנה הם נשארים למקרה ופגע אין מנהל לה ואין מאסף אותם הביתה והם הולכים ושבים בפחי נפש וכן לא יעשה…״ . גם למענם תיקנו היטל על הקרביים – חלקי הפנים של הבהמה .
בעטיים של המסים הרבים וכדי לממן את ההוצאות המרובות של הקהילה תוקנו היטלים – סיג׳א על המצרכים בשר, שמן, בורית, חמאה, ועוד . ההכנסה מהיטלים אלה,נועדה לכסות את ההוצאות השוטפות של הקהל, צורכי העניים. וחלק מזה הפריש הקהל כעזרה לתשלומי מסים לשלטונות . בתקנות מובעת הדאגה לכל בני הקהילה, כולל העשירים.וניכרת השאיפה לסייע לאחרונים,מאחר ובאותם הימים מלבד ההטלות הכלליות, היו השלטונות גם נטפלים לעשירים,ומטילים הטלות מיוחדות על עשירים מסויימים, דבר שרוששם.
לכן תוקנה תקנה, שבה הקהילה רואה עצמה עריבה ונושאת באחריות לבטחון רכושו של כל אחד מתושביה, שהשלטנות יטילו עליו הטלות. וכל היטל שיוטל על אחד מבני הקהלה, ייחשב כאילו הוטל על כל הקהילה, וכל הקהלה תשא בפרעונו. והוא עצמו ישלם רק חלק המגיע ממנו,לפי הערכה כללית של כל משלמי המס .מתקנה אנושית זו בולט צו החיים של היהדות לפיו ״כל ישראל ערבים זה לזה״ . רק בזכות האחדות והעזרה ההדדית, שבה הצטיינו בני ישראל, יכלו להחזיק מעמד מול כל נוגש ואוייב בכל ארצות גלותם.
המשפט העברי במרוקו-משה עמאר
כתיבת תגובה